ניו זילנד פוסט אחרון – שנה בדרכים

ב25 באפריל 2022 עליתי על מטוס מנתב"ג ונחתתי באיסטנבול. מה שאומר שהפוסט הזה עולה לבלוג בדיוק שנה מהיום שיצאתי לדרך. המעמד לכאורה מחייב איזה פוסט סיכום שנה, אבל בפועל, אני חושב שלעשות סיכום של כל מה שעברתי עד כה במסע הזה, כשאני עדיין בתוך המסע, זה לא נכון עבורי, כי בסוף, צריך קצת יותר פרספקטיבה. אני כן חושב שאני אקדיש את החלק השני של הפוסט לסכם את החוויה שלי מארבעת החודשים האחרונים בניו זילנד, וזה במילא קצת יכסה חלק מהחוויה הכללית שלי מהטיול.

אז נגיע לזה, אבל קודם כל, אחת החוויות הגדולות שלי בטיול הזה, ובטיולים בכללי, זה ללמוד דברים חדשים. להגיע למקום שאני לא מכיר, ולנסות להבין את הסיפור שלו. אז אני חושב שגם בפוסט סיכום שנה, ודווקא בפוסט סיכום שנה, יש מקום לחלוק סיפור אחד אחרון שלמדתי בניו זילנד. ואני חושב שזה אולי הסיפור שהכי אהבתי ביו זילנד- הסיפור של המאורים.

המאורים

המאורים, למי שלא יודע, הם האנשים שגרו בניו זילנד לפני הגעת האירופאים. מפתה להגיד "השבטים הילידיים שגרו בניו זילנד", אבל זה מעלה שאלה מעניינת- איך אתה בדיוק מגדיר "שבט ילידי"? כי המאורים לא הגיעו לניו זילנד מתישהו בערפילי הפרה-היסטוריה, ההתיישבות המאורית בניו זילנד היא יחסית חדשה במונחים היסטוריים, ומתוארכת למאה ה-13 בערך. מדובר בשבטים פולינזיים, שאחרי תקופה ארוכה של הפסקה בהתפשטות (המדהימה) שלהם ברחבי האוקיינוס השקט, עלו על סירות (ככל הנראה כי נמאס להם מלהילחם בשכנים שלהם לאי) ומצאו בתחתית האוקיינוס הפסיפי אי גדול בכמה קני מידה מכל מה שהם הכירו לפני כן. התאריכים הם לא חד משמעיים, אבל מדובר על בין 1250 ל1300 לספירה. אם משווים לשכנים באוסטרליה, האבוריג'ינים, שהגיעו לפני בערך 50,000 שנה לאוסטרליה, מדובר על התיישבות די חדשה.

ובהתחלה הם מצאו כן עדן עם מקורות מזון בלתי נדלים לכאורה. ניו זילנד היא מקרה קלאסי של אקוסיסטם של אי, שבו התפתחו מינים שבמשך מיליוני שנים לא ראו בעל חיים עם שיניים, ולכן לא פיתחו את הדבר הזה שנקרא "פחד" (או כל מנגנון הגנה אחר) ואי לכך, היה מאוד קל לצוד אותן. באופן טבעי, האוכלוסייה המאורית גדלה, והלחץ על האקוסיסטם הלך וגבר. הזכרתי בפוסט קודם את המואה, ציפור עצומה (תת מין שלה התנשא ל-3 מטרים, הולי שיט) שפשוט נאכל לידי הכחדה על ידי המאורים. בסופו של דבר הגיעה תקופה של משבר, שבו פתאום מקורות המזון התדלדלו, והמאורים התחילו לתגבר את התזונה שלהם בתוצרי חקלאות ואפילו הנהיגו פרקטיקות של שימור של משאבים טבעיים. התקופה הזו כללה הרבה מלחמות בין שבטים על מזון, מה שיצר תרבות של לוחמים בחברה שכנראה מתכחילה היתה די לוחמנית (כזכור- הם עזבו איים שהיו כבר צפופים ואלימים מדי).

נקפוץ כמה מאות קדימה, ואנחנו בשיא תקופת הקולוניאליזציה האירופאית. אומנם לקח לאירופאים לא מעט זמן להגיע לצד הדי נידח הזה של כדור הארץ, אבל בסוף הם הגיעו. אייבל טזמן ההולנדי היה האירופי הראשון שנתקל בניו זילנד, במאה ה17, או לפחות הראשון ששרד כדי לדווח, וקפטן קוק הבריטי מיפה אותה והכריז עליה כטרירטוריה בריטית במאה 18. עם זאת, האירופאים, ובעיקר האנגלים, התחילו להגיע לניו זילנד בכמויות משמעותיות רק בתחילת-אמצע המאה ה19, ועדיין, מהר מאוד הם התחילו לדחוק את המאורים. בעוד שהמאורים בהחלט לא היו pushovers, השילוב הקלאסי של חיידקים רובים ופלדה די הכריע מראש את המאבק הזה. החלק של הרובים היה כנראה הרסני במיוחד, ולאו דווקא הרובים שהצבא האנגלי החזיק. עוד לפני שהתחילה התיישבות משמעותית בניו זילנד, האנגלים סחרו עם המאורים במספר משאבים טבעיים (למשל, flax, צמח חזק להפליא ששימש לטווית חבלים, היה סחורה מבוקשת למדי). את התשלום הבריטים לרוב שילמו ברובים, מה שהוביל  מהר מאוד אל מה שנקרא היום the musket wars (1807–1837), בה שבטים מאורים לקחו את הרובים שהם קיבלו מהאנגלים ויצאו למסע כיבושים/נקמה בשבטים השכנים, שאם היה להם מזל,  קיבלו רובים משלהם, ואם לא, הם פשוט נטבחו. הדבר די חירב את החברה המאורית, וזה לפני שההתיישבות האירופאית בניו זילנד בכלל התחילה על אמת. ממה שמצאתי בגוגל (אז אל תיקחו את זה כאמת מוחלטת), בערך פי 10 מאורים מתו במאסקט וורס מאשר בland wars (שהתרחשו בין השנים 1843–1872), המלחמות שלהם כנגד הפקעות קרקע של השלטון האנגלי (20,000 מול 2,000). אלו שני אירועים מאוד שונים במהותם, אבל הנקודה היא שהמאורים הגיעו להתמודד עם ההתיישבות הקולוניאלית מעמדה מוחלשת בהרבה ממה שהם היו לפני כן (עם זאת, עכשיו היו להם רובים והידע איך להשתמש בהם). כמובן שגם המחלות שהאירופאים הביאו עשו את השטנץ הרגיל, ובעיקר- המספרים. המאורים לא האמינו כמה אירופאים מגיעים לחופים שלהם.

בין המאסקט וורס ללאנד וורס התחולל הרגע המכונן ביחסי אירופאים ומאורים שנקרא הwaitangi treaty (שנחתם ב1840), הסכם בין השבטים המאורים לכתר הבריטי, והיה אמור להסדיר את היחסים ביניהם. אלא שהיה הבדל משמעותי בין הניסוחים של האמנה במאורית ובאנגלית. המאורים חשבו שהם נותנים לכתר "governance"', בתקווה שהשלטונות האנגליים ישליטו איזה סדר בהתיישבות האירופאית ויספקו להם הגנה (כנראה שבדומה להגנה שהכתר כן נתן, במידה מסוימת, לאינדיאנים באמריקה, עד לעצמאות). אלא שבגירסה האנגלית היה כתוב sovereignty, כלומר ריבונות על ניו זילנד, ובין היתר ריבונות לחלק מחדש את האדמות, מה שהתחיל לקרות כמעט מיד אח"כ, והוביל כאמור ל land wars (שבהן חלק מהמשבטים המאורים דווקא נלחמו לצד האנגלים, בדינמיקה מוכרת ממלחמות קולוניאליות אחרות). קיים דיון בין חוקרים האם זו היתה הטעייה מכוונת, או שאולי היה מדובר בטעות תרגום ואי הבנה. אבל השורה התחתונה היא שעבור המאורים, הwaitangi treaty מסמלת את הבגידה של האירופאים באמון שלהם, ויש סיבה למה, כשניו זילנד יצרה את הגרסה שלה לtruth and reconciliation commission,  הם קראו לזה ה the Waitangi tribunals.

אני כמובן מפשט פה סיפור היסטורי הרבה יותר מורכב וארוך, אבל אתם יודעים, זה פוסט בבלוג שגם ככה יצא ארוך להחריד. במהלך המאה שנים הבאות המאורים הלכו והשתלבו במידה כזו או אחרת בחברה האירופאית הכללית, כולל גדודים מאורים שיצאו להילחם במלחמת העולם הראשונה והשניה, אבל עדיין סבלו מאפליה ומפערים כלכליים ותשתיתיים.

הסיפור עד כה לא לגמרי שונה מסיפורים אחרים של נישול ילידים מהאדמות שלהם, כולל המלחמות הפנימיות. אבל מה שאני מוצא מעניין הוא הדבר הבא- נכון להיום, נראה לי שאין מדינה מערבית שהלכה רחוק יותר מניו זילנד כדי לתקן את העוולות שנעשו במהלך תקופת הקולוניאליזציה שלה.

אם מסתכלים על מדינות אחרות, אז למשל המצב של האבוריג'ינים באוסטרליה הוא די נורא באופן כללי. הממשל בארה"ב זרק את האמריקאים הילידיים לשמורות ואז נתן להם קזינואים כפיצוי, ואפילו בקנדה יש להם עוד הרבה עבודה (ובואו אפילו לא נדבר על בלגיה, בסדר?).

בניו זילנד, לעומת זאת, לא רק שמנסים לתקן את מה שנעשה, נראה יש גאווה אמיתית בתרבות המאורית, בין אם אתה מאורי או פקיהה (כלומר אירופאי). אני לא משלה את עצמי שכלללל הניו זילנדים חולקים את הגאווה הזו (ונראה לי שדיברתי עם אחד או שניים שלא), אבל ברמת האתוס הלאומי, התרבות המאורית היא חלק אינהרנטי מהתרבות הניו זילנדית. השפות הרשמיות של ניו זילנד הן מאורית ושפת הסימנים (אני חושב שזה קצת מוזר ומאולץ לא להכיר באנגלית כשפה רשמית, אבל בסדר), והמייל הראשון שקיבלתי מאייר ניו זילנד נפתח ב"קיה אורה", שזה אהלן בטא-מאורי, השפה המאורית (והסרטון בטיחות שלהם הוא למעשה אגדה מאורית. חמוד מאוד). לפני כל משחק רוגבי של הנבחרת הלאומית של ניו זילנד הם מבצעים את ה"האקה", שזה ריקוד המלחמה המאורי, כבר קרוב ל100 שנה. אגב, אני לא יודע איך מרגיש שחקן מקבוצה נגדית כשהוא רואה את הall black מבצעים את הריקוד הזה, אבל אני די בטוח שאם הייתי חייל אנגלי במאה ה-19 שרואה דבר כזה מולו בשדה הקרב בפעם הראשונה, הייתי משתין במכנסיים. יש לי גם חשד עמום שהחיבה הניו זילנדית העזה לקעקועים (לא חושב שהייתי במדינה עם כ"כ הרבה אנשים מקועקעים) הושפעה מהמקום המאוד מרכזי של קעקועים בתרבות המאורית, אבל אין לי דרך להוכיח את זה.

וזה לא נשאר רק ברמת הצעדים ההצהרתיים, ברמה המעשית ניו זילנד עשתה כמדינה כמה צעדים די מרשימים. כאמור, הם הקימו בשנות התשעים את הwaitangi tribunal, שנועדו להביא איזשהו צדק חלוקתי מאוחר עבור השבטים המאוריים (הiwis), בין היתר על ידי העברה של בעלות על משאבים לשבטים מאורים, והיום כמה מהשבטים המאוריים הם ישויות כלכליות מבוססות מאוד (השבט של האי הדרומי למשל תרם הרבה כסף לשיקום של כרייסטצ'רץ' אחרי רעידת האדמה). בבתי הספר התחילו ללמד את השפה המאורית כלימודי חובה (כנראה מזה זמן, אבל לאחרונה זה נהיה יותר רציני). ניו זילנד, כמדינה,  מכירה בזה שצריך לעבוד על יישור ההדורים.

זה כמובן לא היה תהליך קצר, וכלל מאבקי זכויות אזרח ארוכים ועיקשים (לא לחלוטין בלתי דומים למאבקים זכויות אזרח בארה"ב). המאורים, כמו שהבהרתי, אף פעם לא היו פראיירים. ואחד המאבקים המעניינים שבהם היה המאבק להפסיק את המסורת של מסיבות ההאקה, מסורת בפקולטה להנדסה של אוקלנד שהתחילה מתישהו בשנות ה-50 – סטודנטים בשנה האחרונה שלהם, אירופאים כולם, היו מתלבשים בתחפושות מאוריות מסורתיות ומתפרצים לכיתות או לרחובות ועושים "האקה", או לפחות משהו שהם כנראה קראו לו האקה אבל בפועל היה קריקטורה של ההאקה. המאורים המעטים שהיו באוניברסיטה, או באיזור הכללי, לא בדיוק אהבו את הזלזול הזה בתרבות שלהם. כמו שציינתי קודם, נבחרת הרוגבי של ניו זילנד ביצעה האקה במשך עשרות שנים לפני התקרית הזאת, ונראה שלמאורים לא היתה בעיה עם זה ששחקנים אירופאים מבצעים האקה (לצד שחקנים מאורים) באופן כללי, כל עוד הם מכירים בחשיבות התרבותית של הטקס, ולא מבצעים אותו כבדיחה. בכל מקרה, כל זה הוביל ל"Haka party incident" ב1979. את הסרטונים הבאים לצערי צילמתי ביד במוזיאון, אז לצערי האודיו והוידאו לא מדהימים, אבל אני חושב ששווה לראות אותם, כי זה תיעוד מרתק בעיני. לא רק בגלל הסיפור וההקשר ההיסטורי, אלא גם בגלל שלא הרבה פעמים אתה שומע את הצד הלא נכון של ההיסטוריה, של המהנדסים הלבנים הנחמדים למדי, שרובם באמת לא חשבו שהם עושים משהו גזעני במיוחד. בתור מהנדס לבן נחמד (טוב, בערך מהנדס, בערך נחמד), זה כן גורם לי לשאול איפה הblindspots שלי. יש שלושה סרטונים קצרים*, אחד על הרקע הכללי של הסיפור, אחד על התקרית עצמה ואחד שמדבר על המאבק המאורי בכלליות, ואני מרגיש שהחצי דקה האחרונה שלו מתמצתת יפה את כל מה שניסיתי להגיד פה.

עכשיו, אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה מדי. כמובן שמצב העניינים רחוק מלהיות מושלם. המאורים, בממוצע, עדיין עניים יותר וסובלים מיותר בעיות בריאותיות ונפשיות ביחס לאוכלוסייה הכללית. שיעורי הפשיעה, ההתאבדויות והשימוש בסמים בקרב המאורים גבוהים באופן ניכר. וגם אם השבט מבוסס כלכלית, זה לא תמיד מתרגם לרווחה ברמה האישית. בקיצור, יש עדיין פערים משמעותיים לסגור. ועדיין, אני עדיין חושב שאני יכול לעמוד מאחורי האמירה שפתחתי בה, שניו זילנד הלכה הכי רחוק כדי לתקן את עוולות העבר, ובהחלט גאה במורשת המאורית שלה.

והשאלה שמאוד עניינה אותי היא – למה יש פער כזה גדול בין ניו זילנד ויתר המדינות בנושא הזה?

תשובה אחת היא שהחברה הניו זילנדית היא פשוט פרוגרסיבית יותר, ומה אני אגיד, אולי? הם כן היו הראשונים לתת זכות הצבעה לנשים, הובילו בזמנו מדיניות סוציאלית מאוד מתקדמת.

עוד גורם משמעותי  הוא שאחרי שכל המלחמות והמחלות הגיעו והלכו, המספרים של מאורים התחילו לצמוח שוב, והם הגיעו בחצי השני של המאה ה-20 לאחוז משמעותי באוכלוסייה. ראיתי אומדן שמדבר כיום על 17%, אבל פה יש דיון שלם על מיהו מאורי אתני ומי מזדהה כמאורי, ואחרי קרוב ל200 שנה של חיים משותפים והרבה נישואי תערובת, השאלה מי בדיוק הוא מאורי היא מורכבת. כך או כך, בהחלט יש הרבה מהם, בעיקר באי הצפוני, ולכן יש להם כוח ומשקל שלא ניתן להתעלם ממנו.

אבל תשובה שאני יותר מחבב (וקרדיט לתמר מ. על הרעיון) היא שהעובדה שאפשר לדבר על תרבות מאורית אחת. כמו שציינתי, המאורים הגיעו לניו זילנד לפני מאות שנים בודדות (בניגוד, נניח, לשכנים באוסטרליה, שכאמור מסתובבים שם כבר 50,000 שנים, והתפצלו למאות תרבויות נפרדות), וניו זילנד היא בסוף לא מקום כזה גדול (בטח לא האי הצפוני, איפה שרובם חיו). מה שאומר  שפועל מדובר בחברה יחסית הומוגנית. המשמעות ברמה הפרקטית היא שלמשל, אם בארה"ב או באוסטרליה היו רוצים ללמד בבתי הספר שפה ילידית, הם היו צריכים לבחור שפה אחת מתוך מאות שפות שונות. למאורים יש, בהכללה גסה, תרבות אחת, עם שפה אחת (יש דיאלקטים, אבל כולם מבינים את כולם) ומיתוסים משותפים, שאפשר לשמר ולהציל ולהעלות על נס. אבל יותר מזה, הרבה יותר פשוט להילחם עבור הזכויות שלהם ולדרוש את מה שמגיע להם כשהם כולם חולקים זהות אחת, מאורית. האחדות, והגאווה בתרבות שלהם, זה חלק מהכוח שלהם. ובסוף, כמו שאמרתי בהתחלה- התרבות המאורית תמיד היתה תרבות של מאבק. וכמו שאפשר לראות לכל אורך ההיסטוריה שלהם – המאורים יודעים איך להילחם.

הערות שוליים

*גם הבחירה לראיין את המהנדסים כל אחד בנפרד בתאורה כחולה קרה, אבל את המאורים ביחד, בתאורה חמה, הוא מעט מניפולטיבי, אבל משעשע.

מה היה ומה שיהיה

וזהו, זה היתה סוף הדרך שלי בניו זילנד. כמו שכתבתי בעבר, כשהתחלתי את הטיול הזה, ממש לא ציפיתי שאני אבלה 4 חודשים מתוכם בניו זילנד, אבל ובכן, זה פשוט מה שקרה. אז איך אני מסכם את ארבעת חודשים האלו באופן ספציפי, ואת השנה הזו בכללי? ובכן.

להגיד שהיו חוויות נהדרות זה מובן מאליו, אבל ובכן, מי שקורא את השורות האלו, כנראה שקרא פוסטים קודמים (ואם לא- שלום לך! בחרת פוסט מוזר להתחיל בו), ואתם יודעים שהיו גם חוויות, אה, פחות נהדרות פה ושם.  ועם זאת, אם לחזור למשל הזברה מאחד הפוסטים הקודמים, זה כן היה טיול טוב עם רגעים גרועים, ולא להיפך.

בפוסט שכתבתי באמצע הטיול (4,000 קילומטר פנימה) אמרתי במפורש שהתכנון שלי הוא להמשיך הלאה אחרי לונדון, אבל רק אם אני עדיין נהנה מזה. אבל נראה לי שמי שקרא בעיון את הבלוג הבין שכשיצאתי מאנגליה, איך לומר, לא הייתי במקום מאוד טוב. הסיבות הן ארוכות ומורכבות, ודיברתי על חלק מהן פה ושם, אבל השורה התחתונה היא זהה.  אז למה החלטתי להמשיך בכל זאת?

אין לי תשובה חד משמעית על השאלה הזו. מה שכן, בדיעבד, אני שמח שהמשכתי. רוב הזמן שלי בניו זילנד, ובעיקר החודש האחרון, היה מלא בחוויות מצוינות, שהחזירו לי את הרצון להמשיך במסע. זה לא היה תהליך ליניארי, היו עליות וירידות, והיו רגעים שאם היה לי בהם כפתור שאפשר היה ללחוץ עליו ופשוט "פוף!" אני בדרך חזרה הביתה, יש סבירות לא רעה שהייתי לוחץ עליו. לא מעט פעמים תהיתי לגבי הערך של טיול אופניים בניו זילנד- התרמילאים של הTA מצד אחד, והקמפר-ואנים מצד שני, נראו שניהם כמו דרכים עדיפות מבחינות מסוימות לחוות את ניו זילנד, מסיבות שונות. ועדיין, יש לי מהחודשים האלו לא מעט רגעים שאני אקח איתי- קפה וטימטם מול מספר זריחות מהממות, אנשים נהדרים להפליא שעזרו לי בכל כך הרבה דרכים,  רכיבה בג'ונג'ל סבוך או מול רכסי הרים מושלגים,  קיות צוחקות לי בפרצוף, תה של ערב באמצע שום מקום מתחת לשמי הלילה של ניו זילנד, שהם באמת שמי הלילה המרשימים שראיתי מעודי. וזו היתה הרפתקאה טובה. סיימתי את ניו זילנד בתחושה שכן, אני עדיין אוהב את החיים האלו בדרכים, ואני בהחלט עוזב אותה שמח יותר מהשהגעתי אליה.

ועם זאת, אני לא חושב שיש פה איזה לקח גדול לגבי מתי צריך להתמיד ומתי צריך לעצור בחיים. רוכבים במסע ארוך יודעים שזה מתח שתמיד קיים ברקע, כי באופן טבעי, כל מסע אופניים ארוך כולל רגעים או ימים שקשה ורע ולבד. מתי נכון לדחוף הלאה דרך רצף של ימים כאלה, למרות הקושי, כי יש איזה ערך מהותי במסע הזה עבורך, ומתי אתה סתם עקשן שמעניש את עצמך? זו שאלה שלרוב אין לה תשובה ברורה, ובעיקר, כמו הרבה שאלות בחיים, רק אתה יכול לענות עליה עבור עצמך. אני חושב שבאותה נקודת זמן, ההחלטה להמשיך היתה שילוב של הימור/בחירה לגבי מי אני חושב שאני/מי שאני רוצה להיות, עקשנות טבעית והמחשבה שטרם פגשתי מישהו שנסע לניו זילנד ואמר שהיא מכוערת. וכמו שאמר הבלש ג'ו, לפעמים זה מצליח.

אז אני ממשיך הלאה, אבל היה לי ברור שהשלב הבא צריך להיות שונה. 

להגיד שניו זילנד היא מקום יפייפה זה להצהיר את המובן מאליו עם קצפת של קלישאה, כמובן.  אבל כמו שכתבתי בהקשר של הgreat rides, יש משהו בחוויה של רכיבה בניו זילנד שהוא מאוד מובנה וקל ומסודר. הדבר שהכי מסמל לי את זה הוא עובדה קטנה ופרוזאית – אני סוחב איתי מן הסתם גליל נייר טואלט, ואני חושב שבארבע חודשים האלו לא סיימתי גליל שלם. זה לא מקרה של עצירות כרונית, אלא שפשוט בכל מקום היו שירותים ציבוריים (בין אם זה קמפינג מסודר או סתם חניון לילה. אפילו בראש הקסקייד סאדל היה שירותים עם נייר טואלט!). וזה לא שאני לא מעריך את הנוחות בהקשר הספציפי והכללי, אני מאוד מעריך אותה, ועדיין, חוויות נוחות הן לרוב חוויות פחות מעניינות. אסלות יש לי גם בבית.

בכל מקרה, אני לא יודע עוד כמה זמן הטיול הזה יארך, אבל ברור לי שאחרי כמעט שנה, הגיע הזמן לצאת קצת מגבולות ה"מערב". ואחרי לא מעט התלבטות, החלטתי לחזור לתוכנית המקורית, בערך, ולהמשיך למרכז אסיה (ומשם, אם דברים יסתדרו, לקווקז ולטורקיה). כמו שאמרתי, למרבה הצער גם הכניסה וגם היציאה ממרכז אסיה יצטרכו להיעשות במטוס, כי רוסיה היא לא מקום להיכנס אליו כרגע ואז'רביג'ן עדיין מנהלת את הגבולות שלה לפי גחמות אקראיות. ועם זאת, אני חושב שמה ששיכנע אותי לטוס לשם היה כשהסתכלתי על הטיול של בדרום מזרח אסיה, ונזכרתי שהמסע הזה כלל לא פחות קפיצות באוטובוסים ורכבות מאשר רכיבה בפועל, וזה עדיין היה אחד המסעות הטובים שעשיתי בחיי, אז כנראה שרציפות רכיבתית זה אוברייטד. למעשה, החלטתי לנחות במערב מרכז אסיה (באוגרך, באופן ספציפי) ולהתחיל לרכב מזרחה, לכיוון מזרח קזחסטן (אלמאטי). זה לכאורה הכיוון ההפוך מהכיוון הסופי שהוא איסטנבול, אבל אוזבקיסטן היא גיהנום בקיץ, משטר הרוחות במרכז אסיה הוא ברובו מערבי ויש יותר סיכויים לפגוש שותפים לדרך בכיוון הזה. ואם אני במילא צריך לטוס החוצה, מה זה משנה אם אני טס מאלמטי או טשקנט.

אז זהו, אחרי (קצת יותר מ) חצי שנה בערך באירופה, ועוד (קצת פחות מ) חצי שנה באוקייניה רבתי, אני מתחיל את החלק השלישי של הטיול, והוא בתקווה יהיה חדש ושונה – תאחלו לי בהצלחה. כמובן שיש חששות- במרכז אסיה אני לא הולך למצוא חנות אופניים בכל עיר, ועם כל כמה שניסיתי ללמוד רוסית (וקצת הפסקתי לתקופה, כשלא הייתי בטוח לאן אני ממשיך), אין לי ספק שאני הולך להתגעגע לאנשים שאפשר לתקשר איתם באנגלית, אפילו אם צריך לפענח את המבטא הניו זילנדי שלהם קודם. יהיה צריך ללמוד מה אפשר לקנות לבשל בדרך ואיפה מוצאים גז לגזייה ואיך חיים על אופניים במקום חדש לחלוטין. אני מכין את עצמי ויודע שדברים לא בהכרח הולכים להסתדר, וזה לא הולך להיות קל, אבל זה לכל הפחות הולך להיות מעניין.

וזו בעצם הנקודה, אני מניח. הטיול הזה הוא, בפער משמעותי, המסע הכי ארוך שעשיתי בחיים. ובעוד שאני באמת לא מרגיש במקום של לסכם אותה, אני יכול להגיד שמה שבטוח- השנה הזו היתה שנה עמוסה ב… הכל. לטוב ולרע, אני לא הולך לשכוח את השנה הזו, ואת כל מה שחוויתי ולמדתי בה, על העולם ועל עצמי. מאוד אהבתי להיות סטודנט, ומאוד אהבתי את העבודה שלי, אבל אם הייתם תופסים אותי ביום שלישי אקראי, סביר להניח שלא הייתי מצליח לענות לכם מה עשיתי ביום שלישי הקודם. כשאני בתנועה, אני יכול לשחזר , יום אחרי יום, חודשים שלמים (מינוס ימי ערים, שם דברים שוב מתערבבים). עצם זה שאני מתחיל במקום אחד ומסיים באחר מאוד עוזר, אבל כמעט כל יום הוא יום שראוי לזכור, יום שאין לי שום ספק שחייתי בו. אז באופן אישי, אני מאחל לעצמי שגם השלב הבא יהיה מלא שבימים שראויים להיזכר.

בפוסט הבא!

לפני שממש עוזבים את "המערב" והנוחות שלו, היתה לי עוד עצירה במדינה קטנה אחת, שמצד אחד תקועה באמצע האיזור הטרופי של אסיה (מבול של אחרי צהריים בנוהל), ומצד שני היא אחת המדינות המפותחות בעולם (אבל האם היא מערבית? שאלה טובה). ועד כמה שהיא קטנה, הו, יש כל כך הרבה מה להגיד על המדינה הזה. בפוסט הבא (או השניים הבאים…)- בואו לשוטט איתי בסינגפור!