אחרי לוקסנבורג, רכבתי דרך מזרח בלגיה אל עבר הולנד. אני מקווה לחזור אל בלגיה בפוסט הבא, אז לא ניכנס פה לפרטים יותר מדי. אבל בשלב הזה, אם לא הייתי טורח להסתכל במפה מדי פעם, בלב ה"עתיק" של איחוד האירופי, כבר ממש לא היו כמעט אינדיקציות שאני חוצה בין מדינות, מלבד שורה של עמודונים היסטוריים בין לוקסנבורג לבלגיה.

את הגבול בין בלגיה להולנד חצינו על מעבורת, ראשונה מיני רבות (בשלב הזה רכבתי עם ג'ואנה, ידידה מהאקוטופיה שגרה בבלגיה. אקוטופיה זו קבוצה אנרכיסטית שרוכבת ברחבי אירופה מדי שנה, ואני באתי להצטרף כדי לראות כמה חברים וגם מה העניין, והכרתי שם קבוצה מאוד מעניינת של אנשים, ודרך שונה לחלוטין להתנהל בקבוצה. הייתי כותב על אקוטופיה יותר, אבל דניאל כבר כתב על זה מלא (1,2,3), אז תקראו אצלו). בכל מקרה, בתור מדינת רוויות תעלות ומים, אתה נתקל בלא מעט מעבורות מקומיות. לא פעם אפליקציית הניווט שלי (בשלב הזה התחלתי להשתמש בmapy.cz, שהיא טובה יותר מmaps.me) אל נהר, ואני ברגע הראשון מתבלבל ותוהה איפה לעזאזל הגשר, רק כדי למצוא מעבורת קטנה, לפעמים בתפעול עצמי.

מאסטריכט

העצירה הראשונה שלי בהולנד היתה במאסטריכט, שם חברה סידרה לנו מקום בסקווט הראשי של מאסטריכט, הlandbouwbelang (או הLBB, בקיצור). סקווטינג (squatting), למי שלא מכיר את המושג, הוא הפעולה של להיכנס באופן לא חוקי (או חוקי למחצה) לבניין נטוש ולגור בו. ברחבי העולם זה לרוב נעשה מתוך עוני וחוסר ברירה, כי זה או זה או לחיות ברחוב, אבל באירופה הרבה סקווטים הם גם חלק מתפיסה פוליטית והופכים למרכזים של תרבות אלטרנטיבית (כמו למשל "המפעל" בירושלים, שהתחיל כארגון שנקרא "בית ריק", שיצר אירוע סקווטינג שנתי שנדד ברחבי ירושלים). בליון, כחלק מהאקוטופיה, חנינו בסקווט מהסוג הקלאסי, בניין נטוש שנכנסו אליו 48 מהגרים מגינאה (ואירחו אותנו בחצר, עם העכברושים והכל). הLBB לעומת זאת בהחלט היה סקווט מהסוג השני. זו ממגורת חיטה ישנה ונטושה על שפת נהר הMeuse* שכבר 20 שנה מהווה סוג של המרכז התרבותי האלטרנטיבי המרכזי (אני מודע לאוקסימורון פה) של מאסטריכט. מעבר לקהילה של הדיירים שגרה בו, מארח שלל יוזמות תרבותיות וחברתיות, כמו סטודיואים של אמנים, הופעות, מסיבות, בנק מזון, סדנאות בישול טבעוני, חקלאות עירונית ועוד. למרות שהמקום עדיין שומר על האסטתיקה של סקווט קלאסי, זה מקום די מסודר – יש אתר אינטרנט, יש ישיבות דיירים,  חדר אורחים (שם אנחנו התארחנו), חדר כושר ואפילו סאונה DIY (!).

היחסים של הLBB עם עיריית מאסטריכט הם מורכבים ונראה שלמרבה הצער, הLBB יגיע בקרוב לסוף דרכו- שינויים בחוקים שנוגעים לסקווטים בהולנד יחד עם יוזמה לבנות בנייני דירות על המאס (הLBB יושב במקום מאוד מרכזי) כנראה יביאו לפינוי שלו בשנה הקרובה. שזה עצוב מאוד, אבל 20 שנה is a good run לסקווט. אני חושב שעירייה חכמה יותר היתה מכירה בערך התרבותי שהמקום מביא לעיר, ואולי היתה מוצאת איזה פתרון עבורו, אבל נראה שמהסיבות שלהם, זה לא הכיוון.

מאסטריכט עצמה היא ממש מעניינת- היא עיר אוניברסיטה די רצינית, מקום ההולדת של היורו ונחשבת לעיר "הנהנתנית" של הולנד ( או כמו שהם קוראים לזה – the burgundy lifestyle). דרומית לה נמצאת מערכת מנהרות משוגעת, שהיא למעשה מחצבה תת קרקעית בת מאות שנים (200 ק"מ של מנהרות!), ששימשה לאורך השנים גם למגורים, מסתור, חקלאות פטריות ולהסתיר טנקים וציורים של רמברנט מהגרמנים. וכמובן, גם את מאסטריכט לואי ה14 בא וכבש.

הערות שוליים

*או כמו שקוראים לו בהולנדית- המאס, וזה מן הסתם המקור לשם של העיר ."טריכט" זו התגלגלות של המילה בלטינית לחצייה של נהר (אותה מילה שהתגלגלה למילה trajectory באנגלית), מה שהיה קל לעשות באיזור הזה, וזו בערך הסיבה שהתפתחה שם עיר.

איידהובן – טק, סמים וכנסיות ריקות

אל איידהובן הגעתי באחר צהריים שמשי, הראשון מזה כמה ימים טובים, ופגשתי את המארח שלי לאותו יום, סר פטריק סטיוארט, אה, כלומר, הנק, שישב ושתה בירה עם חבר שלו האנס על מדרגות של  כנסייה לשעבר.

אני חושב שהמשפט ששמעתי הרי הרבה בהולנד היה המשפט "המבנה הזה היה פעם כנסייה, אבל עכשיו הוא  X" כאשר X יכול להיות בניין מגורים, פאב, משרדים,  גיי-באר, חנות ספרים (מרהיבה) או מקום לעשות מסיבות רייב (רוטרדם 3>). במקרה הספציפי של הכנסייה לשעבר שהנק ישב מחוצה לה, מדובר בחדר כושר. ממקדש האל למקדש הגוף, אם נרצה להיות פואטיים (יש לי עוד הרבה קלישאות כאלה, אבל אני אחסוך ממכם). יש לציין שכן יש קפלה (=חדרון) קטן בכניסה שעדיין משמש את החמישה אנשים שעוד מגיעים להתפלל.

צרפת נחשבת ה"רפובליקה החילונית" באירופה, אבל מבחינת הצבעה ברגליים, ההולנדים אפילו יותר חילונים מהם, עם פחות מ5% מהם שמבקרים בכנסייה פעם בחודש (בניגוד ל6% מהצרפתים שמבקרים פעם בשבוע). עוד מאפיין של ההולנדים, לפחות לדבריהם, הוא שהם מאוד, אהמ, מוכווני יעילות ורווחים, ובעוד שכנראה שמספר הכנסיות הריקות במדינות השכנות לא קטן בהרבה, מישהו אמר לי שבהולנד זה פשוט חבל בעיניהם שהבניינים האלו יעמדו ריקים וללא שימוש.

איידהובן עצמה היא כנראה אחת הערים העשירות בהולנד- זו העיר שבה חברת פיליפס נולדה והיא עדיין נחשבת Philips -town, ויש לה מגזר הייטק משגשג. בראש מגזר ההייטק הזה עומדת ASML, שעבורי, בתור מי שעבד בתעשייה של ייצור שבבים, היא מעניינת במיוחד. בלי להיכנס לפרטים יותר מדי טכניים, תהליך ייצור שבבים מורכב מהרבה מאוד שלבים מסובכים להחריד, ו-ASML מייצרת את המכונות שאחראיות לשלב הכי מסובך, הליטוגרפיה, שבעצם מהווה את צוואר הבקבוק הטכנולוגי הכי משמעותי בתהליך המיזעור (כלומר השיפור) של השבבים. לרוב החברות בתעשייה הזו יש תחרות, וכמעט כל מכונה היא ברת תחליף במכונה של חברה מתחרה (חוץ מהמכונה שאני עבדתי עליה, האמת). גם בתחום של הליטוגרפיה יש כמה חברות מתחרות, אבל אף אחת מהם לא יודעת לעשות את מה שASML יודעת, מבחינת הטכנולוגיה. הם נמצאים הרבה יותר קדימה מכל היתר, מה שהופך אותם לסוג של מונופול, ומאפשר להם למכור מכונות שעולות כמו 3 מטוסי קרב כל אחת. האנס, חבר של הנק, הוא פעיל רציני במרד ההכחדה, ואני אמרתי לו (בצחוק! בצחוק!) שאם הם באמת רוצים לעשות משהו משמעותי, שיפוצצו את ASML, וזה יעצור בחריקת בלמים את תעשיית השבבים (שהיא, אגב, אחת התעשיות הכי מזהמות שיש).

ואם כבר מדברים על א' שינויי ייעוד של מבנים וב' דברים לא חוקיים, מסתבר שתעשייה לא הרבה פחות גדולה מ ASML ופיליפס באיידהובן היא תעשיית סמים הלא חוקיים הסינטטיים שמיוצרים באיזור הזה של דרום הולנד. הנק סיפר לי שזה בדרך כלל מיוצר בכל מיני חוות יחסית נידחות שאתה ממש לא רוצה להתקרב אליהן, או בגאראז'ים, אבל לפעמים יצרני הסמים לוקחים איזה זוג תמים למראה שישכור בית רגיל, במזומן, ואז המאפיה לוקחת את הבית הזה, gut him והופכת אותו למעבדה לבישול סמים לאיזה חצי שנה בלי שהבעלים ידע מזה. הבעלים מגלה רק אחרי שהמשטרה פושטת על הבית ו/או שהם בורחים משם, ונשאר עם בית מפורק. יש גם לא מעט מקרי רצח או סתם "תאונות עבודה". הרבה פחות משעמם באיידהובן ממה שחשבתי!

אוטרכט-אמסטרדם-האג

מאיידהובן המשכתי לאוטרכט, שנחזור אליה בהמשך, ומשם לאמסטרדם. אין לי שום דבר מעניין להגיד על אמסטרדם שאתם לא יודעים, ותכל'ס את רוב הזמן שלי שם ביליתי עם אצל זוג שהכרתי בדרום אמריקה בזמנו והיה כיף למדי ולא עשיתי יותר מדי. משם רכבתי בגשם שוטף להאג, כולל ביקור לחוף הים הצפוני, שם יכולתי להגיד לראשונה שחציתי את אירופה!

בהאג העברתי ערב משעשע עם טים, בחור הולנדי ויקינגי למראה שרכב מהולנד לסינגפור לפני כמה שנים (עם איזה קפיצה או שתיי בדרך). המעניין בסיפור שלו הוא שבין היתר, הוא גם מאובחן כאוטיסט (אם כי, ואני אומר את זה כמישהו שמבין באופן אפסי באוטיזם, ככל הנראה בתפקוד די גבוה). הוא אמר שהאתגר העיקרי בלטייל כשאתה אוטיסט הוא לקבל החלטות, כי אתה כל הזמן מנסה לעשות אופטימיזציה להחלטות שלך. אמרתי לו שאו שזו בעיה אנושית רחבה יותר ממה שהוא חושב, כי גם אני חווה את זה כל הזמן, או ש, ובכן.

רוטרדם

מהאג רכבתי לרוטרדם, כנראה העיר האהובה עלי בהולנד. רוטרדם, מעצם מושבה על גישה מאוד נוחה גם לנהרות אירופה (עוד שפך של הריין) וגם לאוקיינוס האטלנטי, היתה במשך מאות שנים עיר נמל גדולה, שער הכניסה לאירופה של כל סחורה אפשרית. למעשה, הנמל של רוטרדם היה במשך שנים ארוכות הנמל הגדול בעולם. הוא עדיין הנמל הגדול באירופה (עם אנווטרפן במקום שני), אם כי ב2004 הוא איבד את הבכורה העולמית וכיום הוא באיזה מקום 14, אחרי כל הנמלים בסין וביתר המזרח. בתור היותה עיר נמל, היא תמיד היתה עיר של עובדי צווארון כחול מצד אחד (אמירה נפוצה היא 

"Money is earned in Rotterdam, distributed in The Hague and spent in Amsterdam".)

 ומצד שני סבלה מתדמית sketchy  של עיר קצת מסוכנת.

במלחמת העולם השניה הגרמנים הפציצו לרוטרדם את הצורה באופן שאולי היה מקרי* וחירבו לחלוטין את מרכז רוטרדם, וההולנדים נכנעו מיד אח"כ. ואם זה לא היה מספיק גרוע, אחרי המלחמה העיר תוכננה מחדש בסגנון יותר "אמריקאי", עם כבישים רחבים יותר (אבל גם מדרכות רחבות יותר), ועד היום רוטרדם נחשבת לקצת יותר ידידותית לרכב וקצת פחות לאופניים בסטנדרטים הולנדים (שכמו בהאג, זה עדיין מאוד מאוד ידידותי ביחס לכל מקום אחר בעולם).

מה שכן, ההפצצות ששיטחו את מרכז העיר ההיסטורי, יחד עם התכנון המודרני, כנראה תרמו את המאפיין הכי מפורסם של רוטרדם- הארכיטקטורה המודרניסטית שלה. קשה להסביר מה הקשר הישיר, אולי הטאבולה ראסה הזו עודדה אותם לנסות שם דברים חדשים, ויכול להיות שההולנדים פחות סנטימנטלים ממדינות אחרות ששיחזרו את הערים ההיסטוריות שלהן די במדויק (כמו נניח ורשה), ואולי זה בכלל ההשפעה של בית הספר לאדריכלות שיושב בדלפט הסמוכה והוציא כמה מהסטארקיטקטים הידועים בעולם, אבל כך או כך רוטרדם, מבחינה אדריכלית, שונה באופן רדיקלי מכל עיר הולנדית אחרת, ומלאה בארכיטקטורה מאד ניסיונית (לפחות בחוויה שלי). רוטרדם היא המקום שבו הרבה חברות אדריכלות בינלאומיות גם יושבות וגם עושות קצת ניסויים וshowcasing. חלקם מוצלחים יותר, חלקם מוצלחים פחות, אבל כשאתה מסתובב ברוטרדם, ובכן, תמיד מעניין בעיניים. כתבת פרופיל על אחד מאדריכלי העל שיושבים ברוטרדם, נפתחת באמירה –
 If you put the last 50 years of architecture in a blender, and spat it out in building-sized chunks across the skyline, you would probably end up with something that looked a bit like Rotterdam
וזה נשמע פחות או יותר נכון.

אבל הדבר האהוב עלי ביותר ברוטרדם, שאותו למדתי מ-מוויס (Mewis), המדריך בסיור הליכה שעשיתי שם (שגם הוא נמנה מבחינתי היה בטופ 5 של הסיורים שהיו לי בטיול) הוא המוטו העירוני שלהם – Sterker door strijd, או באנגלית – Stronger through struggle.
המוטו הזה  אומץ אחרי מלחמת העולם השניה, ואין ספק שזה משתקף היטב בהיסטוריה של העיר (ולא רק במלחמת העולם השניה). אני כמובן מזדהה עם זה באופן אישי, אתה לא יכול לצאת למסע ארוך על אופניים ולא להזדהות עם זה ברמה הפיזית והמנטלית. אבל כמו שמוויס אמר (שגם לו יש סיפור אישי שמשקף את זה), אני חושב שכולנו, או לפחות רובנו הגדול, עברנו שלב כזה או אחר שהיינו צריכים להיאבק בקושי כזה או אחר, אבל מהצד השני של זה יצאנו חזקים יותר או חכמים יותר. אני לא חושב שזה נכון באופן אבסולוטי, לפעמים לדרוך בקקי זה רק לדרוך בקקי, וזה מסריח ולא לומדים מזה כלום. אבל באופן כללי, כן, אני חושב אנחנו טובים יותר לא למרות הקשיים שניצבו בפנינו, אלא בגללם.

הערות שוליים

*זה קצת מורכב אבל לפי ויקיפדיה, הגנרל הגרמני בשטח הציע לצבא ההולנדי להיכנע, אבל לא חתם על הצעת הכניעה בעצמו, אז הגנרל ההולנדי לא קיבל אותה כי הוא חשב שזה לא רציני, ובינתיים חיל האוויר הגרמני לא בדיוק קיבל את ההודעה שהוא אמור לחכות עד שיסתיים המו"מ ופשוט הגיע. החיילים הגרמנים על הקרקע היו אמורים לירות נורים אדומים כדי לאותת לטייסים שהמו"מ עדיין מתנהל, אבל הם לא היו במקום המתאים כדי לירות אותם, או לפי גרסאות אחרות, עננות כבדה ועשן הסתירו את הנורים, והמטוסים רוקנו את תכולתם על רוטרדם. זה נשמע קומדיית טעויות אם זה לא היה טרגי. מצד שני, טענה לא פחות סבירה היא שבעוד שהמפקד בשטח לא היה מעוניין בהפצצה הזו, הרמן גרינג, שהיה מפקד חיל האוויר הגרמני בשלב הזה, רצה להעביר נקודה לגבי מה הם יעשו למי שלא ייכנע מיידית.

אופניים בהולנד!

כן, נו, חשבתם שאני לא אכתוב על אופניים בהולנד?

אז אחרי שהסיור בברן היה כזה הצלחה, שאלתי את אייל סנטו, האיש והקישורים, אם הוא במקרה מכיר אנשים מעניינים בהולנד שיכולים להיפגש איתי.

וכמובן שהוא מכיר.

אז היתה לי את הזכות לבלות כמה שעות טובות עם רוקסנדרה אלאניי ( Ruxandra Aelenei) באוטרכט ועם אריק טטרו (Erik Tetteroo) בהאג. שניהם עובדים כיועצים בנושאי תחבורה ומוביליות וגם קולגות בAmsterdam University for Applied Sciences, שם הם מרצים על הנושאים האלו. בקצרה, מדובר באנשים שמבינים עניין. וגם יצא לי לרכב כמה מאות קילומטרים ברחבי הולנד, וזה, ובכן, תענוג גדול בפני עצמו (כשלא יורד גשם)

אוטרכט

אז בואו נתחיל מאוטרכט.

אוטרכט היא אולי עיר האופניים הטובה בעולם. אומרים שכרוניגן, בצפון הולנד, היא אפילו טובה יותר, אבל לא הייתי שם כדי לשפוט (כרונינגן גם קטנה יותר). מה שבטוח, לעמוד בשעת העומס ברחוב Smakkelaarskade, בסמוך לתחנה המרכזית, רחוב האופניים העמוס בעולם, ולראות את כמויות הרוכבים שעוברות שם, ובכן, עבורי זה היה מפעים לא פחות מכל פסגה מושלגת שראיתי בדרך. השביל שמוביל לצומת הזו הוא שביל דו כיווני ברוחב של 4 מטרים, וגם הוא בקושי מכיל את כמויות הרוכבים שעוברות שם (קפצו לחצי השני של הסרטון הזה). המסות הקריטיות הכי גדולות שיצא להשתתף בהן היו בערך מה שעובר בצומת הזו בשני מופעי רמזור. למעשה, איתרע מזלי והייתי בהולנד בזמן יום שישי האחרון של החודש, מתי שבכל רחבי העולם יש מסות קריטיות. כלומר, בכל העולם מלבד הולנד, כי פה, כמו שהם אומרים בעצמם, כבר לא צריך רכיבות מחאה, אז פיספסתי עוד מסה קריטית באירופה (אבל השלמתי בלונדון!).

התחלנו את הסיור באיזור התחנה המרכזית, ישר מחניון האופניים הגדול בעולם – 12,500 מקומות חנייה. מאחר שברמה הפרקטית זה מחולק לכמה קומות ומלא חללים קטנים, הוא פחות מרשים ויזואלית מבחניון האופניים בתחנת הרכבת בהאג, למשל, שהוא חלל אחד גדול ורחב ידיים (אפילו שהנפח שלו קטן בהרבה, משהו כמו 5,000 מקומות), אבל הוא הרבה יותר מרשים בכל מובן אחר – מספר החניות, כמויות הרוכבים שיוצאות ונכנסות כל דקה, ובעיקר- הפונקציונליות. החניון של אוטרכט הוא מאוד מאוד פונקציונלי- אתה נכנס ברכיבה רציפה משביל האופניים שמחוץ לתחנה היישר אל מקום החנייה שלך. ההליכה לרציפים יותר ארוכה מזו של ברן, אבל אנחנו מדברים פה על סדרי גודל אחרים. יש חניון פתוח לציבור וחניון מאובטח בתשלום, שהרבה מקומות עבודה מממנים לעובדים שלהם. בחניון המאובטח, בניגוד לאינטואיציה, אין שער בכניסה (רק מעבירים כרטיס מגנטי על קורא), אלא רק אדם שבודק את הכרטיס שלך ביציאה. המחשבה היא שעם כמוית הנכנסים מדי דקה, כל עיכוב היה יוצר פקקים בכניסה, ואנשים היו מפספסים את הרכבת, אבל בדרך החוצה זה אנשים קצת פחות בלחץ וזה תכל'ס. לכאורה אתה יכול להיכנס עם זוג אופניים אחד ולצאת עם אחר, אבל הכל שם מצולם ומתועד, ובפועל זה כנראה לא דבר שקורה.

רוקסנדרה גם הדגימה לי איך היא משתמשים כמו שצריך במתקן דו קומתי, ואני מודה שהאנטי שלי למתקן הזה מעט ירד. זה סיפור פחות מסובך ממה שחשבתי אם אתה יודע את הטכניקה הנכונה.
אוטרכט היא בלב של רשת הרכבות של הולנד, ואנשים שמגיעים לאוטרכט באופן יומיומי  מכל האיזור על מנת לעבוד (היא אמרה לי כמה אנשים עוברים בתחנה מדי יום. אני לא זוכר את המספר, אבל הוא עצום). אלו שזו היוממות הקבועה שלהם משאירים פה אופניים נוסף, בנוהל ההולנדי הידוע. אבל לטובת אנשים שצריכים להגיע לאוטרכט לאיזו פגישת עסקים מזדמנת, הרכבת מחזיקה מערך של אופניים להשכרה שאתה לוקח ב4.15 יורו ליום, עושה איתם את כל מה שאתה צריך בעיר, ומחזיר אותם חזרה לתחנה. בלי מתקני עגינה, בלי איזון ביקושים, יש רק מקום אחד שאתה לוקח ומחזיר- פשוט וחכם.

משם המשכנו לצד השני של התחנה, לעבר גשר הולכי רגל שחצה את מסילת הרכבת מדרום. מסילות רכבת זה תמיד נושא אמביוולנטי בערים אירופאיות – מצד אחד העובדה שהרכבת נכנסת אל העיר הופכת אותה להרבה יותר אטרקטיבית ככלי תחבורה, ומצד שני, המסילות תמיד יוצרות איזשהו חיתוך במרקם האורבני בכל מקום שהן עוברות. ולכן מעברים וגשרים שחוצים את המסילות הם מאוד חשובים (זו גם הסיבה שכ"כ הרבה רוכבים עוברים בסמאקלארסקדה, זה אחד המעברים היחידים באיזור שחוצים את המסילה).

אבל הגשר הספציפי הזה נוצר בצורה… שונה. כי בצד אחד שלו יושב בנק גדול בשם Rabobank בנק שנולד באוטרכט, וכשהוא התחיל לעשות קולות של "אני חושב על לעבור לאמסטרדם", עיריית אוטרכט נכנסה איתו למו"מ, ואחד הדברים שהיא הבטיחה זה לבנות גשר שיחבר את הבניין אל מרכז העיר, איפה שכל המסעדות שאפשר לאכול בהן ארוחת צהריים. הדבר השני שהיא נתנה לו זה אישור לבנות את החניון הפרטי היחיד שיש במרכז אוטרכט. אז… לא יודע מה להגיד על זה. היכולת שלהם כגוף פיננסי ומעסיק גדול לכופף את העירייה מצד אחד יצרה עוד מעבר להולכי רגל, ומצד שני יצרה עוד חניון. כנראה שזה בכל זאת net positive.

אבל הכוח של כסף גדול לא נגמר בעצם יצירת הגשר. באמצע הגשר היו חללים קטנים ולא ברורים, שהסתבר שהם נועדו להיות פירים למדרגות ישירות לרציף (עם מכונות בדיקת כרטיסים). אלא שהמעבר הזה היה מעביר תנועת הולכי רגל משמעותית שעוברת היום דרך קניון שיושב מול התחנה המרכזית, שמתחילה להיות עמוסה למדי. אלא בעלי הקניון, שהם תאגיד משפחתי עצום בהולנד, מאוד התנגדו, ועיריית הולנד החליטה שאין לה כוח למאבק כרגע עבור שיפור מתוכנן שאף אחד לא יודע עליו (קל לקחת את מה שאנשים לא יודעים שנלקח מהם), ולא יצרה את המדרגות. אבל היא כן יצרה את הפירים לטובת התרחבות עתידית, כשהמעבר הקיים כבר יהיה קטן מדי.

משם רכבנו למרכז העיר. דבר מגניב שהיא הראתה לי זה שהם החליטו להצר את הכבישים למינימום האפשרי במרכז העיר. עכשיו, מאחר שיש הרבה חנויות במרכז העיר, וחנויות צריכות אספקה, המשמעות היא שצריך כביש רחב מספיק כדי לאפשר לשתי משאיות לעבור אחת מול השניה. אלא שזה דבר שקורה אחת לשעה במרכז העיר, ואם ככה, לא יפלו השמיים אם משאית אחת תעלה על המדרכה לרגע עם גלגל אחד כדי לעבור. וכדי לאפשר את זה, הם יצרו את המדרכות שסמוכות לכביש עם אותו חוזק מכני של הכבישים, ועשו את המדרכות מאוד נמוכות, כדי להקל את זה. וזה יצר כבישים קטנים ונעימים יחסית (ללא פס הפרדה באמצע, כמובן), שבו כולם מרגישים בבית.

אני חושב שהדבר שהכי הדגים כמה אוטרכט נמצאת הרחק בעתיק הוא הרחוב שבו הם ביטלו שביל אופניים. ברחוב , אבל הוא היה שביל סטנדרטי, של מטר וחצי, ולא הכיל את התנועה של הרוכבים. אז הם ביקשו להפוך את זה מרחוב עם שביל אופניים ל"רחוב אופניים", רחוב שבו שרכבים הם רק האורחים ואסור להם בשום צורה לעקוף אופניים, וככה להכיל את התנועה של האופניים. וזה מראה כמה הולנד היא עשר שלבים קדימה. באמת לא בטוח שיש לנו מה ללמוד ממנה, כי אנחנו צריכים קודם להגיע לשלב של ברן או משהו.

היה עוד דבר שהרגשתי שאי אפשר ללמוד מהולנד וזה היחס להולכי רגל. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, להיות הולך רגל באוטרכט זה פי עשר יותר טוב מלהיות הולך רגל בכל מקום בישראל. אבל באופן ברור, האופניים מגיעים מעל כולם, כולל הולכי רגל. באיזורי הפרברים קודם יהיה שביל אופניים, שיעוצב כשביל אופניים. הולכי רגל (המעטים עד לא קיימים שאשכרה ילכו שם) יוכלו להשתמש בו, אבל זה שביל אופניים. גם בעיר עצמה, שביל האופניים יהיה רחב מהמדרכה באופן ברור. רכבים צריכים לתת זכות קדימה להולכי רגל, זה יסומן כמעבר חציה, אבל אופניים לא, ולא תמיד יהיה מעבר חצייה, ויהיה ברור לכולם שיש לאופניים זכות קדימה. יש גלאי אופניים שמאפשרים גל ירוק בצמתים, אבל לא בטוח שיש כאלה להולכי רגל. כן צריך להגיד שמרכז העיר לרוב הוא איזור שמוכרז להולכי רגל, ובשעות מסוימות אין כניסה לרוכבים (אפשר להוליך אופניים), אבל ברחבי העיר, האופניים הם המלך. ואני מודה שזה הפריע לי. אני מחזיק בתפיסה שהולכי רגל צריכים להיות בראש סדר העדיפויות, ועד כמה שאני אוהב אופניים, זה מוזר לי שהם מקבלים עדיפות מוחלטת.

כשרכבנו במקבילה שלהם לפארק המסילה, והיה שם שביל רחב ומדרכה צרה מדי מכדי ללכת אחד לצד השני, הערתי על זה לרוקסנדרה,  היא אמרה משהו על זה שפשוט רוב האנשים רוכבים, אז זה לא מפריע לאף אחד, ואנשים לא מתלוננים. עכשיו, הטיעון של "הרוב קובע" הוא טיעון שאני לא אוהב, כי נניח כיום בישראל, רוב האנשים נוהגים, אבל ברור לנו שאי אפשר להחליט החלטות תחבורתיות לפי הנתון הזה, כי זה לא בר קיימא. אבל מצד שני, אופניים זה כן בר קיימא, וזה נראה שזה עובד להם. זה מעלה את השאלה האם באמת יש עדיפות מהותית להליכה רגלית על פני רכיבה על אופניים, או ליתר דיוק, האם יש הבדל מהותי בהתנהלות. גם רוכבי אופניים יכולים לעצור למפגשים אקראיים (קצת פחות, אבל יכולים), לתמוך בעסקים קטנים ולשהות במרחב יחסית בקלות. הורים עם עגלות? בקושי ראיתי בהולנד, כולם כולם כולם עם קארגו בייקס מלאים בילדים, אפילו עצרתי לצלם אישה דוחפת עגלה ברוטרדם כי זה היה מראה כ"כ נדיר. בעלי מוגבלויות? ראיתי פה כיסאות גלגלים ממונעים שמשתלבים היטב בשבילי האופניים. זה בתכל'ס הרבה יותר נגיש וזול מרכב להרבה נכים. מבוגרים? ראיתי קשישים בני 70-80 פלוס רוכבים שם, מי שמסוגל ללכת שם עדיין מסוגל לרכב.

כמובן שבישראל לא הייתי מעתיק את הגישה הזו בשום צורה נכון להיום, זה לא יעבוד ולא יהיה הוגן. ואני חושב שזה בין היתר עובד בהולנד כי ברוב הרחובות יש חתך רחוב נדיב שמאפשר לתת גם וגם וגם, ואני מרגיש שבישראל יש פחות מקום לחלק, ואי לכך צריך לתעדף. אבל אם אני מסתכל על אוטרכט כאפשרות עירונית, אני לא חושב שזו אפשרות רעה.

האג  

בהאג פגשתי את אריק בבוקר של יום גשום למדי, אבל נראה שאת ההולנדים גשם לא יותר מדי מרשים. אריק אמר שהנתונים מראים שהחורף מספר הרוכבים בהולנד לא יורד באופן משמעותי, משהו בסביבות ה10%. וזה בניגוד לברן, שם הוא נחתך בחצי. אני מניח קור וגשם זה לא בעיה משמעותית כמו שלג.

איך שנפגשנו ראינו צוות של העירייה מפנה אופניים נטושים ממתקני חנייה. אנשים נוטשים אופניים על ימין ועל שמאל, ועיריית אמסטרדם למשל מפנה מדי שנה בין 40 ל50 אלף זוגות אופניים. בעבר היו שולחים אותם לאפריקה, אבל הסידור הזה משום מה נפסק.

האג באופן כללי יותר ידידותית לרכב פרטי מאוטרכט או אמסטרדם, אבל זו עדיין עיר הולנדית והולנד מרגישה בטוחה לחלוטין גם במקומות שאין שביל, כי פשוט אין הרבה רכבים ברחובות. וגם כשיש, ובכן, זה התחושה היא שונה- בסוף רוב הנהגים פה הם גם רוכבי אופניים, והגישה שלהם לרוכבים היא אחרת (אם כי לא של כולם). היה מקום שבו הנתיב בצומת נפסק, ואנחנו היינו צריכים להמשיך ישר, ושאלתי אותו איזה הגנה יש לנו מפני רכב שפונה ימינה. הוא אמר שהנהנגים פשוט יודעים להסתכל, וזה נכון. חלק מתשתית האופניים בהולנד נמצאת בראש של אנשים, וזו כבר תשתית שקשה הרבה יותר להעתיק או לבנות מתשתית פיזית.

ובאמת, בשלב הזה אין שום מחסום בטיחותי שמונע מאנשים להשתמש באופניים, ואחד הדברים ששאלתי את אריק מה בעצם משאיר אנשים ברכבים, ומה אפשר לעשות כדי לגרום להם לעבור לאופניים או לתחב"צ. התשובה הראשונה, באופן לא מפתיע, היא "סטטוס ונוחות" והתשובה השניה גם לא מפתיעה- "להוריד את רמת השירות לרכב" (כי להעלות את רמת השירות לאופניים כבר אי אפשר). והם עושים גם את זה- סוגרים רחובות ונתיבים, מצמצמים/מייקרים מקומות חנייה אנד אול דאט ג'ז.

באופן כללי יצא לי לדבר עם אריק קצת יותר על נושאי המאקרו, ואחד הדברים המעניינים היו סטנדרטיזציה. כל התשתיות בהולנד נראות די זהות אחד לשניה (ולא הסלט המוזר שאנחנו רואים בישראל, כשבכלל יש משהו) – כל השבילים מסומנים באדום, הצמתים בנויים באופן די זהה וכן הלאה. שאלתי אותו אם קיים מסמך הנחיות ממשלתי כמו שקיים בישראל, והוא ענה לי שלא, ולמעשה, עד לא מזמן, (ב2015!) היה רק בנאדם וחצי שהתעסקו באופניים במשרד התחבורה ההולנדי. מה.

כן כן, כל מהפכת האופניים בהולנד צמחה מהערים עצמן, מהשטח. משרד התחבורה ההולנדי בעיקר התעסק בכבישים, רכבות, נמלים ותעלות, והשאיר לעיריות לפתח את השבילים, וזה בדיוק מה שהן עשו. וזה מפתיע פעמיים, גם מעצם מהאדישות של הממשלה ההולנדית ברמה הלאומית, אבל גם כי התשתית ההולנדית נראית כל כך אחידה, שזה נראה מתבקש שיש פה תכנון ריכוזי כלשהו.

אבל כאמור, אין מסמך הנחיות ממשלתי לתכנון תנועת אופניים, יש את CROW. מה זה CROW? ובכן, כדי לשאוף לשפר את התשתיות שלהם וללמוד אחד מהשניה, הם יצרו ארגון לא ממשלתי (וחצי מסחרי) בשם CROW שאיגד את כל הbest practice הקיימים ויצר ככל הנראה את המדריך הטוב בעולם לתכנון שבילי אופניים.

כיום יש צוות שלם במשרד התחבורה שאחראי על התחום (14 איש, עדיין לא הרבה), אבל לשאלת הקהל, מי דוחף יותר את נושא האופניים, המדינה או הרשויות/שטח, התשובה היא די חד משמעית. 

והדברים עדיין עולים מהשטח. ערים מנסות עיצובים שונים  של תשתיות אופניים, ומשתפות ביניהן איזה עיצוב עובד יותר טוב. ניקח לדוגמא את צומת ה"בננה", סוג חדש של תכנון שהם מנסים עכשיו. הם בעצם חותכים חתיכה מהמדרכה באופן שיאפשר ליותר רוכבים לחכות בפנייה מבלי להפריע לתנועה של רוכבים שבאים מנגד (כן, צרות של הולנדים)

זה לא משהו שהוכתב על ידי איזה מסמך הנחיות, אלא משהו שעלה מהשטח, ועכשיו מנסים אותו בכמה ערים, ואם זה יעבוד טוב, יעתיקו אותו ליתר הערים. אותו סיפור לגבי מעבר החצייה המעוקם, שמאפשר ליותר רוכבים להתחיל לרכב ביחד באופן יעיל בצומת, או איך מעצבים "רחוב אופניים" (רחוב שבהם הרכב הפרטי הוא רק אורח, ואסור לו לעקוף רוכבי אופניים) עיריות מנסות דברים חדשים ולומדות זו מזו.

משהו שהפתיע אותי היה שראיתי הרבה יותר כפתורי לחיצה בצמתים ממה שהייתי מצפה, וכפתורי לחיצה זו לא בדיוק עירוניות משובחת בעיני. כן צריך להגיד שבמקומות רבים יש לכאורה כפתור לחיצה, אבל בפועל יש חיישן שמזהה את הרוכב עוד לפני שהוא מגיע לצומת, ודואג להחליף לו את האור לירוק, ובימי גשם רוכבי אופניים מקבלים עוד יותר עדיפות. ועדיין, יש מקומות עם מיעוט תנועת הולכי רגל ו/או אופניים, שאם לא תלחץ, האור לא יתחלף, כי חשוב להם שתנועת הרכבים תהיה יעילה.

ואני חושב שאם להסתכן בהכללות תרבותיות פה, זה חלק מגישה ההולנדית לתחבורת אופניים – יעילות. כמו שאמרתי קודם, ההולנדים הם אנשים שמחשיבים מאוד יעילות וניצול נכון של משאבים. ההולנדים התחילו את מהפכת האופניים שלהם בשנות השבעים, ויש הרבה גורמים שהביאו לזה – מספר ההרוגים בתאונות דרכים, משבר האנרגיה, הרצון לראות ערים נעימות יותר, ועוד. אבל יש לי תחושה שהאימוץ הנרחב של אופניים ככלי תחבורה ברמת הערים לא נבע לא רק בגלל שתחבורת אופניים זה בטוח יותר, או סביבתי, או בריא, או זול*, אלא גם כי הערים בהולנד הבינו שבאופן כללי, זו הדרך הכי יעילה להניע אנשים בעיר. כשהאופניים זה לא האמצעי הכי יעיל בסיטואציה מסויימת, אז הם לא מקבלים עדיפות (להלן כפתורי לחיצה בכבישים ראשיים ללא הרבה תנועה, או איזורי הולכי רגל במרכז הערים). אבל ככלל, כן, אופניים זה באמת כלי יעיל.

הערות שוליים

* צריך לציין שנראה שהשיקול הסביבתי כן מתחיל בשנים האחרונות לשחק תפקיד משמעותי יותר ברמה של קובעי המדיניות, והשיקול הכספי, ובכן, ההולנדים מעידים על עצמם בכל הזדמנות שהם מאוד, אה, חסכנים, אז ברמת האדם הבודד השיקול הכלכלי יכול להיות שכן השפיע

לעזוב את הולנד

הולנד היא לא מקום מושלם. יש להם לא מעט בעיות להתמודד איתן – פשיעה, סמים, פערים חברתיים, מורשת קולוניאלית בעייתית מאוד (כמו שאמר המדריך בהאג, הולנד לא יצרה את סחר העבדים הטרנס אטלנטי, אבל היא בהחלט תיעשה (industrialized) אותו). מזג האויר שם בחורף מדכא במיוחד (או, כמו שמישהו אמר לי, אין מזג אויר בהולנד בחורף, מדובר על חודשים ארוכים של אפור רציף ובלתי משתנה), וכמובן לא ברור איך מדינה שנמצאת בחלקה הגדול מתחת למפלס הים תתמודד עם שינויי האקלים. ועדיין, זו מדינה מאוד מרשימה, וכנראה אחד המקומות הטובים ביותר לחיות בהם באירופה.

אני אישית מאוד התקשיתי לעזוב את הולנד. אחת החוויות הכי טובות שלי בטיול היה יום רכיבה שמשי ויפה בין אייהובן לאוטרכט, כשהבנתי שרכבתי עכשיו 100 קילומטרים בלי פעם אחת להרגיש מאוים, או אפילו דרוך*. החוויה שלי כרוכב אופניים ברחבי העולם משתנה ממקום למקום, ויש מקומות שמרגישים מפחידים יותר (שלום לך האנוי) ויש מקומות שמרגישים מפחידים פחות, אבל אתה תמיד צריך להיות עירני ולצפות סיכונים. בהולנד ההרגשה היא שאפשר לרכב בעיניים עצומות לפעמים, ועדיין הכל יהיה בסדר. ולחזור מהולנד למציאות (במקרה הזה – בלגיה) היה די מבאס. אבל אין מה לעשות, ממשיכים הלאה.
ובפוסט הבא- חוזרים לבלגיה, או כמו שידידה טובה כינתה אותה – the fucked-up Netherlands, ובעוד שאני מאוד מחבב את הבלגים, ואת בלגיה, אני יכול להבין את התיאור הזה. אח, איזה בלאגן משובח היא בלגיה.

הערות שוליים

* אחת המחשבות שהיו לי באותו יום היתה שהפער בין החוויה הרגילה שלי כרוכב אופניים, של דריכות כללית והערכת סיכונים מתמדת, לחוויה שלי בהולנד, של פשוט לעבור במרחב ולרכב בלי שום מחשבה ודאגה, הוא קצת אנלוגי לפער בין החוויה של נשים במרחב הציבורי (או באופן ספציפי, בטיול אופניים) לחוויה שלי כגבר באותו מרחב. זה לא שזה פחד ואימה מתמידים, לא ברכיבת אופניים או כחוויה של אישה, אבל תמיד יש צורך להיות "עירני" לסביבה שלך, ולא לשקוע רק בתוך העולם שלך או בחוויה עצמה. מן הסתם שהייתי מודע לפער הזה לפני כן, יצא לי לדבר עם כמה נשים שמטיילות לבד (או סתם חיות בעולם הזה). אבל פתאום להרגיש כמה זה משחרר וקל לא להיות "עירני" כל הזמן, ולהבין שהרבה נשים לא ממש יכולות לחוות את השיחרור הזה כשהן מסתובבות לבדן בעולם, על אופניים או סתם ככה – ובכן, זה היה שונה, ומבאס. עצוב שאנחנו לא טובים יותר מזה.

I came to Luxembourg with one aim – to understand what this tiny country is all about. Only this tiny size seems so… strange, between the two huge territories of Germany and France. As a resident of a country that doesn't exactly manage to get its name within its territory on world maps, and knowing that there is a complex story there, I wondered how Luxembourg came to be. and also, i was very curious what's it's like to live in such a tiny state. so yeah, i had some questions.

and boy, did I get some interesting answers.

stuck in the middle

The first thing I realized is that I have a rather anachronistic perception of "states", viewing them as something that was always some huge whale. If you look back 200 or so years, or even less, all of Europe was full of small and independent kingdoms, from the city-states of northern Italy to the countless principalities of Germany. One of the most important historical processes of the last 200 years in Europe was the consolidation of many of these independent entities into two large states – the  Risorgimento  (the union of Italy under the House of Savoy), and the Blood and Iron of Bismarck which created Germany. Switzerland is also a union of 25 entities that thought they had a better chance of surviving in the world together than separately (but kept a very federal structure). The French, for their part, swallowed most of the small kingdoms around them into one kingdom even before that (like Alsace and Lorraine). This is of course not a one-way process – Belgium, for example, split from the Netherlands in 1830 (but it was a very forced marriage from the start), and I think we've talked enough about the breakup of Yugoslavia. But in the Luxembourg area, all these small principalities were simply swallowed up by Germany and France. So the next question is – why Luxenburg was not swallowed as well.

The answer is complex. First of all, it should be said that Luxembourg was not always a small and insignificant-looking country. For several centuries, the Duchy of Luxembourg was one of Europe's most powerful aristocratic houses, competing head-to-head with the House of Habsburg for control of the Holy Roman Empire. But in 1443 there were no male heirs left to the duchy, and control of it and its territories passed to other noble houses in Europe (with all the marriage systems and complex relationships of the European noble houses). Over the next 400+ years, Luxembourg began to change hands between the great powers, mainly the Austrians and the Spanish (but still within the House of Habsburg).

Secondly, it should be noted that in terms of its size, it was not always such a small duchy, the original territory of Luxembourg was about 4 times its current size. They just lost territory over the years to the French*, the Belgians and the Germans.

And above all, and this is perhaps the thing that surprised-me-the-most-but-shouldn't-have, Luxemburg has a very clear national identity. The Luxembourgish language  , for example, is a distinct language (which is considered a West Germanic language, but with many words borrowed from French), and is one of the three official languages ​​of Luxembourg. But all this, for example, did not help the Duchies of Alsace and Lorraine or the multitude of German principalities that were in the area, and Luxembourg lost its political independence long before them, and somehow re-emerged in the 19th century. So how did it happen? 

Well, there are two possible answers here. One answer is that, as Jared Diamond has already taught us well in Guns Germs and Steel, and every real estate agent knows how to say as well- location location location. Or in other words – geography. And you can even say two types of geography that played out here.

The first type is the fact that Luxembourg sits exactly not only between what can be called the Francophone region and the Germanic region (for Alsace-Lorraine it didn't help), but it also sits between both of them and the Netherlands. A small country next to a large empire is always in danger of annexation. A country between two empires, on the other hand, is a buffer zone, and annexation to one can lead to a declaration of war by the other, as indeed happened to Luxembourg.

And the second important geographical detail is the topography of its capital city. Luxemburg-City was deliberately founded at the meeting point of two small but deep-cutting rivers, which left a kind of plateau surrounded by cliffs from three directions. So it is possible to concentrate all the fortifications in only one direction (west), making the city easy to defend. Over the years, an impressive system of fortifications was indeed established there, which included a formidable fortress, high walls and also a network of underground tunnels that helped to get from place to place quickly. This made Luxembourg City a city of significant strategic importance. It is not that it was impossible to conquer, it was conquered a couple of times, but you had to work for it. For example, in the wars of the French Revolution it took the French seven months to conquer it, and it received the nickname "Gibraltar of the North"**. Not much remains of these impressive fortifications today, but not for the usual reasons that fortifications usually disappear.

The point is that Luxembourg has become a very strategic area. When the Napoleonic Wars ended, the powers decided to annex Luxenburg to the Dutch crown (along with Belgium), but it also remained part of the German Confederation at the level of trade agreements, and with a Prussian army sitting there and controlling its fort, because Prussia was on the winning side and try to tell them otherwise. The Belgians tried to annex Luxenburg when they gained independence from the Dutch, and got the western part, but not Luxembourg city and it's surrounding, becuase Prussians really liked that fortress, and had no intention of giving it up.

In the middle of the 19th century, the historical rivalry that defined the fault line of Central Europe for hundreds of years, between Austria and France, began to be replaced by the rivalry that would define almost the next 100 years, the one between Prussia and France, and Luxenburg was right in the middle of this fault line. Accordingly, in 1868 the Luxembourg crisis broke out, which is complex and fascinating and full of complicated geopolitics, but its bottom line was that none of the main powers in Europe – France, Prussia and even England (which tried to protect the interests of Belgium, its strategic ally), could not allow Luxembourg and its fortifications to be in the possession of the other side, but no one was interested (at this point) in going to war against the other powers to get it for themselves. classic buffer zone politics. So they agreed to make it neutral, and to make sure it remained neutral, they dismantled all the walls and fortifications and underground tunnels, which A- makes the fort in Luxembourg one of the only forts to be destroyed by a peace treaty and not during a war and B- is a bit of a shame from the historical/archaeological perspective, because it must have been a really impressive fort. On the other hand, where the walls used to be, today there is a very nice and beautiful public park.

But all these changes of hands created in the residents of Luxembourg a sense of disgust at being a pawn in the struggle between great powers, and a clearer national identity began to develop. Luxembourg remained nominally under the Dutch crown for another 20 or so years, but in 1890 Wilhelm III, King of the Netherlands died, and Wilhelmina, his only daughter, ascended the Dutch throne. The Luxembourgers were like this "Oh, if you remember, our laws state that only male heirs can inherit a kingdom, so Byeeeee”, and 447 years after they lost their sovereignty due to a similar succession crisis, they declared independence. The duchy passed into the possession of some distant cousin of Wilhelm's, who had no idea what was going on in Luxembourg anyway, so he pretty much left them to fend for themselves.
By the way, Luxembourg is *still* a duchy (archduchy, to be exact), and like neighboring Belgium and the Netherlands (and several other European countries) still have kings, Luxembourg head of state is still the archduke, who sits in a cute little palace in the center of the city and doesn't do much.

The first half of the 20th century was not easy for Luxembourg, with German occupation in the First World War, near-annexation to France after it, Nazi occupation and quite an extensive destruction in World War II***. While in World War I, Luxembourg still tried to maintain neutrality (even though Luxembourgers served and fell in the service of the entente Powers), in World War II Luxembourg was clearly and unequivocally on the side of the Allies. The second half of the 20th century was already a completely different story, but we'll get to that in a moment.

So yes, you can say that the reason Luxembourg is still independent is a result of its geography. But geography created the circumstances that made it possible, and it must be said that nothing *had* to happen the way it did. There is a considerable amount of luck and historical coincidences here. If Prussia or France had been stronger or more aggressive during the Luxembourg crisis, one of them might have annexed it. And if King Wilhelm had sons, it is possible that, like the Maastricht region, Luxembourg was part of the Netherlands today. I am aware that this is a somewhat anticlimactic answer, but what can you do, nothing in history is "destiny".

Footnotes

*A word about the French and territorial ambitions – while everyone likes to make fun of the French army, and in general the French today seem like a very nice and gentle people, during the last millennium it was often a very aggressive nation with expansionist tendencies, and with quite impressive military successes. They always saw Rhine as their natural border, and it was very difficult to convince them otherwise. Even if we put the madness that is the Napoleonic wars aside, I happened to pass through several cities where part of their story was "then Louis XIV came and conquered/besieged/burned it". Luxembourg was one of them.

**Although in my opinion the more appropriate analogy is " Constantinople of the North ", if you look at the shape and the fortifications, but I understand that I'm a being a petty nerd here

***Approximately 2.45% of the population of Luxembourg was killed in the war, including between 1,000 and 2,500 of the Luxembourg Jews who were murdered in the Holocaust. The underground tunnel system, which was part of the fortification system at the time, was also used as a hiding place for a significant part of those who survived, and also for the Luxembourgers who tried to evade the German conscription

?Stay as we are

So this is about why there is Luxembourg at all. But what is it like to *live* in Luxembourg?

Well, expensive and international. If there's one thing people know about Luxembourg it's that it's stinking rich. This is the country with the highest GDP per capita in the world (ok, Lichtenstein and Monaco have a higher GDP but come on, 40,000 citizens is not a country, it's an overly ambitious town) and as the guide of the tour I was on in Luxembourg said, everything in Luxembourg is small except for the salaries. After World War II, they invested a lot in their heavy industries, especially in iron, and experienced accelerated economic development. Their iron industry had an important significance beyond the economic growth it brought, and that it made Luxembourg one of the founders and main pushers of the ECSC, the European Coal and Iron Community, the forefather of the European Union, and Luxembourg is still a very active member of the Union. The Schengen area, meaning all the countries you can travel between without a passport within Europe, is named after a village in Luxembourg called Schengen, where the treaty that created this area was signed, and Luxenburg City is one of the four capitals of the European Union. Beyond prestige, it also brings a lot of international workers and creates a lot of jobs in Luxembourg. But there is no doubt that as of today the bulk of Luxembourg's economy relies on the finance and banking industry there, although heavy industry is still alive and kicking, and tourism also contributes its share (Luxembourg is a wonderfully pastoral place, including Luxembourg -City).

And all of this, together with its location among all the other countries, and the fact that from day 1, it was at the center of the European Union (when it was still only France, Belgium, the Netherlands, Germany and Luxembourg. Oh, and Italy), makes it an occupational gravity well, which pulls a lot there People from surrounding countries to work there. A little more than 600,000 residents live in all of Luxembourg, but every day about 200,000 (!) commuters from neighboring countries enter it. Yes, about a third of the country's population enters its border in the morning and leaves in the evening (including, for example, my hosts in Metz, France). It's pretty crazy.
And as we all know, commuting = traffic jams, and both the roads and the trains are packed every morning (by the way,  public transport is free in Luxembourg). The Luxembourg government is trying to encourage people to work from home, but it's not that simple, because if a French person allegedly works for a Luxembourg company, but spends most of his working days in France, To whom should the workplace pay its employee taxes ? Luxembourg had to negotiate with each country separately to reach agreements that would allow people to work from home at least part of the time. 

By the way, Luxenburg is the first country in Europe to fully legalize the cultivation of marijuana (in the Netherlands the use is legal but the production is illegal. A strange Dutch thing), which created another point of contention between it and France. The French were concerned that all the workers who move between Luxembourg and France every day would also bring with them loads of marijuana, and demanded that Luxembourg set up checkpoints at the exits from Luxembourg to France. According to the guide, the Luxembourg government was like, "no, grow up" (or the diplomatic equivalent). 

By the way, one of the reasons that all those people travel to Luxemburg every day, and don't just move there is that Luxemburg-City is a terribly expensive place to live. Its wealth radiates out to the neighboring countries, and even in Arlon, across the border in Belgium, my host said that she sees how prices there are rising, like a kind of suburb of Luxembourg.

But a lot also move to live there. Of the 600,000 thousand inhabitants in Luxembourg, almost half are not citizens at all! About 47% are foreign citizens who came to live in Luxembourg, and if you look at Luxembourg City itself, this number already rises to 70%. In fact, Luxembourg is already becoming too expensive for the Luxembourgers themselves – quite a few Luxembourg citizens are moving to the suburbs or even beyond the border, to place like Arlon, because they can no longer afford to live in Luxembourg City itself. One of the biggest blows to the housing market in recent years, of all things, was Brexit – a lot of Brits work in the finance industry there, and could work there easily, being EU citizens, but after Brexit (apart from the fact that some British banks apparently opened branches in Luxembourg so they can operate more easily ) Many Brits had to show that they had an address in Luxembourg, or actually move there, in order to continue working there. Which means that a lot of Brits with money started buying apartments in Luxembourg, and prices shot up, pushing a lot of people to the suburbs and beyond.

Luxembourg is a true multilingual country, and while Luxembourgish is still the Native tongue of the Luxembourgers, German is used in the media and in the courts, and French is the official government language and appears on all street signs, and the language in which most businesses are conducted. Most Luxembourgers know at least one of them, if not the both*. In most of the shops you will enter in Luxenburg-City, it is likely that the seller will speak French as his native tongue, because he arrived this morning from France to work here. In addition, naturally for such a small country, much of the popular culture is imported from the neighboring countries. with all that accumulating, one can understand why the Luxembourgish language was declared an endangered language by Unesco – even though the absolute number of Luxembourgish speakers is the highest it has ever been (technically), their percentage in the Luxembourg population is decreasing.

And all of this raises questions about the future of the Luxembourgish identity, and what it is to be a Luxembourgish. Even if we neglect the Luxembourgers who were economically pushed across the border (because this is probably not a widespread phenomenon yet), the steady stream of migrant workers settling in Luxembourg means that the percentage of Luxembourg citizens in the general population is decreasing, and as mentioned in Luxembourg City itself they are already a minority today. One wonders how it is possible to maintain a situation in the long run where a country holds democratic elections that affect all residents, but only a minority of them are allowed to vote**. And as I said, there is a real fear that French will just slowly push out Luxembourgish as the main language in Luxembourg (as, by the way, has already happened to the local languages ​​in Alsace and Lorraine, and even in Eastern Belgium, which was once part of Luxembourg), because it is simply more useful on a daily basis.
it is a real question whether Luxembourg, as a distinct national entity, which has survived 400 years of conquests, annexation attempts, a struggle between superpowers and two world wars, will survive its own economic success.

During the national awakening in the 19th century, a poem was written in Luxenburg that became the anthem of their quest for independence –

Kommt hier aus Francaise, Belgie, Preisen,
Mir wellen iech ons Hémecht weisen,
Frot dir no alle Seiten hin,
Mir welle bleiwe wat mir sin.

And in English translation –
Come here from France, Belgium, Prussia,
we want to show you our fatherland
ask in all directions,
We want to stay what we are.

The last line, "We want to remain as we are", has become the national motto of Luxembourg, which appears on monuments around town. And while Prussia, Belgium and France do come to see the fatherland every day, I have some doubts whether Luxembourg will stay what it is.

הערה-

באופן מרגיז למדי, הבירה של לוקסמבורג המדינה היא לוקסמבורג העיר. לא מבלבל בכלל. אני אנסה לציין לוקסמבורג-סיטי איפה שאני מדבר על העיר, אבל ייתכן שפה ושם אני אפספס גם את זה. אני לפחות חושב שהצלחתי לנקות את כל המקומות שהיה כתוב בהם "לוקסנבורג". מוח טיפש.

אל לוקסמבורג ומעבר לה! (כי וואלה, מדינה קטנה)

אל לוקסמבורג הגעתי במטרה אחת- להבין מה לעזאזל הקטע של המדינה הקטנטנה הזו. רק הגודל הזעיר הזה נראה כל כך… מוזר, בין שני השטחים הענקיים של גרמניה וצרפת. בתור תושב של מדינה שגם לא בדיוק מצליחה להכניס את השם שלה בתוך השטח שלה במפות עולמיות, ויודע שיש שם סיפור מורכב, תהיתי איך דבר כמו לוקסמבורג קרה. ולא פחות מעניין, איך זה לחיות במדינה כל כך קטנה בין כל המדינות הגדולות. אז כן, היו לי כמה שאלות.

והו, איזה תשובות נהדרות קיבלתי.

אני חושב שלא היה לי ביקור אפקטיבי במדינה כמו הביקור בלוקסמבורג. עברו 24 שעות בלבד מהרגע שחציתי מצרפת עד לרגע שחציתי מבלגיה, אבל אלו היו 24 שעות עמוסות. רכבתי צפונה ממץ ברכיבה די משמימה לאורך הmoselle, חולף על פני דוברות פחם בנהר ואיזורי תעשייה די מכוערים, כולל מפלצת הברזל הזו, שהיתה מפעל ברזל ישן. תזכרו את המפעלי ברזל האלו, הם יהיו חשובים בהמשך.

איך שחציתי ללוקסמבורג, המצב השתפר פלאים מבחינת נוף, לוקסמבורג היא מקום פסטורלי להפליא. חניתי ללילה בשדה ירוק ויפה בקצה אחד הכפרים, 10-20 קילומטרים מלוקסמבורג-סיטי.

למחרת בבוקר נכנסתי אל תוך לוקסמבורג סיטי, שוטטתי קצת בעיר והתפלאתי מהטופוגרפיה המשוגעת שלה (גם את זה תזכרו, זה יחזור) ומאיך שהם מנסים לחבר את העיר מבחינה הליכתית למרות הבדלי הטופוגרפיה האלו (או במילים אחרות- מעליות! שאפשר להכניס לתוכן אופניים!).
מבחינה של תשתיות אופניים, אגב, החוויה שלי הייתה שטחית יחסית, אבל לא מאוד התרשמתי מלוקסמבורג בקטע הזה (למרות הטענות שלהם שהם לא הרבה אחרי אמסטרדם וקופנהגן, וחווים את הצמיחה הכי מהירה באירופה) – ראיתי כמה רחובות אופניים (בהם אסור לעקוף רוכבים), שזה נחמד, אבל רוב העיר לא הרגישה מאוד ידידותית.

בהחלט היו שם כמה שבילים, ומרכז עיר בחלקו סגור למכוניות, והם אפילו בנו גשר ייעודי לרוכבים והולכי רגל מתחת לגשר הראשי. רק שזו מין גישת גם-וגם שאני לא אוהב – גשר מתחת למפלס הרחוב עדיין מחייב סיבוב וירידה ועלייה, ופוגעת באטרקטיביות של האופניים. כשאתה באמת רוצה לעודד אופניים, אתה לוקח מקום מהמכוניות במפלס הגשר… בכל מקרה, זו עדיין הרגישה עיר של מכוניות. ועם זאת, נראה שהם מנסים להתקדם למקום טוב יותר. בסיור הליכה שעשיתי, כשעמדנו יד ארמון הדוכס, חלף לידנו רוכב אופניים, והמדריך עוצר ומצביע עליו- אה, הנה שר התחבורה שלנו.

אז באמת אחרי השוטטות הראשונית אני והאופניים הצטרפנו לסיור הליכה בלוקסמבורג, מה שנקרא לרוב free walking tour, שמתבסס על טיפים בסוף, ויש משהו כזה בכל עיר שמכבדת את עצמה באירופה. אני יכול לכתוב הרבה על סיורי הליכה, מאחר שבמצטבר הייתי ב25 כאלה במהלך הטיול. זה תמיד הימור, ובאופן טבעי תלוי מאוד במדריך. אפשר לעשות סיור מרתק בעיר שנראית משעממת (סקופיה 3>), וסיור משעמם בעיר הכי מרתקת (שלום לך אמסטרדם). מדריכים מבוגרים בד"כ עדיפים על צעירים, ערים לא "מגניבות" לצעירים עדיפות על ערים "מגניבות", וכמובן שמדריך מקומי עדיף על מישהו שעבר לשם מכל מקום אחר (סורי, אבל יש דברים שלא משנה כמה שנים גרת במקום מסוים, עדיין אל תבין/תדע. הסיור הכי גרוע שלי היה עם מדריכה ספרדיה בבולוניה, ואני עדיין כועס על הבזבוז זמן הזה).

והסיור בלוקסמבורג היה בהחלט בtop 5 של הסיורים שהייתי בהם (יחד עם סקופיה, קוטור, רוטרדם ומוסטר). המדריך היה בחור מקומי בשם רוי, שעובד כאח בבית חולים ומחלטר מהצד כמדריך, והוא היה חד, מלא בידע ומצחיק לאללה (הוא התאכזב שלא היו צרפתים בסיור הזה, כי אין מי שייעלב מכל בדיחות הצרפתים שלו, והיו רבות).

אחרי הסיור התכוונתי ללכת למערכת המנהרות התת קרקעית של העיר (עוד משהו שיוזכר בהמשך), אבל מסתבר שצריך להזמין לזה כרטיס מלאנתלפיים זמן מראש, אז הלכתי למוזיאון העירוני, שקצת חזר על חלק מהדברים ששמעתי בסיור וקראתי בויקיפדיה, אבל נתן כמה פרספקטיבות מעניינות בכל זאת. עשיתי סיבוב קצר נוסף בעיר ויצאתי אחה"צ לכיוון עיירה בשם ארלון, בבלגיה, איפה שהתארחתי באותו ערב. בדרך לבלגיה, דרך שדות מוריקים, פגשתי זוג רוכבים צרפתים שעושים שנה שלמה של טיול אופניים, אבל רק סביב צרפת (עם חריגות קטנות בקצוות). אוקיי, ארץ יפה והכל, אבל לא תרצו לגוון טיפה?

וזהו, אלו היו 24 שעות בלוקסמבורג. אז מה הבנתי על לוקסמבורג מכל זה?

stuck in the middle

הדבר הראשון שהבנתי הוא שקודם כל, אני מחזיק בתפיסה די אנכרוניסטית של "מדינות אירופאיות", כאיזה משהו שהוא תמיד איזה דבר גדול ורחב ידיים. אם מסתכלים 200 ומשהו שנה אחורה, ואפילו פחות, כל אירופה היתה מלאה בממלכות קטנות ועצמאיות, מהערי מדינה של צפון איטליה לאינספור נסיכויות של גרמניה. אחד התהליכים ההיסטוריים החשובים של ה200 שנה האחרונות באירופה היתה הקונסולידציה של הרבה מהישויות העצמאיות האלו לשתי מדינות גדולות- הריסורג'מנטו (האיחוד של איטליה תחת בית סאבוי), והדם והברזל של ביסמרק שיצר את גרמניה. גם שוויץ היא איחוד של 25 ישויות שחשבו שיש להם יותר סיכוי לשרוד בעולם ביחד מאשר בנפרד (אבל שמרו על מבנה פרדלי מאוד). הצרפתים מצידם בלעו את רוב הממלכות הקטנות סביבם לממלכה אחת עוד לפני כן (אהלן אלזס ולוריין). זה כמובן לא תהליך חד סטרי-  בלגיה למשל התפצלה מהולנד ב1830 (אבל זה היה במילא נישואים מאוד כפויים מלכתחילה), ועל ההתפרקות של יגוסלביה נראה לי שדיברנו מספיק. אבל באיזור של לוקסמבורג, כל שלל המדינות הקטנות האלו פשוט נבלעו על ידי גרמניה וצרפת. אז השאלה הבאה היא – למה לוקסמבורג לא נבלעה גם כן.

התשובה היא מורכבת. קודם כל, צריך להגיד שלוקסמבורג לא תמיד היתה מדינה קטנה וזניחה למראה. במשך כמה מאות שנים, הדוכסות של לוקסמבורג היה אחד מבתי האצולה החזקים של אירופה, והתחרו ראש בראש מול בית האבסבורג על שליטה באימפריה הרומית הקדושה. גם מבחינת הגודל שלה, זו לא היתה דוכסות ממש קטנה – השטח המקורי של לוקסמבורג היה בערך פי 4 מהשטח הנוכחי שלה, והם איבדו שטחים לאורך השנים לטובת הצרפתים*, הבלגים והגרמנים.
אלא שב1443 לא נותרו יורשים זכרים לדוכסות, והשליטה בה ובשטחים שלה עברה לידי בתי אצולה אחרים באירופה (עם כל מערכות הנישואים והקשרים המורכבים של בתי האצולה האירופים). במשך 400+ השנים הבאות, לוקסמבורג התחילה לעבור ידיים בין המעצמות הגדולות, בעיקר בין האוסטרים לספרדים (אבל עדיין בתוך בית האבסבורג).

ויותר מזה, וזה אולי הדבר שהכי הפתיע-אותי-אבל-לא-היה-צריך-להפתיע-אותי- יש ללוקסמבורג זהות לאומית מאוד ברורה. השפה הלוקסמבורגית למשל היא שפה נפרדת (שאומנם נחשבת לשפה מערב גרמנית, אבל עם הרבה מילים שאולות מצרפתית), והיא אחת משלושת השפות הרשמיות של לוקסמבורג. ובאופן כללי, הלוקסמבורגים, כמו שנתאר בהמשך, מאוד גאים בזהות שלהם.
אבל כל זה למשל לא עזר לדוכסויות של אלזס ולוריין או לשלל הנסיכויות הגרמניות שהיו באיזור, ולוקסמבורג איבדה את העצמאות המדינית שלה הרבה לפניהן, ואיכשהו צצה מחדש במאה ה19. אז איך זה קרה? 

ובכן, יש פה שתי תשובות אפשריות. תשובה אחת היא שכמו שג'ארד דיימונד כבר לימד אותנו היטב בחיידקים רובים ופלדה, וכל סוכן נדל"ן יודע להגיד-  location location location. או במילים אחרות – גיאוגרפיה, ואפילו אפשר להגיד ששני סוגים של גיאוגרפיה שיחקו פה תפקיד.

הסוג הראשון הוא העובדה שלוקסמבורג יושבת בדיוק לא רק בין מה שאפשר לקרוא לו האיזור הפרנקופוני לאיזור הגרמאני (לאלזס לוריין זה לא עזר), היא גם יושבת בין שניהם לבין הולנד-בלגיה. מדינה קטנה בסמוך לאימפריה גדולה היא תמיד בסכנת סיפוח. מדינה בין שתי אימפריות, לעומת זאת, היא כבר איזור באפר, וסיפוח לאחת יכול להוביל להכרזת מלחמה על ידי השניה, כמו שאכן קרה ללוקסמבורג.

והפרט הגיאוגרפי החשוב השני הוא הטופוגרפיה של עיר הבירה שלה. לוקסמבורג-סיטי נוסדה במכוון בנקודת המפגש של שני נהרות קטנים אך מפותלים ומחותרים היטב, דבר שיצר מעין רמה מוקפת בצוקים משלושה כיוונים, כך שניתן לרכז את כל הביצורים בכיוון אחד בלבד (מערב), והופך את העיר לקלה להגנה. לאורך השנים אכן הוקמה שם מערכת ביצורים מרשימה, שכללה מבצר אימתני, חומות גבוהות וגם רשת מנהרות תת קרקעית שסייעה להגיע ממקום למקום במהירות. הדבר הפך את לוקסמבורג-סיטי לעיר עם חשיבות אסטרטגית משמעותית. זה לא שהיא היתה בלתי אפשרית לכיבוש, היא נכבשה מספר פעמים, אבל היה צריך מאוד להתאמץ בשביל זה. במלחמות של המהפכה הצרפתית, למשל, לקח לצרפתים שבעה חודשים לכבוש אותה, ועקב כך היא קיבלה את הכינוי "גיברלטר של הצפון"**.  מהביצורים המרשימים האלו לא נשאר הרבה היום, אבל לא מהסיבות הרגילות שביצורים נעלמים בד"כ.

הנקודה היא שלוקסמבורג הפכה להיות איזור מאוד אסטרטגי. כשהמלחמות הנפוליאוניות נגמרו, המעצמות החליטו לספח את לוקסמבורג לכתר ההולנדי (יחד עם בלגיה), אבל היא גם נשארה באותה נשימה חלק מהקונפדרציה הגרמנית ברמת הסכמי סחר, ועם צבא פרוסי שיושב ושולט במבצר שלה, כי פרוסיה היתה בצד המנצח ולך תגיד להם לא. הבלגים ניסו לספח את לוקסמבורג כשהם השיגו עצמאות מההולנדים, וסוכלו על ידי הפרוסים, כי הם באמת מאוד חיבבו את המבצר הזה, ולא היתה להם כוונה לוותר עליו לטובת חבורה של ואלונים דוברי צרפתית.

באמצע המאה ה19 היריבות שהגדירה את קו השבר של מרכז אירופה במשך מאות שנים, היריבות ההיסטורית בין אוסטריה וצרפת, התחילה להתחלף ביריבות שתגדיר את כמעט את 100 השנים הבאות, והיא היריבות בין פרוסיה לצרפת, לוקסמבורג היתה בדיוק באמצע קו השבר הזה. ובהתאמה, ב1868 פרץ משבר לוקסמבורג, שהוא מורכב ומרתק ומלא גיאופוליטיקה מסובכת, אבל השורה התחתונה שלו היתה שאף אחד מהכוחות המרכזיים באירופה – צרפת, פרוסיה ואפילו אנגליה (שניסתה להגן על האינטרסים של בלגיה, בעלת ברית אסטרטגית שלה), לא יכלו להרשות שלוקסמבורג והביצורים שלה תהיה בחזקת הצד האחר, אבל אף אחד לא היה יכול או מעוניין (בשלב הזה) לצאת למלחמה נגד יתר המעצמות כדי להשיג אותה לעצמו. כאמור, מנפלאות הפוליטיקה של איזורי הבאפר. אז הם הסכימו להפוך אותה לנייטרלית, וכדי לוודא שהיא תישאר נייטרלית, הם פירקו את כל החומות והביצורים והמנהרות התת קרקעיות, שזה א' הופך את המבצר בלוקסמבורג לאחד המבצרים היחידים שהוחרבו על ידי הסכם שלום ולא במהלך מלחמה וב' קצת חבל מבחינה היסטורית/ארכיאולוגית, כי זה כנראה באמת היה מבצר מרשים. מצד שני, איפה שהפעם ישבו החומות יש היום פארק ציבורי מאוד נחמד ויפה.

אלא שכל ההחלפות ידיים האלו יצרו בתושבי לוקסמבורג תחושת מיאוס מהיותם פיון במאבק בין מעצמות, והתחיל לפתח זהות לאומית ברורה יותר. לוקסמבורג עוד נשארה תחת הכתר ההולנדי באופן נומינלי לעוד 20 וקצת שנים, אבל ב1890 וילהלם השלישי, מלך הולנד נפטר, ולכס המלוכה ההולנדית עלתה וילהלמינה, ביתו היחידה, והלוקסמבורגים היו כזה "אה, אם אתם זוכרים, לפי החוקים *שלנו* מותר להוריש ממלכה רק ליורשים זכרים, אז בייייייי", ו447 שנים אחרי שהם איבדו את הריבונות שלהם בגלל משבר ירושה דומה, הם הכריזו על עצמאות. הדוכסות עברה לרשות איזה בן דוד רחוק של וילהלם, שבתכל'ס לא היה לו מושג מה קורה בלוקסמבורג, אז הוא די השאיר אותם לשלוט בעצמם. לוקסמבורג היא אגב *עדיין* דוכסות (grand duchey, אם לדייק), וכמו שלבלגיה והולנד השכנות (ולעוד מספר מדינות באירופה) יש עדיין מלכים, גם בלוקסמבורג יש grand duke, שיושב בארמון קטן וחמוד במרכז העיר ולא עושה יותר מדי.

החצי הראשון של המאה ה20 לא היתה קלה עבור לוקסמבורג, עם כיבוש גרמני במלה"ע הראשונה, כמעט-סיפוח לצרפת לאחריה, כיבוש נאצי והרס די נרחב במלחמת העולם השניה***. בעוד שבמלחמת העולם הראשונה לוקסמבורג עוד ניסתה לשמור על נייטרליות (למרות שלוחמים לוקסמבורגים שירתו ונפלו בשירות מדינות ההסכמה), במלחמת העולם השניה לוקסמבורג היתה באופן מוצהר וחד משמעי בצד של בעלות הברית. החצי השני של המאה ה20 כבר היה סיפור שונה לחלוטין, אבל נגיע לזה עוד מעט.

אז כן, סיבה אפשרית אחת שלוקסמבורג היא עדיין עצמאית היא הגיאוגרפיה שלה. אבל. הגיאוגרפיה יצרה את הנסיבות שאיפשרו את זה, אלא ששום דבר לא היה *חייב* לקרות כמו שהוא קרה. יש פה מידה נכבדת של מזל וצירופי מקרים היסטוריים. אם פרוסיה או צרפת היו יותר חזקות או תוקפניות בתקופת משבר לוקמבורג, אחת מהן אולי כן היתה מספחת אותה. ואם למלך וילהלם היו בנים, יכול להיות שכמו איזור מאסטריכט, לוקסמבורג היתה היום חלק מהולנד. אז סיבה אפשרית אחרת שלוקסנבורג שרדה כשכל האחרות לא היא "ככה יצא". אני מודע זה תשובה קצת אנטיקליימקטית, אבל מה לעשות, שום דבר בהיסטוריה הוא לא "גורל".

הערות שוליים

*מילה על הצרפתים ושאיפות טריטוריאליות – בעוד שכולם מאוד אוהבים לצחוק על הצבא הצרפתי, ובאופן כללי הצרפתים נראים כיום עם מאוד נחמד ועדין, במהלך האלף האחרון היה לרוב מדובר באומה מאוד תוקפנית ובעלת נטיות התפשטות אגרסיביות, ועם הצלחות צבאיות די מרשימות. הם תמיד ראו בריין את הגבול הטבעי שלהם, והיה מאוד קשה לשכנע אותם אחרת. גם אם נשים את הטירוף שהוא המלחמות הנפוליוניות בצד, יצא לי לעבור במספר ערים שבהם חלק מהסיפור שלהן היה "ואז לואי ה14 בא וכבש/צר/שרף אותה". לוקסמבורג היתה אחת מהן.

**למרות שבעיני האנלוגיה היותר מתאימה היא "קונסטנטינופול של הצפון", אם מסתכלים על הטופוגרפיה והביצורים, אבל אני מקבל את זה שאני חנון קטנוני פה.

***כ2.45% מאוכלוסיית לוקסמבורג נהרגה במלחמה, כולל בין 1000 ל2,500 מיהודי לוקסמבורג שנרצחו בשואה. מערכת המנהרות התת קרקעית, שהיתה חלק ממערך הביצורים בזמנו, כן שימשה כמסתור לחלק ניכר מאלו ששרדו, וגם ללוקסמבורגים שניסו להתחמק מהגיוס הגרמני

נשאר כפי שאנחנו?

אז זה לגבי למה בכלל יש לוקסמבורג. אבל איך זה *לחיות* בלוקסמבורג?

ובכן, יקר ובינלאומי. אם יש משהו שאנשים יודעים על לוקסמבורג שהיא מדינה עשירה להחריד. זו המדינה עם התל"ג לנפש הגבוה בעולם (כלומר לליכנטשטיין ומונקו יש תל"ג גבוה יותר, אבל בואו, 40,000 אזרחים זו לא מדינה, זו שכונה שתופסת מעצמה) וכמו שאמר המדריך של הסיור שהייתי בו בלוקסמבורג, הכל בלוקסמבורג קטן חוץ מהמשכורות. במהלך המאה ה20 הם השקיעו באופן משמועתי בפיתוח תעשיית הברזל באיזור הred lands, איזור עשיר במחצבי ברזל במפגש גובולות של לוקסמבורג, גרמניה וצרפת (אותו איזור שרכבתי דרכו אל לוקסמבורג, ולכן היה מלא במפעלים ישנים). תעשיית הברזל, ויתר התעשיות הכבדות שהם פיתחו, הביאו לפיתוח כלכלי מואץ.
קולין, המארחת שלי בארלון, אמרה לי שהיא רואה שכיום חלק מהמפעלים האלו, שסגורים כבר כמה שנים, נהרסים היום לטובת בנייה חדשה, וזה חבל, כי בעיניה אלו אתרי מורשת אירופאית. ברגע הראשון הרמתי על זה גבה, אבל הבנתי שהיא צודקת. לאיזורי התעשייה בred lands יש משמעות חשובה מעבר לצמיחה הכלכלית שהם הביאו – הם האדמה שממנה צמח האיחוד האירופי, או ליתר דיוק הECSC, קהילת הפחם והברזל האירופית, הגירסא הראשונה של האיחוד האירופי. לוקסמבורג למעשה היתה אחת המייסדות והדוחפות העיקריות של הECSC, ועדיין חברה פעילה מאוד באיחוד. איזור שנגן, משמע כל המדינות שאפשר לעבור ביניהן בלי דרכון בתוך אירופה, נקרא על שם כפר בלוקסמבורג בשם שנגן בו נחתמה האמנה שיצרה את האיזור הזה, ולוקסמבורג-סיטי היא אחת מארבע הבירות של האיחוד האירופי (מעבר ליוקרה, זה גם יצר הרבה מקומות עבודה בלוקסמבורג והוסיף לנופך הבינלאומי שלה).
נכון להיום חלק הארי של כלכלת לוקסמבורג נסמך על תעשיית הפיננסים והבנקאות שם, אם כי התעשייה הכבדה עדיין חיה ובועטת, וגם התיירות תורמת את חלקה (לוקסמבורג כאמור, היא מקום פסטורלי להפליא, כולל לוקסמבורג-סיטי).

וכל זה, יחד עם המיקום שלה בין כל המדינות האחרות, והעובדה שמday 1, היא היתה במרכז האיחוד האירופי (כשהוא עוד היה רק צרפת, בלגיה, הולנד, גרמניה ולוקסמבורג. אה, ואיטליה), הופך אותה לבאר גרוויטציה תעסוקתית, ששואבת לשם הרבה מאוד אנשים מכל האיזורים מסביב לעבוד בה. בכל לוקסמבורג חיים קצת יותר מ600,000 תושבים, אבל מדי יום נכנסים לתוכה כ200,000 (!) יוממים מהמדינות השכנות. כן, בערך שליש מאוכלוסיית המדינה נכנס לגבולה בבוקר ויוצא בערב (כולל, למשל, המארחים שלי במץ, צרפת). זה די מטורף.
וכמו שכולנו יודעים, יוממות = פקקים, וגם הכבישים וגם הרכבות מלאים עד אפס מקום בכל בוקר (אגב, תחבורה ציבורית היא בחינם בלוקסמבורג). הממשלה הלוקסמבורגית מנסה לעודד אנשים לעבוד מהבית, אבל זה לא כזה פשוט, כי אם צרפתי לכאורה עובד בחברה לוקסמבורגית, אבל נמצא ברוב ימי העבודה שלו בצרפת, למי מקום העבודה אמור לשלם את מיסי העובד שלו? לוקסמבורג היתה צריכה לשאת ולתת עם כל מדינה בנפרד כדי להגיע להסכמים שיאפשרו לאנשים לעבוד מהבית לפחות חלק מהזמן. 

אגב, לוקסמבורג היא המדינה הראשונה באירופה שעשתה לגיליזציה מלאה לגידול מריחואנה (בהולנד השימוש הוא החוקי אבל הייצור הוא לא חוקי. קטע הולנדי מוזר), מה שיצר עוד נקודת מחלוקת בינה לבין צרפת. הצרפתים היו מודאגים מזה שכל העובדים שזורמים בין לוקסמבורג לצרפת כל יום יביאו איתם גם מלא מריחואנה, ודרשה מלוקסמבורג להציב נקודות בדיקה ביציאות מלוקסמבורג לצרפת. לדברי המדריך, ממשלת לוקסמבורג צחקה להם בפנים ואמרה להם שיתקדמו (או המקבילה הדיפלומטית לזה). 

בכל מקרה, אחת הסיבות שכל אותם אנשים נוסעים כל יום ללוקסמבורג, ולא נניח עוברים לגור שם, היא שלוקסמבורג-סיטי היא מקום יקר להחריד לגור בו. העושר שלה מקרין החוצה למדינות השכנות, ואפילו בארלון, מעבר לגבול בבלגיה, המארחת שלי סיפרה שהיא רואה איך המחירים שם עולים, כסוג של פרבר של לוקסמבורג.

אבל הרבה מאוד גם עוברים לגור שם. מתוך ה600,000 אלף התושבים בלוקסמבורג, כמעט חצי הם בכלל לא אזרחים! בערך 47% הם אזרחים זרים שבאו לגור בלוקסמבורג, ואם מסתכלים על לוקסמבורג-סיטי עצמה, המספר הזה כבר עולה ל70%. למעשה, לוקסמבורג כבר הופכת להיות יקרה מדי ללוקסמבורגים עצמם- עליית המחירים במקומות כמו ארלון נובעת בחלקה מאזרחים לוקסמבורגים שעוברים לגור שם, כי הם כבר לא יכולים להרשות לעצמם לגור בלוקסמבורג סיטי עצמה. אחת המכות הכי גדולות לשוק הדיור בשנים האחרונות היה, מכל הדברים, הברקזיט- המון בריטים עובדים בתעשיית הפיננסים שם, והיו יכולים לעבוד שם באופן חופשי, כחלק מהסכמי האיחוד, אבל אחרי ברקסיט (מעבר לזה שכמה בנקים בריטים כנראה פתחו סניפים בלוקסמבורג כדי להתמודד עם הרגולציה) הרבה בריטים היו צריכים להראות שיש להם כתובת בלוקסמבורג, או ממש לעבור לשם, כדי להמשיך לעבוד שם. מה שאומר שהרבה בריטים עם כסף התחילו לקנות דירות בלוקסמבורג, דבר שהטיס את מחירי הדיור שם לשמים, וכנראה דחף לא מעט אנשים החוצה – לפרברים במקרה הטוב או מעבר לגבול במקרה הפחות טוב.

לוקסמבורג היא מדינה רב-שפתית אמיתית, ובעוד לוקסמבורגית היא עדיין שפת האם של הלוקסמבורגים, גרמנית משמשת בתקשורת ובבתי המשפט וצרפתית היא השפה הממשלתית הרשמית ומופיעה על כל שלטי הרחוב, והשפה שרוב העסקים מתנהלים בה, ורוב הלוקסמבורגים יודעים לפחות את אחת מהן, אם לא את שתיהן*. ברוב החנויות שתיכנס אליהם בלוקסמבורג -סיטי, סביר להניח שהמוכר ידבר צרפתית כשפת אם, כי הוא הגיע הבוקר מצרפת כדי לעבוד פה. בנוסף, באופן טבעי למדינה כ"כ קטנה, הרבה מהתרבות הפופולרית מיובאת מיהמדינות השכנות. ואפשר להבין למה השפה הלוקסמבורגית כן הוכרזה כ- endangered language- אפילו שהמספר המוחלט של דוברי הלוקסמבורגית הוא הגבוה שהוא אי פעם היה, אחוזם באוכלוסיית לוקסמבורג הולך ויורד, כי פשוט יש פחות ופחות מהם בתוך האוכלוסייה הכללית.

וכל זה מעלה שאלות לגבי העתיד של הזהות הלוקסמבורגית, ומה זה להיות לוקסמבורגי. גם אם נזניח את הלוקסמבורגים שנדחקו כלכלית מעבר לגבול (אפילו שלפי הכתבה הזו, מדובר בכ70,000 איש, שזה ממש לא זניח), הזרם היציב של מהגרי עבודה שמתיישבים בלוקסמבורג גורם לכך שאחוז אזרחי לוקסמבורג באוכלוסייה הכללית הולך ויורד, וכאמור בלוקסמבורג סיטי עצמה הם כבר היום מיעוט. שאלה אחת שעולה למשל היא איך אפשר לקיים מצב שמדינה מקיימת בחירות דמוקרטיות שמשפיעות על כלל התושבים אבל רק למיעוט מהם מהם מותר להצביע**, וכמה זמן זה יכול להחזיק. וכמו שאמרתי,יש חשש אמיתי שצרפתית פשוט תדחק לאט לאט החוצה את לוקסמבורגית כשפה הראשית בלוקסמבורג (כפי שאגב קרה כבר לשפות המקומיות באלזס ולוריין, ואפילו במזרח בלגיה, שהיתה פעם חלק מלוקסמבורג), כי היא פשוט שימושית יותר ביומיום. וזה מעלה את השאלה היותר משמעותית – האם לוקסמבורג, כישות לאומית ברורה, ששרדה 400 שנה של כיבושים, ניסיונות סיפוח, מאבק בין מעצמות ושתי מלחמות עולם, תשרוד את ההצלחה הכלכלית של עצמה.

במהלך ההתעוררות הלאומית במאה ה-19, נכתב בלוקסמבורג שיר שהפך להמנון של השאיפה שלהם לעצמאות –

Kommt hier aus Frankräich, Belgie, Preisen,
Mir wellen iech ons Hémecht weisen,
Frot dir no alle Säiten hin,
Mir welle bleiwe wat mir sin.

ובתרגום לאנגלית –
Come here from France, Belgium, Prussia,
we want to show you our fatherland
ask in all directions,
We want to stay what we are.

השורה האחרונה,  "אנו רוצים להישאר כפי שאנחנו", הפכה להיות המוטו הלאומי של לוקסמבורג, שמופיע בכל פינה ומונומנט. ובעוד שפרוסיה, בלגיה וצרפת אכן באות לראות את המולדת שלהם מדי יום, יש לי ספק אם לוקסמבורג תישאר כפי שהיא היתה לעד.

הערות שוליים

* אם כי השפה השניה הכי נפוצה בלוקסמבורג, אחרי לוקסמבורגית, היא דווקא פורטוגזית, עקב ריכוז גבוה באופן מפתיע של מהגרים מפורטוגל, שבמקום להתפזר באופן על כל היבשת כמו שכניהם הספרדים, פשוט התלכדו באופן מרוכז בלוקסמבורג

** וכן, אני מודע לאירוניה של לכתוב את זה בתור ישראלי.

I think that when I look at my trip, Italy was a place I didn't enjoy most of the time, and that after the Balkans, felt like a dip in the trip. It took me a while to define why, because there were several reasons, and I will try to explain it to myself and to you . But of course it wasn't uniform, and Italy also included one of the most significant highlights of this trip for me, so those who are less into hearing me complain, can jump to the end and see photos from the Dolomites, because it's really stunning there.

 sometimes, you won't

I think a reasonable definition of the term "disappointment" is a gap between your expectations and actual reality. And my expectations for Italy were more or less like this – after two months or so in the Balkan mountains, I expected to arrive in northern Italy, to finally enjoy the fitness I had built up in those two months and to gallop easily from city to city through the plains of the Greater Po Valley, while drinking good coffee, eating Italian food and absorbing a lot of history Roman and Italian, and especially getting to know northern Italy and its story directly, because in the end the story of the place is what interests me. So what went wrong?

In the heat

The first gap was the part of galloping across northern Italy. Because I somehow managed to get into the lowest and hottest place along my route right in the middle of the historic heat wave of July 2022, just after I had spent time in the mountains of Croatia and Slovenia (in Slovenia, a few days before, I had a crazy hailstorm), and just before I went up to the Alps. To be fair, June and August also had some heat waves, but July's was perhaps the most brutal. And my friends, it was pretty brutal. I rode every day in heat over 40 degrees. I had a few rather hot days in Croatia, on the way to the mountains, but then at least I could take comfort that I was on the way up, and it would be cooler there, as it was. In the plains of Italy there was nowhere to run. I would start riding as soon as possible, 6-7 AM if I could get out in time, ride as much as possible until lunchtime, before the heat would drive me into a local coffee shop, because I just couldn't go on any longer. I would spend the "hot hours" there, waiting until it was sane to go out again, but when I would go out in zone 16, I would find that no, it's not sane anymore, it was still horribly hot, but i would continue riding, because what can you do. hell. Even when I stayed with people, and certainly when I slept in a tent, the heat didn't exactly let up.

In addition, I quickly discovered that plains are boring. A day without a climb is a day without a plot. The first day in Italy was the worst, because it involved riding on hostile roads, through boring scenery, and as mentioned, terrible heat and humidity. This day is written in my diary under the heading "riding through the armpit of Italy". So already at the beginning, the part of enjoying riding on the plains pretty much went kaput. I don't think a bike trip should be fun all the time, clearly it's a different kind of fun*. But I don't believe it should be suffering, and riding in Italy during the heat wave was quite unbearable, and even walking around the cities and doing some sight-seeing was just not fun.

Douglas Adams has an excellent book called "last chance to see", "where he goes to see endangered animals. In the way of Adams, this is a smart, funny, sad and beautiful book (and recommended). And this is a phrase that crossed my mind when I started planning the trip. Looking at the ecological trends, it's clear that some of the things I want to see may not be there, or rideable, in a few years. I feel that in northern Italy I got a taste of the future to come. In fact, two weeks before I stood on a ridge overlooking the Marmolata Glacier, a huge piece of it broke off and killed 11 people who were hiking under it . Go see the world, some things won't be there soon.

Footnotes

*In one of my favorite books, Eiger dreams by John Krakober, which is a collection of articles about mountains and people, he describes in one of the articles the slightly hallucinatory scene of climbers at the base camp of Mount McKinley (Denali, by its local name), the highest mountain in the USA, And among other things, he meets a bunch of doctors there. I'll let John talk from here, but I will say the quote at the end is a phrase I really like and use a lot. A long bike ride is a different kind of fun.

Between here and there

The second part of the reason why I didn't really enjoy northern Italy has to do with the fact that I wasn't really there, mentally.

On the first day I entered Italy, something happened that for me was the no less than a miracle- after two or so years of struggles and policy papers and meetings, and above all many, many delays, the Jerusalem municipality marked the first real bicycle lanes in the city. People I talked with that day heard me saying, "You think that what excites me right now is riding in Italy, but what really excites me is this", and I sent the picture that I had already received from 4 different people in the municipality. It was the greatest achievement of bicycles for Jerusalem (and from here on I'll use the Hebrew acronym – Avi) in the last decade, that the municipality implement a bicycle path that we proposed in the heart of a residential neighborhood. I received the photo, looked at it for a few seconds, rode on, and a spontaneous yell of "Woohoo!"  came out of my mouth while riding.

It seems to me that this is the point where we need to talk about Avi and what the organization means to me.

So I think it wouldn't be an exaggeration to say that Avi is the thing I'm most proud of having taken part in in my adult life. I served in the army, traveled, did a bachelor's and master's degree in physics, things that many people do. I was very proud of the project I took part in in my first job, It was a cool project with great people. but Avi was different. I joined half by accident in 2010 when I heard about the community rides, and I started getting involved when I tried to start promoting a bicycle gate at the entrance to the university. After working together with the student association of Givat Ram, within a few months there was already an entrance gate (and this was the last quick victory I ever had on through bike activism), and I simply integrated into the general activity of organizing rides and meetings with municipal officials. 

But over the next few years the small team of volunteers dwindled – people got married, became parents, left the city, left the country or just moved away. around ​​2014 it reached the state of "the last one to leave should turn off the light", and I was pretty much the last activist, and it was clear to me that when I leave, the organization ends. We stopped the rides, because we would put in a lot of effort and five people would come. My regular joke, which half of the people reading this have already heard, is that I would write on Avi's Facebook page "We, at Bicycles for Jerusalem, believe that…" are cycling for Jerusalem" because writing "I at Bicycles for Jerusalem…" was a bit awkward.

And then somehow, in the last five years, in a way that I still consider miraculous, the organization came back. There was not a single point of return, it was another meeting to recruit activists, and another person who came for a specific activity (say, a petition against the train) and stayed to organize rides, and another person who started talking to me about something completely different (say, when is the Ein Kerem tunnel will open) and found himself in the planning team. There was the stage when we received a grant from an environmental Foundation that allowed us to massively publicize the rides, and Aki and Jonathan came and opened the community workshop. And from there, we turned from an esoteric organization on the verge of disappearing into one of the most active civil society organizations in the city, with several dozen permanent activists, monthly rides, regular dialogue with the municipality and above all – a real impact. And I am very proud that I got to take part in this process.

And yet, it was clear to me that when I go on a journey, I have to leave Avi*. Because the flip side of all this was that in recent years, and especially in the last year, I have invested an unquantifiable amount of time in Avi's activities, and i believed that if I'm going on a journey, I need to focus on that journey. And above all, that you can't really try to help manage things on the road, and that it's time for it to move on. And I really left all the WhatsApp groups, except for one, of the team representatives, where most (though not all) of the people I considered good friends from the organization were, so I stayed mainly to send pictures of bike paths from around Europe.

Now naturally, a lot of people, in the municipality or just in general, still know me as "the bike guy from Jerusalem", so still people here and there approached me (i did one or two interviews while riding in Slovenia and Italy), but I continued to do what I was doing Until the journey, and that is to try to pass on all these connections to other people at Avi.

But when I got the pictures of these lanes, that we spent so much time making them happen, and waited much longer for them to actually happen, and then when I heard that, as expected, there's a backlash from some nimbies (because they took some parking spot, of course), I was kind of drawn back in, to help with what was actually our first public campaign. It definitely helped (or didn't help) that during the day I had 4 hours where I couldn't move anywhere anyway.

It took me a while to realize that this happened, and that I'm investing time that I need and want to invest in traveling, and above all, that I'm mentally there instead of enjoying where I'm at. So I started pulling myself back out gradually, (I left the whatsapp group we started for this, and several other friend groups on the way), and I let the guys in Israel continue on their own, and they are doing an excellent job. And this is perhaps the thing I am most proud of – the fact that I have not been in Israel for six months, and the organization continues to operate regularly. The rides go out every month, the connections with the municipality still exist, there are activist meetings and team meetings. The light didn't go out, and I also think it grew.

In the end, it is quite natural that I will continue to be involved in the organization, it is ultimately something that I have invested a lot of time, effort and love into. Even if I don't get up in the morning and go to work every day but get up in the morning and start riding, I don't stop being "me", and the things that were important to me then continue to be important to me now. But it is important to know how to balance it with my needs today, and above all, to know how to let go.

Footnotes

*which mainly means to leave all WhatsApp groups. Because what can you do, Avi lives in WhatsApp groups. It's not wonderful, but it's the simplest and fastest way to add new people. If I had a shekel for every time someone, including me, said "Maybe we should open Slack channel", we could finance a paid community organizer (and of course a Slack was never opened).

Coordination of expectations and overdoses

The third gap was that I think my expectations were unrealistic about "understanding Italy". In the Balkans I was exposed to a story that I had never known, so I felt that I was learning a lot. But in Italy, well, there is much more history on the one hand, and on the other hand, you have to dig much deeper to be exposed to things you didn't know. And somehow, it just didn't work for me. There were far fewer interesting tours to participate in (a good walking tour is, in my opinion, a great way to get to know a place, but there is an inverse relationship between how touristy a place is and the quality of the tour). And I think it was mostly very ambitious to try to "understand" a place that is probably the most historically charged area in the Western world. From Roman times to the present, something has always happened in Northern Italy, and the interesting part for me, of Roman history, was mostly buried under a lot of other Northern Italian history.

I think I also experienced an overload of beautiful Italian cities. I mean, in the Balkans I usually had between three days and a week between interesting cities. In Italy I just skipped from city to city, day after day, and it got tiring being the "tourist", and seeing yet another cathedral and yet another museum. Especially in the unreasonable heat (Venice was quite unbearable, a combination of crazy heat and a suffocating tourist vibe. I went into the cathedrals only to escape the heat and the people). In Verona I already started to feel like I'm checkmarking (but from Verona things got better). I think I realized in retrospect that I like cities, but I need more distance between them.

But Oh, the Places You'll Go

So, from the combination of all these things – the heat, the distraction, the too high expectations and the rush – it turned out that I experienced Italy as a certain disappointment. But it's not that everything didn't work out. There were two places that I was incredibly enthusiastic about, and one of them is still considered to be one of the highlights of the trip.

An empire trodding in the swamp

So first place is Ravenna. It should be said that at face value, Ravenna is currently a rather boring city compared to other cities in the region, visually and probably also in general. But for me, Ravenna justified a significant detour, because I am a lover of Roman and Byzantine history, and Ravenna is actually the deathbed of the Western Roman Empire on the one hand, and on the other hand, the last bastion of the revival of the Eastern Empire on the Italian peninsula. 

Something not everyone knows is that when Rome was sacked by the Vandals and the Goths, it was no longer the capital of the Roman Empire. As the empire grew, the city of Rome gradually lost its importance (Already Hadrian almost never stayed there during his term), and during the third century AD, when the Roman Empire almost fell apart due to tribal invasions from the outside and rebellions from the inside (a period called the crisis of the third century, including a phase that the empire split into three parts), the emperors moved the capital to Milan, the gateway to the Alps, in order to be ready to respond to any invasion that would cross the Alps. The empire, almost miraculously, survived the third century, returning to a period of greatness under a series of emperors (Aurelian, Diocletian, and of course Constantine the Great), but then in the fifth century things began to fall apart again. And this time, the Western Empire no longer had the strength and ability to react offensively to outside threats, but only to play defense, and the capital moved again, from the offensive Milan to Ravenna. Ravenna was chosen for one reason – it was surrounded by swamps, which made her much more defensible from invading armies.

But it didn't really help, because at this point, the "barbarians" were already more or less running the Roman army (the term "barbarians" here is very, very simplistic, but let's not get into that right now). In 476, after a series of failed emperors, Odoacer, one of Rome's barbarian generals, simply took the last emperor, a teenager named Romulus Augustus, put him on a ship to the Eastern Roman Empire (what we call, rather anachronistically, Byzantium), told them "Thank you, there is no need to send a replacement", and declared himself the King of Rome. He was himself deposed by Theodoric, king of the Ostrogoths, who ruled there for several decades, and was a very interesting and important figure.

But we are not here to talk about any of them, we are here to talk about someone else. Because Theodoric's reign was rather peaceful until in Byzantium one of the most ambitious emperors the empire had known, Justinianus, arose and decided that it was high time to return the empire to its former glory, and return Italy to the bosom of the Roman Empire. He did not succeed in conquering all of Italy, but he did conquera signifecant portion of it, and naturally made Ravenna the regional capital of Byzantium in Italy. It is interesting to note that Theodoric was already a Christian, but he was from a sect that was considered heretical (Aryan, for those who are interested), and when Justinian conquered Ravenna, they made sure to remove mentions and decorations of Theodoric from all the churches, except in one, which they did not do a very thorough job for some reason, and you can still see the palms of Theodoric and his retinue.

Justinianus is a fascinating figure, both on a historical level and as a personality, in my opinion, and this page is short of describing all his escapades. He was the emperor who tried to take it all back (after the fall of the Western Empire, as mentioned), and if the first plague had not broken out during his term, there is a good chance that he would have succeeded. I can say but I was definitely excited to visit the Basilica of San Vitalos  and see the portraits of him and his wife Empress Theodora, an equally colorful figure (she is most likely the only Empress who started her career as an escort). In general, this is a unique and indescribably beautiful church, which is exclusively decorated, from floor to ceiling, with magnificent mosaics (including the aforementioned portraits). I have never really connected with mosaics; it always seemed a very stubborn and slightly masochistic way to produce decorations at a much lower resolution from what you can achieve with paint and a brush. But there are mosaics, and there is San Viatlos. 

During the Middle Ages, Ravenna declined from its greatness, and became a remote peripheral city for several centuries. However, in the 1950s, a small miracle happened to her when large gas deposits were discovered in her area, and it experienced a revival of sorts, becoming a significant economic center. I asked a geologist friend, and these gas deposits are too deep to be related to the "modern" swamps of Ravenna, but perhaps these are much older swamps that created these accumulations. It would be nice to think that the city that marshes raised to greatness in the first place was also brought back to life by marshes.

Sud tyrol

Intoxication in the Dolomites

And the second place is the place that will forever have a warm place in my heart, and is South Tyrol and the wonderful mountain range, the Dolomites.

First, let's talk about the Dolomites. I was in the Dolomites for the first time in my life at the summer of 2010, when I went hiking with a friend in the Austrian Alps, and then she suggested that we take a trip into the Dolomites, and I went with it. I managed to hike there for half a day, before my knee gave out, but it was still an unusually spectacular half day. So unlike Montenegro, where nature had the element of Suprise over me, and it definitely amazed me, I came to the Dolomites already with high expectations, and for a change, the reality exceeded them. Here are some pictures to whet your appetite.

My favorite fact about the dolomites is that they are not just huge blocks of rock, but coral reefs that have constantly grow up towards the surface of the water, to get some sunlight, while the ground beneath them has sunk under their own weight. so that the dolomites are actually coral walls that have grown layer by layer, at a rate of about a millimeter per decade, into huge unfathomable stone walls (and then rose above water when Italy collided with Europe, i think). If you put your finger on this stone walls of hundreds of meters, then the length of your fingernail is about what this wall has grown over a time equivalent to your entire life span.

I spent 3 and a half days of intoxication there, racing from pass to pass and amazed by the beauty every time. I spent the last ascent in pouring rain but in an uplifted mood, stopping to see a real alpine flood (yes, it doesn't look different from a flood in the Judean Mountains, but it's in the Alps!). And the next morning I got in return the most beautiful sunrise I've ever seen in my life. Also, I got one of the worst food poisoning I've ever had there, but luckily, I had great hosts in Bolzano who helped me recover, and if you need to recover from a food poisoning, you can do worse than Bolzano. 

alto vs sud

But here is the place where I may need to be precise. Because first of all, I didn't stay in Bolzano really, I was in Eppan, a small village above Bolzano. And "Bolzano" is not the original name of the place either. The locals, or at least the ones I stayed with, call it Bozen (which sounds like Posten to me). And this is one of the things that accompanies you throughout the area – every village you come to has two names (Eppan is also apparently called Appiano). And all the signs on the street are written in Italian and German. Why German in Italy? What's going on here? Well, welcome to South Tyrol! Or maybe to Alto Adige?

I started getting to know the story of South Tyrol through Anna, the girl I rode with in Bosnia and grew up there, and then I continued to delve deeper into it as I got there, and it's a fascinating story to me. If we skip ancient history for a moment, South Tyrol was part of the Austrian Empire when the First World War broke out. The Italians, in a very Italian way on their part, declared war on their nominal allies, Austria and Germany (the British and French promised them South Tyrol in return), proceeded to lose said war, *yet* still got the territory they wanted, because they were, in the overall picture, on the winning side. and just to make it clear, it was a very clear-cut loss. The campaign on the Soca Valley, which was a terrible and difficult campaign for both sides, ended with the coalition of The Austro-Germans sitting on the Piava River, 150 kilometers inside Italy, and the Italian army basically in shambles. By the way, this is not very different from what happened in World War II, in which the Italians lost to *all sides* of the war, and still kept South Tyrol, and even received territories that were supposed to go to Yugoslavia (who was on the allied side from the start), because by the end of the war communists scared the west more than fascists. And we poke fun at the French army…

In any case, the population of South Tyrol, after many years of Austrian rule, suddenly found itself under Italian rule. There is a point here that is important to clarify – these are not "Germans", but a *German speaking* people (or more precisely, speaking an Austrian-Bavarian dialect). The South Tyrolians really do not perceive themselves as Germans, and nowadays not as Austrians either, but as South Tyrolians. From my experience, some of them will actually get quite upset if you call them Germans 🙂 (although it turns out there are a lot of Bayern Munich fans there). There is another small minority (about 5%) that speaks Ladin (not Ladino), which is a Rhaeto-Romance language, but we're not going to get into that, okay?

The first years after the annexation were relatively peaceful in South Tyrol – the taxes went to Rome instead of Vienna, but there was no significant interference in the lives of the citizens there. But that changed with the rise of the Fascists to power, and the Italian nationalist mentality they brought with them. When Mussolini came to power, the Italian government began to actively try to crush the German identity of South Tyrol. In 1923, led by an Italian fascist named Ettore Tollomi, they issued a series of decrees that banned the use of the word "Tyrol", closed all German language newspapers and changed the names of all local German villages and towns to Italian names. And thus, Posen became Bolzano, Meran to Merano, Eppan to Appiano and so forth (a joke I heard in Ecotopia – the fastest way to identify a native Italian speaker is to ask them to say a word with a hard consonant at the end, and hear them fail). Since language is something that really needs to be uprooted from the, eh, root, they banned the study of German in schools and fired all German-speaking teachers. In order to preserve the German identity, the German-speaking South Tyroleans operated underground the catacomb schools, secret schools that operated in farms and basements where children learned the German language to keep it alive. the Italian government established in Bolzano itself a significant industrial area that was supposed to attract many Italian workers from the south, aiming to Italianize the region (and i heard that some people were just forced to move there from the south of Italy)

In contrast to what happened in the Sudetenland, where the German minority over there was used as a fig leaf for the annexation of that land into Germany, in South Tyrol the rise of the Nazis to power in Germany resulted in a very traumatic event for the south Tyrolians, that is still not much talked about over there, for obvious reasons. As mentioned, Mussolini was very eager to annex South Tyrol, and when Italy and Germany became allies, one of the things he managed to get in the agreements between them was the recognition that one South Tyrol would become an Italian region for all intents and purposes. As a result, he and Hitler came to the South Tyrol Option Agreement, wherein the inhabitants of the region were given two options – they could stay in South Tyrol and completely renounce their German identity (and fully accept Italian identity) or alternatively leave South Tyrol and resettle in the territories of under German control, such as Poland. The South Tyrolean population was deeply divided about this, and families were torn apart, with some choosing to stay and but most choosing to leave (85% precent, by one account). However, due to the outbreak of the war, this agreement was only partially carried out, so most of those who chose to leave never actually left. Of those who actually left were resettled in German-annexed Western Poland, where they were expelled or killed after the World War II, and most of them who survived the war returned to South Tyrol afterwards, though not all.

During the Second World War, after Italy switched sides, Germany captured South Tyrol from it, but in the agreements at the end of the war, the territory was returned to Italy. The Allies did demand that Italy give the German-speaking population a certain degree of autonomy and self-government, and that is indeed what happened, but Italy pulled a trick – it included in this autonomous province two regions- South Tyrol and Trento/Tarantino, the region south of it, where of course there were almost only Italians. Italian and German became the official languages ​​of the province, and the teaching of German was allowed again, but Italian speakers were still the majority in the new province, Tarantino-Altoadiga. In this way, they hoped to anchor South Tyrol to Italy and prevent it from becoming a separatist province. It should be noted that another explanation I saw is that the Italian Prime Minister at the time, De Gaspari, was born in Tarantino, and since one of the main outcomes of this autonomy is that most of the taxes stay within the province itself and do not go to Rome, he wanted to help out his native province.

If this is the explanation for including them together, then it worked great, but if the plan was to prevent South Tyrol from developing separatist tendencies – that didn't go as well.

In the 1950s and 1960s, the forced marriage to Tarantino along with the arrival of many Italian immigrants from the south caused enough unrest to create a separatist movement called BAS (Committee for the Liberation of South Tyrol or something like that). In the first stage, they carried out acts of sabotage against Italian symbols of government, with the most famous act being attempts to blow up the power lines from the hydroelectric dams in the area (with all the rivers and mountains in the area, South Tyrol is a significant producer of hydroelectricity), on a night called the night of fire . Beyond the action against the symbols of the government, the goal was also to cut off the electricity from the large industrial area in Bolzano, the one that brought all the immigrants from the south to it. Definitely a power struggle in a very literal way. In the second phase, the violence escalated, and they directly attacked Italian police forces, and around 26 people were killed in their actions. 

Between the acts of terrorism and political pressure from Austria, for which South Tyrol remains a point of contention between it and Italy, in the 1970s Italy decided to carry out a number of reforms which actually emptied the autonomous province of Tarantino-Altoadiga from any significance. Very few functions, such as welfare matters, remained at the provincial level, and much more authority (education, policing, taxes) went to the regions of Trento and South Tyrol separately. Which created an amusing situation in Trentino, that while the original reason for their autonomy is no longer relevant, they still enjoy it. When I asked my hosts in Trento (the regional capital of Trentino) how the rest of Italy view them, he said that the rest of Italy probably thinks they are too rich, because as mentioned, most of the taxes stay there. As i said, if this was De Gaspari's plan, it worked perfectly.

And that is nothing compared to South Tyrol itself. After the compromises of the 1970s, and especially after the accession of Austria to the Schengen area in the 1990s and the border between Italy and Austria becoming rather meaningless, the tensions somewhat subsided. And in the decades since then, between agriculture, heavy industry and above all the growth of a thriving tourism industry, South Tyrol has become the richest province in Italy. Although they remit only 10% of their taxes, they still give more to the treasury in Rome than they get back. The South Tyrolians jealously preserve their agriculture and support it massively through subsidies, as part of the preservation of the traditional culture and landscape, but I have heard a claim that it is also so that no German-speaking village in the mountains will be abandoned and God forbid they build holiday homes for Italians or something like that (which still happens a lot). Either way, the result of these subsidies is that you ride in the valleys and see, hundreds of meters above you, vineyards and fields at heights and slopes that just don't seem reasonable and logical in any way.

Today South Tyrol is largely in a state of post-drama. There are always people, and especially politicians, who will continue to talk about independence or annexation to Austria, but there doesn't seem to be any special tension between German speakers and Italian speakers in South Tyrol today (although they don't necessarily really mix either), and everyone makes too much money to rock the boat. I felt unsure what to say when I walked into a random store in Bolzano, whether to say Guten Tag or Buongiorno, but no one shot me any dirty glances (or just shot me) if i got it wrong (in Bolzano and Merano it's probably better to say Buongiorno, but everywhere else go for Guten Tag. or just go with "Hi!"). 

When I was riding in the Dolomites, I left and re-entered the area of ​​South Tyrol several times, and each time there were signs greeting me on my way in and out sud tyrol/alto adige (i.e. upper adige. the Adige is the river that flows south into Italy, through Verona, into the Adriatic Sea). And every time I saw them, I smiled a little, because in the two names of the province were actually its two opposing narratives about it – one that sees this place as South Tyrol, part of the larger region of Austrian Tyrol, and one that sees it as the upper part of the Adige River, an integral part of Italy. Names, my friends, tell us a lot.

Next post?

My time here in Cambridge is getting shorter, but if I have time before the flight, I think I'll do a quick tour of my favorite part of Western Europe, the Benelux, and share some thoughts about the European Union. we'll see.

כשאני מסתכל על הטיול שלי, איטליה היתה מקום שלא נהניתי ברובו, ושאחרי הבלקן, הרגישה קצת כמו נפילה מסוימת בטיול. לקח לי קצת זמן לנסח לעצמי למה אני מרגיש ככה, וזה יהיה החלק הראשון של הפוסט. אבל כמובן שזו לא היתה חוויה אחידה, ואיטליה גם כללה הרבה רגעים ממש טובים, כולל אחד השיאים הכי משמעותיים של הטיול הזה, אז מי שפחות בקטע של לשמוע אותי מתלונן, יכול לקפוץ לסוף ולראות תמונות מהדולומיטים, כי באמת מהמם שם.

לפעמים אתה לא

אני חושב שהגדרה סבירה של המושג "אכזבה" הוא פער שבין הציפיות שלך למציאות בפועל. והציפיות שלי מאיטליה היו פחות או יותר כאלו – אחרי חודשיים ומשהו בהרי הבלקן, ציפיתי להגיע צפון איטליה, להנות סופסוף מהכושר שבניתי בחודשיים האלו ולדהור בקלילות מעיר לעיר דרך המישורים של עמק הפו רבתי, תוך כדי שאני שותה קפה טוב, אוכל אוכל איטלקי לספוג מלא היסטוריה רומית ואיטלקית, ובעיקר להכיר את צפון איטליה ואת הסיפור שלה באופן בלתי אמצעי, כי בסוף הסיפור של המקום הוא מה שמעניין אותי. אז מה השתבש?

רכיבה דרך העתיד האקלימי

הפער הראשון היה החלק של לדהור ברחבי צפון איטליה. כי איכשהו הצלחתי להיכנס למקום הכי נמוך וחם במהלך המסלול שלי בדיוק באמצע גל החום ההיסטורי של יולי 2022, רגע אחרי שביליתי בהרים של קרואטיה וסלובניה (בסלובניה, כמה ימים לפני כן, עוד חטפתי מכת ברד משוגעת), ורגע לפני שעליתי לאלפים. אם להיות הוגנים, גם ביוני ובאוגוסט היו כמה גלי חום, אבל זה של יולי היה אולי האכזרי שבהם. וחברים, זה היה אכזרי למדי. רכבתי מדי יום בחום של מעל 40 מעלות. היה לי כמה ימים חמים למדי בקרואטיה, בדרך להרים, אבל אז לפחות יכולתי להתנחם שאני בדרך למעלה, ושם יהיה קריר יותר, כפי שאכן קרה. במישורים של איטליה לא היה לאן לברוח. הייתי מתחיל לרכב בהקדם האפשרי, שבע בבוקר אם הייתי מצליח לצאת בזמן, רוכב כמה שיותר עד לשעת הצהריים, לפני שהחום היה מסיג אותי לתוך בית קפה מקומי, כי פשוט לא היה אפשר להמשיך יותר. הייתי מבלה שם  את ה"שעות החמות", מחכה עד שיהיה שפוי לצאת החוצה, אבל כשהייתי יוצא החוצה באיזור 16, הייתי מגלה שלא, לא שפוי יותר, זה עדיין מזעזע. ועדיין הייתי צריך לצאת לרכב את יתר הקילומטרים שנותרו לי, כי אי אפשר לישון בבית קפה. זה השלב שבו באמת רציתי למות. גם כשהתארחתי אצל אנשים, ובטח כשישנתי באוהל, החום לא הרפה.

בנוסף, מהר מאוד גיליתי שמישורים זה משעמם. יום בלי עלייה הוא יום בלי עלילה. היום הראשון באיטליה היה הכי גרוע, כי הוא כלל רכיבה על כבישים עוינים, דרך נוף משעמם, וכאמור חום ולחות איומים. היום הזה כתוב ביומן שלי תחת הכותרת "רכיבה בבית השחי של איטליה".
אז כבר על ההתחלה, החלק של להנות מלרכב במישורים, די הלך קאפוט.  אני לא חושב שמסע אופניים צריך להיות כל הזמן כיף, בבירור שזה סוג אחר של כיף*. אבל אני לא מאמין שזה צריך להיות סבל, ולרכב באיטליה במהלך גל החום היה די בלתי נסבל, ואפילו להסתובב בערים ולעשות קצת sight-seeing היה פשוט לא כיף.

לדאגלאס אדמס יש ספר מצוין שנקרא last chance to see, שבו הוא הולך לראות חיות בסכנת הכחדה. כדרכו של אדמס, זה ספר חכם, ומצחיק ועצוב ויפה (ומומלץ). וזה ביטוי שעבר לי בראש כשהתחלתי לתכנן את המסע. כשמסתכלים על המגמות האלקימיות, ברור שחלק מהדברים שאני רוצה לראות אולי לא יהיו שם, או יהיו ברי רכיבה, בעוד כמה שנים. אני מרגיש שבצפון איטליה קיבלתי טעימה מהעתיד לבוא**. צאו לטייל, יש דברים שלא יהיו בקרוב.

הערות שוליים

*באחד הספרים האהובים עלי, Eiger dreams של ג'ון קראקובר, שהוא אוסף של מאמרים על הרים ואנשים, הוא מתאר באחד המאמרים את סצנת המטפסים המעט הזויה בבייס קאמפ של הר מקינלי (דנאלי, בשמו המקומי), ההר הכי גבוה בארה"ב, ובין היתר הוא פוגש שם חבורה של רופאים. אני אתן לג'ון לדבר מפה, אבל אגיד הציטוט בסוף הוא משפט שאני מאוד אוהב ומרבה להשתמש בו. מסע ארוך על אופניים הוא סוג אחר של כיף.

**למעשה, שבועיים לפני שניצבתי על רכס שצופה לקרחון המרמולטה, חתיכה ענקית ממנו התנתקה והרגה 11 אנשים שטיילו מתחתיו.

בין כאן לשם

סיבה נוספת למה לא נהניתי ממש מצפון איטליה קשורה לזה שלא ממש הייתי שם, מנטלית.

ביום הראשון שנכנסתי לאיטליה קרה משהו שמבחינתי היה ימות המשיח – אחרי שנתיים ומשהו של מאבקים וניירות עמדה ופגישות, ובעיקר הרבה הרבה עיכובים, עיריית ירושלים סימנה נתיבי אופניים אמיתיים ראשונים ברחביה. אנשים שהתכתבתי איתם באותו יום קיבלו ממני הודעה של "אתם חושבים שמה שמרגש אותי עכשיו זה לרכב באיטליה, אבל מה שבאמת מרגש אותי זה זה, ושלחתי את התמונה שכבר קיבלתי מ4 אנשים שונים בעירייה. זה היה ההישג הכי גדול של אופניים בשביל ירושלים (ומכאן והלאה- אב"י) בעשור האחרון, שהעירייה תוציא לפועל שביל אופניים שאנחנו הצענו בלב שכונת מגורים. קיבלתי את התמונה, התכתבתי עם מי ששלח לי אותה כמה דקות, המשכתי לרכב, וקריאה ספונטנית של "ווהו!" יצאה לי תוך כדי רכיבה.

נראה לי שזה השלב שצריך לדבר על אב"י ומה המשמעות של הארגון עבורי.

אז אני חושב שזו לא תהיה הגזמה להגיד שאב"י זה הדבר שאני הכי גאה שלקחתי בו חלק בחיי הבוגרים. עשיתי צבא, טיילתי, עשיתי תואר ראשון-שני בפיזיקה, דברים שהרבה אנשים עושים. הייתי מאוד גאה בפרוייקט שלקחתי בו חלק בעבודה הראשונה שלי, זה היה פרוייקט מגניב עם אנשים נהדרים, אבל אב"י זה היה שונה. הצטרפתי חצי במקרה ב2010 כששמעתי על הרכיבות הקהילתיות, והתחלתי להיכנס לפעילות כשניסיתי להתחיל לקדם שער אופניים בכניסה לאוניברסיטה. אחרי עבודה ביחד עם האגודה של גבעת רם, תוך כמה חודשים כבר היה שער כניסה (וזה היה הניצחון המהיר האחרון שאי פעם היה לי באופניים), ופשוט השתלבתי לפעילות הכללית, של ארגון רכיבות ומפגשים עם גורמי עירייה. 

אלא שבמהלך השנים הבאות הצוות מתנדבים הקטן הלך והתדלדל- אנשים התחתנו, נהיו הורים, עזבו את העיר, עזבו את הארץ או סתם התרחקו. באיזור 2014 זה הגיע למצב של "האחרון שעוזב שיכבה את האור", ואני די הייתי האחרון, והיה לי ברור שכשאני עוזב, אז הארגון מסתיים. הפסקנו את הרכיבות, כי היינו משקיעים מלא מאמץ והיו באים חמישה אנשים. הבדיחה הקבועה שלי, שחצי מהאנשים שקוראים את זה שמעו כבר, היא שהייתי כותב בעמוד הפייסבוק של אב"י "אנחנו באופניים בשביל ירושלים" כי לכתוב "אני באופניים בשביל ירושלים" היה קצת מביך.

ואז איכשהו, בחמש שנים האחרונות, באורח שאני עדיין מחשיב כפלאי, הארגון חזר. לא היתה נקודת חזרה אחת, זה היה עוד מפגש גיוס פעילים, ועוד מישהו שהגיע בשביל פעילות ספציפית (נניח, עתירה נגד הרכבת) ונשאר לארגן רכיבות, ועוד מישהו שהתחיל לדבר איתי על משהו אחר לחלוטין (נניח, מתי פותחים את המנהרה בעין כרם) ומצא את עצמו בצוות תכנון. היה את השלב שבו קיבלנו מענק מקרן של"י שאיפשר לנו לפרסם את הרכיבות בצורה מסיבית, ואת אקי ויונתן שבאו ופתחו את הסדנה הקהילתית. ומפה לשם, הפכנו מארגון איזוטרי על סף היעלמות לאחד מארגוני החברה האזרחית הכי פעילים בעיר, עם כמה עשרות פעילים קבועים, רכיבות חודשיות, שיח סדיר עם העירייה ובעיקר- השפעה אמיתית. ואני מאוד גאה שיצא לי לקחת חלק בתהליך הזה.

ועם זאת, היה לי ברור שכשאני יוצא למסע , אני צריך לעזוב את אב"י*. כי הצד השני של זה הוא שבשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, השקעתי כמות זמן בלתי ניתנת לכימות בפעילות של אב"י, והאמנתי שאם אני יוצא למסע, אני צריך להתמקד במסע. ובעיקר, שאי אפשר באמת לנסות לעזור לנהל את הדברים מהדרך, ושהגיע הזמן שזה יעבור הלאה לדור הבא. ובאמת יצאתי מכל קבוצות הוואטסאפ, חוץ מאחת, של הנציגי צוותים, שם במילא היו רוב (אם כי לא כל) האנשים שהחשבתי כחברים טובים מהארגון, אז נשארתי בעיקר בשביל לשלוח תמונות של שבילי אופניים מרחבי אירופה.

עכשיו באופן טבעי, הרבה אנשים, בעירייה או סתם בכללי, עדיין מכירים אותי בתור "ההוא של האופניים בירושלים", אז עדיין אנשים פה ושם פנו אלי (יצא לעשות ריאיון אחד או שניים תוך כדי רכיבה בסלובניה ואיטליה), אבל המשכתי לעשות את מה שעשיתי עד למסע, וזה לנסות להעביר את כל החיבורים האלו לאנשים אחרים באב"י.

אבל כשקיבלתי את התמונות של הנתיבים האלו, שהשקענו כל כך הרבה זמן בלגרום להם לקרות, וחיכינו עוד הרבה יותר זמן כדי שהם יקרו בפועל, ואז כששמעתי שכצפוי, מתחיל להתארגן איזה מאבק של בעלי רכבים נגדם (כי חניות, כמובן), די נשאבתי חזרה פנימה, לעזור בקמפיין הציבורי הראשון שלנו. זה בהחלט עזר (או לא עזר) שבמהלך היום היו לי 4 שעות בהן לא יכולתי במילא לזוז לשום מקום.

לקח לי זמן להבין שזה קרה, ושאני משקיע בזה זמן שאני צריך ורוצה להשקיע בלטייל, ובעיקר, שאני מתעסק בזה מבחינה מנטלית במקום להנות מאיפה שאני נמצא בו. אז התחלתי למשוך את עצמי חזרה החוצה בהדרגה, (יצאתי מהקבוצת מאבק שפתחנו על זה, ומעוד כמה קבוצות חברים), ונתתי לחבר'ה בארץ להמשיך בעצמם, והם עושים עבודה מצוינת. וזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו- העובדה שאני כבר חצי שנה לא בארץ, והארגון ממשיך לפעול בצורה סדירה. הרכיבות יוצאות כל חודש, הקשרים עם העירייה עדיין קיימים, יש מפגשי פעילים ומפגשי צוותים. האור לא נכבה, ואני חושב גם שהוא גדל.

בסוף, זה די טבעי שאני אמשיך להיות מעורב בארגון, זה בסופו של דבר משהו שהשקעתי בו הרבה זמן, מאמץ ואהבה. גם אם אני לא קם בבוקר והולך לעבודה כל יום אלא קם בבוקר ומתחיל לרכב, אני לא מפסיק להיות "אני", והדברים שהיו חשובים לי אז ממשיכים להיות חשובים לי. אבל חשוב לדעת לאזן את זה עם הצרכים שלי כיום, ובעיקר, לדעת לשחרר.

הערות שוליים

*כשהמשמעות העיקרית של זה היא לעזוב את כל קבוצות הוואטסאפ. כי מה לעשות, אב"י חי בקבוצות וואטסאפ. זה לא נפלא, אבל זו הדרך הכי פשוטה ומהירה לצרף אנשים חדשים. אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו, כולל אני, אמר "אולי נפתח סלאק", היינו יכולים לממן מנכ"ל בתשלום (וכמובן שסלאק מעולם לא נפתח).

תיאום ציפיות ומנות יתר

הפער השלישי היה שאני חושב שהציפיות שלי היו לא ריאליות לגבי "להבין את איטליה". בבלקן נחשפתי לסיפור שמעולם לא הכרתי, אז הרגשתי שאני לומד המון. אבל באיטליה, ובכן, באיטליה יש הרבה יותר היסטוריה מצד אחד, ומצד שני, צריך לחפור הרבה יותר עמוק כדי להיחשף לדברים שלא הכרת. ואיכשהו, זה פשוט לא עבד לי. היו הרבה פחות סיורים מעניינים להשתתף בהם (סיור הליכה טוב זו בעיני דרך מצוינת להכיר מקום, אלא שיש יחס הפוך בין כמה מקום הוא תיירותי לבין איכות הסיור). ואני חושב שזה בעיקר היה מאוד שאפתני לנסות "להבין" מקום שהוא ככל הנראה האיזור הכי עמוס בהיסטוריה בעולם המערבי. מהתקופה הרומית עד ימינו, תמיד משהו קרה בצפון איטליה, והחלק המעניין עבורי, של היסטוריה רומית, היה ברובו קבור מתחת להרבה היסטוריה אחרת בצפון איטליה.

אני חושב שגם חוויתי overload של ערים איטלקיות יפות. כלומר, בבלקן היה לי בד"כ בין שלושה ימים לשבוע בין ערים מעניינות. באיטליה פשוט דילגתי מעיר לעיר, יום אחרי יום, וזה נהיה מעייף להיות ה"תייר", ולראות עוד קתדרלה ועוד מוזיאון. במיוחד בחום הלא סביר (ונציה היתה די בלתי נסבלת, שילוב של חום פסיכי ותחושה תיירותית חונקת. נכנסתי לקתדרלות רק כדי לחמוק מהחום ומהאנשים). בוורונה כבר ממש התחלתי להרגיש שאני מסמן וי (אבל למרבה המזל, מוורונה דברים התחילו להשתפר, כי משם התחלתי לעלות צפונה, ועל כך בהמשך). אני חושב שהבנתי בדיעבד שאני אוהב ערים, אבל אני צריך יותר מרחק בין עיר אחת לשניה.

אבל אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים

אז משילוב כל הדברים האלו – החום, ההסחה, הציפיות הגבוהות מדי והעומס – יצא שחוויתי את איטליה כפספוס מסוים. אבל זה לא שהכל לא הסתדר. היו שני מקומות שכן התלהבתי מהם להפליא, ואחד מהם עדיין נחשב בעיני לאחד מהשיאים של המסע.

אימפריה מדשדשת בביצה

אז המקום הראשון הוא רוונה. צריך להגיד שעל פניו, רוונה היא כיום עיר די משעממת ביחס לערים באיזור, מבחינה ויזואלית וכנראה גם מבחינה כללית. אבל מבחינתי רוונה הצדיקה סיבוב משמעותי, כי אני חובב היסטוריה רומית וביזנטית, ורוונה היא בעצם ערש הדווי של האימפריה הרומית המערבית מצד אחד, ומצד שני, המעוז האחרון של התחייה של האימפריה המזרחית בחצי האי האיטלקי. 

משהו שלא כולם יודעים זה שכשרומא נבזזה על ידי הונדלים, היא כבר מזמן לא היתה בירת האימפריה הרומית. ככל שהאימפריה גדלה, רומא העיר הלכה ואיבדה מהחשיבות שלה (כבר אדיראנוס כמעט שלא שהה בכלל בה במהלך כהונתו), ובמהלך המאה השלישית לספירה, כשהאימפריה הרומית כמעט התפרקה עקב פלישות שבטים מבחוץ ומרידות מבפנים (תקופה שנקראת the crisis of the third century, וכלל גם שלב שהאימפריה התפצלה לשלושה חלקים), הקיסרים העבירו את הבירה למילאן, השער לאלפים, על מנת להיות מוכנים להגיב לכל פלישה שתחצה את האלפים. האימפריה, באורח נס כמעט, שרדה את המאה השלישית, וחזרה לתקופה של גדולה תחת סדרה של קיסרים (אוריליאן, דיוקלישיאן, וכמובן קונסטנטין הגדול), אבל אז במאה החמישית דברים התחילו להתפרק שוב. והפעם, לאימפריה המערבית כבר לא היה את הכוח והיכולת להגיב בצורה התקפית לאיומים מבחוץ, אלא רק לשחק דיפנס, והבירה עברה שוב ממילאן ההתקפתית, לרוונה. רוונה נבחרה מסיבה אחת- היא היתה מוקפת בביצות, מה שהפך אותה להרבה יותר קלה להגנה מפני צבא ברברי פולש.

אבל זה לא באמת עזר, כי בשלב הזה, ה"ברברים" כבר פחות או יותר ניהלו את הצבא הרומי (המושג ברברים פה הוא מאוד מאוד פשטני, אבל בואו לא ניכנס לזה כרגע). ב476, אחרי סדרה של קיסרים כושלים, אודואסר, אחד משרי הצבא הברברים של רומא, פשוט לקח את הקיסר האחרון, טיינאג'ר בשם רומולוס אוגוסטוס, העלה אותו על ספינה לאימפריה הרומית המזרחית (מה שאנחנו קוראים לו, די באופן אנכרוניסטי, ביזנטיון), אמר להם "תודה, אין צורך לשלוח מחליף", והכריז על עצמו כמלך רומא. הוא הודח בעצמו על ידי תיאודוריק, מלך האוסטרוגותים, ששלט שם כמה עשרות שנים, והיה דמות מאוד מעניינת וחשובה.

אבל אנחנו לא פה לדבר עליו, אנחנו פה לדבר על מישהו אחר. כי השלטון של תיאודוריק התנהל סה"כ על מי מנוחות עד שבביזנטיון קם אחד הקיסרים השאפתניים ביותר שהאימפריה ידעה, יוסטיניאנוס, והחליט שהגיע הזמן להשיב עטרה ליושנה, ולהחזיר את איטליה אל חיק האימפריה הרומית. את כל איטליה הוא לא הצליח לכבוש, אבל הוא כן כבש את רוונה והפך אותה לבירה האיזורית של ביזנטיון בחלקים שהוא כן כבש. מעניין לציין שתיאודוריק כבר היה נוצרי, אלא שהוא היה מזרם שנחשב כפירה (aryan, למי שמעועניין), וכשיוסטיניאנוס כבש את רוונה, הם דאגו להסיר איזכורים ועיטורים של תיאודוריק מכל הכנסיות, אלא שבאחת מהן הם לא עשו עבודה מאוד יסודית משום מה, ועדיין אפשר לראות את כפות הידיים של תיאודוריק והפמלייה שלו.

יוסטיניאנוס הוא דמות מרתקת, גם ברמה ההיסטורית וגם כאישיות, בעיני, והיריעה פה קצרה מלתאר את כל עלילותיו. הוא היה הקיסר שניסה להחזיר את האימפריה הרומית לגדולתה (אחרי הנפילה של האימפריה המערבית, כאמור), ואם מגפת הדבר הראשונה לא היתה פורצת במהלך הקדנציה שלנו, יש סיכוי טוב שהוא היה מצליח. אני יכול להגיד אבל בהחלט התרגשתי לבקר בבבזיליקה של סאן ויטאלוס ולראות את דיוקנאות שלו ושל אשתו הקיסרית תיאודורה, דמות צבעונית לא פחות (סביר להניח שהיא הקיסרית היחידה שהתחילה את הקריירה שלה כנערת ליווי). באופן כללי, זו כנסייה ייחודית ויפה באופן שקשה לתאר, שמעוטרת באופן בלעדי, מהרצפה עד לתקרה, בפסיפסים מרהיבים (כולל הדיוקנאות הנ"ל). אני אף פעם לא ממש התחברתי לפסיפסים, זו תמיד נראתה דרך מאוד עקשנית ומעט מזוכיסטית לייצר עיטורים ברזולוציה נמוכה בהרבה ממה שאפשר להשיג עם צבע ומכחול. אבל יש פסיפסים, ויש את סן ויאטלוס. 

בימי הביניים רוונה ירדה מגדולתה, והפכה לעיר פריפריאלית נידחת למשך כמה מאות שנים. אלא שבשנות החמישים של המאה העשרים קרה לה נס קטן כאשר מצבורי גז גדולים התגלו באיזור שלה, והיא חוותה התאוששות משמעותית, והפכה למוקד כלכלי משמעותי. שאלתי חבר גיאולוג, והמצבורים האלו עמוקים מכדי להיות קשורים לביצות ה"מודרניות" של רוונה, אבל אולי אלו ביצות עתיקות בהרבה שיצרו את המצבורים האלו. יהיה נחמד לחשוב שהעיר שביצות העלו לגדולה מלכתחילה, גם הוחזרה לחיים על ידי ביצות.

על שפת ההרים

שיכרון חושים בדולומיטים

והמקום השני הוא המקום שלעד יישאר לו מקום חם בליבי, והוא דרום טירול ורכס הריו הנפלאים, הדולומיטים.

ראשית, בואו נדבר על הדולומיטים. בדולימיטים הייתי בחיי בפעם הראשונה בסוף 2010, כשהלכתי לטייל עם חברה באלפים האוסטריים, ואז היא הציעה שנחתוך לדולומיטים, ואני זרמתי. הספקתי לטייל שם במשך חצי יום, לפני שהברך שלי כשלה, אבל בחיי, זה היה חצי יום מרהיב בצורה בלתי רגילה. אז בניגוד למונטנגרו, שם  לטבע היה את יתרון ההפתעה עלי, והוא בהחלט הימם אותי, לדולומיטים הגעתי כבר עם ציפיות גבוהות, ולשם שינוי, המציאות התעלתה עליהן. הנה כמה תמונות לתיאבון.

העובדה האהובה עלי על הדולומיטים שלא מדובר סתם על גושי סלע עצומים, אלא על שוניות אלמוגים שכל הזמן שאפו אל פני המים, בעוד שהקרקע מתחתיהן שקעה, כך שהדולומיטים הם בעצם קירות אלמוגים שגדלו שכבה אחר שכבה, בקצב של בערך מילימטר בעשור, לכדי קירות אבן עצומים ובלתי נתפסים (ואז עלו מעל פני המים כשאיטליה התנגשה באירופה). אם תשים את האצבע שלך על קיר האבן של מאות המטרים הזה, אז האורך של הציפורן שלך היא בערך מה שהקיר הזה גדל במשך זמן מקביל לכל תקופת חייך.

העברתי שם 3 וחצי ימים של שיכרון חושים, דוהר מפס לפס ונדהם מהיופי כל פעם מחדש. את העלייה האחרונה העברתי בגשם שוטף אבל במצב רוח מרומם, עוצר לראות שטפון אלפיני אמיתי (שכן, לא נראה שונה משיטפון בהרי יהודה, אבל זה באלפים!). ולמחרת בבוקר האחרון קיבלתי בתמורה את הזריחה הכי יפה שראיתי בחיי. כמו כן, קיבלתי שם את אחד מקלקולי הקיבה הכי קשים שחטפתי, אבל למרבה המזל היו לי מארחים נהדרים בבולזאנו שעזרו לי להתאושש, ואם להתאושש מקלקול קיבה קשה (הייתי פסע מללכת לקבל עירוי), you can do worse than Bolzano. 

alto vs sud

אבל פה המקום שאולי צריך לדייק. כי קודם כל, לא גרתי בבולזאנו ממש, הייתי באיפן (Eppan), כפר קטן מעל בולזאנו. וגם "בולזאנו" זה לא השם המקורי של המקום. המקומיים, או לפחות אלו שגרתי אצלם, קוראים לו bozen (מה שנשמע כמו פוצן). וזה אחד הדברים שמלווים אותך בכל האיזור- לכל כפר שאתה מגיע יש שני שמות (גם איפאן נקרא גם Appiano). וכל השלטים ברחוב כתובים באיטלקית ובגרמנית. למה גרמנית באיטליה? מה קורה פה? ובכן ברוכים הבאים לsud tyrol! או שמא לAlto adige?

את הסיפור של דרום טירול התחלתי להכיר דרך אנה, הבחורה שרכבתי איתה בבוסניה וגדלה שם, ואז המשכתי להעמיק לתוכו ככל שנכנסתי פנימה, וזה סיפור מרתק בעיני. אם נדלג על ההיסטוריה העתיקה לרגע, דרום טירול היתה חלק מהאימפריה האוסטרית כשמלחמת העולם הראשונה פרצה. האיטלקים,  באופן מאוד איטלקי מצידם, הכריזו מלחמה על בעלי הברית הנומיליים שלהם, אוסטריה וגרמניה (הבריטים והצרפתים הבטיחו להם את דרום טירול בתמורה), הפסידו במלחמה נגדם (במערכה על עמק הסוצ'ה, שהיתה מערכה נוראית וקשה לשני הצדדים, אבל הסתיימה בזה שהקואליציה האוסטרו-גרמנית יושבת על נהר  הפיאבה, 150 קילומטרים בתוך איטליה, והצבא האיטלקי מפורק) *ועדיין* הם קיבלו את הטריטוריה שהם חשקו בה, כי הם, בתמונה הכוללת, היו בצד המנצח. שזה, אגב, לא מאוד שונה ממה שקרה במלחמת העולם השניה, שבה הם הפסידו *לכל הצדדים* במלחמה, ועדיין שמרו על דרום טירול אצלם, ואפילו קיבלו שטחים שהיו אמורים ללכת ליגוסלביה, כי בסוף המלחמה קומוניסטים יותר הפחידו את המערב מפשיסטים. ואנחנו עוד צוחקים על הצבא הצרפתי.

בכל מקרה, האוכלוסיה של דרום טירול, אחרי שנים רבות של שלטון אוסטרי, מצאה את עצמה פתאום תחת שלטון איטלקי. יש פה נקודה שחשוב להבהיר- אלו לא "גרמנים", אלא אוכלוסייה *דוברת גרמנית* (או ליתר דיוק, דוברת ניב אוסטרי-בווארי). הדרום טירולים ממש לא תופסים את עצמם כגרמנים, וכיום גם לא כאוסטרים, אלא כדרום טירולים. חלקם למעשה די יתעצבנו אם תקרא להם גרמנים (אם כי מסתבר שכן יש שם הרבה אוהדי ביירן מינכן). יש עוד מיעוט קטן (בערך 5%) שדובר לאדין (לא לאדינו), שהיא, שפה רטו-רומאנית, אבל אנחנו לא הולכים להיכנס לזה, בסדר?

בכל מקרה, בשנים הראשונות לאחר הסיפוח הדברים היו שלווים יחסית בדרום טירול- המיסים הלכו לרומא במקום לוינה, אבל לא היתה התערבות משמעותית בחיי האזרחים שם. אבל זה השתנה עם עליית הפשיסטים לשלטון, והגישה האיטלקית הלאומנית שהם הביאו איתם. כשמוסליני עלה לשלטון, השלטון האיטלקי התחיל לנסות למחוץ באופן אקטיבי את הזהות הגרמנית של דרום טירול. ב1923, בהובלה של פשיסט איטלקי בשם אטורה טולומי, הם פירסמו שורה של צווים שאסרו על השימוש במילה "טירול", סגרו את כל העיתונים בשפה הגרמנית, והחליפו את שמות של כל הכפרים והעיירות המקומיים הגרמניים לשמות איטלקיים אסליים, וככה פוזן הפכה לבולזאנו, מראן למראנו ואיפאן לאפיאנו (בדיחה ששמעתי באקוטופיה- הדרך המהירה לזהות דובר איטלקית ילידי היא לבקש ממנו להגיד מילה עם עיצור קשה בסופה, ולשמוע אותו נכשל). מאחר ששפה זה דבר שבאמת צריך לעקור מהשורש, הם אסרו על לימוד גרמנית בבתי ספר ופיטרו את כל המורים דוברי הגרמנית. על מנת לשמר את הזהות הגרמנית, הדרום טירולים דוברי הגרמנית הפעילו במחתרת את הcatacompe schools , בתי ספר סודיים שפעלו בחוות ובמרתפים ובהם ילדים למדו את השפה הגרמנית כדי לשמור עליה בחיים. ההקבלה לאנוסים היא כמעט קלה מדי. לבסוף, הם הקימו בבולזאנו עצמה איזור תעשייתי משמעותי שמשך אליו עובדים איטלקיים רבים מהדרום, במטרה לאטלק (המקבילה האיטלקית של לייהד) את האיזור, וככל הנראה גם העבירו לשם איטלקים מהדרום באופן יזום (קצת כמו שהסינים עשו בטיבט, אני מניח).

עכשיו, אני יכול לדמיין שלחלק מהקוראים פה קשה לחוש אמפתיה לרמיסה של זהות  גרמנית. עם זאת, ואולי אני משוחד קצת, כי אני מאוד מחבב את דרום טירול ויושביה, אני חושב שחשוב להבחין יש הבדל בין זהות תרבותית ללאומנות, ונראה לי שזה לא בלתי הגיוני להגיד שלאנשים יש את הזכות לדבר ולהתנהל בשפת אימם.

מעבר לזה, צריך לזכור שכל זה קורה לפני עליית הנאציזם בגרמניה. ולמעשה, בניגוד לנניח חבל הסודטים, שם המיעוט הגרמני שימש כעלה תאנה לסיפוח של החבל לגרמניה (ומשם למלחמת העולם השניה), דווקא בדרום טירול, העלייה של הנאצים לשלטון בגרמניה הביא לאירוע די טראומטי עבור דרום טירול, שעד היום לא ממש מדברים עליו. מוסליני כאמור היה מאוד להוט לאטלק את דרום טירול, וכשאיטליה וגרמניה הפכו לבעלות ברית, אחד הדברים שהוא הצליח לקבל בהסכמים ביניהם הוא הכרה בכך שדרום טירול אחד תיהפך לאיזור איטלקי לכל דבר. בעקבות זאת, איטליה וגרמניה הסכימו על תוכנית שנקראה South Tyrol Option Agreement ובמהלכה תושבי החבל קיבלו שתי אפשרויות- הם יכלו להישאר בדרום טירול ולוותר לחלוטין על זכויות המיעוט והזהות הגרמנית שלהם (לקבל זהות איטלקית באופן מעשי) או לחילופין לעזוב את דרום טירול להתיישב מחדש בשטחי גרמניה (או בשטחים שגרמניה סיפחה בפולין). הדבר גרם לקרע קשה בין האנשים שבחרו להישאר לבין האנשים שבחרו לעזוב (שהיו, אגב, הרוב הגדול), ויש סיפורים על משפחות שנקרעו לשתיים. עקב פריצת מלחמת העולם השניה, התוכנית לא יושמה באופן מלא, ומרבית האנשים שבחרו לעזוב נשארו. גם מתוך אלו שעזבו בפועל, רוב האנשים חזרו אחרי המלחמה, אבל כמה עשרות אלפי אנשים עזבו ללא שוב.

במהלך מלחמת העולם השניה, אחרי שאיטליה החליפה צד, גרמניה כבשה את דרום טירול ממנה, אבל בהסכמים של סוף המלחמה השטח חזר אל איטליה. בעלות הברית כן דרשו מאיטליה לתת לאוכלוסיה דוברת הגרמנית מידה מסוימת של אוטונומיה ושלטון עצמי, וזה אכן מה שקרה, אלא שאיטליה עשתה תרגיל – היא כללה בפרובינציה האוטונומית הזה שני מחוזות- דרום טירול וטרנטו/טרנטינו, המחוז שדרומי לו, בו כמובן היו כמעט אך רק איטלקים. איטלקית וגרמנית הפכו להיות השפות הרשמיות של המחוז, ולימוד גרמנית הותר מחדש, אבל דוברי איטלקית עדיין היו רוב בפרובינציה החדשה, טרנטינו-אלטואדיגה. בצורה הזו, הם קיוו לעגן את מדרום טירול אל איטליה ולמנוע ממנו להפוך למחוז בדלני. צריך לציין שהסבר נוסף שראיתי הוא שראש הממשלה האיטלקי באותה תקופה, דה גספרי, היה יליד טרנטינו, ומאחר שאחת המשמעויות העיקריות של האוטונומיה הזו היא שרוב המיסים נשארים בתוך המחוז עצמו ולא הולכים לרומא, הוא רצה לצ'פר את החברים מבית ולתת להם גם להיות חלק מהמחוז האוטונומי.

אם זה ההסבר לכלול אותם יחד, אז זה עבד מצוין, אבל אם התוכנית היתה למנוע מדרום טירול לפתח נטיות בדלניות- זה כבר הלך הרבה פחות טוב.

בשנות החמישים והשישים, הנישואים הכפויים לטרנטינו יחד עם הגעה של הרבה מהגרים איטלקים מהדרום יצרו מספיק תסיסה כדי ליצור תנועה בדלנית בשם BAS (הועד לשחרור דרום טירול או משהו כזה). בשלב הראשון הם ביצעו פעולות חבלה נגד סמלי שלטון איטלקים, כשהמעשה המפורסם שבהם היה ניסיונות לפוצץ את קווי המתח מהסכרים ההידרואלקטריים באיזור (עם כל הנהרות וההרים באיזור, דרום טירול היא יצרנית חשמל משמעותית), בלילה שנקרא the night of fire. מעבר לפעולה נגד סמלי השלטון, המטרה גם היתה לנתק את החשמל מאיזור התעשייה הגדול בבולזאנו, זה שהביא אליו את כל המהגרים מהדרום. בהחלט power struggle באופן מאוד מילולי. בשלב השני האלימות הסלימה, והם תקפו באופן ישיר כוחות משטרה איטלקיים, וכ26 בני אדם נהרגו בפעולות שלהם. 

בין פעולות הטרור לבין לחץ מדיני מצד אוסטריה, שדרום טירול נותרה כנקודת מחלוקת בינה לבין איטליה, בשנות הש70 איטליה החליטה לבצע מספר רפורמות אשר בפועל רוקנו מתוכן את הפרובינציה האוטונומית של טרנטינו-אלטואדיגה. ממש מעט פונקציות, כמו נניח ענייני רווחה ומשפט, נשארו ברמת הפרובינציה, והרבה יותר סמכות (חינוך, שיטור, מיסים) עברה למחוזות של טרנטינו ודרום טירול בנפרד. מה שיצר מצב משעשע בטרנטינו שבעוד שהסיבה המקורית לאוטונומיה שלהם כבר לא ממש רלוונטית, הם עדיין נהנים ממנה. כששאלתי את המארחים שלי בטרנטו (הבירה המחוזית של טרנטינו) מה הדימוי של מחוז טרנטינו ביתר איטליה, הוא אמר שכנראה שיתר איטליה חושבת שהם עשירים מדי, כי כאמור, רוב המיסים נשארים שם. כמו שאמרתי, אם זו היתה התוכנית של דה גספרי, היא עבדה מצוין.

וזה עוד כלום לעומת דרום טירול עצמה. אחרי הפשרות של שנות ה70, ובעיקר אחרי ההצטרפות של אוסטריה לאיזור שנגן בשנות התשעים והפיכת הגבול בין איטליה לאוסטריה לדי חסר משמעות, המתחים די דעכו. ובעשרות השנים מאז, בין חקלאות, תעשייה ובעיקר צמיחה של ענף תיירות משגשג, דרום טירול הפך להיות המחוז הכי עשיר באיטליה.  למרות שהם מעבירים רק 10% מהמיסים שלהם, הם עדיין מעבירים לקופת האוצר ברומא יותר משהם מקבלים בחזרה. הדרום טירולים משמרים בקנאות את החקלאות שלהם ותומכים בה באופן מסיבי באמצעות סובסידיות, כחלק מהשימור של התרבות והנוף המסורתי, אבל שמעתי טענה על כך שזה גם על מנת שאף כפר דובר גרמנית בהרים לא יינטש חס וחלילה ויבנו בו בתי נופש לאיטלקים או משהו כזה (מה שבכל זאת קורה בפועל). כך או כך, התוצאה של הסובסידיות האלו היא שאתה רוכב בעמקים ורואה, מאות מטרים מעליך, כרמים ושדות בגבהים ושיפועים שפשוט לא נראים סבירים והגיוניים בשום צורה.

היום דרום טירול הוא ברובו נמצא במצב של פוסט-דרמה. תמיד יש אנשים, ובעיקר פוליטיקאים, שימשיכו לדבר על עצמאות או סיפוח לאוסטריה, אבל לא נראה שיש היום איזו מתיחות מיוחדת בין הדוברי גרמנית לדוברי איטלקית בדרום טירול (אם כי הם גם לא בהכרח ממש מתערבבים), וכולם מרוויחים יותר מדי כסף מכדי לטלטל את הסירה.  אני הרגשתי חוסר ודאות מה להגיד כשאני נכנס לחנות אקראית בבולאנו, אם להגיד גוטן טאג או בונז'ורנו, אבל אף אחד לא ירה בי מבט מלא שטנה (או ירה בי בכללי) אם טעיתי (בבולזאנו ומראנו סביר להניח שעדיף להגיד בונז'ורנו, אבל בכל מקום אחר לכו על גוטן טאג. או פשוט תגידו היי, זה גם עובד).  

כשרכבתי בדולומיטים, יצאתי ונכנסתי מספר פעמים מהתחום של דרום טירול, ובכל פעם היו שלטים שמברכים אותי בצאתי וכניסתי ל  sud tyrol/alto adige (upper adige, כאשר האדיגה הוא הנהר שנשפך דרומה לאיטליה, דרך ורונה, אל הים האדריאטי). וכל פעם שראיתי אותם, קצת חייכתי, כי בשני השמות של המחוז היו טמונים בעצם שני הנרטיבים המנוגדים שלו – אחד שרואה את המקום הזה כטירול הדרומית, חלק מהאיזור הגדול יותר של טירול, ואחד שרואה בו כחלק העליון של נהר האדיגה, חלק אינטגרלי מאיטליה. שמות, חברים, מספרים לנו הרבה.

פוסט הבא?

הזמן שלי פה בקמבריידג' הולך ומתקצר, אבל אם אני אספיק לפני הטיסה, אני נראה לי אעשה איזה מעבר זריז על החלק החביב עלי במערב אירופה, הbenelux, ואשתף בכמה מחשבות על האיחוד האירופי. נראה.