בוואנקה וקווינסטאון הלכתי לאיבוד לזמן מה.
הגעתי לואנאקה עם הרבה מרץ ותכניות, אבל איכשהו, ובכן, דברים הסתבכו לי. זה קשה להסביר, כי זה הרבה דברים טכניים שלא הסתדרו והחלטות של הרגע. הייתי עייף כל הזמן כי כל הזמן משהו אחר מנע ממני שינה נורמלית, שיניתי תוכניות שוב ושוב, ובזמן שהתבחבשתי עם עצמי, החלון הארוך למדי של מזג האויר הטוב שקיוויתי לנצל לטובת טרק שמאוד ציפיתי אליו נסגר באופן חד משמעי. זה ברמה הטכנית. ברמה הפנימית הסתובבתי בתחושה מתמדת שאני לא להיות מסוגל לזהות מה הדבר שאני צריך לעשות שבאמת ישמח אותי, ובמקום אני עושה את מה שאני חושב שאני אמור לעשות, וכל הזמן רץ במעגלים בראש שלי. סוג של משבר אמון בעצמך וביכולת שלך להיות שמח ממשהו.
נוסף על זה הרגשתי רוב הזמן לא שייך במגוון דרכים, ובתכל'ס קצת בודד. ואנאקה היא חמודה, אבל די תיירותית, וקווינסטאון, ובכן, היא מלכודת תיירים ענקית, מלאה בבריטים בני 18-20 בטיול הראשון שלהם, שזה, עם כל חיבתי לבריטים, לרוב הסוג המעצבן ביותר של תיירים אירופים (לא כולם, אבל כקבוצה). ממש רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר, אלא ששילוב של סופת גשמים וצינון לא צפוי תקעו אותי שם.
אבל מעבר לכל הדברים החיצוניים, אני חושב שלפעמים אתה מבואס ובדיכאון פשוט כי אתה מבואס ובדיכאון, ואז, ובכן, אתה פשוט צריך לעבור דרך זה לצד השני. החל מאיזו נקודה אני חושב שאפשר להגיד שלטייל זה לא בדיוק חופשה, זה פשוט לחיות באורח חיים אחר לתקופה. ולפעמים, בחיים, אתה מדוכא, זה פשוט דבר שקורה. זה יכול להיות קשור לנסיבות חיצוניות, אבל בהינתן אותה מערכת של נסיבות, עדיין אפשר לצאת עם חוויות שונות בתכלית, בהתאם למצב הנפשי שאתה מגיע איתו. אני לא חושב שאני אומר משהו שאתם לא יודעים.
אה, כן, ולישון זה חשוב בשביל הבריאות הנפשית שלך.
עכשיו, צריך להגיד, זה לא שהכל היה רע. יצא לי לבלות עם אנשים טובים, שחיתי באגם של ואנאקה, שהוא מהמם, ובאופן כללי ראיתי כמה נופים נהדרים למדי, השלמתי קצת יומן וזכיתי לשוט על ספינת קיטור אמיתית מתחילת המאה ה-20 (סטימפאנק!). אבל בזכרוני, אותו שבוע וקצת היה low point במסע שלי בניו זילנד (אם כי היום-חסר-ההחלטה בטונגרירו הוא עדיין כנראה היום הכי מחורבן שהיה לי פה).
מקווינסטאון כאמור לקחתי אונייה קיטור לצד השני של האגם, וביליתי לילה קפוא בקמפינג יפה בחברת פוסום סקרן מדי לגבי התיקים שלי. אומנם הייתי צריך לתלות אותם גבוה כדי למנוע ממנו לכרסם אותם, אבל זאת שמחתי על המפגש, כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי פוסום חי בניו זילנד. כבר התחלתי לחשוב שהם כבר באים דרוסים-לצד-הכביש מהקופסה (פוסום!). כמובן שהניו זילנדים שמחים לדרוס אותם, כי הם עוד אחד מעשרות המינים הפולשים שהם נלחמים נגדם. הם אומנם לא טורפים ישירות את הקיווים, אבל הם אוכלים עצים בלי חשבון, ומבחינת נזק סביבתי לאקו-סיסטם של הקיווים, הם נחשבים לגרועים ביותר.
למחרת נאלצתי לעבור עוד יום של רכיבה ברוח נגדית, מזג אוויר קפוא, עננות חלקית שהסתירה את הנוף, שהיה אמור להיות נהדר, שאריות של צינון שלא באמת עבר (לישון ב2 מעלות לא בדיוק עזר), הרבה ספקות עצמיים ביכולת קבלת ההחלטות שלי והרבה מחשבות על "מה הייתי יכול לעשות אחרת" על כל הטיול בערך. זה הסוג הדפוק ביותר של העלאת גירה מנטלית, כי זה אפילו לא מחשבות טעימות. זה היה יום גרוע לסיום של תקופה גרועה.
אבל בסוף אותו יום הגעתי לחנות על אגם יפה (mavora lake), פגשתי שני רוכבים הולנדים חביבים שהכרתי ממקודם, ולמחרת השמש יצאה וסיפקה זריחה יפייפיה על האגם, ואני החלטתי שמיציתי את החלק של לאמלל את עצמי/לרוץ במעגלים בתוך הראש שלי, והגיע הזמן לנסות להנות ממה שאני עושה שוב. וזה היה תזמון טוב מצידי ומצד השמש, כי בדיוק הגעתי לחלק היפה ביותר של ניו זילנד.
Spontaneous applause for the Fiordland
"If you took the whole of Norway, scrunched it up a bit, shook out all the moose and reindeer, hurled it ten thousand miles around the world, and filled it with birds, then you'd be wasting your time, because it looks very much as if someone has already done it.
Fiordland, a vast track of mountainous terrain that occupies the southwest corner of south island, New Zealand, is one of the most astounding pieces of land anywhere on God's earth, and one's first impulse, standing on a clifftop, surveying it all, is to burst into spontaneous applause" [douglas Adams, Last Chance to See, chapter 5. אתם חייבים לשמוע אותו מקריא את הפסקה הזו]
יצאתי מההרים והגעתי בערב שבת לעיירה קטנה בשם מאנאפורי. אני מציין שזה היה ערב שבת, כי כשהגעתי לקמפינג שתיכננתי עליו לאותו יום גיליתי שהוא מלא לחלוטין, אבל הוצלתי מללכת לחפש את החברים שלי בשיחים על ידי בחור ישראלי נחמד בשם בנימין שהיה שם ותיכנן לבלות את השבת בdorms של הקמפינג (רוב הקמפינגים מציעים גם חדרים), אז הוא הציע לי לישון במכונית שלו. לטובת כל מי שלא טייל בחייו בניו זילנד, אני אציין שלא מדובר על להידחס במושב האחורי, כמעט כל התרמילאים שם קונים רכבים מוסבים שיש בהם מיטה מאחורה. זה יכול להיות ואן של ממש, וזה יכול להיות רק איזה סטיישן שפירקו ממנו את המושבים האחוריים. מה שהרגיז אותי כל פעם היה העובדה שבניגוד לכל מקום אחר שטיילתי בו, כרוכב אופניים הייתי יותר מוגבל מבחינת מקומות לינה מאשר הרכבים האלו, בגלל מה שנקרא אתרי freedom camping שאפשר לישון בהם רק אם אתה self contained, כלומר לכאורה סוחב את השירותים שלך איתך. כמובן שהסטיישנים הקטנים האלו סוחבים שירותים מתקפלים סמליים מאוד, ואף אחד לא משתמש בהם, אבל זה בינתיים עומד בתקנות (מדברים על להחמיר אותן). באופן כללי הרגשתי שבהרבה מקומות בניו זילנד, בניגוד למקומות אחרים בעולם, לטייל עם אופניים מגביל אותי לא פחות מפותח לי אפשרויות. וזה מרגיז, לאור כל הדגש שלהם על קיימות וסביבה – ההרגשה היתה שהם מעודדים אותך לטייל במכונית ולא באופניים או ברגל.
בכל מקרה, בנימין די הציל לי את התחת, ואכלנו ביחד ארוחת שבת, וגילינו ששנינו ירושלמים (טוב, אני מהגר והוא מפסגת זאב, אבל בסדר). הירהרתי קצת לגבי המושג "ערבות הדדית", אבל זה בעיקר היה קלישאות, אז אני אחסוך ממכם.
משם רכבתי אל טה אנו, שבכניסה לפיורדלאנד, ופגשתי, די במקרה, את הציפור *השניה* הכי נדירה בניו זילנד, הtakahe. הציפור הראשונה הכי נדירה היא כמובן הקאקאפו, עם בערך 250 פרטים ידועים, אבל הטאקאהי, ציפור שחורה ושמנה, נמצא במצב לא הרבה יותר מזהיר עם קצת יותר מ300 פרטים. למעשה עד שנות החמישים ההנחה הרווחת היתה שהוא נכחד, עד שבמזל נמצאו כמה פרטים חיים בפיורדלאנד. פיורדלאנד היה גם המקום שבו נמצאו הקאקאפואים האחרונים בטבע- הגיאוגרפיה של המקום (כאמור, ארץ הפיורדים) גרמה לזה שבני האדם והמזיקים שלהם הגיעו לפה יחסית מאוחר.
משם התחלתי לתפוס טרמפים עם האופניים לתוך פיורדלאנד. הדרך לתוך הפארק הוא בערך 120 ק"מ של כביש מתפתל עם ראות מעטה, ללא שוליים, טופוגרפיה מאתגרת ובעיקר – הרבה תיירים ואוטובוסים של תיירים שממהרים להספיק לשיט שלהם במילפורד סאונדס, מפרץ מהמם למדי בקצה הפארק. והכי גרוע- אם אני ארכב פנימה, אני אצטרך לרכב את כל הדרך החוצה חזרה. אני *שונא* לחזור על עקבותיי. החלטתי שיש לי דברים יותר טובים לעשות מלרכב את הדרך הזו, ובשלב הזה כבר הייתי מיומן בנושא תפיסת טרמפים עם אופניים. אחרי לא הרבה זמן מצאתי טרמפ חביב, התמקמתי באחד הקמפינגים בפארק, ויצאתי משם לשוטט.
ובתכל'ס, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שדאגלס כבר אמר. מדובר באחד האיזורים היפים ביותר שראיתי, ומעבר ליופי, ולמזג האויר הטוב שזכיתי בו, גם קיבלתי רצף של כמה החלטות טובות למדי, לעיתים באופן די ספונטני, מה שקצת החזיר לי את האמון שלי ביכולת שלי להתנהל בעולם כאדם עצמאי. השיא לא היה השיט במילפורד סאונדס (שבהחלט היה יפייפה), אלא הטרק שעשיתי יום לאחר מכן, כחלק מההחלטות הספונטניות, למקום שנקרא gertrud saddle, וראש האוכף הזה ובכן, אתה באמת יכול לראות בעיני רוחך את הקרחונים העצומים שהיו פה וחרצו את הואדיות, וזה מרהיב. תוסיף לזה חברה של קיה סקרנית, וזה באמת היה בוקר מושלם (אם כי הירידה משם היתה חתיכת כאב ראש ורגליים). honorable mention הולך להחלטה לרדת בספונטניות מהטרמפ חזרה ממילפורד סאונד כדי לבדוק איזה גב שראיתי אנשים נכנסים אליו ממרחק, וזו בהחלט היתה החלטה מצוינת גם כן.
חווה
תפסתי טרמפ החוצה מהפארק חזרה למאנאפורי והתחלתי לרכב דרומה, ואז ויתרתי מיידית, כי הרוח היתה נגדי באופן קשה. מצאתי מקום מסתור ללילה (איזור הפיורדלאנד זה איזור שהם מאוד לא אוהבים בו wild camping, קיבלתי תגובה מאוד עוינת מחוואי כששאלתי אם אני יכול להקים אוהל איפשהו באיזור), ולמחרת הרוח התחלפה ודחפה אותי כל הדרך אל החוף הדרומי של האי הדרומי של ניו זילנד. יש מסלול חצי- רשמי שחוצה את ניו זילנד מהקצה הצפוני לקצה הדרומי שנקרא ה Tour Aotearoa או בקיצור הTA, ואנשים כל הזמן שאלו אותי אם אני "עושה את הTA", אבל מעולם לא הייתי קשור במיוחד לרעיון של "לחצות את ניו זילנד" כדי להגיד שחציתי את ניו זילנד, המטרה היתה לראות ולחוות את ניו זילנד. ועם זאת, היה משהו בלהגיע לחוף הדרומי. ובסוף כן ניסיתי שהדרך מצפון לדרום תהיה רציפה עד כה.
משם המשכתי לחווה של סנדי ומלקולם ג'ילט-סלארס. את סאנדי פגשתי בתחילת המסלול שעשיתי בדרך לוולינגטון, היא טיילה עם הבן שלה ואימא שלה, ובדיוק היו באמצע להעמיס את האופניים שלהם לטנדר. שוחחנו קצת והיא אמרה לי בצחוק שאם אני רואה פנס בדרך (היו שם הרבה מנהרות בדרך), אז כדאי לי לקחת אותו, זה פנס טוב, הם בדיוק איבדו אותו. אז אמרתי שהיי, הם במילא צריכים לעבור דרך וולינגטון כדי להגיע לאי הדרומי, אם אני מוצא את הפנס, אני יכול לשלוח להם הודעה ויאספו אותו ממני (ואכן הפנס נמצא ממש במנהרה האחרונה). החלפנו מספרים, והיא אמרה לי שאם אני מגיע לאזור דרום האי הדרומי, אני מוזמן להתארח אצלהם. ובכן, חודשיים ו2000 ק"מ אח"כ , הנה אני פה.
היומיים וחצי שלי בחווה היו נהדרים. יש משהו בהכנסת האורחים של ניו זילנדים שהוא כל כך נינוח ורגוע ולא מתאמץ. הבית שלהם יושב בראש גבעה שצופה לrolling hills מצד אחד ולאוקיינוס מצד שני. הסתובבתי איתם בחווה, ראיתי איך עושים sheep shifting בין שדות שונים (כלבי רועים זו חיה די מגניבה), רכבנו קצת על סוסים, ישנתי במיטה נורמלית (לא קרה מאז הוקאטיקה), ראיתי שקיעות מהמרפסת ושמעתי ממלקולם סיפורים משוגעים על התקופה בשנות התשעים שהוא היה נוהג משאיות תיירים מלונדון לקייפטאון. הוא עשה שלושה מסעות כאלה עם שיירת המשאיות הזו, ושלוש פעמים הם הצליחו להיקלע למלחמות אזרחים באפריקה (אתיופיה, ליבריה ורואנדה. כן, המלחמת אזרחים הזו). חיילי קומנדו דנים חילצו אותם בפעמיים מהמקרים, ונשמע שסביר להניח שאלו היו שכירי חרב, כי בדיעבד הוא הבין שכל המסעות הזה היו כיסוי להברחת יהלומים ודולרים על ידי בעל העסק. היה ערב מעניין, אותו ערב.
אה, והם הזמינו אותי להצטרף אליהם אל האירוע של surfing for farmers שהתרחש באותו יום. מסתבר שגלישה זה עניין גדול בניו זילנד, באופן לא מפתיע, והרבה חוואים גם יודעים לגלוש, או לפחות מוכנים ללמוד. האירוע הזה מסתבר הוא אירוע שקורה בכל ניו זילנד, כשהמטרה המוצהרת שלו הוא ליצור אירוע חברתי כיפי שמאפשר לחוואים לפגוש אנשים אחרים וקצת להשתחרר ולדבר, כדי להתמודד יותר טוב עם לחצים נפשיים וקשיים מנטליים, ובתור יוצא משק חקלאי, אני יודע שיש הרבה כאלה. למעשה, אם לנסח את את זה יותר במפורש, הsurfing for farmers נועד לצמצם את אחוז ההתאבדויות בקרב חוואים, שעומד על בין 60 ל90 יותר מהאוכלוסייה הכללית.
התאבדות עודפת בקרב חקלאים זו תופעה כלל עולמית, מארה"ב עד הודו- בסוף מדובר על עסק עצמאי שתלוי בפגעי מזג האויר, תנודות במחירי סחורות בשוק העולמי, ומגפה אחת יכולה לחסל לך את כל העדר. אנשים פשוט נכנסים לבור כלכלי ולא יודעים איך לצאת ממנו. אם מוסיפים על זה את הבידוד החברתי (רוב החקלאים מבלים את רוב זמנם לבד בחווה) והקושי הפיזי, כנראה שיש סיבה שחקלאים לרוב מופיעים ברשימות של "מקצועות בסכנה מוגברת להתאבדות".
בניו זילנד באופן ספציפי יש לזה עוד כמה אספקטים. החוויה האישית שלי בניו זילנד היא שמדובר על מדינה במגמת התכנסות, אחרי תור הזהב הגיאוגרפי שלה. כמעט כל דבר שאפשר לגדל בניו זילנד, אפשר לגדל בעולם השלישי בזול יותר, או יתר גרוע, פשוט לא צריך יותר. הם עדיין מעצמה של חלב ובשר, אבל למשל השוק של הצמר פחות או יותר התרסק לחלוטין עקב השימוש בבדים סינטטים. אם פעם צמר היה מוצר ראשי של כבשים, או לפחות מוצר נלווה בעל ערך, היום החוואים מפסידים כסף על הגזיזה של הכבשים (אם הם שוכרים קבלן לעשות את הגז לא עושים את זה בעצמם, כי זה פשוט כמויות גדולות מדי).
עכשיו, ההתכווצות של החקלאות ומעבר לערים זה משהו שכמובן קורה בכל העולם המערבי, וקשה למצוא חקלאי איפשהו בעולם שיגיד לך שהכל נהדר אצלו. אבל בניו זילנד יש הרגשה שלרוב העיירות והכפרים הקטנים יש הרבה יותר היסטוריה מעתיד. לפעמים נדמה שחצי מה great rides של היו זילנד היו בעברם פסי רכבת ישנים לעיירות שכבר לא יכולות להצדיק מסילה, והפכו במקרה הטוב לכפר קטן עם חמישה בתים, או ננטשו. לפעמים זה לא בהכרח קשור לחקלאות, אלא לסגירה של תעשיות אחרות (לדוגמא, תעשיית העצים ביער שבו עובר הטימברטרייל, שנסגרה כשהוא הפך לשמורת טבע בשנות השבעים, או פשוט הדעיכה של הבהלה לזהב באי הדרומי בסוף המאה ה19), אבל באמת פחות אנשים גרים בספר.
בניו זילנד קיים גם יש אתגר מסוים בדמות של בתקנות סביבתיות יחסית מחמירות (ומוצדקות, כן?). בתקופה שהייתי בניו זילנד כל הזמן דיברו על המחסור בביצים שנגרם מזה שנכנסה לתוקף תקנה חדשה שפחות או יותר הוציאה מהחוק כלובי סוללה (היא עברה לפני 6 שנים, אבל השוק לא ממש התכונן לקראת זה כמו שצריך).
אבל מעבר לזה, ניו זילנד, שהיא באופן כללי מדינה די ליברלית, מנסה לעשות את חלקה בצמצום פליטות הפחמן העולמיות. אלא שאין שם ממש תעשיות כבדות שאפשר לצמצם (וכנראה שהתרבות שלהם יותר מדי תלוית רכב פרטי מכדי לנסות לצמצם את השימוש בו באופן משמעותי). אז היא פחות או יותר המדינה הראשונה בעולם שמתחילה להטיל מיסים על פליטות פחמן מייצור מזון נושא שבינתיים אף מדינה אחרת לא נוגעת בו עם מלמד בקר ארוך. שמעתי rant ארוך של חקלאי על היחס של ניו זילנד לחקלאים ("המדינה היחידה במערב שלא מסבסדת חקלאות, למרות שזה 75% מהייצוא" [שזה לא נכון, ברגע שאתה מתייחס לתיירות כייצוא]) והוא אמר לי שבעיניו רוב תושבי ניו זילנד, שגרים בערים, שונאים חקלאים, אבל הוא היה מסוג האנשים שאומר דברים שלא בהכרח יש להם כיסוי, להרגשתי.
אני מניח שרוב החקלאים בניו זילנד סה"כ מסתדרים בסדר גמור, נראה שסאנדי ומלקולם אומנם עובדים קשה אבל בהחלט רואים ברכה בעמלם, כמו שאומרים. אבל כך או כך, ברור שיש בעיה של בריאות הנפש בקרב חקלאים בניו זילנד, ולכן היה חשוב לאנשים מאחורי surfing for farmers להוציא את החקלאים מאחורי המחרשה ולתת להם להתאוורר קצת.
אני אגב לא הצטרפתי לsurfing for farmers, אבל כן הלכתי ללמוד לגלוש עם פרדי, חבר ושכן שלהם. ומה אתם יודעים, לגלוש זה כיף! ציפיתי שאני אבלה את כל היום בליפול מהגלשן ולאכול מים, אבל התנאים שם היו מצויינים ופרדי מורה מוצלח, ומהר יחסית מצאתי את עצמי תופס כמה גלים קטנים, וממש נהניתי. יום למחרת יצאתי שוב לגלוש, ובאופן מפתיע, מצאתי את עצמי באותו ערב מזמין כרטיס לדה נאנג, ויאטנם.
למה דא נאנג?
כמו שמי שעוקב יודע, היה לי משבר החלטה לגבי המשך השהות שלי, ולא ידעתי לאן אני ממשיך הלאה, אחרי ניו זילנד. היתה לי כבר טיסה לסינגפור (ואני ממש שמח שיצא לי לעבור בסינגפור). כשהגעתי לואנאקה הייתי די משוכנע שאני ממשיך למרכז אסיה, אבל השבוע הרע ההוא הזה עירער לי את הבטחון שלי ביכולת שלי לטייל במקומות מאתגרים, ובעיקר ביכולת שלי לשמש חברה לעצמי לבדי. השבוע שאחריו, שהיה שוב נהדר ברובו, החזיר לי קצת את הwanderlust, ועדיין השבוע ההוא הרגיש כמו אזהרה. מצד שני, טיסות זה משהו שכדאי צריך להזמין מראש, אם אתה פועל בתקציב מוגבל. והרגשתי שאני צריך איזה תקופת מנוחה מתנועה. היה לי רעיון לנסוע לתאילנד, אבל זה לא משך אותי. ואז, עקב שיחה עם יאן, שאמר שהוא כנראה ימשיך לויאטנם, התחלתי לחשוב על ויאטנם. בדיקה זריזה העלתה שדה נאנג, אחת הערים הכי גדולות בויאטנם, שנמצאת בערך באמצע הדרך בין האנוי לסייגון, היא יעד גלישה פופולרי. הא. שרשרת המחשבות שלי היתה כזו- אני צריך מקום לעצור לנוח בו, ויאטנם זה מקום שכבר הייתי פה ואני לא ארגיש צורך בהכרח לרוץ ממקום למקום כדי להספיק לראות הכל, והיא גם זולה למחיה, ואחרי ניו זילנד, ובכן, הייתי צריך גם לנוח כלכלית. ומאחר שאני גרוע בסתם לנוח, ובכן, התוכנית היתה ללמוד לגלוש על הדרך, כי למה לא ללמוד משהו חדש בזמן שאני נח. וקיוותי שעד סוף השהות שלי בניו זילנד, כשאני אגיע לויאטנם, אני אדע יותר טוב לאן אני רוצה להמשיך משם. לא כל החלקים בתוכנית הזו עבדו כמו שציפיתי, אבל החלק של לדעת מה הלאה, ובכן, זה עבד.
פוסט הבא- פוסט מסע אחרון בניו זילנד! קופאים עם דולפינים, מתגרים ברחוב הכי תלול בעולם, סיבוב נוסף ומשתלם בואנאקה ומסיימים בעלייה (קשה אבל הכי טוב!)
יצאתי לשאוף קצת רוח 
מעניין ביותר .אמיתי וחושפני בחלק של "דכאון ובאסה"
אהבתיאהבתי