מאז שנחתתי פה בניו זילנד, מרחף מעלי סימן שאלה גדול. בתחילת הדרך הוא היה פחות משמעותי, וגם עכשיו לפעמים הוא פחות נוכח, בעיקר כשצריך להתעסק בכאן ועכשיו. אבל לפעמים הוא מאוד נוכח, ולא כל כך משאיר מקום להרבה מחשבות אחרות. והסימן שאלה הזה נמצא בסוף המשפט – "מה הלאה?"
התוכנית המקורית שלי היתה, בקווים כלליים, לדלג מניו זילנד בין האיים הפסיפיים עד שאני מגיע לסין, ומשם לחזור מערבה, לאיסטנבול. זו היתה תוכנית מאוד כללית שבניתי בראש כשיצאתי לדרך, וחשבתי שאני כבר אמצא דרך לממש אותה בצורה כזו או אחרת, כשיגיע הזמן לתכנן הלאה, באנגליה. אבל כשהגעתי לאנגליה והתחלתי לעשות תחקיר יסודי יותר, התחלתי לגלות שהתוכנית הזו היתה מבוססת על טיולים של אנשים עם דרכונים יותר טובים משלי, שטיילו בשנים טובות יותר.
בתור התחלה, אפילו לפפואה ניו גינאה, שהיתה היעד הבא אחרי ניו זילנד בתוכנית המקורית, אני לא יכול להגיע בלי לעבור באוסטרליה, ומסתבר שלקבל ויזה אוסטרליה זה תהליך ארוך ומייגע שאני לא יכול לעשות כשאני בחו"ל, וגם לא בטוח שאני אקבל אותה (ונדרשת ויזה אפילו עבור קונקשן). ומעבר לפפואה ניו גינאה, ובכן, הדרך היחידה לצאת משם היא לאינדונזיה, עוד מדינה שאי אפשר להיכנס אליה עם דרכון ישראלי (ואין לי דרכון זר). המחשבה שאולי אני אצליח למצוא אוניות לעבור בין איים שונים באיזור (פיליפינים, טייואן) התגלתה כמאוד מאוד לא מחוברת למציאות- כל אי נוסף זו עוד טיסה, דבר שאני מעוניין לצמצם גם ברמה הכלכלית, גם ברמה הפרקטית (לארוז ולהרכיב אופניים זה כאב ראש) וגם ברמה הסביבתית.
כבר השלמתי עם הרעיון של לטוס לסין ולהתחיל ולרכב מערבה עד לאיסטנבול, אלא שעדיין לא ברור מתי סין תיפתח מחדש. הם כן הקלו ופתחו גבולות לאזרחים שלהם ולויזות עסקים ולימודים אבל הם עדיין לא חזרו להנפיק ויזות תיירים, ולא נראה שזה מציק להם כ"כ. היתה לי בזמנו מחשבה להתחיל במונגוליה, אבל לעבור כדי לעבור ממונגוליה למרכז אסיה צריך לעבור דרך סין (ודרך איזור בסין הוא לא מאוד מסביר פנים גם בימים כתיקונם), או דרך רוסיה, דרך איזור שאמור להיות יפייפה, אבל נכון לעתיד הנראה לעין, רוסיה היא פשוט לא מקום להיכנס אליו.
משם כבר התפשרתי על להתחיל בקצה המזרחי של קזחסטן ולרכב מערבה אל איסטנבול- מרכז אסיה אמורה להיות נהדרת. אבל גם אז הבעיות לא נגמרות- מסתבר שטג'יקיסטן וקירגיסטן שוב מסוכסכות, והגבולות ביניהן סגורים, מה שמוציא מכלל אפשרות את הpamir highway, שנחשבת לאחד ההייליטס העיקריים באיזור הזה של העולם. זה לבדו לא היה עוצר אותי, אבל מסתבר שלא ברור אם אני אוכל לצאת ממרכז אסיה עם אופניים- אז'רביג'ן סגרה את הגבולות היבשתיים שלה בתחילת הקורונה וטרם פתחה אותם. התכנון שלי היה לחצות במעבורת את הים הכספי מקזחסטן אל אז'רביג'ן, ולא ברור אם זה אפשרי, או יהיה אפשרי ב2023 (אגב, בעבר הרבה רוכבי אופניים היו חוצים דרך איראן וטורקמניסטן, אבל זה לא אפשרי עבורי גם בימים כתיקונם, וכיום לא אפשרי לאף אחד). באופן ביזארי, אפשר לטוס אל תוך אזרביג'ן, אבל זה כבר יהיה לטוס לתוך מרכז אסיה, ואז לטוס החוצה, וזה קצת מעייף אותי לחשוב על זה, ומתחיל להרגיש כחסר טעם.
יש תחושה חזקה בפורומים של מטיילי אופניים שזו פשוט לא שנה טובה לטייל באסיה (לא שהשנים הקודמות היו נפלאות). כמו שמישהו אמר באיזה פורום – 2023 דפוקה, תחזרו הביתה ותחסכו כסף לטייל בשנה אחרת. רק שאני כבר חסכתי כסף, ואני לא רואה את עצמי עושה מסע כזה שוב בעתיד הנראה לעין. ובכנות, אני מעיף מבט בחדשות ולא בא לי לחזור לארץ כ"כ. הטיסה שלי מאוקלנד לסינגפור (כי זה המקום היחיד באיזור שאני יכול לקחת אליו טיסה ישירה בלי לעבור באוסטרליה, כי אפילו בשביל זה אני צריך ויזה) היא ב29.03, ואני מקדיש הרבה אנרגיות ומחשבה על מה אני עושה הלאה, ומה האפשרויות החלופיות. ובעיקר, זה מעלה את השאלה היותר חשובה- מה אני רוצה מהמשך המסע הזה? ובעצם, למה יצאתי אליו מלכתחילה?
יצאתי אליו כי רציתי עוד הרפתקאה. כמו שכתבתי בפוסט הראשון, מסע האופניים הקודם שעשיתי, לפני חמש שנים, היה התקופה הכי שמחה בחיים שלי עד כה. בחלקים של דרום מזרח אסיה היו קצת עליות וירידות, אבל בחצי השני שלו, בארה"ב, הייתי די מאושר באופן כמעט רציף. היו קשיים, ורוחות נגדיות, ופספוסים ואכזבות, אבל התחושה הכללית שלי היתה שאני עושה בדיוק את מה שאני רוצה לעשות, בדרך שאני רוצה לעשות את זה, ומרגיש בר מזל שאני זוכה לעשות את זה. ולחצות את אירואסיה באופניים נשמע לי כמו האימא של כל ההרפתקאות.
אני חושב שבעוד שהמסע באירופה היה מרתק בחלקו, ולמדתי ממנו הרבה, הוא לא הרגיש מאוד מאתגר או הרפתקאה. אירופה היא מקום מאוד נוח לטייל בו, והכל הוא מאוד… מיושב. כמו שמישהו אמר לי בדיעבד, באירופה אתה צריך להמציא לעצמך את ההרפתקאה. הבלקן היה מדהים במובן הזה. הוא לא היה טרה-אינקוגניטה, מן הסתם, יש שם הוסטלים וכבישים ותיירים וחנויות מכולת, אבל היתה תחושה מתמדת של גילוי והפתעה, גם מבחינת הנופים וגם מבחינת התרבות והאנשים. ניו זילנד, במובן הזה, מרגישה המשך של אירופה- בעוד שהיא הרבה יותר דלילה מבחינת אוכלוסין, והטבע הרבה יותר נוכח ופראי, כמעט הכל הוא חלק מאיזה "great walk" או "great ride", שהם מאוד יפים, כן, אבל גם מאוד מאוד מתוכננים (או לחילופין כביש סלול לא מאוד ידידותי). מלבד מזג האויר, שתמיד יפתיע אותך, אין הרבה דברים שיפתיעו אותך בניו זילנד. בבלקן, או בדרום מזרח אסיה, שום דבר לא הרגיש מאוד מתוכנן. אז אני מרגיש ששיקול נוסף הוא להגיע למקום שמכיל איזה מימד של הפתעה והרפתקאה.
מצד שני, אם אני הולך למקומות מאתגרים יותר, ובעיקר דלילי אוכלוסייה, אני חושב שאני מאוד אשמח לשותף. אחרי תקופה ארוכה של רכיבה לבדי, אני רוכב עכשיו עם יאן, בחור שוויצרי, ואנחנו מסתדרים מצוין, בלשון המעטה. וזה הזכיר לי כמה זה נחמד לפעמים לחלוק מסע עם עוד אדם.
אני טוב מאוד (או לפחות הייתי טוב מאוד) בלטייל לבד. לגדול במשק חקלאי, עם הרבה זמן של עבודת ידיים מצד אחד, ומצד שני להיות ילד די אאוטסיידר בלי הרבה יכולת או רצון להשתלב מבחינה חברתית, משאיר לך הרבה זמן לבלות בתוך הראש שלך, ואני משאר שזה הביא אותי למצב שבו הראש תמיד היה מקום שהרגשתי די נוח לשהות בו לתקופות ארוכות. בשני הטיולים הגדולים הקודמים שלי הMO הבסיסי שלי תמיד היה לטייל לבדי, ואם אני מוצא מישהו שכיף לי לטייל איתו – נהדר, אבל לא חובה. מעבר לחופש המוחלט לעשות בדיוק את מה שאתה רוצה לעשות, יש משהו בטיול לבד שפותח אותך לעולם סביבך, ומאפשר לך לחוות אותו באופן מלא יותר. אני באמת חושב שטיול ארוך לבד זה משהו שכל אחד חייב לעצמו מתישהו.
אבל אני לא חושב שצריך להתפגר בתוך אוטובוס נטוש באלסקה כדי להבין שלפעמים אנחנו צריכים אנשים אחרים. בין אם זה לעזור להתמודד עם קשיים, לקבל החלטות (אני תמיד אומר שהדבר הכי טוב בלטייל לבד זה שאתה זה שמקבל את כל ההחלטות, אבל זה גם הדבר הכי גרוע בלטייל לבד) , או סתם לעזור לנו לצאת מתוך עצמנו כשאנחנו שוקעים לתוך עוד לופ מחשבתי. בטיול הזה חוויתי לראשונה תקופות שהיה לי מאוד ברור שאני צריך נוכחות של אנשים אחרים איתי. אני חושב שאני יכול להתמודד עם לחצות שוב את אירופה בעצמי, אבל אני חושב שלרכב בערבות מרכז אסיה לבדי עלול להיות גדול עלי, באופן מילולי.
אלא שזה לא פשוט למצוא שותף שיש לכם כימיה טובה מצד אחד, ושמעוניין לרכב פחות או יותר באותו כיוון מצד שני (במקרה של יאן, למשל, דרכנו ייפרדו איפשהו אחרי החוף המערבי- הוא טס מקווינסטאון ואני ממשיך עוד דרומה). למעשה, אם אני אחליט לרכב באסיה (וכמו שכבר חוויתי בבלקן) – רוב רוכבי האופניים רוכבים ממערב למזרח, לרכב ממזרח למערב זה פחות או יותר לרכב נגד הזרם. מה שאומר שבבלקן פגשתי הרבה רוכבים, אבל עם מעט מאוד מהם ביליתי יותר מכמה דקות. וכמובן, העובדה שאתה חולק עם מישהו את החיידק שמוציא אותך למסע אופניים ברחבי העולם מעלה את הסיכוי שתסתדרו היטב, אבל לא מבטיחה את זה, ואני יכול למעשה יכול לחשוב על דוגמאות נגדיות ספציפיות מהטיול הזה…
ואז יש את שאלת היעד. היה משהו במסלול המקורי שמאוד קסם לי – להתחיל באיסטנבול ולסיים באיסטנבול. יש בזה איזו סגירת מעגל מאוד מספקת, ובעיקר, יעד מאוד ברור, אפילו נרטיב של מסע. כשאני מנסה לחשוב על אפשרויות חלופיות, אני הרבה פעמים מרגיש שהם חסרים איזה יעד ברור. ומצד שני, כשאני חושב על הטיול הקודם, החצי הראשון פחות או יותר הוגדר כ"להגיע מבנגקוק לויאטנם" ואז אילתרתי את כל מה שבאמצע, והחצי השני שלו כלל את היעד "להגיע מקסן פרנסיסקו לילוסטון", ושהפך ל"לחזור לסן פרנסיסקו" כשהגעתי לשם (היו שתי רכבות בדרך, למי שתוהה לגבי המסלול). היה בו מימד מאוד גדול של אקראיות, וזה עדיין הסתדר מצוין, מה שרומז לי שאני אולי צריך לשחרר מהחלק הזה. מצד שני, ללא איזה יעד ברור, אני מרגיש שאני עלול ללכת לאיבוד. אני חושב שאחד הדברים שקצת מפריעים לי בלרכב בניו זילנד הוא שכל מה שאני יכול לעשות זה להגיע מקצה אחד לקצה שני, ואז לחזור חזרה. איים זה מאוד מגביל.
אז עכשיו אני מנסה לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות. האם אני בכל זאת מתעקש על מרכז אסיה, מוותר על הpamir highway, מקווה שאז'רביג'ן תיפתח ומחפש משוגע נוסף שיעשה את זה איתי? כל מי שרכב במרכז אסיה אמר שזה החלק הכי אהוב עליו בעולם, ומעבר לזה, כבר השקעתי לא מעט זמן בללמוד רוסית, שהיא שפה שניה באיזור הזה בעולם. לא שאני יודע להגיד יותר מכמה מילים, אבל עדיין בא לי לנסות את החמש מילים האלו.
אבל אם לא אסיה, מה כן?
מבחינת אפשרויות אחרות, אז כאמור, כבר טיילתי בדרום מזרח אסיה באופניים וזה היה נהדר, אבל אני לא ממש מעוניין לנסות לחצות את הנהר הזה פעמיים. גם כי אני רוצה לראות מקומות חדשים, וגם כי זה מתכון לאכזבה פוטנציאלית. במילא העונה הנכונה היא בחורף, אפריל כבר מתחיל להיות חם מאוד וגשום. אותו דבר נכון למערב ארה"ב- היה לי נפלא שם, אבל זה לא מה שאני מחפש כרגע (וגם, כאמור, קצת מיציתי את הרכיבה במדינות מפותחות). מה גם שאידיאלית הייתי רוצה להתחיל מהצפון ולרדת דרומה, ואין מה להתקרב אל קנדה לפני יוני, וגם זה גבולי.
עלתה לי המחשבה לקפוץ לחלק יותר מתקדם של הטיול ולהתחיל מדרום אמריקה ולעלות צפונה. זה היה חלק מהחלום המקורי של הטיול הזה, אם אני חוזר לאיסטנבול ויש עדיין טעם של עוד. אבל אם אני רוצה להתחיל מהדרום ולרכב צפונה, אין מה להתקרב לשם לפני נובמבר, ואז אני צריך להבין מה אני עושה בין אפריל לנובמבר. אני מהרהר באפשרות של לעשות סיבוב נוסף באירופה, נניח לרכב מספרד לבלקנים (לחלקים שלא הייתי בהם, כמו רומניה וסרביה), אבל זה לחזור שוב לצד הזה של העולם, ולא יודע אם זה מה שאני רוצה לעשות, זה מרגיש כמו.. נסיגה. לאחרונה מישהו הציע לי לחשוב על יפן, שבעוד שהיא מאוד נוחה מבחינה פיזית, היא בהחלט תהיה מאתגרת ומעניינת מכל בחינה אחרת, ואפשר לקבל 3 חודשים ויזה בקלות. אבל יפן היא גם אי, וכאמור, הייתי רוצה מסלול שמביא אותי *לאנשהו*.
וכן, יש את האפשרות של לחזור ארצה. מי שקורא פה מספיק זמן, או לחילופין מדבר איתי באופן סדיר, יודע שהיו חלקים במסע הזה שהיו קשים עבורי, חלקים שהתקשיתי למצוא מוטיבציה להמשיך או להנות ממה שאני עושה, והיו לא מעט רגעים בהם תהיתי האם להמשיך במסע הזה זה משהו שעושה לי טוב, מבחינה מנטלית (אני חושב למשל על הרגע בטונגרירו שלא הצלחתי לקבל החלטה פשוטה). זה לכאורה חלק טבעי ממסע שכזה, אבל יש שאלה של מינון, או כמו ששל סילברסטיין ניסח את זה- שאלת הזברה (האם הזברה היא חיה שחורה עם פסים לבנים או חיה לבנה עם פסים שחורים?) – האם זה מסע טוב עם רגעים רעים, או מסע רע עם רגעים טובים? נכון לעכשיו אני מרגיש שהתשובה הראשונה יותר הולמת את ההרגשה שלי, אבל היו גם תקופות שהרגשתי אחרת.
מצד שני, כשאני חושב על חזרה לארץ, זו אופציה שאני לא מאוד נלהב ממנה, בלשון המעטה, ולא רק בגלל המצב הפוליטי. המסע הזה היה מבחינתי אמור להיות המסע הגדול האחרון לפני שאני מתחיל מסלולים מסוימים בחיים שלי שלא בטוח יאפשרו יציאה למסע כזה שוב למשך תקופה מאוד ארוכה, אם בכלל, ואני מרגיש שלסיים אותו עכשיו ישאיר אותי עם תחושה חזקה של החמצה. אני לא מרגיש רצון להתחיל דברים חדשים כרגע לפני שאני מסיים את הדבר הזה.
אז כרגע אני נטול החלטה. נכון לעכשיו אני בהוקיטיקה, מחכה כבר 4 ימים שתעבור איזו סופה כדי להמשיך דרומה אל קווינסטאון ומעבר לה. יש לי טיסה אל סינגפור בסוף מרץ, ומשם אני חושד שאני אמשיך אל תאילנד, לשבת על איזה חוף לשבועיים ולנוח קצת. אבל כנראה שאת ההחלטה מה אני עושה אחרי ניו זילנד אני אצטרך לקבל בחודש הקרוב. והחלטות, ובכן, החלטות זה קשה.
הערת שוליים
*אז צריך להגיד- אני כבר לא ממש יודע להגיד כמה קילומטרים רכבתי עד כה. כמו שרובכם יודעים, כשהייתי בקיימברידג' נגנבו לי האופניים, ואיתם, בין היתר, נגנב גם האודומטר שהיה עליהם, ונתן לשאלה הזו תשובה פשוטה. כשכתבתי שעברתי 4,000 ק"מ, זה פשוט כי זה מה שהיה כתוב שם. אבל מצד שני, בערך 15% מהקילומטרז' שלי היה "רכיבות מנהלתיות", כלומר, סתם סידורים בתוך ערים. בקיימברידג' לבדה רכבתי 200+ ק"מ עד שהאופניים נגנבו. אם אני מוסיף את הקילומטרז' של האודומטר הנוכחי למספר שהאודומטר הקודם עמד עליו כשהגעתי לקיימברידג', אני עומד על בערך 11,000 ק"מ. מצד שני, אני כן מנהל מעקב יסודי אחרי כמה קילומטרי "מסע", משמע כמה קילומטרים של רכיבה עם ציוד מלא מנקודה א' לנקודה ב', מרחק שאשכרה קידם אותי בעולם, רכבתי, ונכון לעכשיו אני עומד על בערך 9,000 ק"מ. אז נראה לי שלהגיד 10,000 ק"מ פנימה זה סוג של פשרה סבירה.
אני גם לא יודע להגיד כמה זמן אני בדרכים בעצם. לכאורה עזבתי את ישראל ב25 לאפריל, אבל יצאתי מאיסטנבול והתחלתי לרכב רק בראשון למאי. ואני בכלל לא יודע איפה לשים את החודש וחצי שהעברתי בקיימברידג', שהמסע הכי ארוך שעשיתי ברוב הימים כלל הליכה של כמה דקות לטסקו הקרוב. אז בלי שום ספק שזו התקופה השיטוטים הכי ארוכה שלי – הטיול לדרום אמריקה היה בדיוק 9 חודשים. אז בינתיים אני זורם עם הכותרת, והדיוק ההיסטורי יסלח לי.
יצאתי לשאוף קצת רוח 
הלב איתך, אני בטוח שתקבל את ההחלטה הכי נכונה
אהבתיאהבתי