[אז הפוסט הזה היה במקור שרשור שכתבתי עבור טוויטר, אבל מאחר שזה כן משהו מלהיב שקרה לי בטיול, אני אחלוק אותו גם בבלוג. למי שיש טוויטר, נראה לי שכדאי לראות את זה שם, כי זה מותאם לפורמט, וגם כי שם הסרטונים הם embedded ולא לינקים חיצוניים, אבל לטובת מי שאין, ובכן, הרי לפניכם מספיק חפירות על תשתיות אופניים כדי לבנות חניית אופניים תת קרקעית]

1. בשבוע שעבר קיבלתי הזדמנות מדהימה, תודות לאייל סנטו וקשריו המרובים , להסתובב חצי יום עם מתכנן תשתיות האופניים הראשי של ברן, מייקל לייבי, ועם המנהלת של יחידת ההליכתיות והרכיבה, סטפני סטוטץ, ושמעו, זה בלי ספק היה אחד הימים הכי מגניבים שהיו לי במסע הזה. שרשורפלצת לפניכם!

לפני שאני אתחיל, אני רק אגיד ששניהם אנשים מקסימים. הם באו לפגוש ולהסתובב איתי ביום שבת (מייקל היה איתי במשך שש שעות!), שזה כבר מדהים בעיני, ומראה כמה הנושא מבחינתם הוא לא רק "עבודה". סטפני גם הציעה לארח אותי אצלה בבית באמצע הדרך מברן לבאזל, פשוט כי היא בן אדם נחמד.

בהערת אגב, למרות שסטפני גרה בערך 40 ק"מ מברן במרחב הכי כפרי ופסטורלי שאפשר לדמיין, הדילמה שלה בבוקר היא לא איזה רכב לקחת אלא האם לרכב לתחנת רכבת הקרובה או לקחת את האוטובוס שעוצר ממש מתחת לבית שלה, בזמן שבן הזוג שלה מביא את הבן שלהם לגן בעיר בקרובה בקארגו בייקס. שוויץ!

2. את הסיור התחלנו בתחנת הרכבת, העמוסה לעייפה באופניים במפלס הרחוב. מייקל הסביר שהם היו שמחים להוסיף עוד מתקני חנייה, אבל יש קונפליקט עם התכנון העירוני, שרוצה לשמור כמה שיותר מהמרחב פתוח. גם מתקנים דו קומתיים הם לא מרשים להם, כי זה לא יפה בעיניהם. 

3. החניות במפלס הרחוב מוגבלות ל48 שעות, אבל בפועל אין על זה שום אכיפה, כי לפקחי העירייה אין סמכות להעיף אופניים ישנים, רק למשטרה של הקנטון. אבל מסקירה זריזה, לא נראה שיש שם אופניים זנוחים. החניות אשכרה מפוצצות באופניים בשימוש.

4. מייקל אמר שיש להם במרחב בערך 4,000 חניות, אבל הם חושבים שהם צריכים 5,000, ועד 2030 הם יצטרכו 10,000, והם עובדים על זה במרץ. מאחר שאי אפשר להוסיף עוד מעל הקרקע, הם עובדים על להוסיף עוד חניות *מתחת* לקרקע, ושם הם כבר עשו עבודה מאוד מרשימה.

5. ואכן, משם עברנו לתחנת האופניים התת קרקעית. ניתן להעלות אופניים לרכבת בכרטיס נוסף, אבל נראה שכשנותנים פתרון חנייה טוב, אנשים משתמשים בו, כי התחנה הזו היתה מלאה כמעט לחלוטין. בעיקרון אתה משלם או כרטיס יומי (פרנק אחד), או שאתה קונה מנוי שנתי (150 פרנק).

6. לשימוש מזדמן התחנה פתוחה משבע בבוקר עד שמונה בערב, אבל למנויים יש מפתח/קוד.

היה שם מתקן מעניין לתלייה עילית, במפלס שלישי, באופן שאמור להיות נגיש יותר מהמתקן באמצע (אני לא חובב גדול של המתקנים הדו קומתיים), אבל זה לא היה פעיל באותו רגע משום מה. 

7. החלק הכי מגניב היה עד כמה זה היה נגיש– הכניסה למתקן הזה היתה ממש לצד התחנה, והיתה לו יציאה ממש אל היציאה לרציפים. מאחר שזה היה המתקן הראשון שהם בנו, ההכנסה של האופניים היתה בהולכה ברמפה, ולא ברכיבה, כמו במתקן הבא, אבל הרמפה היתה בנויה היטב וקלה לשימוש.

8. משם עברנו למתקן הבא, שהיה בר כניסה ברכיבה, אבל פחות בשימוש (בערך 50%), כי הכניסה אליו היתה דרך רחוב הרבה יותר נסתר והרבה פחות ידודותי. הכניסה ממנו לרציפים עדיין היתה די קרובה (מעלית אחת), והיתה שם כמובן תחנת תיקונים ומקום לקנות ציוד בסיסי (פנימיות וכו').

9. אבל הדבר שהכי אהבתי בתחנה היתה עמדת הניקוי לאופניים. עמדת הניקוי נועדה לאנשים שנניח חזרו עכשיו מטיול עם אופניים מלוכלכים, או שהאופניים שלהם סתם התלכלכו והם גרים בדירה קטנה בלי חצר או מקום מסודר לנקות אותם, ופה הם יכולים לעשות את זה. וזה נפלא בעיני.

10. כי אופניים מלוכלכים זה לא איזה מכשול שצריך לפתור כדי שאנשים יתחילו לרכב, כמו נניח שבילים או חניה. לא, זה פשוט להסתכל על רוכבי האופניים כאזרחים שאפשר לשפר עבורם את חווית השימוש באופניים, ולעשות את זה. לא כי אחרת הם יעברו לר"פ, אלא כי אנחנו רוצים לתת להם חווית שימוש טובה.

11. איזור התחנה עדיין לא הכי ידידותי לאופניים וה"ר, אבל הם עובדים על זה. Not Just bikes הוציא לא מזמן סרטון על שוויץ, שבו הוא אמר שברן היא יותר ידידותית לרכבים פרטיים מבאזל. מייקל העיר על זה שהבחור הגיע ברכבת למרכז באזל ומרכז ברן, הסתכל סביבו והסיק מסקנות לפי רושם ראשוני.

12. וזה נכון שמחוץ לתחנת הרכבת בבאזל יש כיכר מאוד נחמדה לרוכבים והולכי רגל ובברן זה עדיין בתכנון. אבל כשמסתכלים על חלוקת נסועה, ובכן, חלוקת הנסועה ברכב היא די זהה, ולמעשה המארחת שלי בבאזל אמרה שבחוויה שלה זה הפוך- ברן הרבה פחות ידידותית לרכב מבאזל. 

13. בחוויה שלי, תשתיות האופניים בבאזל לא הרגישו טובות יותר מברן, לפעמים גרועות יותר. הדבר היחיד שהיה טוב יותר היה חניון האופניים שלהם, שהיה *מטורף*, אבל נראה לי שזה יותר נובע מזה שלבאזל יש יותר כסף מברן, ובעיקר יותר עצמאות להשתמש בו, כי הם לא חלק מקנטון אלא קנטון בפני עצמם.

14. אגב, מבחינת נתונים, נכון למפקד אוכלוסין ב2015 ברן עמדה על חלוקת נסועה של 15% באופניים, שזה מאוד מאוד יפה. הוא אומר שבמקביל הם עושים ספירות, ושהמספרים עלו מ2015 ב60%, אבל זה לא קורולטיבי בהכרח לחלוקת נסועה, ושנה הבאה אמור סופסוף להיות מפקד נוסף ונגלה מה באמת המצב.

15. בבאזל, אם נחזור לשם רגע, חלוקת הנסועה באופניים היתה 17% נדמה לי. בהחלט הרגשתי שיש שם יותר רוכבים, ואולי הם התקדמו יותר מהר ב8 שנים האחרונות, אבל מצד שני, בבאזל יש כמעט פי 2 אנשים מבברן, והיא העיר הכי הצפופה בשוויץ. בכל מקרה, צריך להיזהר מרושם ראשוני של ערים.

16. משם עברנו קצת לרכב בעיר. צריך להגיד שהסיבה שמתלכתחילה הגעתי להתעניין בברן היא שהבנתי שמדובר בעיר הררית,  אבל עם תשתיות אופניים ובעיקר עם אחוזי שימוש גבוהים. אז החלק השני נכון,  אבל מסתבר ברן היא לא הררית כמו שחשבתי שהיא תהיה. יש שם הבדלי גובה רציניים, אבל הרבה מזה הוא הנהר, ומעליו עוברים לא מעט גשרים. זו בהחלט לא עיר שטוחה, היא הררית באופן יחסי, ויש מה ללמוד מאיך הם מתמודדים עם טופוגרפיה (ועל זה בהמשך), אבל היא לא הררית כמו ירושלים. 

17. ועם זאת, גם אם היא היתה הררית כמו ירושלים, אני לא חושב שבשלב הזה זה היה משנה. כמות האופניים החשמליים התקניים שאתה רואה ברחובות היא פשוט מרשימה. בשוויץ יש להם גם תקן לאופניים שמגיעות ל45 קמ"ש שמצריכות קסדה ולוחית רישוי. אבל כל האופניים החשמליים מצריכים פידול ואין להם מצערת.

18. כשדיברנו על התווית מסלולים, הוא אמר שזה די פשוט, כי הגשרים די מתווים את המסלולים. יש לפעמים דיון האם להעביר את האופניים במסלולים מפותלים דרך השכונות עד לגשרים, או בדרכים היותר ראשיות ולקחת מרחב מהר"פ, ולפעמים הם מנצחים את הדיון הזה ולפעמים הם מפסידים.

19. אחד הדברים שהוא הראה לי כשרכבנו היה את הסימונים הישנים של נתיבי האופניים. לאחרונה הם התחילו לעבוד על הרחבה משמעותית של הנתיבי אופניים בעיר. כל סנטימטר שאפשר להרחיב, הם מרחיבים. האידיאל שהם הציבו הוא נתיבי אופניים חד סטריים של 2.5 מטר *לכיוון*. 

20. וכשאני אומר שהם הציבו לעצמם אידיאל, אני מתכוון שהם כתבו את זה במפורש בתוכנית אב שלהם. הוא אמר שהתוכנית אב שלהם פחות עסקה באיך תראה במדויק הרשת, כי הדברים האלו תמיד משתנים, אלא יותר ברמה הצהרתית, איך התשתית צריכה להיראו ואת מי היא אמורה לשרת. 

21. כחלק מזה, הם כתבו במפורש שהם רוצים שהשבילים שלהם יהיו 2.5 מטר לכיוון, מה שסוג של כבל את העירייה לעשות את זה, כי כשציבור הרוכבים רואה תכנון של שבילים צרים מזה, הוא עכשיו קם ואומר לעירייה "רגע, אבל אתם בעצמכם אמרתם 2.5".

22. אגב, כשסיפרתי להם שיש רחובות בירושלים שבו מתכננים לעשות שבילים *דו סטריים* של 2 מטר, הם מאוד הופתעו, ועוד יותר כשאמרתי להם שאלו רחובות משופעים. כשהמקום צר, הם פותרים את זה באופן מאוד שונה, ועל זה בהמשך.

23. היה לנו דיון מעניין למה נועד שביל חד סטרי של 2.5 מטר. האם הוא נועד לאפשר לרוכבים מהירים לעקוף, או שהוא נועד לאפשר לרוכבים לרכב אחד ליד השני ולדבר,לטובת חווית הרכיבה יותר חברתית. הוא אמר שזה דבר שהם לא מתכוונים "לתכנן", אלא לתת לנורמה להתקבע בעצמה, כי לא הכל אפשר לתכנן.

24. באופן כללי היה הרבה דיונים על עבור מי מתכננים את התשתית, ועל עבודה עם ארגוני רוכבים. נשמע שהם בקשר די טוב איתם, נפגשים איתם פעם בחודשיים, אפילו יצאו איתם לבירה, והוא גם אמר שאומנם זה לא איזה כלל רשמי, אבל הוא בד"כ לא מתקדם עם תשתית אם אין לה תמיכה של הרוכבים.

25. כי באופן פשוט, הוא יודע שלכל שינוי שהוא יעשה תהיה התנגדות מצד בעלי הרכבים, אז הוא רוצה שלפחות ארגוני הרוכבים יהיו בצד שלו. ומעבר לזה, הרבה מהמתכננים בעירייה הם רוכבים בעצמם, ואפילו רוכבים מיומנים.

26. אחד הדברים שהכי התלהבתי מהם היתה הפנייה הכפולה. באחת הצמתים הם יישמו באופן רשמי *שני* סוגים של פניה שמאלה- שיטה אחת דרך בייקבוקס, לרוכבים שמרגישים בנוח להשתלב לתוך מרכז הכביש, ואחת בשיטה שאני אקרא לה "האירופאית", של להמשיך ישר ואז להשתלב לפני המכוניות שממשיכות לרחוב הזה.

27. השיטה הראשונה מתאימה לרוכבים שמעדיפים חצייה מהירה יותר, והשיטה השניה מתאימה לרוכבים שמעדיפים חצייה איטית יותר, אבל עם פחות קונפליקטים. וזה אחד הדברים שאני מאוד מאמין בהם. כשמתכננים תשתיות, חייבים לחשוב על *שני* סוגים רוכבים, היוממים שכבר צברו מיומנות והרוכבים המתחילים.

28. ולפעמים זה אומר גם שני סוגי *תשתיות*. זה לא כמו תכנון לרכב פרטי, שם, מסיבות מוצדקות, one size fits all. ההתנהגות והצרכים של הרוכב שרוכב כבר חמש-עשר שנים שונה מההתנהגות והצרכים של הרוב שרק עכשיו התחיל לרכב, או זה שאנחנו רוצים לעודד.

29. אני למשל לחלוטין מאמין שצריך לבטל את התקנה שאומרת שאם יש שביל אופניים, אז הרוכבים חייבים להשתמש בהם. עם כל שבילי המדרכה שיושמו בישראל ב20 שנה האחרונות, אז כן, לרוכבים חדשים זה עוד יכול לעבוד, אבל אנחנו ממש לא רוצים שאיזה FYM על אופני סינגל ספיד ידהור בו, וגם הוא לא רוצה.

30. היה עוד מקום שהדגים את זה, באופן אפילו יותר מגניב. אחרי אחד הגשר (שהם שיפצו והרחיבו את הנתיב). הם התקינו מפרצון המתנה שנועד לפנייה שמאלה, וכולל רמזור וחיישן אופניים שעוצר את התנועה ומאפשר לך לחצות איזה 2-3 נתיבים בבת אחת אל הפנייה שמאלה בלי להסתבך עם התנועה.

31. והנה ממש הדגמה. רואים רוכב שמעדיף פשוט לחצות את הנתיבים ומגיע אל הפנייה שמאלה באופן ישיר, ואחריו מגיע רוכב אחר שמשתמש במפרץ. בתכל'ס, גם החלוקה למתחילים ומיומנים היא לא בינארית ויכולה לייצג את אותו רוכב במצבים שונים (ממהר מול רגוע).

32. אחד הדברים שהיו ממש מעניינים בעיני זה איך הם התמודדו עם רחוב צר במיוחד. הם נתנו למכוניות את המינימום האפשרי, מחקו את הפס הפרדה באמצע, ופשוט מקבלים שכשמכוניות באות אחת מול השניה, הן קצת חורגות לשביל. אני חושב שזה פתרון מצוין, ולמשל יהיה אפשר ליישם אותו ברחוב אוסישקין בי-ם.

33. ועכשיו אנחנו מגיעים לדבר שהכי עניין אותי- התמודדות עם טופוגרפיה. כי כמו שאפשר לראות בסרטון הזה, הדבר הראשון שהם דואגים לו ברחוב משופע זה ליצור שביל *רחב* בעלייה, גם אם זה אומר שלא נשאר מקום לשביל בירידה. וזה חברים, בדיוק מה שאנחנו דורשים ברחוב אלעזר המודעי.

34. אני באמת לא מבין איך המתכננים שם חושבים ששביל של 2 מטר חד סטרי ברחוב משופע, שעולה על המדרכה הוא פרון סביר ל*משהו*. אני ממש מקווה שהעירייה תתאפס על עצמה בהקדם (למי שלא מכיר את הדיון, פשוט תחפשו "אלעזר המודעי" בטוויטר, אני היחיד שכותב על זה).

35. משם עברנו להסתכל על פתרון לתחנות אוטובוס ומפגש עם הולכי רגל. אני אישית תומך במפלס ישר למשתמשי התחב"צ, כזה שמעלה את הרוכבים ברמפה קצרה למין מעבר חצייה מוגבה. אבל מייקל אמר שהתקנות בנוגע לנגישות לעיוורים אומרות שצריך להיות סימון מפורש שמפריד בין השביל למדרכה בכל מקום.

36. אז במקום זה יש להם אבן משופעת, 4 ס"מ גובה ו15 ס"מ רוחב, שמפרידה בין המדרכה לשביל אופניים ונראה שלפחות אצלם זה עובד יפה, וזוכה לתמיכה של כל הגורמים המעורבים, רוכבים, ארגוני נגישות וכו'. היתרון הנוסף של האבן המשופעת הוא שאם אתה נתקע בה בטעות, אתה לא עף מהאופניים.

37. אני לאורך הרבה זמן די התנגדתי לכל הפרדה מפלסית שהיא פחות מ10 סנטימטר, אבל כיום אני לא בטוח, זה נראה שזה עובד להם. מצד שני, כן, צריך לקחת שיקולים תרבותיים בחשבון. השוויצרים הם לא איזה יצורי פלא, וראיתי רכבים נוסעים בפראות, אבל בממוצע, כן, אנשים יותר הולכים לפי הכללים.

38. עוד דוגמא שקשורה לזה בתחבורה ציבורית היא איך הם פתרו קונפליקט מקומי בין אופניים לאוטובוס– הם שמו רמזור לאופניים שנותן קודם לאוטובוס לעבור (תראו את הסרטון). זה נראה פתרון מצוין, אם אתה מניח שאנשים יצייתו לרמזור. דילמה.

39. באופן כללי, חלק לא קטן מתשתית האופניים היא נתיבים משותפים עם תחב"צ. זה הרגיש סבבה, וזה כנראה קשור לעובדה שכל נהגי האוטובוס בברן עוברים הכשרה ייעודית בנושא, שבה הם פשוט מועלים על אופניים וחווים את העיר ברכיבה. מדהים. לתוכנית הזו אגב קוראים "דוד וגוליית", שזה בפני עצמו נפלא.

40. מייקל נתן לי לעשות סיבוב על האופניים השיתופיים המוצלחים והמצליחים במפתיע שלהם. באופן משוגע למדי, עיריית ברן לא שילמה פרנק אחד על המערך הזה. כשהם פירסמו מכרז ב2017, זה היה הפיק של הייפ סביב מערכות שיתופיות, ואחת החברות שניגשה, פאבליבייק, אמרה שהיא תספק את המערכת *בחינם*.

41. כשהם שאלו מאיפה הם ירוויחו כסף, התשובה של פאבליבייק היתה משהו כמו "פרסום-דאטה-משהו", כשבפועל נראה לי שכמו הרבה חברות, התשובה בפועל היתה "כספי משקיעים". אחרי שפאבליבייק התחילו להפעיל, הם הבינו שהם תקעו את עצמם לתוך חור כלכלי רציני, אבל חוזה זה חוזה.

42. החוזה הזה מסתיים בשנה הבאה, אבל במידה והתנאים יהיו סבירים, אין לעיריית ברן שום היסוס לגבי חידוש החוזה הזה- האופניים האלו אהובות מאוד בעיר, והם רושמים בערך מיליון נסיעות בשנה בעיר של בערך 150,000 איש, וזה מספרים מרשימים למדי.

43. אחד מגורמי ההצלחה המקריים היה שעקב תקלה שהיתה במנעול, נערים גילו שאם מכים בו במקום הנכון קלות, הוא נפתח. למשך סופ"ש אחד כל הנוער של ברן חגג על האופניים האלו. התקלה תוקנה, אבל האופניים המשיכו להיות מאוד פופולריים בקרב הנוער. פרסום ויראלי אורגני מאוד, אפשר לומר.

44. ולבסוף, אחת הדרכים שפאבליבייק כן עושים כסף זה מחוזים עם גופים גדולים, כמו העירייה, בתי חולים וכו', שנותנים לעובדים שלהם את השימוש בפאבליבייק כהטבה. @עיריית ירושלים, אם בא לך לעזור לירופאן, שקצת מדשדש, ועל הדרך לעודד את העובדים שלך להשתמש באופניים, ובכן, הרי לך.

45. נושא אחד שחזר שוב ושוב היה היחסים מול הקנטון. ברן היא עיר מאוד ליברלית ופרו-סביבה, אבל ממשלת הקנטון שהיא נמצאת בו היא מאוד שמרנית. אז באופן די קבוע, ברחובות שבהם לעיר יש שליטה מלאה, הולכי רגל ואופניים מקבלים עדיפות, ורחובות שנמצאים תחת הקנטון, ובכן, פחות.

46. השבילים ממש הופכים להיות צרים יותר כשיוצאים מהגבולות המוניציפליים של ברן, וכל מאבק נהפך להיות הרבה יותר קשה. זה סוג של המצב ההפוך ממה שקורה בישראל, שבו מת"ח הוא הדוחף העיקרי של תשתיות אופניים ותחב"צ על חשבון ר"פ, ואלו העיריות (אהלן ר"ג) ששמות מכשולים.

47. דוגמא משעשעת נוספת היא שלט שהם התשמשו בפיילוט לרחוב אופניים, והקנטון פסל אותו. מייקל אמר שהסטריאוטיפ על תושבי ברן היא שהם איטיים קצת, אז הם החליטו במקרה הזה לדבוק בסטריאוטיפ ולהיות איטיים בהורדה של השלט, אז הוא עדיין שם.

48. נושא מעניין נוסף שעלה הוא מזג האוויר. באופן טבעי, האתגרים שהם חווים הם בעיקר בחורף, כשנסועת האופניים יורדת בכ-50%. הם מנסים להתמודד עם זה על ידי תיעדוף של פינוי שלג מהשבילים והמדרכות, אבל זה פיילוט שהצליח רק באופן חלקי.

אלא שכמו ששמתם לב, האקלים משתנה.

49. בחורף האחרון בברן כמעט שלא היה בכלל שלג, אבל גל החום שהיה באירופה לפני שבועיים למשל היה די חסר תקדים. הנקודה היא שהם מבינים שהם צריכים להתחיל להתייחס לבעיות אקלים שונות ממה שהם התמודדו איתם בעבר, בעיות יותר דומות לשלנו, עם פתרונות דומים- צל, מקלחות וכו'.

50. תראו, ברן היא ממש לא עיר אופניים מושלמת, והם יהיו הראשונים להגיד את זה. יש שם עדיין הרבה רחובות מאוד גרועים. הם בעצמם עושים השתלמויות בהולנד, ללמוד איזה עוד דברים אפשר ליישם, ובאופן כללי, הם לפעמים מנצחים את הקרבות שלהם, ולפעמים הם מפסידים. זה work in progress.

51. אבל זו בהחלט עיר עם תרבות אופניים חזקה. כשאני רוכב ברחוב אחרי ילדה בת תשע, ולפניה אישה בת 70, ועל פני חולפים הורים בקארגו בייקס שאוספים את הילדים מהגן, וביניהם מזגזגים נשים וגברים בביזנס קז'ואל וחליפות, אני יודע שיש לאן להשתפר, אבל שהמצב כבר די טוב.

52. והכי חשוב, ברור שבכל תכנון של תשתית מושקעת המון מחשבה ושיש רצון עמוק להפוך את העיר שלהם למקום טוב יותר לחיות בו. מייקל וסטפני מתעסקים באופניים, אבל יכולתי לשמוע איך זה נעשה מתוך ראייה אורבנית שלמה, וזה היה ממש מרשים. אני מאוד מצפה לחזור לפה בעתיד ולראות איך העיר השתפרה.

טוב, אז כמובן שחשוב להגיד בראש הפוסט הזה את הדיסקליימר הרגיל – אני לא היסטוריון ולא מומחה לבלקן. אני מדבר עם אנשים, הולך לסיורים, שומע פודקאסטים* וקורא ספרים וויקיפדיה, ועם איזו הבנה בסיסית של דינמיקות היסטוריות, אבל שום דבר מהדברים האלו לא מבטיח שבאמת הבנתי משהו. יותר מזה, אני חושב שחסרה לי באופן ברור נקודת המבט של המדינה הכי דומיננטית בבלקן, שהיא סרביה, כי פשוט המסלול שלי לא עבר שם, וזה משהו שאני בהחלט ארצה לתקן בעתיד (ואני חושב שגם ההבנה שלי של קרואטיה מאוד לוקה בחסר). הנקודה היא שצריך לקחת את כל מה שנכתב כאן בעירבון מוגבל מאוד, ואם זה סותר דברים אחרים ששמעתם/קראתם, סיכוי טוב שהצדק איתכם ואני גם מאוד אשמח לשמוע איפה טעיתי.

*לגבי הפודקאסטים, שני פודקאסטים מוצלחים לסוגה שלהם שלצערי גיליתי רק ביציאה שלי מהבלקן, אבל למדתי מהם הרבה מאוד:

1. הראשון הוא History of the Yugoslavia, ולמרות שהמגיש נשמע כמו בחור בריטי בן 17, הוא איפשהו בדוקטורט שלו על תהליכי שלום בבוסניה, ובהחלט מבין עניין. הוא אחד מאינספור הפודקאסטים ההיסטוריים שצצו אחרי History of Rome, ובהחלט משמר את הסגנון הנרטיבי של מייק דאנקן – חד, ברור, ומשעשע למדי. הוא מתחיל מאוד אחורה, כלומר, בעלייה של האימפריה העותמנית ואח"כ של האימפריה האוסטרית, ומלווה את קרואטיה וסרביה בנפרד.. חבל שלא גיליתי אותו קודם, זה היה חוסך לי את הטרחנות האקדמית הפתלתלה של The Balkans ואת המאמר-דעה-המאוד-הארוך-שמסתווה-כספר-ומאוד-במחלוקת שהוא Balkan ghosts.

2. השני הוא Remembering Yugoslavia, שהוא, כמו שהמנחה שלו מגדיר אותו: a podcast that explores the memory of a country that do not exists anymore. זו בעצם סדרה של ראיונות עם אנשים שונים שנותנים נקודות מבט שונות על הזיכרון של יגוסלביה- המוזיקה, המונומנטים, המשמעות הפוליטית העכשווית וכן הלאה. ממנו למדתי הרבה מאוד על היגו-נוסטלגיה. באופן מעניין, היוצר שלו הוא בכלל צ'כי, אבל אני מניח שאני לא היחיד שיגוסלביה גירתה את סקרנותו.

יגו-נוסטלגיה

כשאני מטייל במקום, אני מחפש את הסיפור שאני לא מכיר. את הזווית שלא הבנתי עדיין על המקום בו אני עובר. כשרכבתי בויאטנם, ההבנה העיקרית שלי היא עד כמה, באופן די טרגי, המאבק המוצדק של הויאטנמים לשחרור לאומי מהקולוניאליזם כרוך בתודעה שלהם בנרטיב הקומוניסטי, שנשאר כפאסאד בלבד לשימור השליטה של המפלגה שם, בעוד המדינה היא בפועל היפר-קפיטליסטית. כשרכבתי בארה"ב הדבר שגיליתי, על המדינה שחשבתי שאני יודע עליה הכל, זה שעם כל זה שהיא המדינה הכי "מודרנית", הטבע עדיין נוכח ויכול להשפיע על החיים שלך באופן מיידי ודרמטי- בין אם זה רעידת אדמה, טורנדו, צונאמי, שריפות, התפרצות הר געש (אנשים מתו בהתפרצות הר געש בוושינגטון סטייט לפני פחות משלושים שנה) או סתם דוב שאתה פוגש ביער. כמעט בכל מקום בארה״ב אדם יהיה חשוף לסכנה טבעית כזו או אחרת בזמן מסויים.

בבלקן, הסיפור שמבחינתי הגדיר את הטיול היה לגלות עד כמה יגוסלביה עדיין נוכחת בתודעה של רוב האנשים שחיים שם. כל שיחה ארוכה מספיק על פוליטיקה או היסטוריה עם מישהו בבלקן, במיוחד בחלקים הדרומיים שלו, תגיע באופן בלתי נמנע חזרה ליגוסלביה.

כמובן, זו לא איזושהי תובנה גדולה אם אתם מעל גילאי 50 ואשכרה זוכרים את יגוסלביה כשהיא היתה קיימת. אני זוכר במעורפל את המלחמות של שנות התשעים, אבל בתכל'ס לא באמת היה לי מושג אמיתי מה קרה. חוסר ההבנה שלי בהיסטוריה של האיזור מגולם בזה שעד גיל מאוחר באופן מביך חשבתי שבוסניה זה באפריקה, כי זה היה משבר הומניטרי בשנות התשעים,  וזה התבלבל לי עם המשבר בסומליה או משהו כזה (בוסניה-סומליה, נשמע דומה). אבל אני פחות או יותר גדלתי עם בלקן מפורד ומפוצל למלא מדינות קטנות, עם המילה בלקניזציה כמושג. ידעתי שיגוסלביה היתה קיימת, מן הסתם, אבל המקום שהיא תופסת בתודעה של האנשים פה הוא אולי הדבר הכי מעניין שלמדתי בטיול פה.

עבור אנשים רבים יגוסלביה היא געגוע. המושג יגו-נוסטלגיה שפתחתי איתו הוא לא המצאה שלי, אלא מושג שקיים בשיח פה. בקרואטיה למשל יש למשל סוכנות תיור שמציעה סיורים ביוגו, המקבילה-הגרועה-באותה-מידה של הלאדה, והסיורים האלו כנראה מאוד פופולריים. אנשים מדברים על הימים ההם בערגה, כשטיטו היה מנהיג בסדר גודל עולמי, יגוסלביה היתה מנהיגת המדינות הלא-משויכות (המושג "מדינות העולם השלישי" פעם לא היה מושג גנאי, זה פשוט המדינות שלא היו בכיס של ארה"ב או ברה"מ), ובעיקר, החיים היו טובים יותר. שוב ושוב אנשים מדברים על רמת החיים הגבוהה שהם חיו בה בשנות השישים והשבעים, על השירותים החברתיים החזקים (רפואה והשכלה חופשיים לציבור), אבל גם על תחושת האחווה והרעות שהיתה אז בין החלקים השונים של יגוסלביה. בעל הוסטל בפודגוריצה, בירת מונטנגרו, דיבר באכזבה על החברים של הבן שלו, ואיך שהדור שלהם פתאום הרבה יותר חשדן ולאומני (בהקשר של נסיעה לאלבניה, למשל). יגוסלביה נתפסת בעיני הרבה אנשים, בעיקר בשמאל, כאיזו אנטי תזה קוסמופוליטית (לפני שזה היה מושג) לעליית הלאומניות של שנות התשעים. ובעיקר, אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב היה "היו לנו דרכונים בכיס". בהתחלה לא הבנתי את החשיבות של האמירה הזו מבחינתם, אבל המשמעות היא שבניגוד למשל לאזרחי ברית המועצות, הם יכלו לנסוע לבקר איפשה שהם רצו, ובעיקר לעזוב מתי שהם ירצו, והם בחרו להישאר.

עכשיו, נוסטלגיה היא דבר מתעתע. רובנו מתגעגעים לתקופה שהם היו צעירים יותר, כי רובנו היינו מאושרים יותר כשהיינו צעירים. קל יותר להתגעגע לרמת החיים הגבוהה שהיתה בשנות השבעים, כי זו כנראה באמת היתה תקופה של צמיחה מרשימה בכלכלה היגוסלבית. אבל הרבה טוענים שהצמיחה הזו נבעה מההלוואות הבינלאומיות שנלקחו, והחוב העצום שיגוסלביה צברה כדי לאפשר את זה. החוב הזה בתורו כנראה הוביל למשבר כלכלי ואינפלציה מטורפת בשנות השמונים, אחד הגורמים הישירים להתפרקות של יגוסלביה. יש כמובן כאלו שחולקים על הטענה הזו ואומרים שהיחס חוב-תוצר של יגוסלביה היה סביר לחלוטין, וזה היה שינוי במדיניות של המערב באמצע שנות השמונים, שכבר לא היה צריך את יגוסלביה כגורם מערער בגוש הקומוניסטי, שהביא לקריסת החובות הזו, אבל זה חור ארנב שאנחנו לא הולכים לצלול אליו, תודה רבה.

בהערת שוליים כן צריך להגיד שבעוד שכן יש קונצנזוס כלכלי שכלכלות קומוניסטיות ברמה המדינתית פשוט לא עובדות (אני כן חושב שהוא יכול לעבוד ברמה של קהילות קטנות), וקריסה כלכלית היא כמעט דבר מתבקש, הקומוניזם ביגוסלביה היה שונה ופרגמטי יותר מהקומוניזם של ברית המועצות ומדינות הלווין שלה, והכלכלה כן היתה חופשית יותר וכנראה תיפקדה ברמה סבירה. עסקים של עד עשרה עובדים היו יכולים להיות בבעלות פרטית, מפעלים לא נוהלו על ידי איזה ועדה ממשלתית מרכזית אלא על ידי ועדי העובדים של המפעל עצמו וכן הלאה. גירסת הקומוניזם של יגוסלביה היתה מכונה "טיטואיזם", אם כי טיטו עצמו התנגד באופן נחרץ למושג הזה, וטען שהקומוניזם שהם מיישם הוא הוא ההגשמה של החזון המרקסיסטי, אבל לא קראתי את The capital בשביל לשפוט באופן חד משמעי.

וחזרה לנוסטלגיה – קל להתגעגע לתקופה שהדרכון היגוסלבי היה אחד הדרכונים הטובים בעולם, ואיפשר לך לטייל בכל מקום (במיוחד כשאתה סרבי, וחטפת מלא סנקציות בשנות התשעים), ובעיקר להתגעגע לחופש הפוליטי שהוא סימל – אם היית עדיין בש"ש בסוף שנות ה40 ותחילת החמישים. כי טיטו, איך שלא נסובב את זה, היה דיקטטור. דיקטטור פופולרי, ממולח, נהנתן מאוד, שככל הנראה באמת רצה בטובת המדינה. ועם כל זאת, דיקטטור. מקיאוולי, בהשראת הקיסרות של אוגוסטוס, ייעץ באחד הספרים שלו לדיקטטורים עתידיים לסיים באופן… נחרץ… את כל העסק המלוכלך הזה של חיסול מתנגדים פוליטיים כמה שיותר מוקדם, ואז אתה תהיה פנוי לשלוט באופן נינוח ואהוד ביתר ה"קדנציה" שלך, ונשמע שטיטו, או לפחות אנשי המפלגה הקומוניסטית, עשו בדיוק את זה. זה התחיל בחיסולים המוניים של משתפי הפעולה עם מדינות הציר, שבו נהרגו, בהתאם לעמדה הפוליטית שלך, בין 10,000 ל120,000 איש, רובם במכרות בסלובניה (אם אתם סובלים מעודף שינה, מוזמנים לגגל את huda jama mine), המשיך בטיהור של כל מיני אינטלקטואלים ליברלים מדי ואז טיהור וליכוד שורות של המפלגה עצמה בכמה משפטי ראווה, אבל משם, ובכן, 30 שנה של smooth sailing עד המוות של טיטו.

וכמובן, לא כולם נוסטלגיים לתקופה הזו. טומיסלב, מדריך תיירים שהתיידדתי איתו בקרואטיה, אמר לי שככלל אצבע, ככל שרע לך יותר עכשיו, אתה יותר נוסטלגי לתקופה של יגוסלביה, וזה נכון ברמה האישית ונכון ברמה הלאומית. במדינות כמו מקדוניה, מונטנגרו ובוסניה, איפה שהדברים באופן ברור התדרדרו מאז שנות התשעים, אתה שומע הרבה געגועים ליגוסלביה, אבל בצפון קרואטיה וסלובניה, איפה שהמצב טוב יותר באופן משמעותי ביחס ליתר הבלקן –  ובכן, פחות. זה לא אומר שאין געגועים, גם בסלובניה ראיתי תמונות דיוקן של טיטו תלויות על הקיר בחווה בסלובניה, ומדריכת תיירים בלובליאנה, כששאלתי אותה, אמרה שאבא שלה כנראה מתחרט שהוא הצביע בעד ההיפרדות. ועדיין, בקרואטיה וסלובניה, ששייכות לאיחוד האירופי כבר, יש הרבה פחות רצון לחזור לעבר הזוהר, ויגו-נוסטלגיה משמשת לעיתים כמילת גנאי, בעיקר בחוגי הימין, שם יגוסלביה מסמלת את כל מה שרע ואפל בקומוניזם.

כמו שאתם רואים, כמו שקל להיות נוסטלגי, קל גם להצביע על כל הפגמים. ועם זאת, אני לא חושב שזה נכון, או שהנוסטלגיה הזו לחלוטין לא מוצדקת.  המדינה הזו לקחה איזור שהוחרב במהלך מלחמת העולם השניה, שיקמה אותו והפכה אותו למקום שלתקופה, היה טוב לחיות בו. היא לקחה מספר עמים שונים (במידת מה, כולם סלאבים אחרי הכל) ולתקופה מסוימת, יצרה מהם אומה שהם היו גאים להיות חלק ממנה. זה לא דבר של מה בכך.
לתקופה מסויימת, הפרוייקט היגוסלבי באמת עבד. עד שזה הפסיק לעבוד.

התפוררות

נכתבו ספרים מאוד ארוכים על הנפילה של יגוסלביה, אז לנסות להשטיח את זה לכמה פסקאות זה מטופש על סף הלא אחראי, אבל ״מטופש על סף הלא אחראי״ זה השם השני שלי, אז שיהיה.

בכל מקרה, באופן שאני רואה את זה, להתפרקות של יגוסלביה היו שני גורמי עומק, שהיו מתחת לשטח כל הזמן, ושני טריגרים שאיפשרו להם לפרוץ ולפרק הכל.

גורם עומק אחד הוא כמובן המתחים "האתניים". כמו כל דבר בבלקן, גם המושג "אתני" שנוי במחלוקת, ויש כאלה שחולקים על זה שאפשר לדבר על "מחלוקות אתניות" בין קבוצות שמדברות פרקטית את אותה שפה. having said that, בין הקרואטים לסרבים יש מתחים שהולכים אחורה לממלכה היגוסלבית שהיתה בין שתי מלחמות העולם, וכמובן שמי שמכיר קצת היסטוריה קרואטית של מלחמת העולם השניה יודע שהנאצים הקימו בקרואטיה שלטון של משתפי פעולה, שהיו נלהבים לרצוח סרבים באופן שגם הגרמנים מצאו מעט מזעזע. לא מסוג הדברים שאנשים שוכחים. הסרבים מצידם, במשך כל שנות יגוסלביה, כן ראו בעצמם כמרכז הרפובליקה, ובעיקר כעסו על כל ניסיון לתת יותר אוטונומיה בתוך יגוסלביה לקוסובו, חבל ארץ שהם רואים בו כמולדת האומה הסרבית, אבל כיום מכיל רוב של אלבנים מוסלמים ומיעוט סרבי. אם זה מצלצל מוכר למישהו, אז זה בסדר, בספר Balkan ghosts, ג'ורג' קפלן קורא לקוסובו במפורש the west bank of the balkans.

צריך לציין שדבקה בבבלקן איזו תדמית של מקום של שנאות אתניות עתיקות יומין, וזו תדמית שכל חוקרי הבלקן מסכימים שהיא שגויה. לאורך מאות שנים, אנשים הסתדרו טוב מאוד עם שכניהם, בין אם הם היו מוסלמים, נוצרים אורתודוקסים קתולים או אפילו יהודים, ולרוב בכלל לא טרחו להגדיר את עצמם כסרבים, קרואטים או בוסנים. רוב הסכסוכים האתניים נולדו אחרי אביב העמים, כמו ביתר אירופה, ואפילו מאוחר יותר. זו  אחת הביקורות הכי גדולות שמוטחות בספר Balkan ghost, שהוא קידם את הנרטיב הזה, ויש טענה שהנשיא קלינטון קרא את הספר הזה כשהוא החליט לא להתערב במלחמות יגוסלביה (או ליתר דיוק, להתערב מאוד מאוחר), כי הספר הציג לו תמונה של איזור מלא שנאה ללא פתרון. אבל זה חור ארנב נוסף שלא ניכנס אליו.

המתח השני נובע באופן מהותי מהחלוקה ההיסטורית בת מאות השנים של הבלקן בין האימפריה העותמנית לאימפריה האוסטרית. בולגריה, מקדוניה, קוסובו, אלבניה, סרביה (מינוס חבל וויודינה בצפון סרביה) ומונטנגרו היו בצורה כזו או אחרת תחת השלטון העותמאני (במונטנגרו זה מעט מורכב יותר, הם סוג-של שמרו על עצמאות, אני אגיע אל זה בהמשך). קרואטיה היתה ברובה תחת הכתר האוסטרו-הונגרי כישות אוטונומית באופן חלקי, מלבד החלקים הדרומיים, וסלובניה היתה עמוק עמוק תחת שלטון האבסבורג (בצבא האוסטרי היו חטיבות סלובניות במלחמת העולם הראשונה), וכנ"ל וויוודינה. בוסניה התחילה תחת שלטון עותמאני, אלא שב1875, אחרי "המשבר המזרחי״ (מרידה מקומית בבלקן נגד התורכים שהסלימה למלחמה מלאה בין רוסיה והעותמנים, בה העותמנים הפסידו באופן צורב), האוסטרים, למרות שלא השתתפו בלחימה בשום צורה, קיבלו שליטה דה-פקטו על בוסניה, כי היה צריך מעצמה גדולה לנהל את הילידים, וככה דברים עבדו פעם. הם סיפחו את בוסניה באופן רשמי ומלא בתחילת המאה ה-20, מה שעיצבן מאוד את הלאומנים סרבים, שראו בבוסניה כחלק מסרביה הגדולה, וכולנו יודעים איך זה נגמר…

החלוקה הזו היא גם פחות או יותר החלוקה הדתית המסורתית בבלקן – בסרביה, מונטנגרו, בולגריה ומקדוניה האוכלוסיה היא/היתה ברובה נוצרית אורתודקסיות, ואילו וסלובניה וקרואטיה הן ברובן קתוליות (אלבניה היא מורכבת, ולא ניכנס אליה, ובמילא לא היתה חלק מיגוסלביה). אבל החלוקה הלא פחות חשובה היא החלוקה הכלכלית שזה יצר. כי באופן טבעי, 400 שנה של שלטון כזה או אחר מאוד מעצבים ומשפיעים על אוכלוסייה, על התשתיות, על החינוך ועל הכלכלה. כל זה יצר הבדלים משמעותיים בין המדינות, כאשר באופן כללי קרואטיה וסלובניה היו המדינות החזקות כלכלית ביגוסלביה (סלובניה, עם 8% מהאוכלוסייה, היתה אחראית ל20% מהתוצר), וכל היתר נגררו מאחור. מעבר למתחים הטבעיים שזה יצר, שגם אנחנו מכירים היטב (המרמור הגוש-דני על כך שהם מממנים את יתר המדינה), ביגוסלביה היו לפער הזה השלכות מעשיות, מאחר שכל המדינות האלו היו רפובליקות בתוך פדרציה, וזה כבר מעלה את השאלה של כמה אוטונומיה כל רפובליקה מקבלת מול כמה כוח נשאר לשלטון המרכזי, ובעיקר, כיצד לחלק את כספי המיסים בין הרפובליקות השונות. קרואטיה וסלובניה ניסו למשוך לכיוון של יותר ביזוריות ודמוקרטיזציה, בעוד שסרביה, גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות לאומניות בקוסובו, ניסתה למשוך לכיוון של יותר ריכוזיות. שני המתחים האלו היו קיימים לאורך כל קיומה של יגוסלביה, אבל שני אירועים יביאו לכך שהמתחים האלו יקרעו אותה סופית.

האירוע הראשון היה המוות של טיטו. הרבה אנשים רואים באישיות של טיטו כדבק שהצליח לאחד את כל החלקים השונים של יגוסלביה, ובעיקר לשמור את הקולות הלאומניים, הבדלניים והביזוריים תחת שליטה. הוא בלי ספק היה אישיות ייחודית, ובלי היד המכוונת שלו, היה קשה מאוד לייצב את הסירה. הגורם השני היה כמובן המשבר הכלכלי שהזכרתי קודם, שהפך שאלות של ריכוזיות מול פדרליזם ודמוקטיזציה להרבה יותר חריפות- השלטון המרכזי בבלגרד היה זקוק הרבה יותר לכספי המיסים של קרואטיה וסלובניה, והן מצידן היו הרבה פחות נלהבות לשלוח אותם לשם. ובאופן כללי, בעיתות משבר כלכלי, הפתילים קצרים יותר, ואנשים מחפשים מישהו להאשים.

אין לי כוונה לעשות play by play של ההתמוטטות של יגוסלביה, זה כאמור ספר בפני עצמו (או לפחות עמוד ויקיפדיה ארוך). יש שיציביעו על העלייה לשלטון של סלובודן מילוסוביץ' בסרביה כתחילת הסוף, אבל אני חושב הההתפוררות הסופית התחילה כשסלובניה החליטה ללכת למשאל עם על עצמאות ב23.12.1990. מעבר להרגשה שיתר יגוסלביה מושכת אותה מטה, תחושת הבטן שלי היא שגם הרבה מהם אף פעם לא בדיוק הבינו מה להם, נתיני האימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר, ולכל האזיאטים האלו (אבל זה מבוסס בדיוק על שיחה אחת שהיתה לי, אז קחו בערבון מוגבל). התוצאות היו מאוד חד משמעיות – 88.5% מהמצביעים הצביעו בעד פרישה.

מלחמת העצמאות של סלובניה נמשכה 10 ימים, ונהרגו בה כמה עשרות אנשים בלבד. כמובן שכל מוות הוא טרגדיה, אבל כולנו יכולים להסכים שביחס למה שבא אח"כ, מדובר על קונפליקט די מינורי. ההסבר שאני שמעתי בסלובניה למה הם יצאו מזה כ"כ בקלות היה שהם התכוננו היטב לקראת היציאה גם מבחינה צבאית וגם מבחינה מדינית, שהתקבלו כמה החלטות נכונות במהלך המלחמה ושהיה להם מזל. המקדונים, שעזבו את יגוסלביה ללא *שום* קונפליקט, מצביעים כאמור על ההחלטה של הנשיא שלהם דאז לוותר לטובת הצבא היגוסלבי על כל ציוד צבאי שהוא שהיה בשטח מקדוניה, כהחלטה שאיפשרה להם לצאת מהפדרציה בשלום. 

אבל הסבר אחר ששמעתי, ואני נוטה יותר להאמין לו, הוא שהסיבה שסלובניה ומקדוניה יצאו כ"כ בקלות נהיית ברורה כשמסתכלים על המפה האתנית של הבלקן בשנות ה90-

במילים פשוטות – בסלובניה ומקדוניה לא היה מיעוט סרבי.

עכשיו, זה יכול להישמע כהאשמה, והאדם ששמעתי ממנו את ההסבר חד משמעית אמר את זה כהאשמה, אבל אני מניח שאפשר גם לראות את זה מהצד הסרבי – חוסר רצון להשאיר אחים סרבים תחת שלטון קרואטי או בוסני, לאור מה שקרה במלחמת העולם השניה.

בכל מקרה, אחרי שסלובניה התחילה לעשות קולות של פרישה, קרואטיה מצידה לא התכוונה להיות המדינה הקתולית היחידה בפדרציה תחת השפעה סרבית חזקה (מילוסוביץ' כבר שלט אפקטיבית בנציגים מסרביה, קוסובו, מונטנגרו ו-וויוודינה, מה שנתן לו רוב כמעט אוטומטי בשלטון הפדרטיבי של יגוסלביה). אחרי שני משאלי עם מהירים במאי 1991 שהראו רוב מוחץ בעד פרישה (המיעוט הסרבי החרים את המשאלים, אבל זה לא היה משנה שום דבר גם אם הם היו משתתפים), קרואטיה הכריזה על עצמאות באותו יום עם סלובניה, ב25.06.1991. ומשם הדרך היתה מאוד קצרה למלחמות יגוסלביה שכולנו מכירים-ומנסים-להדחיק-כי-אלוהים-ישמור.

הקרואטים רואים במלחמה הזו כמלחמת העצמאות שלהם מהשתלטנות הסרבית, אבל איך שאני רואה את זה, קצת קשה לשלב בתוך הנרטיב הזה את החלק שבו הם עשו שמאלה פנה ותקפו את בעלי הברית שלהם עד אותה נקודה, הצבא הבוסני, מה שהוביל למצור המופרסם על מוסטר. נשמע שבזמנו היה ניסיונות פרופגנדה בקרואטיה למסגר את בוסניה העצמאית כאיזו מדינה מוסלמית פונדמנטליסטית שהולכת לקום בלב אירופה (לשחק על איסלמופוביה לפני שזה היה מגניב), אבל טומיסלב, המדריך שהכרתי בספליט, אומר שכיום פשוט לא ממש מדברים על החלק הזה במלחמה. הוא הוסיף ששלדעתו המלחמה הזו היתה מלחמת עצמאות מיגוסלביה באותה מידה שהיא היתה מאבק מול סרביה מי מקבל איזה חלק מבוסניה (ויש לציין שהסכמים לחלוקה של בוסניה בין סרביה וקרואטיה התחילו להתבשל עוד במאה 19).

ונראה לי שהגענו לבוסניה. אז כמו שאמרתי, לא הייתי בסרביה, אז אין לי את הפרספקטיבה שלהם, אבל מכל המדינות שהייתי בהן, בוסניה היא בעיני הלב של הבלקן, או הבלקן at his most balkan. היא נמצאת פיסית די במרכז הבלקן, קודם כל. אבל מעבר לזה, היא בדיוק בקו התפר שבין המערב למזרח, בין השלטון העותמאני לשלטון האוסטרו-הונגרי, ובאמצע סרייבו יש לך ממש מקום שבו מצד אחד יש לך באזאר הטורקי ובצד שני רחוב עם חזיתות וינאיות מהוגנות. סרייבו היא כמובן המקום של אחד האירועים הכי חשובים במאה ה20, ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, וגם המקום הכי מזוהה עם אלימות אתנית בבלקן. המצור על סרייבו והטבח בסרבניצה, כנראה שני האירועים הכי מזוהים עם מלחמות יגוסלביה, התרחשו שם. אבל מצד שני, היא גם המדינה שבה קבוצות אתניות שונות חיו בשלום אחת לצד השניה במשך מאות שנים. גם היום היא המקום הכי מעורבב אתנית, אבל בפועל כל קבוצה גרה בשכונה/עיר משלה. בוסניה באופן כללי מחולקת היום לשני קנטונים עיקריים, הפדרציה של בוסניה-הרצגובינה, שבה גרים רוב הקרואטים והבוסנים, ורפובליקה סרבסקה, בה גרים רוב הסרבים.

ובוסניה, ככל הנראה, היא המקום עם הכי פחות תקווה בבלקן. כמו שאמרה לי בעלת ההוסטל במונטנגרו – כן, יש לנו הרבה בעיות, אבל לפחות תמיד יש לנו את בוסניה, ככה אנחנו לא מרגישים הכי דפוקים. המערכת הפוליטית שלה, שנשלטת ברוטציה מוגדרת בחוקה על ידי שלושה נשיאים (אחד סרבי, אחד קרואטי ואחד בוסני) היא מצד אחד מושחתת ומסואבת, ומצד שני מעודדת קיטוב לאומני- אם אתה לא חלק מאחת משלושת המפלגות הלאומניות הגדולות, אין לך יכולת להיות נשיא, או להיות בעל השפעה כלשהי. יותר מזה- אתה במקרה אחד ממהמיעוטים שלא נופלים לאחת הקטגוריות? (צועני, יהודי וכאן הלאה) באסה, חוקתית אין לך שום דרך להיות נשיא. המצב כמובן משרת מאוד את מי שקוצר את הפירות של השחיתות הזו, ככה שלאף אחד אין אינטרס אמיתי להוריד את הטונים- ככל ההציבור מתעסק במתחים האתניים, הוא פחות מתעסק בשחיתות, שכווללםם יודעים שמשתוללת.

הגוף העיקרי שמנסה איכשהו לשמור על יציבות כלשהי היא הOffice of the High Representative (OHR), יציר משונה של הסכמי דייטון (ההסכמים שסיימו את המלחמה בשנות ה90). הOHR הוא למעשה נציג של האיחוד האירופי (עם סגן מארה"ב) בעל סמכויות נרחבות בבוסניה. כמה נרחבות? הוא אשכרה יכול להעביר חוקים כשהדברים נתקעים מדי בפרלמנט, להטיל וטו על חקיקה שהוא מוצא כמתסיסה או לאומנית מדי, או לפטר פקידים ונבחרי ציבור אם הם שוברים יותר מדי את הכלים. שמעתי על דוגמא על פיטור של מושל שקרא לבית ספר מקומי על שם של "גיבור מלחמה" מהצד שלו, ופושע מלחמה דה-פקטו, אבל לא מצאתי את המקור לזה. אבל באופן כללי, מאז המלחמה הנציג העליון פיטר 139 פקידים, שופטים ונבחרי ציבור, כולל הנשיא  הנבחר של רפובליקה סרבסקה, וחוקים אכן הועברו או הושעו. זה כאילו העולם אמר לבוסניה, מצטערים, אתם עדיין צריכים מבוגר אחראי. ואני יכול להבין את המניעים, אבל זה די משוגע שקיימת ישות מדינית שיש בה נציג חיצוני עם כוחות כאלה. לא סתם יש כאלה שמכנים את הOHR כVICEROY (משנה למלך).

והעניין הוא שלא ברור לאן זה הולך, ואם זה יכול להשתפר. אני תמיד רואה את בהיסטוריה את האיזון בין האנשים שמקדשים אלוהים/אדמה/זהות מעל הכל, לבין האנשים שיותר מוטרדים לאיזה בית ספר הם ישלחו את הילדים שלהם בשנה הבאה, ושכנראה רוב האנשים נמצאים על הספקטרום בין שניהם. אז הכוחות ששואפים לאיזו נורמליות קיימים, ואני גם חושב שהפיתוח של התיירות בבוסניה הוא גורם מייצב (תיירים לא באים לאיזור מלחמה), אבל כמו שאמרתי, נשמע שהשחיתות טבועה כל כך עמוק במערכת, והאינטרס של המערכת הוא להמשיך ללבות יצרים. כששאלתי את המדריך שלנו במוסטר לאן הוא חושב שזה הולך, הוא משך בכתפיים ואמר "עוד מלחמה?". 

אבל כדי לא לסיים בנימה כזו פסימית, בואו נעבור לדבר על המדינה האהובה עלי בבלקן.

 מונטנגרו

אח, מונטנגרו, כל כך הרבה יופי בכל כך מעט שטח. אנשים כל כך נחמדים עם תרבות נהיגה כל כך גרועה.

הבדיחה שלי, כשנכנסתי למונטנגרו, היתה שגוגל טרנסלייט לא מכיר במונטנגרו כשפה, כי מונטנגרואים הם סרבים שחשים את עצמם, והסיבה העיקרית שהם נפרדו מסרביה ב2006 היא כי זה כבר הפסיק להיות מגניב להיות סרבי. מה שרק מראה לך כמה אידיוט אתה יכול להיות לפני שאתה אשכרה מנסה לבדוק עובדות בסיסיות.

למונטנגרו משום מה יש תדמית ישנונית (Geography Now ממש עושה מזה קטע שלם ), אבל היסטורית מדובר במדינה שהיא הכל מלבד משעממת. אפשר להתחיל לדבר על ישות מדינית עצמאית באיזור מונטגרו החל מהמאה ה12 בערך, כשהופיעה באיזור נסיכות מקומית בשם זטה (ZETA) שנבלעה חלופות בידי הממלכה הסרבית שעלתה באותה תקופה, עד שהיא בעצמה נבלעה על ידי השיטפון העותמני במאה ה14-15. הנרטיב הלאומי המונטנגרי לאותה תקופה הוא פחות או יותר כזה – ״המאה ה15 לספירה: הבלקן כולו תחת כיבוש עותמאני… כולו? לא ולא! הר קטן, שתושביו הם מונטנגרואים בלתי מנוצחים, מצליח להדוף את הפולשים״. השליטים המונטנגריים פשוט נסוגו אל ההרים שסביב הר לובצ׳ן, קבעו את הבירה שלהם בסנטייה, והצליחו לשמור על מונטנגרו כאי עצמאי בתוך הים העותמאני. כמי שנאלץ לטפס את ההרים האלו באמצע גל חום, יכולתי בהחלט לדמיין את הטורקים מסתכלים על ההרים האלו, מסתכלים על השבטים הפראיים והעניים שחיים שם, ואומרים לעצמם- אה, פאק דיס שיט, בוא נישאר פה במישורים, זה לא שווה את זה.

אלא שהתפיסה הזו היא אומנם לא לגמרי מומצאת, כמו נניח שנשאר איזה כפר גאלי קטן שהצליח להתנגד לרומאים, היא גם לא ממש מדויקת. כמובן שקודם כל שרוב השטח של מונטנגרו המודרנית (או של הנסיכות של זטה) היה תחת שליטה עותמאנית מלאה. אבל גם הנסיכות הקטנה בהרים היתה לעיתים יותר דומה לואסאל של האימפריה מאשר לישות עצמאית, במין הסדר שבו העותמאנים לא מתערבים שם באופן ישיר, אבל המונטנגרואים מכירים בעליונות של שלטון העותמאני, וככה אף אחד לא צריך לעלות לשום הר כדי ליישב חשבון עם כמה שבטים פראיים. לעיתים כמובן הם היו יותר עצמאיים, במיוחד כשהם שיתפו פעולה עם מעצמות איזוריות כמו הונציאנים (ועוד על זה בהמשך) ובהמשך עם המאד׳ר-שיפ של כל האומות האורתודוקסיות, רוסיה. המאות ה16-18 הם פחות או יותר תהליך ארוך בו הים העותמאני נסוג והממלכה המונטנגרית הלכה והתפשטה חזרה למטה במורד ההר ולרוחב המישורים. הסיפור הכי משוגע בכל התקופה הזו הוא בלי ספק הסיפור של סטפן הקטן (בחיי שככה הוא נקרא), אדם שהופיע יום בהיר אחד במונטנגרו והכריז שהוא לא אחר מאשר פיטר השלישי, הצאר של רוסיה, והצליח לשכנע מספיק מונטנגרואים על מנת שהם ימליכו אותו עליהם. זה היה מאוד משונה, כי קודם כל, מה לצאר של רוסיה לחפש לבדו במונטנגרו, אבל קצת יותר מוזר מזה היא העובדה שפיטר השלישי נרצח על ידי אישתו, קתרינה הגדולה, חמש שנים לפני כן. קתרינה עצמה לא היתה מאוד מרוצה מההופעה של המתחזה הזה פתאום, עם טענות אפשריות לכתר שלה, וככל הנראה ניסתה להתנקש בו כמה פעמים, ולבסוף שלחה משלחת רשמית שחשפה אותו. אבל בשלב הזה האוכלוסייה המקומית כל כך חיבבה אותו שהם פשוט משכו בכתפיים ואמרו למי אכפת, הוא אחלה שליט, שיישאר, וגם הרוסים הבינו שאין להם מישהו יותר אפקטיבי לשים במקומו, אז הוא נשאר והיה אחד מהשליטים האפקטיביים שידעה מונטנגרו. סיפור קטן וביזארי, אין מה לומר.

מונטנגרו לא היתה זירה משמעותית במלחמות יגוסלביה, אם כי הצבא המקומי כן הפציץ את הצורה לדוברובניק, או כמו שאתם מכירים אותה –  ״king's landing״ (וזו גם הסיבה שמעלה המלך נראית כ״כ טוב, היה צריך לבנות אותה מאפס אחרי כן), אבל מיתר ההמלחמה הם פחות או יותר נמנעו, ונשארו כחלק מפדרציה יגוסלבית שכללה בעצם רק את סרביה ואותם. לא הצלחתי למצוא תשובה ברורה ללמה באמצע שנות התשעים הם החליטו להישאר ביחד עם סרביה ביגוסלביה ועשר שנים אח״כ ב2006 הם החליטו שהגיע הזמן להיפרד. הטענה ששמעתי שהפוליטיקאים התחלפו, ועלו לשלטון פוליטיקאים שהיו פרו היפרדות, אבל זו טענה שקצת מכילה את עצמה… היחסים בין מונטנגרו לסרביה הם קצת מורכבים, המדריך בקוטור השווה את זה קצת ליחסים בין רוסיה ואוקריאינה עם פחות אלימות (אבל לא נטולת אלימות)- כשסרביה חזקה, היא בולעת את מונטנגרו, וכשסרביה חלשה ונסוגה, מונטנגרו מגיחה שוב. הרבה מאזרחי מונטנגרו מגדירים את עצמם כסרבים, אם כי זה מעורב יותר בנושאים דתיים, כי כולם נוצרים אורתודוקסיים, אבל חלקם שייכים לכנסיה הסרבית האורתודוקסית וחלקם לכנסיה המונטנגרואית האורתודורסית. מורכב. בכל מקרה, אם אתם רוצים לעצבן לאומן מונטנגרואי, תשאלו אותו מה בעצם קרה עם מונטנגרו בסוף מלחמת העולם הראשונה, כי מלשפוט את המקום שזה קיבל במוזיאון ההיסטורי שלהם, זה עדיין נחשב כעלבון צורב.

במלחמת העולם הראשונה, מונטנגרו נלחמה בצד של מדינות הברית (המונח "מדינות ההסכמה" מוזר מאוד בעיני. קיצר, בצד של בריטניה וצרפת). בהסכמי ורסאי המדינות המנצחות החליטו שבבלקן תקום ממלכה יגוסלבית בראשות שושלת קאראדגורדביץ' הסרבית. ולמרות שמונטנגרו נלחמה כמדינה עצמאית במהלך המלחמה, המעצמות החליטו להעניק אותה כפרס לסרביה. מה שעוד יותר מעליב הוא שהקרב הגדול של הצבא המונטנגרואי היה בMojkovac, שם הם בלמו את הצבא האוסטרו הונגרי באופן זמני, ואיפשרו לצבא הסרבי המוכה לסגת אל תוך אלבניה בצורה מוסדרת מבלי להתפורר לחלוטין. תחושת העלבון לראות את אותו צבא סרבי חוזר כצבא כובש לאחר המלחמה, היתה…. עמוקה. אולי הציטוט הכי בולט במוזיאון הוא של לורד גלאדסטון, שאמר שמונטנגרו לא יכלה לקבל יחס גרוע יותר לו היא היתה בצד המפסיד.

ומהמדינה החביבה עלי נעבור לדבר על העיר החביבה עלי בתוכה- קוטור. אם הבדיחה על זה שמוטנגרואים הם סרבים שחשים את עצמם היא מטופשת ולא נכונה, בהחלט כן אפשר להגיד בחיוב שתושבי קוטור הם חד משמעית מונטנגרואים שחשים את עצמם. כי תושבי קוטור, למרות שהם יושבים על שפת מפרץ בתחתית הר לובצ'ן, תמיד הסתכלו על יתר מונטנגרו מלמעלה.

על מנת להיות מסוגלים לעמוד מול העותמאנים, השלטון המונטנגרואי בסנטייה נכנס לברית עם האימפריה הונציאנית, שחלשה על הים האדריאטי ועל חלקים מהים התיכון במשך חלקים ניכרים מימי הביניים. הם נתנו לונציה שליטה על החופים של דלמטיה בתמורה לתמיכה הצבאית שלהם מול הטורקים, והונציאנים בהחלט עשו שימוש נרחב בחופי האלו כדי לבסס מרכזי סחר, ובמיוחד את קוטור, שהיתה אחת מערי המסחר החשובות ביותר של ונציה. כל המשפחות שחיו שם היו משפחות סוחרים עשירות להחריד, משפחות של אצולה דה פקטו, וממש לא הרגישו שום קשר ליתר מונטנגרו . למעשה, הם לא היו מרשים למונטנגרואים רגילים, ששימשו כמשרתים ומנקי רחובות, להישאר בעיר לאחר רדת החשיכה, מי שהיה נתפס בעיר אחרי שהשערים נסגרו היה מושלך לכלא/חוטף מלקות.

כל קוטור למעשה נסובה סביב הים והשיט בו. המוזיאון החשוב בקוטור הוא מוזיאון ימי עם מודלים של ספינות ותמונות קפיטנים מימי הזוהר. אבל האלמנט הכי חמוד בכל הסיפור הזה הוא שקוטור ידועה היום כעיר החתולים. כידוע לכל, בספינות יש עכברושים, שנוטים לצאת לשוטט כשהספינה עוגנת בנמל, אז עיריית קוטור בימי הביניים עודדה את התושבים לאמץ חתולים כדי להילחם בתופעה, ועד היום אפשר למצוא מלא מלא חתולים בכל סמטה בקוטור. יש שם כיכר שבאמת ראויה להיקרא "כיכר החתולות".

בסופו של דבר האימפריה הונציאנית החלה לשקוע (הא הא), ונאלצה לנטוש את קוטור לטובת מונטנגרו. הרבה ממשפחות הסוחרים עזבו אל תוך תחומי האימפריה, אבל ההשפעה האיטלקית החזקה נשארה בה עד היום- התושבים המקוריים של קוטור מדברים איטלקית, וקוטור ידועה כמקום הכי טוב במונטנגרו לאכול פיצה ולשתות קפה. הקשר הזה לאיטליה היה בעוכריהם בסוף מלחמת העולם השניה, כשהפרטיזנים של טיטו נכנסו אליה ומצאו דגלי איטליה בכל מקום, אותה איטליה שהם נהלו נגדה מאבק עקוב מדם במהלך כל המלחמה, אז הם יצאו למסע של ניפוץ והרס של כל סמל איטלקי בעיר וכמעט כל אריה מכונף שהם מצאו.

כיום, במין שותפות גורל עם ספינת האם ונציה, קוטור היא כבר לא אימפריית סחר, אבל העושר שלה עדיין מגיע מהים-

כל בוקר נכנסת למפרץ קוטור ספינת קרוז עצומה ופורקת מאות (או אלפי?) תיירים לסמטאות הצרות שלה. כמו ונציה, רוב האנשים בעיר ברגע נתון הם תיירים, כאשר תושבי קבע יש, לפי ההערכות של המדריך, בערך 500. יתר התושבים עזבו לטובת כפרים אחרים מסביב למפרץ ומשכירים את הבתים שלהם, חלקם היו ארמונות קטנים של משפחות סחר, לטובת מלונות או איירבנב. עיר שהיא ברובה מוזיאון, אפשר לומר.

ועם זאת, למרות המיסחור והתיירות, אני די חיבבתי את קוטור. הנושא של התיירות שם עדיין יחסית חדש (בניגוד נניח לדוברובניק, ספליט, וכמובן ונציה), אז עדיין יש איזו תחושה אינטימית מסוימת (בטח אם אתה משוטט בה בחמש וחצי בבוקר, כמו שיצא לי לעשות, ולמרות החתולים, יש הרבה ציפורים ששרות כל בוקר). ומעבר לזה, ובכן, המיקום שלה הוא עוצר נשימה. הרכיבה במורד בסרפנטינות של קוטור היתה אחת הירידות הכי טובות בכל המסע הזה. אני בהחלט לא מצטער שעזבתי אותה אחרי יממה בלבד, זה היה בדיוק הזמן ההולם לחוות אותה, אבל אני חושב שאני בהחלט אשמח לראות אותה שוב מתישהו.

ובאופן כללי, אני די מאוהב במונטנגרו. זו מדינה כל כך קטנה עם נופים כל כך מרהיבים, הכי הרבה "וואו!" למטר רבוע שהיה בטיול עד שהגעתי לדולומיטים. והאנשים באמת היו ממש ממש נחמדים. כל פעם שראיתי מרחוק חבורה של אנשים יושבת ושותה בירה, ידעתי שכשאני אתקרב, אני הולך לקבל הזמנה להצטרף. כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני בהחלט מתכנן בעתיד לחזור לשם עם ציוד מינימלי ואופניים קלות וקשוחות, לאיזה שבועיים של טירוף חושים ורגליים דואבות.

הלאה

התחלתי את הפוסט הזה בסלובניה, בנובה גוריצה, ואני מסיים אותו פה בברן, בירת שוויץ. המממ, לא בדיוק קצב מסחרר.  בכל מקרה, מתי שאני לא אגיע אל זה, פוסט הבא יהיה על איטליה, למה לא נהניתי מרובה (גל חום, אבל לא רק), וממה כן נהניתי (רוונה! דולומיטים!) ואולי כמה מילים על מלחמת זהויות בדרום טירול (כי מי לא אוהב מלחמת זהויות טובה). אבל, אתם יודעים, אל תעצרו את נשימתכם, יש לי בערך עשרה ימים של פער ביומן לסגור לפני כן.

אז אחרי שלושה וחצי חודשים בדרכים, החלטתי להקדיש פוסט אחד לענות על שאלות שגם חברים וגם סתם אנשים אקראיים שאני פוגש בדרך שואלים על הטיול, ודרך זה אולי קצת לבנות איזו תמונה של החוויה היומיומית שלי במסע הזה. כי לשלוח תמונות יפות של הרים זה טוב ויפה, אבל בדרך להרים האלו יש הרבה דרך לפדל, הרבה אוכל לאכול, צריך לישון מדי פעם, ואיכשהו גם לממן את כל זה.

צריך להגיד שהפוסט הזה התחיל להיכתב ביציאה מסלובניה, אז הוא כמעט לא מכיל התייחסויות לאיטליה, ודברים כן השתנו מאז שנכנסתי לפה. אלא שלעדכן את אותו על מנת לשקף את החוויה הנוכחית היה כבר נעשה מעט מסורבל, והוא גם ככה… לא קצר, אז העדפתי למקד בחוויה שלי בבלקנים.

"איך נראה היום שלך?"

אז איך נראה יום ממוצע בחיים שלי כרגע? ובכן, אין ממש "יום ממוצע", כי אני יכול לבלות את כל היום ברכיבה מא' לב', ואני יכול לבלות את כל היום בשיטוטים וסידורים בעיר. או במקרה, של היום הזה, לכתוב ולכתוב ולכתוב.

אבל בואו ניקח יום שבו אני אשכרה זז ממקום למקום. באופן אידיאלי אני מנסה ללכת לישון בעשר בערב ולקום בחמש בבוקר (אבל האידיאל לא תמיד מתממש). הבוקר כולל בערך שעתיים ומשהו של התארגנות וארוחת בוקר. משך ההתארגנות תלוי בכל מיני גורמים ולמשל יכול להתקצר משמעותית אם אני לא מבשל את ארוחת הבוקר, או פשוט מוותר עליה, או אם אני ממש ממש ממוקד. אבל זה גם יכול להתארך לשלוש שעות אם הכל ספוג מטל או כי… סיבות. אחד הדברים שעיכבו אותי משמעותית בבקרים הראשונים היה לחכות שהאוהל יתייבש מכל הטל לפני שאני דוחף אותו לתיק, עד שהגעתי לפלובדיב, ולמרבה המזל, פגשתי דרך Warmshowers רוכבת הולנדית שאמרה לי "אה, פשוט דוחפים אותו לשקית זבל ופורסים אותו לייבוש בצהריים", וכנראה שאין עצה שקיבלתי שחסכה לי יותר זמן בטיול הזה. אני חושב שאם לא הייתי מקבל את העצה הזו, עדיין הייתי איפשהו בבלקן, מחכה שהאוהל יתייבש.

צריך להגיד שהפוסט הזה נכתב ברובו ביציאה מסלובניה, רגע אחרי שהחלפתי את התיק האחורי בשני תיקי צד, ובמקור נכתב ש"אני מקווה שעם התיקים החדשים דברים יזוזו קצת יותר מהר אבל בכנות, כמו שכמה מחברי יוכלו להעיד, אני פשוט ארזן איטי." וזה עדיין נכון, אבל זמן האריזה בהחלט התקצר משמעותית, לאיזור השעה-שעה ורבע בלי מאמץ מיוחד. בבוקר אחד שבו באמת הייתי צריך לזוז מהר, הכל קופל והייתי בתנועה (ללא ארוחת בוקר) בערך 35 דקות מרגע שפקחתי עיניים.

השאיפה היא לצאת לדרך בשבע- שמונה ולרכב עד להפסקת צהריים. במקומות נעימים יותר, שזה היה רוב המקומות שהייתי בהם עד קרואטיה, הפסקת הצהריים בעיקר היתה עניין של לאכול משהו, לנוח קצת ולמלא מצברים (מילולית, אני אגיע לזה). החל מקרואטיה, ובעיקר באיטליה, התחילו להופיע ימים שבהם נהיה חשוב להחריד לנצל את שעות הבוקר לפני שנהיה חם מדי מכדי לרכב. זכור לרעה את היום בקרואטיה שנאלצתי להתחבא מתחת לגשר בטון עם מעט מדי מים עד יעבור זעם. (לא מהימים המוצלחים בחיי באופן כללי).

אם אני בהרים איפשהו, אני אחפש מקום עם נוף יפה וצל לארוחת צהריים. אם אני יותר קרוב לציוויליזציה, מקום מוצלח להפסקת צהריים יהיה איזה בית קפה שבו אני יכול לממש את פירמידת המאסלו האישית שלי-

1. מים, בעיקר קרח. אם יש משפט שבעיני מסמל את היומיום של הרכיבה שלי בבלקן ובאיטליה זה "imate li Leda?"  או באיטלקית "hai giaachio"? שזה, בעברית "יש'כם קרח?". זה ככל הנראה המשפט שאמרתי הכי הרבה בבלקן אחרי "שלום". ביום חם, אני כנראה  אעצור כל שעתיים שלוש באיזה בית קפה שלא חשד בכלום, ובפרצוף שמנסה בו זמנית להיות ידידותי אך גם לשדר "אלוהים כמה חם בחוץ, תוכלו לעזור עם זה?", אנסה למלא מחדש את הבקבוקים. למעשה, אם לדייק, ואני אגיד במלוא הצניעות שזה דויק לרמה של אומנות, אני ממלא את הבקבוק "שתייה מהירה" שלי (בקבוק מצוין שקניתי באיסטנבול) בקרח ואז במים עד הסוף, ואז את הבקבוק התרמי שלי רק בקרח, בלי מים, ככה שהוא יישאר קרח ליותר זמן (פיזיקה חברים!). כשהבקבוק שתייה מהירה מגיע בערך לחצי, והקרח נמס, אני שופך את המים הקרים לתרמי, והוריי! מים קרים לכל דורש. מים קרים זה חשוב, חברים.

לא תמיד זה עובד, רוב הבריסטות ממלאים את שני הבקבוקים עד הסוף בקרח  (נשים יותר נדיבות מגברים משום מה) אבל מדי פעם אתה נופל על בריסטות קמצנים ששמים לך שניים וחצי קוביות קרח, שזה כמו כוס רוח למת מחום. כשהתלבטתי בין בקבוקים תרמיים, אגב, בכוונה בחרתי את הבקבוק עם הפיה הכי רחבה, כדי שיהיה להם קל יותר להכניס קרח. ותמיד ייזכר לטובה אותו בעל מסעדה שנתן לי גישה חופשית למכונת קרח שלו, ואז לא רק שמילאתי את הבקבוקים בקרח, שפכתי פנימה מים, ואז, כשהמים המיסו את הקרח ויצרו עוד נפח פנוי, מילאתי את הקרח שוב, ויצאתי, מוכן לכל צרה (למשך בערך שעה וחצי, עד שהכל נמס, כי בקרואטיה חחםםםם). וכן, אתם קראתם עכשיו שתי פסקאות על איך אני ממלא קרח בבקבוקים שלי.

2. למלא מצברים –  כמו שהתלוננתי בעבר, הבטריה של הפלאפון שלי היא לא הדבר הכי מזהיר בעולם. אני סוחב איתי 3 פאואר בנקס, שני 10A שהם אולטרלייט, ואז עוד אחד שקניתי בטורקיה, שמנמן יותר, כשגיליתי שהשני מטענים הקיימים והיוקרתיים משום מה מסרבים להטעין את האוזניות שלי,וזה… לא מתקבל על הדעת. זה גם נותן שקט לדעת שיש מספיק חשמל זמין, רק ברודופי ובהרים של קרואטיה אי פעם התקרבתי לסיים את שלושתם (בסוף, זה מכשיר הניווט שלי), אבל מתישהו בסקופיה גם קניתי, בנוסף למטען התלת -יציאות הגדול שלי (שימושי מאוד בהוסטלים, איפה שיש לך לפעמים רק נק' חשמל אחת והרבה דברים להטעין), גם מטען קטן ומהיר שנמצא בשליפה מהירה, וכל פעם שאני עוצר בבית קפה, אני לוקח את המטען שעשיתי בו שימוש באותו יום וטוען אותו ככל שניתן, וחרדת הסוללה נדחית עוד קצת קדימה. כשאני אגיע לאנגליה אני חושב שאני פשוט אקנה את הדבר הזה ואפסיק לדאוג מענייני חשמל.

3. לכתוב. בשלב מסוים הבנתי שמאוד קשה לי לכתוב בסוף היום, כמו שהייתי רגיל בעבר, כי בסוף, אני צריך שולחן למקלדת. אז מקום עם שולחן לרוב יועדף ממקום בלי שולחן. לכתוב הפך להיות תחליף הספר שלי, כבר בבולגריה החלטתי לשלוח את הקינדל חזרה הביתה כשהבנתי שאני פשוט לא פותח אותו, אני רק כותב. ספרים אני בעיקר שומע כרגע 🙂

וכמובן שהכי חשוב זה לזכור לפרוס את האוהל הרטוב איפשהו, כי אחרת אתה הולך לישון בלילה באוהל לח וטחוב.

אחרי שסיימתי את הצהריים, אני חוזר לרכב את יתר היום, כאשר זמן עצירה מוצלח הוא בסביבות שבע, מה שאמור להשאיר מספיק אור להתארגן, לאכול ואולי לכתוב עוד קצת (מאחר שטבעו של הזמן לעבור, היומן תמיד בפער). זה אומר שבמהלך הרכיבה, ובמיוחד אחרי הצהריים, הפעילות המנטלית הקבועה שלי היא להיות הוייז/החלון-הזה-בוינדוז שמעריך-כמה-זמן-הולך-לקחת-להעתיק-את-התיקייה-הזו-וכל-הזמן-משנה -זמנים. אני כל הזמן מנסה להעריך באופן ריאלי האם אני מסוגל לסיים את היום איפה שאני רוצה לסיים אותו. בהיותי אדם אופטימי יתר על המידה, אני נוטה להעריך ביתר את מה שאני מסוגל לעשות* (אני חושב שרק פעם אחת הגעתי לפני הזמן שתיכננתי, בעלייה פנטסטית במונטנגרו), אבל תוך כדי היום זה משא ומתן מתמיד "אוקיי, יש לך עוד 40 קילומטרים עד לנקודה הזו, השעה עכשיו שלוש בצהריים בערב, אתה רוכב עכשיו בקצב של 18 קמ"ש אם ממש תרכב בלי לעצור לשום דבר, אתה מסוגל להגיע בזמן סביר", ואז אני נתקל בעלייה או ברוח נגדית וצריך לעשות חישוב מחדש. וכמובן שאין דבר כזה בפועל "לרכב בלי לעצור לשום דבר", כי הנה הר יפה לצלם, הנה בעיה באופניים שצריך לטפל בה, הנה נגמרו לך המים וצריך למלא. לפעמים יש יעד קבוע שאליו אני חייב להגיע ויהי מה (כמו שאני אדבר בעוד כמה פסקאות) ולפעמים, בעיקר כשאני ביום שהוא חלק ממקטע גדול של כמה ימים, המחשבה היא "אוקיי, עשית מספיק מרחק ובעיקר זמן רכיבה ליום הזה, החל משבע תתחיל לחפש מקומות סבירים לישון" (וגם על זה בהרחבה בהמשך)

בפוסט על בולגריה כתבתי שהשאלה "כמה קילומטרים אתה עושה ביום" היא חסרת משמעות בעיני, וזה עדיין נכון, אם כי עכשיו שחזרתי לטורינג, זה כנראה ייתייצב קצת על טווח אחיד יותר. עם זאת, המספר שאני כן מסתכל עליו כל יום הוא כמה שעות אשכרה דיוושתי במהלך היום. כלומר, אני יכול לצאת בשבע בבוקר ולעצור בשבע בערב, אבל בין לבין יכול להיות שרכבתי כמעט ברצף, ויכול להיות שעצרתי לשלוש שעות צהריים, או שעצרתי כל חמש דקות לצלם, ואם זה כלל שימוש בחצובה, אז אנחנו בכלל מדברים על עיכובים משמעותיים.

המספר השרירותי שהתקבעתי עליו הוא חמש שעות – אם רכבתי פחות מחמש שעות ליום שלם, אני מרגיש שקצת חיפפתי על היום הזה, ושיכולתי יותר. אם יותר מחמש שעות נטו, אני מרגיש שעשיתי את שלי לאותו יום. יותר משש זה טפיחה על השכם, אבל יותר משבע, ובכן, זה אומר שמישהו פה תיכנן גרוע או או קיבל כמה החלטות שגויות. היום הכי ארוך שלי היה  07:56 שעות ו99.3 קילומטרים**, כשהחלטתי להקדים מכה לסופה שהיתה צפויה להגיע יום אחרי, ולהגיע מקוטור לניקסיץ' (במונטנגרו) ביום אחד. האלטרנטיבה היתה להיתקע במשך עוד שלושה ימים בקוטור, ומיציתי את קוטור, יפה וחמודה (ויקרה) ככל שהיא תהיה. העדפתי לבלות את יום הסופה בבית קפה קטן בניקסיץ', משלים יומן.

היום היה צפוי להיות יום ארוך,  עם 100 ק"מ רכיבה פלוס 2000 מטר טיפוס, והייתי על האופניים כבר בחמש וחצי (קוטור נפלאה כשאין אף אדם ברחוב), אבל הוא גם אכן כלל החלטה שגויה אחת, והיא לעזוב כביש סלול אבל נטוש ושלו לטובת דרך עפר שהופיעה במסלול שקיבלתי, החלטה שהתחלתי לסבול ממנה כמעט מיידית (דחיפות אופניים, קללות רבות ובעיטות עצמיות לרוב). זו עוד אחת מהסיבות מבחינתי לעזוב את הבייקפאקינג, כי כשאתה עם ציוד  של בייקפאקינג, ובכן, זה מרגיש בזבוז לא לקחת את דרכי העפר האלו (כי כשיש לך פטיש וגו'). עם כל העיכוב שנגרם מההחלטה הזו, לניקסיץ כבר הגעתי בגשם, אבל שוין.

בכל מקרה, זה תמיד מפתיע אותי איך יכול להיות שביום רכיבה שלם, שבו נניח יצאתי בשמונה בבוקר וסיימתי בשבע, פחות מחצי מהזמן הוא זמן תנועה בפועל, אבל מסתבר שככה זה.

הערות שוליים

*ומתישהו באיזה פוסט עתידי אני אדבר על מחלת הGetThereritis, מחלה שתוקפת רוכבי אופניים שאפתניים מדי עם כושר שיפוט לקוי

**כה מתסכל, מספרים כמעט שלמים. אם הייתי שם לב בזמן, הייתי ממשיך לעשות סיבובים מסביב להוסטל לכמה דקות

"מאיפה הכסף?"

אז כמו שכתבתי בפוסט הראשון, הרבה אנשים שואלים אותי איך אני מממן את הטיול, וכמו שכתבתי שם, הודות לנסיבות החיים שלי ב5-6 השנים האחרונות, ובעיקר העובדה שהתחזיתי למהנדס בהצלחה במשך 4 שנים שלמות, צברתי ערימה סבירה של כסף לפני המסע הזה.

אבל הערימה הזו מן הסתם לא ערימה אינסופית, ויותר מזה, מתוך הנחה שאני לא הולך להתנדף לאבק ברגע שאני אסיים את הטיול , ויש לי גם חיים לדאוג להם אחרי כל זה, אז אני גם לא מכוון להוציא את כולה על הטיול (היעד הוא פחות או יותר  להשתמש ברבע הסכום. טוב, "יעד" זו מילה קשה, בוא נקרא לזה "שאיפה").

צריך להגיד בשולי הדברים שכל הוצאה שלא תהיה לי כנראה תהיה נמוכה מהעלות הגדולה ביותר של הטיול הזה, והיא כמובן שאני לא עובד עכשיו. בטיולים גדולים קודמים הייתי חייל משוחרר או בוגר תואר שני טרי מהניילונים. בעוד שאפשר לטעון שבאופן תיאורטי, כן הפסדתי כסף מזה שלא התחלתי לעבוד מיד אחרי תואר שני, לטיול הזה יש תו מחיר מאוד ספציפי וברור. אבל בתכל'ס אני לא מסתכל על זה ככה, יש מצב נתון וערימה נתונה, ובוא לא נשרוף חלקים גדולים מדי ממנה, בסדר?

לכאורה, טיול אופניים אמור להיות משהו די זול. רוב מה שאתה עושה ביומיום זה לרכב ממקום למקום, ואז לישון. יכולים לעבור ימים שלמים שבהם לא הוצאתי שקל/יורו/דינר, כי אני רוכב בהרים ואוכל את האוכל שקניתי בסופר יומיים לפני (פסטה לא עולה הרבה כסף).

אבל כמובן שזה לא תמיד עובד ככה. אני מגיע לערים, אני ישן בהוסטלים, אני הולך למוזיאונים – יש הוצאות. ופייר, בסקלה של התכלבות, אז מן הסתם שאני כבר לא חייל משוחרר בדרום אמריקה, בכל זאת התקדמנו מאז. בבלקנים כמעט אף פעם לא בישלתי לעצמי כשאני בעיר, זה פשוט מרגיש לי בזבוז זמן. וזה לפני שאנחנו מדברים על הוצאות לפני הטיול. הוצאתי כמעט 20,000 ש"ח לפני הטיול על כרטיס טיסה, ביטוח ובעיקר ציוד אופניים (כשהאופניים היו ההוצאה הכי גדולה, אבל ממש לא היחידה), וציוד ממשיך להתכלות/להיאבד/להישבר במהלך הדרך.

כשדיברתי עם חבר על משהו יקר שחשבתי לקנות/לעשות, הוא אמר לי משהו כמו "איזה מזל שאתה מהנדס", והייתי צריך לתקן אותו- "הייתי מהנדס. אני עכשיו מובטל עם תזרים הנכסות לא קיים בעתיד הנראה לעין". הנקודה שאני מנסה להגיד שכשעושים טיול כזה, שהולך להימשך חצי שנה עד שנה וחצי, אי אפשר להתייחס לזה כחופשה שלא עושים בה חשבון, אלא להתנהל פחות או יותר במגבלות תקציב.

מה התקציב הזה? וואלה, אין לי מושג. עם כל הדיבור על להתנהל חכם, אני כבר מזמן לא מנהל מעקב מסודר אחרי כמה שאני מוציא. אני כן עוקב אחרי הוצאות ציוד מתגלגלות, אבל נראה לי שרק באנגליה אני אשב ואחשב כמה הטיול עלה עד כה. אני יודע שבחודש הראשון הוצאתי הרבה יותר ממה שתיכננתי, אבל מאז זה נכנס תחת שליטה.

כלל האצבע הוא פשוט – לחשוב אם אני צריך באמת להוציא עכשיו את הכסף הזה. במקרה של מוזיאונים ואתרים אני לרוב לא חושב פעמיים (ברוונה נכנסתי לאתר ארכיאולוגי רומי לרבע שעה לפני שהייתי צריך לצאת לרכבת, כי אני הסוג הזה של חנון). אבל נניח בלינה, יש ימים שאני עושה ויילד קמפינג (כלומר, לישון במקום אקראי ולא מוסדר) גם אם יש אפשרות לאתר קמפינג, כי כל הבטריות שלי טעונות, כל הבקבוקים מלאים, ואני לא מרגיש צורך במקלחת או יכול להסתדר עם מקלחת שדה (מסתבר שהבקבוקי אופניים הם מצויינים בשביל זה, 800 מ"ל מים וחתיכת סבון ואני אדם חדש). מצד שני, יש ימים שאני מסיים ואומר לעצמי שאין שום סיכוי שאני לא עושה עכשיו מקלחת חמה וטובה, או ישן במיטה על מזרון מתחת לגג, ובעיקר, שאין לי כוח עכשיו לחפש מקום שקט לעצמי. ולפעמים אני מאזן. למשל באיטליה לא חשבתי פעמיים על ללכת למסעדה טובה בFerara ואז ללכת לחפש לעצמי מקום שקט להקים אוהל מחוץ לחומות, כי באיטליה צריך לתעדף אוכל טוב לפני הכל.

עד כה בבלקן, באופן טבעי, הוצאות המחייה היו די נמוכות (אם כי בקרואטיה וסלובניה הן עלו משמעותית), אבל נראה איך אני אסתדר באירופה. אני כן שואף להשתמש כמה שיותר בWarmshowers, כי מעבר לזה שזה מאוד מגניב להתארח אצל להכיר חבר'ה מקומיים, זה גם חוסך בעלויות, אבל ברור לי שההוצאות יעלו בתקופה הקרובה, וזה בסדר.

כמו בהרבה מקרים בחיים, יש פה סוג של איזון מתמיד בין שני קולות שונים, בין קול אחד בראש שלי שאומר "יאללה, זו הרפתקאה, תפסיק להיות כזה מפונק/איך ההייטק בירגן וריכך אותך" לבין הקול בראש שלי שאומר "אוף, אתה כזה עקשן/קמצן, למה אתה צריך תמיד ללכת ראש בקיר". וכל פעם צריך לבחור למי מקשיבים.

"אז מה אתה אוכל?"

חבר שאל אותי לפני כמה ימים אם אני מצליח לשמור על משקל בריא ולא לאבד יותר מדי ואני מצידי פרצתי בצחוק – כאילו שיש מספר קלוריות שאני יכול לשרוף ביום שאני לא יכול להחזיר עם שתי חטיפי אנרגיה ומארס אחד (אגב- מארס הוא חטיף רכיבה מאוד טוב – טעים, מלא מלא אנרגיה מרוכזת, וגם אם הוא נמעך, הוא עדיין מארס במהותו). אתמול נשקלתי וגיליתי שדווקא הורדתי איזה 2-3 קילוגרם, אז הבדיחה היא על חשבוני, אני מניח. ועדיין, אני לא חושב שחסרות לי קלוריות זמינות.

הרגלי האכילה שלי תלויים כמובן בהאם אני בציוויליזציה, באיזו עיר, או האם אני בשטח או בדרכים. כשהייתי בבלקן, השאיפה היתה כמובן לאכול דברים טובים וטעימים, ובשאיפה דברים ייחודיים לאיזור/מדינה. לרוב זה מסתיים באכזבה, כי אני גרוע למדי בבחירת מקומות לאכול בהם ומה לאכול בהם, אז למדתי להנמיך ציפיות, ובעיקר לא לתת לזה חשיבות יתרה. האוכל כמעט אף פעם לא יהיה טוב כמו שאני מקווה.

הרגלי האכילה שלי בדרכים הם, איך לומר בעדינות, קצת מזעזעים. הגישה שלי לארוחות ערב היא שבסוף יום ארוך של רכיבה המטרה של האוכל היא לאפשר לי ללכת לישון על בטן מלאה כמה שיותר מהר במינימום מאמץ, ולא לתפוס יותר מדי מקום או משקל בתיק שלי (בעיקר מקום). אז ארוחת ערב סטנדרטית היא שישית קילו פסטה (ואני יודע שזה שישית, כי אני מודד) עם אבקת רוטב פסטה כזו או אחרת (או סתם אבקת מרק) ואני יכול להגיד שמעולם לא השארתי פסטה בסיר. אגב, לגבי הסיר, אחד הדברים הכי גאוניים שלמדתי מהבלוג של טריסטן רידלי זה להכין מה שנקרא pot cozy, שזה בפשטות כיסוי תרמי ששומר מעולה על החום של הסיר, ולמעשה מאפשר לי לעשות slow cooking לפסטה. שזה מעולה מכמה סיבות – קודם כל, זה חוסך לי מלא גז, אני יכול לגרור פחית גז אחת פחות או יותר לשבועיים (כי אני רק צריך להרתיח את המים, לזרוק את הפסטה פנימה ולחזור אחרי רבע שעה), דבר שני, אני לא צריך להשגיח על הפסטה בזמן שהיא מתבשלת, ויכול לעשות דברים אחרים תוך כדי, ובעיקר, אני לעולם לא שורף את הפסטה (ולאור זה שיש לי סיר אולטרלייט ודקיק, לשרוף את הפסטה זה מאוד מאוד קל, ולמעשה בדיוק מה שקרה כל פעם שניסיתי לבשל אותה בצורה "מסורתית"). פוט-קוזי, תכינו לכם אחד כזה גם, לא תצטערו.

אם אני באמצע שום מקום, אז הבוקר נפתח בד"כ בדייסה, הרגל מדרום אמריקה, אבל אם עברתי ליד סופר בערב לפני, אז מאז בולגריה, איפה שיוגורטים זה קטע חזק, אני בד"כ קונה יוגורט וגרנולה.

בסלובניה בכלל התחלתי לזרוק, ומאחר שהסופרים מאוד קרובים ותכופים, התחלתי פשוט לקנות את הסנדויצים בחלק של המעדניה לארוחת ערב, כי פחמימה זו פחמימה, אז מה זה משנה, זה חוסך לי זמן שאני יכול להשתמש בו כדי לכתוב או משהו (וזה לא שצריך פה ארוחה חמה. הו לא). מהלך היום הוא בד"כ לחם עם משהו, אם כי כשבאמת התרחקתי לתוך השטח הייתי קונה לעצמי טורטיות, כי במקום המוגבל שהיה לי, היה יותר קל לארוז אותן בלי שהן ייפגעו. וכמובן חטיפי אנרגיה לזמן שאני רעב ועדיין לא הגעתי למקום סביר לעצור בו. אני כן מנסה לאזן את כל הזבל שאני דוחס עם אגוזים ופירות שאני שם בfeeder bags אבל ברור לי שאני לא מופת של תזונה מאוזנת. נו, בינתיים שרדתי.

אגב, אני לא יודע אם נעשה צל"ש טר"ש מסודר לפוסט הזה, אבל אם הייתי עושה, הפידר באגס כנראה היו מקבלים את האות של החודש. אחרי שלמדתי לא לבעוט בהם עם הברך, זה הפך להיות דבר כל כך שימושי ונפלא, לא יכול לדמיין לרכב בלעדיהם. מצורפת גלריה של דברים שדחפתי בשלב כזה או אחר לפידר באגס (מעבר לאגוזים, שזה הסטנדרט). הכלל החשוב הוא כמובן- לא לרכב עם פחית פתוחה בשטח קשה (ולסגור היטב אם יש פירות/אגוזים בפנים)

"איפה אתה ישן?" או – רוכב נטה ללון

לינה באופן טבעי מתחלקת לשני סוגים- בערים ובשטח, או ליתר דיוק הוסטל ואוהל. בטורקיה מטעמי זהירות (כנראה מוגזמת) לא ישנתי בשטח, ולא היו הוסטלים, אז ישנתי במלונות/מוטלים מקומיים קטנים (ובמילא הלירה ברצפה, אז הכל יחסית זול), אבל מאז, בערים, אני בעיקר בהוסטלים. עכשיו, לכאורה הייתי חושב שזה ירגיש מוזר לחזור לישון בהוסטלים בגיל 37, זה משהו שרוב האנשים מפסיקים לעשות בגילאי ה20 ומתברגנים לאיזה חדר במלון*. אבל כמו שאמרתי, בטיול של שנה וחצי זה לא בדיוק אותו קונספט ותכנון תקציבי של חופשה של שבוע.

*אגב, מסתבר שיש הוסטלים שיש בהם הגבלת גיל, ואתה לא יכול לקחת חדר בdorms אם אתה מעל 45 נניח. אייגי'זם מאץ? בכל מקרה, למרבה המזל עוד יש לי קצת זמן

דווקא בהתחלה זה הרגיש מאוד טבעי. חשבתי שאני ארגיש זקן ביחס לשאר המטיילים, אבל בבולגריה, מקדוניה ומונטגרו אוכלוסיית המטיילים היתה מאוד מגוונת ומעניינת (וחלקה הרבה יותר מבוגרת ממני), ואחרי שאתה עובר את השאלות הסטנדרטיות (מאיפה לאיפה אתה רוכב, מתי יצאת לדרך וכו'), יכולות להתפתח שיחות מאוד מעניינות. בפלובדיב למשל אני זוכר ערב מאוד נחמד שבסופו גם קיבלתי הזמנה להתארח בהולנד. אבל איכשהו, מאז ההוסטל המאוד מוצלח בפודגוריצה, המקום שבו ישבתי וכתבתי את הפוסט על מקדוניה, ההוסטלים לא היו כיפיים במיוחד, וגרמו לי כן להרגיש קצת מוזר. קרואטיה וסלובניה זה כבר מדינות שמושכות כבר סוג… אחר…. של מטיילים מהמדינות הדרומיות יותר, ושם כבר התחלתי למצות את הנושא של הוסטלים (ואת הריח שלהם). מאז שעברתי לאיטליה באמת הצלחתי להימנע מהם, בין לינה בשטח למארחים בWS, והשאיפה היא להמשיך ככה הלאה.

בשטח אני בד"כ נע בין אתרי קמפינג מסודרים, אם קיימים, לwild camping.  אתרי קמפינג יכולים לנוע בין "הנה מקום מוסדר לשים את האוהל שלך" ל"הנה מקום מוסדר לשים את האוהל שלך, ואתה מוזמן להשתמש במקלחת, בוייפיי, במטבח ובבריכה" (בחיי, בקרואטיה היו אתרי קמפינג עם בריכות). באתרי קמפינג נתקלתי בסכנה שאף אחד לא מזהיר אותך לגביה כשאתה מתכנן מסע אופניים, וזו סכנת האלכוהוליזם. כי חברים, כשאתה נכנס לאתר קמפינג בבלקן עם זוג אופניים עמוסות, תהיו בטוחים שבסבירות גבוהה מישהו יזמין אותך לשתות איתם משהו (וגם לא באתרי קמפינג), ויותר מערב אחד בקמפינג סיימתי מעט שמח ומסובב. אלכוהוליזם ואופניים- הזהירו את ילדכם!

אבל באופן יותר סביר, כשאני בדרכים, בד"כ אין אתר קמפינג, או שכאמור אני לא מרגיש צורך בקמפינג מסודר, אז אני עושה wild camping. עכשיו, השם מרמז על משהו הרפתקני יותר ממה שזה נשמע – לעיתים רחוקות ישנתי ממש עמוק בטבע. זה פשוט אומר שאני לא ישן במקום מסודר. זה יכול להיות באיזה חצר של חקלאי שביקשת ממנו רשות, לצד איזו דרך עפר נידחת, בשדות/כרמים, וכן הלאה. יש לי כישרון מיוחד לבחור נקודות גרועות, נניח לעצור קילומטר לפני שהנוף פתאום נפתח, או להמשיך ולוותר על נקודה טובה כדי לנסות להגיע לנקודה טובה יותר, ואז לגלות שהיה עדיף לעצור שם, או לשים את האוהל מול חווה ואז שכלבים ינבחו עלי כל הלילה. לומדים מטעויות כדי לעשות טעויות חדשות.

אחד הדברים שגיליתי על הבלקן, שלא ידעתי מראש, זה שאם יש לך בעיה לעשות קמפינג לצד מגוון של חרקים- אל תבוא לבלקן. למרות שאין פה ממש מדיניות סביבתית מסודרת, כנראה שהעובדה שגם החקלאות פה לא מאוד חזקה מאפשרת לאקוסיסטם להיות *מאוד* בריא, אם אתם מבינים למה אני מתכווון. לפעמים זה מתבטא בדברים נחמדים כמו מלא מלא פרפרים, אבל זה גם מתבטא לא פחות ביתושים (אם כי הערב עם הכי הרבה יתושים היה דווקא באיטליה), ברחשים, חגבים שמנסים להסתנן לך לאוהל וכן הלאה. מהדברים שצריך להתמודד איתם בטיול.

מה שבאוזניים, ומה שביניהן

שאלה אחרת שמדי פעם אני מקבל היא "אתה לא משתעמם מכל הרכיבה הזו"?

התשובה היא, באופן חד משמעי, היא "לא". בסוף, מסע אופניים הוא רוב הזמן דבר מאוד פעיל. אתה צריך לנווט, אתה צריך לתכנן מה אתה עושה הלאה, לחשוב כמה קילומטרים אתה רוצה לעשות עד העצירה הבאה, להעריך כמה זמן זה ייקח, ולעדכן את העדכונים האלו תוך כדי תנועה. אה, וכמובן אתה צריך לדווש, כלומר להיות במאמץ פיזי מתון כל הזמן. ומעבר לכל זה, אתה כל הזמן בתנועה, אתה בהגדרה כל הזמן במקום חדש. יש הרבה אתגרים במסע אופניים, אבל אף פעם לא מצאתי ששיעמום הוא אחד מהם.

אבל זה לא כל הזמן ככה, ולפעמים יש מישורים, ובעיקר עליות, שקצת הסחת דעת לא תזיק. אני חושב שמי שהכיר אותי ליותר מחמש דקות יודע שאני תמיד עם זוג אוזניות בלוטות' על הצוואר שלי (אחת ההמצאות הגדולות של האנושות, בחיי, בלי ספק צריכות לקבל את הצל"ש השבועי מתישהו), ועם פלייליסט ארוך של פודקאסטים בהישג יד.

אני לא רוצה להפוך את החלק הזה לסשן המלצות פודקאסטים ארוך (יש לי מייל המלצות, למי שרוצה לקבל), אבל כן יש שני פודקאסטים, שהם בעצם של אותו בחור, שצריך לציין מבחינת הנפח שהם תופסים לי בטיול, ואלו Revolution וHistory of Rome של מייק דאנקן. מייק דאנקן הוא גאון. הבנאדם יכול לקחת תהליכים ואירועים היסטוריים מסובכים ורבי משתתפים ולהנגיש אותם ככה שמצד אחד אתה מבין ומסוגל לעקוב אחרי ההשתלשלות של האירועים, ומצד שני בשום שלב הוא לא משטיח או מטמטם את מה שקרה עבור המאזין. מעבר לידע שזה העניק לי, אני חושב שאני מבין דינמיקות היסטוריות הרבה יותר טוב מאז שהתחלתי לשמוע אותו. ומעבר לזה, הוא משעשע וכיפי להקשבה, וכבר בטיול הקודם שלי, בדרום מזרח אסיה, הוא הוכתר כאוכל העליות הרשמי של הטיול. הייתי שם אותו בתחתית העלייה, ואז, רגע לפני שהמתנגדים של רוברספייר תופסים אותו ואת החבורה שלו, פתאום נגמר לי ההר בלי ששמתי לב.

עוד פודקאסט ראוי לציון מהטיול הקודם הוא הmemory palace, שהוא לכאורה גם פודקאסט שמדבר על אנשים ואירועים היסטוריים, אבל באופן שונה לחלוטין, וצריך להבין כדי לשמוע. אף אחד לא עושה רדיו כמו שנייט ד'מאיו עושה. זה היה פודקאסט הבקרים הקבוע שלי, כי בבוקר צריך משהו רך יותר, ולא לפתוח עם חפירות בכל הכוח.

מי שהחליף אותו בבקרים של הטיול הזה הוא ג'ון מועלם. בטיול הזה התחלתי גם לשמוע יותר אודיובוקס, ועד כה, הספר האהוב עלי ביותר הוא  serious face, אסופת מאמרים של ג'ון מועלם. אני אשמע את ג'ון מועלם מקריא מאמר על 10 הסיבות למה אופניים אופניים זה מעפן , בין היתר כי אני עדיין מאוהב בו קשות מאז הפעם שהוא יצר את פיסת הרדיו האהובה עלי בכל הזמנים. אבל למרבה המזל, הוא לא כותב מאמרים נגד אופניים, ובמקום זה הוא כותב מאמרים מלאי תבונה, התבוננות ואנושיות על העולם והדברים שבו. הוא נפלא, תקראו, או יותר טוב, תשמעו אותו.

בתקופה האחרונה חזרתי גם לשמוע יותר מוזיקה. בטיול הקודם טחנתי כמעט באופן בלעדי פודקאסטים, ובטיול הזה, ובכן, פחות. יתר על כן, בטיול הקודם היה לי פלייליסט משמעותי אחד, ושנקרא downhilling, שנועד, אהמ, לירידות, עם הרבה שירים מהירים ובאנרגיות גבוהות. סביר יותר מחקלאי ויאטנמי אחד שמע איזה פאראנג' מוזר על אופניים צועק, כשהוא מתחיל להאיץ לקראת הירידה, משהו שנשמע כמו  everybody give it up for america's favourite fighting french man! בטיול הזה לעומת זאת מצאתי שיש ירידות שבהן אני לא מרגיש צורך עכשיו לדהור מהר ככל האפשר, אלא לגלוש ולהנות מהשלווה והאושר שנופלים עליך בירידת אחר-צהריים רגועה עם נוף פסטורלי (הגבעות של בולגריה כדוגמא טובה), אז יצרתי פליילסט שנקרא serenity גם למצב רוח הזה. אני מרגיש שאני עובר פה תהליך של התבגרות, חברים D:

אבל לפעמים, לאחרונה יותר מבעבר, אני פשוט רוכב וחושב. לפעמים, כאמור, מחשבות על תכנון ולוגיסטיקה. לפעמים זה על דברים פרוזאיים, או דברים שראיתי במהלך הטיול, או באיזו עיר ראיתי את תשתיות האופניים הכי טובות (סתם, זה קל, סקופיה). לפעמים זה שיחות או ויכוחים עם אנשים שאני עושה בראש שלי (ייתכן שביליתי עלייה מסויימת במונטנגרו בלהסביר למישהו בעירייה, שוב, בתוך הראש שלי, למה התכנון שלהם באלעזר המודעי הוא מעפן) או ממש הכנה מנטלית של טיעונים לקראת איזה דיון ממשי שאני הולך לעלות אליו. אני מבלה לא מעט זמן בכתיבה מראש של הפוסטים האלו- כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אחת הסיבות שאני כותב את הפוסטים האלו היא כי עד שאני לא מוציא את המחשבות האלה לכתב, אני חוזר אליהן שוב ושוב, ואני רוצה לפנות מקום למחשבות חדשות (וכי אני אוהב לכתוב)

ולפעמים גם מחשבות על החיים , היקום וכל השאר.  תראו, אני יציר התקופה הנוכחית וכמו כולנו, אני מאוד מתקשה לשבת בשקט ולחשוב.  הגיחות שלי לתחום של מדיטציה נמשכו במקרה הטוב שבועיים-שלושה, והרגשתי שהיכולת שלי להתרכז רק יורדת עם הזמן.

אבל לרכב על אופניים למשך זמן, ובכן, מזמן לי אפשרות לעשות משהו בזמן שאני חושב, או לחשוב בזמן שאני עושה משהו, תלוי איך מסתכלים על זה. לחשוב על דברים חדשים או לעבד ולהעלות גירה מנטלית של מחשבות קודמות, בשקט, והרחק מהsetting הרגיל שלך בחיים, או אפילו לנסח לעצמך במדויק דברים שידעת באופן כללי. אתה לא מגיע לאיזה תובנות פילוסופיות עמוקות ומרעישות (לא שאני חושב שעדיין יש כאלה בנמצא), אבל זה כן זמן טוב לאינטרוספקטיבה וללבן דברים עם עצמך . לא הכל, כמובן. אני זוכר במפורש שחזרתי מהמסע הקודם (שהיה בסוף המאסטר) בלי שיהיה לי מושג ברור מה אני רוצה לעשות הלאה, רק עם כיוונים כלליים, ובסוף נסיבות החיים די הכריעו לכיוון שהלכתי אליו. ועדיין, אני חושב שהזמן הארוך הזה עם עצמך, בתוך הראש שלך, הוא זמן איכות, ואחת מהסיבות שאני חושב שכל אחד חייב לעצמו איזה מסע בדד מתישהו.

ולבסוף, אני חושב שמתחת לשאלה הזו מסתתרת שאלה נוספת, והיא "האם אני מרגיש לבד או בודד", וזו שאלה שבהחלט יצא לי להקדיש לה הרבה מחשבה במהלך הרכיבה, וכנראה אגיע לכתוב עליה בפוסט עתידי (טיזר, אני יודע. אבל זה באמת ארוך). התשובה הקצרה היא "לא".

פוסט הבא

השערות פרועות על חייה ומותה של יגוסלביה

בפוסט הקודם, אי אז, הבטחתי שאם שום דבר מפתיע לא יקרה, אני אכתוב כמה מילים על החיים בדרכים. "שום דבר מפתיע לא יקרה". הא הא.

ובכן, זה באמת לא מפתיע, כי כל מי שמכיר אותי יודע שניהול הזמן שלי מזעזע, ופשוט הייתי עסוק בלרדוף אחרי הזנב שלי, אחרי הקילומטרים שאני צריך להספיק ואחרי השלמה של היומן, שעם כל הכבוד לבלוג, תמיד מקבל קדימות.

אבל אני המראתי לטיול לפני כבר כמעט שלושה חודשים, ויותר חשוב מזה, בדיוק האודומטר שלי חצה את ה4000 קילומטרים של רכיבה*, אז חשבתי שזה זמן טוב לפוסט סיכום זמני, נקרא לו פוסט 4000, לכבוד הקילומטרז' ולכבוד זה שמאוד סביר להניח שהוא בקלות יחצה את ה4000 מילים.

*אם כי סביר להניח ש10-15% מהם הם קילומטרים "מנהלתיים", כלומר, סידורים ושוטטויות בערים. רק בלובליאנה רכבתי 82 ק"מ ברחבי העיר בשלושה ימים

אז מצאתי/יצרתי לעצמי קצת זמן פנוי, ונראה לי שהגיע הזמן קצת לכתוב איך מה הולך איתי בחודשיים האחרונים, ומה המחשבות שעוברות לי בראש בתקופה האחרונה. למעשה, אחת הסיבות שאני כותב היא כי מצאתי שעד שאני לא מעלה אותן על הכתב, אני נוטה לחזור לאותן מחשבות, או ליתר דיוק, לאיך אני אספר אותן לאנשים אחרים, והגיע הזמן לפנות מקום למחשבות חדשות.

מאחר שהפוסט הזה תפח לגודל מפלצתי אפילו ביחס לסטנדרטים שלי, החלטתי שעל מנת לא לייאש את הקורא, אני אחלק אותו לשלושה חלקים, שאני אפרסם במהלך הימים הקרובים – חלק ראשון (מה שאתם קוראים עכשיו) יהיה על איפה הייתי ומה עשיתי, מה אני מתכנן לעשות הלאה ואיזה שינוי "דרמטי" אני הולך לעשות מעכשיו בטיול שלי (הכרזות דרמטיות לכל דורש!). החלק השני יהיה יותר על היומיום, כמו שהבטחתי, ויהיה בנוי מחלקים של מחשבות וחווית, ואולי יהיה קצת פחות קוהרנטי מהרגיל, אבל אני אשתדל להיות מעניין במידת האפשר. והחלק השלישי יהיה על החוויה המרכזית שלי מהבלקן- היגו-נוסטלגיה.

איפה אורן היה ולאן הוא הולך

אז פעם אחרונה שכתבתי פה, ישבתי בהוסטל בפודגוריצה, בירת מונטנגרו וניסיתי לסכם את מקדוניה (הו, מקדוניה…). משם עליתי למחרת בחום שאיים להמיס אותי לסנטיה, הבירה המקורית והתכל'ס מוצלחת בהרבה של מונטנגרו, ולהר לובצ'ן, ההר הלאומי של מונטנגרו שגם נתן לה את שמה (ההר השחור). משם גלשתי בסרפנטינות מהממות אל קוטור, שהיא תיירותית כמו שאומרים, אבל אני תכל'ס  מחבב אותה ואת הסיפור שלה מאוד, ואם יהיה לי זמן אני ארחיב עליה. מקוטור רכבתי בדרך לא דרך לפארק הדורמיטור בצפון מונטנגרו, אחד הפארקים המרשימים והיפים ביותר שהייתי בהם. חברים, סעו למונטנגרו. זו לא המדינה הכי מעניינת בעולם אם אתם בקטע של אורבניות (למרות שבילי האופניים הלא רעים בפודגוריצה) אבל מבחינת וואו טבעי למטר רבוע, לא נראה לה שיש לה הרבה תחרות. כל כך הרבה הרים יפים בכל כך מעט שטח! מושלם לאופניים, אבל גם מושלם בלי.

מצפון מונטנגרו חציתי לבוסניה, שאת רובה רכבתי עם אנה, רוכבת איטלקיה* שהכרתי דרך חבר, שרוכבת בדרך ארוכה ומפותלת מוינה למרכז אסיה. בוסניה אומנם פחות מרשימה ממונטנגרו ברמת אוצרות הטבע, אבל גם אין לה במה להתבייש, ובעיקר היא מעניינת ומורכבת וטרגית ומעוררת מחשבה. יש לי הרבה מחשבות על בוסניה. כמו כן, זה היה נחמד לשם שינוי לרכב עם עוד מישהו. לא רק שברירת המחדל שלי היא לרכב לבד כי מי עוד יעשה שטויות כאלה איתי, אני גם מאמין גדול בזה שכל בנאדם חייב לעצמו טיול בדד רציני פעם בחיים שלו, וגם על זה בהרחבה בהזדמנות. אבל זה היה מאוד כיף לרכב עם עוד בנאדם, לדבר לא רק עם עצמי (מה שאני עושה הרבה מאוד), לראות איך מישהו אחר רואה את הדברים שאני נתקל בהם בדרך, לחלוק חוויות מהמסע עד כה ולתת למישהו אחר לקבל החלטות לפעמים, כי להחליט זה מעייף.

*(איטלקיה דוברת גרמנית מדרום טירול, אם רוצים לדייק. זה לא בדיוק איטלקים שם. מצד שני, הם כבר מזמן גם לא אוסטרים. מורכב)

מבוסניה המשכתי לקרואטיה, שם עשיתי ביקור בספליט, שגם היא תיירותית למדי, והפעם באופן שפחות הסתדרתי איתו (הטיילת של ספליט הזכירה לי את אילת, ולא בקטע טוב), אבל היי, הארמון של דיוקליטיאנוס שם, והוא אחד הקיסרים הרומיים הכי אהובים עלי. הידידות שלי עם טומיסלב, מדריך התיירים שאולי עוד יוזכר בהמשך, נפתחה מויכוח על האם דיוקליטיאנוס אחד מחמשת הקיסרים הגדולים (ברור שכן, אבל טומי חובב גדול של מרקוס אורליוס). ומספליט יצאתי למסלול שנקרא the Adriatic crest שהיה יפה מאוד והרחיק אותי מהחוף ההומה והחם להחריד מצד אחד, אבל היה גם מאתגר מאוד ותכל'ס הביא אותי להחלטה משמעותית לגבי אופי הטיול, ועל זה בהמשך.

מצפון קרואטיה עברתי לסלובניה. סלובניה היא מבחינתי השער של אירופה. הקרואטים נוטים לראות בעצמם כחלק מאירופה יותר מהבלקן (הבנתי שהם אוהבים להגיד שזאגרב נמצאת מערבה מוינה…), אבל איך לומר, הם אומנם באיחוד מבחינה מדינית, אבל תרבותית הם עדיין על הרצף הבלקני. בסלובניה לעומת זאת אתה מרגיש את השינוי- בתשתיות, בתרבות נהיגה, באופי של האנשים. הם כן רגל פה, רגל שם (בכל זאת היו חלק מיגוסלביה ודוברי שפה סלאבית, אם כי שונה במידת מה מהסרבו-קרואטית שכולם יבינו ממונטנגרו עד זאגרב), אבל הם כן חלק מאירופה במובן הכי משמעותי לי ברמה האישית, והוא שבגבול סלובניה נכנסתי לאיזור שנגן. מה שאומר ששעון העצר התחיל בשביעי ליולי, ויש לי שלושה חודשים לצאת מהצד השני, לבריטניה. מתוך השלושה חודשים האלו ניצלתי כבר 11 ימים לטובת סיבוב נהדר בסלובניה, שבו הספקתי לרכב בדרך רומית יפה, לבקר בלובליאנה ולהעלות נוסטלגיה מהביקור שלי פה ב2013, לסגור את החשבון עם העלייה שדפקה לי את הברך באותו טיול, להיתפס בחוץ פעמיים במבול זעלפות ולהירטב עד לשד עצמותיי (כולל ברד לא נעים בכלל!), לראות כמה מהנופים היפים בטיול עד כה ולהיזכר למה אני כ"כ מחבב את הסלובנים, מהאנשים הנחמדים שיצא לי לפגוש בטיולים שלי. בסלובניה גם לראשונה בטיול יצא להתארח אצל מארחים דרך Warmshowers (כמו קאוצ'סרפינג, רק למטיילי אופניים), ואלו היו חוויות נהדרות בפני עצמן.

וזהו, עכשיו אני בנובה גוריצה, עיירה סלובנית על גבול איטליה (כלומר גוריצה החדשה, כי האיטלקים קיבלו את הגוריצה המקורית בהסכמים אחרי מלחמת העולם השניה, למרות שהם ליטרלי הפסידו *לכל* הצדדים במלחמה הזו, אבל בעלות הברית היו מודאגות יותר מהקומוניסטים מאשר מהפשיסטים בשלב הזה), מתכונן לפלישה רכובה לאיטליה. אחרי כל ההרים שרכבתי, הולך להיות מעניין לרכב במישורים של עמק הפו, אם כי זה לא צפוי להיות קל מדי- הטמפ' פה ממשיכות לעלות, ומי שלא מתחיל לרכב בשש בבוקר ימצא את עצמו מזיע את נשמתו ב12 בצהריים.

משם אני הולך להמשיך בקומבינציה כזו או אחרת של דרכים לשוויץ, צרפת, לוקסנבורג, בלגיה, וכמובן עלייה לרגל (או לפדל, הא הא) למכה האישית שלי, הולנד. מאמסטרדם אני אגלוש לאורך החוף עד לקלה, ומשם דוברה עד לדובר (אוקיי, אני אפסיק עם משחקי המילים המטופשים האלו).

סלובניה היא די החצי של הדרך מאיסטנבול ללונדון, וגם באופן ברור מסמנת שינוי משמעותי באיך שהמסע ייראה מעכשיו, במגוון דרכים. ומאחר שהמסע משתנה, החלטתי שהגיע הזמן לשנות כמה דברים, ובואו נעבור לדבר על זה-

בייקפאקינג- הטוב, הרע והמיוזע, או- למה אני חוזר לטורינג

אז אני חושב שהדבר הראשון שצריך לדבר עליו זה שאם האופניים שלי עד כה נראו כך-

אז עכשיו הם נראים כך-

למי שצריך הסבר, שזה כנראה רוב האנשים- הצמיגים נהיו קטנים יותר, והתיק האחורי הוחלף בשני תיקי סבל של אורטליב. במילים אחרות- חזרתי למצב טורינג, חברים. הניסוי של בייקפאקינג היה מגניב, וזימן לי כמה חוויות נהדרות, אבל אני חוזר הביתה.

אז קודם כל, צריך להגיד שרכיבה בסגנון של בייקפאקינג זה דבר נהדר, אם הוא נעשה כמו שצריך. היכולת לרכב (תיאורטית) בכל תנאי שטח מאפשרת, כמו שכתבתי בפוסט קודם, לא רק לרכב עמוק בטבע, הרחק מהמכוניות, אלא גם לרכב בדרכי הdead end, הכבישים שאין בהם תנועה עוברת כי הם לא מגיעים לשום מקום בסוף, וזה בכלל נפלא. ומה זה אומר לעשות את זה כמו שצריך? זה אומר לתכנן נכון. אני למשל הכרתי דרך הבלוג של טריסטן רידלי אתר שנקרא ride with GPS (או RWG, בקיצור), וישבתי עליו בזמן ההכנות לטיול ושירטטתי מסלול. היופי שאתה יכול לפעמים להסתכל בתצלום אוויר ולזהות איפה יש דרכי עפר או מעברים לא מסומנים שמחברות בין דרכים מוסמנות, ולחבר את הבלתי ניתן לחיבור. לפעמים יצא שסימנתי לעצמי לרכב דרך מסילת רכבת או מעביר מים, אבל לרוב זה עבד לא רע, וכמה פעמים זה עבד מצוין ממש. אבל זה מצריך תכנון מאוד יסודי. וזה אולי הבעיה הראשונה שלי עם סגנון הטיול הזה- על מנת שהוא ישתלם, הוא מצריך הרבה יותר תכנון פר קילומטר, ומאפשר הרבה פחות פלואידיות, והרי כל הטיול שלי הוא קו מאוד נזיל בזמן ובמקום. זה אחלה דבר לעשות אם אתה נוסע לשלושה שבועות, אבל לתכנן מסלול טוב לחצי שנה זה כמעט בלתי אפשרי.

אבל הבעיה היסודית בנושא של תכנון מסלול טוב לבייקפאקינג, לפחות עבורי, וכנראה אחת הסיבות העיקריות שאני חוזר לטורינג, היא חוסר הוודאות הבסיסי, או במילים פשוטות- אתה אף פעם לא יודע איזה דרך עפר אתה הולך לפגוש. יש דברים שפשוט אי אפשר לראות בתצלום אוויר. אספלט, תגידו מה שתגידו, הוא צפוי. אני יודע איזה מהירות אני אהיה בו במישור, אני יודע באיזה טווח מהירויות פחות או יותר אני אעלה בו בעלייה. אני יכול להגיד בוודאות די טובה שאני אקום בבוקר, ארכב, בהתאם לטופוגרפיה, בין 70 ל100 ק"מ ואגיע לעיר/קמפינג/נקודה אקראית שבחרתי לסיים בה.

עם דרך עפר אין לך את וודאות הזו. אתה יכול לרכב על דרך עפר ב20 קמ"ש בכיף שלך, ואתה יכול לפגוש דרך עפר ש-8 קמ"ש זה מאבק. אתה יכול לעשות 80 ק"מ בקלות, ואתה יכול לגלות שהיום אתה הולך להילחם כל היום ועדיין לעשות 45 ק"מ (נניח, כדוגמא תיאורטית, אם אתה חוצה את הרודופי דרך בוץ ושלג). ביום שבו כתבתי טיוטה ראשונה לחלק הזה של הפוסט הייתי בקרואטיה, והחלק הראשון של היום היה בדרך עפר לבנה נעימה ונפלאה שצפתה אל הים האדריאטי וגרמה לי לחשוב איזה דבר נפלא זה בייקפאקינג, וכמה אני שמח שאני עושה את זה. אבל שעה אח"כ מצאתי את עצמי על דרך חתחתים עם אבנים וסלעים שנאבקתי בה על כל מטר של הדרך. וזה בהנחה שאני עדיין רוכב. לא מעט פעמים אתה פשוט מוצא את עצמך, במיוחד בעליות, במיוחד בדרדרת, יורד ודוחף, ומקלל את החיים שלך. באספלט השיפועים הם כמעט תמיד יהיו סבירים (מינוס כמה עליות צדדיות שנתקלתי בהן דווקא בסלובניה).

וזה חלק הנוסף של הבעיה שלי עם בייקפאקינג- כשאתה רוכב על אספלט, כמות הסבל שאתה הולך לחוות היא די צפויה וידועה מראש.

זה לא שאין סבל בטורינג. בלאוס עליתי עלייה רצחנית, 1500 מטר על 15 ק"מ (שזה 10% שיפוע *ממוצע*, בפועל היו חלקים הרבה יותר תלולים), שדי שברה אותי, והיתה הפעם היחידה בטיול ההוא שירדתי ודחפתי חלק מהדרך. אחרי שסיימתי אותה אמרתי לעצמי ש*כזה* אני לא עושה שוב. אני יכול לעשות 1500 מטר טיפוס, אבל על יותר קילומטרים (ואכן עשיתי), או 10% שיפוע על פחות קילומטרים, אבל לא שניהם ביחד.

אבל זה היה אירוע די חד פעמי, וכי זה היה כביש ישן ולא סנדרטי. רוב הפעמים רמת הסבל שעומדת בפניך, אם מזניחים רוחות וגשם וטורדניות אחרות, היא די צפויה ומדידה. בבייקפאקינג לעומת זאת, אתה אף פעם לא יודע כמה אתה הולך לסבול (או כמו שניסחתי את זה לעצמי- "כמה אתה אוהב לסבול מאחד עד חנוך רדליך?"), ופייר, נמאס לי לנחש.

אז בלובליאנה קניתי לעצמי צמיגים חדשים וצרים יחסית (מה שנקרא צמיגי גראבל, 47 מ"מ, והו, do i roll now), ועכשיו השגתי לעצמי זוג פאניירים יד שנייה מהמארח שלי (אורטליב וינטג'!) ויאללה, בוא נראה מה יש לאירופה להציע 🙂 זה לא שאני לא לעולם לא אעלה על דרכי עפר יותר, הצמיגים שלי לא נקראים צמיגי gravel לחינם, אבל נראה לי שאם מדובר בדרכים שמצריכות צמיגים יותר רציניים מאלו שיש לי עכשיו, אני במילא לא כ"כ מעוניין לרכב עליהן.

ואני חושב שזה השלב שאנשים שאולי שואלים את עצמם מה הקשר בין איזה דרכים אני רוכב לבין איזה ציוד יש לי – אם אני לא רוצה לרכב על דרכי עפר, סבבה, לא צריך, מה זה קשור לצמיגים ולתיקים? אז הנקודה היא פשוטה- כדי לרכב על דרכים קשות, אתה רוצה צמיגים רחבים עם אחיזה טובה, ותיקים שמסוגלים לחטוף מכות, כלומר חיבורים רכים ולא קשיחים (משמע רצועות ולא תפסי פלסטיק). תיקי צד הם בעלי הם חיבורים קשיחים, ובעוד שהם דבר עמיד להפליא, הם לא נועדו לרכב בסינגלים.

ואיפה הבעיה עם זה? אז ברמת הצמיגים, משוואה היא פשוטה צמיגים רחבים= יותר חיכוך = הרבה יותר מאמץ למטר. בסוף, גם כשלכאורה עשיתי בייקפאקינג, מצאתי את עצמי 80%-90 אחוז מהזמן על כבישים בזמן רכיבה. וכשאני רוכב עם צמיגים עבים על הכביש, אני רוכב לאט יותר, ואני מגיע עייף יותר לסוף היום, ובעיקר מרגיש קצת מטופש מכל העניין. מהצד של התיקים, התיקים של הבייקפאקינג (בעיקר האחורי) מאוד מגבילים במקום וביכולת שלך לארוז מהר- הכל צריך להידחס ולהיארז באופן מדוקדק, והשליפה שלהם מהאופניים היא הרבה יותר מורכבת ואיטית. תיקי צד הם המצאה מופלאה שמאפשר לי בקלות לדחוף את כל הציוד שאני פעם צריך (או קניות של שבוע בשוק) לשני שקים גדול ופשוט לתלות אותם על האופניים. הכל נגיש וזמין. כשאני צריך לארוז אל תוך מלא תיקים קטנים, כל בוקר נמשך יותר זמן, וכשאני מגיע להוסטל, אני צריך הרבה זמן לפרק תיקים במקום פשוט לשלוף שני תיקי צד. זה הרבה יותר טירחה ומאמץ, ומרגיש מטופש.

אבל בשורה התחתונה, שני הדברים האלו מסתכמים לדבר אחד – זמן. להתחיל לזוז לוקח יותר זמן, ולרכב לוקח יותר זמן. ובסופו של דבר, זה אומר שאני מתקדם לאט יותר, ובעיקר יש לי פחות זמן לחוויות שאני כן רוצה לחוות. לקחתי לעצמי תקופה ארוכה למסע הזה, אבל היא לא אינסופית.

אני לא מצטער על זה שניסיתי בייקפאקינג, היכולת להיכנס עמוק לשטח זימנה לי כמה רכיבות נהדרות (זכורה לטוב במיוחד ירידה מופלאה במזרח מונטנגרו, אושר גדול), וגם למדתי מזה לא מעט, בעיקר איך להסתדר עם הרבה פחות ציוד ממה שחשבתי שאפשר. ביחס לאנשים אחרים שפגשתי שעושים מסעות דומים, אני  מאוד רזה בציוד, ולא מרגיש שחסר לי יותר מדי. נראה לי שאני אקנה עוד זוג תחתונים וחולצה, וכפכפים, ואולי אסחב טיפה יותר אוכל איתי, אבל עם כל זה, עכשיו שיש לי שני תיקי צד, שלתוך אחד מהם ייכנס תיק הגב שלי, עדיין יהיה לי יותר נפח איחסון ממה שאני צריך.

זה היה ניסוי מוצלח בעיני, למדתי ממנו הרבה. אני באופן חד משמעי רואה את עצמי חוזר למונטנגרו מתישהו בעתיד עם אופני הרים וציוד מינימלי לאיזה שבועיים של שכרון חושים ורגליים דואבות. אני גם לא חושב שזה בלתי סביר שכשאני אמשיך אחרי לונדון, אני אחזור למוד הזה, בשינויים קלים (אם מישהו אומר לעצמו "רגע, מז'תומרת אחרי לונדון?"- ובכן, תמשיכו לקרוא הלאה), כי שם אולי כן תהיה הצדקה לסטאפ של בייקפאקינג, או לפחות לסטאפ עם רמת עבירות גבוהה. אבל נכון לעכשיו, למחצית השניה של החצייה של אירופה, אני הולך לחזור לשורשים שלי. ייקח זמן למצוא סידור חדש ונכון, (וככל הנראה לאבד פריט או שניים, כי זה הזמן שזה קורה בו) אבל אני בלי ספק חזרה בטריטוריה מוכרת.

ועכשיו, בואו נדבר על להמשיך לטריטוריות פחות מוכרות.

אחרי לונדון

כשכתבתי את הפוסט הראשון, כתבתי שאני רוכב מאיסטנבול ללונדון, ואז כתבתי "חלק ממי שקורא את זה שמע ממני על תוכניות גרנדיוזיות יותר, והן עדיין בגדר ׳׳התוכנית׳׳, אבל נראה לי מטופש לצאת בהכרזות גדולות לפני שבכלל יצאתי מגבולות קונסטטנטינופול רבתי".

ובכן, מאחר שלא רק יצאתי מגבולות קונסטנטינופול רבתי, עזבתי את תחום האימפריה העותמנית ז"ל, וקרוב אפילו לגבולות ביזנטיון בשיא כוחה, ואחרי 4000 ק"מ, נראה לי שאפשר להגיד את מה ש90% אחוז ממי שקורא את השורות האלו כבר יודע וזה שאני לא מתכנן לסיים בלונדון. יש "אחרי לונדון"

המטרה היא להמשיך הלאה, ובכן, כל עוד טוב לי במסע וכל עוד אני יכול. אבל אם להיות יותר ספציפי, התוכנית* היא כזו –  מאחר שאני אגיע ללונדון בסיפו של החורף, אז אחרי כמה שבועות מנוחה אצל חברים בקיימברידג', אני מתכוון לטוס לחצי כדור הדרומי ומשם לעשות את דרכי אט אט חזרה לאיסטנבול. במהלך חודשי החורף אני כנראה אהיה באוסטרליה, ניו זילנד ואז אתחיל לטפס ברכיבה ובאוניות לאורך האיים הפסיפיים הגדולים (פפואה ניו גיני? פיליפינים? טיוואן? חד משמעית ביקור מולדת בקוריאה). וכשאביב בחצי כדור הצפוני שוב יחזור, להגיע אל בייג'ינג ובשאיפה, ביחד עם עוד חבר, לרכב חזרה לאיסטנבול, והנה חציתי את אירואסיה על אופניים- פאדאם!

המילה "בשאיפה" היא חשובה פה, כי קודם כל, אני מכיר בעצמי שזה תכנון מאוד מאוד שאפתני, שתלוי בהרבה גורמים. האם למשל סין תאפשר לתיירים להיכנס שוב ב2023? לא ברור, כי נכון לעכשיו היא לא. וכמובן שיכולים להיות מלא דברים שישתנו בדרך. ומעבר לכל המשתנים הלא ידועים, יש את המשתנה הכי חשוב וזה איך אני מרגיש לגבי כל העניין. זה בהחלט שאיפה וחלום, אבל אני לא מתכוון להתחתן עם ההחלטה הזו- כמו שאמרתי קודם, אני מתכוון להמשיך כל עוד אני יכול ובעיקר כל עוד אני נהנה מכל הסיפור. נכון לעכשיו, בסכימה הכוללת, אני נהנה מאד. יש ימים אומללים של חום איום ונורא, יתושים אכזריים שלא נותנים לישון, גשם זעלפות שתופס אותך רגע לפני אתר הקמפינג, או סתם יום ששום דבר לא מסתדר בו. אבל בראייה כוללת, אני מקבל מהמסע הזה כל כך הרבה כרגע, שאין לי שום הרהור לעצור.

אבל יכול להיות שאני אגיע ללונדון ואחליט שדי לי.  "כי החלטתי שאני חוצה את אירואסיה" זו לא סיבה טובה מספיק בעיני לעשות את מה שאני רוצה לעשות (אם כי זו כן כותרת מגניבה). אני חושב שהרבה אנשים יכולים להעיד שאני בנאדם עקשן לפעמים, לטוב ולרע, אבל אני משתדל גם להקשיב לעצמי מדי פעם.

*או כמו שמישהו שאל אותי "מתי אתה מכריז על תוכנית אורנים גדול?"

בפוסטים הבאים

החיים בדרכים! ואם אני אי פעם אגיע לזה- יגוסלביה!

נ.ב. –  הפוסט הזה הוא הפוסט הראשון שנכתב במלואו על המקלדת והפלאפון. זה היה קצת מאתגר, אבל הצלחנו! והמון תודה לאחותי נירית ולאחי אמיר על ההגהה והעזרה בדברים שאי אפשר לעשות מהפלאפון. איזה מזל שיש אחים…

תקציר הפרקים הקודמים והבאים

טוב, אז הפוסט הזה הולך לכלול מעט מאוד דיבורי אופניים ורכיבה, כי הוא הולך בעיקר לעסוק ביישות המופלאה שהיא מדינת מקדוניה ובעיקר בבירה שלה, סקופיה, אבל אני כן מרגיש חובה לעשות איזה תקציר מהיר של איפה הייתי ומה עשיתי מאז הפוסט האחרון.

אז מבולגריה חציתי למקדוניה, רכבתי במשך יומיים וקצת מאוד נחמדים לאורך דרכי עפר או דרכים צדדיות כמעט כל הדרך (אני מקווה לדבר קצת על איך אני מגיע לאותן דרכים צדדיות בהמשך) עד לסקופיה, שם ביליתי 4 ימים מאודדד מעניינים, שעליהם אני אדבר בהרחבה במורד הפוסט. משם, אחרי שינוי תוכניות משמעותי, עליתי צפונה לקוסובו (במקום מערבה לאלבניה).

קוסובו היתה בעיקר מעוננת ו/או גשומה, אבל האנשים נחמדים להפליא, אני חושב שהם עברו אפילו את הטורקים (בקושי עברתי את הגבול וישבתי לארוחת צהריים כשמישהו שילם לי על הארוחה). בחטף, קוסובו נראית יותר צומחת ומלאת חיים באיזורים הכפריים ממקדוניה או בולגריה, לא זכור לי שראיתי בתים נטושים, בעיקר הרבה בנייה חדשה [הערת עורך משנה אח"כ- בחור קוסוברי שפגשתי בארמניה טען שרוב הבנייה החדשה זה של קוסוברים שעזבו את קוסובו, השתקעו באירופה, ועכשיו בונים להם בתי נופש בקוסובו, כמו דירות הרפאים בירושלים ונתניה. באסה אם זה נכון]. עשיתי הרבה מעברי גבול בשבוע האחרון, אז לפעמים מרגיש לי שהכל מטשטש חזרה לאיזו יגוסלביה דה-פקטו, וקוסובו מאוד שלווה, אבל מה שכן סימן בבירור שאנחנו כבר לא במקדוניה או בולגריה הוא שהפסלים במרכזי העיירות לא הציגו איזה מלך מהמאה ה11 אלא לוחמים שנפלו במאבק לעצמאות שלהם.

אגב, למי שלא יודע, קוסובו היא דה פקטו רפובליקה מ2014, עם דגל משלה והכל (אם כי לא מוכרת באופן רשמי), אבל באופן מעניין, זה לא הדגל שתראו מתנופף בשום מקום מלבד, נניח, מעברי הגבול או בניינים רשמיים. הדגל שאנשים יתלו מחוץ לבית הוא הדגל האלבני, כי הם מבחינתם אלבנים, וזה הסמל שמסמל את הזהות שלהם ושעבורו הם נלחמו. יש דיבורים על איחוד של קוסובו ואלבניה, אבל זה מורכב. מן הסתם שהסרבים, איך לומר, לא מתלהבים מהרעיון (=יכריזו מלחמה על קוסובו אם זה יקרה), ובהתאמה גם האיחוד האירופי וארה״ב לא רוצים שום דבר שיערער את היציבות באיזור. אלבניה מצידה יותר בעניין של להיכנס לאיחוד האירופי מאשר להיכנס לצרות. הציבור בשתי המדינות ברובו תומך באיחוד (או כמו שהם קוראים לזה- איחוד מחדש, reunion ולא union), אם כי התמיכה יורדת משמעותית אם זה אומר שיעלו מיסים בשביל זה, כי בני אדם הם בני אדם בכל מקום. ועדיין, סמל זה סמל, והנשר הדו ראשי השחור על הרקע האדום מתנופף בכל מקום בקוסובו.

בכל מקרה, מקוסובו טיפסתי (ממש ממש טיפסתי) למונטנגרו, איפה שההרים מהממים והנהגים מחורבנים. המונטנגרואים באמת אנשים נהדרים גם כן, אבל בלי ספק שהם קיבלו את אות הנהגים הגרועים של הבלקן, לפחות עד שאני אגיע לבוסניה (הבולגרים היו הכי סבירים בעיני, תמיד עקפו עם ים מרווח). אבל הנופים, חברים, עוצרי נשימה, דבר שמתחייב כשהשם של המדינה שלך נקרא ״ההר השחור״. צריך להודות שהנוף הכי יפה היה ביום שעברתי דרך אלבניה ויצאתי לחצי יום טיול רגלי (כן! אני עדיין זוכר איך ללכת!), שהשקיף לנוף מהמם, אבל אני חושב שהנוף עצמו היה שוב במונטנגרו. ירדתי לפודגוריצה, עיר הבירה של מונטנגרו, ומחר אני יוצא שוב לכיוון קוטור, ומשם צפונה ומזרחה לסרייבו, להתנקש ביורש העצר או לשתות קפה, מה שיבוא קודם.

דלצ׳ב, של מי אתה, מה אתה עושה פה?

אל הקונפליקט שהוא הזהות המקדונית נחתתי באופן די פיזית בשעה הראשונה שלי במקדוניה, כשגלשתי מהגבול מטה אל עיירה קטנה בשם דלצ׳בו. ואני כזה, רגע… השם הזה נשמע מוכר… ואכן, העיירה בבולגריה שבה סיימתי את ההרפתאה שלי ברודופי נקראה גם כן דלצ׳ב, או ליתר דיוק גוצ׳ה דלצ׳ב, וגם בסופיה רכבתי לאורך שדרת גוצ׳ה דלצ׳ב (ואפילו פה במונטנגרו יש רחוב, שארית מתקופת יגוסלביה, שנקרא על שמו).

אז מי היה גוצ׳ה דלצ׳ב? או! זה שאלה טובה וטעונה מאוד, מסתבר. העובדות היבשות הן שהוא היה מורה ולוחם חופש/טרוריסט (אתם יודעים, נקודת השקפה וזה) במאבק נגד השלטון העותמאני, שמת בקרב יריות נגד חיילים טורקיים בסופו של דבר. הוא היה גם חבר באסיפה המכוננת של בולגריה. במובן מסוים, הוא הכי מזכיר לי את טרומפלדור אצלנו. עכשיו, ההבדל הוא שבניגוד לטורמפלדור, השאלה הגדולה והטעונה היא עבור מי הוא נלחם. הוא חי במה שהמקדונים קוראים פירין המקדונית (כפי שמצוין בערך הויקיפדיה על דלצ׳בו), איזור שרובנו מכירים כדרום מערב בולגריה. המקדונים טוענים שהוא היה ראה בעצמו מקדוני, הבולגרים טוענים שהוא היה בולגרי, וכפי שרוברט קפלן כתב בBalkan Ghosts, הדרך היחידה להכריע את זה היא לנסות להיכנס למוח של אדם שמת לפני 150 שנה.

החלק שעניין אותי היא למה הוא הפך להיות כזה סמל חשוב, כי היסטורית לא נראה שהיתה לו השפעה רבה על המאבק לעצמאות. מקדוני ששאלתי את זה אמר לי – הוא מת צעיר, יפה, ולא עשה שום דבר שעיצבן אף אחד. אני חובב גדול של קריאת ערכי ויקיפדיה שנויים במחלוקת, והערך שלו בויקיפדיה הוא אחד המצחיקים שקראתי מזה זמן. הוא בבירור נכתב על ידי כותבים בולגרים וכולל את הפיסקה הנהדרת הבאה:

מלחמות העריכה בדף השיחה הן ארוכות ומשעשעות, אבל היי, זה הבלקנים, ועדיף מלחמות עריכה על מלחמות של ממש.

הלוחם על הסוס

אבל מעבר להיותו סמל לאומי, בחוויה האישית שלי, הוא מסמל גם את אחד הדברים הכי משמעותיים בזהות המקדונית, וזה הצורך המתמיד שלהם להוכיח את קיומה כזהות אמיתית ונפרדת. בולגרים למשל טוענים שמקדונית זה סה״כ ניב של בולגרית. המעט בולגרית שלמדתי בדרך אכן המשיכה לשמש אותי באופן די חלק במקדוניה, אבל אני מניח שעבור האנשים שדיברתי איתם, פשוט עברתי מלדבר בולגרית במבטא איום ללדבר מקדונית במבטא מזעזע. הבולגרים והמקדונים חלוקים לגבי גוצ׳ה דלצ׳ב, השפה המקדונית וכמובן פירין המקדונית, אבל סה״כ יחסית היחסים בין המדינות הם סבירים. איפה שזה נהיה קצת יותר… טעון… זה ביחסים מול יוון, איפה שלדיוני זהות יש גם השלכות על המציאות.

הויכוח פה הוא ארוך ומורכב , ואני לא אכנס לכל הפרטים (מוזמנים לראות את ההמחזה של הויכוח בערוץ של GEOGRAPHY NOW, זה די מצחיק), אבל השורה התחתונה היא שהמקדונים רואים בעצמם צאצאים של האומה המקדונית מתקופת אלכסנדר מוקדון שהתערבבו עם שבטי סלאבים שבאו מהצפון, והיוונים רואים בזה קשקוש מוחלט, ושהמקדונים הם פשוט סלאבים שעושים למורשת היוונית ניכוס תרבותי. מעבר לנושא של גאווה לאומית, יש פה גם חשש יווני שזהות מקדונית מוצהרת תביא גם לדרישה לסיפוח של מקדוניה היוונית, מה שאנחנו מכירים כצפון יוון. לא יודע עד כמה החשש הזה ריאלי, אבל זה הבלקן, והיו דברים מעולם. מקדוניה מצידה צריכה לאזן בין הגאווה הלאומית שלה לבין הרצון העז שלה להיכנס לנאט״ו ובעיקר לאיחוד האירופי, איפה שליוון, שכבר חברה, יש יכולת משמעותית לחסום אותה.

בכל מקרה, זו הסיבה שכשמקדוניה נפרדה מיגוסלביה (המדינה היחידה שעשתה את זה בלי קרב כלשהו, פחות או יותר על ידי מסירת את כל הצבא שלה לסרביה בלי תנאים. צעד די חכם בתכל׳ס) היא נקראה FYROM, שזה קיצור לFormer Yeguslavic Republic Of Macedonia, כדי לא לעצבן את היוונים בזה שהם פשוט ייקראו מקדוניה, איך שכולם בעצם קוראים לה בפועל חוץ מיוון. כיום הגיעו להסכמה שזה יקוצר לNorth Macedonia, אבל שוב, חברים קוראים לה מוקי.

היחסים בין יוון למקדוניה ידעו עליות וירידות, עם ממשלות לפעמים יותר לאומניות לפעמים יותר פרגמטיות, ואין סמל יותר גדול ליחסים המורכבים האלו (באופן מאוד מילולי, כי זה באמת דבר עצום) מהפסל של הלוחם על הסוס. ממשלת מקדוניה החליטה, כחלק מהשיפוץ המאסיבי שהם עשו בסקופיה, להציב פסל עצום של אלכסנדר מוקדון בכיכר המרכזית שלה, כדי לבסס באופן ברור את המורשת שלהם. זה כמובן היה אצבע משולשת מאוד גדולה ליוון, שעשתה על זה מספיק רעש ואיימה מספיק איומים כדי שהשם הרשמי של הפסל לא יהיה ״אלכסנדר מוקדון״. ולכן הפסל כיום נקרא ה״לוחם על הסוס״, נאדג׳ נאדג׳ וינק וינק.

עיר הפסלים, בתנועה

כמו שציינתי בפוסט הקודם, הפסל הזה מסמל עבורי את מקדוניה ביותר ממובן אחד. מעבר לסמליות הלאומית, פשוט כי הוא פסל. ואם יש משהו שיש הרבה ממנו בסקופיה, זה פסלים.
המון המון המון פסלים.
חלקם מרשימים למדי, וחלקם פחות (מישהו כבר עשה גלרייה רצינית [1, 2] של חלק מהם, אם כי מדובר רק על מאה, אז זה אפילו לא חלקם הגדול), אבל אי אפשר לזרוק פה אבן בלי לשמוע ״גלונג!״ כי פגעת בחתיכת ברונזה אקראית (חוץ מהפסלים שנעשו מאבן כי בשלב מסוים נגמרה להם הברונזה).

וכמובן שהשאלה המיידית שנשאלת פה היא- מה לעזאזל כל הפסלים האלו עושים פה? התשובה כמובן תלויה במי שואלים. העובדות היבשות הן שאחרי המשבר של 2008 ממשלת מקדוניה החליטה על פרוייקט שיפוץ מאסיבי של מרכז סקופיה, שנקרא בשם הלא-עתיר-מעוף ״סקופיה 2014״, שבמהלכו הם יהפכו אותה לאטרקציה תיירותית אמיתית. מרכז העיר שופץ באופן מאסיבי (עוד על זה בהמשך) ופסלים התחילו לצוץ בכל פינה כמו פטריות אחרי הגשם.
למה פסלים?
אז טענה אחת שראיתי היא שזו פשוט דרך טובה לייחד את סקופיה. לדובאי יש את המגדל הכי גבוה בעולם, לסקופיה יש מלא מלא פסלים. היא הפכה להיות ידועה בחוגים מסויימים כעיר הפסלים וזו דרך טובה למשוך תיירים, לראות את כל הפסלים. אין לי את הנתונים של משרד התיירות המקדוני כדי לשפוט אם זה עבד, אבל וואלה, זה בהחלט אטרקציה, והופך את השיטוט במרכז העיר למעניין יותר. לא היה מזיק להם אם היו קצת יותר לוחיות מידע על כל פסל.
טענה אחרת ששמעתי חוזרת לדיון הקודם – זו דרך לבסס את הזהות המקדונית. יש פסלים של כל המי ומי בכל ההיסטוריה המוקדונית, מאלכסנדר ומשפחתו, מלכים עתיקים, אנשי דת, לוחמי חירות ועד אומנים, סופרים ומשוררים מהעת המודרנית. עם זאת, מדריך הסיור שלקחתי, שהיה מאוד ביקורתי כלפי כל הפרויקט, אמר בלעג שעם כל הכבוד, אין מספיק אנשים חשובים בהיסטוריה המקדונית בשביל כל הפסלים שיש בעיר, והם הציבו פסלים בראש בניינים כדי שלא ישימו לב שהפסל הזה מוקדש לבן דוד של השכן של הגיס של אלכסנדר.
הטענה שלו ללמה יש כל כך הרבה פסלים היא הרבה יותר פרוזאית – שחיתות. כשאתה בונה בניין, העלויות של הבטון והמתכת והעבודה הן די ידועות, וקשה לנפח אותן מעבר לגבול מסוים. אבל פסלים זו *אומנות*. והמחיר של אומנות הוא, איך לומר, מאוד וריאבילי. אתה יכול להגיד שפסל מסוים עולה 1000 יורו, 10,000 יורו או 100,000 יורו, וזה הכל יהיה סביר. וכשהמחירים מתנפחים, יותר ״הפרש״ יכול להישאר בכיס של הקבלנים, שכולם לטענתו מקורבים לממשלה בצורה כזו או אחרת. הוא טוען שזו אותה סיבה שיש על הנהר שחוצה את מרכז העיר 4 (!) גשרים בטווח של 500 מטר, שאפילו אדבוקט של הליכתיות כמוני יכול להסכים שאולי זה אוברקיל מסוים.

זו לא הביקורת היחידה על הפרויקט. גם אם דינר אחד לא נלקח לכיס במרמה, העלות שלו, שמוערכת בין 80 ל500 מיליון יורו, היא אסטרונומית, במיוחד כשאנחנו מדברים פה על מדינה של 2 מיליון איש, במצב כלכלי לא מזהיר, וגם מתוך ה-2 מיליון האלו, חלק לא קטן מובטל וחלק לא קטן אחר רק רשום במקדוניה אבל בתכל׳ס נוהג במונית בלייפציג (עקב דרישות ויזה מאוד מקילות למקדונים באיזור שנגן, מקדוניה סובלת מאותן בעיות דמוגרפיות של בולגריה שנובעות מגישה קלה לאיחוד ללא היתרונות הכלכליים שמגיעים עם חברות באיחוד. לעג לרש, מה אני אגיד). יש למקדוניה בעיות כלכליות קשות, והרבה אנשים לא חושבים שזו היתה הדרך הכי טובה לפתור אותה, בלשון המעטה.

אבל ביקורת אפילו יותר מהותית נוגעת שוב בעניינים של, כמובן, זהות. כל השיפוץ נתן למרכז העיר מראה ניאו בארוקי מאוד מצועצע. עכשיו, הבעיה העיקרית עם זה היא שהבארוק מעולם לא היה חלק מהמורשת של סקופיה… בתקופה שזה היה באופנה, מקדוניה היתה עמוק בתוך השלטון העותמאני. בלי ספק שיש פה ניסיון לשוות לעיר מראה וניחוח אירופאי, דבר שבמבט ראשון דווקא עובד, עד שמצביעים לך על דברים כמו זה שהעמודים של המוזיאון לארכיאולוגיה הם בסגנון יווני אבל החלק מעל (ששכחתי את שמו) הוא בסגנון רומי, והכל פשוט יותר מדי קיטשי. כנראה שהחלק הכי סימלי בכל הסיפור הזה הוא שלא היה להם כסף לחיפוי של אבן ושיש לבנייני הבארוק החדשים, אז כל הבניינים האלו מצופים בסטריאופום, כלומר פלסטיק. האירוניה התאבדה.

חלק ממה שמעצבן את המבקרים זה שדווקא יש לסקופיה מורשת אדריכלית ברורה- ברוטליזם. כשהעיר הוחרבה ברובה הגדול ברעידת אדמה בשנות השישים, צוות של כוכבי אדריכלות בינלאומי הצטרף לצוותי הסיוע, והתחיל לבנות את העיר מחדש בסגנון ברוטליסטי, והותיר בה כמה מהמוניומנטים הכי בולטים של התנועה האדריכלית הזו. עכשיו, בתור מי שהסתובב בקמפוסים של האוניברסיטה העברית, וספציפית בסילברמן, אני לא חובב גדול של ברוטליזם, ולא תראו אותי מזיל דמעות על בטון שנשפך וכוסה, אבל אני יכול להבין את הטענות של המבקרים. יש במרכז העיר של סקופיה משהו מאוד מלאכותי* (הכינויים ״דיסנילנד״ ובעיקר ״לאס וגאס״ נשמעו כמה פעמים). ועם זאת, סקופיה לא נגמרת במרכז העיר. מעבר לנהר יש את הבזאר מהתקופה הטורקית, שמאוד הזכיר לי את העיר העתיקה של ירושלים (לטוב ולרע), וממערב למרכז העיר יש שכונות אורבניות נפלאות, שפשוט כיף להסתובב בהם או לשבת לבירה או קפה, מה שכל המקומיים עושים באופן תדיר. וזה לפני שאני מדבר על רשת שבילי האופניים המאוד מרשימה שפרושה בחלקים נרחבים של העיר (ואני עוד מעט אדבר עליה), שעוברת בהרבה כל מה שראיתי עד כה בטיול וגם בארץ, כולל תל אביב.

וגם מרכז העיר בסופו של דבר הוא מקום כיף ומעניין להסתובב בו – לספור פסלים, לאכול גלידה, להנות מהאפס מכוניות ברחובות, ובסופו של דבר, גם לנסות להעריך את מה שהמקדונים כן מנסים ליצור בעיר הזאת. הרבה אנשים ניסו להגדיר למקדונים מי הם במהלך ההיסטוריה – יוונים, בולגרים, סרבים, יגוסלבים ועוד רבים אחרים. אני חושב שעכשיו התור שלהם לעשות את זה.

*אגב, אפילו האטרקציה הטבעית הקרובה לעיר, קניון מאטקה, הוא אגם יפייפה בתוך קניון מרהיב, רק שגם האגם הזה הוא מלאכותי לחלוטין, שנוצר עקב סכר בקצה הקניון.

פעילי אופניים מחשבים את קיצם לאחור

אחד הדברים שהכי חיבבו עלי את סקופיה היה המיילג׳ המרשים של שבילי ונתיבי אופניים שראיתי לאורך העיר, ובעיר הכמות היפה של רוכבי אופניים בעיר. זה לא הולנד, אבל אתה יודע שיש בעיר תרבות אופניים רצינית כשאתה רואה לא רק את הFYMs (שזה ראשי תיבות ל Fearless Young Man) אלא גם נשים בביזנס קז׳ואל רוכבות בדרך לעבודה, וזה בהחלט לא חסר.

דרך Warmshowers, יצא לי לשבת לארוחת צהרים קצרצרה עם אחד מהמייסדים של המסה קריטית בסקופיה (שכבר לא קיימת, אבל זה סיפור אחר). הוא נתן לי סקירה קצרה ומעניינת של ההיסטוריה של התנועה שלהם, שבאופן ברור הצליחה להביא שינוי משמעותי בעיר- יש בה מלא מלא שבילים (חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות) והכי הרבה רוכבים שראיתי מאז תחילת הטיול. אבל החלק הכי מעניין היה כשהוא אמר לי משהו שהפתיע אותי- הוא בתכל׳ס מעדיף את מה שהיה לפני שהם התחילו. פעם אופניים היו איזוטריה, וכן, היה מסוכן יותר, אבל מי שהיה מיומן יכול היה להסתובב בעיר בחופשיות. עכשיו הכל יותר ״ממוסד״, ואנשים מעירים לו אם הוא על הכביש ולא על השביל (לא נראה שזה מפריע לאנשים לרכב נגד הכיוון של השביל, אגב) זה לא פעם הראשונה שאני רואה את הדינמיקה הזו, של אנשי אופניים מושבעים שרואים בשבילים כבעיה (תקראו פעם על ג׳ון פורסטר). בסוף, זה לא כזה מפתיע. פעילי אופניים בעיר ללא תשתיות הם אנשים שמסתדרים בלי תשתיות ופשוט רוצים לקדם את נושא ״האופניים״, בלי להבין שהם הולכים בעצם לשנות את הסביבה שהם נוצרו בה. אז במובן מסוים, אפשר להגיד שהם פועלים כדי להכחיד את הזן שלהם. מבחינתי זה לא ככה, ההסתכלות שלי (כיום) היא במובן האורבני הרחב יותר, ובאמת היעד הוא ליצור את התשתיות שיביאו כמה שיותר אנשים לרכב, גם אם אני אישית לא הייתי צריך אותם (כמובן זה נכון רק עד גבול מסוים, ויש מקרים שמתכננים לוקחים את זה לקיצוניות מסוכנת מהכיוון השני, אהמ אלעזר המודעי). בכל מקרה, מעניין.

צל״ש/טר״ש

הצל״ש של הפוסט הולך לתיק שלדה שלי. יש לי יחסים מורכבים עם כל מערכת התיקים שלי, וכפי שאמרתי בעבר, לא פעם עוברת מחשבה לזרוק הכל ולהשיג שני תיקי אורטליב אדומים, אבל אם יש תיק אחד שיישאר איתי בכל תצורה זה התיק הזה. שני תאים, כל המקום שצריך לכל הציוד שצריך זמין, ריצ׳רצ׳ים אימתניים, לא זז מילמטר לא משנה מה. כל מה שבנאדם צריך מתיק שלדה.

הטר״ש השבוע הולך לפלאפון שלי, סמסונג S20. עכשיו, זה לא שאין לו כמה תכונות טובות. המצלמה שלו בכלל לא רעה, והעובדה שיש לו זום אופטי של 3X למעשה איפשרה לי לוותר על המצלמה שלקחתי, ולשלוח אותה חזרה לארץ. הגישה המהירה למצלמה (לחיצה כפולה על המקש של הכיבוי) יחד עם השחרור המהיר מהמחזיק פלאפון המוצלח שלי (שגם הוא יקבל צל״ש בהמשך) מאפשרים לי לצלם כל דבר בהתראה מהירה. גם המקום לכרטיס SD זה לא דבר של מה בכך כיום, ומאפשר לי לא לחשוב יותר מדי על לצלם כמה שאני רוצה, בלי להצטרך להתעסק בכמה מקום נשאר לי על הטלפון, ומתי אני צריך לנקות אותו.
אבל קודם כל, מהיותו סמסונג, הוא מלא בקראפוור (בחיי, הם גרועים יותר אפילו משיומי), המסך לא מתאים למגני זכוכית (מגני סיליקון זה לא משהו), ובעיקר, הסוללה, הסוללה. עקב ריבוי הפיקסלים שלו, והעובדה שאני צריך אותו הרבה לניווט ולפודקאסטים, הוא אוכל סוללה כמו חזיר, ולאור זה שחשמל זה לא תמיד משהו זמין לי, זה בעיה. אני סוחב שלושה מטענים של ניידים של 10,000MA, והכי הרבה שהצלחתי לגרור בלי הטענה, גם עם שימוש במצב חסכון סוללה, זה חמישה ימים. זה לא משהו, והכי מעצבן זה שכמו במקרה של המזרון היתה לי אופציה טובה יותר ביד, אבל לא ניכנס לזה.

מה הלאה?

אז כאמור מפה אני יוצא אל קוטור, ומשם אל ההרים שוב, אל סרייבו. כרגע אני באופן יוצא דופן יחסית בהווה שלי מבחינת הבלוג. יצאתי מהארץ לפני יותר מחודש, אבל מבחינת ימי מסע בפועל, עוד לא רכבתי 30 ימים. אם הכל יילך לפי התכנון, אני אחצה את הסף הזה בערך בסרייבו. אז אלא אם יהיה לי דברים יוצאי דופן לכתוב על הדרך לסרייבו, אני מקווה שבפוסט הבא אני אגיע לכתוב קצת יותר על החיים בדרכים עד כה – איך אני מוצא את דרכי בעולם, על היומיום, על האינטרקציות עם אנשים, על ההתלבטויות ואולי גם קצת על מה אני בכלל מוצא בזה. אבל, וואלה, בלי נדר.