מלחמה (חלק א')

1- דיסקליימר – כל הפוסטים שלי עד כה הם מלאים בספקולציות. זה שאני נמצא פה אומר שאני מתעניין בדברים שקורים פה, לא שאני מבין בהם באופן עמוק. אני פשוט מביא איך הדברים נראים מהזוית שלי. חשוב לי להדגיש את זה במיוחד בפוסט הזה- אני לא היסטוריון, והמחקר שעשיתי כלל קריאה של ערכים בויקיפדיה (ארוכים למדי, ועדיין), כמה סרטונים של ערוצי היסטוריה ביו טיוב, מאמר אקדמי או שניים וכל מיני כתבות וחיפושים בגוגל להשלמה. כל מה שנכתב פה צריך להילקח בערבון מאוד מוגבל, בעיקר החלקים שהם ספקולציות בנוגע למה דברים קרו כך או אחרת.

2- היה אמור להיות חלק שלישי, סביב מלחמת ויאטנם והמעורבות של קוריאה בה, אבל לקח לי מלא זמן לכתוב את הפוסט הזה, ואם אני לא אוציא אותו עכשיו, אני עלול לחזור לארץ עד שאני אסיים. ובמילא זה שוב פוסט ארוך ארוך…

מלחמה נשכחת

הנה תרגיל מחשבתי קצר – קחו דף ועט וכתבו על נייר כל מה שאתם יודעים על מלחמת קוריאה – מה היו השנים, מי היו הצדדים הלוחמים, מה קרה במהלך המלחמה, ומה היו התוצאות (כמה אבדות בנפש ומי בעצם ניצח). אם הגעתם ליותר משלושה משפטים, ובכן, ברכותיי, אתם יודעים יותר על ההיסטוריה של מלחמת קוריאה מהרוב המוחלט של האנשים במערב.

מלחמת קוריאה היא המלחמה הנשכחת[1] של המלחמה הקרה. לא רק בישראל, אלא באופן כללי, היא מלחמה שאף אחד לא זוכר. אם נסתכל על הזיכרון המערבי הקולקטיבי, כלומר הוליווד, אני בטוח שכל אחד ממכם יכול לשלוף מהשרוול 4-5 שמות של סרטים שמתרחשים במלחמת ויאטנם או מלחמת העולם השניה. אפילו מלחמת העולם הראשונה כמעט זכתה באוסקר השנה. עכשיו נסו להיזכר איזה סרט אתה מכירים על מלחמת קוריאה. זה לא שלא היו, למעשה בעשור וחצי שאחרי המלחמה יצאו למעלה מ40 סרטים על המלחמה, אבל אף אחד לא נשאר בתודעה.[2] אני חושב שזה אומר הרבה שהיצירה העיקרית שזכורה לאנשים שמתרחשת במלחמת קוריאה היא סדרת הטלוויזיה MASH, שהיתה סוג של קומדיה (וגם זה לאנשים מספיק מבוגרים. אני לא אופתע אם אמריקאים צעירים, אם הם מכירים את מאש, יחשבו שהיא מתרחשת בויאטנם). אפילו במוזיאון המלחמה עצמו בסיאול, בשורת האנדרטאות שכל מדינה שהשתתפה במלחמה הציבה וכתבה כמה משפטים על ההשתתפות שלה במלחמה ועל המשמעות של ההשתתפות הזו, האמריקאים פשוט כתבו "no longer the forgotten war"

וכל זה מפתיע, כי מלחמת קוריאה היא חתיכת אירוע היסטורי. השתתפו בה עשרות מדינות מכל רחבי העולם, ויותר מעניין מזה- זו המלחמה הראשונה שהוכרזה באופן על ידי האומות המאוחדות, בUN resolution  רשמי, דבר שלא קרה שוב עד למלחמת המפרץ הראשונה. היא הובלה על ידי ארה"ב, אבל יתר מדינות, לכאורה נטולות כל קשר לסכסוך, הזה שלחו עשרות אלפי חיילים (80,000 בריטים!), ואלפים מתוכם נהרגו[3], מה שהופך אותה למיני-מלחמת עולם. זו גם המלחמה היחידה בהיסטוריה המודרנית שבה הצבא האמריקאי נלחם באופן ישיר בצבא הסיני (עד כה…). זו המלחמת פרוקסי [4] הראשונה של המלחמה הקרה , שבעצם הגדירה כיצד מלחמה מוגבלת כזו תיראה בעתיד (ויאטנם, אפגניסטן וכו').  ויש הטוענים שהיא גם העקובה מדם מכל מלחמות הפרוקסי – בין 600,000 ל800,000 חיילים  ובין 2 ל-3 מיליון (!) אזרחים נהרגו במהלך המלחמה. להישלח לויאטנם היה נחשב כגזר דין מוות בזכרון האמריקאי הקולקטיבי (כולנו זוכרים את הסצנה האחרונה בhair), ואכן נהרגו שם יותר חיילים אמריקאים מבקוריאה לאורך כל המלחמה, אבל קצב האבדות במלחמת קוריאה (שהיתה קצרה יותר באופן משמעותי) היה הרבה יותר גבוה[5], וזה נכון לכל הצדדים. מהלך המלחמה עצמו הוא סיפור דרמטי במימדים הומריים, [6]כאשר בחצי שנה הראשונה שני הצדדים הגיעו כל אחד בתורו אל סף קריסה מוחלטת/ניצחון מוחץ רק כדי שמהלך מפתיע אחד ישנה את כל התמונה, וכלל עשרות קרבות הירואיים/עקובים מדם. אין ספק שיש הרבה לספר על המלחמה הזו, בין אם היסטורית ובין אם קולנועית.

וזה מעלה את השאלה – למה? למה מלחמת קוריאה אבדה בין דפי ההיסטוריה?

אז אני קודם כל אפנה אותכם שוב לדיסקליימר שכתבתי בתחילת הפוסט- אני לא היסטוריון, וכל מה שאני אכתוב בפסקה הבאה הוא ספקולציות. Having said that, ממה שקראתי בנושא, אני חושב שיש לזה כמה סיבות –

הברורה שבהן היא שמלחמת קוריאה הגיעה שנים בודדות אחרי מלחמת העולם השניה, המלחמה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, שהשפיעה עמוקות על מהלך ההיסטוריה, ומלחמת קוריאה בעצם נמצאת בצל שלה. מלחמת ויאטנם לעומת זאת, שבאה אחרי קוריאה, זכורה בתרבות המערבית בעיקר בגלל שהיא היתה מאוד שנויה במחלוקת (וזה משתקף בסרטים שנעשו עליה). זה כמובן מעלה את השאלה למה קוריאה היתה הרבה פחות שנויה במחלוקת, והתשובה היא ככל הנראה – כי הדור השתנה. הדור של מלחמת קוריאה נולד בשפל הגדול ועבר את הגיוס הכללי של האוכלוסייה האזרחית במלחמת העולם. מה, רבע מהחיילים האמריקאים בקוריאה שירתו בעצמם במלחמת העולם. גיוס המוני למען המולדת עדיין נראה להם טבעי. הדור של מלחמת ויאטנם, הוא, כידוע, דור אחר, שמלחמה בצד השני של כדור הארץ פחות באה לו בטוב (וצריך להוסיף לזה את הטענה שמלחמת קוריאה צונזרה בכבדות, לעומת מלחמת ויאטנם שהגיעה ישירות ובצבע למסכים בכל סלון אמריקאי).

אבל אני חושב שבמובן מסוים, הסיבה העמוקה שזה מלחמה שאף אחד לא זוכר הוא שאין לה נרטיב מאוד ברור. בעוד שמלחמת העולם השניה היא ניצחון כוחות האור על החושך, מלחמת ויאטנם היא קודם כל הפסד צורב (לא מיידי, אבל נדבר על זה אח"כ) ולקח קשה על המעורבות האמריקאית בעולם, ומלחמת העולם הראשונה זכורה בעיקר בשל חוסר התוחלת שלה, מלחמת קוריאה לא בדיוק נופלת לאף הגדרה או מסר ברור. מבחינת התוצאה הסופית, מודבר בתיקו – כוחות האו"ם לא הצליחו לאחד את קוריאה למדינה אחת, אבל כן הצליחו למנוע את נפילת הדרום לידי הצפון. שתי הקוריאות מתקיימות כיום אחת לצד השניה. גם המשמעות ה…נקרא-לזה-מוסרית היא לא ברורה. Proxy wars הן עדיין דבר מאוד שנוי במחלוקת, וארה"ב נכנסה למלחמה בה לא היה עליה שום איום ישיר. מצד שני, אני חושב שכולנו נסכים שטוב יותר ש50 ומשהו מיליון דרום קוריאנים חיים במדינה דמוקרטית משגשגת ולא תחת שלטון טוטליטרי משוגע, אז התוצאה של המעורבות האמריקאית היתה חיובית בסה"כ[7]. מצד שלישי, לצייר את המשטר הדרום קוריאני בזמנו כמייצג של איזשהם ערכי חירות וליברליות יהיה מגוחך כי הוא היה דיקטטורה אכזרית שדיכאה ביד קשה את כל מי ששויך באיזשהו אופן לסוציאליזם, וכנראה ביצעה הרבה יותר פשעי מלחמה מהצד הקומוניסטי.
כשהנרטיב לא ברור, אין כל כך מה על מה לדבר. אז לא מדברים.

אדמירל נשכח

אם תשאלו חובב היסטוריה ממוצע מי האדמירל הכי גדול בהיסטוריה, התשובה הסבירה ביותר תהיה "לורד נלסון". ובאמת, לורד נלסון נחשב למפקד ימי מזהיר שבעצם שינה לחלוטין את האסטרטגיות הימיות של אותם ימים. הניצחון שלו בקרב בטרפלגר ביסס את השליטה הבריטית בימים (בזמן שנפוליאון ניגב את הרצפה עם צבאות היבשה של הקואליציה), שהיה אחד הדברים ששינו את מהלך הנפוליוניות. ועם זאת, מבחינת הtrack record שלו, נלסון ניצח ב8 מתוך 13 הקרבות הימיים שלו[8]. שזה לא רע, אבל זה קצת פחות מרשים מה-23 מתוך 23 של יי-סון שין.
מי? בדיוק.

יי-סון שין (Yi Sun-sin) הוא הגיבור הלאומי של קוריאה, בה' הידיעה. מבחינת הקוריאנים, הוא חניבעל ברקה, טרומפלדור ופרנסיס דרייק מגוגלגלים באדם אחד. הוא סוג של אגדה, ובאמת, חלקים בביוגרפיה שלו נשמעים כמעט פנטסטיים מכדי להיות אמיתיים, אבל גם אם אתה מנקה את כל מה שקשה לוודא באופן מדויק, זה עדיין סיפור די מדהים.

ב1592, השוגון היפני טומוטמי הידיושי, אחרי שהוא סיים פחות או יותר לאחד את יפן מחדש אחרי מאה שנה של מלחמות שבטים פנימיות, הבין שברחבי יפן יש יותר מדי חיילים שיושבים בחוסר מעש. זה אף פעם לא מצב בריא לשליט, כי הם עלולים לקבל רעיונות לא בריאים לגבי זהות השליט הרצוי, אז הוא שלח אותם לכבוש את סין. כמובן שמי שמכיר קצת את הגיאוגרפיה יודע שבין סין ליפן ישנו חצי אי קטן בשם קוריאה, שהוא הדרך המהירה ביותר להיכנס לסין. אז אחרי כמה ניסיונות דיפלומטיים קצרים ומעט קומיים לגרום לממלכה הקוריאנית (שנקראה צ'וסון באותה תקופה) לאפשר לחיילים שלו לעבור דרכם, היריושי פשוט פלש לקוריאה, כהכנה לפלישה לסין, וככה התחילו מלחמות האימג'ין (Imjin, שזה 1592 בספירה הסינית).

היפנים, כאמור, היו אחרי 100 שנה של מלחמות פנימיות, והצבא שלהם היה מכונת מלחמה משומנת, בעוד שהקוריאנים היו בתקופה של שלום יחסי ב200 שנה האחרונה (הם היו בקשרים טובים עם השכנים המידיים שלהם, הסינים, והיו צריכים להתמודד לכל היותר עם פשיטות קטנות של עמים נוודים מצפון). נוסיף לזה שהיפנים אימצו בחום המצאה חדשה יחסית בשם "רובה אישי", בעוד שהקוריאנים עדיין היו מאמינים גדולים בחץ וקשת, וזה לא יפתיע אף אחד שהכוח היפני פשוט אכל את הצבא הקוריאני בלי טיפת סויה.

הצבא הקוריאני היה מפוזר לכל הרוחות, מלך קוריאה נמלט לגבול הסיני והיפנים חוללו זוועות ברחבי קוריאה והיו בדרך לניצחון מוחלט, כאשר פתאום מתחילות לעלות שמועות שבקצה הדרומי של קוריאה ישנו אדמירל קוריאני שמטביע ספינות יפניות על ימין ועל שמאל.

הקריירה של יי-סון שין עד לנקודה הזו ידעה עליות ומורדות. בעוד שכנראה מהרגע הראשון הוא הפגין תעוזה ומנהיגות צבאית, הוא היה פוליטיקאי לא מאוד מוצלח בתקופה שבה התככים, המזימות והסכינים בגב בתוך צבא הקוריאני גורמים לפרשת הרפז להראות כמו משחק טניס ידידותי והיה ישר מדי בתקופה שבה שחיתות היתה דבר שבשגרה. הוא הופלל פעמיים ע"י קולגות מושחתים ו/או מתחרים ופעמיים הורד לדרגת חייל פשוט, רק כדי לעלות שוב לעמדות פיקוד[9]. הפלישה של יפן מצאה אותו מפקד על הצי במחוז ג'ולה, בפינה הדרומית מערבית של קוריאה. אל הקרב הימי הראשון שלו הוא הגיע בלי שום ניסיון ב,אתם יודעים, קרבות ימיים, ועם זאת ריסק את הספינות היפניות בלי לאבד ספינה אחת (מוטיב שיחזור פעמים רבות בקרבות שלו). הוא ימשיך להוביל שארית קטנה מהצי הקוריאני המקורי שתכתוש את הצי היפני שוב ושוב ושוב (23-0, כזכור), וזה יסב מספיק נזק ויעכב את הפלישה מספיק כך שהצבא הקוריאני יצליח להתארגן שוב והסינים יספיקו להצטרף ולהטות את כיוון המלחמה, ולבסוף הם יצליחו להדוף את הפלישה היפנית.

מלחמות האימג'ין היתה בעצם שני סבבים של לחימה, כאשר בין 1594 ל1596 התנהלו שיחות שלום בין הצדדים, עד שהן נכשלו, והיפנים חזרו לסיבוב שני, שכמו כל סרט המשך טוב, לקח את המוטיבים המוצלחים של הסרט הראשון, והעצים אותם- יי סון-שין מואשם בסירוב פקודה, מעונה ומורד בדרגה? יש. אדמירל קוריאני כושל מאבד את הרוב המוחלט של הצי הקוריאני בקרב קטסטרופלי? יש. רגע לפני שהכל אבוד, יי סון-שין מקבל פיקוד על 13 ספינות ומנהל קרב last stand  התאבדותי למראה כנגד 120[10] ספינות יפניות? צ'ק. ניצחון כנגד כל הסיכויים (30 ספינות יפניות שקועות בלי לאבד אף ספינה, כרגיל)? הו, בהחלט.

צריך להגיד, למרות שזה נשמע פנסטסטי מדי מכדי להיות מציאותי, לא היו פה ניסים. באופן כללי, לצי הקוריאני היה יתרון טכני קל בדמות ספינות קצת יותר טובות ותותחים מעט יותר ארוכי טווח מאלו של היפנים (שבזמן מלחמת האזרחים הפנימית פחות השקיעו בפיתוחים ימיים, באופן טבעי, בניגוד לקוריאנים, שכן היו צריכים להתמודד עם פשיטות של שודדי ים). אבל הגדולה של יי סון שין היתה לזהות במדויק כל דבר שיכול לתת לו יתרון ולסחוט אותו עד תום. בקרב הlast stand שהזכרתי קודם (שנקרא הקרב במיונגניאנג, Battle of Myeongnyang), יי סון-שין בחר לנהל את הקרב במיצר שיבטל את היתרון המספרי של היפנים, וניצל באופן מבריק את משטר הזרמים במיצר שבו התנהל בקרב, שהשתנה באמצע הקרב לרעת היפנים וניפץ אותם זה על זה. הוא גם היה ממפתחי הturtle ships, המקבילה הימית הקוריאנית לטנק של מלחמת העולם הראשונה, המצאה שהוא גם ידע לעשות בה שימוש רב.

בדומה לנלסון, יי סון שין נהרג באופן הירואי בקרב הימי האחרון במלחמת האימג'ין, בעוד הצי הקוריאני דולק אחרי הצי היפני הנסוג, בקרב שאפשר לטעון היה מעט מיותר מבחינה אסטרטגית (היפנים כאמור היו בדרכם חזרה ליפן), אבל היה כנראה הדרך של הקוריאנים להגיד להם "!and stay out". כדור יפני תועה פגע בו, וכדי לא לתת למורל לצנוח, הוא הורה לבנו לא להכריז על מותו במהלך הקרב (ולפי מקור מסוים, ללבוש את השיריון שלו, כדי שכולם יחשבו שהוא עדיין בעניינים). גם בקרב הזה, למרות מותו, הוא לא הפסיד.

לקוריאה אין היסטוריה צבאית מרשימה – תקופה ארוכה בתחילת ההיסטוריה שלה היתה בעיקר מלחמות פנימיות בין ממלכות, וגם לאחר האיחוד היא מעולם לא היתה אימפריה משמעותית או יצאה למסע כיבושים נרחב במזרח אסיה, אלא תמיד היתה בצל של סין ויפן. ובאופן ספציפי, מלחמות האימג'ין הן, מבחינת הקוריאנים, הדהוד מוקדם לפלישה היפנית לקוריאה בחצי הראשון של המאה ה20 ולזוועות שהיא הביאה איתה, שעדיין צרובות להם היטב בזיכרון, ולמעשה עד היום היחסים בין קוריאה ליפן הם עדיין מתוחים, במקרה הטוב.

הנקודה היא שאפשר להבין מדוע יי סון-שין הפך להיות דמות כזו חשובה בהיסטוריה הקוריאנית – מצביא מזהיר בהיסטוריה שבאופן יחסית חסרה אותם, שהשפיל את היפנים באופן חוזר ונשנה, ולבסוף זרק אותם חזרה לאי שלהם. אבל אני חושב שבאופן אובייקטיבי, באמת מדובר בדמות היסטורית מרתקת, שאם היתה נולדת בצד הנכון של הגלובוס, היתה זוכה להרבה יותר הכרה.

---

[1] בדומה למלחמת ההתשה שלנו, שגם אותה בתכל'ס אף אחד לא זוכר, או מלחמת איראן עיראק, שהיא עדיין המלחמה הכי עקובה מדם במזרח התיכון, ובחיי שאין לי מושג מה היה הסיפור שם.

[2] השם היחיד שאולי יצלצל לכם מוכר הוא "המועמד ממנצ'וריה", שמבוסס על ספר באותו שם. יצא לו רימייק לפני איזה כמה שנים, שבאופן אירוני עדיין נקרא "המועמד ממנצ'וריה", אבל המלחמה שברקע של הסיפור היא מלחמת המפרץ. מאחר שמנצ'וריה היא האיזור בסין שמצפון לקוריאה, אני מוצא את זה מעט משעשע.

[3] למעשה, מתוך מספר החיילים שנשלחו, טורקיה איבדה אחוז הרבה יותר גבוה של חיילים (892 מתוך 21,212) מהאמריקאים (36,574 מתוך  1,789,000), וצרפת אף יותר ( 262 מתוך 1,185).

[4] מילה על proxy wars – אנחנו נוטים לדמיין מלחמות פרוקסי כאיזה תיאטרון בובות שבו המעצמות מושכות בחוטים ונלחמות אחת בשנייה תוך כדי שימוש ציני בכוחות המקומיים, אבל זו דרך אחת לראות את המציאות. הפרשנות המקובלת של המלחמה היום היא שלפחות בצד הצפוני, קים איל סונג, המנהיג הצפון קוריאני בזמנו, בעצם גרר פנימה את סין ורוסיה, שלא היו מעוניינות במלחמה. ההנהגה הסינית היתה מאוד מהוססת, וסטלין בכלל לא רצה להיות מעורב. גם בצד המערבי, האמריקאים מצידם גם הם לא היו מעוניינים להיכנס למלחמה הזו, כפי שהם לא נקפו אצבע במלחמת האזרחים הסינית, ואם קוריאה היתה קצת יותר רחוקה מיפן, כנראה שהם לא היו מתערבים (צריך לסייג את האמירה הזו שבכך שזו כאמור הפרשנות המקובלת, כאשר היסטוריונים "רוויזיוניסטים" טוענים שסטלין לחלוטין משך בחוטים כדי לדחוף את האיזור למלחמה, וגם ארה"ב היתה מעוניינת מאוד בעימות, ולא עשתה דבר כדי למנוע אותו). הנקודה היא שבשביל מלחמת פרוקסי צריך אכן תמיכה חיצונית של המעצמות, אבל צריך קודם כל את הרצון הפנימי בין הניצים להתחיל מלחמה. בסוף, כשחושבים על זה, גם כל מלחמות ישראל בין קדש ליום כיפור (כולל) היו proxy wars.

[5] ראיתי איפשהו שסלוגן פופולרי בצבא האמריקאי בזמנו היה  Two things to avoid- gonorrhea and Korea

[6]  בקצרה- ביוני 1950 כוחות צפון קוריאה ככל הנראה יזמו את המלחמה, והיו בעדיפות ברורה על הכוחות הדרומיים – ניסיון קרבי עקב השתתפות במלחמת האזרחים בסין, הרבה יותר ציוד קרבי (מאות טנקים מול 0 בצד הדרומי. הכוחות הדרומיים היו יותר מכווני דיכוי של לוחמת גרילה מאשר קרבות צבאיים). הם הדפו את הכוחות הקוריאניים, שמעט וקרסו לחלוטין לפינה קטנה בדרום חצי האי, בבוסאן. כוחות האו"ם הצטרפו והצליחו להחזיק את הפיסה הקטנה הזו עד ספטמבר, כשכוחות או"ם נוספים נחתו בצד השני של חצי האי, באינצ'ון (איפה שהיום שדה התעופה הבינלאומי של קוריאה), והצליחו לנתק את הכוחות הדרום קוריאנים מאספקה ותגבורת. בשלב הזה יחסי הכוחות התהפכו, וכוחות האו"ם הדפו את כוחות צפון קוריאה עד לגבול הסיני. רגע לפני שנראה שזה הולך להיגמר בניצחון דרומי, סין שלחה מסות אדירות של חיילים שהדפו את כוחות האו"ם חזרה דרומה. כוחות האו"ם הצליחו להימלט ברגע האחרון וייצבו את קן ההגנה סביב קו אורך 38 (איפה שהיה הגבול מתכתחילה). בשלב הזה המלחמה נכנסה לקפאון של שנתיים, עם כמה התקפות והתקפות נגד והחלפות שטחים מינוריות עד לסיום המלחמה כמעט שנתיים אח"כ.

[7] זה מצידו מעלה את השאלה –  האם הזיכרון ההיסטורי של מלחמת ויאטנם היה שונה אם דרום ויאטנם היתה היום מדינה דמוקרטית ומשגשגת, ואם אני אגיע לזה, אני אכתוב גם על זה

[8] וגם היה תומך ווקאלי של סחר עבדים טרנס אטלנטי, מסתבר.

[9]  בכל צבא יש רמה מסוימת של תככנות, יריבויות אישיות ופוליטיקה, אבל הצבא הקוריאני באותה תקופה ככל הנראה הביא את זה לשיא חדש. תקיעות סכינים בגב היו מעשה של שגרה והיו אחת הסיבות שהוא היה כל כך לא מוכן למתקפה יפנית. אגב, צריך להגיד שיי-סון שין לא רק הורד בדרגה, אלא ממש עבר עינויים כעונש על מה שהוא "עשה". קשוח שם.

[10]  120 זו ההערכה השמרנית, יש מקורות שטוענים שליפנים היו למעלה מ300 ספינות בקרב הזה.