עליות ומורדות בטראקיה

[הערת עורך – אני כבר הרבה מעבר לאידירנה, אבל מסיבות של, ובכן, חוסר יכולת לנהל זמנים בצורה סבירה, כתבתי כבר את רוב הפוסט הזה באידירנה, אבל לא הגעתי לאשכרה לפרסם אותו (תמונות זה תמיד הבעיה). אבל זה כבר כתוב, ובעוד שחלק מהדברים כבר פחות רלוונטיים (אני מסתדר יותר טוב עם הסט-אפ למשל), זה היה נכון *לזמנו*, אז שיהיה]

כל ההתחלות קשות, ועדיין שווה להתחיל

ביום השני לרכיבה, העולם זרק עלי רוח נגדית.
עכשיו, יש הרבה דברים שאני יכול לנסות להסביר על הטיול שלי בפוסטים האלו, אבל אם יש דבר אחד שאדם צריך לחוות בעצמו כדי *באמת* להבין זה זה – רוח נגדית. וספציפית, כמה רוח נגדית זה השטן.
תשאלו כל רוכב והוא יגיד לכם שכל דבר עדיף – גשם, שמש, עליות, יתושים- רק לא רוח נגדית. רוח נגדית פשוט גורמת לכל מטר להרגיש כמו מאבק, ובניגוד לעלייה, זה אפילו לא מרגיש הוגן, רק מוחץ את כל המוראל. וכאילו מרפי בכבודו ובעצמו קרא את הכוכבית בפוסט הקודם שלי שהזכיר רוח נגדית, נשלחה לי רוח של חמישים קמ״ש כדי להוכיח את הנקודה הזו בדיוק. סיימתי את היום הזה גמור לחלוטין, פיזית ובעיקר מנטלית.

הטבע זורק עלי (כאילו) גשם ביום השלישי. אני שונא לרכב רטוב. אני בעיקר שונא להיות רטוב וקר ברגליים. אז ברגע שמתחיל טפטוף ראשון אני מתמגן מכף רגל ועד ראש, כולל כפפות גומי. למזלי אני לא בנאדם שמזיע בידיים כמעט בכלל, מה שמאוד מועיל בטיפוס קירות ובמקרה הזה. למרבה האכזבה, בפועל כמעט שלא ירד עלי גשם. מה שכן, כל הההתמגנות הזו לוקחת הממוווןןןן זמן, ואין מה לומר, זה מחמם, לבשתי ופשטתי את מעיל הגשם איזה 6-7 פעמים היום.

ספיקינג אוף דברים שלוקחים נצח וחצי, אני מודה שאני על גבול הסבלנות לסט-אפ של הבייקפאקינג. מאוד מאוד מדגדג לי לזרוק הכל ולקנות זוג פאניריים. זה לוקח נצח לארוז את החרא הזה, צריך להתעסק עם רצועות כל הזמן, התיק הקדמי רב עם הכבלים של ההילוכים, אין שום מקום לתקוע משהו זריז על האופניים. הכל הוא "התעסקות". אין ספק שהעבירות היא מצויינת, אבל פייר נראה אם יש לי סבלנות לרכב שטח בכלל, כבישים זה פשוט מהיר יותר. היום לא רק שרכבתי על כבישים, עברתי מכבישים משניים לכביש המהיר מבחירה, פשוט כי רציתי להגיע (וגם כי זה הרגיש בטוח יותר, השוליים היו רחבים בהרבה). אני יודע שהולך לקחת למופע הזה זמן להתחמם ולתפוס תאוצה, אז בינתיים אני משהה החלטות גדולות לאחרי שאני אצבור קצת ניסיון שטח, וספציפית אחרי ההרים של בולגריה, שם הסט-אפ הזה אמור להיות מאוד שימושי.

הנוף בטראקיה, חבל הארץ שבין איסטנבול לבולגריה, הוא… חביב. הרבה שדות לפתית צהובה, הרבה שדות חקלאיים אחרים, ובעיקר, בעיקר, הרבה ואדיות. המון מהן. מפה טופוגרפית של טראקיה נראית תצלום תקריב של ידי חקלאי זקן, מחורצות עמוקות. יש בזה יופי מסוים, אבל זה גם די מתיש. אני מעדיף עליות וירידות רציפות. לא כל הזמן לעלות-לרדת-לעלות-לרדת. שובר את המומנטום של שניהם.

ועדיין, היה לא מעט יופי בדרך, גם בימים הפחות מוצלחים. ואין מה לעשות, לראות דברים מגובה מושב האופניים זה תמיד אחרת.

אנשי טראקיה

הטורקים, מצידם, חמודים להפליא. בכל מקום שאני עוצר מזמינים אותי לשבת איתם ולשתות משהו, וקרה לי יותר מפעם אחת שקניתי לעצמי קפה או איזה אוכל, ופשוט סימנו לי  "על חשבון הבית" או פשוט נתנו לי עוד אוכל סתם ככ. למרות שהמחירים פה הם מחירי עולם שלישי (הודות לאינפלציה שארדואן מקדם) לא מרגיש שהם תופסים אותי כאירופאי עשיר שאפשר ורצוי לעשות עליו קופה אלא כמטייל מעט תמהוני ("למה לא אופנוע?" היא שאלה ששמעתי יותר מפעם אחת) וחביב שאפשר להיות נדיבים כלפיו. אופניים מוציאים טוב מאנשים.

אופניים גם ״מכריחים״ אותך לעבור בכל הנקודות בדרך מא׳ לב׳. ההשלכה היא שאתה עובר גם במקומות שובכן, אין סיבה שאדם זר יעבור שם, מה שאומר שאתה תמיד מעט אקזוטי, ואין את התחושה שאתה מקבל במוקדי תיירות רגילים, של ״או, הנה עוד תייר, נהדר״ (כלומר, התחושה שהייתי מקבל בכל יום שישי בשוק מחנה יהודה)

 אני כן עניתי "קנדה" ברוב הפעמים לשאלה מאיפה אני, למרות שכנראה ב99% מהמקרים זה מיותר לחלוטין, ובפעמים הבודדות שאמרתי ישראל, התגובות היו או אדישות לחלוטין או כזה "אה, היה לי בוס ישראלי באחת העבודות שלי". ועדיין, לא עולה לי כלום לשקר, ואני אוהב קנדים.

המקרה היוצא דופן יחיד היה הפעם המאוד מבאסת ביום הרביעי, בדרך לאידירנה, שנפל לי מהאופניים הדרייבאג עם הג'קט/מעיל שלי, באיזו דרך כפרית נידחת, ולמרות ששמתי לב לזה בקושי 200 מטר משם, ועברו על פני רק שתי מכוניות וקטנוע בזמן הזה, עד שהגעתי חזרה, זה לא היה שם. זה היה מבאס כי א' זה היה ג'קט מאוד מוצלח וב' זה באמת מזל מחורבן. הסיכוי שדווקא בכמה דקות האלו יעבור המקרה החריג (ותקראו לי נאיבי, אני באמת מאמין שאלו המקרים החריגים) שלא רק שלא יקרא לי (כי היה ברור למי זה נפל), ואפילו לא יעבור באדישות, אלא ירים לעצמו – הוא לא גבוה גם ברחוב עירוני הומה. אבל בדרך עפר מחוץ לכפר נידח- זה כבר באמת כאמור מזל מחורבן, ומה שאולי הכי ביאס אותי שזה קילקל מעט את החוויה הנהדרת שהיתה לי עד כה מהאנשים עד כה.

סינאן המהנדס (אופניים)

ועדיין, אני מחבב אותם, והטורקי החביב עלי עד כה הוא כמובן סינאן. לא סינאן האדריכל והמהנדס, למרות שהוא בהחלט גם טורקי שאני מעריץ, אלא סינאן רופא השיניים. הגעתי אליו באופן מאוד משעשע- חודש לפני הנסיעה פנה אלי ברחוב בנווה צדק בתל אביב בחור בשם יוהאן שהיה בטוח שאני איזה תייר בטיול אופניים, אבל לא, אני פשוט מסתובב בחיים עם מלא דברים על האופניים. מפה לשם הוא חיבר אותי לבחור בשם סינאן שהוא הכיר דרך Warmshowers (שזה כמו קאוצ׳סרפינג, רק לרוכבי אופניים), וממש המליץ לי לפגוש אותו. כשהגעתי לאיסטנבול, הוא בסוף הוא לא היה פנוי לארח, אבל הוא הציע שניפגש והוא יעזור לי להתארגן. טוב, חשבתי, ניפגש, נשתה קפה, נקשקש טיפה ואני אמשיך בסידורים שלי.

מפה לשם נפגשנו בעשר בבוקר בשכונת קאדיקוי (שכונה עירונית נפלאה) והמשכנו להסתובב כל היום בין חנויות אופניים לקנות ציוד ואז הלכנו אליו הביתה ועבדנו על האופניים שלי עד עשר בלילה (והפסקנו רק כי הוא היה צריך לצאת לחגוג שנה עם חברה שלו). אני מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ציוד תיקון אופניים מחוץ לחנות אופניים, בחיי. לבנאדם היה סטנד אופניים וערכת בליד, ואת הידע המקצועי הנרחב כדי לעשות את כל מה שנדרש. ובעיקר, כמות הזמן שהוא השקיע בלעזור לי להתכונן לצאת לדרך היתה משוגעת.

סינאן עצמו הוא מאחרוני החילונים הרדיקלים בטורקיה, שונא איסלם מושבע (ודתות בכללי) ודי מבואס מהשלטון הנצחי של ארדואן ומההדתה שהוא מרגיש שטורקיה עוברת, והיו לנו שיחות מעניינות על פוליטיקה (הוא די בטוח שהניסיון הפיכה לפני כמה שנים היה ניסיון דמה) ועל החיים בכללי

הוא גם אחד האנשים האנאליים שפגשתי (ואני אומר את זה במלוא האהבה), שממש שם דגש על נראות של האופניים, מה שיצר הרבה רגעים משעשעים ביני לבינו כשזה הגיע לטיפול באופניים. מי שקצת שמכיר אותי או את האופניים שלי יודע שאני מאמין גדול בfunction over form, ושמה שעובד, עובד, בעוד שהוא מאמין גדול בלעשות דברים "כמו שצריך". הוא לעג לכל האיזו חבלה שהדבקתי על האופניים, והכריח אותי להוריד את זה. כשהוא ראה שאני דוחף את החלקים של המכנס המתקפל לתוך הגרב במקום להוריד נעליים ולהוציא אותם, הוא אמר לי משהו כמו "you really don't care how things look, huh?" היו לנו יומיים מצחיקים ביחד.

פינת צל״ש/טר״ש

קשה להבהיר כמה אני מנהל מערכת יחסים עמוקה עם הציוד שאני סוחב איתי. הוא לא רק כל רכושי בעולם כרגע, הוא זה שאחראי לאפשר לי להמשיך בדרך. ומאחר שכמו שאמרתי בפוסט הקודם, די צללתי פנימה לתוך הטיול הזה בלי הרבה ניסיון קודם, היו כמה החלטות טובות שנעשו והיו כמה החלטות פחות טובות, אז חשבתי כל פוסט לציין פיסת ציוד נפלאה ופיסת ציוד שיכולה להשתדל יותר.

אז הצל"ש הראשון במעלה הולך אל המולטיטול שלי, RATCHET ROCKET LITE DX, שהוא למעשה ראצ'ט. אני לא חושב שאני יכול להגזים כמה אני אוהב את פיסת המתכת הזו.

בעוד שמולטי טול רגיל מצריך אותך לנסות לתחוב אותו אל הבורג הרצוי, ובאסה אם הבורג במקום לא נגיש, ואז לסובב אותו שוב ושוב כמו מניאק, אז עבור הראצ'ט הזה, אין בורג לא בר הגעה, וכמובן, הקונספט של ראצ'ט הוא פאקינג גאוני ומאפשר לי לפתוח כל דבר באופניים בכמה רגעים, והו, כמה דברים פתחתי וכיווננתי במהלך ההכנה לטיול הזה ובמהלכו. היתה חנות אופניים שהמכונאי ביקש ממני את טול, כי זה היה הרבה יותר יעיל מלעבוד עם הכלים שלו. יש לזה גם קליקים מאוד מאוד כיפים, מה שבין היתר הופך את זה למשחק נהדר לאחיינים אם אתה רוצה לדבר עם ההורים שלהם בשקט.

החסרון היחיד שזה עובד ביטים, וביטים זה דבר שיכול להיאבד. הפתרון הוא להיות מאוד מאוד אנאליים ולהחזיר אותם בצורה דתית למקום שלהם, ולסחוב כמה ביטים ספייר, שני דברים שאני אכן עושה. מעבר לזה, זה פשוט חפץ מושלם, קנו את זה כמתנה לרוכב/ת האופניים היקר/ה לליבכם.

הטר"ש לעומת זאת הולך לקווילט שלי. מה זה קווילט? או, אני שמח ששאלתם. בעולם השל ציוד האולטראלייט הגיעו למסקנה שהרי מה ששומר אותך חם זה האויר שלכוד בתוך השק"ש, ומאחר שאנחנו ישנים על הגב, הוא מוחץ את האויר משם, ולא עוזר לך בכלל. אז הם פשוט חתכו את הגב החוצה, ובמקום זה יש רצועות שאמורות להתחבר ישירות למזרן שטח. (שגם הוא יקבל את הטר"ש שלו מתישהו).

בשלב הזה אולי אתם שואלים – אבל אורן, זה לא מאפשר לאויר קר להיכנס? זה לא הרבה יותר התעסקות מאשר שק"ש? ומה קורה אם אתה מאבד את הרצועות הקטנות האלו? והתשובה היא – נכון, נכון, וממש נדפקים, כמו שגיליתי בגבעות בולגריה, ב2- מעלות, אבל אני מקדים את המאוחר.

ייאמר להגנתו שהוא פעם מתקפל למשהו מאוד קטן, אבל זה פשוט לא שווה את זה. אני קונה שק״ש נורמלי פעם הבאה

וכעת, בולגריה

אז זהו, אז אחרי יום התארגנות באידירנה וקצת sight seeing (העיר בכל זאת מכילה את יצירת המופת של סינאן המקורי, שכנראה גם היה בחור די יסודי עם חוש אסטתי מפותח) הייתי מוכן לצאת לבולגריה.

טורקיה, היית סה"כ טובה למדי, נתראה בעתיד!

פוסט הבא- הרפתקאות מכוונות, הרפתקאות לא מכוונות והאימה – גרביים רטובות בגבעות בולגריה. כמו כן, קצת על אורבניות בי פולארית בפלובדיב. יש למה לחכות(?)

ולמי שהגיע עד לפה, שאלת בונוס שתיענה בפוסט הבא – מה משותף לאופניים, פרנקנשטיין והדת המורמונית?
תרגישו חופשי לכתוב בתגובות, אני במילא מאשר אותן בדיליי של שבועיים.