1- דיסקליימר – כל הפוסטים שלי עד כה הם מלאים בספקולציות. זה שאני נמצא פה אומר שאני מתעניין בדברים שקורים פה, לא שאני מבין בהם באופן עמוק. אני פשוט מביא איך הדברים נראים מהזוית שלי. חשוב לי להדגיש את זה במיוחד בפוסט הזה- אני לא היסטוריון, והמחקר שעשיתי כלל קריאה של ערכים בויקיפדיה (ארוכים למדי, ועדיין), כמה סרטונים של ערוצי היסטוריה ביו טיוב, מאמר אקדמי או שניים וכל מיני כתבות וחיפושים בגוגל להשלמה. כל מה שנכתב פה צריך להילקח בערבון מאוד מוגבל, בעיקר החלקים שהם ספקולציות בנוגע למה דברים קרו כך או אחרת.

2- היה אמור להיות חלק שלישי, סביב מלחמת ויאטנם והמעורבות של קוריאה בה, אבל לקח לי מלא זמן לכתוב את הפוסט הזה, ואם אני לא אוציא אותו עכשיו, אני עלול לחזור לארץ עד שאני אסיים. ובמילא זה שוב פוסט ארוך ארוך…

מלחמה נשכחת

הנה תרגיל מחשבתי קצר – קחו דף ועט וכתבו על נייר כל מה שאתם יודעים על מלחמת קוריאה – מה היו השנים, מי היו הצדדים הלוחמים, מה קרה במהלך המלחמה, ומה היו התוצאות (כמה אבדות בנפש ומי בעצם ניצח). אם הגעתם ליותר משלושה משפטים, ובכן, ברכותיי, אתם יודעים יותר על ההיסטוריה של מלחמת קוריאה מהרוב המוחלט של האנשים במערב.

מלחמת קוריאה היא המלחמה הנשכחת[1] של המלחמה הקרה. לא רק בישראל, אלא באופן כללי, היא מלחמה שאף אחד לא זוכר. אם נסתכל על הזיכרון המערבי הקולקטיבי, כלומר הוליווד, אני בטוח שכל אחד ממכם יכול לשלוף מהשרוול 4-5 שמות של סרטים שמתרחשים במלחמת ויאטנם או מלחמת העולם השניה. אפילו מלחמת העולם הראשונה כמעט זכתה באוסקר השנה. עכשיו נסו להיזכר איזה סרט אתה מכירים על מלחמת קוריאה. זה לא שלא היו, למעשה בעשור וחצי שאחרי המלחמה יצאו למעלה מ40 סרטים על המלחמה, אבל אף אחד לא נשאר בתודעה.[2] אני חושב שזה אומר הרבה שהיצירה העיקרית שזכורה לאנשים שמתרחשת במלחמת קוריאה היא סדרת הטלוויזיה MASH, שהיתה סוג של קומדיה (וגם זה לאנשים מספיק מבוגרים. אני לא אופתע אם אמריקאים צעירים, אם הם מכירים את מאש, יחשבו שהיא מתרחשת בויאטנם). אפילו במוזיאון המלחמה עצמו בסיאול, בשורת האנדרטאות שכל מדינה שהשתתפה במלחמה הציבה וכתבה כמה משפטים על ההשתתפות שלה במלחמה ועל המשמעות של ההשתתפות הזו, האמריקאים פשוט כתבו "no longer the forgotten war"

וכל זה מפתיע, כי מלחמת קוריאה היא חתיכת אירוע היסטורי. השתתפו בה עשרות מדינות מכל רחבי העולם, ויותר מעניין מזה- זו המלחמה הראשונה שהוכרזה באופן על ידי האומות המאוחדות, בUN resolution  רשמי, דבר שלא קרה שוב עד למלחמת המפרץ הראשונה. היא הובלה על ידי ארה"ב, אבל יתר מדינות, לכאורה נטולות כל קשר לסכסוך, הזה שלחו עשרות אלפי חיילים (80,000 בריטים!), ואלפים מתוכם נהרגו[3], מה שהופך אותה למיני-מלחמת עולם. זו גם המלחמה היחידה בהיסטוריה המודרנית שבה הצבא האמריקאי נלחם באופן ישיר בצבא הסיני (עד כה…). זו המלחמת פרוקסי [4] הראשונה של המלחמה הקרה , שבעצם הגדירה כיצד מלחמה מוגבלת כזו תיראה בעתיד (ויאטנם, אפגניסטן וכו').  ויש הטוענים שהיא גם העקובה מדם מכל מלחמות הפרוקסי – בין 600,000 ל800,000 חיילים  ובין 2 ל-3 מיליון (!) אזרחים נהרגו במהלך המלחמה. להישלח לויאטנם היה נחשב כגזר דין מוות בזכרון האמריקאי הקולקטיבי (כולנו זוכרים את הסצנה האחרונה בhair), ואכן נהרגו שם יותר חיילים אמריקאים מבקוריאה לאורך כל המלחמה, אבל קצב האבדות במלחמת קוריאה (שהיתה קצרה יותר באופן משמעותי) היה הרבה יותר גבוה[5], וזה נכון לכל הצדדים. מהלך המלחמה עצמו הוא סיפור דרמטי במימדים הומריים, [6]כאשר בחצי שנה הראשונה שני הצדדים הגיעו כל אחד בתורו אל סף קריסה מוחלטת/ניצחון מוחץ רק כדי שמהלך מפתיע אחד ישנה את כל התמונה, וכלל עשרות קרבות הירואיים/עקובים מדם. אין ספק שיש הרבה לספר על המלחמה הזו, בין אם היסטורית ובין אם קולנועית.

וזה מעלה את השאלה – למה? למה מלחמת קוריאה אבדה בין דפי ההיסטוריה?

אז אני קודם כל אפנה אותכם שוב לדיסקליימר שכתבתי בתחילת הפוסט- אני לא היסטוריון, וכל מה שאני אכתוב בפסקה הבאה הוא ספקולציות. Having said that, ממה שקראתי בנושא, אני חושב שיש לזה כמה סיבות –

הברורה שבהן היא שמלחמת קוריאה הגיעה שנים בודדות אחרי מלחמת העולם השניה, המלחמה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, שהשפיעה עמוקות על מהלך ההיסטוריה, ומלחמת קוריאה בעצם נמצאת בצל שלה. מלחמת ויאטנם לעומת זאת, שבאה אחרי קוריאה, זכורה בתרבות המערבית בעיקר בגלל שהיא היתה מאוד שנויה במחלוקת (וזה משתקף בסרטים שנעשו עליה). זה כמובן מעלה את השאלה למה קוריאה היתה הרבה פחות שנויה במחלוקת, והתשובה היא ככל הנראה – כי הדור השתנה. הדור של מלחמת קוריאה נולד בשפל הגדול ועבר את הגיוס הכללי של האוכלוסייה האזרחית במלחמת העולם. מה, רבע מהחיילים האמריקאים בקוריאה שירתו בעצמם במלחמת העולם. גיוס המוני למען המולדת עדיין נראה להם טבעי. הדור של מלחמת ויאטנם, הוא, כידוע, דור אחר, שמלחמה בצד השני של כדור הארץ פחות באה לו בטוב (וצריך להוסיף לזה את הטענה שמלחמת קוריאה צונזרה בכבדות, לעומת מלחמת ויאטנם שהגיעה ישירות ובצבע למסכים בכל סלון אמריקאי).

אבל אני חושב שבמובן מסוים, הסיבה העמוקה שזה מלחמה שאף אחד לא זוכר הוא שאין לה נרטיב מאוד ברור. בעוד שמלחמת העולם השניה היא ניצחון כוחות האור על החושך, מלחמת ויאטנם היא קודם כל הפסד צורב (לא מיידי, אבל נדבר על זה אח"כ) ולקח קשה על המעורבות האמריקאית בעולם, ומלחמת העולם הראשונה זכורה בעיקר בשל חוסר התוחלת שלה, מלחמת קוריאה לא בדיוק נופלת לאף הגדרה או מסר ברור. מבחינת התוצאה הסופית, מודבר בתיקו – כוחות האו"ם לא הצליחו לאחד את קוריאה למדינה אחת, אבל כן הצליחו למנוע את נפילת הדרום לידי הצפון. שתי הקוריאות מתקיימות כיום אחת לצד השניה. גם המשמעות ה…נקרא-לזה-מוסרית היא לא ברורה. Proxy wars הן עדיין דבר מאוד שנוי במחלוקת, וארה"ב נכנסה למלחמה בה לא היה עליה שום איום ישיר. מצד שני, אני חושב שכולנו נסכים שטוב יותר ש50 ומשהו מיליון דרום קוריאנים חיים במדינה דמוקרטית משגשגת ולא תחת שלטון טוטליטרי משוגע, אז התוצאה של המעורבות האמריקאית היתה חיובית בסה"כ[7]. מצד שלישי, לצייר את המשטר הדרום קוריאני בזמנו כמייצג של איזשהם ערכי חירות וליברליות יהיה מגוחך כי הוא היה דיקטטורה אכזרית שדיכאה ביד קשה את כל מי ששויך באיזשהו אופן לסוציאליזם, וכנראה ביצעה הרבה יותר פשעי מלחמה מהצד הקומוניסטי.
כשהנרטיב לא ברור, אין כל כך מה על מה לדבר. אז לא מדברים.

אדמירל נשכח

אם תשאלו חובב היסטוריה ממוצע מי האדמירל הכי גדול בהיסטוריה, התשובה הסבירה ביותר תהיה "לורד נלסון". ובאמת, לורד נלסון נחשב למפקד ימי מזהיר שבעצם שינה לחלוטין את האסטרטגיות הימיות של אותם ימים. הניצחון שלו בקרב בטרפלגר ביסס את השליטה הבריטית בימים (בזמן שנפוליאון ניגב את הרצפה עם צבאות היבשה של הקואליציה), שהיה אחד הדברים ששינו את מהלך הנפוליוניות. ועם זאת, מבחינת הtrack record שלו, נלסון ניצח ב8 מתוך 13 הקרבות הימיים שלו[8]. שזה לא רע, אבל זה קצת פחות מרשים מה-23 מתוך 23 של יי-סון שין.
מי? בדיוק.

יי-סון שין (Yi Sun-sin) הוא הגיבור הלאומי של קוריאה, בה' הידיעה. מבחינת הקוריאנים, הוא חניבעל ברקה, טרומפלדור ופרנסיס דרייק מגוגלגלים באדם אחד. הוא סוג של אגדה, ובאמת, חלקים בביוגרפיה שלו נשמעים כמעט פנטסטיים מכדי להיות אמיתיים, אבל גם אם אתה מנקה את כל מה שקשה לוודא באופן מדויק, זה עדיין סיפור די מדהים.

ב1592, השוגון היפני טומוטמי הידיושי, אחרי שהוא סיים פחות או יותר לאחד את יפן מחדש אחרי מאה שנה של מלחמות שבטים פנימיות, הבין שברחבי יפן יש יותר מדי חיילים שיושבים בחוסר מעש. זה אף פעם לא מצב בריא לשליט, כי הם עלולים לקבל רעיונות לא בריאים לגבי זהות השליט הרצוי, אז הוא שלח אותם לכבוש את סין. כמובן שמי שמכיר קצת את הגיאוגרפיה יודע שבין סין ליפן ישנו חצי אי קטן בשם קוריאה, שהוא הדרך המהירה ביותר להיכנס לסין. אז אחרי כמה ניסיונות דיפלומטיים קצרים ומעט קומיים לגרום לממלכה הקוריאנית (שנקראה צ'וסון באותה תקופה) לאפשר לחיילים שלו לעבור דרכם, היריושי פשוט פלש לקוריאה, כהכנה לפלישה לסין, וככה התחילו מלחמות האימג'ין (Imjin, שזה 1592 בספירה הסינית).

היפנים, כאמור, היו אחרי 100 שנה של מלחמות פנימיות, והצבא שלהם היה מכונת מלחמה משומנת, בעוד שהקוריאנים היו בתקופה של שלום יחסי ב200 שנה האחרונה (הם היו בקשרים טובים עם השכנים המידיים שלהם, הסינים, והיו צריכים להתמודד לכל היותר עם פשיטות קטנות של עמים נוודים מצפון). נוסיף לזה שהיפנים אימצו בחום המצאה חדשה יחסית בשם "רובה אישי", בעוד שהקוריאנים עדיין היו מאמינים גדולים בחץ וקשת, וזה לא יפתיע אף אחד שהכוח היפני פשוט אכל את הצבא הקוריאני בלי טיפת סויה.

הצבא הקוריאני היה מפוזר לכל הרוחות, מלך קוריאה נמלט לגבול הסיני והיפנים חוללו זוועות ברחבי קוריאה והיו בדרך לניצחון מוחלט, כאשר פתאום מתחילות לעלות שמועות שבקצה הדרומי של קוריאה ישנו אדמירל קוריאני שמטביע ספינות יפניות על ימין ועל שמאל.

הקריירה של יי-סון שין עד לנקודה הזו ידעה עליות ומורדות. בעוד שכנראה מהרגע הראשון הוא הפגין תעוזה ומנהיגות צבאית, הוא היה פוליטיקאי לא מאוד מוצלח בתקופה שבה התככים, המזימות והסכינים בגב בתוך צבא הקוריאני גורמים לפרשת הרפז להראות כמו משחק טניס ידידותי והיה ישר מדי בתקופה שבה שחיתות היתה דבר שבשגרה. הוא הופלל פעמיים ע"י קולגות מושחתים ו/או מתחרים ופעמיים הורד לדרגת חייל פשוט, רק כדי לעלות שוב לעמדות פיקוד[9]. הפלישה של יפן מצאה אותו מפקד על הצי במחוז ג'ולה, בפינה הדרומית מערבית של קוריאה. אל הקרב הימי הראשון שלו הוא הגיע בלי שום ניסיון ב,אתם יודעים, קרבות ימיים, ועם זאת ריסק את הספינות היפניות בלי לאבד ספינה אחת (מוטיב שיחזור פעמים רבות בקרבות שלו). הוא ימשיך להוביל שארית קטנה מהצי הקוריאני המקורי שתכתוש את הצי היפני שוב ושוב ושוב (23-0, כזכור), וזה יסב מספיק נזק ויעכב את הפלישה מספיק כך שהצבא הקוריאני יצליח להתארגן שוב והסינים יספיקו להצטרף ולהטות את כיוון המלחמה, ולבסוף הם יצליחו להדוף את הפלישה היפנית.

מלחמות האימג'ין היתה בעצם שני סבבים של לחימה, כאשר בין 1594 ל1596 התנהלו שיחות שלום בין הצדדים, עד שהן נכשלו, והיפנים חזרו לסיבוב שני, שכמו כל סרט המשך טוב, לקח את המוטיבים המוצלחים של הסרט הראשון, והעצים אותם- יי סון-שין מואשם בסירוב פקודה, מעונה ומורד בדרגה? יש. אדמירל קוריאני כושל מאבד את הרוב המוחלט של הצי הקוריאני בקרב קטסטרופלי? יש. רגע לפני שהכל אבוד, יי סון-שין מקבל פיקוד על 13 ספינות ומנהל קרב last stand  התאבדותי למראה כנגד 120[10] ספינות יפניות? צ'ק. ניצחון כנגד כל הסיכויים (30 ספינות יפניות שקועות בלי לאבד אף ספינה, כרגיל)? הו, בהחלט.

צריך להגיד, למרות שזה נשמע פנסטסטי מדי מכדי להיות מציאותי, לא היו פה ניסים. באופן כללי, לצי הקוריאני היה יתרון טכני קל בדמות ספינות קצת יותר טובות ותותחים מעט יותר ארוכי טווח מאלו של היפנים (שבזמן מלחמת האזרחים הפנימית פחות השקיעו בפיתוחים ימיים, באופן טבעי, בניגוד לקוריאנים, שכן היו צריכים להתמודד עם פשיטות של שודדי ים). אבל הגדולה של יי סון שין היתה לזהות במדויק כל דבר שיכול לתת לו יתרון ולסחוט אותו עד תום. בקרב הlast stand שהזכרתי קודם (שנקרא הקרב במיונגניאנג, Battle of Myeongnyang), יי סון-שין בחר לנהל את הקרב במיצר שיבטל את היתרון המספרי של היפנים, וניצל באופן מבריק את משטר הזרמים במיצר שבו התנהל בקרב, שהשתנה באמצע הקרב לרעת היפנים וניפץ אותם זה על זה. הוא גם היה ממפתחי הturtle ships, המקבילה הימית הקוריאנית לטנק של מלחמת העולם הראשונה, המצאה שהוא גם ידע לעשות בה שימוש רב.

בדומה לנלסון, יי סון שין נהרג באופן הירואי בקרב הימי האחרון במלחמת האימג'ין, בעוד הצי הקוריאני דולק אחרי הצי היפני הנסוג, בקרב שאפשר לטעון היה מעט מיותר מבחינה אסטרטגית (היפנים כאמור היו בדרכם חזרה ליפן), אבל היה כנראה הדרך של הקוריאנים להגיד להם "!and stay out". כדור יפני תועה פגע בו, וכדי לא לתת למורל לצנוח, הוא הורה לבנו לא להכריז על מותו במהלך הקרב (ולפי מקור מסוים, ללבוש את השיריון שלו, כדי שכולם יחשבו שהוא עדיין בעניינים). גם בקרב הזה, למרות מותו, הוא לא הפסיד.

לקוריאה אין היסטוריה צבאית מרשימה – תקופה ארוכה בתחילת ההיסטוריה שלה היתה בעיקר מלחמות פנימיות בין ממלכות, וגם לאחר האיחוד היא מעולם לא היתה אימפריה משמעותית או יצאה למסע כיבושים נרחב במזרח אסיה, אלא תמיד היתה בצל של סין ויפן. ובאופן ספציפי, מלחמות האימג'ין הן, מבחינת הקוריאנים, הדהוד מוקדם לפלישה היפנית לקוריאה בחצי הראשון של המאה ה20 ולזוועות שהיא הביאה איתה, שעדיין צרובות להם היטב בזיכרון, ולמעשה עד היום היחסים בין קוריאה ליפן הם עדיין מתוחים, במקרה הטוב.

הנקודה היא שאפשר להבין מדוע יי סון-שין הפך להיות דמות כזו חשובה בהיסטוריה הקוריאנית – מצביא מזהיר בהיסטוריה שבאופן יחסית חסרה אותם, שהשפיל את היפנים באופן חוזר ונשנה, ולבסוף זרק אותם חזרה לאי שלהם. אבל אני חושב שבאופן אובייקטיבי, באמת מדובר בדמות היסטורית מרתקת, שאם היתה נולדת בצד הנכון של הגלובוס, היתה זוכה להרבה יותר הכרה.

---

[1] בדומה למלחמת ההתשה שלנו, שגם אותה בתכל'ס אף אחד לא זוכר, או מלחמת איראן עיראק, שהיא עדיין המלחמה הכי עקובה מדם במזרח התיכון, ובחיי שאין לי מושג מה היה הסיפור שם.

[2] השם היחיד שאולי יצלצל לכם מוכר הוא "המועמד ממנצ'וריה", שמבוסס על ספר באותו שם. יצא לו רימייק לפני איזה כמה שנים, שבאופן אירוני עדיין נקרא "המועמד ממנצ'וריה", אבל המלחמה שברקע של הסיפור היא מלחמת המפרץ. מאחר שמנצ'וריה היא האיזור בסין שמצפון לקוריאה, אני מוצא את זה מעט משעשע.

[3] למעשה, מתוך מספר החיילים שנשלחו, טורקיה איבדה אחוז הרבה יותר גבוה של חיילים (892 מתוך 21,212) מהאמריקאים (36,574 מתוך  1,789,000), וצרפת אף יותר ( 262 מתוך 1,185).

[4] מילה על proxy wars – אנחנו נוטים לדמיין מלחמות פרוקסי כאיזה תיאטרון בובות שבו המעצמות מושכות בחוטים ונלחמות אחת בשנייה תוך כדי שימוש ציני בכוחות המקומיים, אבל זו דרך אחת לראות את המציאות. הפרשנות המקובלת של המלחמה היום היא שלפחות בצד הצפוני, קים איל סונג, המנהיג הצפון קוריאני בזמנו, בעצם גרר פנימה את סין ורוסיה, שלא היו מעוניינות במלחמה. ההנהגה הסינית היתה מאוד מהוססת, וסטלין בכלל לא רצה להיות מעורב. גם בצד המערבי, האמריקאים מצידם גם הם לא היו מעוניינים להיכנס למלחמה הזו, כפי שהם לא נקפו אצבע במלחמת האזרחים הסינית, ואם קוריאה היתה קצת יותר רחוקה מיפן, כנראה שהם לא היו מתערבים (צריך לסייג את האמירה הזו שבכך שזו כאמור הפרשנות המקובלת, כאשר היסטוריונים "רוויזיוניסטים" טוענים שסטלין לחלוטין משך בחוטים כדי לדחוף את האיזור למלחמה, וגם ארה"ב היתה מעוניינת מאוד בעימות, ולא עשתה דבר כדי למנוע אותו). הנקודה היא שבשביל מלחמת פרוקסי צריך אכן תמיכה חיצונית של המעצמות, אבל צריך קודם כל את הרצון הפנימי בין הניצים להתחיל מלחמה. בסוף, כשחושבים על זה, גם כל מלחמות ישראל בין קדש ליום כיפור (כולל) היו proxy wars.

[5] ראיתי איפשהו שסלוגן פופולרי בצבא האמריקאי בזמנו היה  Two things to avoid- gonorrhea and Korea

[6]  בקצרה- ביוני 1950 כוחות צפון קוריאה ככל הנראה יזמו את המלחמה, והיו בעדיפות ברורה על הכוחות הדרומיים – ניסיון קרבי עקב השתתפות במלחמת האזרחים בסין, הרבה יותר ציוד קרבי (מאות טנקים מול 0 בצד הדרומי. הכוחות הדרומיים היו יותר מכווני דיכוי של לוחמת גרילה מאשר קרבות צבאיים). הם הדפו את הכוחות הקוריאניים, שמעט וקרסו לחלוטין לפינה קטנה בדרום חצי האי, בבוסאן. כוחות האו"ם הצטרפו והצליחו להחזיק את הפיסה הקטנה הזו עד ספטמבר, כשכוחות או"ם נוספים נחתו בצד השני של חצי האי, באינצ'ון (איפה שהיום שדה התעופה הבינלאומי של קוריאה), והצליחו לנתק את הכוחות הדרום קוריאנים מאספקה ותגבורת. בשלב הזה יחסי הכוחות התהפכו, וכוחות האו"ם הדפו את כוחות צפון קוריאה עד לגבול הסיני. רגע לפני שנראה שזה הולך להיגמר בניצחון דרומי, סין שלחה מסות אדירות של חיילים שהדפו את כוחות האו"ם חזרה דרומה. כוחות האו"ם הצליחו להימלט ברגע האחרון וייצבו את קן ההגנה סביב קו אורך 38 (איפה שהיה הגבול מתכתחילה). בשלב הזה המלחמה נכנסה לקפאון של שנתיים, עם כמה התקפות והתקפות נגד והחלפות שטחים מינוריות עד לסיום המלחמה כמעט שנתיים אח"כ.

[7] זה מצידו מעלה את השאלה –  האם הזיכרון ההיסטורי של מלחמת ויאטנם היה שונה אם דרום ויאטנם היתה היום מדינה דמוקרטית ומשגשגת, ואם אני אגיע לזה, אני אכתוב גם על זה

[8] וגם היה תומך ווקאלי של סחר עבדים טרנס אטלנטי, מסתבר.

[9]  בכל צבא יש רמה מסוימת של תככנות, יריבויות אישיות ופוליטיקה, אבל הצבא הקוריאני באותה תקופה ככל הנראה הביא את זה לשיא חדש. תקיעות סכינים בגב היו מעשה של שגרה והיו אחת הסיבות שהוא היה כל כך לא מוכן למתקפה יפנית. אגב, צריך להגיד שיי-סון שין לא רק הורד בדרגה, אלא ממש עבר עינויים כעונש על מה שהוא "עשה". קשוח שם.

[10]  120 זו ההערכה השמרנית, יש מקורות שטוענים שליפנים היו למעלה מ300 ספינות בקרב הזה.

דימוי נפוץ של קוריאה במערב הוא של חברה שמעבידה את עצמה לדעת והישגית להחריד. יש כנראה אמת בעניין ההישגיות בחלקים מסוימים של החבר'ה הקוריאנית, בעיקר בתחום החינוך, ובעיקר המעמד הבינוני גבוה העירוני, שם ילדים יכולים ללכת לשיעורים משלימים באנגלית עד 22:00 בערב (אם כי, כאמור, מעטים האנשים שאתה יכול לדבר איתם אנגלית בקוריאה). ב Korea, the impossible country (או בקיצור KTIC. הספר היחיד שקראתי על קוריאה, מומלץ) המחבר טוען שהלחץ הזה, להשיג ולהוכיח את עצמך, מביא אומנם לחברה מאוד דינמית ומצליחה, אבל גם לאחוזי ההתאבדות הגבוהים ביותר בOECD.
אבל זה ממש לא נכון שהקוריאנים רק עובדים. אכן בעבר שבוע העבודה המקסימלי שלהם היה 68 שעות, אבל הוא קוצץ לא מזמן ל52 שעות (40 בסיס +12 שעות נוספות) למעשה, בפועל הם עובדים בממוצע פחות שעות מהישראלים (38.9 לעומת 40.7, מה שלדעתי אומר יותר דברים רעים על ישראל מאשר דברים טובים על קוריאה), ונראה לי שהם גם מבלים פחות זמן ביוממות, בממוצע, כי מערכת התחבורה שלהם היא הרבה יותר טובה.
אז יש להם זמן פנוי- מה הם עושים בו?
וואלה, אין לי באמת מושג, אני לא קוריאני. אבל הנה כמה דברים ששמתי לב אליהם, או ניסיתי בעצמי. הרשימה היא מן הסתם חלקית מוטה לחוויות האישיות שלי, אבל נו.

שותים קפה

כמות בתי הקפה (והמסעדות) פה היא מעוררת השתאות. KTIC טוען שבתי קפה היו פה בהתחלה פשוט מקום מפגש חברתי שלא כלל אלכוהול, כי הקוריאנים הם פשוט יצורים מאוד חברתיים שאוהבים לשבת ולקשקש, ולא כל לילה בא לך לדפוק את הראש באיזה פאב (וגם בעבר נראה לי שפאבים היו בילוי פחות מקובל לנשים). היום, לדעתי, הם פשוט ממש אוהבים קפה (ויש להם סטנדרטים גבוהים!). ועדיין, ריבוי בתי הקפה פה תמיד גורם לי לתהות איך זה אפשרי לשרוד כלכלית ככה. אחד החבר'ה אמר לי שהקלישאה על בתי קפה היא שהרבה פעמים מדובר בעקרת בית שנשואה לאיש עסקים עשיר, וכדי שיהיה לה משהו לעשות, הוא קונה לה בית קפה (ושלעומת זאת, chicken joints , שמגישים כנפיים סטייל KFC, הם בד"כ איזה שכיר מבוגר, שהופרש מוקדם מהחברה שלו [1], שהקים את זה עם כספי הפיצויים שלו). לא יודע כמה אמת יש בזה, אבל בסדר.

[1] יש עניין שלא יצא לי לכתוב על התרבות הקוריאנית, והוא נושא הגילאים הקשיח להחריד במקומות העבודה. במילים פשוטות, במקום עבודה קוריאני סטנדרטי לא יכול להיות מצב שבו מישהו מנהל אדם מבוגר ממנו. המנהל תמיד חייב להיות יותר מבוגר מהעובדים שלו. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה יוצר מגוון מצבים בעייתיים – למשל, לא ניתן לקדם את האדם המתאים לתפקיד אם הוא צעיר מדי, אפילו אם הוא מוצלח יותר. ומהצד השני, עובדים מבוגרים מופרשים מוקדם אם הם לא מתקדמים בסולם הדרגות, כדי לא ליצור מצב בו הם חוסמים קידום של אנשים אחרים. ומן הסתם שיהיה להם קשה עד בלתי אפשרי להשתלב במקום עבודה אחר בגיל מתקדם. לכן נוצר הדימוי שהזכרתי לעיל.

מטיילים

הקוריאנים ממש אוהבים לטייל. כל השבילים בפארקים הלאומיים שלהם מפוצצים כל סופ"ש. גם הישראלים אוהבים לטייל, אז לכאורה אז מה, אבל מה שכן מעניין הוא הדמוגרפיה והציוד. בשביל ממוצע בפארק מי שיבוא מולך (ולעיתים גם יעקוף אותך בלי למצמץ) יהיו 90% מהפעמים  חבר'ה בני 60-70-80, והם תמיד יהיו מצויידים למשעי בכל מותגי הטיולים הכי high-end– מעילים של נורת' פייס, מרמוט, נאשיונל ג'אוגרפיק (אני בכלל לא ידעתי שזה מותג טיולים) וכו'. נראה שכל מי שלא השתמש בכספי הפנסיה שלו כדי להקים מסעדת כנפיים, נכנס לחנות ציוד ביום הפרישה שלו וקנה מכל הבא ליד. מעט הצעירים שאתה כן רואה בשבילים האלו בד"כ נועלים סניקרס וג'ינס, ולא בדיוק סוגרים על העניין הזה של "לטייל" (בפארק הלאומי שמצפון לסיאול ראיתי זוג צעיר מבקש בקבוק מים מחבורה מבוגרת, כי מסתבר שהם לא הבינו את העניין הזה של לקחת מים איתם).

וזה לא שהפארקים בקוריאה הם walk in the park , הא הא. שביל קוריאני ממוצע פשוט ילך דו"כ לראש ההר הקרוב, ואז יתווה את דרכו על קו הרכס, בעליות וירידות בכלל בכלל לא ידידותיות, ומדרגות רבות ותלולות. אני סיימתי את היום היחיד שלי בסארוקסאן, הפארק הכי גדול שלהם, תפוס ודואב. החלק האחרון של העלייה לבוקאנסאן, ההר במרכז הפארק מצפון לסיאול, הוא טירוף קל שלא היה עובר שום אישור בטיחות של הרט"ג. אבל החבר'ה המבוגרים פה גדלו אחרי מלחמת קוריאה, שפחות או יותר השאירה את המדינה במצב של חורבן אחד גדול, אז הם כנראה קשוחים למדי.

יוצאים לשתות

אחת החוויות הראשונות שלי של תרבות קוריאנית היתה בביקור מקצועי קצר שעשיתי כמה חודשים לפני הנסיעה הזו. בסוף היום הראשון החבר'ה לקחו אותי לברביקיו קוריאני (למי שלא מכיר, יש גריל משוקע בשולחן, עם מין צינור קולט אדים שיורד מהתקרה, ושמים לך פיסות בשר קטנות וירקות על האש, ואתה אוכל אותן פחות או יותר ישר מהגריל). הארוחה היתה מעולה, אבל לוותה בהרבה הרבה אלכוהול. הם מאוד אוהבים פה תערובת של בירה וסוג'ו[1], משהו שהוא בין וודקה לעראק (למעשה, ככל הנראה שהשם נובע מהעיוות של המילה אוזו, שהגיע יחד עם המונגולים במאה ה13). כמו שכולכם יודעים, לערבב משקאות זה אף פעם לא רעיון טוב, אפילו לא על בטן מלאה, ובשלב מסוים הבנתי שאם אני לא רוצה לסיים את הערב על הרצפה, או להיות מסוגל להופיע לעבודה למחרת), מעכשיו אני לוגם רק לגימות נימוסין כשהם מרימים לחיים (קומבה!). בסוף דידיתי, מתנדנד, אל עבר המלון, משאיר את החבר'ה לעוד כמה סיבובים לעצמם.

הרבה נאמר על תרבות השתייה של הרוסים, הבריטים והיפנים, אבל מעט מאוד מדברים על הכמויות האדירות שהקוריאנים שותים. קצת קשה להשיג מדדים מדויקים, אבל נראה שהם בהחלט בקדמת רשימת המדינות השתייניות ביותר, עם בערך 12.5 ליטר אלכוהול טהור לאדם בשנה (בישראל, לשם השוואה, המספר שראיתי הוא 2.5 ליטרים), בהחלט יותר מכל מדינה אחרת במזרח (כולל יפן) ובמערב אירופה. במילים אחרות, קוריאני ממוצע will drink you under the table בלי למצמץ. כמו שציינתי קודם, שתייה אצלם היא פעילות חברתית מאוד . פחות סביר יהיה לראות מישהו יושב על הבר ונהנה בשקט מאיזה כוס בירה, כמו הארכיטיפ הבריטי המקובל, ולעומת זאת הם מאוד אוהבים לצאת לטיולי קמפינג כדי להשתכר עד כלות (וכן, כמו ביפן, יש פה את הבילוי שכולל שכרות וקריוקי, אבל טרם יצא לי לראות את זה באופן אישי).

---

[1] אני אישית מאוד מחבב את המקולי, שהוא יין אורז לבן, מתקתק וטיפה מבעבע, ונחשב לאלכוהול של פשוטי העם, אבל אני אף פעם לא הייתי פיינשמייקר.

גולף

הם נורא אוהבים פה גולף, ככל הנראה. מעבר לשטחים העצומים שמוקדשים לזה, ישנם בכל פינה מתקני אימון, עם רשתות גבוהות ומטווח קבוע של כדורי גולף שעפים בהם. אפילו בחדר כושר הקטן שמצאתי בבניין שלי יש עמדות אימון.

אופניים

מסתבר שזה לא ממש עניין פה בקוריאה, אבל היי, זה עניין עבורי. כמו שציינתי בעבר, רואים הרבה אופניים חונים בכל מקום, אבל לא רואים כזה הרבה רוכבים. רכיבת פנאי היא כן דבר שקיים, במיוחד בפארקים הקטנים שהולכים לאורך כל נחל בוצי שהם יכולים למצוא. בסיאול ראיתי לא מעט רוכבי כביש עטויי לייקרה על אופני קרבון מלא מטפסים איזו גבעה כזו או אחרת או משתחלים בתנועה. רכיבת שטח גם קיימת, אבל נראה שבכמות זניחה, לפחות ביחס לישראל, והמסלולים, ובכן, קשוחים כמו מסלולי ההליכה שלהם, ומצריכים (לפחות עבורי) לא מעט ירידה מהאופניים ודחיפה, כי הם לא מאמינים בעליות מתונות. הם גם לא מאמינים בירידות מתונות. אני ויתרתי על נושא רכיבת השטח פה עד לסוף השהות שלי פה, אחרי שהבנתי שרכיבה דרך מצע עלים (כל העצים השליכו את עצמם כבר לפני חודשים) זה אולי נראה קסום ורומנטי, אבל בתכל'ס זה אומר שאין לך שום אחיזה בירידות.

אין ספק שהחוויה הכי זכורה מרכיבת שטח פה הייתה הפעם שביקשתי המלצות למסלולי אופניים באיזור בקבוצת הזרים המקומית, ומישהו אמר לי "כן, יש מסלול נחמד מסביב למקדש הבודהיסטי המקומי מאחורי דונגטאן 2". אני תמיד מעדיף מסלולים שאני יכול לרכב אליהם מאשר לארוז את האופניים לאוטו ולנהוג, אז יאללה. ההתחלה היתה נחמדה, רכבתי דרך דונגטאן 2 וטיפסתי למקדש, שהיה מעורסל בתוך עמק קטן בגבעות. אחרי סיור קצר במקדש, שהיה יפה מאוד, החלטתי להתחיל את הרכיבת שטח.

אני לא תמיד יודע למה אני מקבל את ההחלטות שאני מקבל. קשה לשים בדיוק את האצבע על למה בשלב מסוים החלטה מסוימת נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות, ובעיקר מתי היה הרגע הנכון לשנות את דעתי. סביר להניח שבמקרה הזה, הרגע הנכון היה אחרי הגרם מדרגות הראשון שבו הבנתי שאני צריך לסחוב את האופניים במעלה העלייה לרכס. אבל שכנעתי את עצמי שאוטוטו זה יהפוך למסלול בר רכיבה.
ובכן, זה לא הפך למסלול בר רכיבה. למעט כמה קטעים קצרים על הרכס עצמו, מצאתי את עצמי נושא את האופניים שלי על הגב למשך כמה שעות, מקלל את עצמי ואת האידיוט ששלח אותי לפה, אבל בעיקר את עצמי. גם בירידה לא נהניתי, כי השיפועים היו אותם שיפועים גם בירידה, ואני פחות אוהב לעוף קדימה על הפרצוף שלי, אז גם שם ירדתי ברגל. זו היתה סיטואציה כ"כ מגוחכת, שאיזה מטיילת מקומית צילמה אותי ושלחה לי את הוידאו. יום למחרת הגעתי תפוס ודואב למשרד, ובאותו הערב כבר פיתחתי איזו שפעת שהשביתה אותי לשבוע ונגררה לשלושה. כמו שכתבתי בכותרת של הוידאו, היו לי החלטות טובות יותר בחיים.

משחקי מחשב ו-VR

אם יש משהו שאנשים כן יודעים על קוריאה היא שיש פה תרבות משחקי מחשב מאוד כבדה, ברמה שגורמים רשמיים מתחילים להחשיב כהתמכרות/הפרעה נפשית. אני בטוח שזה לא יפתיע גם את מי שלא הכיר אותי אז, אבל גם אני שיחקתי די הרבה במשחקי מחשב בתיכון (אם כי אני לא חושב שהייתי מאוד טוב בזה), ואהבתי את זה, אבל לצערי אני לא רואה את עצמי מוצא מקום בחיים שלי כרגע.

אבל לעומת זאת, יש התמכרות קטנה שאני כן מטפח, וזה VR arcades (מציאות מדומה, יעני) [1] . ביליתי כבר בשניים כאלה, רץ ממשחק למשחק בהתלהבות של ילד קטן עם חיוך מטופש על הפרצוף, כי בחיי, זה אחד הדברים הכיפיים שעשיתי כבר הרבה זמן. ברור למדי שזה עדיין דבר שנמצא בשלבי התפתחות, ויש עוד הרבה מה לשפר בזה, אבל כשזה נעשה טוב, ובכן, זה ממש טוב. המתקנים הם מתחלקים לקטגוריות של משחקים פעילים וסימולציות סבילות. השני נשמע כמו משהו פחות מלהיב, אבל הם בד"כ כוללים מתקנים שמזיזים אותך פיזית, וגורמים למוח שלך לחשוב שאתה באמת עכשיו עושה סלטה עם סקייטבורד/עף דרך קניון צר/נוסע ברכבת הרים, וזה בהחלט מוציא ממני מגוון של "הו שיט/לאלאלא/ווהו!", והגוף באמת מתכווץ באימה כל פעם שהאדמה מתקרבת מהר מדי. בגזרת המשחקים יש מגוון שנע ממשחקי shooter טובים יותר או פחות, מכוניות מרוץ וכו', אבל המשחק החביב עלי ביותר הוא משחק יחסית נפוץ בשם beat saber, שהוא מעין שילוב בין fruit ninja  למשחקי ריקוד של wii, וזה כיף להחריד. יש פה סרטון מעט מביך שלי משחק.[2]

בניגוד למשחקי מחשב, חלק מהמשחקים (כמו הביט סייבר) בהחלט מצריכים מאמץ פיזי מסוים, שזה יתרון של ה-VR  על משחקי מחשב, מבחינה בריאותית. החיסרון הוא שאם משחקי מחשב כמו שהם היום הם די ממכרים, ברגע שVR  יהפוך לאביזר סטנדרטי ומספיק זול[3], אני לא רואה סיבה שאנשים יצאו מהבית יותר. מצד שלישי, אני מניח שהיו אנשים שחשבו אותו דבר כשמשחקי הארקייד הישנים התחילו להיכנס לבתים של אנשים במחשבים האישיים, ועם זאת, האפוקליפסה לא הגיעה. בכל מקרה, Ready player one?

---

[1] הבנתי שיש גם איזה שניים-שלושה כאלה בארץ, אבל בקוריאה נראה שזה כבר מתחיל להיות ממש נפוץ.

[2] ביט סייבר הוא אחד המשחקים היחידים שאפשר לראות בלייב את המשחק עצמו גם מבחוץ. ביתר המקרים, לראות אדם משחק בVR זו חוויה משעשעת בפני עצמה, כמו ילדים שנלחמים בחרבות דמיוניות נגד אויבים דמיוניים (קצת כמו החוויה של מסיבת אוזניות כשאתה מוריד את האוזניות). בביט סייבר שיחקתי כמה פעמים ובשלב מסוים החלטתי סתם מתוך סקרנות לנסות את הרמה הכי גבוהה. באופן מיידי הרגשתי תחת מתקפה, מנופף בידיים כאילו אני מנסה להנחית 7 מטוסים בו זמנית תוך כדי התקף שבץ. יצאתי עם המסקנה שגם מאסטר יודה היה מרים פה ידיים, ושלאף בן אנוש אין קוארדינציה וקשר עין-יד שמסוגל להתמודד עם דבר כזה. אבל אז גיליתי סרטונים של אנשים שבאמת טובים בזה משחקים (כמובן שזה ז'אנר ביו-טיוב, מה חשבתם), ומה אני אגיד, זה די פסיכי.

[3] למרות שגם היום, ובכן, זה לא נורא נורא יקר – 800 דולר למכשירים היקרים ביותר. אנשים מוציאים על לפטופ הרבה יותר.

טוב, זה יהיה פוסט קצר יותר מהקודם, אני מקווה.

13:00- חוזרים לעבודה

אחרי ארוחת צהריים, ועוד קפה בדאנקן דונאטס, חוזרים לעבודה. כלומר, מנסים, כי אחר הצהריים בדרך כלל הנציג של סמסונג מגיע לביקור. מי שזוכר עדיין את הפוסט הראשון אולי יזכור שסיפרתי על מר מון, בחור צעיר וחביב שהיה אחראי עלינו בזמן ההתקנה של המכשיר. וציינתי שעוד נפגוש בהמשך הדרך אנשים פחות נחמדים, אבל בינתיים אנחנו עובדים עם מר מון. אז ובכן, הם הגיעו, או ליתר דיוק, ד"ר ריו הגיע. התחלנו לעבוד איתו מאז שעברנו לשלב של למדוד את הדגימות של הלקוח. עכשיו, אני לא מדבר קוריאנית, לצערי, אז אני נאלץ לסמוך על המילה של ג'ייק וג'ואי פה, אבל ככל הנראה הוא קוץ רציני בתחת ודרמה-קווין לא קטן. ג'ואי הגדיר את זה – יש אנשים שהם חכמים והגיוניים (כלומר יקשיבו למה שיש לך להגיד) יש אנשים שהם חכמים ועקשנים, יש אנשים טיפשים אבל הגיוניים, ויש את ד"ר ריו. כבר איזה פעם פעמיים שהוא עשה את המקבילה שמקצועית של לזרוק את עצמו על הרצפה, וזה קצת מעייף את החבר'ה. למרבה המזל, אני לא צריך לסבול את זה ישירות (מה שמשותף לו ולמר מון זה שנראה ששניהם נבוכים לדבר איתי באנגלית), אבל אני כן מספק תמיכה מורלית לג'ייק וג'ואי.

16:00- 17:00- ישיבות

בשלבים הראשונים של ההתקנה, הייתי עושה ישיבות יומיות עם החבר'ה בארץ, כדי לדווח התקדמות ולהחליט מה עושים הלאה. מאחר שהיה הרבה מה לעשות, איכשהו יצא שקבענו את הישיבות האלו בשש בערב, 11 בבוקר שעון ישראל. כמובן שאחרי הישיבה גם הייתי יושב ומסכם או סוגר דברים אחרונים למחר, ויצא שמפה לשם הייתי יוצא מהמשרד ב19-20. אלא שמהר מאוד הגענו להבנה שזו תהיה דרך מאוד יעילה לשרוף אותי לחלוטין תוך חודש, אז צריך לשנות מוד.קודם כל, העברנו את הישיבות ל16:00/09:00. מה שאמר שצריך לחדול עבודה ב15:30, כי רק המסע חזרה לשער הוא רבע שעה בפני עצמו, וזה לפני הנסיעה למשרד (ואם אנחנו עובדים בתוך החדר הנקי עצמו, 15:15), אבל זה בהחלט עזר לי להישאר שפוי (בשלב מסוים, אחרי שנכנסנו לרוטינה, צימצמנו את זה לישיבות שבועיות). הישיבות מתנהלות לרוב באנגלית, בגלל שזה משותף גם לחבר'ה, אבל לרוב בכל ישיבה יש את השלב שהסבלנות נשברת, אחרי עוד "wait, can you repeat that again", ואני אומר לחבר'ה "ok, sorry, i'm gonna pass to hebrew for a sec" ויורה את ההסבר בכמה משפטים קצרות. הם במילא יודעים את זה…
בהערת צד, מפתיע אותי שכשמדברים על דרכים להילחם בשינוי אקלים וגזי חממה, מעט גורמים מדברים על זה שאנחנו חייבים צריכים לשפר את עניין שיחות הועידה. עכשיו שאני פה באופן קבוע, אני רואה איך לא מעט אנשים פשוט טסים לצד השני של העולם רק כדי להיות בפגישה (וטיסה, למי שלא יודע, זה די חרא מבחינה סביבתית). ואחרי אינספור שיחות ועידה כאלה, לגמרי ברור לי למה. יש דברים שאי אפשר לקבל בשיחת טלפון – הנוכחות, שפת הגוף, ובעיקר הקשב שהגורמים האלה מביאים איתם. אבל, נו, זה לא אתגר בלתי פתיר. פייסבוק (ואני בטוח שחברות אחרות גם) כבר משקיעה בזה לא מעט, ויש תוצאות מעניינות, אבל זה עדיין רחוק מלהחליף פגישה אמיתית. אז יאללה. כמובן שלצד האתגר הטכנולוגי יהיה את האתגר התודעתי של לגרום לחברות לאמץ את הפתרון הזה ברצינות, אבל יש להן תמריץ כספי ברור (ואני יכול להגיד שהנוסעים המתמידים שאני מכיר אצלנו ממש שונאים לטוס). הבעיה היחידה שזה לא יפתור הוא שלטוס כדי לנכוח בפגישה משדר "אני לוקח אותך ברצינות" לאדם השני, ואת זה קשה יהיה להשיג עם פגישת ועידה.

18:00 הביתה, קניות, אוכל

המעליות, מתוך הזדהות עם המעליות של הבניין שלנו בארץ, איטיות להחריד, אבל זה נותן הרבה זמן להרהר בדרך למטה, ולאחרונה, עוד קצת זמן להידבק בקורונה ממישהו במעלית (סתם, נו).
בדרך חזרה הביתה אני לפעמים עובר בE-mart או בהומפלוס, הגרסאות המקומיות של וולמארט . למזלי, מי שנמצא לרוב על הדרך זה האי-מארט, כי אם אשמע עוד פעם אחת את הג'ינגל של הום-פלוס, סביר להניח שהוא לעולם לא יצא לי מהראש. כנראה שכבר עכשיו מאוחר מדי (buy hommmmeeee plus!).
מעבר למצרכים הבסיסיים, אני מדי פעם קונה הארוחות סטייל blue apron שיש להם- ארוחות שכל הרכיבים הם טריים, אבל כבר חתוכים ומוכנים, ורק צריך ללטגן/לבשל ולאכול. מאחר שלאכול בחוץ זה די פשוט, זמין וזול, סף הסבלנות שלי להכנת אוכל בעצמי היא לדברים שהם מעט-יותר-מסובכים-מטחינה. זה כן מצריך לפעמים עבודה עם הגוגל טרנסלייט כדי לקרוא את ההוראות, אבל הן בדרך כלל "טגן את אייטמים א' ב' וג', ואז כעבור כמה דקות זרוק פנימה את ד'".

האתגר האמיתי הוא כמובן לזהות האם זה חריף או לא. התשובה היא ברוב המקרים- נו ברור. המדיניות הקולינרית הרשמית של קוריאה היא "האם תרצה קצת חריף על החריף שלך, עם מנת צד של חריף?"

20:00 פנאי

מה אני עושה בערבים? כותב בלוג, מה זאת אומרת.

סתם, יהיה פוסט נפרד על מה אני עושה פה בשביל הכיף, אבל בימים הרגילים אני עושה את מה שכולם עושים בשעות הפנאי (מינוס החלק הזה של לצאת ולפגוש חברים, שתכל'ס חסר, אבל זה מה יש) – פייסבוק, ספרים, סדרות, לנקות את הבית, לנסות לחזור לכושר ולוותר לעצמך, לנסות לקדם נושאי אופניים מהצד השני של היבשת. כרגע אני חורש על סדרת ספרי אודיו בשם the expanse שגורמים לי למשוך כל התארגנות כלשהי לעוד טיפה, כי נו, מתח. ולמרות שאני כל פעם אומר לעצמי שהיום אני אלך לישון בשעה נורמלית, ולמרות שבארץ אני יחסית ממושמע כבר, הידיעה ששעת ההשכמה היא לכל המוקדם בשבע וחצי תמיד גורמת לי למשוך עוד קצת… אז נראה לי שנסיים פה להיום, ואכן נלך לישון!

אני חזרתי לקוריאה, והבלוג חוזר לפעילות! בפוסט הראשון שהעליתי, שהיה בעצם מייל, כתבתי משהו על זה שאני לא פותח בלוג כי, בין היתר, אין דבר יותר עצוב מבלוג עם שניים וחצי פוסטים. עכשיו, זה בדיוק המצב שהבלוג נמצא בו כרגע (הפוסט ראשון, מבחינת כמות המילים, הוא חצי מהשניים האחרים), אז צריך לכל הפחות לעבור את זה…
כמו כן, בביקור בארץ מספר אנשים (באמת, כמה אנשים שונים! ולא כולם היו אימא שלי!) אמרו לי שהם אהבו את הפוסטים שלי ושאני צריך לכתוב עוד קצת, ומי אני שאגיד לא לדברים שמחניפים לי לאגו. מעבר לזה, אני מודה שיש משהו כיף בכתיבה, זה מסדר מחשבות, וההיפך מלשכוח זה לרשום.
אז הנה פוסט חזרה מפגרה ראשון, בהשראת המדור החביב לעיתים של סיון קניגסבייל ב"הארץ".
השם שהייתי נותן לפוסט הוא a day in life, אבל יש תמה לכותרות, ואנחנו נדבוק בה, כי סדר צריך שיהיה פה.

תוספת עריכה – שעתיים ומשהו לתוך הכתיבה גיליתי ששוב עברתי את ה1500 מילים, ואני רק בארוחת צהריים. גרפומן חסר תקנה.  החלטתי לחתוך לבינתיים, נשלים את היתר בפוסט הבא.

07:30-08:00 השכמה והתארגנות

עברו כבר כמה שנים טובות מאז שעשיתי סיור בלול הודים, פעם אחרונה שנהגתי בטרקטור היה כדי לעשות רושם על חברים עירניקים, והידיים שלי אפילו לא זוכרות איך מעשבים משתלה. מה שאני אומר הוא – כבר זמן רב שאני לא חי בבית של חקלאים. אבל לא משנה כמה זמן יעבור, השכמה אחרי שבע וחצי תמיד תלווה ברגשי אשם מסוימים (זה הרי שעתיים אחרי שכולם כבר יצאו לעבודה!). כמו כן, בשנה וחצי שלי בנובה התרגלתי שוב לקום בערך מוקדם, סביבות 06:20, שזה בערך 40 דקות לפני מה שהייתי מעדיף לקום בו. כן, שעת ההשכמה האידאלית שלי היא חלון די צר.
עם זאת, כמו שכתבתי בפוסט הראשון, אנחנו בפער של שבע שעות, וככל שאנחנו דוחפים את היום פנימה, ככה יש לנו יותר זמן חפיפה עם ישראל. הזמן הכי מוקדם שאפשר לדבר עם מישהו בבית הוא סביבות 14:00, ואין מה לדבר על לכנס ישיבה לפני 16:00. למעשה, ג'ייק הבהיר ששעות העבודה פה, לפחות על הנייר, הן 09:00 עד 18:00. אז עבודה מתחילה ב09:00, ואי לכך, אין באמת סיבה לקום מוקדם.

מה גם שקוריאה היא מדינה מודרנית ומתקדמת, ושלא כמו מדינות מזרח תיכוניות מפגרות שלא נזכיר את שמן אבל הוא מתחיל בי' ונגמר ב'שראל', אין פה את הקונספט המטופש של שעון חורף, ולכן כשאני קם בשבע וחצי, אני קם לזריחה, וזה תמיד נחמד.

בכל מקרה, אני פוקח עיניים, מנגב את הלחות שהצטברה על החלון מהמפזר-אדים-יתברך-שמו, מציץ החוצה לראות מה המצב (קר, מן הסתם) מתגלגל מהמיטה, מתחיל להתארגן ומתעדכן תוך כדי במיליון הודעות שאנשים כתבו בשבע שעות שישנתי בהן. היתרון של פער הזמנים, מצד שני, שעד בערך 15:00 יש לי שקט דיגיטלי.

אני משתדל לדחוף איזה לחם עם משהו (חביתה אם יש לי זמן) לפני שאני יוצא כדי להחזיק מעמד עד ארוחת צהריים, אבל לא תמיד. פעם, לא כזה מזמן, הייתי קם מורעב, תוהה מה קרה (הזדקנתי, זה מה).

08:30- מתארגנים לצאת

כן, זה חלק נפרד.
מישהו בעבודה סיפר לי שהחורף הנוכחי הוא החורף הכי חם שהיה בקוריאה ב100 ומשהו השנים האחרונות. ואכן, למרות שאני מרבה להגיד כמה קר פה, משמעותית פחות קר פה ממה שהכינו אותי נפשית (התחממות גלובלית FTW!). ועם זאת, בעוד שמינוס 2-3 זה אכן הרבה יותר טוב מהמינוס 10-12 שהכינו אותי אליו, זה עדיין קר, וקר משמעותית ממה שהדרום-רמת-גולני הזה רגיל אליו, גם אחרי עשור בירושלים. הבחירה[1] שלי לרכב את הדרך שלי למשרד מחזקת את הצורך להתמגן היטב. אי לכך, בבקרים  קרים, לפני היציאה, יש את טקס הלבוש, שכולל-
חולצה קצרה, סריג, סווטשרט, מעיל חם, גטקס, מכנסיים, שני זוגות גרביים, כובע צמר, כפפות דקות וכפפות עבות חם צוואר ועוד חם צוואר/צעיף (אחד לפנים, אחד לכסות את הפער שנוצר בצוואר). נקודות התורפה הם הפנים, וספציפית העיניים והאוזניים, כי האוזניות מגבילות את היכולת לכסות אותן כמו שצריך[2]. ובבקרים עם רוח, גם הרגליים לא מאוד שמחות (בסוף יש גבול לכמה גטקס אדם יכול לצאת איתם מהבית).

הבעיה האמיתית היא שהדירה היא לרוב מאוד מאוד חמה בבקרים, מה שאומר שאם אני מתלבש עד תומי, אני מיידית מתחיל להזיע. לכן הציוד החם באמת אני מחזיק ביד ולובש מחוץ לדירה, בדרך למטה. האם זה מזכה אותי בכמה מבטים מוזרים במעלית או בלובי? לא, כי כולם בפלאפון שלהם, או סתם יותר מדי מנומסים בשביל לנעוץ מבט.

08:45- יוצאים לדרך

אני חושב שפחות או יותר כל שיחת היכרות/השלמות עם מישהו בשנה וחצי שנמשכה ליותר מחמש דקות הגיעה לשלב שבו אני מסביר על היוממות שלי. זה לכאורה נושא מוזר לדבר עליו בחמש דקות הראשונות של השיחה, אבל מאחר שהשאלות הראשונות הן בד"כ "איפה אתה גר עכשיו?" ו"איפה אתה עובד עכשיו?", השאלה הבאה היא בד"כ באופן טבעי "רגע, איך אתה מגיע לשם". אז למי שבמקרה קורא את זה ולא חפרתי לו על זה כבר- אני גר בירושלים ועובד בפארק המדע ברחובות. אני לעיתים נוסע בקארפול, אבל מאחר שאני מנסה לא להיות לגמרי בטטת היי-טק, אני לפעמים רוכב לכניסה לעיר, זורק את האופניים על 434, נוסע שעה, ואז רוכב מדרום רחובות לצפונה. הזמן דלת-לדלת בקארפול הוא בין 45-55 דקות, ובאופניים-אוטובוס זה כמעט שעה וחצי. שזה זמן נהדר לישון/לקרוא/לעשות כושר[3], אבל חד משמעית הייתי מעדיף שתהיה לי יותר בחירה באיך להעביר בין שעה וחצי לשלוש מהחיים שלי כל יום.

מה שהופך את העובדה שאני רבע שעה מהעבודה *אם אני רוכב לאט* לנפלאה במיוחד בעיני. למעשה, בשלב די מוקדם הבנתי שברוב הבקרים אין בעצם שום סיבה שאני אגיע למשרד המקומי של נובה בבוקר, ואני יכול להגיע ישר למפעל. לרוב אני רוכב לשער הרחוק יותר ממני, שהתנועה בו דלילה יותר והכניסה מהירה יותר, אבל בבקרים המעטים שגשומים או מושלגים (כלומר, חשד למושלגים, שלג אמיתי טרם ירד פה) אני לוקח את נעלי ההרים שלי ומטריה, ופשוט הולך קצת פחות לקילומטר לשער הקרוב אלי, וגיליתי מחדש ש-מה אתם יודעים, גם ללכת זה די נחמד (אם כי, בואו, לחלוטין לא יעיל). אני תוהה מה הפילוח התחבורתי בין העובדים של סמסונג, כי מי שגר במרחק סביר מהמפעל ולא הולך או רוכב את המרחק הזה הוא די פראייר בעיני. יש לציין לטובה שיש אוטובוס ישיר לחלוטין בין מרכז סיאול לדוגנטאן, שהתחנה הראשונה שלו היא מול המפעל (וכבר ניצלתי כמה פעמים בכיוון ההפוך).

עוד דבר שצריך לציין לטובה פה הוא שבעוד שאני באופן כללי נגד שבילים על המדרכה, השבילים פה עשויים מחומר שנראה יחסית נוגד קרה (מאוד נקבובי), כך שגם בבקרים לחים וקפואים לא הייתי צריך לחשוש מלרכב ולהחליק על קרח שחור. החבר'ה פה הזהירו אותי שיש לי עד דצמבר לרכב, ואני מוצא את עצמי רוכב עמוק לתוך ינואר, מבסוט מזה למדי, ולא רואה משהו שיאלץ אותי להפסיק בקרוב (פה לשטן!). חלק מרכזי מזה הוא כאמור היות החורף הזה חמים באופן חריג, אבל הבנייה של השבילים היא בהחלט גם חלק משמעותי, אז למתכננים פה על זה, אני מניח.

09:00 (נגיד)- מפעל

אחרי המעבר הסטנדרטי בכניסה (לתת את הדרכון לפקידות ש "זעף" נראה כמו המוד פעולה היחיד שלהן, לנסות להגיד את השם של מי שאחראי עלינו בסמסונג בלי טעויות, לקבל את התג הזמני, לוודא שתוכנת השבתת המצלמה אכן עובדת, כי אם לא, הטלפון שלך לא יוצא מסמסונג [ברצינות, הם באופן מילולי ייקחו וישברו לך את הטלפון], להיכנס פנימה) אני חוצה את יתר הדרך עד לבניין שלנו (15 דקות אם אני לבדי, 10 דקות אם אני עם ג'ייק, שלמרות המראה העגלגל שלו, הוא אחד ההולכים המהירים שאני מכיר). בדרך לבניין שלנו אני בד"כ עובר בצריף הקטן של דאנקן דונאטס שעומד באמצע הקמפוס לקנות לי קפה. כמו שכתבתי, לא הצלחתי ללמוד פה הרבה קוריאנית אבל להגיד "האן טאטהטן לאטה צ'וסיו" ("לאטה חם אחד בבקשה", מן הסתם) אני יודע היטב. ואם אני זוכר להביא את הכוס הרב פעמית שלי- נקודות קארמה! הקוריאנים, אגב, מאוד אוהבים את הקפה שלהם. באמת, יש פה בית קפה כל שני מטר, והקפה הוא באיכות טובה למדי (אפילו בסטארבאקס!)

מבחינת תנאי עבודה, הדברים השתפרו למדי מאז הפוסט הראשון- כחודש ומשהו לתוך העבודה קיבלנו גישה לחדר ספקים[4] (the vendors room) שבו אנחנו יכולים לשלוט מרחוק במכונה שלנו, ולא צריכים לעבור כל יום את ריקוד החדר הנקי כמה פעמים ביום (ויכולים ללכת להשתין מתי שבא לנו! It's the little things). חדר הספקים הוא כמובן הרבה פחות דרמטי מרצפת הייצור (בפועל מין חוות מחשבים פשוטה למראה), אבל בשבועות הראשונים, העובדה שיכולתי לשבת בבגדים נוחים, בכיסא נוח, מול מחשב נוח, ופשוט לעבוד, נראו לי כמו נס קטן. אם כי יש דבר משותף אחד לשני המקומות, והוא שהרוטינה בכניסה כוללת התקלפות מבגדים. הקוריאנים ממש אוהבים את החדרים שלהם חמים (חשבתי להוסיף "ונעימים", אבל זה ממש תלוי במצב רוח של מי ששולט במיזוג אויר באותו יום, כבר היו ימים מחניקים), ואחרי שני קילומטרים של רכיבה ו/או הליכה, הדבר הראשון שאני עושה זה לקלף מעצמי את כל השכבות העודפות כמה שיותר מהר (כולל קפיצה לשירותים כדי להוריד את הגטקס).

09:30- עבודה

מבחינת העבודה, אני במצב מעט מוזר כרגע, כי כשנסעתי לביקור, העבודה היתה דבר אחד, וכשחזרתי, היא היתה דבר אחר. כשנסעתי, המטרה היתה להביא את המכונה לכשירות ולראות שהיא עומדת בדרישות- לחבר, לכייל, למדוד, לבדוק את אמינות המדידות, למדוד שוב, לכייל שוב, ובעיקר לפתור את כל הבעיות שעלו תוך כדי. למרות שאני מניח שחלקכם נרדמו רק מלקרוא את המשפט הזה, זה היה מאוד מעניין, מאתגר, ובעיקר, זה היה מאוד שלי. אני הייתי העיניים, האוזניים ובעיקר הידיים של הפרוייקט, ומה שאני עשיתי על המכונה, זה מה שקרה איתה.
אבל בתחילת החודש סיימנו את החלק הזה- המכונה כשירה ועומדת בכל הדרישות, שזה די מרגש בפני עצמו, אבל זה אומר שעכשיו התחיל המבחן האמיתי, וזה למדוד את הדגימות של הלקוח. וזה a whole different ball game, ובעיקר כולל הרבה יותר מעורבות של אנשים אחרים. פתאום יש חלק ניכר מהזמן שמה שקורה עם המכונה זה מדידות "רטובות" שנקבעות ע"י אנשים אחרים בפרוייקט. יש עדיין מספיק בעיות לפתור וכיולים לעשות, ואני עדיין העיניים והאוזניים[5] של הפרוייקט, אבל אני כבר הרבה פחות הידיים היחידות שלו. וזה מצריך קצת התרגלות.

12:00- אוכל!

אם יש משהו שאני מחבב בשגרת יום עבודה בסמסונג זה החדר אוכל. מדובר במפעל שקולט לקרבו כמה עשרות אלפי עובדים מדי יום, וצריך להאכיל את כולם איכשהו. אז מדי צהריים אנחנו יורדים אל חדר האוכל (אנחנו משתדלים לא ממש ב12:00, כי זו שעת העומס), אולם גדול מימדים (שאני בטוח שהוא אחד מיני כמה) ומופת של יעילות קוריאנית. לאור כל הקירות שאינם הכניסה עומדות זו ליד זו מסעדות קטנות של אוכל קוריאני, סיני, אמריקאי ואפילו דוכן מסעדה של אוכל בריאות, כל אחת מגישה מנה אחת ומנה אחת בלבד (באותו יום, זה משתנה מדי יום כמובן), כך שהדודות החביבות מאחורי הדלפק יכולות לייצר אותה בסרט נע ולייעל את העניינים. בכניסה, על לוח של מסכי לדים, מוצגות לך המנות האפשריות בכל מסעדה, עם סימונים שונים כמו "מתאים לשומרי משקל[6]" או "תשלום נוסף", וכמובן כמה קלוריות יש בכל מנה (גם המדרגות במפעל משולטות שסימונים שאומרים לך כמה קלוריות שרפת בכל גרם מדרגות). אחרי שהלכנו וקנינו שובר מתאים לארוחה, ניגשים למסעדה הרצויה, שמים את השובר בקופסה קטנה (לעובדי סמסונג יש כמובן כרטיס תןביס כזה שהם מעבירים), אוספים מגש, כף, צ'ופסטיקס ואוכל (אוכל קוריאני לרוב כולל מנה עיקרית וכמה מנות צד קטנות, ולאחרונה הם התחילו לסמן כמה קלוריות יש בכל חלק במנה. קצת אנאלי מצידם) ומנסים למצוא מקום לשבת שאינו תפוס על ידי אנשים אוכלים או ישנים. כן, אחד האיזורים של החדר אוכל תמיד נראה כמו ספרייה של אוניברסיטת אייבי-ליג אמריקאית, עם קוריאנים צעירים להחריד מעולפים על השולחנות ומשלימים שעות שינה. אחרי שמסיימים, שמים את המגש במסוע ממש סטייל חדר אוכל בקיבוץ (אח, נוסטלגיה). זו לא בדיוק מסעדה קוריאנית אוטנטית סטנדרטית, אבל תמיד יש משהו טוב (ולא חריף מדי) לאכול, ואני ממש מחבב את המקום.

---

[1] היתה תקופה שקראתי לזה "ההתעקשות שלי", אבל באמת שזו עדיין ההחלטה הכי הגיונית עבורי – הפקקים פה בערבים הם נוראים, ובמילא אני חונה איזה 700 מטר מהמשרד, אז זה לא שזה באמת מגן עלי מפגעי האקלים.

[2] קניתי לעצמי פה אוזניות true-wireless שקל יותר לכסות, אבל, כצפוי, זו היתה רכישה קצרת מועד. הדברים האלה כ"כ אבידים… (אם כי זה כן החזיק יותר ממה שציפיתי)

[3] בקארפול זה בעיקר לישון, כי לקרוא זה קצת לא מנומס, ובאוטובוס זה בעיקר לקרוא, אם אני לא מבזבז את הזמן בוואטסאפ…

[4] עם כל הילת ההייטק, אנחנו בסופו של דבר ספק. אבל נו, כולנו מוכרים משהו.

[5] אם כי אי אפשר להמעיט בעניין העיניים והאוזניים, בעיקר לאור זה שכאמור מאוד קשה להוציא ביט אחד של מידע מהקמפוס של סמסונג (אם כי לא בלתי אפשרי), וכמובן שאי אפשר להשתלט על המכונה מרחוק, כמו שאנחנו רגילים לעשות בארץ. היתה את הפעם האחת שכדי לפתור בעיית חירום הייתי צריך להקריא מילה במילה הודעת שגיאה טכנית למדי לראש צוות תוכנה בארץ, מה שהרגיש לי מאוד מטופש, אבל באמת שלא היתה שום דרך אחרת לעשות את זה.

[6] לקח לי זמן להבין שהסמליל הזה הוא לא כנפיים אלא משקל-מקלחת שכזה, מוסתר חלקית על ידי כרס. מאוד מעודן.

קוריאנית

לאור זה שידעתי שאני אמור לטוס לקוריאה כבר מזה שנה וחצי, תכננתי ללמוד קוריאנית. "תכננתי ללמוד קוריאנית" הוא כמובן האח של "התכוונתי להתחיל דיאטה", הבן דוד של "אני צריך לעשות יותר כושר" ונמצא במערכת יחסים לא מחייבת עם "נראה לי שכדאי לתרגל מדיטציה". אז כצפוי, התחלתי מאוחר למדי, אבל ניסיתי להשלים את הפער. ניסיתי שיעור פרטי אצל בחור קוריאני שלומד באוניברסיטה עברית (ומיד הבנתי שזה שמישהו יודע קוריאנית לא אומר שהוא יודע ללמד קוריאנית), ניסיתי כמה ערוצי פודקאסטים וערוצי יו-טיוב ללימוד קוריאנית, ובסוף נרשמתי לאתר שהערוץ שלו נראה הכי טוב.

ישר גיליתי את מה שהוא כבר קלישאה בקרב מערביים שלומדים קוריאנית- הכתב שלהם, ההאנגול, הוא אחד הכתבים הכי ידידותיים למשתמש. יש אימרה קוריאנית ש"אדם חכם יכול ללמוד את הכתב עד סוף הבוקר, אדם טיפש יזדקק ל10 ימים" (היום, 4-5 סרטוני יו-טיוב + קצת תרגול עם דף ועט ואתם מסודרים).
הסיבה שהכתב הזה הוא כל כך ידידותי היא כי הוא כתב שנוצר במיוחד במחשבה על קלות שימוש. המציא אותו המלך sejong the great (אחד מהשני המלכים היחידים בקוריאה שקיבלו היסטורית את התוספת the great) באמצע המאה ה-15, והוא נוצר על מנת לאפשר גם לפשוטי העם לדעת קרוא וכתוב. הטענה שאני שמעתי היא שהמטרה היתה פוליטית- מערכת הכתב שהיתה בשימוש עד אז היתה המערכת הסינית, שהיא כידוע מסובכת מאוד ללימוד, ורק אם יש לך הרבה זמן פנוי בחיים, כלומר אם אתה ממעמד האצילים (היאנגבאן) שיכול לשבת על התחת, יש לך זמן ללמוד אותה. אם אתה איכר שעובד יום וליל, כנראה שתחיה ותמות כאנלפבית. מאחר שידיעת קרוא וכתוב היתה תנאי הסף לקבלה לשירות הציבורי של הממלכה הקוריאנית, זה למעשה יצר מונופול של האצולה על הבירוקרטיה ומוקדי הכוח. המלך רצה להחליש את האחיזה בממלכה של שכבת  האצולה, שהיתה כל כך חזקה שאיימה על הכוח שלו, והבין שהצעד הראשון בדרך לשם הוא ללמד את האיכרים לקרוא. ידע הוא כוח, פשוטו כמשמעו.

הבעיה היא כמובן שזה נחמד לדעת איזה צליל האותיות שכתובות על הדף משמיעות, אבל זה לא הופך אותך לדובר קוריאנית. אתה צריך לדעת אוצר מילים ותחביר כדי לדעת שפה. וכאן, ובכן, קצת נעצרתי. כי קודם כל, התחביר הקוריאני הוא מבלבל. כמו שכתבתי באחד הפוסטים המתוסכלים שלי לקראת הטיסה, הקוריאנית היא שפה מסוג SOV- subject Object Verb, בניגוד לעברית ולאנגלית, שהן מסוג של SVO- subject Verb Object כלומר משפט כמו "אני אוהב קימצ'י" נאמר בקוריאנית כ"אני קימצ'י אוהב". כמובן שעברית מקראית היא בכלל שפה מסוג VSO כמו במשפט "וידבר אלוהים אל משה", ולפעמים גם, השם ירחם,  OVS, כמו ב"אבנים שחקו מים", אז אין לנו באמת זכות להתלונן. בכל מקרה, מה שצריך לזכור הוא זה-  אם קוריאנית ללמוד רוצה, כמו מאסטר יודה אתה מדבר להתחיל. י

מעבר לזה, קשה לעקוב אחרי הדיבור הקוריאני, או לדבר קוריאנית נכון. בהשוואה לשפות אחרות שניסיתי קצת להכיר, השפה קוריאנית היא הרבה פחות גרועה מהשפה הווייטנאמית ברמת מורכבות ההגייה[1], והיא לא טונאלית, אבל כן יותר מאתגרת מהתאילנדית למשל, שפה בה אתה שומע מילה ויכול לחזור עליה כבר בפעם הראשונה בלי שאנשים יצחקו עליך. קוריאנית מכילה כמה צלילים ותנועות ששונים ממה שאנחנו מכירים, כמו הㅓ)eo) שהיא סוג של חולם גרונית, או ה- (eu (ㅡ שזה איפשהו בין סֶגול לבין הקול שאתה עושה כשאתה בטעות נוגע עם הרגל בחשופית. גם בעיצורים יש להם כמה צלילים  מאתגרים, כמו ㄱ שנשמעת כמו הכלאה בין ג' לק' (ודווקא יש להם ק' מובחנת), ㅂ שנשמעת איפשהו בין ב' לפ' (וגם פה, יש אות שנשמעת כמו פ' פרופר), והבעייתית מכולן- ㄹ, שמחליפה גם את ל' וגם את ר' , באופן שמרגיש לי חצי אקראי, בחיי (ופה אין שום אות שנשמעת כמו ר' או ל' של ממש). קיצר, בהצלחה לא להישמע כמו אידיוטים. י

אבל בסופו של דבר, הכל מתנקז לסדר עדיפויות וכוח רצון. איכשהו, אחרי עוד יום עבודה ארוך, התקשיתי למצוא את כוח הרצון להתיישב מול המחשב, לא לגלול את הפייסבוק, לשלוף דף ועט ולהתחיל לשנן מילה אחרי מילה, כי בסוף, רק ככה לומדים. אולי אני צריך להפסיק לכתוב פוסטים כ"כ ארוכים לבלוג. י

אנגלית

באופן מפתיע, לא מדברים פה כ"כ אנגלית. ואני לא אומר שזה מפתיע כי אני מצפה שכל העולם ידבר אנגלית. בגלל שאנחנו חיים בבועה שהיא ישראל, אנחנו לא מבינים שיש הרבה מקומות בעולם שלא באמת מדברים אנגלית, חלקם עמוק במערב. ישראל היא יחסית מדינה עם כמות דוברי אנגלית גבוהה ביחס ליתר העולם (הלא-דובר-אנגלית כמובן). נסו למצוא דובר אנגלית סביר ברחוב בצרפת וגרמניה מחוץ לערים הבינלאומיות הגדולות ולא תיתקלו בהצלחה מרובה. מצד שני, כן תמצאו דוברי אנגלית מעולים במדינות כמו הולנד, דנמרק ויתר הנורדיות. התיאוריה שהמצאתי עוד בטיול של אחרי הצבא היא שזה פשוט עניין של גודל אוכלוסייה –  ברגע שהאוכלוסייה שלך עוברת את הכמה עשרות מיליונים, יש לך מספיק קהל שיכול לסבסד תרבות מקומית ברמה וכמות שתאפשר לאדם ממוצע לא תצטרך לצרוך את רוב התרבות שלו מחו"ל (וגם את מה שתייבא תוכל לדובב לשפה המקומית ברמה טובה, כמו שהצרפתים והגרמנים עושים חופשי). כי הרי אני לא באמת למדתי אנגלית בבית ספר (טוב, קצת), אני למדתי אנגלית מהטלוויזיה. י

בכל מקרה, זה יהיה מאוד נדיר להיכנס לחנות ולהיות מסוגל לתקשר באנגלית (חוץ מבתי מרקחת, רוקחים הם לרוב בעלי אנגלית טובה), או לעצור מישהו ברחוב ולקבל הנחיות באנגלית. אפילו החבר'ה בעבודה שלי, מהנדסים ואנשי הייטק, הם בעלי אנגלית מאוד בינונית מינוס שאני לעיתים מתקשה להבין. י
וזה כן מפתיע אותי כי בספר שקראתי (טוב, שמעתי) על קוריאה לפני הנסיעה (Korea: impossible country by Daniel Tudor) מוקדש פרק שלם ל"טירוף האנגלית" – כמה הם לומדים אנגלית מבוקר ועד ערב, ואז ממשיכים לתוך הלילה ב-האקוואנס, שאלו מין בתי ספר פרטיים שאפילו היו לא חוקיים לאיזו תקופה, שזה קריטי   לקידום המקצועי  שלהם וכן הלאה. יש אפילו סיפורים על הורים שמעבירים את הילדים שלהם מין ניתוח לחיתוך החיבור של הלשון לחך, כדי שהם יוכלו לדבר אנגלית ללא מבטא, תוך התעלמות ממאות אלפי הקוריאנים-אמריקאים שמדברים אנגלית ללא שום מבטא וללא שום ניתוח[2].

וככה, פרק שלם על כמה הקוריאנים מקדשים את לימוד האנגלית, ומתנצלים על האנגלית שלהם למרות שהיא מעולה וכן הלאה. ואני שמעתי את הפרק הזה לא מזמן שוב, אחרי שהייתי פה תקופה, וכל מה שאני חושב עליו הוא "חבוב, נראה לי שאתה צריך לצאת מסיאול קצת יותר ".

דג בבל

אבל זה לא שאני חסר אונים. כי יש לי דג בבל בכיס.

כולנו זוכרים כמה גוגל טרנסלייט היה משעשע אי שם בתחילת העשור, עם כל מיני סרטונים של אנשים שמריצים עליו כל מיני תרגומים איטרטיבים (הלוך ושוב בין שפות), עד שהמשפטים הופכים לג'יבריש מוזר.

אבל מתישהו, כנראה שסביבות 2016, גוגל טנרסלייט השתפר. ממש השתפר. אני נחשפתי לזה במהלך 2017, כשטיילתי בווייטנאם, ופתאום גיליתי שאני יכול אשכרה לשוחח עם אנשים- אתה כותב משפט, אתה מקבל תרגום, ואז עושה תרגום הפוך (כלומר מתרגם בחזרה לאנגלית את המשפט המתורגם) ומגלה שזה עדיין בדיוק אותה משמעות של מה שרצית להגיד. ואז גם גיליתי שיש את האפשרות של voice recognition, כלומר הוא יכול להקליט ולהבין את מה שהאדם מולך אומר ולתרגם לך בלייב, וכמובן לתרגם אותך בחזרה. הרגע שבו ניהלתי שיחה בסיסית עם חקלאי ווייטנאמי זקן קצת דרומית לאיזור המפורז  היה לא פחות ממרגש.

ב2018, באיטליה, גיליתי את הפיצ'ר הכי משוגע של ג"ט עד כה- המצלמה. גוגל יכול לתרגם בלייב כיתוב בתמונה (למשל, את הכרזה הדתית הזו). עכשיו, זה לא כלי מושלם (הוא כל הזמן מקפץ בין תרגומים, למרות שזה לפעמים עוזר להבין יותר), אבל הדברים שהוא מאפשר לי – לקרוא תפריטים, להזמין דברים במקבילה הקוריאנית לאי-ביי, להבין מה המצבים השונים במודים של המזגן (יש אפשרות של "dehumidification" שזו תהיה דרך טובה להרוג אותי בלילה בלי שאני ארגיש) ופשוט לקבל הרבה יותר הקשר על כל מה שנמצא סביבי – הם בלתי נגמרים. י

זה לא מושלם, כמובן, ולא פותר את כל הסיטואציות. זה תמיד יהיה מסורבל יותר לדבר באמצעות זה מאשר לנהל שיחה באנגלית או קוריאנית, ובאופן פשוט יותר, אני לא יכול לדבר בטלפון בעזרת  ג"ט. אבל זה כן משפר ומקל את החיים שלי פה פלאים. היכולת לשוחח עם מוכר בחנות כדי לקבל את מה שאני צריך היא נהדרת, ובאופן כללי משפטת כל סיטואציה בה אני צריך הסבר על משהו.

ומצד שני, זה בלי ספק מוציא את אחד המניעים הכי חשובים שלך ללמוד שפה- היכולת להסתדר. כי אין ספק שבטיולים הקודמים שלי בעולם, בעיקר בדרום אמריקה, זה תמיד היה הדרייב העיקרי, להיות מסוגל לתקשר את מה שאני צריך, לא להיות חסר אונים. ובעוד שאני כן רוצה ללמוד קוריאנית, זה תמיד יהיה יותר קל לשלוף את הגוגל טנרסלייט מאשר ללמוד בדרך הקשה. י

ומעבר לזה, זה בהחלט מעלה לי תהיות לגבי עתיד התקשורת הבין-שפתית. לא קשה לדמיין עתיד שבו לימוד שפה זרה יהיה מיותר, כי עדשות שתשים בעיניים ואוזניות שתשים באוזניים יתרגמו לך באופן סימולטני כל שפה. אתה אפילו לא תחווה את היות השפה זרה לך. האם זה עתיד רע? טוב? בתור מי שבעד מגוון ושונות בעולם, אז לכאורה זה דבר טוב, כי המשמעות היא פחות חדירה של אנגלית לכל מקום, מאחר שהיא תתורגם ישירות לשפה המקומית, ובעצם שמירה יותר חזקה על שפה וזהות מקומית. אבל האם מגוון ושונות הם בכלל בעלי משמעות בשפות אם אתה בכלל לא יודע שאתה קורא שפה זרה?

ויש לכך גם עוד רובד, שחוזר לתיאוריית גודל האוכלוסייה שציינתי קודם. אם תנסו להפעיל את פונקציית המצלמה על עברית, תקבלו את התמונה הבאה

התרגום מעברית לאנגלית עובד מדהים- ניסיתי לתרגם את הפוסט הראשון, על המפעל, לטובת חבר אמריקאי, ואחרי ששמתי את זה בגוגל, היו לי עוד עשר דקות של עריכה זריזה, וזה היה מוכן. זה נכון שהמבנה של המשפטים שלי מאוד מושפע מאנגלית (והמבנה משפטים שלי באנגלית הוא עברי להחריד), ועדיין, זה עבד מעולה. אבל התרגום בכיוון ההפוך, מאנגלית לעברית – לא כזה מזהיר. ועברית היא עוד מקרה חריג, כנראה לאור הנוכחות הגדולה של ישראל בהייטק. בדרום מזרח אסיה, כשעברתי בלאוס וקמבודיה, מדינות קטנות בהרבה מויאטנם, הגוגל טרנסלייט עבד בצורה די מזעזעת, ואף פעם לא הצליח לשמור על משמעות המשפט בתרגום חוזר. הנקודה היא כזאת- אני לא יודע לפי איזה שיקולים מתעדפים את השפות שבהן גוגל טרנסלייט עובד טוב או לא, וסביר להניח שגם התחביר של שפה משפיע על רמת התרגום, אבל אני משער שיש השפעה חזקה כמות אנשים וכוח כלכלי. התרחיש העתידי של תרגום סימולטני יגן הרבה יותר טוב על שפות עם עשרות ומאות מיליוני דוברים מאשר על שפות עם מיליוני דוברים ומטה. אני לא חושב שחדירה של אנגלית יכולה להכחיד שפות קטנות יותר, מנגנוני הכחדה של שפות הם אחרים, אבל אני חושב שהיא כן מדללת אותן. אני מרגיש בעצמי שהעברית שלי דלה יותר ממה שהיא יכולה להיות כי אני הרבה פעמים לאנגלית כשנוח לי (ומצד שני, אני מרגיש שיכולת הביטוי שלי כשאני משתמש בשתי השפות לסירוגין היא לפעמים רחבה יותר, כי אנגלית יכולה לדייק איפה שעברית לא, ולהיפך). בכל מקרה, אם אתה קוריאני, סיני או גרמני, אתה תוכל לצפות לשירותי תרגום מעולים, ולעולם לא תצטרך לדעת אנגלית, אבל אם אתה ממדינה קטנה באפריקה, היכולת שלך להילחם בחדירה המתמדת של האנגלית ולשמר את הייחודיות של שפה שלך תהיה נמוכה יותר. וזה… מבאס קצת. בדיוק סיימתי לקרוא כתבה מרתקת על זוג אחים שהמציאו לפני 25 שנה כתב לשפה שלהם (פולאני, שפה ילידית באיזור מערב אפריקה שמדברים אותה 40 מיליון איש), ומאז נאבקים להכניס אותה לשימוש דיגיטלי ביוניקוד ובכל המערכות הפעלה לפלאפונים, כי בעיניהם, כתב הוא דרך חשובה לשמר את התרבות והשפה שלהם, והיום כל הכתב הוא דיגיטלי. אלא שתוך כדי קריאה אני לא יכול שלא לתהות האם הם לא נאבקים את המאבק של אתמול.

ובסוף, יש ערך לידיעת שפה זרה. אני רואה איך אנשים מגיבים בחיוך ונפתחים יותר כשאני מנסה עליהם את מעט הקוריאנית השבורה שלי (אני כבר מצליח להזמין לאטה חם, לשאול כמה הוא עולה ואפילו להבין את התשובה!). אני לא חושב ששפות מעצבות מחשבה באופן מהותי (מה שנקרא היפותזת ספיר-וורף החזקה), אבל ידיעת שפה כן נותנת לך איזו הצצה להלך הרוח התרבותי ולפעמים גם להיסטוריה של חברה אחרת. זו רמה אחרת של היכרות של המקום שאתה חי בו. אז באופן שכבר מרגיש מוכר, הטכנולוגיה שתקרב בין אנשים היא גם זו שתרחיק ביניהם.

הערות מערכת

-תוספות לפוסטים הקודמים
י 1. משום מה לא עלה על דעתי שאני יכו לנסות לצלם את המפעל מבחוץ עד עכשיו. אז עכשיו עלה על דעתי, והוספתי תמונה. זה לא לגמרי מעביר את המימדים, אבל זה נותן תחושה. י
י 2. בפוסט הקודם עסקתי בפיסקה קצרה בתחבורה הציבורית בדונגטאן, שלא היה לי משהו מעניין להגיד עליה. אבל יום אחרי שפירסמתי את הפוסט ההוא, גיליתי שבאותו יום ממש על פוסט ב"רוכב לאוטובוסים", בלוג התחבורה הטוב בישראל (אם אתם לא מכירים, זה הזמן להכיר), על הרפורמה במערכת התחבורה הציבורית של סיאול, שהיתה איומה ונורא בתחילת שנות האלפיים והיום היא מהטובות בעולם, וכנראה המצליחה ביותר, מבחינת פילוח משתמשים (53% משתמשים בתחבורה ציבורית! ). מסתבר שכל מה שצריך הוא קצת לשנות את סדרי העדיפויות (ועוד כמה דברים, אבל נו). שווה קריאה!

---

י [1] המוטו של השפה הויאטנמית הוא בלי ספק "fifty shades of eh" או בתרגום לעברית-  "חמישים גוונים של סֶגול"

י [2] כפי שציינתי קודם, יש לא מעט אותיות קוריאניות שנשמעות בין לבין, מה שגם מקשה עליהם להבדיל בין האותיות האלו באנגלית, ולבטא אותן כמו שצריך. זה בולט במיוחד במקרה של הר'/ל', שאות אחת משמשת עבור שניהם. קולגה ישראלי סיפר לי, כשהייתי פה פעם קודמת, שהוא ישב בישיבה ולא הבין למה הם כל הזמן מדברים על לטאות- "lizards, lizards", עד שנפל לו האסימון והוא הבין שהם מדברים על תוצאות – results.
 התגובה שלי היתה – "אההה, אוקיי, עכשיו אני מבין מה לא הבנתי כל היום".י

תפתחו גוגל מפס (או, עדיף, את קקאו-מפס[א]) ותחפשו את סיאול. מצאתם? יופי. עכשיו תתמקדו קצת פנימה, כך שהדבליו של נהר ההאן תופס את כל המסך. עכשיו תגררו את המפה דרומה כמה עשרות קילומטרים (35, אם לדייק) עד תגיעו לצורה מאוד ברורה של 3 חצאי מעגלים קונצנטריים. ברוכים הבאים, הגעתם לדונגטאן!
אז אני גר בדונגטאן[ב]. מאחר שאני אוהב את הקונספט של כותרות של מילה אחת, כי הן פשוטות ולא מצריכות מאמץ יצירתי מיוחד, אז בחרתי במילה עיר, כדי להבהיר שזה יעסוק מקום בו אני חי במובן הרחב (כלומר לא הדירה, זה בהמשך). אבל התיאור של דונגטאן כעיר הוא, ובכן, -מורכב. אבל אני מקדים את המאוחר. אז בוא נתחיל בקצת-

רקע היסטורי קצר! (באמת קצר, אין לעיר שום היסטוריה)

אז דונגטאן היא עיר סמסונג. בהתחלה חשבתי שהיא ממש הוקמה על ידי סמסונג, אבל משיחות במשרד הסתבר לי שבראשית היה מפעל בינוני של סמסונג בשולי סוון (Suwon) העיר הגדולה מצפון לנו, וכשהבינו שאנשים רוצים לגור קרוב לעבודה, ושסמסונג מתכננת להקים פה עוד מפעל, גדול בהרבה (זה שאני נמצא בו), הממשלה הקוריאנית תיכננה פה עיר עם קווים עגולים ויפים, לפחות במרכזה (ההרגשה היא שהמרכז הוא מאוד מתוכנן, וככל שאתה מתפשט החוצה הסדר פוחת). אז במובן הזה, דונגטאן היא המודיעין/שוהם/עומר של סוון, בעיקר מעמד בינוני-גבוה שעובד במפעל ובדברים הנלווים. אגב, הסיפור שאני שמעתי הוא שכל האיזור היה שטח חקלאי שנקנה על ידי יזמים. חלק החקלאים שתו והימרו את הכסף שלהם מהמכירה ונשארו בלי כלום, אבל חקלאי אחד אמר לעצמו שכל מה שהוא רוצה זה להמשיך להיות חקלאי, אז הוא קנה בכסף הזה שטח גדול יותר. ופשוט קנה את השטח מהצד השני של מסילת הרכבת, ממול לדונגטאן. בשטח הזה עומדת היום דונגטאן 2 (כן, היו מאוד מקוריים בשמות), העיר העוד יותר גדולה שהוקמה לאחרונה כדי לעמוד בדרישה הלא נגמרת לדיור פה. מפה לשם, סביר להניח שמדובר בחקלאי הכי עשיר בקוריאה היום.
הכל פה הוא די חדש- דונגטאן 1 קיימת רק 12 שנים, ודוגנטאן 2 התחילה להיות מאוכלסת רק בשנתיים האחרונות. קצב הבנייה פה הוא מסחרר (מהחלון של הדירה שלי אני ספרתי 9 מנופים), והסתכלות במפות לווין יכולה להטעות – מה שנראה כאתר בנייה או אפילו שטח פתוח במפה יכול להיות כבר קומפלקס מגדלים מלא בשטח. מה שמביא אותנו ל-

התמצאות בשטח!

החלק הבא יהיה עמוס מפות ושרטוטים, ואני מצטער אם זה לא הקטע שלכם, אבל כמו שאמר רומן מארס בכבודו ובעצמו
I'm sorry, but if you don't like maps, I don't think we can be friends
קצת קשה להגדיר איפה דונגטאן מתחילה ונגמרת. אם נניח נשאל את גוגל מפות, שכמו שכבר אמרתי בהערת שוליים, לא מאוד חזק במה שקורה פה, נקבל את התמונה הבאה-

• 

שהיא ככל הנראה לא מדויקת באותה מידה שהיא משעשעת, עם כל הדבלולים של הגבולות.

אבל להגנת גוגל ייאמר גם המקומיים לא בדיוק סגורים על זה, וגם קקאו מסכימה עם הקווים הכללים. מבחינה עירונית הייתי משרטט משהו כזה-

אבל בוא נשים את דונגטאן 2 בצד, כי היא באמת עוד מאותו דבר, רק יותר מעפן, ונסתכל על דונגטאן 1 מקרוב, ונבין מה איפה, ולמה.
קודם כל, מהמחקר שעשיתי (כלומר, סרטון ביו-טיוב שמצאתי) עולה שהיו פה ב2018 132,000 איש, במרחב של 9 קמ"ר, מה שמביא בערך לצפיפות ממוצעת של -14.6, שבמונחים של
עירוניות, זו צפיפות לא רעה (ואני יכול לנחש שזה רק עלה מאז)
אז זו מפה של דונגטאן 1-

• 

וזו החלוקה הגסה של דונגטאן שעשיתי לחמישה סוגים של איזורים, כי מה עוד יש לי לעשות בחיים-

חלק א' – סיור בדונגטאן

בשחור מסומן המתחם העצום של סמסונג בצפון העיר, שהוא מן הסתם המעסיק הכי גדול בעיר והמנוע הכלכלי שלה. מלבד זה שהוא די מבתר את החלק הצפוני לשניים, המתחם  גם לוכד בתוכו משלושה כיוונים את איזור המשרדים הראשי של העיר (סגול, שמסמן באופן כללי איזורי משרדים
ושירותים), שמכיל באופן לא מפתיע בעיקר ספקים של סמסונג (ובספקים אני מתכוון לחברות כמו נובה, אבל גם לענקיות בין לאומיות כמו M3 וASML, האחרונה מוכרת מכונות שהן א'- חובה בכל מפעל ב' – עולות כמו שלוש עד שישה מטוסי F16 חדשים [150-300 מיליון דולר]).
בכל מקרה, המשמעות היא בשעות העומס, כולם מתנקזים לכביש אחד, ונחשו כמה כיף זה…

בתוך הקמפוס של סמסונג לא נוסעות מכוניות, אתה הולך ברגל מהשער למפעל (אלא אם אתה איזה ביג-בוס, לפי המכוניות שאני רואה חונות מחוץ לפאב שלי), וזה לא קמפוס קטן, כלומר זו לא הליכה קצרה, מה שהולך להיות חוויה… מעניינת… כשהטמפרטורות יצללו עמוק מתחת לאפס בעוד חודש.

בצהוב מסומן איזור מרכז העיר איפה שאפשר למצוא אינסוף בארים, מסעדות, בתי קפה וגם הרבה עסקים הקטנים (אני גאה להגיד שכבר מצאתי את חנות כלי העבודה). המון אורות ניאון, כמצופה מעיר אסייתית (אם כי כנראה לא בסקאלה של הגדולות). אני גר בפינה הצפונית של מרכז העיר, במעין מגדל מגורים אורבני, ואני יכול להגיד שזה מאוד נוח- יש לי בית קפה, סופר קטן ואיזה 3 חנויות 7/11 (שבפועל פתוחות 24/7) פחות מ-100 מטר מהכניסה של הבניין, ואינסוף מקומות לאכול לשתות בהם בטווח של מאות מטר. באמת, לפעמים זה מרגיש שיש יותר מסעדות מאנשים במרכז העיר, ואני אפילו לא בדקתי מה יש מעל קומות הקרקע. אנשים תמיד מסתובבים שם והמקום תמיד מרגיש חי. מאחר שאני גר בקומה ה23 בכיוון שפונה החוצה ממרכז העיר, הרעש משם הוא לא בעיה  (הרעש מהכביש, לעומת זאת, הוא קצת כן). האיזור הוא חי, ומרגיש עירוני למשעי- בנייה חצי גבוהה (8 קומות) ויחסית מעורבת שימושים, ובין לבין מפוזרים מגדלי מגורים מעל מרכזים מסחריים קטנים.

בלב מרכז העיר עובר הפאסאג', מעין מפלס מעבר משוקע מתחת למפלס הרחוב, שחוצה מהגבעה המרכזית אל הסנטרל פארק, ויש לאורכו חנויות ומסעדות ובקצה אחד שלו הוא גם חוצה את הקניון המרכזי של דונגטאן. מקום חמוד אבל לא מאוד בשימוש ביומיום, כמו שזה מרגיש לי- אנשים תמיד מעדיפים ללכת במפלס של רחובות אמיתיים, ולא לרדת קומה. אני מתחיל לחבב אותו, כי הוא כן חוסך חצייה של 2 כבישים בסיטואציות מסוימות, אם צריך להגיע לצד השני של מרכז העיר, ולחצות פה כבישים זה השטן, כמו שאסביר בהמשך.

וזה מביא אותנו לשתי הקטגוריות האחרונות , שהן בעצם אותה קטגוריה , רק בעלות אופי מאוד שונה – מגורים. בכחול מסומנים שכונות המגורים, איזורים של תלת קומתיים  די חמודים, לפעמים עם איזו חנות או מסעדה קטנה בקומת הקרקע, רחובות קטנים ורגועים. אלו תמיד מרגישים לי החלקים הכי שפויים בדוגנטאן, אלו שאם הייתי גר פה, שם הייתי רוצה לגור. זה נכון שכנראה לא מדובר באיזורים עם צפיפות מאוד גבוהה, אבל הם מרגישים לי עירוניים למשעי.

---

אבל האיזורים האלה הם במיעוט, בשטח ומן הסתם בכמות האנשים שגרים בהם, לעומת מה שאני חושב עליו כפיצ'ר המרכזי של עיר קוריאנית, ומסומן באדום שמפוזר על כל המפה – הפרויקטים, או כמו שמקובל לקרוא להם בעולם האדריכלות הישראלי- מגדלים בפארק [ג]. כן, הגישה התכנונית בדרום קוריאה לא שונה במהותה מזו של ראשון לציון מערב…

---

קודם כל, קשה להפריז בכמה הבנייה הזו נפוצה- אפשר לראות את זה על המפה עצמה, אבל גם בכל נסיעה מחוץ לעיר אתה רואה את אותם מגדלים בדיוק. לזכותם צריך להגיד שבסוף הם כן מאפשרים לקוריאנים לדחוס כמות גדולה של אנשים לשטחים לא גדולים, ושהפארקים שבהם הם יושבים הם נעימים גם אם אתה עובר אורח, וכן מכילים מרכזים קהילתיים, גני שעשועים, ואני אנחש שגם גנים ואולי בתי ספר (בקומפלקס של חבר מהעבודה יש אפילו מרכז ספורט עם בריכת שחייה). כמו שהעיר לי חבר שגר במגדל כזה בארץ, זה נהיה אופנתי לחבוט במגדלים, אבל למי שגר שם, איכות החיים שם היא די טובה ובאמת שאני לא יודע איך אנשים שגרים בהם חווים אותם.
ועם זאת, ברמה העירונית, יש גם לא מעט להגיד לגנותם. והדבר אולי הכי בולט זה שהם מכוערים. באמת, המגדלים האלה ברובם גורמים לשכונת אם המושבות בפ"ת להיראות אסטטית. וזו, ואני אחזור על זה, צורת הבנייה הנפוצה ביותר שראיתי פה. אז הנוף הוא לרוב די מבאס. דוד, הבחור שהיה איתי בתחילת ההתקנה, ישר אמר משהו בסגנון שזה מרגיש לו כמו אדריכלות סובייטית, של בלוקים חסרי נשמה ואופי. י

מעבר לזה, עירונית, הם סובלים מכל הבעיות שלמגדלים בפארק – אפס חזיתות מסחריות לאורך הרחוב (יש בד"כ איזו חנות קטנה של 11\7 בכניסה), בלוקים עצומים, שמונעים יצירת גריד טוב. אני אישית פשוט משתעמם מללכת לידם. צריך להגיד שבמקרה של דוגנטאן, הרבה מהפרוייקטים האלו דווקא די קרובים למרכז העיר ו/או למפעל אז אני מניח שיש אנשים שיכולים ללכת לאן שהם צריכים (אני התחלתי ללכת למפעל). אבל בתחושה שלי, מחוץ למרכז העיר אני פשוט לא רואה הרבה אנשים הולכים, ונראה שכולם מתניידים ברכב. מדובר למעשה בפרברים ורטיקלים.

כמובן שיש איזור שישי שלא הייתי צריך לסמן בצבע מאחר שהוא כבר מסומן היטב בירוק- הפארקים. הפארקים שלהם הם בהחלט מוצלחים. בצד אחד של הפאסאג' נמצא הסנטרל פארק, שלא יצא לי להיות בו יותר מדי, אבל הוא נראה יפה ונעים, ובצד השני של הפאסאג', במרכז העיגולים, נמצא הפארק הגדול, שהוא למעשה גבעה מיוערת יפה שאפשר לשוטט בה בשבילים נוחים ולהרגיש קצת בטבע בתוך העיר. בראש הגבעה יש פגודה מסורתית ציורית שאפשר לשבת ולהתבונן בהולכים ובמתאמנים

אנקדוטה – תעלומת מגרשי הגולף הבלתי נראים

ויש שימוש קרקע נוסף שלא דיברתי עליו אבל הוא מאוד מאוד משמעותי באיזור דונגטאן. הדבר הראשון שאני חשבתי כשהסתכלתי על תצלומים אויר של האיזור של דונגטאן הוא – מה זה כל התולעים האלו סביב העיר? הסתכלות לעומק גילתה שאלו כמובן מגרשי גולף, הספורט הכי בזבזני בשטח פר שחקן שאי פעם הומצא על ידי בני אדם. ואני לא צוחק, המגרשים בתמונה תופסים את אותו שטח פחות או יותר כמו כל דונגטאן, ואלו רק המגרשים שנכנסו לפריים בצילום הזה, כל האיזור מרושת בהם. אבל מה שהפתיע אותי כשהגעתי לפה הוא שביחס לנפוצות שלהם, המגרשים האלו פשוט בלתי נראים. לא משנה לאן נסעתי, פשוט לא ראיתי שום עדות לקיומם. התחלתי כבר לתהות אם הם בכלל קיימים, עד שבסופ"ש האחרון טיפסתי על ההר הכי גבוה באיזור (עם האופניים על הגב, אבל זה סיפור מטופש ואחר), ופתאום מבין העצים ראיתי כמה מגרשי גולף מציצים אלי , מוחבאים בינות לגבעות ויערות עבים. נשמתי לרווחה- " אני לא משוגע", אמרתי לעצמי, והמשכתי לסחוב את האופניים על הגב.

חלק ב'- התניידות

אומרים שעיר
is as good as it's transportation
וטוב, מה אני אגיד לכם, זה לא אומר דברים מאוד טובים על דונגטאן…

מכונית
car is king

דונגטאן היא דוגמה ומופת לתכנון מכוון רכב פרטי. כל כבישי הטבעת והכבישים שחוצים אותם הם כבישים עם שניים עד חמישה נתיבים, לכיוון. יש לך מעברים תחתיים בחצי מהצמתים. אני משער שהם היו משוכנעים שאם הם ישימו מספיק נתיבים, אז לא יהיו פקקים, אבל, נו, ראינו איך זה עבד יפה בארה"ב. בהתחלה שמעתי אותם מזהירים אותי לגבי הפקקים, ובתוכי חשבתי "טוב, ראיתי את הפקקים פה, ו sweet summer child, בואו לישראל פעם". אבל יום אחד נאלצתי לקחת את האוטו למשרד, ובעוד שההלוך עבר חלק, בחזור נפלתי על הפיק של הפיק של שעת העומס, ומרחק שלוקח לי עשר דקות באופניים לקח לי בערך 40 דקות באוטו. יש להוסיף שהרמזורים קצת מבלבלים, כי א' החץ לפנייה שמאלה נמצא מימין לאור הירוק (למה?), ואור צהוב משותף עם אדום אומר שזה עובר עכשיו לאדום, לא לירוק… וזה עוד לא הכי גרוע, אבל נגיע לזה בהמשך. מי שרוצה לחוות את דונגטאן ממעוף הדשבורד, יכול לעשות את זה בסרטון המעט מוזר הבא, שבו מישהו פשוט נוהג בעיר. י

 תחב"צ

אין לי משהו חכם להגיד על התחבורה הציבורית פה, מלבד זה שביום היחיד שיצא לי להשתמש בה היא היתה ממש אחלה, והיה ממש קל להשתמש בה בשילוב עם קקאו מפס, אבל זה ידוע שחוויה של תחבורה כתייר היא מאוד שונה מהחוויה של יומם – תיירים שמבקרים בארץ דווקא די עפים על התחב"צ שלנו, מלבד העובדה שהיא לא עובדת בשבת. יש פה נתיבי תחב"צ פה ושם, אבל לא באופן מלא, ואני משער שהמחסור בגריד והעובדה שהעיר פרוסה מאוד הופכים אותה ללא מאוד יעילה. לא נראה לי שמישהו מהקולגות שלי מגיע באוטובוס.

תוספת עריכה מאוחרת- יום אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה גיליתי שבאותו יום ממש על פוסט ב"רוכב לאוטובוסים", בלוג התחבורה הטוב בישראל (אם אתם לא מכירים, זה הזמן להכיר), על הרפורמה במערכת התחבורה הציבורית של סיאול, שהיתה איומה ונורא בתחילת שנות האלפיים והיום היא מהטובות בעולם, וכנראה המצליחה ביותר, מבחינת פילוח משתמשים (53% משתמשים בתחבורה ציבורית! ). מסתבר שכל מה שצריך הוא קצת לשנות את סדרי העדיפויות (ועוד כמה דברים, אבל נו). שווה קריאה!

אופניים

אז כמובן שהדבר שעשיתי בסופ"ש הראשון שלי פה היה לקנות אופניים (ואז לקנות עוד אופניים, אבל זה עניין אחר). ומיד גיליתי כמה אופניים זה נפלא פה, כי זה באמת מפצה על המרחקים המוגזמים מצד אחד, וכמובן לא סובל בפקקים הקשים פה מצד שני. תחושת החופש היא נפלאה.

עם זאת, זה לא שהם באמת סופרים פה אופניים. קודם כל, שבילי האופניים הם על המדרכה, באופן גורף (ולא רק בדונגטאן, המצב זהה בסיאול). אין פה מושג של שביל במפלס הכביש, פשוט לא. זו בד"כ גישה שמעידה על "שמענו שאופניים זה משהו מגניב כזה ושמשתמשים בו בעולם, אבל אין לנו מושג איך משלבים את זה בתחבורה באמת ואין לנו ממש רצון ללמוד, אז בואו נדחוף את זה על המדרכה".

ובאופן כללי, לא נראה שהאופניים נתפסים פה כדבר בעל ערך כלשהו- אנשים קושרים פה אופניים שוות למדי עם מנעולים שאפשר לפתוח בביס. בחיי שפעם אחת עמדתי בחנות אופניים במשך עשר דקות וחיכיתי שבעלים יגיע, כשהייתי יכול לצאת עם כל אופניים שרציתי בלי בעיה, אבל גניבות אופניים זה כנראה לא אישיו פה.

אני כן רואה הרבה אופניים קשורות בכניסה לכל מיני מקומות, אבל אני פשוט לא רואה את הרבה אנשים רוכבים עליהן. בשלב מסוים תהיתי למה זה, כי אפילו עם שבילים על המדרכה, דונגטאן היא מאוד מתאימה לרכיבה מבחינת הטופוגרפיה והמרחקים- לוקח לי 10 -15 דקות להגיע מהדירה שלי למשרד (ואחרי שנה וחצי של יוממות באוטו או אוטובוס בין ירושלים לרחובות, אני מתענג על זה כל בוקר מחדש) של רכיבה רגועה, הרבה יותר מהר ממה שהייתי כאמור עושה את זה באוטו. אבל אז אני מזכיר לעצמי שאני הגעתי בסתיו. לפני חודשיים הייתי מתאדה עד שהייתי מגיע למשרד, ועוד חודש ומשהו נראה כמה גיבור אני אהיה כשטמפ' תרד למספרים דו ספרתיים מתחת לאפס. נעדכן. י

הליכה

בתור מי שרגיל לתשתיות הישראליות, ללכת בדונגטאון זה חוויה מאוד אמביוולנטית. כי מצד אחת, התשתיות הפיזיות במצב מעולה- המדרכות רחבות ובמצב  מושלם, זה לא הבדיחות השבורות שאנחנו רגילים מהארץ, כל מעבר מונמך למשעי, ולאורכן משולבים אבני סימון לעיוורים (אבנים צהובות, לא שזה משנה לעיוורים), על מנת שיוכלו ללכת באופן עצמאי ללא חשש, כולל עם שינויי תבנית לפני צמתים- י

ואנשים הולכים פה, זה לא שזה לא קיים. ותמיד יש אפשרות ללכת דרך הפארקים של המגדלי פארקים אם אתה לא ממהר (ויודע לאן אתה הולך, כי זה לפעמים ללא מוצא), שזה נחמד ונעים.
אבל הבעיה היא לא במצב הפיזי של התשתיות, אלא במדיניות התכנונית. כמו שאומר אחד ממכרי – תראו לי את הצומת (או ליתר דיוק #תראוליאתהצומת, חפשו בפייסבוק).
ולחצות פה את הצמתים זה נצח. בתור התחלה, אין אצלם את ההמצאה הישראלית הפשוטה של איים. מה שאומר שאתה יכול לחצות את הצומת במופע[ד] אחד ויחיד בכל סבב, זה של התנועה המקבילה לתנועה שלך, ובצד שאתה חוצה בו (כי התנועה המקבילה לצד הנגדי מקבלת גם פנייה שמאלה). וזה בד"כ סבבים ארוכים, לדעתי יש בחלק מהצמתים דקה לכל מופע, כלומר לחצות פה צומת אחד מצד לצד יכול לקחת חמש דקות, יותר אם אתה צריך לפינה הנגדית. באופן מעט מפתיע לתרבות שמאופיינת בתזזיתיות מסוימת, לפחות ביחס לשכנים שלה, אני רואה ממש מעט גניבות רמזור של הולכי רגל, כולם מחכים בסבלנות גם בצמתים המעטים שלחצות באדום לא אומר מוות מיידי (גניבות רמזורים של נהגים דווקא ראיתי פה ושם). מעברי חצייה באיזורי המגורים הם כמובן מאות מטרים אחד מהשני, אז בהצלחה לצאת מהבית וללכת לבקר את השכנים מעבר לכביש.
אבל החלק הכי גרוע הוא האינטראקציה עם המכוניות. כי בעוד שאני שומע פה מעט צפירות, והם כולם מאוד מנומסים בד"כ, זכות קדימה להולכי רגל היא פשוט מושג שלא קיים פה. אחת מהבחורות מהמשרד אמרה שכשהיא היתה בהכשרה במטה בישראל, היא ממש התרשמה איך כולם היו אדיבים כלפיה ותמיד עצרו לה במעברי חציה. כן, המצב פה כל כך גרוע בנושא של זכויות הולכי רגל שנהגי ישראל נתפסים כאדיבים. אני מדי פעם בודק (באופן בטיחותי, כמובן) האם הפעם יעצרו לי כשאני אכנס למעבר חצייה, וזה פשוט לא קורה.
וגם מבחינה תשתיתית- אין פה את המנהג התכנוני הישראלי המגונה של ימינה חופשי (ממליץ לקרוא את ההסבר למה הפיצ'ר הזה, שאנחנו כה רגילים אליו, הוא כ"כ מסוכן), אבל למעשה יש פה משהו יותר גרוע- ימינה חופשי בלי נתיב השתלבות. זה לא משנה אם הרמזור הוא אדום או ירוק לרכבים או להולכי הרגל, לרכבים תמיד מותר לפנות ימינה[ה]. ובתרבות שבה אין שום התחשבות בהולכי הרגל, זה די מסוכן. אם מוסיפים לזה את רוכבי האופניים שמזגזגים ביניהם, אז אם היו אומרים לי – אורן, תכין בבקשה את המדיניות תכנונית הכי עוינת להולכי רגל, כנראה שהייתי מציע משהו כזה.

סיכום כלשהו

לסיכום, אני מרגיש שאני קצת התמקדתי יותר בשלילי, אבל זה לא שרע פה. אני גר במיקום מעולה ונהנה ממנו מאוד. ויש פה יופי מסוים (שאפשר לראות בבלוג צילום של מישהו אקראי באינטרנט, שבאמת הוציא מפה את המיטב). אני לא יודע איך המקומיים חווים את העיר שלהם, יכול להיות שעבורם דונגטאן הוא המקום הכי טוב לגור בעולם. ובלי ספק שהקירבה של רוב מקומות המגורים למרכז עיר שוקק היא יתרון לרובם, אם כי אין לי מושג עד כמה הוא מנוצל.

ועם זאת, אי אפשר שלא להרגיש שזו עיר שלוקה בהרבה מהנגעים המוכרים של "עיר מודרנית" מתוכננת מלמעלה– הכבישים הרחבים והעדפה של רכב על פני כל כלי אחר, העדפת פרוייקטים הגדולים על פני התפשטות אורגנית. ובעוד שצרת רבים היא חצי נחמה, זה רק חצי נחמה.

---

הערות שוליים

א'- גוגל, באופן מעניין, הם לא ממש חזקים בקוריאה, וגוגל מפות הוא למעשה לא בר שימוש. כמנוע חיפוש, קוריאני ממוצע ייפתח את מנוע החיפוש המקומי naver בסבירות הרבה יותר גבוהה מאת גוגל, וזה מרשים שיש מדינה שבה חברה מקומית מצליחה להילחם בהגמוניה העולמית של גוגל. ומבחינת מפות, הסיפור אפילו יותר  מעניין-  כפי שהבנתי, הממשלה הדרום קוריאנית לא נתנה לגוגל גישה למפות שלה, או הרשאה למפות בעצמה, מאחר שגוגל סירבה לשים את השרתים שיחזיקו את המידע הזה בדרום קוריאה. הסיבה לדרישה הזו היא במקור בטחונית, כי הדרום קוריאנים חוששים שהצפון קוריאנים ישמשו במידע הזה כדי לתכנן התקפות. אבל כמובן שאנשים צריכים מפות מדוייקות בעידן הדיגיטלי, ושתי חברות, נאוור וקקאו, עשו את המיפוי, ועכשיו יש לצפון הקוריאנים את כל המפות שהם צריכים, בקוריאנית (ואם הם מחפשים את בסיסי הצבא, הם רק צריכים למצוא את ההבדלים בין גוגל לקקאו, אני כבר מצאתי בסיס חיל אויר אחד ככה).

ב'- או כמו ששמעתי כבר מישהו קורא לה- דוגטאון. למרות שהיא בתכל'ס הכי רחוקה מדוגטאון שאפשר

ג'- יש קבוצה ישראלית שניסתה לטבוע בעבר את המושג החמוד למדי Urburbs  שמתאר את האדריכלות הישראלית השכיחה די במדויק- אורבנית לכאורה, אבל פרברית במהותה. למרבה הצער לא תפס, ולו רק בגלל שזה לא בר הגייה.

ד'- מופע, למי שלא בקיא בז'רגון, זה הרמזור לכיוון מסוים

ה'- בפעמים הראשונות שנהגתי זה מאוד הלחיץ אותי להיכנס לצומת באדום… אגב, הבנתי שזה ככה גם בארה"ב. לא הופך את זה לנורמלי.

הרוטינה

דברים לא תמיד הולכים לפי התוכנית. זו הסיבה שאנחנו למשרד מגיעים ב0930, שזה מאוחר למדי בסטנדרטים שלי, אבל בסוף, מאחר שאנחנו מקדימים את ישראל ב7 שעות, עדיף תמיד להתחיל מאוחר ולסיים מאוחר כך שתהיה לנו כמה שיותר חפיפה מול האייץ.קיו. (הכינוי של הסניף המקומי למטה ברחובות), כי כשדברים משתבשים, ובכן, זה הזמן לחבר טלפוני… י

לוקחים מונית לשער המתחם של סמסונג, נותנים את הדרכון (כשלא שוכחים אותו בבית, מה שמעולם לא קרה לי כמובן), ואז מופעלת באופן אוטומטי האפליקציה של סמסונג שנאלצתי להתקין על הפלאפון, שלמעשה חוסמת כל אפשרויות של הקלטה, אודיו או וידאו, מרגע שנכנסת לשערי המתחם. כן, פולשני משהו, וכן, זו הסיבה שלא יהיו הרבה תמונות שמצורפות לפוסט הזה. זו הסיבה שהתמונה היחידה שאני יכול לצרף לפוסט הזה היא מה שאני יכול לצלם מחוץ לשער
לפחות בשלב הזה עדיין אפשר להסתובב עם הפלאפון… י

הולכים דרך הקמפוס של סמסונג, כשמסביב מגמדים אותנו מפעלי הענק של הייצור (הפאבים, בפ' רפה, מלשון פאבריקיישן, יעני ייצור). יש כמה בניינים גבוהים יותר בדונגטאן, אבל שום דבר לא מתחרה במסיביות שלהם, פשוט קוביות מתכת עצומות שמדהימות אותי כל פעם מחדש (ושניתן לראות מכל פינה בעיר, כולל החדר של הדירה שלי). הבניין שאנחנו עובדים בו, לשם השוואה, הוא מאוד צנוע, רק שמונה קומות ובאורך של כמה עשרות מטרים בלבד, אולי מאה. י

ואז מתחילים את הרוטינה. הרוטינה היא רוטינת הכניסה לחדר הנקי, שכשמו כן הוא, נקי, אז נא להשאיר את כל הזיהום המטונף שלך בחוץ, תודה. י
מתחילים בלהוריד ולאחסן נעליים בכניסה לאיזור הכללי, הולכים לחדר הלבשה, מאחסנים בלוקר את הציוד האישי, מורידים מכנסיים וחולצה ולובשים את הפיג'מה, מכנסיים וחולצה נעימים באופן מפתיע שמשמשים כבגד תחתון (אני שוקל להגניב איזה זוג הביתה, בחיי). משם עוברים דרך מנהרת הרוח הראשונה, שאמורה לסלק ממך חלקיקי אבק, לחדר ההלבשה הבא. שמים את מגן הפה (השנוא עלי)  ואת כיסוי הראש, משם ממשיכים לחליפות הארנב, שאני לא יודע למה, אבל זה הכינוי של החליפות המלאות. משם לנעלי חדר נקי, שנראות כמו נעליים הולנדיות רק בגרסת הפלסטיק/ניילון (ונוחות באותה מידה), שמים וסט זיהוי, תגי שם על הכתף, כפפות, מנהרת רוח שניה, והנה אנחנו בפנים, צ'יק צ'ק, רק עשר דקות אם אתה יודע מה אתה עושה. כמובן שאם נניח יצאת להשתין, או יש משהו שאתה לא יודע וצריך לצאת החוצה כדי להתקשר לHQ, ובכן, קדימה לעבור שוב את נעליים-לוקר-פיג'מה-מנהרה-כיסויפה-כיסויראש-חליפת ארנב-נעליים הולנדים-וסט-תג-מנהרה שניה. בתוספת החמש-שש דקות לתהליך היציאה, אתה שוקל היטב כל לגימה שאתה לוקח במהלך יום עבודה… י

הצוות

השבוע עבדו איתי דוד וג'ייק. דוד, או בשמו המלא דוד אברונין, הוא מהנדס מוצר, שזה בעצם הבחור שיודע לאן חיבורי החשמל והצינורות הפניאומטיים אמורים ללכת, או ללמד את הרובוט (אם אתם חושבים על
C3PO
, תחשבו מחדש על מזלג גדול שנע בעדינות אך במהירות רבת חן) לטעון וייפרים (פרוסות הסיליקון שעליהן מתבצע ייצור השבבים) מהמנשא שלהם אל תוך המכונה. הוא גם אחד האנשים הנעימים והנינוחים שעבדתי איתם. ייתכן שזו תכונה שנובעת מהידיעה המרגיעה, שבמקרה הצורך הוא יכול לקפל כל אדם אחר בחדר לכדור קטן, לאור היותו אלוף העולם בהרמת משקולות לשנת 2007 (כן, זה היה לפני יותר מעשור. מתי אתם הייתם אלופי העולם בהרמת משקולות?), מראה שאגב נשמר לו באופן ברור. י
יחד איתנו עבד ג'ייק, שזה השם המערבי של ג'יי-הא (לכולם פה יש שמות מערביים, כדי להקל על הלשון המגושמת שלנו), מהנדס השירות שלנו ואיש הקשר שלנו עם "הלקוח". בחור שבהערכה הראשונה שלי נראה בן 22, אבל כמובן שכמו כולם פה, הוא מבוגר בעשור מההערכה שלי (קוריאנים  נראים צעירים להחריד, זה נורא). הרושם הראשון שלי ממנו היה גם של בחור ביישן וקצת איטי, אבל זה כי, ובכן, אנחנו נוטים לבלבל איטיות בשפה עם איטיות מנטלית, וג'ייק הוא הרבה דברים, אבל איטי וביישן הוא לא. למעשה, מדובר בבחור חד, ציני ומעט בועט בסמכות, ואם מחסירים את גלגולי העיניים הבנאדם בהחלט בא לתת עבודה ובאופן כללי שותף עבודה סבבה למדי. כל יום כשאנחנו נכנסים אני מכריז "האל סו אי-סאיו!" י
(we can do this!)
וג'ייק עונה "האל סו איפסויו!" י
(we can't!),
צוחק, ונכנסים פנימה. י

העבודה

אנחנו באנו להתקין מכונה, שהיא קצהו של תהליך עבודה ארוך שלקח כמה שנים טובות אצלנו בחברה (אבל בלי לחץ…). המכונה היא חלק מבקרת הייצור על תהליך ייצור השבבים, שזה אומר שאם סמסונג היא קונדיטור שמכין עוגה, אנחנו לא התנור, אנחנו המדחום של התנור. זה כמובן מדחום שעולה כמה מיליוני דולרים, אבל זה לגמרי כסף קטן כשזה מגיע למכונות בתחום המוליכים למחצה  (יש מכונות שעולות פי עשר ואפילו פי חמישים). י

המטרה שלנו היא לקחת את המכונה שבנינו, ועבדה סה"כ יפה בבית, ולגרום לה לעבוד פה, לפי הדרישות שהתחייבנו ללקוח, ובאופן אמין לחלוטין, כי אם יש משהו שאף אחד לא אוהב, זה לקנות מכונה במיליוני דולרים ואז שהיא לא תעבוד ותתקע את הפס ייצור שכל דקה שהוא לא עובד עולה יותר ממה שאתם רוצים לדמיין. אז מה אני עושה כל יום? כרגע, עוד לא הרבה, עד כה בעיקר פילסנו, העמדנו, פילסנו שוב, חיברנו, התגברנו על תקלות מכניות וכו'. האמת עד כה זה בעיקר היה המופע של דוד, אבל החל משבוע הבא, אנחנו מתחילים כיוננונים, כיולים, מדידות, ואז חוזר כלילה (זה היה טייפו במקור, אבל החלטתי להשאיר). ושם, ובכן, אני נכנס לתמונה. י

הדבר הכי מגניב שתופס את העין כשאתה נכנס לפאב היא מערכת ההובלה – מעל הראש שלך נמצאת אוטורסטרדה רב נתיבים, בה הרובוטים שנושאים את מנשאי הוייפרים רצים בין בין מכונה למכונה, ומעבירים את הוייפרים בין תהליך לתהליך. כשהם מגיעים למכונה, הם מורידים או מעלים את המנשא במין רצועות כאלה שגורמות לי לחשוב על הדרך שהמכונות מהסרט של מלחמת העולמות תופסות אנשים, רק באופן חמוד  (אפשר לראות את זה בדקה שבע בסרטון הזה). כשאין לי מה לעשות בזמן שדוד עובד, אני בדרך כלל יושב ובוהה בהם (את הפלאפונים, כמובן, משאירים בחוץ…). י

העבודה בחדר הנקי, היא, כמו שתיארתי ברוטינה, היא בחליפות הארנב. הטמפ' בפאב חייבת להיות קבועה כל הזמן בשביל שתהליך הייצור יהיה הדיר, והיא עומדת על 23.5 מעלות, שזה בדיוק הטמפ' המושלמת לשבת במכנסיים וחולצה קצרה בחוץ עם בירה, אבל בדיוק הטמפ' שתגרום לך להתחיל להזיע אם אתה לבוש מכף רגל ועד ראש בשתי שכבות של בגדים וצריך לעשות לפעמים עבודה פיזית. מה גם שיש את מגן הפה הארור הזה, שאתה מחויב לשים מעל האף, אבל אני לפעמים דוחף מתחת, כדי לנשום אויר נורמלי, ומקווה שאף אחד לא ישים לב. הרעש בחדר הנקי הוא די מתמיד – המהום של מאות מכונות, מערכות טיהור אוויר- כך שאתה תמיד צריך קצת לצעוק. י

התקווה היא שבקרוב נסיים את החלק הפיזי של העבודה על המכונה, ונוכל לעבוד עליה מרחוק, מחדר הספקים, ואז, ובכן, רמת החיים שלי תעלה פלאים (מפסיקים לחשב לגימות!). י

תוספת עריכה מאוחרת- חבר שלח לי את הקליפ היפה הבא של הפוסטל סרוויס, שהוא מאוד יפה, ומראה כמה דברים מוכרים (מנהרת רוח!). אם כי צריך להגיד שמרות ששם זה נראה יותר עתידני ממה שזה נראה אצלנו, הפרוסות סיליקון שהם עובדים איתן הן בגודל שהפסיק להיות בשימוש מתישהו בשנות השמונים. אנחנו עובדים עם פרוסות גדולות פי חמש בערך, ואף אחד לא מעביר וייפרים ביד, כאמור. מה שעוד מעניין בקליפ הוא שסקייוורקס שמופיעה להם על החליפות היא אשכרה חברה אמיתית ודווקא די גדולה, ושהבמאים של הקליפ הלכו ועשו פרסומת לאפל ואינטל שנראתה לאנשים מוכרת באופן מאוד חשוד… י

הלקוח

הביטוי "הלקוח" תמיד נשמע מאיים. סמסונג באופן ספציפי ידועה לשמצה בתרבות ארגונית מאוד לא נעימה באופן כללי ובהתייחסות מחורבנת לספקים (עם כל הילת ההייטק וזה, אנחנו ספק) באופן פרטי. ובימים האחרונים ג'ייק כל הזמן דיבר על זה שצריך להגיד ללקוח ככה ושהלקוח צריך לתת לנו אישורים לעשות וכו'. ורק כעבור כמה ימים הבנתי שכשהוא מדבר על הלקוח, הוא מדבר על מון סאנג-אה, בחור גבוה, מעט מחוצקן, גמלוני ונבוך למראה, כנראה בן גילי, שהוא אחראי על האינטגרציה של המכונה שלנו בסמסונג. לא איזה מנהל בכיר ורודני, אלא ראש צוות זוטר שקיבל משימה, ואני מהמר שהוא בטח מצייר או עושה פעילות מופנמת אחרת בסופי שבוע. כשפגשנו אותו במפעל סוף סוף, היה מעין תחושת מבוכה קלה, וג'ייק הסביר שהוא נבוך מלדבר איתנו (מהנדסים מהמערב וזה).  כמובן, איפשהו מעליו יש כמה אנשים שכדאי וראוי להיזהר מהם, אבל כן היה משעשע להבין שכמאמר הקלישאה, הוא מפחד מאיתנו יותר ממה שאנחנו מפחדים ממנו… י

בהערת שוליים- לקח לי זמן להבין שג'ייק והחבר'ה משתמשים בביטוי "לקוחות" ככינוי לכל העובדים של סמסונג, מה שהקל עלי להבין בדיעבד אמירות כמו "בפועל כל הלקוחות של סמסונג משתמשים במכשירים של
LG
בבית" י

פליאה

פליאה זה דבר חמקמק. קל מאוד להתרגל לזה שהדבר בכיס שלך יודע, ובכן, לעשות הכל. אבל אני חושב שמדי פעם, כשעוד איזה גבול נפרץ, אתה תוהה איך לעזאזל זה אפשרי, כוח החישוב הבלתי אפשרי הזה שבקצה האצבעות שלנו. י
אבל שאתה עומד ברצפת הייצור של מפעל (הפיתוח! זה אפילו לא מפעל ייצור!), מסתכל על המכונה הקטנה שלך, שכמה מהאנשים הכי חדים שפגשת שפכו עליה הרבה דם ויזע ובעיקר אינסוף מחשבה בשנים האחרונות, ושעושה פלא קטן אבל באמת מאוד ספציפי בתהליך ייצור ארוך מסובך, ומסתכל על מאות המכונות האחרות, חלקן נראות כמו
monster trucks
לידו הרנו הקטנה שלנו, ומבין שעל כל אחת מהם עבדו צוותים דומים, וכנראה גם גדולים יותר, בחברות שעל חלקן מעולם לא שמעת, ובכל אחת הושקע מאמץ אדירים של שנים כדי שהיא תעשה עוד איזה פיפס מדויק להחריד בתהליך ה (אמרתי כבר?) ארוך והמסובך של להפוך ערימות של חול ושיירי מתכות למגה-פוליס של שערים לוגיים ונתיבים אלקטרוניים, אתה פתאום קצת מבין. י

בפוסטים הבאים

עירוניות מתחדשת בדוגנטאן סיטי! י
נפילה חופשית בין כיסאות במעבר למדינה אחרת! י