מקדוניה

תקציר הפרקים הקודמים והבאים

טוב, אז הפוסט הזה הולך לכלול מעט מאוד דיבורי אופניים ורכיבה, כי הוא הולך בעיקר לעסוק ביישות המופלאה שהיא מדינת מקדוניה ובעיקר בבירה שלה, סקופיה, אבל אני כן מרגיש חובה לעשות איזה תקציר מהיר של איפה הייתי ומה עשיתי מאז הפוסט האחרון.

אז מבולגריה חציתי למקדוניה, רכבתי במשך יומיים וקצת מאוד נחמדים לאורך דרכי עפר או דרכים צדדיות כמעט כל הדרך (אני מקווה לדבר קצת על איך אני מגיע לאותן דרכים צדדיות בהמשך) עד לסקופיה, שם ביליתי 4 ימים מאודדד מעניינים, שעליהם אני אדבר בהרחבה במורד הפוסט. משם, אחרי שינוי תוכניות משמעותי, עליתי צפונה לקוסובו (במקום מערבה לאלבניה).

קוסובו היתה בעיקר מעוננת ו/או גשומה, אבל האנשים נחמדים להפליא, אני חושב שהם עברו אפילו את הטורקים (בקושי עברתי את הגבול וישבתי לארוחת צהריים כשמישהו שילם לי על הארוחה). בחטף, קוסובו נראית יותר צומחת ומלאת חיים באיזורים הכפריים ממקדוניה או בולגריה, לא זכור לי שראיתי בתים נטושים, בעיקר הרבה בנייה חדשה [הערת עורך משנה אח"כ- בחור קוסוברי שפגשתי בארמניה טען שרוב הבנייה החדשה זה של קוסוברים שעזבו את קוסובו, השתקעו באירופה, ועכשיו בונים להם בתי נופש בקוסובו, כמו דירות הרפאים בירושלים ונתניה. באסה אם זה נכון]. עשיתי הרבה מעברי גבול בשבוע האחרון, אז לפעמים מרגיש לי שהכל מטשטש חזרה לאיזו יגוסלביה דה-פקטו, וקוסובו מאוד שלווה, אבל מה שכן סימן בבירור שאנחנו כבר לא במקדוניה או בולגריה הוא שהפסלים במרכזי העיירות לא הציגו איזה מלך מהמאה ה11 אלא לוחמים שנפלו במאבק לעצמאות שלהם.

אגב, למי שלא יודע, קוסובו היא דה פקטו רפובליקה מ2014, עם דגל משלה והכל (אם כי לא מוכרת באופן רשמי), אבל באופן מעניין, זה לא הדגל שתראו מתנופף בשום מקום מלבד, נניח, מעברי הגבול או בניינים רשמיים. הדגל שאנשים יתלו מחוץ לבית הוא הדגל האלבני, כי הם מבחינתם אלבנים, וזה הסמל שמסמל את הזהות שלהם ושעבורו הם נלחמו. יש דיבורים על איחוד של קוסובו ואלבניה, אבל זה מורכב. מן הסתם שהסרבים, איך לומר, לא מתלהבים מהרעיון (=יכריזו מלחמה על קוסובו אם זה יקרה), ובהתאמה גם האיחוד האירופי וארה״ב לא רוצים שום דבר שיערער את היציבות באיזור. אלבניה מצידה יותר בעניין של להיכנס לאיחוד האירופי מאשר להיכנס לצרות. הציבור בשתי המדינות ברובו תומך באיחוד (או כמו שהם קוראים לזה- איחוד מחדש, reunion ולא union), אם כי התמיכה יורדת משמעותית אם זה אומר שיעלו מיסים בשביל זה, כי בני אדם הם בני אדם בכל מקום. ועדיין, סמל זה סמל, והנשר הדו ראשי השחור על הרקע האדום מתנופף בכל מקום בקוסובו.

בכל מקרה, מקוסובו טיפסתי (ממש ממש טיפסתי) למונטנגרו, איפה שההרים מהממים והנהגים מחורבנים. המונטנגרואים באמת אנשים נהדרים גם כן, אבל בלי ספק שהם קיבלו את אות הנהגים הגרועים של הבלקן, לפחות עד שאני אגיע לבוסניה (הבולגרים היו הכי סבירים בעיני, תמיד עקפו עם ים מרווח). אבל הנופים, חברים, עוצרי נשימה, דבר שמתחייב כשהשם של המדינה שלך נקרא ״ההר השחור״. צריך להודות שהנוף הכי יפה היה ביום שעברתי דרך אלבניה ויצאתי לחצי יום טיול רגלי (כן! אני עדיין זוכר איך ללכת!), שהשקיף לנוף מהמם, אבל אני חושב שהנוף עצמו היה שוב במונטנגרו. ירדתי לפודגוריצה, עיר הבירה של מונטנגרו, ומחר אני יוצא שוב לכיוון קוטור, ומשם צפונה ומזרחה לסרייבו, להתנקש ביורש העצר או לשתות קפה, מה שיבוא קודם.

דלצ׳ב, של מי אתה, מה אתה עושה פה?

אל הקונפליקט שהוא הזהות המקדונית נחתתי באופן די פיזית בשעה הראשונה שלי במקדוניה, כשגלשתי מהגבול מטה אל עיירה קטנה בשם דלצ׳בו. ואני כזה, רגע… השם הזה נשמע מוכר… ואכן, העיירה בבולגריה שבה סיימתי את ההרפתאה שלי ברודופי נקראה גם כן דלצ׳ב, או ליתר דיוק גוצ׳ה דלצ׳ב, וגם בסופיה רכבתי לאורך שדרת גוצ׳ה דלצ׳ב (ואפילו פה במונטנגרו יש רחוב, שארית מתקופת יגוסלביה, שנקרא על שמו).

אז מי היה גוצ׳ה דלצ׳ב? או! זה שאלה טובה וטעונה מאוד, מסתבר. העובדות היבשות הן שהוא היה מורה ולוחם חופש/טרוריסט (אתם יודעים, נקודת השקפה וזה) במאבק נגד השלטון העותמאני, שמת בקרב יריות נגד חיילים טורקיים בסופו של דבר. הוא היה גם חבר באסיפה המכוננת של בולגריה. במובן מסוים, הוא הכי מזכיר לי את טרומפלדור אצלנו. עכשיו, ההבדל הוא שבניגוד לטורמפלדור, השאלה הגדולה והטעונה היא עבור מי הוא נלחם. הוא חי במה שהמקדונים קוראים פירין המקדונית (כפי שמצוין בערך הויקיפדיה על דלצ׳בו), איזור שרובנו מכירים כדרום מערב בולגריה. המקדונים טוענים שהוא היה ראה בעצמו מקדוני, הבולגרים טוענים שהוא היה בולגרי, וכפי שרוברט קפלן כתב בBalkan Ghosts, הדרך היחידה להכריע את זה היא לנסות להיכנס למוח של אדם שמת לפני 150 שנה.

החלק שעניין אותי היא למה הוא הפך להיות כזה סמל חשוב, כי היסטורית לא נראה שהיתה לו השפעה רבה על המאבק לעצמאות. מקדוני ששאלתי את זה אמר לי – הוא מת צעיר, יפה, ולא עשה שום דבר שעיצבן אף אחד. אני חובב גדול של קריאת ערכי ויקיפדיה שנויים במחלוקת, והערך שלו בויקיפדיה הוא אחד המצחיקים שקראתי מזה זמן. הוא בבירור נכתב על ידי כותבים בולגרים וכולל את הפיסקה הנהדרת הבאה:

מלחמות העריכה בדף השיחה הן ארוכות ומשעשעות, אבל היי, זה הבלקנים, ועדיף מלחמות עריכה על מלחמות של ממש.

הלוחם על הסוס

אבל מעבר להיותו סמל לאומי, בחוויה האישית שלי, הוא מסמל גם את אחד הדברים הכי משמעותיים בזהות המקדונית, וזה הצורך המתמיד שלהם להוכיח את קיומה כזהות אמיתית ונפרדת. בולגרים למשל טוענים שמקדונית זה סה״כ ניב של בולגרית. המעט בולגרית שלמדתי בדרך אכן המשיכה לשמש אותי באופן די חלק במקדוניה, אבל אני מניח שעבור האנשים שדיברתי איתם, פשוט עברתי מלדבר בולגרית במבטא איום ללדבר מקדונית במבטא מזעזע. הבולגרים והמקדונים חלוקים לגבי גוצ׳ה דלצ׳ב, השפה המקדונית וכמובן פירין המקדונית, אבל סה״כ יחסית היחסים בין המדינות הם סבירים. איפה שזה נהיה קצת יותר… טעון… זה ביחסים מול יוון, איפה שלדיוני זהות יש גם השלכות על המציאות.

הויכוח פה הוא ארוך ומורכב , ואני לא אכנס לכל הפרטים (מוזמנים לראות את ההמחזה של הויכוח בערוץ של GEOGRAPHY NOW, זה די מצחיק), אבל השורה התחתונה היא שהמקדונים רואים בעצמם צאצאים של האומה המקדונית מתקופת אלכסנדר מוקדון שהתערבבו עם שבטי סלאבים שבאו מהצפון, והיוונים רואים בזה קשקוש מוחלט, ושהמקדונים הם פשוט סלאבים שעושים למורשת היוונית ניכוס תרבותי. מעבר לנושא של גאווה לאומית, יש פה גם חשש יווני שזהות מקדונית מוצהרת תביא גם לדרישה לסיפוח של מקדוניה היוונית, מה שאנחנו מכירים כצפון יוון. לא יודע עד כמה החשש הזה ריאלי, אבל זה הבלקן, והיו דברים מעולם. מקדוניה מצידה צריכה לאזן בין הגאווה הלאומית שלה לבין הרצון העז שלה להיכנס לנאט״ו ובעיקר לאיחוד האירופי, איפה שליוון, שכבר חברה, יש יכולת משמעותית לחסום אותה.

בכל מקרה, זו הסיבה שכשמקדוניה נפרדה מיגוסלביה (המדינה היחידה שעשתה את זה בלי קרב כלשהו, פחות או יותר על ידי מסירת את כל הצבא שלה לסרביה בלי תנאים. צעד די חכם בתכל׳ס) היא נקראה FYROM, שזה קיצור לFormer Yeguslavic Republic Of Macedonia, כדי לא לעצבן את היוונים בזה שהם פשוט ייקראו מקדוניה, איך שכולם בעצם קוראים לה בפועל חוץ מיוון. כיום הגיעו להסכמה שזה יקוצר לNorth Macedonia, אבל שוב, חברים קוראים לה מוקי.

היחסים בין יוון למקדוניה ידעו עליות וירידות, עם ממשלות לפעמים יותר לאומניות לפעמים יותר פרגמטיות, ואין סמל יותר גדול ליחסים המורכבים האלו (באופן מאוד מילולי, כי זה באמת דבר עצום) מהפסל של הלוחם על הסוס. ממשלת מקדוניה החליטה, כחלק מהשיפוץ המאסיבי שהם עשו בסקופיה, להציב פסל עצום של אלכסנדר מוקדון בכיכר המרכזית שלה, כדי לבסס באופן ברור את המורשת שלהם. זה כמובן היה אצבע משולשת מאוד גדולה ליוון, שעשתה על זה מספיק רעש ואיימה מספיק איומים כדי שהשם הרשמי של הפסל לא יהיה ״אלכסנדר מוקדון״. ולכן הפסל כיום נקרא ה״לוחם על הסוס״, נאדג׳ נאדג׳ וינק וינק.

עיר הפסלים, בתנועה

כמו שציינתי בפוסט הקודם, הפסל הזה מסמל עבורי את מקדוניה ביותר ממובן אחד. מעבר לסמליות הלאומית, פשוט כי הוא פסל. ואם יש משהו שיש הרבה ממנו בסקופיה, זה פסלים.
המון המון המון פסלים.
חלקם מרשימים למדי, וחלקם פחות (מישהו כבר עשה גלרייה רצינית [1, 2] של חלק מהם, אם כי מדובר רק על מאה, אז זה אפילו לא חלקם הגדול), אבל אי אפשר לזרוק פה אבן בלי לשמוע ״גלונג!״ כי פגעת בחתיכת ברונזה אקראית (חוץ מהפסלים שנעשו מאבן כי בשלב מסוים נגמרה להם הברונזה).

וכמובן שהשאלה המיידית שנשאלת פה היא- מה לעזאזל כל הפסלים האלו עושים פה? התשובה כמובן תלויה במי שואלים. העובדות היבשות הן שאחרי המשבר של 2008 ממשלת מקדוניה החליטה על פרוייקט שיפוץ מאסיבי של מרכז סקופיה, שנקרא בשם הלא-עתיר-מעוף ״סקופיה 2014״, שבמהלכו הם יהפכו אותה לאטרקציה תיירותית אמיתית. מרכז העיר שופץ באופן מאסיבי (עוד על זה בהמשך) ופסלים התחילו לצוץ בכל פינה כמו פטריות אחרי הגשם.
למה פסלים?
אז טענה אחת שראיתי היא שזו פשוט דרך טובה לייחד את סקופיה. לדובאי יש את המגדל הכי גבוה בעולם, לסקופיה יש מלא מלא פסלים. היא הפכה להיות ידועה בחוגים מסויימים כעיר הפסלים וזו דרך טובה למשוך תיירים, לראות את כל הפסלים. אין לי את הנתונים של משרד התיירות המקדוני כדי לשפוט אם זה עבד, אבל וואלה, זה בהחלט אטרקציה, והופך את השיטוט במרכז העיר למעניין יותר. לא היה מזיק להם אם היו קצת יותר לוחיות מידע על כל פסל.
טענה אחרת ששמעתי חוזרת לדיון הקודם – זו דרך לבסס את הזהות המקדונית. יש פסלים של כל המי ומי בכל ההיסטוריה המוקדונית, מאלכסנדר ומשפחתו, מלכים עתיקים, אנשי דת, לוחמי חירות ועד אומנים, סופרים ומשוררים מהעת המודרנית. עם זאת, מדריך הסיור שלקחתי, שהיה מאוד ביקורתי כלפי כל הפרויקט, אמר בלעג שעם כל הכבוד, אין מספיק אנשים חשובים בהיסטוריה המקדונית בשביל כל הפסלים שיש בעיר, והם הציבו פסלים בראש בניינים כדי שלא ישימו לב שהפסל הזה מוקדש לבן דוד של השכן של הגיס של אלכסנדר.
הטענה שלו ללמה יש כל כך הרבה פסלים היא הרבה יותר פרוזאית – שחיתות. כשאתה בונה בניין, העלויות של הבטון והמתכת והעבודה הן די ידועות, וקשה לנפח אותן מעבר לגבול מסוים. אבל פסלים זו *אומנות*. והמחיר של אומנות הוא, איך לומר, מאוד וריאבילי. אתה יכול להגיד שפסל מסוים עולה 1000 יורו, 10,000 יורו או 100,000 יורו, וזה הכל יהיה סביר. וכשהמחירים מתנפחים, יותר ״הפרש״ יכול להישאר בכיס של הקבלנים, שכולם לטענתו מקורבים לממשלה בצורה כזו או אחרת. הוא טוען שזו אותה סיבה שיש על הנהר שחוצה את מרכז העיר 4 (!) גשרים בטווח של 500 מטר, שאפילו אדבוקט של הליכתיות כמוני יכול להסכים שאולי זה אוברקיל מסוים.

זו לא הביקורת היחידה על הפרויקט. גם אם דינר אחד לא נלקח לכיס במרמה, העלות שלו, שמוערכת בין 80 ל500 מיליון יורו, היא אסטרונומית, במיוחד כשאנחנו מדברים פה על מדינה של 2 מיליון איש, במצב כלכלי לא מזהיר, וגם מתוך ה-2 מיליון האלו, חלק לא קטן מובטל וחלק לא קטן אחר רק רשום במקדוניה אבל בתכל׳ס נוהג במונית בלייפציג (עקב דרישות ויזה מאוד מקילות למקדונים באיזור שנגן, מקדוניה סובלת מאותן בעיות דמוגרפיות של בולגריה שנובעות מגישה קלה לאיחוד ללא היתרונות הכלכליים שמגיעים עם חברות באיחוד. לעג לרש, מה אני אגיד). יש למקדוניה בעיות כלכליות קשות, והרבה אנשים לא חושבים שזו היתה הדרך הכי טובה לפתור אותה, בלשון המעטה.

אבל ביקורת אפילו יותר מהותית נוגעת שוב בעניינים של, כמובן, זהות. כל השיפוץ נתן למרכז העיר מראה ניאו בארוקי מאוד מצועצע. עכשיו, הבעיה העיקרית עם זה היא שהבארוק מעולם לא היה חלק מהמורשת של סקופיה… בתקופה שזה היה באופנה, מקדוניה היתה עמוק בתוך השלטון העותמאני. בלי ספק שיש פה ניסיון לשוות לעיר מראה וניחוח אירופאי, דבר שבמבט ראשון דווקא עובד, עד שמצביעים לך על דברים כמו זה שהעמודים של המוזיאון לארכיאולוגיה הם בסגנון יווני אבל החלק מעל (ששכחתי את שמו) הוא בסגנון רומי, והכל פשוט יותר מדי קיטשי. כנראה שהחלק הכי סימלי בכל הסיפור הזה הוא שלא היה להם כסף לחיפוי של אבן ושיש לבנייני הבארוק החדשים, אז כל הבניינים האלו מצופים בסטריאופום, כלומר פלסטיק. האירוניה התאבדה.

חלק ממה שמעצבן את המבקרים זה שדווקא יש לסקופיה מורשת אדריכלית ברורה- ברוטליזם. כשהעיר הוחרבה ברובה הגדול ברעידת אדמה בשנות השישים, צוות של כוכבי אדריכלות בינלאומי הצטרף לצוותי הסיוע, והתחיל לבנות את העיר מחדש בסגנון ברוטליסטי, והותיר בה כמה מהמוניומנטים הכי בולטים של התנועה האדריכלית הזו. עכשיו, בתור מי שהסתובב בקמפוסים של האוניברסיטה העברית, וספציפית בסילברמן, אני לא חובב גדול של ברוטליזם, ולא תראו אותי מזיל דמעות על בטון שנשפך וכוסה, אבל אני יכול להבין את הטענות של המבקרים. יש במרכז העיר של סקופיה משהו מאוד מלאכותי* (הכינויים ״דיסנילנד״ ובעיקר ״לאס וגאס״ נשמעו כמה פעמים). ועם זאת, סקופיה לא נגמרת במרכז העיר. מעבר לנהר יש את הבזאר מהתקופה הטורקית, שמאוד הזכיר לי את העיר העתיקה של ירושלים (לטוב ולרע), וממערב למרכז העיר יש שכונות אורבניות נפלאות, שפשוט כיף להסתובב בהם או לשבת לבירה או קפה, מה שכל המקומיים עושים באופן תדיר. וזה לפני שאני מדבר על רשת שבילי האופניים המאוד מרשימה שפרושה בחלקים נרחבים של העיר (ואני עוד מעט אדבר עליה), שעוברת בהרבה כל מה שראיתי עד כה בטיול וגם בארץ, כולל תל אביב.

וגם מרכז העיר בסופו של דבר הוא מקום כיף ומעניין להסתובב בו – לספור פסלים, לאכול גלידה, להנות מהאפס מכוניות ברחובות, ובסופו של דבר, גם לנסות להעריך את מה שהמקדונים כן מנסים ליצור בעיר הזאת. הרבה אנשים ניסו להגדיר למקדונים מי הם במהלך ההיסטוריה – יוונים, בולגרים, סרבים, יגוסלבים ועוד רבים אחרים. אני חושב שעכשיו התור שלהם לעשות את זה.

*אגב, אפילו האטרקציה הטבעית הקרובה לעיר, קניון מאטקה, הוא אגם יפייפה בתוך קניון מרהיב, רק שגם האגם הזה הוא מלאכותי לחלוטין, שנוצר עקב סכר בקצה הקניון.

פעילי אופניים מחשבים את קיצם לאחור

אחד הדברים שהכי חיבבו עלי את סקופיה היה המיילג׳ המרשים של שבילי ונתיבי אופניים שראיתי לאורך העיר, ובעיר הכמות היפה של רוכבי אופניים בעיר. זה לא הולנד, אבל אתה יודע שיש בעיר תרבות אופניים רצינית כשאתה רואה לא רק את הFYMs (שזה ראשי תיבות ל Fearless Young Man) אלא גם נשים בביזנס קז׳ואל רוכבות בדרך לעבודה, וזה בהחלט לא חסר.

דרך Warmshowers, יצא לי לשבת לארוחת צהרים קצרצרה עם אחד מהמייסדים של המסה קריטית בסקופיה (שכבר לא קיימת, אבל זה סיפור אחר). הוא נתן לי סקירה קצרה ומעניינת של ההיסטוריה של התנועה שלהם, שבאופן ברור הצליחה להביא שינוי משמעותי בעיר- יש בה מלא מלא שבילים (חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות) והכי הרבה רוכבים שראיתי מאז תחילת הטיול. אבל החלק הכי מעניין היה כשהוא אמר לי משהו שהפתיע אותי- הוא בתכל׳ס מעדיף את מה שהיה לפני שהם התחילו. פעם אופניים היו איזוטריה, וכן, היה מסוכן יותר, אבל מי שהיה מיומן יכול היה להסתובב בעיר בחופשיות. עכשיו הכל יותר ״ממוסד״, ואנשים מעירים לו אם הוא על הכביש ולא על השביל (לא נראה שזה מפריע לאנשים לרכב נגד הכיוון של השביל, אגב) זה לא פעם הראשונה שאני רואה את הדינמיקה הזו, של אנשי אופניים מושבעים שרואים בשבילים כבעיה (תקראו פעם על ג׳ון פורסטר). בסוף, זה לא כזה מפתיע. פעילי אופניים בעיר ללא תשתיות הם אנשים שמסתדרים בלי תשתיות ופשוט רוצים לקדם את נושא ״האופניים״, בלי להבין שהם הולכים בעצם לשנות את הסביבה שהם נוצרו בה. אז במובן מסוים, אפשר להגיד שהם פועלים כדי להכחיד את הזן שלהם. מבחינתי זה לא ככה, ההסתכלות שלי (כיום) היא במובן האורבני הרחב יותר, ובאמת היעד הוא ליצור את התשתיות שיביאו כמה שיותר אנשים לרכב, גם אם אני אישית לא הייתי צריך אותם (כמובן זה נכון רק עד גבול מסוים, ויש מקרים שמתכננים לוקחים את זה לקיצוניות מסוכנת מהכיוון השני, אהמ אלעזר המודעי). בכל מקרה, מעניין.

צל״ש/טר״ש

הצל״ש של הפוסט הולך לתיק שלדה שלי. יש לי יחסים מורכבים עם כל מערכת התיקים שלי, וכפי שאמרתי בעבר, לא פעם עוברת מחשבה לזרוק הכל ולהשיג שני תיקי אורטליב אדומים, אבל אם יש תיק אחד שיישאר איתי בכל תצורה זה התיק הזה. שני תאים, כל המקום שצריך לכל הציוד שצריך זמין, ריצ׳רצ׳ים אימתניים, לא זז מילמטר לא משנה מה. כל מה שבנאדם צריך מתיק שלדה.

הטר״ש השבוע הולך לפלאפון שלי, סמסונג S20. עכשיו, זה לא שאין לו כמה תכונות טובות. המצלמה שלו בכלל לא רעה, והעובדה שיש לו זום אופטי של 3X למעשה איפשרה לי לוותר על המצלמה שלקחתי, ולשלוח אותה חזרה לארץ. הגישה המהירה למצלמה (לחיצה כפולה על המקש של הכיבוי) יחד עם השחרור המהיר מהמחזיק פלאפון המוצלח שלי (שגם הוא יקבל צל״ש בהמשך) מאפשרים לי לצלם כל דבר בהתראה מהירה. גם המקום לכרטיס SD זה לא דבר של מה בכך כיום, ומאפשר לי לא לחשוב יותר מדי על לצלם כמה שאני רוצה, בלי להצטרך להתעסק בכמה מקום נשאר לי על הטלפון, ומתי אני צריך לנקות אותו.
אבל קודם כל, מהיותו סמסונג, הוא מלא בקראפוור (בחיי, הם גרועים יותר אפילו משיומי), המסך לא מתאים למגני זכוכית (מגני סיליקון זה לא משהו), ובעיקר, הסוללה, הסוללה. עקב ריבוי הפיקסלים שלו, והעובדה שאני צריך אותו הרבה לניווט ולפודקאסטים, הוא אוכל סוללה כמו חזיר, ולאור זה שחשמל זה לא תמיד משהו זמין לי, זה בעיה. אני סוחב שלושה מטענים של ניידים של 10,000MA, והכי הרבה שהצלחתי לגרור בלי הטענה, גם עם שימוש במצב חסכון סוללה, זה חמישה ימים. זה לא משהו, והכי מעצבן זה שכמו במקרה של המזרון היתה לי אופציה טובה יותר ביד, אבל לא ניכנס לזה.

מה הלאה?

אז כאמור מפה אני יוצא אל קוטור, ומשם אל ההרים שוב, אל סרייבו. כרגע אני באופן יוצא דופן יחסית בהווה שלי מבחינת הבלוג. יצאתי מהארץ לפני יותר מחודש, אבל מבחינת ימי מסע בפועל, עוד לא רכבתי 30 ימים. אם הכל יילך לפי התכנון, אני אחצה את הסף הזה בערך בסרייבו. אז אלא אם יהיה לי דברים יוצאי דופן לכתוב על הדרך לסרייבו, אני מקווה שבפוסט הבא אני אגיע לכתוב קצת יותר על החיים בדרכים עד כה – איך אני מוצא את דרכי בעולם, על היומיום, על האינטרקציות עם אנשים, על ההתלבטויות ואולי גם קצת על מה אני בכלל מוצא בזה. אבל, וואלה, בלי נדר.