שלושה חודשים ו4000 ק"מ פנימה

בפוסט הקודם, אי אז, הבטחתי שאם שום דבר מפתיע לא יקרה, אני אכתוב כמה מילים על החיים בדרכים. "שום דבר מפתיע לא יקרה". הא הא.

ובכן, זה באמת לא מפתיע, כי כל מי שמכיר אותי יודע שניהול הזמן שלי מזעזע, ופשוט הייתי עסוק בלרדוף אחרי הזנב שלי, אחרי הקילומטרים שאני צריך להספיק ואחרי השלמה של היומן, שעם כל הכבוד לבלוג, תמיד מקבל קדימות.

אבל אני המראתי לטיול לפני כבר כמעט שלושה חודשים, ויותר חשוב מזה, בדיוק האודומטר שלי חצה את ה4000 קילומטרים של רכיבה*, אז חשבתי שזה זמן טוב לפוסט סיכום זמני, נקרא לו פוסט 4000, לכבוד הקילומטרז' ולכבוד זה שמאוד סביר להניח שהוא בקלות יחצה את ה4000 מילים.

*אם כי סביר להניח ש10-15% מהם הם קילומטרים "מנהלתיים", כלומר, סידורים ושוטטויות בערים. רק בלובליאנה רכבתי 82 ק"מ ברחבי העיר בשלושה ימים

אז מצאתי/יצרתי לעצמי קצת זמן פנוי, ונראה לי שהגיע הזמן קצת לכתוב איך מה הולך איתי בחודשיים האחרונים, ומה המחשבות שעוברות לי בראש בתקופה האחרונה. למעשה, אחת הסיבות שאני כותב היא כי מצאתי שעד שאני לא מעלה אותן על הכתב, אני נוטה לחזור לאותן מחשבות, או ליתר דיוק, לאיך אני אספר אותן לאנשים אחרים, והגיע הזמן לפנות מקום למחשבות חדשות.

מאחר שהפוסט הזה תפח לגודל מפלצתי אפילו ביחס לסטנדרטים שלי, החלטתי שעל מנת לא לייאש את הקורא, אני אחלק אותו לשלושה חלקים, שאני אפרסם במהלך הימים הקרובים – חלק ראשון (מה שאתם קוראים עכשיו) יהיה על איפה הייתי ומה עשיתי, מה אני מתכנן לעשות הלאה ואיזה שינוי "דרמטי" אני הולך לעשות מעכשיו בטיול שלי (הכרזות דרמטיות לכל דורש!). החלק השני יהיה יותר על היומיום, כמו שהבטחתי, ויהיה בנוי מחלקים של מחשבות וחווית, ואולי יהיה קצת פחות קוהרנטי מהרגיל, אבל אני אשתדל להיות מעניין במידת האפשר. והחלק השלישי יהיה על החוויה המרכזית שלי מהבלקן- היגו-נוסטלגיה.

איפה אורן היה ולאן הוא הולך

אז פעם אחרונה שכתבתי פה, ישבתי בהוסטל בפודגוריצה, בירת מונטנגרו וניסיתי לסכם את מקדוניה (הו, מקדוניה…). משם עליתי למחרת בחום שאיים להמיס אותי לסנטיה, הבירה המקורית והתכל'ס מוצלחת בהרבה של מונטנגרו, ולהר לובצ'ן, ההר הלאומי של מונטנגרו שגם נתן לה את שמה (ההר השחור). משם גלשתי בסרפנטינות מהממות אל קוטור, שהיא תיירותית כמו שאומרים, אבל אני תכל'ס  מחבב אותה ואת הסיפור שלה מאוד, ואם יהיה לי זמן אני ארחיב עליה. מקוטור רכבתי בדרך לא דרך לפארק הדורמיטור בצפון מונטנגרו, אחד הפארקים המרשימים והיפים ביותר שהייתי בהם. חברים, סעו למונטנגרו. זו לא המדינה הכי מעניינת בעולם אם אתם בקטע של אורבניות (למרות שבילי האופניים הלא רעים בפודגוריצה) אבל מבחינת וואו טבעי למטר רבוע, לא נראה לה שיש לה הרבה תחרות. כל כך הרבה הרים יפים בכל כך מעט שטח! מושלם לאופניים, אבל גם מושלם בלי.

מצפון מונטנגרו חציתי לבוסניה, שאת רובה רכבתי עם אנה, רוכבת איטלקיה* שהכרתי דרך חבר, שרוכבת בדרך ארוכה ומפותלת מוינה למרכז אסיה. בוסניה אומנם פחות מרשימה ממונטנגרו ברמת אוצרות הטבע, אבל גם אין לה במה להתבייש, ובעיקר היא מעניינת ומורכבת וטרגית ומעוררת מחשבה. יש לי הרבה מחשבות על בוסניה. כמו כן, זה היה נחמד לשם שינוי לרכב עם עוד מישהו. לא רק שברירת המחדל שלי היא לרכב לבד כי מי עוד יעשה שטויות כאלה איתי, אני גם מאמין גדול בזה שכל בנאדם חייב לעצמו טיול בדד רציני פעם בחיים שלו, וגם על זה בהרחבה בהזדמנות. אבל זה היה מאוד כיף לרכב עם עוד בנאדם, לדבר לא רק עם עצמי (מה שאני עושה הרבה מאוד), לראות איך מישהו אחר רואה את הדברים שאני נתקל בהם בדרך, לחלוק חוויות מהמסע עד כה ולתת למישהו אחר לקבל החלטות לפעמים, כי להחליט זה מעייף.

*(איטלקיה דוברת גרמנית מדרום טירול, אם רוצים לדייק. זה לא בדיוק איטלקים שם. מצד שני, הם כבר מזמן גם לא אוסטרים. מורכב)

מבוסניה המשכתי לקרואטיה, שם עשיתי ביקור בספליט, שגם היא תיירותית למדי, והפעם באופן שפחות הסתדרתי איתו (הטיילת של ספליט הזכירה לי את אילת, ולא בקטע טוב), אבל היי, הארמון של דיוקליטיאנוס שם, והוא אחד הקיסרים הרומיים הכי אהובים עלי. הידידות שלי עם טומיסלב, מדריך התיירים שאולי עוד יוזכר בהמשך, נפתחה מויכוח על האם דיוקליטיאנוס אחד מחמשת הקיסרים הגדולים (ברור שכן, אבל טומי חובב גדול של מרקוס אורליוס). ומספליט יצאתי למסלול שנקרא the Adriatic crest שהיה יפה מאוד והרחיק אותי מהחוף ההומה והחם להחריד מצד אחד, אבל היה גם מאתגר מאוד ותכל'ס הביא אותי להחלטה משמעותית לגבי אופי הטיול, ועל זה בהמשך.

מצפון קרואטיה עברתי לסלובניה. סלובניה היא מבחינתי השער של אירופה. הקרואטים נוטים לראות בעצמם כחלק מאירופה יותר מהבלקן (הבנתי שהם אוהבים להגיד שזאגרב נמצאת מערבה מוינה…), אבל איך לומר, הם אומנם באיחוד מבחינה מדינית, אבל תרבותית הם עדיין על הרצף הבלקני. בסלובניה לעומת זאת אתה מרגיש את השינוי- בתשתיות, בתרבות נהיגה, באופי של האנשים. הם כן רגל פה, רגל שם (בכל זאת היו חלק מיגוסלביה ודוברי שפה סלאבית, אם כי שונה במידת מה מהסרבו-קרואטית שכולם יבינו ממונטנגרו עד זאגרב), אבל הם כן חלק מאירופה במובן הכי משמעותי לי ברמה האישית, והוא שבגבול סלובניה נכנסתי לאיזור שנגן. מה שאומר ששעון העצר התחיל בשביעי ליולי, ויש לי שלושה חודשים לצאת מהצד השני, לבריטניה. מתוך השלושה חודשים האלו ניצלתי כבר 11 ימים לטובת סיבוב נהדר בסלובניה, שבו הספקתי לרכב בדרך רומית יפה, לבקר בלובליאנה ולהעלות נוסטלגיה מהביקור שלי פה ב2013, לסגור את החשבון עם העלייה שדפקה לי את הברך באותו טיול, להיתפס בחוץ פעמיים במבול זעלפות ולהירטב עד לשד עצמותיי (כולל ברד לא נעים בכלל!), לראות כמה מהנופים היפים בטיול עד כה ולהיזכר למה אני כ"כ מחבב את הסלובנים, מהאנשים הנחמדים שיצא לי לפגוש בטיולים שלי. בסלובניה גם לראשונה בטיול יצא להתארח אצל מארחים דרך Warmshowers (כמו קאוצ'סרפינג, רק למטיילי אופניים), ואלו היו חוויות נהדרות בפני עצמן.

וזהו, עכשיו אני בנובה גוריצה, עיירה סלובנית על גבול איטליה (כלומר גוריצה החדשה, כי האיטלקים קיבלו את הגוריצה המקורית בהסכמים אחרי מלחמת העולם השניה, למרות שהם ליטרלי הפסידו *לכל* הצדדים במלחמה הזו, אבל בעלות הברית היו מודאגות יותר מהקומוניסטים מאשר מהפשיסטים בשלב הזה), מתכונן לפלישה רכובה לאיטליה. אחרי כל ההרים שרכבתי, הולך להיות מעניין לרכב במישורים של עמק הפו, אם כי זה לא צפוי להיות קל מדי- הטמפ' פה ממשיכות לעלות, ומי שלא מתחיל לרכב בשש בבוקר ימצא את עצמו מזיע את נשמתו ב12 בצהריים.

משם אני הולך להמשיך בקומבינציה כזו או אחרת של דרכים לשוויץ, צרפת, לוקסנבורג, בלגיה, וכמובן עלייה לרגל (או לפדל, הא הא) למכה האישית שלי, הולנד. מאמסטרדם אני אגלוש לאורך החוף עד לקלה, ומשם דוברה עד לדובר (אוקיי, אני אפסיק עם משחקי המילים המטופשים האלו).

סלובניה היא די החצי של הדרך מאיסטנבול ללונדון, וגם באופן ברור מסמנת שינוי משמעותי באיך שהמסע ייראה מעכשיו, במגוון דרכים. ומאחר שהמסע משתנה, החלטתי שהגיע הזמן לשנות כמה דברים, ובואו נעבור לדבר על זה-

בייקפאקינג- הטוב, הרע והמיוזע, או- למה אני חוזר לטורינג

אז אני חושב שהדבר הראשון שצריך לדבר עליו זה שאם האופניים שלי עד כה נראו כך-

אז עכשיו הם נראים כך-

למי שצריך הסבר, שזה כנראה רוב האנשים- הצמיגים נהיו קטנים יותר, והתיק האחורי הוחלף בשני תיקי סבל של אורטליב. במילים אחרות- חזרתי למצב טורינג, חברים. הניסוי של בייקפאקינג היה מגניב, וזימן לי כמה חוויות נהדרות, אבל אני חוזר הביתה.

אז קודם כל, צריך להגיד שרכיבה בסגנון של בייקפאקינג זה דבר נהדר, אם הוא נעשה כמו שצריך. היכולת לרכב (תיאורטית) בכל תנאי שטח מאפשרת, כמו שכתבתי בפוסט קודם, לא רק לרכב עמוק בטבע, הרחק מהמכוניות, אלא גם לרכב בדרכי הdead end, הכבישים שאין בהם תנועה עוברת כי הם לא מגיעים לשום מקום בסוף, וזה בכלל נפלא. ומה זה אומר לעשות את זה כמו שצריך? זה אומר לתכנן נכון. אני למשל הכרתי דרך הבלוג של טריסטן רידלי אתר שנקרא ride with GPS (או RWG, בקיצור), וישבתי עליו בזמן ההכנות לטיול ושירטטתי מסלול. היופי שאתה יכול לפעמים להסתכל בתצלום אוויר ולזהות איפה יש דרכי עפר או מעברים לא מסומנים שמחברות בין דרכים מוסמנות, ולחבר את הבלתי ניתן לחיבור. לפעמים יצא שסימנתי לעצמי לרכב דרך מסילת רכבת או מעביר מים, אבל לרוב זה עבד לא רע, וכמה פעמים זה עבד מצוין ממש. אבל זה מצריך תכנון מאוד יסודי. וזה אולי הבעיה הראשונה שלי עם סגנון הטיול הזה- על מנת שהוא ישתלם, הוא מצריך הרבה יותר תכנון פר קילומטר, ומאפשר הרבה פחות פלואידיות, והרי כל הטיול שלי הוא קו מאוד נזיל בזמן ובמקום. זה אחלה דבר לעשות אם אתה נוסע לשלושה שבועות, אבל לתכנן מסלול טוב לחצי שנה זה כמעט בלתי אפשרי.

אבל הבעיה היסודית בנושא של תכנון מסלול טוב לבייקפאקינג, לפחות עבורי, וכנראה אחת הסיבות העיקריות שאני חוזר לטורינג, היא חוסר הוודאות הבסיסי, או במילים פשוטות- אתה אף פעם לא יודע איזה דרך עפר אתה הולך לפגוש. יש דברים שפשוט אי אפשר לראות בתצלום אוויר. אספלט, תגידו מה שתגידו, הוא צפוי. אני יודע איזה מהירות אני אהיה בו במישור, אני יודע באיזה טווח מהירויות פחות או יותר אני אעלה בו בעלייה. אני יכול להגיד בוודאות די טובה שאני אקום בבוקר, ארכב, בהתאם לטופוגרפיה, בין 70 ל100 ק"מ ואגיע לעיר/קמפינג/נקודה אקראית שבחרתי לסיים בה.

עם דרך עפר אין לך את וודאות הזו. אתה יכול לרכב על דרך עפר ב20 קמ"ש בכיף שלך, ואתה יכול לפגוש דרך עפר ש-8 קמ"ש זה מאבק. אתה יכול לעשות 80 ק"מ בקלות, ואתה יכול לגלות שהיום אתה הולך להילחם כל היום ועדיין לעשות 45 ק"מ (נניח, כדוגמא תיאורטית, אם אתה חוצה את הרודופי דרך בוץ ושלג). ביום שבו כתבתי טיוטה ראשונה לחלק הזה של הפוסט הייתי בקרואטיה, והחלק הראשון של היום היה בדרך עפר לבנה נעימה ונפלאה שצפתה אל הים האדריאטי וגרמה לי לחשוב איזה דבר נפלא זה בייקפאקינג, וכמה אני שמח שאני עושה את זה. אבל שעה אח"כ מצאתי את עצמי על דרך חתחתים עם אבנים וסלעים שנאבקתי בה על כל מטר של הדרך. וזה בהנחה שאני עדיין רוכב. לא מעט פעמים אתה פשוט מוצא את עצמך, במיוחד בעליות, במיוחד בדרדרת, יורד ודוחף, ומקלל את החיים שלך. באספלט השיפועים הם כמעט תמיד יהיו סבירים (מינוס כמה עליות צדדיות שנתקלתי בהן דווקא בסלובניה).

וזה חלק הנוסף של הבעיה שלי עם בייקפאקינג- כשאתה רוכב על אספלט, כמות הסבל שאתה הולך לחוות היא די צפויה וידועה מראש.

זה לא שאין סבל בטורינג. בלאוס עליתי עלייה רצחנית, 1500 מטר על 15 ק"מ (שזה 10% שיפוע *ממוצע*, בפועל היו חלקים הרבה יותר תלולים), שדי שברה אותי, והיתה הפעם היחידה בטיול ההוא שירדתי ודחפתי חלק מהדרך. אחרי שסיימתי אותה אמרתי לעצמי ש*כזה* אני לא עושה שוב. אני יכול לעשות 1500 מטר טיפוס, אבל על יותר קילומטרים (ואכן עשיתי), או 10% שיפוע על פחות קילומטרים, אבל לא שניהם ביחד.

אבל זה היה אירוע די חד פעמי, וכי זה היה כביש ישן ולא סנדרטי. רוב הפעמים רמת הסבל שעומדת בפניך, אם מזניחים רוחות וגשם וטורדניות אחרות, היא די צפויה ומדידה. בבייקפאקינג לעומת זאת, אתה אף פעם לא יודע כמה אתה הולך לסבול (או כמו שניסחתי את זה לעצמי- "כמה אתה אוהב לסבול מאחד עד חנוך רדליך?"), ופייר, נמאס לי לנחש.

אז בלובליאנה קניתי לעצמי צמיגים חדשים וצרים יחסית (מה שנקרא צמיגי גראבל, 47 מ"מ, והו, do i roll now), ועכשיו השגתי לעצמי זוג פאניירים יד שנייה מהמארח שלי (אורטליב וינטג'!) ויאללה, בוא נראה מה יש לאירופה להציע 🙂 זה לא שאני לא לעולם לא אעלה על דרכי עפר יותר, הצמיגים שלי לא נקראים צמיגי gravel לחינם, אבל נראה לי שאם מדובר בדרכים שמצריכות צמיגים יותר רציניים מאלו שיש לי עכשיו, אני במילא לא כ"כ מעוניין לרכב עליהן.

ואני חושב שזה השלב שאנשים שאולי שואלים את עצמם מה הקשר בין איזה דרכים אני רוכב לבין איזה ציוד יש לי – אם אני לא רוצה לרכב על דרכי עפר, סבבה, לא צריך, מה זה קשור לצמיגים ולתיקים? אז הנקודה היא פשוטה- כדי לרכב על דרכים קשות, אתה רוצה צמיגים רחבים עם אחיזה טובה, ותיקים שמסוגלים לחטוף מכות, כלומר חיבורים רכים ולא קשיחים (משמע רצועות ולא תפסי פלסטיק). תיקי צד הם בעלי הם חיבורים קשיחים, ובעוד שהם דבר עמיד להפליא, הם לא נועדו לרכב בסינגלים.

ואיפה הבעיה עם זה? אז ברמת הצמיגים, משוואה היא פשוטה צמיגים רחבים= יותר חיכוך = הרבה יותר מאמץ למטר. בסוף, גם כשלכאורה עשיתי בייקפאקינג, מצאתי את עצמי 80%-90 אחוז מהזמן על כבישים בזמן רכיבה. וכשאני רוכב עם צמיגים עבים על הכביש, אני רוכב לאט יותר, ואני מגיע עייף יותר לסוף היום, ובעיקר מרגיש קצת מטופש מכל העניין. מהצד של התיקים, התיקים של הבייקפאקינג (בעיקר האחורי) מאוד מגבילים במקום וביכולת שלך לארוז מהר- הכל צריך להידחס ולהיארז באופן מדוקדק, והשליפה שלהם מהאופניים היא הרבה יותר מורכבת ואיטית. תיקי צד הם המצאה מופלאה שמאפשר לי בקלות לדחוף את כל הציוד שאני פעם צריך (או קניות של שבוע בשוק) לשני שקים גדול ופשוט לתלות אותם על האופניים. הכל נגיש וזמין. כשאני צריך לארוז אל תוך מלא תיקים קטנים, כל בוקר נמשך יותר זמן, וכשאני מגיע להוסטל, אני צריך הרבה זמן לפרק תיקים במקום פשוט לשלוף שני תיקי צד. זה הרבה יותר טירחה ומאמץ, ומרגיש מטופש.

אבל בשורה התחתונה, שני הדברים האלו מסתכמים לדבר אחד – זמן. להתחיל לזוז לוקח יותר זמן, ולרכב לוקח יותר זמן. ובסופו של דבר, זה אומר שאני מתקדם לאט יותר, ובעיקר יש לי פחות זמן לחוויות שאני כן רוצה לחוות. לקחתי לעצמי תקופה ארוכה למסע הזה, אבל היא לא אינסופית.

אני לא מצטער על זה שניסיתי בייקפאקינג, היכולת להיכנס עמוק לשטח זימנה לי כמה רכיבות נהדרות (זכורה לטוב במיוחד ירידה מופלאה במזרח מונטנגרו, אושר גדול), וגם למדתי מזה לא מעט, בעיקר איך להסתדר עם הרבה פחות ציוד ממה שחשבתי שאפשר. ביחס לאנשים אחרים שפגשתי שעושים מסעות דומים, אני  מאוד רזה בציוד, ולא מרגיש שחסר לי יותר מדי. נראה לי שאני אקנה עוד זוג תחתונים וחולצה, וכפכפים, ואולי אסחב טיפה יותר אוכל איתי, אבל עם כל זה, עכשיו שיש לי שני תיקי צד, שלתוך אחד מהם ייכנס תיק הגב שלי, עדיין יהיה לי יותר נפח איחסון ממה שאני צריך.

זה היה ניסוי מוצלח בעיני, למדתי ממנו הרבה. אני באופן חד משמעי רואה את עצמי חוזר למונטנגרו מתישהו בעתיד עם אופני הרים וציוד מינימלי לאיזה שבועיים של שכרון חושים ורגליים דואבות. אני גם לא חושב שזה בלתי סביר שכשאני אמשיך אחרי לונדון, אני אחזור למוד הזה, בשינויים קלים (אם מישהו אומר לעצמו "רגע, מז'תומרת אחרי לונדון?"- ובכן, תמשיכו לקרוא הלאה), כי שם אולי כן תהיה הצדקה לסטאפ של בייקפאקינג, או לפחות לסטאפ עם רמת עבירות גבוהה. אבל נכון לעכשיו, למחצית השניה של החצייה של אירופה, אני הולך לחזור לשורשים שלי. ייקח זמן למצוא סידור חדש ונכון, (וככל הנראה לאבד פריט או שניים, כי זה הזמן שזה קורה בו) אבל אני בלי ספק חזרה בטריטוריה מוכרת.

ועכשיו, בואו נדבר על להמשיך לטריטוריות פחות מוכרות.

אחרי לונדון

כשכתבתי את הפוסט הראשון, כתבתי שאני רוכב מאיסטנבול ללונדון, ואז כתבתי "חלק ממי שקורא את זה שמע ממני על תוכניות גרנדיוזיות יותר, והן עדיין בגדר ׳׳התוכנית׳׳, אבל נראה לי מטופש לצאת בהכרזות גדולות לפני שבכלל יצאתי מגבולות קונסטטנטינופול רבתי".

ובכן, מאחר שלא רק יצאתי מגבולות קונסטנטינופול רבתי, עזבתי את תחום האימפריה העותמנית ז"ל, וקרוב אפילו לגבולות ביזנטיון בשיא כוחה, ואחרי 4000 ק"מ, נראה לי שאפשר להגיד את מה ש90% אחוז ממי שקורא את השורות האלו כבר יודע וזה שאני לא מתכנן לסיים בלונדון. יש "אחרי לונדון"

המטרה היא להמשיך הלאה, ובכן, כל עוד טוב לי במסע וכל עוד אני יכול. אבל אם להיות יותר ספציפי, התוכנית* היא כזו –  מאחר שאני אגיע ללונדון בסיפו של החורף, אז אחרי כמה שבועות מנוחה אצל חברים בקיימברידג', אני מתכוון לטוס לחצי כדור הדרומי ומשם לעשות את דרכי אט אט חזרה לאיסטנבול. במהלך חודשי החורף אני כנראה אהיה באוסטרליה, ניו זילנד ואז אתחיל לטפס ברכיבה ובאוניות לאורך האיים הפסיפיים הגדולים (פפואה ניו גיני? פיליפינים? טיוואן? חד משמעית ביקור מולדת בקוריאה). וכשאביב בחצי כדור הצפוני שוב יחזור, להגיע אל בייג'ינג ובשאיפה, ביחד עם עוד חבר, לרכב חזרה לאיסטנבול, והנה חציתי את אירואסיה על אופניים- פאדאם!

המילה "בשאיפה" היא חשובה פה, כי קודם כל, אני מכיר בעצמי שזה תכנון מאוד מאוד שאפתני, שתלוי בהרבה גורמים. האם למשל סין תאפשר לתיירים להיכנס שוב ב2023? לא ברור, כי נכון לעכשיו היא לא. וכמובן שיכולים להיות מלא דברים שישתנו בדרך. ומעבר לכל המשתנים הלא ידועים, יש את המשתנה הכי חשוב וזה איך אני מרגיש לגבי כל העניין. זה בהחלט שאיפה וחלום, אבל אני לא מתכוון להתחתן עם ההחלטה הזו- כמו שאמרתי קודם, אני מתכוון להמשיך כל עוד אני יכול ובעיקר כל עוד אני נהנה מכל הסיפור. נכון לעכשיו, בסכימה הכוללת, אני נהנה מאד. יש ימים אומללים של חום איום ונורא, יתושים אכזריים שלא נותנים לישון, גשם זעלפות שתופס אותך רגע לפני אתר הקמפינג, או סתם יום ששום דבר לא מסתדר בו. אבל בראייה כוללת, אני מקבל מהמסע הזה כל כך הרבה כרגע, שאין לי שום הרהור לעצור.

אבל יכול להיות שאני אגיע ללונדון ואחליט שדי לי.  "כי החלטתי שאני חוצה את אירואסיה" זו לא סיבה טובה מספיק בעיני לעשות את מה שאני רוצה לעשות (אם כי זו כן כותרת מגניבה). אני חושב שהרבה אנשים יכולים להעיד שאני בנאדם עקשן לפעמים, לטוב ולרע, אבל אני משתדל גם להקשיב לעצמי מדי פעם.

*או כמו שמישהו שאל אותי "מתי אתה מכריז על תוכנית אורנים גדול?"

בפוסטים הבאים

החיים בדרכים! ואם אני אי פעם אגיע לזה- יגוסלביה!

נ.ב. –  הפוסט הזה הוא הפוסט הראשון שנכתב במלואו על המקלדת והפלאפון. זה היה קצת מאתגר, אבל הצלחנו! והמון תודה לאחותי נירית ולאחי אמיר על ההגהה והעזרה בדברים שאי אפשר לעשות מהפלאפון. איזה מזל שיש אחים…