הערת מערכת: אחי הקטן והמוכשר העיר נכונה מה שהייתי צריך לחשוב עליו לפני שנה – פוסט שמדבר על שיטוטים בעולם צריך לכלול יותר מפות שמראות איפה בעצם הייתי, כדי שאנשים יבינו על מה לעזאזל אני מדבר. אז הוא ישב והכין לי מפות, כפרה עליו. אני מוסיף אותם בהדרגה גם לפוסטים קודמים, ואתם מוזמנים לעיין, אם אתם רוצים להבין מה ואיפה. למתקדמים כמובן יש את הפולארסטפס.
יצאתי במצב רוח מרומם מהחווה של סאנדי ומלקולם בצהרי היום, אחרי שגשמי הבוקר החליטו שהם סיימו את היומית שלהם. אני רוצה להגיד שזו היתה החלטה מודעת, אבל זו לא – כשאני מתנחל במקום מסוים, אפילו לשניים-שלושה לילות, לוקח לי נצח לאסוף את עצמי שוב ולצאת לדרך. אחרי חצי יום קל של רוח גבית הגעתי לאינברקארגיל (וזה מה שקורה כשאתה מאפשר לסקוטים לתת שמות לעיירות שלך). אלא שמשם הרוח שינתה כיוון, ורכבתי יום שלם נגדה. הגעתי עייף לקוריו ביי, הנקודה שהחלטתי באופן חצי שרירותי שתהיה נקודה הסיום של החלק הרציף של המסע בניו זילנד. בהשמטת איזה חצי אי מוזר בשם bluff שיוצא אל הים (ושם מסתיים הTA באופן רשמי), קוריו ביי הוא הנקודה הכי דרומית בניו זילנד, מה שהופך את זה ככל הנראה לנקודה הכי דרומית בטיול הזה – מפה עולים רק צפונה, וצפונה וצפונה.
אז חשבתי שזה מקום לא רע לסיים בו את החלק של "המסע". מעבר למיקום, זה מקום יפה למדי, כולל יער משומר מתקופת הדינוזאורים, ואם יש לך מזל, אפשר גם לשחות שם עם דולפינים (ליתר דיוק porpoises, לא סגור מה ההבדל). וזה מה שעשיתי בבוקר למחרת, ואכן היה לי מזל, אבל גם קר אימים על סף היפותרמיה.
וזהו, מאחר שהגענו לקצה האי, הגיע הזמן להתחיל לעשות pick and choose לגבי המשך הדרך חזרה לכרייסטצ'רץ', איפה שהייתי אמור לתפוס טיסה לאוקלנד. והדבר הראשון שבחרתי היה *לא* להמשיך לרכב במשך יומיים נגד הרוח אל דונידין, העיר הגדולה הבאה, אלא לתפוס טרמפים לשם, כי הזמן כבר התחיל להתקצר, ויש לי דברים טובים יותר לעשות מלרכב יומיים נגד רוח נגדית, תודה רבה.
אחרי חצי יום של טרמפים (סה"כ שלושה, אחד עם זוג תיירים גרמנים, אחד עם וטרינר מקומי ואחד עם טכנאי של מכונות כריתה), הגעתי לדונידין. אין לי הרבה מה להגיד על דונידין, זו עיירת אוניברסיטה חביבה, והיה לי נחמד שם, בגבולות הסביר. היא ידועה בין היתר כעיר עם הרחוב הכי תלול בעולם, baldwin street, וכמובן שהייתי צריך לנסות לטפס אותו באופניים. היה קשה, אבל הצלחתי להגיע למעלה בלי ממש לרצות למות באמצע, רק קצת.
המארח שלי בדונידין גר ברחוב ה*מקביל* לרחוב בולדווין, מה שאומר שבקירוב טוב, הרחוב שלו הוא הרחוב השני הכי תלול בעולם, והו, הוא היה תלול. למרבה המזל כשהגעתי אליו עם התיקים הוא כן הקפיץ אותי למעלה, והיתה דרך עוקפת מעט יותר שפויה כדי להגיע אליו, אבל כל יציאה למרכז העיר נשקלה היטב.
אחרי שביליתי לפחות יום אחד יותר מדי בדונידין, לקחתי אוטובוס (ניסיתי לתפוס טרמפים, אבל הפעם כשלתי) למקום בשם קלייד, לרכב את הdunstan lake trail בדרך חזרה לואנאקה. עכשיו, מדובר במסלול יפה למדי, אבל שני דברים פעלו לרעתי- האחד, כמובן, היתה הרוח הנגדית העזה שנשבה מולי. הדבר השני הוא שעשיתי את הטעות של לרכב את המסלול הזה ביום ראשון, ועוד במזג אוויר טוב. מדובר פה על עוד אחד מהמסלולים של בgreat rides, מה שאומר שהחוויה של רכיבה שם היתה זהה לטיול בשמורת עין גדי בחול המועד פסח, רק עם אופניים. הייתי צריך לחלוף דרך עשרות, אם לא מאות אנשים על אופניים, לעיתים חשמליים, לעיתים שכורים, כולל משפחות עם ילדים.
ואני חושב שזו היתה אחת הבעיות שלי עם לרכב בניו זילנד. בקירוב טוב, נדמה שלרכב בניו זילנד מתחלק בקירוב לשתי סוגי חוויות- או שאתה רוכב על כבישים בהם אתה לחלוטין מרגיש כמו אורח, ולא תמיד אורח רצוי, או שאתה רוכב על המסלולים של הGreat rides. שהם מאוד יפים, אבל מרגישים כמו, איך לומר, חוויה יחסית מובנית ומוסדרת. יש יוצאי דופן, אבל באופן כללי אתה מבין שמה שאתה עושה עכשיו במסע אישי ארוך הוא לתפור אחד לשני מסלולים שרוב האנשים עושים בתור בילוי בסופ"ש. וזה אולי קטנוני, ויש ערך למסע המצטבר (תפירת מסלולי סופ"ש זה פחות או יותר ההגדרה של לטייל את שביל ישראל) אבל זה גורם להרגשה קצת מוזרה ביחס לכל הטיול פה.
בסופו של דבר הגעתי אל ואנאקה. בשלב הזה מי שקרא את הפוסט הקודם בוודאי שואל את עצמו- לא ממש סבלת בואנאקה? למה אתה חוזר לשם? התשובה היא פשוטה – הדבר שניסיתי לעשות בפעם הקודמת בואנאקה, ולא הסתדר כי התבחבשתי יותר מדי, היה לצאת לטרק שנקרא cascade saddle, והינו, לפי מקורות יודעי דבר, בין הטרקים היפים ביותר בניו זילנד. אלא שאמרתי לעצמי אז כשעזבתי שאני אמשיך לשים עין על התחזית, ואם יסתדר חלון מזג אויר טוב, אני אחזור לואנאקה (כי זה לא טרק שעושים במזג אויר פחות ממושלם, מסיבות שיובהרו בהמשך). ובאמת, כשהייתי בדונידין, ראיתי שהולך להסתדר חלון שכזה, ועשיתי את דרכי לשם, כדי להשלים את הטרק הזה. תיאמתי מראש עם קאט ואואן, הזוג האירי שהכרתי בהתנדבות הראשונה שלי באי הצפוני, נפגשנו בואנאקה ויצאנו לשם ביחד בואן המקרטע שלהם, באבס.
וזה היה לחלוטין שווה את החזרה לואנאקה. באמת מדובר באחד הטרקים היפים שעשיתי, אם כי גם קשוח למדי – העלייה לאוכף היתה אחת העליות הקשות שעשיתי, וכללה מספר מקטעים של טיפוס עם הידיים. לעלות את זה היה דבר אחד, אבל לרדת חזרה, ובכן, זה באמת היה מאתגר, ובהחלט לא מסלול שאתה מתקרב אליו אם יש אפילו חשש לרטיבות. אבל שרדתי את זה, ויצאתי עם כמה מהמראות (והתמונות) המרשימים ביותר שראיתי בניו זילנד. כבונוס פגשנו מלללאאא קיות, שבאו לקשקש ודיגמנו לכמה תמונות מרהיבות במיוחד (אם כי היה חשש שהם יאכלו לקאט ואואן את האוהל בלילה, וכמו שכתבתי בפוסט קודם הן די התחרעו לי על ציוד שניסיתי להחביא מהן בתחתית העלייה). מאוד שמחתי שהתעקשתי לחזור.
אחרי מנוחה אצל מארח בואנאקה בשם בארי, בחור נחמד מאוד אבל עם רעיונות… מעניינים ("תמיד תחשוד בדמויות היסטוריות משמעותיות שיש להם חור בביוגרפיה בשנות ה20 שלהם, סביר להניח שהם מרגלים. למשל, היטלר או סטלין") ומכונת מילים בלתי פוסקת (כן, אפילו בסדטנרטים שלי), נפרדתי מאואן וקאט ויצאתי למסע האחרון שלי בניו זילנד. חציתי רכס גבעות עם נוף מרשים לאלפים (Thompson saddle), ולמשך יום אחד באמת הרגשתי שאני רוכב בדרך שהיא באמת נידחת ושקטה, ושלי, וישנתי לצד בקתת רועים קטנה ונטושה (חשבתי לישון בפנים, אבל חשבתי שלהתעורר באמצע הלילה לגולגולת שהיתה תלויה שם יהיה פחות נעים).
אחרי שינוי קל בתוכניות, החלטתי לחצות את הרכס הזה בחזרה בנקודה אחרת, בדרך שהיתה אמורה להיות אפילו יותר נידחת, בשם Omarama saddle, אלא שנפלתי על המסלול הזה בדיוק כשאירוע רכיבה בשם sound to sound עבר שם, ומצאתי את עצמי רוכב בדרך עפר כשמולי באים עוד ועוד בייקפאקרים מבוגרים במיטב מחלצות הלייקרה והציוד, וזה הרגיש, איך לומר, קצת… פחות הרפתקני ממה שהיית מצפה.
וזה היה חבל, כי זו כן היתה אחת הדרכים הקשות ביותר שעשיתי. דרך מדברית מלאת סלעים, שהכתיבו קצב של ק"מ בודדים ורועדים בשעה. וזה כשעוד יכולתי לרכב. כי הדרך שבחרתי מבין השתיים שחצו את הרכס סבלה ממקרה קשה של חוסר יכולת להחליט (דבר שאני מזדהה איתו כמובן), וחצתה את הנהר שלצידה בערך 30 פעמים (זה לא 30 פעמים כמילה נרדפת ל"הרבה", זה באמת ההערכה שלי). וזה לא היה נחל קטן ופשוט שאפשר לחצות ברכיבה, הוא היה עמוק ובעיקר מלא סלעים, אז כל חצייה הצריכה ירידה ודחיפה דרך המים הקרים. בחצייה הראשונה זה עוד נחמד, בחצייה ה10 זה כבר מתיש, בחצייה ה28 אתה כבר ממש מקלל את הדרך, הנהר ואת הבחירות השגויות בבירור שעשית בחיים והביאו אותך לפה. בחלק הקשה התקדמתי בערך 15 קילומטרים בארבע שעות, תוך כדי ידיעה שלטובתי, כדאי מאוד שהיום אני כבר אגיע לאוכף, כי מחר מגיע גשם רציני, ואני לא רוצה להיתקע בערוץ הזה בגשם.
ואז, או אז, הגעתי לעלייה הסופית לאוכף, שאומנם היתה יבשה אבל כללה את כל הדרדרת האפשרית בשילוב שיפוע פסיכי למדי- לדחוף את האופניים במעלה המטר הבא היה מאבק שלא תמיד הייתי בטוח שאני אנצח בו.
אבל לבסוף הגעתי לקצה האוכף, ובראש שמעתי את מאיר אריאל שר "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת", או במקרה הזה, בתצפית הנפתחת. זו באמת היתה סצנה ישירות משר הטבעות, רואהן פינת גונדור. החלטתי להקים את האוהל שלי באוכף, שהיה סחוף רוחות למדי, וקיוויתי שאני לא אצטער על זה בבוקר. היו פעמים במהלך הלילה שלא הייתי בטוח שהאוהל יישאר איתי עד אור הבוקר, אבל הוא היה גיבור למדי ונשאר. וכשיצאתי לראות את הזריחה בבוקר, ובכן, זה היה מראה שאני לא אשכח בקרוב.
משם עשיתי את דרכי להוסטל/חווה קטנה ונידחת להתחבא מהסופה, וביליתי יום מעניין בחברת טוני, חקלאי שהפך לבעל הוסטל כי הוא לא בטח יותר במועצה המקומית שלא תתנכל לו כחקלאי. לדבריו, כשבשנות התשעים היתה מגפה של ארנבים שאכלו את כל המרעה, וכל החקלאים באיזור קיבלו פיצויים והקלות מס, הוא היחיד שלא קיבל, "because of my race". התעניינתי בנימוס על איזה גזע מדובר, כי בכל זאת היה מדובר בגבר לבן בשנות השמונים לחייו, וקיוויתי לא לקבל איזה white rant על אפליה מתקנת למאורים. אבל הוא הפתיע (והצחיק אותי) כשהוא אמר לי "אני סקוטי! ופה בקטנרברי כולם אנגלים" (המילה "ממזרים" לא נאמרה, אבל היתה בבירור בטון). וזה נכון, קטנרברי, המחוז של קרייסטצ'רץ', ידוע היסטורית כמחוז אנגלי באופי שלו (בקרייסטצ'רץ' אתה אפילו יכול לעשות punting, שזה מאוד משעשע), ואילו אוטגו (otego), מדרום לו, הוא המחוז ה"סקוטי" (דונידין זה השם הגאלי של אדינבורו, למשל). האם הוא באמת הופלה לרעה, לא עמד בתנאים או סתם לא הסתדר עם הפקיד הספציפי הזה ברמה האישית- אין לי מושג, אבל הסיפור משעשע.
עוד בחור מעניין שפגשתי שם היה סיימון, בחור בן 40+, לשעבר עורך דין לענייני ביטוח בלונדון במשך 14 שנה שהחליט שנשבר לו וחזר יחד עם המשפחה לניו זילנד, ואחרי קצת חיפושים החליט להיכנס לעסק של כריתת עצי אורן בשביל הDOC (department of Conservation), כי מסתבר שעצי אורן הם אחד המינים הפולשים הכי בעייתיים שהגיעו לאי. יערות אורן גדלים בחמישה אחוזים כל שנה ודוחקים את המינים המקומיים, שכמובן הם הבסיס לכל האקוסיסטם, ומהווים את מקורות המזון של החיות המקומיות. שם המשחק פה הוא להכות מוקדם- ככל שמחכים יותר, יהיה קשה יותר להילחם בהמשך, ועצי אורן פשוט ימשיכו להתרחב עד שהם יחנקו את כל האדמה האפשרית. אלו באמת באמת עצים נוראיים, ואני לא גאה במיוחד בזה שאני נקרא על שמם. אלא שהוא נכנס לעסק הזה בפיק שלו, כשנראה שהממשלה רצינית בעניין, ועכשיו נראה שהמחויבות שלהם לנושא דעכה, והתקציבים קוצצו, מ30 מיליון ל10 מיליון. ועם הציקלון שהיה עכשיו, לא נראה שהם יחזרו בקרוב. זה היה נשמע די מבאס, הבנאדם מפרנס משפחה ומעסיק עובדים, ועכשיו הוא צריך להתחיל לצמצם את העסק ולפטר אנשים. וגם ברמה הסביבתית ברור שזה חבל, כי כל דולר שהם ישקיעו עכשיו יחסוך להם 30 דולר בעוד עשר שנים, אבל פשוט אין לזה הרבה קשב כרגע. ועד כמה שהניו זילנדים מושקעים בשימור שלהם, הרבה יותר קל לשכנע להעביר תקציבים לתוכניות של צמצום מזיקים שהורגים קיווים חמודים מאשר לדבר על החנק של האדמה על ידי עצי אורן. מאחר שאלו לא חוות עצים, אלא עצים פראיים באמצע הכלום, זה לא כלכלי לנסות להוציא אותם ולהשתמש בהם בשביל עץ או כל דבר אחר. ובעולם שבו הבעיה שמדאיגה את רוב האנשים היא שינויי אקלים וגזי חממה, כריתת עצים שאפילו לא משמרת את הפחמן שלהם כתוצר אלא נותנת להם להרקב, זה לא דבר אטרקטיבי במיוחד.
מהחווה/הוסטל יצאתי צפונה, פגשתי שוב את אואן וקאט והלן (הבחורה הרביעית שהיתה איתנו בהתנדבות), ואחרי טיול יום קצר במאונט קוק, יצאתי ליום הרכיבה האחרון שלי בניו זילנד, שנתן לי נופים מופלאים של מאונט קוק, עבר בדרך מדברית יפה ורגועה, וסיום באגם טקאפו במעיינות חמים. זה היה יום סיום מוצלח למדי למסע הזה*.
משם לקחתי אוטובוס לקרייסטצ'רץ' לאיחוד משמח עם החבורה של Auntie's (קבוצה של חבר'ה צעירים ומשעשעים שאירחו אותי בפעם הקודמת בקרייסטצ'רץ. הם גרים ברחוב אנטיגואה, ולכן הדירה נקראת Auntie's). בחשש קל, התחלתי לפרק את האופניים, ולהכין אותם לפגוש אותי בויאטנם. יומיים של אריזות אופניים והתארגנויות, הפעם רגועות יותר באופן יחסי (אם ביום השני הייתי צריך לעצור לנוח מאיזה קלקול קיבה קל), והאופניים היו ארוזים, ואני הייתי מוכן לטיסה הראשונה, לאוקלנד.
וזהו, נראה לי הגיע זמן לסכם את ניו זילנד! וזה כמובן יחכה לפוסט הבא. כמו גם סופסוף קצת חפירות על התרבות המאורית, שאיכשהו בכלל לא הגעתי לדבר עליה.
*בהחלט יותר טוב מהסיום של החלק הקודם, שכלל רכיבה בגשם, פנצ'רים חוזרים ונשנים והגעה עם הלשון בחוץ לקיימברידג' (אם כי אז היו לי חברים שחיכו לי עם בירה בפאב, שזה כן היה נחמד).
יצאתי לשאוף קצת רוח 
איזה כיף לקרוא אורן!
אהבתיאהבתי