ניו זילנד 5- מניו פלימות' לקרייסטצ'רץ'

קיוויז בדרכים

אחרי שסיימתי לבהות בטאראנאקי, לקחתי אוטובוס מניו פלימות' של כמה שעות חזרה ל"מסלול", כי לא היה לי רצון לרכב איזור משעמם למדי על כבישים ראשיים לצד הרבה מדי תנועה, כי זה לא תענוג גדול.

כמה מילים על חווית הרכיבה בכבישי ניו זילנד- הניו זילנדים באופן כללי הם בעלי מוניטין של נהגים מאוד גרועים בקרב קהילת רוכבי האופניים, וגם בעיני עצמם (כמו שאמר לי מישהו- ניו זילנדים הם אנשים נחמדים להפליא עד שתשים מולם הגה). אני יכול להעיד שאחרי חודשיים כמעט של רכיבה כאן, המוניטין קצת מוגזם. כן, לא מדובר בבלגים או הולנדים, אבל אחרי רכיבה של כמה חודשים בבלקן, אני יכול להגיד שהמונטנגורואים למשל לא רואים אותם ממטר (מילולית, לאור כמה מהר ומסוכן שהם נוהגים). כן, הניו זילנדים נוהגים מהר, אבל רובם המוחלט ייתן לך מרווח ראוי כשהם יעקפו, מה שאני לא יכול להגיד על נהגי הבלקן. לכאורה מספר ההרוגים בתאונות דרכים ל100,000 איש הוא אחד הגבוהים במדינות הOECD (שני רק לארה"ב), וגבוה מזה של ישראל או אפילו מונטנגרו (3.93, 6.53 ו- 8.83, בהתאמה לפי האתר הזה), שזה מאוד גבוה. אבל! צריך גם לקחת בחשבון את כמות הקילומטרז' הממוצע הקיווי הממוצע נוהג, שגדול בשני סדרי גודל (כלומר בערך פי 100, אל תתפסו אותי במילה) מזה של מונטנגרואי ממוצע, אם אני זוכר נכון את הסטטיסטיקה שראיתי, ואחוז אחזקת הרכב הוא פי שלוש בערך. מדובר במדינה רחבת ידיים, דלילת אוכלוסין ועם כלכלה מערבית, או במילים אחרות, מדינת מבוססת רכב פרטי, שניה שוב רק לארה"ב. הרכבות פה היו חזקות בתחילת המאה, אבל עם התפתחות הרכב הפרטי ובעיקר המשאיות, וצעדי הפרטה מטופשים מדי של כמה מהממשלות פה, הרכבות יצאו משימוש נרחב, ומשמשות בעיקר נסיעות מקומיות ותיירים. למעשה יש בניו זילנד קבוצה אקטיביסטית שנקראת restore passenger rail שכשמה, שואפת להחזיר רכבות לשימוש נרחב יותר,  כי כרגע לטוס מהאי הדרומי לאוקלנד הרבה יותר זול מלקחת רכבת מוולינגטון (דרום האי הצפוני) לאוקלנד.

Home

 

אז מלבד שני מקומות יוצאי דופן שנגיע אליהם בהמשך, הרכב הוא המלך. וכן, יש להם בעיה של נהיגה תחת אלכוהול, אבל נראה לי שהגורם העיקרי הוא שהם פשוט נוהגים יותר, כי הכל רחוק. וכשנוהגים יותר, עושים יותר תאונות, אבל זה לא אומר שהנהג הניו זילנדי הממוצע הוא *הרבה* יותר גרוע מהמקבילה האירופאית שלו. הוא בטוח יותר אדיב מהנהג הישראלי…

נס הספייסר, ועכשיו אנחנו באמת מתגלגלים

כשהגעתי לפלמרסטון, גיליתי לחרדתי שהגלגל האחורי שלי תקוע. וטפ?!? כמו שציינתי, כבר הרבה זמן שהיו לי בעיות איתו, והרגשתי שהוא מתנגד לסיבוב, אבל הוא כן התגלגל, ועכשיו, כשסגרתי את הבורג שלו, הוא פשוט לא זז. בסיפור שהוא נס גלוי וארוך מכדי לפרט, אבל כולל מכונאי אופניים מתלמד שבמקרה היה בחנות  האופניים הקרובה ובמקרה היה לו את החלק המתאים (ובאמת שלא מצאתי שום חלק כזה שוב אח"כ בשום חנות בניו זילנד), הצלחתי לא רק לתקן את הביה, אלא החלק החדש גרם לגלגל סופסוף להתגלגל (כמעט) כמו שצריך! בדיעבד הסתבר שהחלק הזה נפל ברכב של המארחים שלי בניו פלימות' כשהם הקפיצו אותי (למי שמתעניין, זה היה ספייסר על הציר האחורי). רכבתי על האופניים שפתאום הרגישו זורמים וכיפיים ולא האמנתי שעשיתי כמעט 1000 קילומטר עם גלגל שמתנגד לי. הייתי עייף אחרי לילה של שינה גרועה, ויתר היום כלל מאבק עיקש נגד הרוח כדי לחצות את gorge road, דרך נטושה ומלאת מפולות ישנות (אבל יפה להפליא), אז לא ממש הרגשתי את השיפור באופן מיידי. אבל ביום למחרת, היום הראשון של 2023, רכבתי 122 ק"מ והרגשתי בסוף היום שהרגליים מבקשות עוד. לצד השמחה, הרגשתי פספוס על כל המאמץ והעייפות שביזבזתי בחודש הזה, ושלמשל מהטימבר טרייל הייתי יכול להנות הרבה יותר.

השפה הקיווית ונפלאותיה

עצרתי להתנדב לכמה ימים בחווה שיצרתי איתם קשר עוד לפני שהגעתי לניו זילנד. במקור התכוונתי להתנדב שם שבוע שלם, אבל לאור ההתעכבות שלי עד כה החלטתי לקצר את זה לשלושה ימים. במקור המחשבה היתה שאני אגיע לשם אחרי חודש של רכיבה רציפה, אז זה נראה הגיוני לעצור שם לנוח קצת, אבל כל החודש הזה היה תנועה ועצירה. הסיבה שהתעניינתי להתנדב שם היתה כי לצד החווה, הם גם הפעילו פארק אופניים קטן, ואחרי הצהריים לקחתי את אחד הזוגות המשומשים ורכבתי איזה מסלול אחד או שניים באושר רב. שכחתי כמה אני אוהב את זה. כן הספקתי לתת קצת יד בכל מיני עבודות כמו תקיעת מוטות גדר או weed-whacking, שמעולם לא עשיתי בעבר (נראה לי שהוא הבין די מהר שזה שגדלתי ב"משק חקלאי" לא אומר שגדלתי ב"חווה")

החוואי היה בחור בשם דאריל, ואני חושב שלא היו הרבה מקומות שכל כך התאמצתי להבין מה ניו זילנדים אומרים. זה לא היה מבטא כבד כמו זה שהוא היה הדוגמא הקלאסית לקיווי שלא פותח את הפה כשהוא מדבר. לקח לי גם קצת זמן להבין חלק מהביטויים המקומיים. הניו זילנדים לכאורה מדברים אנגלית, אבל עם הרבה הרבה סלנג מקומי. אני למל קצת התבלבלתי כשהם הזמינו אותי בשש וחצי לtea , ולקח לי זמן להבין שהם לא מדברים על תה של שעת ארבע מאוחרת מאוד, אלא לארוחת ערב. יש גם את הכינוי diary למכולת (לוקח זמן להבין שהם לא הולכים להביא חלב מהמחלבה כל פעם). הם מאוד חובבים את הביטוי keen כתחליף לכל השדה הסמנטי שבין "קול", "נלהב", "רציני" ו"טוב" (אחד הסופרים המקומיים המפורסמים, בארי קראמפ, התחיל את דרכו עם ספר שנקרא a good keen man, ספר בדיוני על חייו של מדלל צבאים ממשלתי (כן, זו עבודה שהיתה פה, צייד ממשלתי. ראו את מה שכתבתי על שימור)). עוד מקור לאי הבנה התחלתית היה העובדה שהם מכנים אופניים רגילים "push-bike", בניגוד לmotorbikes ("הבן שלי רכב את כל ניו זילנד עם פוש-בייקס" היה משפט שבילבל אותי מאוד). שאלתי אותם איך הם קוראים לפוש בייקס של ילדים, ומסתבר שגם פושבייקס. ביטוי אחר שהיה חביב עלי מאוד היה הביטוי "sweet as", שזה המקבילה שלהם לאחלה, או פשוט sweet באנגלית. טרם קיבלתי תשובה מספקת לשאלה "sweet as what?"' אבל זה כי אני חוכמולוג. והקלאסיקה הקיווית האחרונה היא she'll be right! שזה פחות או יותר אומר "סמוך/יהיה בסדר". דמיינו מכונאי מחזק איזה שני ברגים על חתיכת חלודה עם מנוע, טופח עליה ואומר לבעלים "she'll be right!" בעליזות רבה.

אל וולינגטון

מהחווה רכבתי לוולינגטון דרך Remutaka rail trail, עוד קו רכבת ישן מתקופת הזהב שכבר לא בשימוש. בניגוד ליתר קווי הרכבת האחרים, הפעם עדיין מדובר בחיבור קיים בין וולינגטון לאיזור החקלאי מצפון, אלא שהקו המקורי, מתחילת המאה ה20, טיפס את רובו של ההר, וכיום הוא עובר דרך מנהרה ארוכה למדי. כשטיפסתי את העליות של המסלול המקורי, מאוד התרשמתי מזה שרכבת אשכרה טיפסה את העליות האלו, והתרגשתי לראות שהם עשו שימוש במתקן בשם fell system שראיתי בשימוש באלפים בשוויץ- מין פס אמצעי עם שיניים, וכאשר הרכבת מגיעה לחלקים הקשוחים, היא מורידה גלגל שיניים והרכבת הופכת למעין פוניקולור/רכבלית. הם כן חתכו כמה מנהרות יפות דרך חלק מהגבעות הגבוהות יותר, ועדיין, מרשים.

הגעתי לוולינגטון בגשם, ועם זאת, ממש חיבבתי אותה ממבט ראשון. היה לה וייב מאוד חזק של סן פרנסיסקו, גם מבחינה של עיצוב אורבני, גם מבחינת מרכז עיר חמוד שמוקף גבעות תלולות (וחופים שביום יפה הם נהדרים למדי), גם מזג אויר מעט לא צפוי וסוער לעיתים, ובעיקר, לפחות עבורי- מלא שבילי אופניים ואנשים שרוכבים בהם! בשעה הראשונה שלי בוולינגטון ראיתי יותר רוכבי אופניים מבשבוע באוקלנד. 

באופן כללי ניו זילנד מאוד הזכירה לי את ארצות הברית יותר מכל מדינה אחרת, ברמת התכנון העירוני. אם וולינגטון היא סן פרנסיסקו מבחינת תכנון עירוני, אוקלנד היא לגמרי לוס אנג'לס, עם גבעות מפורברות עד אינסוף (הן למעשה ערים תאומות, אם כי ללוס אנג'לס יש 25 כאלה). וכל מה שבין לבין מזכיר להפליא את אמריקה הכפרית, כולל הרחוב הראשי (מה שנקרא the main drag) בכל עיירה קטנה. הפרטים הקטנים מסגירים שזו ניו זינלד, אבל אם מסתכלים מבעד עיניים חצי עצומות, אפשר בהחלט לחשוב שאני באורגון או קליפורניה.

הקולוניות

בעוד שתרבות הרכב והעיצוב האדריכלי דומים (וגם עוד כמה דברים כמו מגפת השמנה ובעיות סמים לא קלות), יש מן הסתם הרבה הבדלים בולטים בין ארה"ב לניו זילנד, נשים בצד פוליטיקה ומדיניות חברתית, ונדבר על שני דברים אחרים.  אחד מהם מאוד התחוור לי כשביקרתי במוזיאון טה פפה, המוזיאון הלאומי המצוין של ניו זילנד, ועשיתי סיור בתצוגה על הקרב בגליפולי (שהיתה מדהימה למדי). אני חושב שאפשר להגיד שבקווים כללים, בעוד ששתי המדינות התחילו כקולוניות של בריטניה, אחת מהן לא יכלה לחכות לעזוב את הקן, ולמעשה התחילה מהפכה בשביל להשיג את זה, ואחת מהן סוג של נדחפה החוצה. ניו זילנד קיבלה עצמאות מלאה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כמעט בניגוד לרצונה. היא היתה מדינה ריבונית בענייני פנים תחת הכתר כבר מאמצע המאה ה19 (הקדימה את בריטניה בשנים רבות במתן זכות הצבעה לנשים, למשל), אבל רק אחרי מלחמת העולם הראשונה ממשלת ניו זילנד הופ?sweadetyyy7gXAC   VVVVVVVVVVAZXBזור לרגע גליפולי, אין שום ספק שההתגייסות למלחמות העולם (ולמלחמת הבורים לפניה, שהיתה המלחמה הראשונה שניו זילנדים השתתפו בה מחוץ לגבולות ניו זילנד) לא נתפסה ברובה כאיזו "מלחמה מרוחקת", וההתלהבות הפטריוטית הניו זילנדית להוכיח את עצמם כבנים נאמנים של בריטניה היתה מאוד סוחפת. השאלה מתי ניו זילנד קיבלה (ובהחלט לא לקחה) עצמאות מלאה מבריטניה זה נושא לדיון היסטורי, אבל לפי קריטריונים מסויימים אפשר להגיד שזה קרה רק ב1947 (!), וגם לאחר מכן הרבה ניו זילנדים המשיכו לראות את עצמם כחלק מבריטניה, ולמעשה רק ב2004 (!) הם יצרו לעצמם בית משפט עליון משלהם- עד אז הערכאה המשפטית העליונה שלהם היתה הprivy council בלונדון, שזה די ביזארי בעיני. ניו זילנד היא כמובן עדיין חלק מהcommon wealth, וראש המדינה היא עדיין המלכה (והנציג שלה הוא המושל, שכמו הנשיא בישראל, "ממנה" את ראש הממשלה בהתאם לתוצאות הבחירות). יש קולות שקוראים להפיכת ניו זילנד לרפובילקה על מלא, בעיקר בשמאל, אבל בתכל'ס זה לא באמת בוער לאף אחד. יכול להיות שעם חילופי המלוכה עכשיו דברים ישתנו, אבל ההערכה ששמעתי היא שניו זילנד תעשה משהו בנידון רק אם אוסטרליה תעשה את זה קודם (או כמו שהם קוראים להם- האי המערבי 🙂

לשאלה למה בעצם יש הבדל כזה גדול בין ארה"ב וניו זילנד ביחס לעצמאות מבריטניה יש כנראה הרבה תשובות, אבל אני חושד שזה מסתכם ל"מי היה עול על מי". הכתר הבריטי באופן כללי שאב הרבה מיסים מהמושבה שלו באמריקה, והאמריקאים לא הרגישו שהם מקבלים מספיק בתמורה, מלבד עוד מיסים והגבלות על ההתפשטות שלהם מערבה (בהכללה מאוד גסה, הכתר הבריטי הגן פעמים רבות על זכויות הילידים מפני המתיישבים). בניו זילנד המצב היה שונה –  חיילים בריטים הובילו את המלחמות נגד השבטים המאורים בשנות השישים של המאה ה19 (ואולי אני אגיע לדבר על זה בהמשך), וגם הרבה אחרי כן, אני חושב שהניו זילנדים סמכו על הצי הבריטי שיגן עליהם מפני שבטים מאורים ושכנים עוינים. מהצד הבריטי מצד שני, זה נתפס בעיקר כעול כלכלי שהצריך אותם להחזיק כוח צבאי בצד השני של העולם ללא שום תמורה משמעותית (ניו זילנד, עד כמה שהצלחתי למצוא, לא שילמה מיסים לכתר הבריטי). אז לאט ובהדרגה, הם הראו להם את הדלת.

כמובן שיש הרבה הבדלים נוספים בין ארה"ב לניו זילנד, מחוקי הנשק (מה ששווה להזכיר כשנגיע לדבר על קרייסטצ'רץ') וכמובן המצב של והיחס אל התרבות הילידית, אבל זה בפני עצמו שווה פוסט נפרד (וקצת יותר למידה מצידי).

בילוי משפחתי באי הדרומי

אחרי כמה ימים בוולינגטון להתארגנות (זה תמיד לוקח מלא זמן!), לקחתי מעבורת לאי הדרומי, לפיקטון. כמה ימים לפני כן מעבורות בוטלו עקב מזג אויר מחורבן (מאוד שמחתי לא להיות בחוץ באותו יום), וגם אז וולינגטון בירכה אותי לשלום בסופה עזה ומטלטלת. אני לא נוטה לסחרחורות, אבל אפילו אני מצאתי את הטלטלות של המעבורת מאתגרות מעט. עם זאת, נפרדתי ממנה בחיבה רבה, ואני מקווה לחזור לראות אותה בהמשך.

בפיקטון מצאתי את עצמי בהוסטל (לא עושים קמפינג בלילה כזה אם אפשר להימנע מזה), ושם פגשתי את ניקולאס וגאאל. ניקולס וגאאל הם זוג בלגי חמוד שמטייל בעולם באופניים. עד כה, לא נורא יוצא דופן, פגשתי כאלה בעבר. אלא שהם מטיילים עם שתי הבנות שלהם, אנאל (9) וזיה (7), על אופניים שאין לי דרך לתאר, מין שילוב של טנדם וריקומבנט, כבר למעלה מחצי שנה, וזה כבר מרשים מאוד (כדאי מאוד להעיף מבט בחשבון פולארסטפס שלהם). כי אני חושב על הטיול שלי, ועל איזה אתגר לוגיסטי מתמשך אני תמיד מוצא את זה, ואז אני חושב על זה שהם מטיילים עם שתי ילדות קטנות, זה מעיף לי את המוח.

זה כמובן טיול מאוד שונה משלי. הם בד"כ מתחילים מאוחר, עוצרים מלא ולא רוכבים יותר מ30 קילומטרים ביום. זה לא שהם רוכבים לאט- ביום למחרת, כשרכבתי איתם, הייתי צריך לפדל במרץ כדי לשמור על הקצב של ניקולאס וזיה. אבל הקצב הוא שונה, אבל באותו יום, היום הראשון שלי באי הדרומי, הקצב בהחלט התאים לי, והיה לי מאוד כיף לרכב איתם (היו לי שיחות ארוכות עם ניקולאס על בלגיה ועל האיחוד האירופי, נושאים שקוראי הבלוג יודעים שיש לי הרבה מה להגיד עליהם). הם משפחה חמודה מאוד, ונראה שהבנות מסתדרות היטב עם הטיול (ואחת עם השניה), אם כי לדברי ניקולאס, כל הסיפור לא נראה להן מאוד מיוחד כמו שזה נראה להם או לי. הן בעיקר מתרגשות מהחיות שהם רואים בדרך (קואלות באוסטרליה היו אטרקציה מתמדת). כשהבעתי בפניו כמה זה מרשים בעיני שהם עושים את זה, הוא אמר משהו בסגנון "אני לא זוכר שכשהבאתי ילדים לעולם חתמתי על חוזה שאני לא אמור לצאת להרפתקאות יותר. לא יודע, אולי זה היה באותיות הקטנות, לא בדקתי".

מרוב עננים לא רואים את הקשת

נפרדתי מהם לאחר יום, והמשכתי לכיוון פארק אייבל טזמן שם ביליתי יום שמשי ויפה, ובסופו החלטתי לעשות שינוי כיוון משמעותי ולחצות ישירות לכיוון קרייסטצ'רץ' (ובדרך לעשות חצי יום canyoning). 

משם עליתי על דרך שנקראת rainbow road, מסלול נידח ויפה מאיזור נלסון לכיוון קרייסטצ'רץ'. את תחילת המסלול עשיתי תחת שמש יפה, וחציתי נחלים, מטפס לאיטי על דרכי עפר בינות להרים. אלא שביום השני, אחרי ארוחת הצהריים, הסתכלתי דרומה וראיתי ענני סערה מתחשרים מאחורי… זה המקרה היחידי שבו אתה מעדיף רוח נגדית, אבל למרבה הצער הרוח היתה בגבי וענני סופה התחילו לרדוף אחרי. עשינו תחרות אל הפס, אני מנסה להגיע לשם לפניהם, אבל לא הייתי מהיר מספיק, והם תפסו אותי ממש בראש הפס, והמטירו עלי ברד משוגע למדי.

בכנות, זה היה מאוד מאכזב, כי ראיתי רק חצי מהדרך, החצי השני היה מכוסה בעננים וגשם, והrainbow road היה אחד מהמסלולים שהכי ציפיתי להם באי הדרומי. משם עשיתי את דרכי לקרייסטצ'רץ'.

קרייסטצ'רץ'

[מפה והלאה אני פחות או יותר מעתיק את הטוויט שפירסמתי על קרייסטצ'רץ', מוזמנים לקרוא אותו במקור, אולי זה יהיה יותר נוח]

ערי אופניים טובות לפעמים באות במפתיע. אני זוכר שהופתעתי לגלות כמה סקופיה, בירת מקדוניה, היא עיר האופניים מעולה, וטובה יותר מהרבה ערים אירופיות שראיתי אח"כ. ובהחלט לא ציפיתי שמכל המקומות בעולם, עיר האופניים הכי טובה שאני אתקל בה מחוץ להולנד תהיה אי שם באי הדרומי של ניו זילנד.

אני מדבר על כרייסטצ'רץ (כ"צ מפה והלאה), העיר הגדולה ביותר באי הדרומי (400~ אלף תושבים) והשלישית/שניה בניו זילנד (אחרי אוקלנד ואולי וולינגטון). שבילי האופניים שם התחילו להופיע רק לפני עשור – במסגרת טרגדיה שהפכה לפרויקט עירוניות מתחדשת די מעניין. עוד טיפה הקדמה, תיכף הדוגמאות.

לפני כמה שבועות התרשמתי מאוד מוולינגטון הבירה, שבהחלט מכילה כמה שבילי אופניים נחמדים (ואת השילוב הטוב ביותר של שביל ותחנת אוטובוס שראיתי עד כה), וממש התלהבתי ממנה.|

וולינגטוון לא רעה בכלל, אבל בדיעבד אני מבין שההתלהבות קצת נובעת מהרף הנמוך מאוד שאוקלנד הציבה. לעיר הגדולה ביותר בניו זילנד יש לה כמה שבילים מרשימים במרכז העיר, אבל באופן כללי היא לא מאוד ידידותית לאופניים, ודי שממה פרברית ברובה.

אבל כרייסטצ'רץ' זו רמה אחרת. עליתי על שבילי האופניים שלה לפחות 20-30 קילומטר ממרכז העיר, ומשם ועד למרכז העיר פשוט רכבתי על שביל ייעודי רציף – סיפתח מדהים למדי. לא פחות מדהים היה לראות בדרך שלט של "רחוב אופניים" כמו בהולנד או בבלגיה, דבר שלא ראיתי מאז שעזבתי את אירופה פרופר.

ואז הגעתי למרכז העיר, ופשוט *לכל* מקום שרציתי להגיע היה שביל. זה היה מהמם. היו כמה ברמה קצת נמוכה, למשל פס צבע בין כביש לחנייה. אבל חלק, ואני אגיד אפילו שהרוב, הם ברמה שלא הייתה מביישת את הולנד. חלקם היו פשוט 10/10, ואפילו אני לא יכולתי למצוא בהם פגם.

זה ממש לא מובן מאליו. כי קודם כל, תרבות הרכב היא ממש חזקה בניו זילנד, שניה רק לארה"ב ברמת המינוע (884 מול 890) וקילומטרז' נסועה לאדם (בערך 10,000 ק"מ). כ"צ עצמה נחשבת לעיר שמרנית יחסית ביחס לווליגנטון ואוקלנד, ופרוסה על שטח יחסית רחב. אז למה דווקא שם?

נשמע שיש הסכמה רחבה שהסיבה הכי משמעותית היא רעידת האדמה של 2011. בפברואר של אותה שנה התרחשה בכ"צ רעידת אדמה חזקה שהרגה 185 אנשים והחריבה חלקים נרחבים מהעיר, חלק מהם עדיין נותרו ריקים עד היום. אבל נראה שלצד החורבן, זה כן יצר הזדמנות לעיר לתכנן את עצמה מחדש.

חלק מהמרחבים הריקים נוצלו למשל להכנסה של פארקים וגני שעשועים באיזור מרכז העיר, איזור שתמיד חסר בהם. אבל נראה שהתחום שבו מישהו באמת החליט ליישם תוכנית רצינית היה בנושא האופניים, ומאז 2011, נפרסה בעיר רשת מרשימה ביותר של שבילי אופניים (מומלץ לקרוא את הכתבה שהגארדיאן עשו בנושא ב2015).

כמובן שמאוד עוזר לאופניים שהעיר שטוחה כמו פאנקייק, ושיש בה הרבה חובבי רכיבה בכללי (למעשה יצא לי לראות באחד הימים את תחרות הדאונהיל הלאומית בהר ליד, איפה שיש מלא שבילי רכיבה). זה נכון שרוכבי פנאי לא תמיד מתרגמים לרוכבי יוממות, ובישראל ההבדל הזה בולט, אבל פה נראה שאנשים כן משלבים.

יש גם שילוב לא רע בכלל בין אופניים לתחבורה ציבורית, עם מתקני אופניים על כמעט כל האוטובוסים שעוברים בעיר, והשתמשתי באחד תוך כדי כתיבת שורות אלו ממש (יש לי דברים טובים יותר לעשות מלרכוב דרך פרברים).

ובאופן כללי, לפי סקר שהמועצה של כ"צ ערכה, אחוזים גבוהים מאוד מהציבור (46% ליתר דיוק) אומרים שהם מרגישים בטוחים להשתמש בשבילי אופניים, וזה מספרים מאוד יפים. לא בדקתי, אבל אני לא חושב שברוב ערי אירופה יש כאלה, ובטח שלא בארה"ב.

אבל האם התשתית הנפלאה מתרגמת לתחבורת אופניים רצינית? ובכן, כן ולא. אחוז משתמשי האופניים בכרייסטצ'רץ גדול בבערך 600% מהממוצע הארצי. זה לכאורה מרשים, אבל הממוצע הארצי הוא 1.4%… אז כן, כ"צ עומדת על חלוקת נסועה של בערך 6-7%, שזה לא רע (הלוואי על י-ם), אבל גם לא מדהים.

פעם הייתי אומר על שבילי אופניים "build it and they will come", אבל האמת היא שזו ראייה קצת פשטנית. הדבר הנכון להגיד הוא – make it the better option and they will come.

בישראל במובן הזה המשפט הראשון עדיין נכון, כי גם אמצעי התחבורה האחרים הם קשים מאוד. אופניים פופולריים בתל אביב לא רק כי יש שבילים, אלא כי הרכב הפרטי סובל מפקקים ומחנייה, ואתגרי התחב"צ כבר רבים מספור. אם יהיו שבילי אופניים טובים ובטוחים, אנשים ישתמשו בהם.

לעומת זאת בכ"צ, ובכן, אין כמעט פקקים או בעיות חניה. אני חושב שמה שהכי מגדיר אותה כרגע זה שהיא פשוט עיר יחסית קטנה ובעיקר מאוד לא צפופה. ובסוף, ברור שאם יש לך 5 ק"מ לנסוע בתנאי "ואקום", יותר קל לעשות את זה ברכב. וכשכ"כ קל ונוח להשתמש ברכב, אז אנשים משתמשים בו.

צריך להגיד שרמת המינוע פה באופן טבעי מאוד גבוהה כי זו מדינה גדולה ודלילת אוכלוסין, אז נסיעות בינעירוניות הן כמעט תמיד על טהרת הרכב הפרטי. אפילו בין וולינגטון לאוקלנד אין רכבת נוסעים נורמלית (יש רכבת תיירים שהוא יקרה ואיטית), וכמו שהזכרתי קודם, יש קבוצה שבדיוק נאבקת על זה.

בתוך כרייסטצ'רץ והסביבה יש רשת אוטובוסים זולה, אמינה עם כיסוי סביר (וסטריטקאר לתיירים), אבל חלוקת הנסועה של תחב"צ נמוכה אפילו מזו של אופניים. המספרים הנמוכים של שימוש בתחב"צ ואופניים גורמים לאנשים לתהות אם ההשקעה מצדיקה את עצמה.

למעשה ראש העיר החדש מדבר על להקפיא בנייה של שבילי אופניים חדשים, כי הוא חושב שזה בזבוז כסף. אבל זו כמובן ראייה קצרת טווח. כמו רוב הערים, כרייסטצ'רץ' תצטופף בסופו של דבר, והרכב הפרטי, כמו בכל עיר, יהפוך לאפשרות לא ויאבילית, כי הוא פשוט אמצעי תחבורתי לא יעיל.

אבל כנראה שזה יקרה לאט, כי בכרייסטצ'רץ' כבר יש רשת אופניים טובה מספיק שתשמש כשסתום לחץ לקלוט את מי שיימאס לו לעמוד בפקקים. בתכלס בעיני צריך להקדים את המאוחר על ידי סגירות נתיבים לטובת עוד שבילים/נת"צים, לפחות במרכז העיר רבתי, ואנשים מתחילים באמת לדבר על זה.

במובן מסוים, רעידת האדמה של 2012 החזירה את כרייסטצ'רץ למצב של עיר עוברית. אתה מרגיש שאתה מסובב בעיר שעדיין לא סיימה להיבנות, עם שטחים שעדיין ריקים מבניינים (זו תמונה מלפני 7 שנים), או שלא חזרו להתמלא בבני אדם (רחבת הקתדרלה היא דוגמה טובה למרחב ריק כזה).

אבל יש לה המון פוטנציאל. ברמת הבסיס, היא בנויה על גריד יחסית צפוף, עם מרחבים ציבוריים ממש טובים במרכזו (המדרחובים המרכזיים תמיד שקקו חיים כשהייתי שם), ועם אפשרות עדיין ליצור עוד הרבה מרחבים טובים בחלקים הריקים. יש לה מזג אוויר טוב, וטבע נפלא מסביב.

אני חושב שהיא לגמרי יכולה וצריכה לשווק את עצמה כעיר אופניים בינלאומית, וכמו שמציין הבלוג המקומי המאוד מוצלח הזה, לגמרי זוכה להתעלמות לא ברורה בכל סקירה בינלאומית של ערים ידידותיות לאופניים.

אני אישית מאוד סקרן לבקר פה שוב בעוד עשור או שניים ולראות לאן היא התפתחה. בניקוי ראש העיר הנוכחי, נראה שיש אנשים בעירייה שיודעים מה הם עושים, ועם הכוונה נכונה, אני מאמין שכרייסטצ'רץ יכולה להפוך מעיר קטנה ונחמדה בקצה העולם לפנינה אורבנית ברמה עולמית.

הלאה

יש לי עוד לא מעט דברים להגיד על קרייסטצ'רץ', ואולי אני אספיק לכתוב אותם בימים הקרובים- אני כרגע בהוקיטיקה שעל החוף המערבי, מחכה שתעבור איזה סופה (המזל שלי עם מזג האויר לא משתפר בינתיים), אז כנראה שיהיה לי זמן לכתוב, אבל נראה לי שלבינתיים זה מספיק, לא? בכל מקרה, התכנון הוא להמשיך דרומה עד קווינסטאון ובלאף, ומשם נראה.