קיוויז בדרכים

אחרי שסיימתי לבהות בטאראנאקי, לקחתי אוטובוס מניו פלימות' של כמה שעות חזרה ל"מסלול", כי לא היה לי רצון לרכב איזור משעמם למדי על כבישים ראשיים לצד הרבה מדי תנועה, כי זה לא תענוג גדול.

כמה מילים על חווית הרכיבה בכבישי ניו זילנד- הניו זילנדים באופן כללי הם בעלי מוניטין של נהגים מאוד גרועים בקרב קהילת רוכבי האופניים, וגם בעיני עצמם (כמו שאמר לי מישהו- ניו זילנדים הם אנשים נחמדים להפליא עד שתשים מולם הגה). אני יכול להעיד שאחרי חודשיים כמעט של רכיבה כאן, המוניטין קצת מוגזם. כן, לא מדובר בבלגים או הולנדים, אבל אחרי רכיבה של כמה חודשים בבלקן, אני יכול להגיד שהמונטנגורואים למשל לא רואים אותם ממטר (מילולית, לאור כמה מהר ומסוכן שהם נוהגים). כן, הניו זילנדים נוהגים מהר, אבל רובם המוחלט ייתן לך מרווח ראוי כשהם יעקפו, מה שאני לא יכול להגיד על נהגי הבלקן. לכאורה מספר ההרוגים בתאונות דרכים ל100,000 איש הוא אחד הגבוהים במדינות הOECD (שני רק לארה"ב), וגבוה מזה של ישראל או אפילו מונטנגרו (3.93, 6.53 ו- 8.83, בהתאמה לפי האתר הזה), שזה מאוד גבוה. אבל! צריך גם לקחת בחשבון את כמות הקילומטרז' הממוצע הקיווי הממוצע נוהג, שגדול בשני סדרי גודל (כלומר בערך פי 100, אל תתפסו אותי במילה) מזה של מונטנגרואי ממוצע, אם אני זוכר נכון את הסטטיסטיקה שראיתי, ואחוז אחזקת הרכב הוא פי שלוש בערך. מדובר במדינה רחבת ידיים, דלילת אוכלוסין ועם כלכלה מערבית, או במילים אחרות, מדינת מבוססת רכב פרטי, שניה שוב רק לארה"ב. הרכבות פה היו חזקות בתחילת המאה, אבל עם התפתחות הרכב הפרטי ובעיקר המשאיות, וצעדי הפרטה מטופשים מדי של כמה מהממשלות פה, הרכבות יצאו משימוש נרחב, ומשמשות בעיקר נסיעות מקומיות ותיירים. למעשה יש בניו זילנד קבוצה אקטיביסטית שנקראת restore passenger rail שכשמה, שואפת להחזיר רכבות לשימוש נרחב יותר,  כי כרגע לטוס מהאי הדרומי לאוקלנד הרבה יותר זול מלקחת רכבת מוולינגטון (דרום האי הצפוני) לאוקלנד.

Home

 

אז מלבד שני מקומות יוצאי דופן שנגיע אליהם בהמשך, הרכב הוא המלך. וכן, יש להם בעיה של נהיגה תחת אלכוהול, אבל נראה לי שהגורם העיקרי הוא שהם פשוט נוהגים יותר, כי הכל רחוק. וכשנוהגים יותר, עושים יותר תאונות, אבל זה לא אומר שהנהג הניו זילנדי הממוצע הוא *הרבה* יותר גרוע מהמקבילה האירופאית שלו. הוא בטוח יותר אדיב מהנהג הישראלי…

נס הספייסר, ועכשיו אנחנו באמת מתגלגלים

כשהגעתי לפלמרסטון, גיליתי לחרדתי שהגלגל האחורי שלי תקוע. וטפ?!? כמו שציינתי, כבר הרבה זמן שהיו לי בעיות איתו, והרגשתי שהוא מתנגד לסיבוב, אבל הוא כן התגלגל, ועכשיו, כשסגרתי את הבורג שלו, הוא פשוט לא זז. בסיפור שהוא נס גלוי וארוך מכדי לפרט, אבל כולל מכונאי אופניים מתלמד שבמקרה היה בחנות  האופניים הקרובה ובמקרה היה לו את החלק המתאים (ובאמת שלא מצאתי שום חלק כזה שוב אח"כ בשום חנות בניו זילנד), הצלחתי לא רק לתקן את הביה, אלא החלק החדש גרם לגלגל סופסוף להתגלגל (כמעט) כמו שצריך! בדיעבד הסתבר שהחלק הזה נפל ברכב של המארחים שלי בניו פלימות' כשהם הקפיצו אותי (למי שמתעניין, זה היה ספייסר על הציר האחורי). רכבתי על האופניים שפתאום הרגישו זורמים וכיפיים ולא האמנתי שעשיתי כמעט 1000 קילומטר עם גלגל שמתנגד לי. הייתי עייף אחרי לילה של שינה גרועה, ויתר היום כלל מאבק עיקש נגד הרוח כדי לחצות את gorge road, דרך נטושה ומלאת מפולות ישנות (אבל יפה להפליא), אז לא ממש הרגשתי את השיפור באופן מיידי. אבל ביום למחרת, היום הראשון של 2023, רכבתי 122 ק"מ והרגשתי בסוף היום שהרגליים מבקשות עוד. לצד השמחה, הרגשתי פספוס על כל המאמץ והעייפות שביזבזתי בחודש הזה, ושלמשל מהטימבר טרייל הייתי יכול להנות הרבה יותר.

השפה הקיווית ונפלאותיה

עצרתי להתנדב לכמה ימים בחווה שיצרתי איתם קשר עוד לפני שהגעתי לניו זילנד. במקור התכוונתי להתנדב שם שבוע שלם, אבל לאור ההתעכבות שלי עד כה החלטתי לקצר את זה לשלושה ימים. במקור המחשבה היתה שאני אגיע לשם אחרי חודש של רכיבה רציפה, אז זה נראה הגיוני לעצור שם לנוח קצת, אבל כל החודש הזה היה תנועה ועצירה. הסיבה שהתעניינתי להתנדב שם היתה כי לצד החווה, הם גם הפעילו פארק אופניים קטן, ואחרי הצהריים לקחתי את אחד הזוגות המשומשים ורכבתי איזה מסלול אחד או שניים באושר רב. שכחתי כמה אני אוהב את זה. כן הספקתי לתת קצת יד בכל מיני עבודות כמו תקיעת מוטות גדר או weed-whacking, שמעולם לא עשיתי בעבר (נראה לי שהוא הבין די מהר שזה שגדלתי ב"משק חקלאי" לא אומר שגדלתי ב"חווה")

החוואי היה בחור בשם דאריל, ואני חושב שלא היו הרבה מקומות שכל כך התאמצתי להבין מה ניו זילנדים אומרים. זה לא היה מבטא כבד כמו זה שהוא היה הדוגמא הקלאסית לקיווי שלא פותח את הפה כשהוא מדבר. לקח לי גם קצת זמן להבין חלק מהביטויים המקומיים. הניו זילנדים לכאורה מדברים אנגלית, אבל עם הרבה הרבה סלנג מקומי. אני למל קצת התבלבלתי כשהם הזמינו אותי בשש וחצי לtea , ולקח לי זמן להבין שהם לא מדברים על תה של שעת ארבע מאוחרת מאוד, אלא לארוחת ערב. יש גם את הכינוי diary למכולת (לוקח זמן להבין שהם לא הולכים להביא חלב מהמחלבה כל פעם). הם מאוד חובבים את הביטוי keen כתחליף לכל השדה הסמנטי שבין "קול", "נלהב", "רציני" ו"טוב" (אחד הסופרים המקומיים המפורסמים, בארי קראמפ, התחיל את דרכו עם ספר שנקרא a good keen man, ספר בדיוני על חייו של מדלל צבאים ממשלתי (כן, זו עבודה שהיתה פה, צייד ממשלתי. ראו את מה שכתבתי על שימור)). עוד מקור לאי הבנה התחלתית היה העובדה שהם מכנים אופניים רגילים "push-bike", בניגוד לmotorbikes ("הבן שלי רכב את כל ניו זילנד עם פוש-בייקס" היה משפט שבילבל אותי מאוד). שאלתי אותם איך הם קוראים לפוש בייקס של ילדים, ומסתבר שגם פושבייקס. ביטוי אחר שהיה חביב עלי מאוד היה הביטוי "sweet as", שזה המקבילה שלהם לאחלה, או פשוט sweet באנגלית. טרם קיבלתי תשובה מספקת לשאלה "sweet as what?"' אבל זה כי אני חוכמולוג. והקלאסיקה הקיווית האחרונה היא she'll be right! שזה פחות או יותר אומר "סמוך/יהיה בסדר". דמיינו מכונאי מחזק איזה שני ברגים על חתיכת חלודה עם מנוע, טופח עליה ואומר לבעלים "she'll be right!" בעליזות רבה.

אל וולינגטון

מהחווה רכבתי לוולינגטון דרך Remutaka rail trail, עוד קו רכבת ישן מתקופת הזהב שכבר לא בשימוש. בניגוד ליתר קווי הרכבת האחרים, הפעם עדיין מדובר בחיבור קיים בין וולינגטון לאיזור החקלאי מצפון, אלא שהקו המקורי, מתחילת המאה ה20, טיפס את רובו של ההר, וכיום הוא עובר דרך מנהרה ארוכה למדי. כשטיפסתי את העליות של המסלול המקורי, מאוד התרשמתי מזה שרכבת אשכרה טיפסה את העליות האלו, והתרגשתי לראות שהם עשו שימוש במתקן בשם fell system שראיתי בשימוש באלפים בשוויץ- מין פס אמצעי עם שיניים, וכאשר הרכבת מגיעה לחלקים הקשוחים, היא מורידה גלגל שיניים והרכבת הופכת למעין פוניקולור/רכבלית. הם כן חתכו כמה מנהרות יפות דרך חלק מהגבעות הגבוהות יותר, ועדיין, מרשים.

הגעתי לוולינגטון בגשם, ועם זאת, ממש חיבבתי אותה ממבט ראשון. היה לה וייב מאוד חזק של סן פרנסיסקו, גם מבחינה של עיצוב אורבני, גם מבחינת מרכז עיר חמוד שמוקף גבעות תלולות (וחופים שביום יפה הם נהדרים למדי), גם מזג אויר מעט לא צפוי וסוער לעיתים, ובעיקר, לפחות עבורי- מלא שבילי אופניים ואנשים שרוכבים בהם! בשעה הראשונה שלי בוולינגטון ראיתי יותר רוכבי אופניים מבשבוע באוקלנד. 

באופן כללי ניו זילנד מאוד הזכירה לי את ארצות הברית יותר מכל מדינה אחרת, ברמת התכנון העירוני. אם וולינגטון היא סן פרנסיסקו מבחינת תכנון עירוני, אוקלנד היא לגמרי לוס אנג'לס, עם גבעות מפורברות עד אינסוף (הן למעשה ערים תאומות, אם כי ללוס אנג'לס יש 25 כאלה). וכל מה שבין לבין מזכיר להפליא את אמריקה הכפרית, כולל הרחוב הראשי (מה שנקרא the main drag) בכל עיירה קטנה. הפרטים הקטנים מסגירים שזו ניו זינלד, אבל אם מסתכלים מבעד עיניים חצי עצומות, אפשר בהחלט לחשוב שאני באורגון או קליפורניה.

הקולוניות

בעוד שתרבות הרכב והעיצוב האדריכלי דומים (וגם עוד כמה דברים כמו מגפת השמנה ובעיות סמים לא קלות), יש מן הסתם הרבה הבדלים בולטים בין ארה"ב לניו זילנד, נשים בצד פוליטיקה ומדיניות חברתית, ונדבר על שני דברים אחרים.  אחד מהם מאוד התחוור לי כשביקרתי במוזיאון טה פפה, המוזיאון הלאומי המצוין של ניו זילנד, ועשיתי סיור בתצוגה על הקרב בגליפולי (שהיתה מדהימה למדי). אני חושב שאפשר להגיד שבקווים כללים, בעוד ששתי המדינות התחילו כקולוניות של בריטניה, אחת מהן לא יכלה לחכות לעזוב את הקן, ולמעשה התחילה מהפכה בשביל להשיג את זה, ואחת מהן סוג של נדחפה החוצה. ניו זילנד קיבלה עצמאות מלאה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כמעט בניגוד לרצונה. היא היתה מדינה ריבונית בענייני פנים תחת הכתר כבר מאמצע המאה ה19 (הקדימה את בריטניה בשנים רבות במתן זכות הצבעה לנשים, למשל), אבל רק אחרי מלחמת העולם הראשונה ממשלת ניו זילנד הופ?sweadetyyy7gXAC   VVVVVVVVVVAZXBזור לרגע גליפולי, אין שום ספק שההתגייסות למלחמות העולם (ולמלחמת הבורים לפניה, שהיתה המלחמה הראשונה שניו זילנדים השתתפו בה מחוץ לגבולות ניו זילנד) לא נתפסה ברובה כאיזו "מלחמה מרוחקת", וההתלהבות הפטריוטית הניו זילנדית להוכיח את עצמם כבנים נאמנים של בריטניה היתה מאוד סוחפת. השאלה מתי ניו זילנד קיבלה (ובהחלט לא לקחה) עצמאות מלאה מבריטניה זה נושא לדיון היסטורי, אבל לפי קריטריונים מסויימים אפשר להגיד שזה קרה רק ב1947 (!), וגם לאחר מכן הרבה ניו זילנדים המשיכו לראות את עצמם כחלק מבריטניה, ולמעשה רק ב2004 (!) הם יצרו לעצמם בית משפט עליון משלהם- עד אז הערכאה המשפטית העליונה שלהם היתה הprivy council בלונדון, שזה די ביזארי בעיני. ניו זילנד היא כמובן עדיין חלק מהcommon wealth, וראש המדינה היא עדיין המלכה (והנציג שלה הוא המושל, שכמו הנשיא בישראל, "ממנה" את ראש הממשלה בהתאם לתוצאות הבחירות). יש קולות שקוראים להפיכת ניו זילנד לרפובילקה על מלא, בעיקר בשמאל, אבל בתכל'ס זה לא באמת בוער לאף אחד. יכול להיות שעם חילופי המלוכה עכשיו דברים ישתנו, אבל ההערכה ששמעתי היא שניו זילנד תעשה משהו בנידון רק אם אוסטרליה תעשה את זה קודם (או כמו שהם קוראים להם- האי המערבי 🙂

לשאלה למה בעצם יש הבדל כזה גדול בין ארה"ב וניו זילנד ביחס לעצמאות מבריטניה יש כנראה הרבה תשובות, אבל אני חושד שזה מסתכם ל"מי היה עול על מי". הכתר הבריטי באופן כללי שאב הרבה מיסים מהמושבה שלו באמריקה, והאמריקאים לא הרגישו שהם מקבלים מספיק בתמורה, מלבד עוד מיסים והגבלות על ההתפשטות שלהם מערבה (בהכללה מאוד גסה, הכתר הבריטי הגן פעמים רבות על זכויות הילידים מפני המתיישבים). בניו זילנד המצב היה שונה –  חיילים בריטים הובילו את המלחמות נגד השבטים המאורים בשנות השישים של המאה ה19 (ואולי אני אגיע לדבר על זה בהמשך), וגם הרבה אחרי כן, אני חושב שהניו זילנדים סמכו על הצי הבריטי שיגן עליהם מפני שבטים מאורים ושכנים עוינים. מהצד הבריטי מצד שני, זה נתפס בעיקר כעול כלכלי שהצריך אותם להחזיק כוח צבאי בצד השני של העולם ללא שום תמורה משמעותית (ניו זילנד, עד כמה שהצלחתי למצוא, לא שילמה מיסים לכתר הבריטי). אז לאט ובהדרגה, הם הראו להם את הדלת.

כמובן שיש הרבה הבדלים נוספים בין ארה"ב לניו זילנד, מחוקי הנשק (מה ששווה להזכיר כשנגיע לדבר על קרייסטצ'רץ') וכמובן המצב של והיחס אל התרבות הילידית, אבל זה בפני עצמו שווה פוסט נפרד (וקצת יותר למידה מצידי).

בילוי משפחתי באי הדרומי

אחרי כמה ימים בוולינגטון להתארגנות (זה תמיד לוקח מלא זמן!), לקחתי מעבורת לאי הדרומי, לפיקטון. כמה ימים לפני כן מעבורות בוטלו עקב מזג אויר מחורבן (מאוד שמחתי לא להיות בחוץ באותו יום), וגם אז וולינגטון בירכה אותי לשלום בסופה עזה ומטלטלת. אני לא נוטה לסחרחורות, אבל אפילו אני מצאתי את הטלטלות של המעבורת מאתגרות מעט. עם זאת, נפרדתי ממנה בחיבה רבה, ואני מקווה לחזור לראות אותה בהמשך.

בפיקטון מצאתי את עצמי בהוסטל (לא עושים קמפינג בלילה כזה אם אפשר להימנע מזה), ושם פגשתי את ניקולאס וגאאל. ניקולס וגאאל הם זוג בלגי חמוד שמטייל בעולם באופניים. עד כה, לא נורא יוצא דופן, פגשתי כאלה בעבר. אלא שהם מטיילים עם שתי הבנות שלהם, אנאל (9) וזיה (7), על אופניים שאין לי דרך לתאר, מין שילוב של טנדם וריקומבנט, כבר למעלה מחצי שנה, וזה כבר מרשים מאוד (כדאי מאוד להעיף מבט בחשבון פולארסטפס שלהם). כי אני חושב על הטיול שלי, ועל איזה אתגר לוגיסטי מתמשך אני תמיד מוצא את זה, ואז אני חושב על זה שהם מטיילים עם שתי ילדות קטנות, זה מעיף לי את המוח.

זה כמובן טיול מאוד שונה משלי. הם בד"כ מתחילים מאוחר, עוצרים מלא ולא רוכבים יותר מ30 קילומטרים ביום. זה לא שהם רוכבים לאט- ביום למחרת, כשרכבתי איתם, הייתי צריך לפדל במרץ כדי לשמור על הקצב של ניקולאס וזיה. אבל הקצב הוא שונה, אבל באותו יום, היום הראשון שלי באי הדרומי, הקצב בהחלט התאים לי, והיה לי מאוד כיף לרכב איתם (היו לי שיחות ארוכות עם ניקולאס על בלגיה ועל האיחוד האירופי, נושאים שקוראי הבלוג יודעים שיש לי הרבה מה להגיד עליהם). הם משפחה חמודה מאוד, ונראה שהבנות מסתדרות היטב עם הטיול (ואחת עם השניה), אם כי לדברי ניקולאס, כל הסיפור לא נראה להן מאוד מיוחד כמו שזה נראה להם או לי. הן בעיקר מתרגשות מהחיות שהם רואים בדרך (קואלות באוסטרליה היו אטרקציה מתמדת). כשהבעתי בפניו כמה זה מרשים בעיני שהם עושים את זה, הוא אמר משהו בסגנון "אני לא זוכר שכשהבאתי ילדים לעולם חתמתי על חוזה שאני לא אמור לצאת להרפתקאות יותר. לא יודע, אולי זה היה באותיות הקטנות, לא בדקתי".

מרוב עננים לא רואים את הקשת

נפרדתי מהם לאחר יום, והמשכתי לכיוון פארק אייבל טזמן שם ביליתי יום שמשי ויפה, ובסופו החלטתי לעשות שינוי כיוון משמעותי ולחצות ישירות לכיוון קרייסטצ'רץ' (ובדרך לעשות חצי יום canyoning). 

משם עליתי על דרך שנקראת rainbow road, מסלול נידח ויפה מאיזור נלסון לכיוון קרייסטצ'רץ'. את תחילת המסלול עשיתי תחת שמש יפה, וחציתי נחלים, מטפס לאיטי על דרכי עפר בינות להרים. אלא שביום השני, אחרי ארוחת הצהריים, הסתכלתי דרומה וראיתי ענני סערה מתחשרים מאחורי… זה המקרה היחידי שבו אתה מעדיף רוח נגדית, אבל למרבה הצער הרוח היתה בגבי וענני סופה התחילו לרדוף אחרי. עשינו תחרות אל הפס, אני מנסה להגיע לשם לפניהם, אבל לא הייתי מהיר מספיק, והם תפסו אותי ממש בראש הפס, והמטירו עלי ברד משוגע למדי.

בכנות, זה היה מאוד מאכזב, כי ראיתי רק חצי מהדרך, החצי השני היה מכוסה בעננים וגשם, והrainbow road היה אחד מהמסלולים שהכי ציפיתי להם באי הדרומי. משם עשיתי את דרכי לקרייסטצ'רץ'.

קרייסטצ'רץ'

[מפה והלאה אני פחות או יותר מעתיק את הטוויט שפירסמתי על קרייסטצ'רץ', מוזמנים לקרוא אותו במקור, אולי זה יהיה יותר נוח]

ערי אופניים טובות לפעמים באות במפתיע. אני זוכר שהופתעתי לגלות כמה סקופיה, בירת מקדוניה, היא עיר האופניים מעולה, וטובה יותר מהרבה ערים אירופיות שראיתי אח"כ. ובהחלט לא ציפיתי שמכל המקומות בעולם, עיר האופניים הכי טובה שאני אתקל בה מחוץ להולנד תהיה אי שם באי הדרומי של ניו זילנד.

אני מדבר על כרייסטצ'רץ (כ"צ מפה והלאה), העיר הגדולה ביותר באי הדרומי (400~ אלף תושבים) והשלישית/שניה בניו זילנד (אחרי אוקלנד ואולי וולינגטון). שבילי האופניים שם התחילו להופיע רק לפני עשור – במסגרת טרגדיה שהפכה לפרויקט עירוניות מתחדשת די מעניין. עוד טיפה הקדמה, תיכף הדוגמאות.

לפני כמה שבועות התרשמתי מאוד מוולינגטון הבירה, שבהחלט מכילה כמה שבילי אופניים נחמדים (ואת השילוב הטוב ביותר של שביל ותחנת אוטובוס שראיתי עד כה), וממש התלהבתי ממנה.|

וולינגטוון לא רעה בכלל, אבל בדיעבד אני מבין שההתלהבות קצת נובעת מהרף הנמוך מאוד שאוקלנד הציבה. לעיר הגדולה ביותר בניו זילנד יש לה כמה שבילים מרשימים במרכז העיר, אבל באופן כללי היא לא מאוד ידידותית לאופניים, ודי שממה פרברית ברובה.

אבל כרייסטצ'רץ' זו רמה אחרת. עליתי על שבילי האופניים שלה לפחות 20-30 קילומטר ממרכז העיר, ומשם ועד למרכז העיר פשוט רכבתי על שביל ייעודי רציף – סיפתח מדהים למדי. לא פחות מדהים היה לראות בדרך שלט של "רחוב אופניים" כמו בהולנד או בבלגיה, דבר שלא ראיתי מאז שעזבתי את אירופה פרופר.

ואז הגעתי למרכז העיר, ופשוט *לכל* מקום שרציתי להגיע היה שביל. זה היה מהמם. היו כמה ברמה קצת נמוכה, למשל פס צבע בין כביש לחנייה. אבל חלק, ואני אגיד אפילו שהרוב, הם ברמה שלא הייתה מביישת את הולנד. חלקם היו פשוט 10/10, ואפילו אני לא יכולתי למצוא בהם פגם.

זה ממש לא מובן מאליו. כי קודם כל, תרבות הרכב היא ממש חזקה בניו זילנד, שניה רק לארה"ב ברמת המינוע (884 מול 890) וקילומטרז' נסועה לאדם (בערך 10,000 ק"מ). כ"צ עצמה נחשבת לעיר שמרנית יחסית ביחס לווליגנטון ואוקלנד, ופרוסה על שטח יחסית רחב. אז למה דווקא שם?

נשמע שיש הסכמה רחבה שהסיבה הכי משמעותית היא רעידת האדמה של 2011. בפברואר של אותה שנה התרחשה בכ"צ רעידת אדמה חזקה שהרגה 185 אנשים והחריבה חלקים נרחבים מהעיר, חלק מהם עדיין נותרו ריקים עד היום. אבל נראה שלצד החורבן, זה כן יצר הזדמנות לעיר לתכנן את עצמה מחדש.

חלק מהמרחבים הריקים נוצלו למשל להכנסה של פארקים וגני שעשועים באיזור מרכז העיר, איזור שתמיד חסר בהם. אבל נראה שהתחום שבו מישהו באמת החליט ליישם תוכנית רצינית היה בנושא האופניים, ומאז 2011, נפרסה בעיר רשת מרשימה ביותר של שבילי אופניים (מומלץ לקרוא את הכתבה שהגארדיאן עשו בנושא ב2015).

כמובן שמאוד עוזר לאופניים שהעיר שטוחה כמו פאנקייק, ושיש בה הרבה חובבי רכיבה בכללי (למעשה יצא לי לראות באחד הימים את תחרות הדאונהיל הלאומית בהר ליד, איפה שיש מלא שבילי רכיבה). זה נכון שרוכבי פנאי לא תמיד מתרגמים לרוכבי יוממות, ובישראל ההבדל הזה בולט, אבל פה נראה שאנשים כן משלבים.

יש גם שילוב לא רע בכלל בין אופניים לתחבורה ציבורית, עם מתקני אופניים על כמעט כל האוטובוסים שעוברים בעיר, והשתמשתי באחד תוך כדי כתיבת שורות אלו ממש (יש לי דברים טובים יותר לעשות מלרכוב דרך פרברים).

ובאופן כללי, לפי סקר שהמועצה של כ"צ ערכה, אחוזים גבוהים מאוד מהציבור (46% ליתר דיוק) אומרים שהם מרגישים בטוחים להשתמש בשבילי אופניים, וזה מספרים מאוד יפים. לא בדקתי, אבל אני לא חושב שברוב ערי אירופה יש כאלה, ובטח שלא בארה"ב.

אבל האם התשתית הנפלאה מתרגמת לתחבורת אופניים רצינית? ובכן, כן ולא. אחוז משתמשי האופניים בכרייסטצ'רץ גדול בבערך 600% מהממוצע הארצי. זה לכאורה מרשים, אבל הממוצע הארצי הוא 1.4%… אז כן, כ"צ עומדת על חלוקת נסועה של בערך 6-7%, שזה לא רע (הלוואי על י-ם), אבל גם לא מדהים.

פעם הייתי אומר על שבילי אופניים "build it and they will come", אבל האמת היא שזו ראייה קצת פשטנית. הדבר הנכון להגיד הוא – make it the better option and they will come.

בישראל במובן הזה המשפט הראשון עדיין נכון, כי גם אמצעי התחבורה האחרים הם קשים מאוד. אופניים פופולריים בתל אביב לא רק כי יש שבילים, אלא כי הרכב הפרטי סובל מפקקים ומחנייה, ואתגרי התחב"צ כבר רבים מספור. אם יהיו שבילי אופניים טובים ובטוחים, אנשים ישתמשו בהם.

לעומת זאת בכ"צ, ובכן, אין כמעט פקקים או בעיות חניה. אני חושב שמה שהכי מגדיר אותה כרגע זה שהיא פשוט עיר יחסית קטנה ובעיקר מאוד לא צפופה. ובסוף, ברור שאם יש לך 5 ק"מ לנסוע בתנאי "ואקום", יותר קל לעשות את זה ברכב. וכשכ"כ קל ונוח להשתמש ברכב, אז אנשים משתמשים בו.

צריך להגיד שרמת המינוע פה באופן טבעי מאוד גבוהה כי זו מדינה גדולה ודלילת אוכלוסין, אז נסיעות בינעירוניות הן כמעט תמיד על טהרת הרכב הפרטי. אפילו בין וולינגטון לאוקלנד אין רכבת נוסעים נורמלית (יש רכבת תיירים שהוא יקרה ואיטית), וכמו שהזכרתי קודם, יש קבוצה שבדיוק נאבקת על זה.

בתוך כרייסטצ'רץ והסביבה יש רשת אוטובוסים זולה, אמינה עם כיסוי סביר (וסטריטקאר לתיירים), אבל חלוקת הנסועה של תחב"צ נמוכה אפילו מזו של אופניים. המספרים הנמוכים של שימוש בתחב"צ ואופניים גורמים לאנשים לתהות אם ההשקעה מצדיקה את עצמה.

למעשה ראש העיר החדש מדבר על להקפיא בנייה של שבילי אופניים חדשים, כי הוא חושב שזה בזבוז כסף. אבל זו כמובן ראייה קצרת טווח. כמו רוב הערים, כרייסטצ'רץ' תצטופף בסופו של דבר, והרכב הפרטי, כמו בכל עיר, יהפוך לאפשרות לא ויאבילית, כי הוא פשוט אמצעי תחבורתי לא יעיל.

אבל כנראה שזה יקרה לאט, כי בכרייסטצ'רץ' כבר יש רשת אופניים טובה מספיק שתשמש כשסתום לחץ לקלוט את מי שיימאס לו לעמוד בפקקים. בתכלס בעיני צריך להקדים את המאוחר על ידי סגירות נתיבים לטובת עוד שבילים/נת"צים, לפחות במרכז העיר רבתי, ואנשים מתחילים באמת לדבר על זה.

במובן מסוים, רעידת האדמה של 2012 החזירה את כרייסטצ'רץ למצב של עיר עוברית. אתה מרגיש שאתה מסובב בעיר שעדיין לא סיימה להיבנות, עם שטחים שעדיין ריקים מבניינים (זו תמונה מלפני 7 שנים), או שלא חזרו להתמלא בבני אדם (רחבת הקתדרלה היא דוגמה טובה למרחב ריק כזה).

אבל יש לה המון פוטנציאל. ברמת הבסיס, היא בנויה על גריד יחסית צפוף, עם מרחבים ציבוריים ממש טובים במרכזו (המדרחובים המרכזיים תמיד שקקו חיים כשהייתי שם), ועם אפשרות עדיין ליצור עוד הרבה מרחבים טובים בחלקים הריקים. יש לה מזג אוויר טוב, וטבע נפלא מסביב.

אני חושב שהיא לגמרי יכולה וצריכה לשווק את עצמה כעיר אופניים בינלאומית, וכמו שמציין הבלוג המקומי המאוד מוצלח הזה, לגמרי זוכה להתעלמות לא ברורה בכל סקירה בינלאומית של ערים ידידותיות לאופניים.

אני אישית מאוד סקרן לבקר פה שוב בעוד עשור או שניים ולראות לאן היא התפתחה. בניקוי ראש העיר הנוכחי, נראה שיש אנשים בעירייה שיודעים מה הם עושים, ועם הכוונה נכונה, אני מאמין שכרייסטצ'רץ יכולה להפוך מעיר קטנה ונחמדה בקצה העולם לפנינה אורבנית ברמה עולמית.

הלאה

יש לי עוד לא מעט דברים להגיד על קרייסטצ'רץ', ואולי אני אספיק לכתוב אותם בימים הקרובים- אני כרגע בהוקיטיקה שעל החוף המערבי, מחכה שתעבור איזה סופה (המזל שלי עם מזג האויר לא משתפר בינתיים), אז כנראה שיהיה לי זמן לכתוב, אבל נראה לי שלבינתיים זה מספיק, לא? בכל מקרה, התכנון הוא להמשיך דרומה עד קווינסטאון ובלאף, ומשם נראה.

The monuments were one of the first things that caught my eye when I entered Eastern Belgium. Not since Kosovo and/or Croatia have I seen so many soldiers' monuments in village centers. Belgium in general has always been one of the favorite battlefields of modern Europe, from Waterloo in the Napoleonic Wars through the Trench Wars in World War I, to the Battle of the Bulge in the Ardennes in World War II, and correspondingly quite a few Belgians fell in these wars, so there is a lot to commemorate.
The second thing that caught my eye is of course the Belgian flag, with its black-red-yellow color combination. However, given Belgium's military history, I feel there is a big gap between Belgium's flag, which is pretty much the color combination that most conveys in nature "Caution, I'm dangerous", and, well, Belgium itself*.

I couldn't help but wonder if the memory of the world wars, which is represented in these monuments, doesn't also represent some desire to create a unifying national narrative in a country that desperately needs such a narrative, but we'll get to that.

* Unless you are a resident of the Congo, then the colors of the Belgian flag do signify a danger of death for you, but we will also get to that later.

Antwerp

I spent my first round in Belgium in its east, where there are many hills, the fields are green, the fries are excellent and the weather in general is very indecisive but tends to be sullen. There, as mentioned, I rode with Joana, a friend from Ecotopia, and together we battled the deadly combination of rain, steep climbs and too many fries in the stomach (fries are Belgian in origin, not French, as any Belgian will bother to point out if you say the words "French fries". It's the American soldiers in World War II who are responsible for this confusion).

On my second tour of Belgium, coming down south from Holland, I arrived directly in Antwerp on my first day, and stayed with Steph, a nice guy who works in the marketing department of the port of Antwerp. And it's not a coincidence that I stayed with someone who works at the port. Everyone knows Antwerp as one of the world's diamond capitals (and as having a very large concentration of ultra-Orthodox Jews, and also the only place on the trip where I saw ultra-Orthodox on bicycles).

But before that, it is above all a port city, and one hell of a port. The port of Antwerp is huge, the second in Europe in terms of volume of goods (after Rotterdam) and the first in its land area, and the largest employer in the city by a wide margin. Somehow it turned out that almost all the time I spent in Antwerp revolved around this port. Among other things, I happened to stumble upon the Port Authority visitor center in Antwerp, and it was one of the most interesting and well-thought-out visitors centers I've been to. There's been a lot of talk about how they're trying to make the port greener and cleaner (for example, connecting the ships to external sockets so they don't have to run the engine to supply themselves with electricity when they dock), but given that the port also includes Europe's largest chemical production complex, no amount of wind turbines (and there are many of them) is going to offset the pollution there. On the third hand, we are the ones who consume everything that comes from there, so you can't throw stones in a glass house.

The fact that the port's visitor center was so fascinating impressed was equally improbable as the fact that the port authority administration building was one of the most beautiful buildings I'd seen on the trip so far. It's less surprising when you find out it's a building designed by Zaha Hadid. I have a hunch that the competition between Rotterdam and Antwerp pushed them to try to build the most impressive administration building they could , to impress potential customers and give them the feeling that Antwerp is an innovative and modern port (because they are already at the apex of unloading and loading time efficiency, so making an impression is all that remains, added top the fact that Rotterdam is full of cool buildings). Steph, as someone who works in the marketing department, told me that at the moment, with all the global chaos in the supply chain and the never-ending traffic jams in the ports, it doesn't really matter – the ship owners just go to the port that has free space at the time, to unload the goods, and it doesn't matter to them how much cool the place looks .

Antwerp is also an emerging fashion city, or at least tries to brand itself as such, but when I asked Steph how he would describe it, he said that in his eyes it is a city with ambitions to be cosmopolitan and international, but still feels like a very small city. It certainly felt that way to me, and it was very nice.

Brussels

Brussels is a mess. We call it a city, but in practice, that's stretching the term a lot. Administratively it's a collection of self-governing neighborhoods, with their own municipalities (a bit like the boroughs in London, only more extreme). Did you know that the first sewage treatment plant in Brussels was built in the nineties(!), because it took them until then to get their act together (before that they just poured everything into the river).
The best-known thing about Brussels, I guess, is that besides being the capital of Belgium, it is also the main capital of the European Union, and this raises the question of why choose the not-so-functioning city as the capital of the EU. I hope to talk a little more about it in the next post, about the European Union one, so I won't elaborate too much, I'll just say that after Antwerp, (and, with hindsight, compared to Ghent which I got to later), it definitely didn't feel very bike friendly to me, and in general felt a bit rough to me. But I still enjoyed it there.

Ghent and Bruges

Ghent is my favorite city in Belgium, without a doubt. First of all, of course, it is probably the best cycling city in Belgium, with the best infrastructure I've seen outside the Netherlands, and full of riders. Other than that, the historic city center of Ghent is simply stunningly beautiful, much more than that of Bruges for example (sorry Bruges, you're just too crowded to be as impressive). And if we continue the comparison with Bruges, it is also much less touristy. It's not that there aren't any tourists in Ghent, there are a lot of them. But there is also a *city* that feels like a real city and not like a big museum exhibit (it's also a city that contains a big university, and that adds to the lively feeling). I also had the chance to meet one of the best tour guides I've ever met there, Sebastian, who helped me to get my thoughts about Belgium in order. But mostly, the reason I liked Ghent the most is my hosts there, a Belgian-Israeli couple (the girl is Belgian, the guy is Israeli) who are incredibly nice, and we bonded very well. They actually tried to live in Israel for a while, but since the Ministry of the Interior is doing its best to make it difficult for non-Jews to live in Israel, almost avowedly, they moved to Belgium. I had very interesting conversations with the guy about life in Belgium, and what it's like to immigrate to a foreign country when you're already an adult*. For her part, she showed me how she makes soap, which is what she does for a living quite successfully (and also gave me soap as a gift).

Bruges, on the other hand, I didn't really like. It is considered the tourism pearl of Belgium and attracts a lot of tourists from all over the world, many of them Brits who can get there easily, all of which makes it feel terribly touristy. The tour guide I was with said that part of that is due to the fact that Churchill really loved it (he has quite a few paintings he painted of scenes in Bruges, especially of the Béguinage, which he said was the most beautiful place in the world for him) and tried to promote it as a tourist destination for the British after it was severely damaged in World War II. The main reason I stopped there was because one of my favorite movies in the world is called In Bruges and it takes place there, so I mostly went there for that, and very quickly, after going through all the places where the movie is filmed, I pretty much ran out of interest in the city.

My most interesting experience in Bruges was hanging out with my host, a local Catholic priest named Luda, and helping him bring groceries to the social store he runs with a group of young volunteers from his community (and trying not to lose him while he zigzags on his electric tricycle through dozens of tourists). The social store is a beautiful concept, and I learned a little about how it works. Basically, every person in need fills out a questionnaire about his socioeconomic status (I don't remember if this was done in cooperation with the authorities), and accordingly receives a number of points, with which he can purchase products. Like money, in general, except that it only applies to this store. For some reason I assumed that there would mainly be immigrants there, but there were also quite a few local Belgians, some of them older. When I asked Luda about it, he said yes, it's not necessarily immigrants, it's sometimes let's say a single mother of four who had fallen on hard times. It felt like a slightly dissonant experience, walking around with groceries for the poor in a city that radiates so much wealth and is full of tourists, but in the end it's like that everywhere. Incidentally, when I asked how they pay rent on the store, he said they don't, and that it's church property. Very convenient. and shows that good things can also be done with church property.

And it's not like there's much to do with this property anyway. Like the Netherlands, Belgium is also going through a deep secularization process, and Luda said that the congregation in an average church is at best 30 men and women. He specifically focuses on the youth community, because they realized that a young person who wants to participate in a religious community would not feel very connected to a community of 30 people, most of whom are probably twenty to forty years older than him, so they created a community where young people can participate together. But, in general, he gave me the feeling that he was fighting a losing battle, and that made me a little sad. (Half-baked thought warning ahead) I know that religions, and specifically the Christian religion, have a lot of problematic historical baggage, and even today, well, these are not problem-free institutions, to say the least. But just as we would feel there is a loss in the disappearance of some indigenous culture/religion in South America, I think there is some loss in the complete disappearance of the Catholic Church in Belgium. The churches as buildings will always remain (until they are turned into gyms), But I think there is a difference between visiting an active church and a museum/archaeological exhibit. For better or for worse, there is so much cultural history there. And it's easy to talk about how institutionalized religion is a terrible thing (and many times it really is terrible), but it's different when you meet a pastor like Luda, who channels his energies and resources to help those in need while riding a tricycle.

Footnotes

*In short, and unsurprisingly – not easy. I think in a rough generalization, social relationships are particularly important to Israelis, and it is very difficult to make new friends at a late age, when you come to an environment where all the people around you already have enough friends, so why should they be your friends now. Added to that, the weather makes no concessions. An Israeli guy I met in Britain told me that when immigrating to a European country, it's very important to do it in the spring and then make as many connections as possible, because once winter comes, everyone is going to hide inside their houses, and you're just not going to meet any new people.

?Why Belgium

In general, I quite liked Belgium, but everyone, including the Belgians, agrees that it is a dysfunctional country. I assume that most of the readers here are more or less familiar with the division of Belgium into a French-speaking part and a Flemish-speaking part, which is not exactly the same as Dutch, but not exactly not the same either (I saw an analogy to the difference between British English and American English. also, technically, the French-speaking part is actually Wallonian-speaking, but whatever). Just to add to the mess, there is another small German-speaking part of northeastern Belgium, which is mostly included in Wallonia administratively. I knew that too, but what I didn't realize was how deep this division is.

Belgium, in general, behaves like two different countries on a practical level. For example, there is no unified bike path map for all of Belgium, only for the Flemish part and the Wallonian part separately. But it's not like there are 2 different governments there. Oh no, two governments is for amateurs. Little Belgium has no less than 6 different governments! In the constitution! Because there is the federal government, and naturally there are governments of the Wallonian part and the Flemish part. But Brussels also has a separate government, because it is a jumbled mess in itself. Then, since there are Walloons who live in both Wallonia and Brussels (and sometimes a little in Flanders), there is also a government of the French community, whose powers I don't fully understand, but which deals with the fields of education and culture. And if the French have a community government, then obviously the German minority in Wallonia also has a community government. Only the Flemish decided that the government of a Flemish community was an unnecessary duplication with the government of Flanders and united them, because they are into being efficient.

In practice, there is almost no interaction between the Wallonian and the Flemish. Each lives in their own communities/neighborhoods/cities and does not come into contact with the other group that much. It seems that these are really two different countries that somehow share the same flag. A dysfunctional marriage par excellence. And this raises the question – how did we even get to this situation? And no less important than that – and why do they still stay together?

Where did Belgium come from?

I tried to read up about the first question, but I was unable to distill an unequivocal answer. You can start it from the same place where you can start explaining many strange political situations throughout Europe – our old friends, the Habsburgs*. In the case of Belgium, well, the House of Habsburg (the Spanish part of it) ruled the Low Countries (what we know as the Netherlands, Belgium and Luxembourg), but due to a severe case of mismanagement (and of course religious wars), the part that is now the Netherlands declared independence. The Flemish part of Belgium also tried to gain independence but failed. And so, it turned out that for several centuries, the House of Habsburg ruled over this common area. The southern part of which bordered France was inhabited by French speakers, and Flemish speakers livedin the northern part. In 1815, after the Napoleonic wars, the powers decided to give this region of land (which in the meantime had passed to the Austrian Habsburgs, who didn't really want it anyway) to the united Dutch kingdom that was established after the war.
However, after 15 years of mismanagement also by the Dutch (a relatively rare thing for them), they managed to annoy more or less all parts of the population there. They pissed off the Catholics by a policy that promoted the Protestant religion, they pissed off the liberals by having far fewer Belgian representatives in the government and parliament (even though there were more Belgians than Dutch in the kingdom at that point), and they obviously pissed off the French-speaking Wallonians by virtue of being Dutch. Most importantly, they somehow managed to annoy the Flemish inhabitants of Belgium as well. So in 1830 a brief revolution broke out that removed Dutch rule, which probably included the only time in history that a revolution started due to an opera performance. But it's still only one turtle down – why did the Flemish side, which was Protestant, and spoke mostly Dutch, even chose to join this rebellion? It is difficult to give a clear or short answer. A (Flemish) tour guide on the tour I did in Brussels claimed that the French-speaking elite (and the elite at that time really was mostly French speaking) brainwashed the Flemish peasants into blaming the government in the Netherlands for all their troubles, including the drought. But it seems, at least from what I've read and talked to other people, that this is a very superficial answer. It is likely that, at least for a large part of the Flemish speakers, their identification as Flemish-speaking Belgians was stronger than their identification as Dutch speakers, since they nevertheless lived as a separate entity for hundreds of years, even if under Spanish/Austrian occupation, and the government in Amsterdam was distant and alien to them. Not all of them supported the struggle for independence (not all Wallonians either, by the way, some wanted to remain under Dutch rule ), but enough of them did.

However, unlike Switzerland, which created a federal state that more or less respects all the different ethnic groups that live there (Germans, French, Italians), the French speaking political elite did their best to eradicate the Dutch language, which they identified as the language of the "occupier". But, as I mentioned, it's a language that half of the population speaks, and who determined, for example, that all government affairs, the academy and the army be conducted in French, which immediately created alienation and antagonism straight out of the gate between the two parts of Belgium, and it didn't exactly improve from there. During the German occupation in World War I there were Flemish separatists who welcomed the arrival of their "German cousins", for example.

Interim Note – Kingdom of Belgium

Belgium is one of those European countries that still has a royal house. The concept of a royal house in modern times is very intriguing to me, and every country I've been in I've tried to understand how there is still a royal house, and how the process of transferring power from the monarchy to an elected government actually happened. There are several types of stories in this genre, from the English story of a gradual transfer of power over centuries (and Sweden more or less falls into this model as well), to a rapid and violent change in a series of revolutions (France, Russia)*. Belgium is different in this sense in that the Belgian monarchy is a very young monarchy, and when the Belgians declared independence in 1830, they did what seemed logical to them at the time and mail-ordered a king, because that's what you did at the time to be considered a serious country (even Mexico had a short-lived and tragic European king named Maximilian). They turned to some relatively unknown nobleman named Leopold from a small principality in Bavaria (after other candidates who were too pro-French or pro-Dutch were rejected) and offered him to be king, and he went with them. But Belgium originally started as a constitutional monarchy, that is, the king was not an absolute ruler at any point, and the parliament, which actually elected the king, had the real power. A good example of this is what happened with Leopold II, the son of Leopold.  Through good relations with the great powers, he managed to get himself a large piece of what we call the Congo, and established the Congo Free State there, which did not belong to Belgium but directly to him. It was actually a slave colony (without the part of putting them on ships) and is considered one of the most horrible atrocities of the colonial enterprise**. There are no exact estimates of the number of people who died there, because it is not known from the start how many people lived in the Congo at the time, but the estimates range from one million to 15 million people, or something between a quarter and a half of the country's population. The atrocities were so terrible (and were a significant embarrassment to Belgium in the international arena) that the Belgian government intervened and confiscated the "Congo Free State" from it, because in the end they had the power, and that is actually the point.

*The most interesting story I came across is that of the Spanish monarchy. Not only did the monarchy survive Franco's rule, it seems that the Spanish king at the time was a very significant and surprising factor in the democratization of post-Franco Spain. But this is only a superficial impression.

**By the way, the current Belgian king "expressed regret" not long ago to the people of the Congo for what Belgium did there. It was not an official apology , because an official apology can lead to demands for compensation, and who wants that. Be that as it may, to this day the story of the Congo is not something that is taught in schools in Belgium.

***The monarchy in Belgium almost met its end during World War II, when the Belgian king declared surrender to the Germans, while the government claimed he had no authority to do such a thing, but in the end the Belgians compromised on just kicking that particular king out.

So why is there Belgium after all?

The answer to the second question is relatively simple, it seems to me, and is similar to the answer to why people stay in dysfunctional marriages – because of inertia, and that breaking up the package would be too complicated (for example, what do we do with the children/Brussels?).
The one who has historically pushed for separation is the Flemish side. I haven't spoken to enough Walloons to understand how they see the situation, but the Flemish totally feel that the Walloon side is dragging them down, and indeed, after decades in which the Flemish side has been the poorer of the two (and still handed over more taxes than it got back), for the last few decades The situation is changing, and in recent decades (since the 1960s) the Flemish side is the economically stronger side, with all the high-tech companies and international trade (Antwerp, the second largest port in Europe, is in Flanders, for example). And yet, it seems to me that the political elite is still mostly French (the royal house, for example, still doesn't really speak Flemish). I have heard statements that this situation is gradually changing, because money eventually translates into political power (though not always).
There are currently several Flemish separatist movements, some of which support full independence, and some of which support annexation back to the Netherlands. And yet, surveys show that the majority of Flemish people (60%+) still support staying in Belgium. It's not an overwhelming majority, but it's a majority. Why? I do not know. Most people probably prefer the status quo. When I asked the tour guide I was with in Ghent** if he, as a Flemish person, regrets the fact that they broke up with the Netherlands (because they could have been part of a much more prosperous and developed country), he laughed and said that yes, sometimes, but then he meets a Dutch person and gets angry, and it passes. He does not think that there is any logic in breaking the country up in two, because then it turns both parts into tiny and powerless states. And regarding annexation back to the Netherlands, he said that if that happens, in all socioeconomic respects they will be far behind, which means they will be the Wallonia of the Netherlands, and then who will they patronize over?

Further

From Bruges I crossed back to France, to Dunkirk. It was a pretty tough day, with a headwind coming from the sea the whole way, but luckily I was joined by Colin, my visiting host from Arlon, who rode most of the day before me and broke the wind for me (she's a super serious rider). From Dunkirk I galloped to calais, and caught at the very last moment, the ferry that took me from France to the shores of England. I think it will take me some time to summarize the time I spent in England, I will need some perspective and distance. But that's okay, because in the meantime I have a lot to say about another place I spent a lot of time on this trip, a place I call the FPFP, or in its full name, the Franco-Prussian Friendship Project. And boy, is there is much to be said of it.

בין כל המדינות שעברתי בטיול עד כה, יש ישות מדינית אחת שליוותה את הטיול הזה מתחילתו עד סופו, לטוב ולרע. אי אפשר בדיוק להגדיר אותה כמדינה, לפחות עדיין לא, למרות שיש לה פרלמנט, ממשלה, מלא חוקים ועיר בירה (ארבע מהן, למעשה). ואני מדבר כמובן על האיחוד האירופי. 
למעשה, האיחוד האירופי עיצב לי על הטיול חודשים ארוכים לפני שבכלל יצאתי לדרך, כשבאתי לתכנן את המסלול שלי וגיליתי את הדבר שנקרא  "איזור שנגן", ובעיקר, את המגבלות שלי ביחס אליו. למי שלא מכיר, איזור שנגן הוא תת-קטגוריה של האיחוד האירופי, והוא בעצם האיזור שבו תושבי אירופה יכולים לנוע בחופשיות בלי להראות דרכון מצד אחד, ומצד שני, למי שאינו ממדינה חברה מותר לשהות עד שלושה חודשים בטווח זמן של חצי שנה. כשישבתי לתכנן את המסע זו היתה הפעם הראשונה שגיליתי שבכלל יש לי מגבלת זמן כזו, כי מעולם לא התכוונתי לנסוע לאירופה לתקופה ארוכה כזו. האיחוד האירופי הוא דבר מורכב, ומומלץ לראות את הסרטון של CPG grey כדי להבין קצת את הבלאגן הזה. למשל, לא כל החברות באיחוד גם עומדות בתנאים להיות חברות בשנגן – בולגריה וקרואטיה למשל עדיין בתהליכים לקבלה לאיזור שנגן (הסלובנים שהתארחתי אצלם בדרום סלובניה ממש מצפים שזה יקרה, כי כרגע יש להם גדר מאוד מכוערת על נהר יפה בינם לבין קרואטיה, והם מאוד מחכים לזה שהיא תעוף משם). מצד שני, שוויץ לא חברה באיחוד, אבל כן נמצאת בשנגן, כי אני מניח שכולם רוצים לעבוד או לבקר בשוויץ, ולשוויצרים זה גם מאוד נוח.

איזור שנגן עיצב לי את הטיול – העובדה שבולגריה לא נמצאת באיזור שנגן הובילה אותי לעבור מטורקיה דרכה ולא דרך יוון (שכן נמצאת בו), על מנת לא לבזבז "זמן שנגן" לפני שאני ממש חייב להיכנס אליו. למעשה תיכננתי את הטיול כך שכף רגלי תיכנס לאיזור שנגן רק בסלובניה. הכניסה שלי לאירופה באופן רשמי התחילה ב7 ליולי, כאשר חציתי את הגבול מצפון קרואטיה לסלובניה, והשעון התחיל לרוץ. 90 יום לאחר מכן הייתי חייב לצאת מגבולות האיחוד*, דבר שהציב בכל מקום שהייתי בו באירופה שעון חול קטן מעל הראש שלי, וגרם לי לשאול- האם אני רוצה להשקיע עוד יום של שנגן פה. 

* יצאתי אחרי 93 יום, אבל מאחר שיצאתי בצרפת, שידועים כבעלי גישה מקלה, ועל אופניים, לא עשו לי בעיות.

נתקלתי בהשפעות של איזור שנגן, ושל האיחוד האירופי, עוד הרבה לפני שנכנסתי לתחומו. החוויה הראשונה שלי מאיזור שנגן היתה בדמות של חבורה של רוכבים צרפתים שפגשתי בעיירה קטנה במונטנגרו, גמורים מעייפות, אחרי שהם רכבו יום שלם מבוסניה. מאחר שאני התכוונתי למחרת לחצות לבוסניה, שאלתי אותם איך היתה הרכיבה מHum, נקודת מעבר הגבול הקרובה, והאם הם רכבו דרך הקניון או דרך ההר. הם אמרו שדרך אף אחד מהם, הם עברו מ"פה", והצביעו על נקודה אחרת במפה. אני התלהבתי לרגע- יש מעבר גבול על הכביש הזה? זה יחסוך לי חתיכת סיבוב בדרך לסרייבו! והם ענו "מעבר גבול? מה הכוונה? פשוט רכבנו דרך הכביש מבוסניה למונטנגרו". וזה השלב שבו הייתי צריך לחבורה של אנשים בוגרים שכאשר חוצים ממדינה למדינה מחוץ לאירופה, צריך לעבור במעברי גבול ולהחתים דרכון. וזו לא הפעם האחרונה שהייתי צריך להסביר את זה לאירופאים.

עכשיו, כן, אפשר לצחוק על זה, ועל כמה זה נאיבי וזה, אבל קחו צעד אחד אחורה. מדובר באנשים שגדלו ביבשת שבה המשמעות של גבולות הפכה להיות אמורפית מאוד. לתקופה קצרה ומשוגעת בקורונה הם חזרו להיות דבר שקיים, אבל הכל היה משוגע בתחילת הקורונה. בבלקן טרחתי וצילמתי את האופניים בכל מעבר גבול אפשרי (חוץ מבHum, שמה שומרי הגבול של רפובליקה סרסבקה גירשו אותי לפני שהספקתי לצלם, נבלות), כי כל פעם זה ריגש אותי- עוד מדינה שחציתי באופניים.

אבל כשעברתי לאירופה, זה התחיל להיות מאוד מאכזב, כי פשוט לא היה מה לצלם. בין סלובניה לאיטליה עוד היה איזה שלט נחמד, אבל החל משם, היה לכל היותר שלט שהם ציינו את המהירות המותרת, וגם זה הרגיש כאילו הם עושים לי טובה. ברגע הראשון זה כל כך מוזר, לחשוב שאתה פשוט… חוצה, והנה עברת ממדינה אחת לאחרת, אבל בגבול השלישי זה כבר נהיה מובן מאליו. הנקודה היא שכשאתה מבין שזו התודעה שאנשים גדלים בה, ומשווה את זה לישראל, בה הגבול הוא לא רק מוגדר היטב, אלא גם לא משהו שאתה יכול לפספס, והכניסות והיציאות אליה ספורות, ובכן, אי אפשר שלא לקנא מעט בנאיביות הזו.

לאיחוד האירופי יש השפעה לא מעטה על הבלקן באופן כללי. בפוסט על בולגריה ומקדוניה דיברתי על איך העובדה שלאזרחי שתי המדינות האלו מותר לעבוד בקלות באיחוד די שואב החוצה את כל האוכלוסייה המשכילה והלא משכילה, מה שדי תוקע את המדינות האלו. מצד שני, השאיפה של מקדוניה ומונטנגרו להצטרף לאיחוד כן דחפה אותן קדימה לנסות לשפר את הסטנדרטים הממשלתיים שלהם, אם כי כיום יש איזושהי תחושה של ייאוש, של הרגשה שהאיחוד קצת איבד מהרצון שלו להתרחב למדינות חדשות, ושהן לעולם לא ייכנסו. וכמובן, כמו שכתבתי בפוסט על יגוסלביה, האיחוד כן מנסה להיות גורם מייצב שמונע מדברים להתדרדר לעוד מלחמה בבוסניה (ובקוסובו), בינתיים בהצלחה, אבל מי יודע אם זה יחזיק.

הניסיון למנוע עוד מלחמה היתה ההצדקה הבסיסית ליצירת האיחוד האירופי מלכתחילה, וספציפית עוד מלחמה בין גרמניה לצרפת. יצא לי לבקר במרכז המבקרים/מוזיאון של האיחוד האירופי בבריסל (אחד המוזיאונים הטובים להפתיע של הטיול), והאתוס שהם מציגים שם הוא פשוט – אחרי מלחמות עולם, מדינאים במערב אירופה החליטו שהדרך היחידה למנוע את הסבב הבא של שפיכות דמים (חשש שהרגיש להם ריאלי בהחלט באותה תקופה) היא להפוך את המלחמה הבאה לפשוט לא כדאית מבחינה כלכלית. ואני חושב שזה משהו שחשוב להבין על הסיפור של האיחוד האירופי – הוא סובב בעיקר סביב קו השבר בין גרמניה לצרפת, והניסיון לאחות אותו. אני אישית קורא לאיחוד כfranco-prussian friendship project (או הFPFP, בקיצור). ובאמת, שתיים מתוך 4 הבירות של האיחוד נמצאות בגרמניה וצרפת (פרנקפורט ובשטרסבורג, עוד עיר שלואי ה14 בא וכבש), והשתיים האחרות נמצאות על קו התפר שבין האיזור הפרנקי/לטיני לאיזור הגרמאני, בלוקסנבורג ובריסל*. במובן מסוים, זה לא כזה חשוב שבריטניה יצאה מהאיחוד- היא אף פעם לא באמת היתה החלק מרכזי בסיפור הזה.

למרות איך שתפסתי את זה בזמנו, היריבות בין צרפת וגרמניה היא לא איזה איבה עתיקת יומין (בטח לא בסדר גודל של האיבה הארוכההה שהיתה בין צרפת ואנגליה), בין היתר כי גרמניה, ואפילו פרוסיה, זו לא מדינה מאוד ותיקה. כן, פרוסיה נלחמה נגד צרפת במלחמות הנפוליאיוניות, אבל כל אירופה נלחמה נגד צרפת, זה לא היה אישי. סכסוך הדמים באמת מתחיל בfranco-prussian war ב1870, כשהפרוסים והצרפתים, אחרי שהם כן הצליחו להימנע ממלחמה במשבר לוקסמבורג כמה שנים לפני כן, חשבו כל אחד בנפרד שמלחמה קצרה ומוצלחת נגד השני תעזור להם לייצב את המצב הפוליטי בבית. ובכן, צד אחד צדק. פרוסיה הביסה את צרפת בקלות, ודרך זה הפכה סופית לגרמניה, פרוייקט חייו של ביסמרק. הצבא הצרפתי, לעומת זאת, הושמד, פאריס הושמה תחת מצור, וצרפת נאלצה לחתום על הסכם כניעה משפיל בורסאי, וזה השלב שהאיבה הצרפתית גרמנית הופכת להיות הרבה יותר אישית ומדממת. באופן מקרי לחלוטין, כמעט 50 שנה אח"כ, ב1918, הצרפתים יכריחו את הגרמנים לחתום על הסכם כניעה משפיל בארמון ורסאי גם כן, באותו אולם בדיוק, מעניין למה.

אחרי שמלחמת עולם שניה הראתה לשני הצדדים שאולי להשפיל את היריב שלך עד עפר אחרי ניצחון זו לא גישה מאוד… פרודוקטיבית, הם החליטו להקים את קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC). או במילים של רוברט שומן, שר החוץ הצרפתי באותה תקופה, ואחד מראשי הדוחפים להקמת הקהילה –  "make war not only unthinkable but materially impossible". איזור עמק הSaar, שנמצא במפגש הגבולות בין צרפת, גרמניה ולוקסנבורג ואיזור עמק הרוהר  (Ruhr), שנמצא קצת יותר פנימה בתוך גרמניה, היו איזורים עשירים במתכת ופחם, שני המנועים הכלכליים העיקריים של התעשיות באותה תקופה. כדי למנוע מהם להפוך לפרס מפתה למנצח של המלחמה הבאה, הם פשוט יצרו קהילה של 6 מדינות – צרפת, גרמניה, הבנלוקסיות (Benelux, כינוי כולל לבלגיה, הולנד (the Netherlands, בשבילכם) ולוקסמבורג) ואיטליה (שאיכשהו נדחפה פנימה), ובתוך קהילה הזו, הסחר בפלדה** ופחם הפך להיות חופשי – בלי מכסים, בלי גבולות- שוק פתוח ושקוף תחת רגולציה משותפת. הרציונל היה פשוט- ככל שהקשרים הכלכליים יהיו יותר עמוקים ומסועפים יותר, ככה הסיכוי למלחמה ילך וירד.

וזה עבד.  הECSC הלך וגדל, גם מבחינת כמות המדינות החברות בו וגם מבחינת תחומי ההתעסקות שלו (התחום הבא היה ניהול נושא האנרגיה האטומית, למשל). ויחד עם הצמיחה הכלכלית שהוא איפשר, הוא חיזק את הקשרים בין צרפת לגרמניה, ואפשר להגיד שעם כל הבעיות שלו, במשימה הכי בסיסית שלו, האיחוד הצליח מעל ומעבר – אף אחד לא יכול לדמיין היום מלחמה בין שתי המדינות האלו (סביר להניח שאפשר להצביע על עוד כל מיני גורמים, כמו המלחמה הקרה, ועדיין).

עם השנים, ככל שנהיה ברור שלהצטרפות לאיחוד יש הרבה יתרונות כלכליים, עוד ועוד מדינות ביקשו להצטרף, ומהצד השני, גם האינטרס הפוליטי והכלכלי של האיחוד היה לגדול, אז הוא גדל ודי מהר (יש כאלה שיגידו שהוא גדל מהר מדי, ואולי היה צריך לחשוב פעמיים לפני שצירפו את יוון לגוש היורו, למשל, או את הונגריה באופן כללי). האיחוד היום מתמודד עם לא מעט בעיות – כלכלה, אקלים, פליטים ועוד אלף ואחת בעיות – אבל הבעיה הבסיסית שלו תמיד תהיה להגדיר מהו האיחוד האירופי ומה מגבלות הכוח שלו. זו תמיד הדילמה של איחוד מול עצמאות- לקבוצה תמיד יהיה יותר כוח להשיג את הדברים שהחברים שלה רוצים, בין אם זה לצוד חיות גדולות בסוואנה או להתארגן כמפלגה פוליטית שדוחפת אג׳נדה מסוימת, או קואליציה של מדינות שמתאחדות למטרות הגנה או סחר. אבל האינדיבידואל שמצטרף לקבוצה, כדי לקבל גישה לכוח הזה, חייב לוותר על חלק מהאוטונומיה שלו לקבל החלטות בעצמו. וזה בדיוק המתח של האיחוד האירופי – המדינות החברות בו מרוויחות גישה חופשית לשווקי האיחוד ולתנועה חופשית בו, אבל בתמורה צריכות לוותר על חלק מהריבונות שלהן – sovereignty vs prosperity. פתאום הן צריכות לפעול לפי חוקים שנקבעים בפרלמנט שיושב בריסל (או בשטרסבורג לפעמים) ולא בפאריז, רומא או וינה. יש הרבה מרמור בחלקים נרחבים של אירופה על ״שלטון הפקידים בבריסל״***.

אני אישית חושד שהצרה הבסיסית של האיחוד היא פשוט הזמן שעבר. הECSC הוקם על ידי דור של מדינאים שחוו באופן ישיר את הזוועות של שתי מלחמות עולם, והאמין שחייבים לעשות דברים אחרת, ויכול היה לשכנע את הציבור בנראטיב הזה, כי גם הציבור עבר את אותן מלחמות. גם הדור הבא, שהמשיך בתהליך של ההפיכה של הECSC ל-EU, חווה ברובו את מלחמת העולם השניה. הדור הנוכחי באירופה פשוט לא זוכר איך נראית מלחמה על אדמת אירופה****, אז קשה לו יותר להבין למה בעצם הוא משלם מיסים לעוד ממשלה (או ליתר דיוק למה הממשלה שלו מעבירה מהמיסים שלו לממשלה של האיחוד), וקשה יותר לחקלאי צרפתי/פולני/קרואטי להבין למה אסור לו להשתמש בחומרי הדברה מסוימים כי חבורה של אנשים, שרובם הגדול בכלל לא צרפתים או פולנים או קרואטים, אמרה שאסור לו (והחוקים של האיחוד נוגעים לכל תחומי החיים, מן הסתם). שגשוג כלכלי הוא תמריץ משמעתי ודבק חזק, אבל בלי האמונה בחשיבות של האיחוד כגוף ששומר על יציבות פנים אירופית, קשה יותר להחזיק את הדברים ביחד.  החזון המקורי של האיחוד היה ליצור מעין ״ארצות הברית של אירופה״, מדינת על עם הרבה אוטונומיה לכל חברה בו, אבל כרגע זה לפעמים נראה שהמאבק הוא לא להתקדם לשם אלא לא ליסוג אחורה. 

אבל גם לא קל יהיה להשיג את זה לאחור בצורה משמעותית. כן, הונגריה ופולין עושות הרבה רעש בקצוות, ואולי בשלב מסוים ילכו מספיק רחוק ויפרשו, אבל אני אישית מתקשה לדמיין מדינות מרכזיות באיחוד פורשות – האיחוד עשה בדיוק את מה שהוא היה אמור לעשות, ויצר קשרים כלכליים וחברתיים עמוקים מדי מכדי שיהיה קל לחתוך אותם בקלות.  נראה שבאתרי ההימורים איטליה מובילה כמועמדת הבאה לפרוש (ולוקסמבורג אהובתי נמצאת במקום האחרון : ), אחרי הבחירה של ראשת ממשלה מהימין הקיצוני, אבל יש לי הרגשה שברגע שהצעירים באיטליה יבינו את מה שצעירי בריטניה הבינו מאוחר מדי – שהמשמעות של פרישה מהאיחוד היא שהם לא יוכלו ללכת ללמוד או לעבוד בשוויץ, גרמניה או לוקסמבורג וכו׳, מה שרבים מהם עושים כיום – הם ישרפו את רומא (ואני יכול לדמיין שגם בדרום טירול, עם החיבור לאוסטריה והתלות בתיירות, זה לא יעבור בקלות). וזה לפני שאני מדבר על האינטרסים הכלכליים העצומים שמעורבים פה, מחברות בינלאומיות שעובדות עם רגל אחת באיטליה ורגל אחת באוסטריה, ועד לחקלאי שיצטרך לשלם מכס כדי לייצא את היבול שלו לצרפת או כדי לייבא דשנים מגרמניה. איטליה כנראה תהפוך לעוד כאב ראש לאיחוד, עם ממשלה יותר אנטגוניסטית ואירוסקפטית, אבל עדיין בתוך האיחוד, והאיחוד ישרוד [עדכון משנה אח"כ -לא רק שאיטליה לא הולכת לשום מקום, הממשלה האיטלקית הרבה יותר ידידותית לאיחוד מהצפוי] .

.
ואישית, אני מאוד מחזיק לו אצבעות. אם אני נניח צריך לבחור ממשלה עולמית שנשלטת על ידי אחד מהגושים הגדולים- סין, רוסיה, ארה״ב או האיחוד האירופי, אני חושב שדי ברור שעולם תחת סין או רוסיה יהיה מקום מזעזע, כל אחת בדרכה המיוחדת, וגם עולם תחת שליטה אמריקאית לא יהיה להיט גדול (נשק לכל ובריאות לאף אחד! יי-הא!).  האיחוד האירופי הוא היחיד מביניהם שמציג איזה אתוס או חזון שאני יכול להזדהות איתו, של איזשהו סט ערכים דמוקרטי וליברלי ושל ניסיון להוריד חומות וגבולות במקום להגביה אותן. אז שיהיה לו הרבה בהצלחה.

הערות שוליים

*לוקסנבורג היא בחירה סה"כ די מוצלחת לבירה – עיר בינלאומית חזקה ומתפקדת היטב, שמשלבת בתוכה גם גרמנית וגם צרפתית (אם כי עם השתלטות פרנקופונית הדרגתית), אבל העובדה שבריסל היא הבירה המרכזית של האיחוד היא… מוזרה. כאמור, מדובר בעיר שלא רק לא בדיוק מתפקדת מבחינה עירונית, אלא גם מופרדת למדי בין הואלונים לפלמים – לא בדיוק סמל של ״איחוד״. אבל בלגיה, יחד עם לוקסנבורג, היתה במדינות המייסדות של האיחוד האירופי, אז היא קיבלה בירה, ואין ספק שהיא בהחלט מייצגת בתוכה את הקונפליקט בין האיזור הפרנקופוני-לטיני לאיזור הגרמני (הולנדית, ובהתאמה גם פלמית, הן שפות מערב-גרמניות, בהגדרתן). ואם יש שתי מדינות שבבירור היה להן רק מה להפסיד מעוד סיבוב נוסף של מרחץ דמים אירופי – זו בלגיה ולוקסמבורג, שתקועות על הגבול בין האיזור הגרמני לצרפתי.

**אני מוצא בזה משהו פואטי שהסחר בפלדה היה אחד הבסיסים ליצירת הECSC והאיחוד האירופי. לא רק שהשליטה עליה כמשאב היתה תמריץ לסכסוכים, אלא שנראה לי שאין חומר או משאב שמייצג יותר את המלחמה המודרנית מאשר הפלדה (רובים, כדורים, טנקים, מטוסים וכו׳), אז זה שפלדה הפכה להיות כלי ליצירת גשרים בין מדינות זה די יפה (וכשחושבים על זה, על השטרות של היורו מודפסים גשרים. המ.). חשבתי בזמנו שגם האטומיום, הפסל העצום של מולקלת ברזל שנמצא בפאתי בריסל, הוא רפרנס לתרומת הברזל ליצירת האיחוד (שהבירה שלו, כאמור, בבריסל), אבל לא מצאתי לזה סימוכין.

***זה מרמור לא לגמרי מדויק, כי לאיחוד האירופי יש פרלמנט שנבחר באופן ישיר על ידי כל אזרחי המדינות שחברות באיחוד, ולמעשה יש בו מגוון של מפלגות, משמאל סוציליסטי עד עד לימין שמרני, וכולל לא מעט יורו-סקפטים ששואפים לבטל מבפנים כמה שיותר מהסמכויות של האיחוד. הבחירות לאיחוד אלו הבחירות הדמוקרטיות הכי רחבות היקף במערב מבחינת מספר מצביעים, שניות בעולם רק לבחירות בהודו. למעשה האיחוד פועל כמו כל מדינה, עם רשות מחוקקת, רשות שופטת ורשות מבצעת, והיו מקרים למשל בהם הפרלמנט לא אישר למועצת האיחוד (רשות המבצעת) את התקציב שהם הציעו. זה לא התחיל ככה, בהתחלה האיחוד היה פשוט מנוהל על ידי נציגי ממשלות שמונו ישירות על ידי המדינות החברות (בחלק מהפורומים אלו פשוט היו שרי החוץ/אוצר של כל ממשלה שנשלחו לשבת ביחד), אבל נראה שהם הבינו שאם הם רוצים שהאיחוד יהיה באמת גוף פאן אירופי, חייב להיות פרלמנט אמיתי, וב1979 נבחר הפרלמנט האירופאי הראשון. אז זה בטוח לא שלטון פקידים, אבל צריך להגיד שחלק גדול מהעבודה של האיחוד הוא יצירת נהלים בירוקרטיים אחידים לכלל החברות, בכל תחומי החיים, אז בהחלט יש הרררבבבההה עבודת פקידות מעורבת. ֿֿאגב, השפה שבה הדיונים בפרלמנט מתקיימים היא אנגלית, למרות שנכון להיום, אין אף מדינה דוברת אנגלית באיחוד. אני בטוח שזה מאוד משעשע את הבריטים.

****אני אישית סקרן לראות ממרחק הזמן מה המלחמה באוקראינה תעשה לתפיסה של האיחוד האירופי של עצמו, האם זה יהיה גורם מאחד או מפורר. בבוסניה שמעתי טענה שדווקא המלחמה באוקראינה נתנה איזה בוסט לאיחוד האירופי כגוף, כשפתאום כל המדינות התאחדו סביב הנושא של אוקריאינה ושמו את המחלוקות בצד (מה שחיזק את המעמד של הhigh commissioner בבוסניה).  אני לא מספיק עוקב בשביל להגיד כמה זה היה נכון אז, ואם זה נכון היום

סיום

אז זהו. הגיע הסוף של החלק הזה של הטיול, ומחר אני עולה על מטוס ויהיו לי שני אוקיינוסים לחצות כדי לכתוב איזה סיכום של כל מה שקרה לי בחצי שנה ומשהו האחרונה. יש הרבה מה לומר, לא בטוח איך לומר אותו.

In the previous post, long time ago , I promised that if nothing surprising will happen, I would write a few words about life on the road. "Nothing surprising will happen." ha ha

Well, it's really not surprising, because anyone who knows me knows that my time management is appalling, and I've just been busy chasing my tail, the miles I need to complete and the completion of the journal, which, with all due respect to the blog, always takes precedence.

But I took off for a trip almost three months ago, and more importantly, my odometer just crossed the 4000 kilometers of riding*, so I thought it was a good time for a temporary summary post, we'll call it the 4000 post, in honor of the mileage and in honor of the fact that it is very likely that it will easily cross the 4000 words.

*Although it is likely that 10-15% of them are "administrative" kilometers, that is, errands and wanderings in the cities. Only in Ljubljana I rode 82 km around the city in three days.

So I found/created some free time for myself, and it seems to me that it's time to write a little about how things have been going with me in the last two months, and what thoughts have been going through my mind lately. In fact, one of the reasons I write is because I've found that until I write them down, I tend to go back to the same thoughts, or rather, how I'm going to tell them to other people, and it's time to make room for new thoughts.

Since this post has swelled to a monstrous size even by my standards, I decided that in order not to discourage the reader, I will divide it into three parts, which I will publish over the next few days – the first part (what you are reading now) will be about where I was and what I did, what I plan to do onward and what a "dramatic" change I'm going to make from now on in my trip (dramatic announcement, everyone!). The second part will be more about everyday life, as I promised, and will be made up of parts of thoughts and experience, and may be a little less coherent than usual, but I will try to be interesting as much as possible. And the third part will be about my central experience from the Balkans – Yugo-nostalgia.

Where was Oren and where is he going?

So the last time I wrote here, I was sitting in a hostel in Podgorica, the capital of Montenegro and trying to summarize Macedonia (oh, Macedonia…). From there I went up the next day in a heat that threatened to melt me ​down ​to Centia, the original and much nicer capital of Montenegro, and Mount Lovcen, the national mountain of Montenegro that also gave it its name (the Black Mountain). From there I glided down the stunning serpentines to Kotor, which is touristy as they say, but I really like it and its story, and if I have time I will expand on it. From Kotor I rode to the Dormitor Park in northern Montenegro, one of the most impressive and beautiful parks I've been to. Friends, go to Montenegro. It's not the most interesting country in the world if you're into urbanism (despite the decent bike paths in Podgorica) but in terms of natural Wow per square meter, it doesn't seem like it has much competition. So many beautiful mountains in so little space! Perfect for a bike, but also perfect without.

From the north of Montenegro I crossed into Bosnia, most of which I rode with Anna, an Italian cyclist* whom I met through a friend, who rides a long and winding road from Vienna to Central Asia. Bosnia is admittedly less impressive than Montenegro in terms of natural treasures, but it also has nothing to be ashamed of, and above all it is interesting and complex and tragic and thought provoking. I have many thoughts about Bosnia. Also, it was nice for a change to ride with someone else. Not only that my default is to ride alone because who else would do such nonsense with me, I am also a big believer in the fact that every person owes himself a serious solo trip once in his life, and i'll talk about it in detail when the opportunity arises. But it was very fun to ride with another person, to talk not only to myself (which I do a lot), to see how someone else sees the things I encounter along the way, to share experiences from the journey so far and to let someone else make decisions sometimes, because deciding is tiring.

*(German-speaking Italy from South Tyrol, to be precise. It's not exactly Italians there. On the other hand, they haven't been Austrian for a long time either. It's complicated)

From Bosnia I continued to Croatia, where I visited Split, which is also quite touristy, and this time in a way that I was less comfortable with (Split's promenade reminded me of Eilat, and not in a good way), but hey, Diocletian's palace is there, and he is one of my favorite Roman emperors. I befriended Tomislav, the tour guide who may be mentioned later, started from an argument about whether Diocletian is one of the five great emperors (of course he is, but Tommy is a big fan of Marcus Aurelius). And from Split I went on a route called the Adriatic crest which was very beautiful and kept me away from the crowded and terribly hot beach on the one hand, but it was also very challenging and it all brought me to a significant decision regarding the nature of the trip, and more on that later.

From northern Croatia I moved to Slovenia. For me, Slovenia is the gateway to Europe. The Croats tend to see themselves as part of Europe more than the Balkans (I understood that they like to say that Zagreb is located more westward than Vienna…), but how to say it politely, they are indeed in the EU politically, but culturally they are still on the Balkan continuum. In Slovenia, on the other hand, you feel the change – in the infrastructure, in the driving culture, in the character of the people. They do have a foot here, a foot there (after all, they were part of Yugoslavia and speak a Slavic language, although it is somewhat different from the Serbo-Croatian that everyone will understand from Montenegro to Zagreb), but they are part of Europe in the sense that is most meaningful to me on a personal level, and that is that at the Slovenian border I entered the Schengen area . Which means the stopwatch started on July 7th, and I have three months to get out the other side, to the UK. Out of these three months, I have already used 11 days for a great tour in Slovenia, where I had time to drive on a beautiful Roman road, visit Ljubljana and be nostalgic about my visit here in 2013, and settle the score with the ascent that knocked my knee on that trip.

And that's it, now I'm in Nova Gorica, a Slovenian town on the Italian border (meaning New Gorica, because the Italians got the original Gorica in the agreements after WWII, even though they literally lost to *all* sides in that war, but the Allies were more worried about the communists than the fascists at the time this one), preparing for a mounted invasion of Italy. After all the mountains I've ridden, it's going to be interesting to ride in the plains of the Po valley, although it's not expected to be too easy – the temperatures here continue to rise, and those who don't start riding at six in the morning will find themselves sweating their souls out at 12 noon.

From there I'm going to continue on some combination of ways to Switzerland, France, Luxembourg, Belgium, and of course a pilgrimage to my personal mecca, the Netherlands. From Amsterdam I will surf along the coast to Calais, and from there barge to Dover.

Slovenia is quite the halfway point from Istanbul to London, and also clearly marks a significant change in how the journey will look from now on, in a variety of ways. And since the journey is changing, I've decided it's time to change a few things, and let's talk about it-

Bikepacking – the good, the bad and the sweaty, or – why I'm back to touring

So I think the first thing to talk about is if my bike so far has looked like this-

So now they look like this-

For those who need an explanation, which is probably most people – the tires have become smaller, and the rear bag has been replaced with two Ortlib carrier bags. In other words – I'm back in Touring mode, friends. The bikepacking experiment was cool, and gave me some great experiences, but I'm coming home.

So first of all, it should be said that riding in the style of bikepacking is a great thing, if it is done properly. The ability to drive (theoretically) in all terrain conditions allows, as I wrote in a previous post, not only to drive deep in nature, away from the cars, but also to drive on the dead end roads, the roads where there is no passing traffic because they don't get anywhere at the end, which is wonderful. And what does it mean to do it right? This means planning correctly. For example, I got to know through Tristan Ridley's blog a site called ride with GPS (or RWG, for short), and I sat on it while preparing for the trip and sketched a route. The beauty is that you can sometimes look at an aerial photo and identify where there are dirt roads or unmarked passages that connect marked roads, and connect the unconnected. Sometimes it turned out that I marked to myself to ride through a railroad or a water carrier, but for the most part it worked quite well, and a few times it worked really well. But it requires very thorough planning. And this is perhaps my first problem with this style of travel – in order for it to pay off, it requires much more planning per kilometer, and allows for much less fluidity, and my entire trip is a very fluid in time and space. It's a great thing to do if you're traveling for three weeks, but planning a good itinerary for six months is almost impossible.

But the fundamental problem with planning a good bikepacking route, at least for me, and probably one of the main reasons I return to touring, is the basic uncertainty, or simply put – you never know what dirt road you're going to meet. There are things that simply cannot be seen in an aerial photograph. Asphalt, say what you will, it is predictable. I know what speed I will be at on the plain, I know at what speed range more or less I will go uphill. I can say with pretty good certainty that I will get up in the morning, ride, depending on the topography, between 70 and 100 km and arrive at the city/camping/random point I chose to finish at.

With a dirt road you don't have that certainty. You can ride on a dirt road at 20 km/h and have fun, and you can meet a dirt road that 8 km/h is a struggle. You can do 80 km easily, and you can find that today you are going to fight all day and still do 45 km (say, as a theoretical example, if you cross the Rhodopes through mud and snow). The day I wrote the first draft of this part of the post I was in Croatia, and the first part of the day was on a nice and wonderful white dirt road that overlooked the Adriatic Sea and made me think what a wonderful thing bikepacking is, and how glad I am that I do it. But an hour later I found myself on a gravel road with stones and rocks that I struggled with every meter of the road. And that's assuming I'm still riding. Quite a few times you just find yourself, especially on the uphills, especially on the loose gravel, dismounting and pushing, cursing profusely. On the asphalt, the gradients will almost always be reasonable (minus some tough side-roads that I encountered specifically in Slovenia).

And that's another part of my problem with bikepacking- when you're riding on asphalt, the amount of suffering you're going to experience is pretty predictable and known in advance.

It is not that there is no suffering in Touring. In Laos I went up a murderous climb, 1500 meters by 15 km (which is 10% gradient *average*, in reality there were much steeper parts), which pretty much broke me, and was the only time on that trip that I went down and pushed part of the way. After I finished it I said to myself that I'm doing *that* again. I can do 1500 meters of climbing, but over more kilometers (and I did), or 10% gradient over fewer kilometers, but not both both at the same time.

But it was a rather one-time event, and that it was an old and non-standard road. Most of the time the level of suffering you face, if you neglect wind and rain and other annoyances, is quite predictable and measurable. In bikepacking, on the other hand, you never know how much you're going to suffer (or as I put it to myself- "How much do you like to suffer from one to Hanoch Redlich ?"), and honestly, I'm tired of guessing.

So in Ljubljana I bought myself new and relatively narrow tires (the so-called gravel tires, 47 mm, and oh, do i roll now), and now I got myself a pair of second-hand panniers from my host (Ortlib Vintage!) and come on, let's see what Europe has to offer 🙂

It's not that I won't ever go on dirt roads again, my tires aren't called gravel tires for nothing, but it seems to me that if it's roads that require more serious tires than the ones I have now, I'm not that interested in riding them anyway.

And I think this is the stage where people might ask themselves what the connection is between what roads I ride and what equipment I have – if I don't want to ride on dirt roads, that's fine, don't ride on dirt roads, what does that have to do with tires and bags? So the point is simple – to ride on rough roads, you want wide tires with good grip, and bags that are able to take hits, that is, soft and not hard connections (meaning straps and not plastic clips). Side bags have rigid attachments, and while they're incredibly durable, they're not meant to be ridden in singles.

And where is the problem with that? So at the tire level, the equation is simple: wide tires = more friction = much more effort per meter. In the end, even when I was supposedly backpacking, I found myself 80-90 percent of the time on paved roads while riding. And when I ride with thick tires on the road, I ride slower, and I get more tired at the end of the day, and mostly feel a little stupid about the whole thing. On the side of the bags, the bikepacking bags (especially the rear bag) are very limiting in space and in your ability to pack quickly – everything has to be compacted and packed carefully, and removing them from the bike is much more complex and slow. Side bags are a wonderful invention that allows me to easily shove all the equipment I ever need (or a week's shopping at the market) into two large bags and simply hang them on the bike. Everything is accessible and available. When I have to pack in a bunch of small bags, every morning takes longer, and when I get to the hostel, I need a lot of time to unpack bags instead of just pulling out two side bags. It's a lot more hassle and effort, and feels silly.

But in the bottom line, these two things come down to one thing – time. Starting to move takes longer, and riding takes longer. And in the end, it means that I progress more slowly, and mostly I have less time for the experiences that I do want to have. I took a long time for this journey, but it is not endless.

I don't regret trying bikepacking, the ability to go deep into the land gave me some great rides (I especially remember a wonderful descent in eastern Montenegro, pure happiness), and I also learned quite a bit from it, especially how to manage with much less equipment than I thought possible. Relative to other people I've met doing similar trips, I'm very thin on gear, and don't feel like I'm lacking too much. I think I'll buy another pair of underwear and a shirt, and flip-flops, and maybe carry a little more food with me, but with all that, now that I have two side bags, one of which will fit my backpack, I'll still have more storage space than I need.

It was a successful experiment for me, I learned a lot from it. I unequivocally see myself returning to Montenegro sometime in the future with a mountain bike and minimal equipment for a couple of weeks of intoxication and aching legs. I also don't think it's improbable that when I continue after London, I'll return to this mod, with slight changes (if anyone says to themselves "wait, what's going on after London?" – well, keep reading), because there maybe there will be a justification for a bikepacking setup, or at least for a setup that can handle difficult terrain. But right now, for the second half of the Europe, I'm going back to my roots. It will take time to find a new and proper arrangement, (and probably lose an item or two, because that's when it happens) but I'm undoubtedly back in familiar territory.

And now, let's talk about moving on to less familiar territories.

After London

When I wrote the first post, I wrote that I was riding from Istanbul to London, and then I wrote "Some of those reading this have heard from me about more grandiose plans, and they are still within the scope of 'the plan', but it seems foolish to me to make big announcements before I have even left the borders of Greater Constantinople".

Well, since I not only left the borders of Greater Constantinople, I left the domain of the late Ottoman Empire, and even close to the borders of Byzantium at the height of its power, and after 4000 km, it seems to me that you can say what 90% percent of those who read these lines already know, and that is that I not planning to finish in London. there is "after London"

The goal is to move on, well, as long as I'm enjoying the journey and as long as I can. But to be more specific, the plan is this – since I will arrive in London at the end of summer, so after a few weeks of rest with friends in Cambridge, I intend to fly to the southern hemisphere and from there slowly make my way back to Istanbul. During the winter months I'll probably be in Australia, New Zealand and then I'll start riding and boating along the big Pacific islands (Papua New Guinea? Philippines? Taiwan? Definitely a homeland visit to Korea). And when spring in the northern hemisphere will return again, I want to reach Beijing and hopefully, together with another friend, ride back to Istanbul. And then I have crossed Eurasia on a bicycle – Tada!

The word "hopefully" is important here, because first of all, I recognize myself that this is a very, very ambitious plan, which depends on many factors. Will China, for example, allow tourists to enter again in 2023? Not clear, because currently it's not. And of course there can be many things that will change along the way. And beyond all the unknown variables, there is the most important variable and that is how I feel about the whole thing. It's definitely an ambition and a dream, but I don't intend to marry this decision – as I said before, I intend to continue as long as I can and especially as long as I enjoy the whole thing. Right now, in the overall scheme of things, I'm having a lot of fun. There are miserable days of horrible heat, cruel mosquitoes that don't let you sleep, torrential rain that catches you just before the campsite, or just a day when nothing goes right. But overall, I'm getting so much out of this journey right now that I have no thoughts of stopping.

But maybe I'll get to London and decide I've had enough. "Because I decided I'm crossing Eurasia" is not a good enough reason in my opinion to do what I want to do (although it is a cool title). I think many people can testify that I am a stubborn person sometimes, for better or for worse, but I also try to listen to myself from time to time.

In the following posts – life on the road! And if I ever get to it – Yugoslavia!

post Scriptum. – This post is the first post written entirely on the keyboard and the cell phone. It was a little challenging, but we did it! And many thanks to my sister Nirit and brother Amir for proofreading and helping with things that cannot be done from the cell phone. How lucky to have siblings…

האנדרטאות היו אחד הדברים הראשונים שתפסו לי את העין כשנכנסתי למזרח בלגיה. מאז קוסובו ו/או קרואטיה לא ראיתי כל כך הרבה אנדרטאות לוחמים במרכזי כפרים. בלגיה באופן כללי היתה תמיד אחד משדות הקרב החביבים על אירופה המודרנית, מווטרלו במלחמות הנפוליוניות דרך מלחמות החפירות במלחמת העולם הראשונה, עד לקרב על הבליטה בארדנים במלחמת העולם השניה, ובהתאמה לא מעט בלגים נפלו במלחמות האלו, אז יש הרבה מה לציין.
הדבר השני שתפס לי את העין הוא כמובן דגל בלגיה, עם שילוב הצבעים השחור-אדום-צהוב שלו. עם זאת, לאור ההיסטוריה הצבאית של בלגיה, אני מרגיש שיש פער גדול בין הדגל של בלגיה, שהוא פחות או יותר השילוב צבעים שהכי משדר "זהירות, אני מסוכן", לבין, ובכן, בלגיה*.

לא יכולתי שלא לתהות אם הזיכרון של מלחמות העולם, שמיוצג באנדרטאות האלו, לא מייצג גם איזה רצון ליצור נרטיב לאומי מאחד במדינה שזקוקה נואשות לנרטיב כזה, אבל נגיע לזה.

* אלא אם אתם תושבי קונגו, ואז הצבעים של דגל בלגיה אכן מסמנים סכנת מוות עבורכם, אבל גם לזה נגיע בהמשך.

אנטוורפן

את הסיבוב הראשון שלי בבלגיה העברתי במזרח שלה, איפה שהגבעות רבות, השדות ירוקים , הצ'יפס מצוין ומזג האוויר לא מאוד החלטי, אבל נוטה לזועף. כאמור בפוסט הקודם, רכבתי שם עם ג׳ואנה, ידידה מהאקוטופיה, וביחד נאבקנו בשילוב הקטלני של גשם, עליות תלולות ויותר מדי צ׳יפס בבטן (צ׳יפס הוא בלגי במקור, לא צרפתי, כמו שכל בלגי יטרח לציין אם תגיד את המילים french fries. זה החיילים האמריקאים במלחמת העולם השניה שאחראים לבלבול הזה).

בסיבוב השני שלי בבלגיה, כשירדתי דרומה מהולנד, הגעתי ישירות ביומי הראשון לאנטוורפן, והתארחתי אצל סטף, בחור חביב שעובד במחלקת השיווק של הנמל של אנטוורפן. וזה לא מאוד מקרי שהתארחתי אצל מישהו שעובד בנמל. כולם מכירים את אנטוורפן בתור אחת מבירות היהלומים העולמיות (וכבעלת ריכוז מאוד גדול של יהודים חרדים, וגם המקום היחיד בטיול שראיתי חרדים על אופניים).

אבל בתכל'ס, היא לפני הכל עיר נמל, וחתיכת עיר נמל. הנמל של אנטוורפן הוא עצווווםםם, השני באירופה מבחינת נפח סחורות (אחרי רוטרדם) והראשון בשטח הקרקע שלו, והמעסיק הכי הגדול בעיר בפער גדול. איכשהו יצא שכמעט כל הזמן שביליתי באנטוורפן סבב סביב הנמל הזה. בין היתר נקלעתי במקרה למרכז המבקרים של רשות הנמל באנטווורפן, וזה היה אחד ממרכזי מבקרים הכי המעניינים ומושקעים שהייתי בהם. היה הרבה דיבור על איך שהם מנסים להפוך את הנמל לירוק ונקי יותר (למשל, לחבר את האוניות לשקעים חיצוניים, כדי שהן לא יצטרכו להפעיל את המנוע כדי לספק לעצמן חשמל כשהן עוגנות), אבל לאור זה שהנמל כולל גם את מתחם ייצור הכימיקלים הכי גדול באירופה, שום טורבינת רוח (ויש שם הרבה כאלה) לא הולכת לעשות אופסט לזיהום שם. מצד שלישי, אנחנו אלו שצורכים את כל מה שמגיע משם, אז אי אפשר לזרוק אבנים מבית מזכוכית.

העובדה שמרכז המבקרים של הנמל הוא כ"כ מרתק היתה מפתיעה באותה מידה שבניין המנהלה של רשות הנמל הזה היה אחד הבניינים היפים ביותר שראיתי בטיול עד כה. זה פחות מפתיע כשאתה מגלה שהוא בניין שתוכנן על ידי זאהה חדיד. יש לי השערה שהתחרות הזו בין רוטרדם לאנטוורפן דחפה אותם לנסות לבנות את בניין המנהלה המרשים ביותר שהם יכלו לבנות, כדי להרשים לקוחות פוטנציאלים ולתת להם תחושה שאנטוורפן הוא נמל חדשני ומודרני (כי הם כבר בקצה היעילות האפשרית של זמני פריקה והטענה, אז לעשות רושם זה מה שנשאר, ורוטרדם מלאה בבניינים רבי רושם). סטף, בתור מי שעובד במחלקת המרקטינג של הנמל, אמר לי שכרגע, עם כל הבלאגן העולמי בשרשרת האספקה והפקק הבלתי נגמר בנמלים, זה לא באמת משנה – בעלי האוניות פשוט הולכים לנמל שיש בו מקום פנוי כרגע לפרוק את הסחורות, ופחות חשוב להם כמה מגניב המקום נראה.

אנטוורפן היא גם עיר אופנה עולה, או לפחות מנסה למתג את עצמה ככזו, אבל כששאלתי את סטף איך הוא היה מתאר אותה, הוא אמר שזו בעיניו עיר עם שאיפות להיות קוסמופוליטית ובינלאומית אבל היא עדיין מרגישה כעיר קטנה מאוד. זה בהחלט הרגיש ככה, וזה היה נחמד מאוד.

בריסל

בריסל היא בלאגן. אנחנו קוראים לה עיר, אבל בפועל, זה למתוח מאוד את המושג, באופן מנהלי מדובר באוסף של שכונות שמנהלות את עצמן, עם עיריות משלהן (קצת כמו הboroughs בלונדון, רק יותר קיצוני). הידעתם? מתקן טיהור השפכים הראשון בבריסל נבנה בשנות התשעים(!), כי רק אז הם הצליחו להתארגן על עצמם (ועד אז הם פשוט שפכו הכל לנהר).
הדבר הכי ידוע על בריסל, אני מניח, שמעבר להיותה הבירה של בלגיה, היא גם הבירה הראשית של האיחוד האירופי, וזה מעלה את השאלה למה לבחור את העיר הלא כ"כ מתפקדת כבירת האיחוד. אני מקווה לדבר עליה קצת יותר בפוסט הבא, על האיחוד האירופי, אז אני לא ארחיב יותר מדי, רק אגיד שאחרי אנטוורפן, (ובדיעבד בהשוואה לגנט שהייתי בה אח"כ), היא בהחלט לא הרגישה לי מאוד ידידותית לאופניים, ובאופן כללי הרגישה לי קצת קשוחה, אבל בכל זאת נהניתי שם.

גנט וברוז'

גנט היא העיר החביבה עלי בבלגיה, בלי שום ספק. קודם כל, כמובן, מדובר ככל הנראה בעיר האופניים הטובה בבלגיה, עם תשתיות ברמה הכי טובה שראיתי מחוץ להולנד ומלא מלא רוכבים. מעבר לזה, מרכז העיר ההיסטורי של גנט פשוט יפה להפליא, הרבה יותר מזה של ברוז' למשל (מצטער ברוז', את פשוט צפופה מדי מכדי להיות מרשימה באותה מידה). ואם נמשיך בהשוואה לברוז', היא גם הרבה פחות תיירותית. זה לא שאין תיירים בגנט, יש הרבה מהם. אבל יש גם *עיר* שמרגישה כמו עיר אמיתית ולא כמוצג מוזיאוני גדול (זו גם עיר שמכילה אוניברסיטה גדולה, וזה מוסיף לתחושת "יש פה חיים"). יצא לי גם לפגוש שם את אחד ממדריכי הסיורים הכי טובים שפגשתי, סבסטיאן, שעשה לי סדר בראש לגבי בלגיה. אבל בעיקר, הסיבה שהכי חיבבתי את גנט היא המארחים שלי שם, זוג בלגי-ישראלי (הבחורה בלגית, הבחור ישראלי) נחמד להפליא שהתחברנו מאוד. הם למעשה ניסו לגור תקופה בישראל, אבל מאחר שמשרד הפנים עושה כמיטב יכולתו כדי להקשות על לא-יהודים לחיות בישראל, באופן כמעט מוצהר, הם עברו חזרה לבלגיה. היו לי שיחות מאוד מעניינות עם הבחור על החיים בבלגיה, ועל איך זה להגר למדינה זרה כשאתה כבר אדם בוגר*. היא מצידה הראתה לי איך היא מייצרת סבון, שזה מה שהיא עושה למחייתה באופן מוצלח למדי (וגם נתנה לי סבון במתנה).

את ברוז' לעומת זאת לא נורא חיבבתי. היא נחשבתי לפנינת התיירות של בלגיה, ומושכת מלא תיירים מכל העולם, הרבה מהם בריטים שיכולים להגיע לשם בקלות, ומרגישה בהתאם תיירותית להחריד. מדריך הסיור שהייתי בו שם אמר שחלק מהעלייה של ברוז' למעמד הזה קשורה לכך שצ'רצ'יל ממש אהב אותה (יש לו לא מעט ציורים שהוא צייר של סצינות בברוז', בעיקר של הבגינאז', עליו הוא אמר שזה המקום היפה ביותר בעולם עבורו) וניסה לקדם אותה כיעד תיירותי לבריטים אחרי שהיא נפגעה קשות במלחמת העולם השניה. הסיבה העיקרית שאני עצרתי בה היא כי אחד מהסרטים האהובים עלי בתבל נקרא in bruges ומתרחש שם, אז בעיקר עברתי שם בשביל הקטע, ומהר מאוד, אחרי שעברתי בכל המקומות שהסרט מצולם בהם, די מיציתי.

החוויה המעניינת שלי בברוז' דווקא היתה להסתובב עם המארח שלי, כומר קתולי מקומי בשם לודה, ולעזור לו להביא מצרכים לחנות החברתית שהוא מפעיל עם קבוצה של מתנדבים צעירים מהקהילה שלו (ולנסות לא לאבד אותו בזמן שהוא מזגזג על התלת אופן החשמלי שלו דרך עשרות תיירים). החנות החברתית זה קונספט יפה, וקצת למדתי איך היא עובדת. בעיקרון כל נזקק ממלא שאלון על מצבו הסוציואקונומי (לא זוכר אם זה נעשה בשיתוף עם הרשויות), ובהתאמה מקבל כמות של נקודות, שאיתן הוא יכול לרכוש מוצרים. כמו כסף, בתכל'ס, רק שזה תקף רק לחנות הזו. משום מה הנחתי שבעיקר יהיו שם מהגרים, אבל היו שם גם לא מעט בלגים מקומיים, חלקם מבוגרים. כששאלתי את לודה על זה, הוא אמר שכן, זה לא בהכרח מהגרים, זה לפעמים נניח אם חד הורית לארבעה ילדים עם מזל רע. זו הרגישה חוויה מעט דיסוננסית, להסתובב עם מצרכים לעניים בעיר שמשדרת כל כך הרבה עושר ומלאה בתיירים, אבל בסוף זה ככה בכל מקום. אגב, כששאלתי איך הם משלמים שכירות על החנות הזו, הוא אמר שהם לא, זה רכוש של הכנסייה. נוח מאוד, ומראה שאפשר לעשות גם דברים טובים עם רכוש כנסייתי.

וזה לא שיש הרבה מה לעשות עם הרכוש הזה במילא. כמו הולנד, גם בלגיה עוברת תהליך חילון עמוק, ולודה סיפר שקהילה בכנסייה ממוצעת היא במקרה הטוב 30 איש ואישה. הוא ספציפית מרכז את קהילת הצעירים, כי הם הבינו שאדם צעיר שרוצה להשתתף בקהילה דתית ירגיש לא מאוד קשור לקהילה של 30 איש שרובם סביר להניח מבוגרים ממנו בעשרים עד ארבעים שנה, אז הם יצרו קהילה שבה אנשים צעירים יכולים להשתתף ביחד. אבל באופן כללי, הוא נתן לי תחושה שהוא משתתף בקרב מאסף אבוד מראש, וזה קצת העציב אותי. (אזהרת מחשבה אפויה למחצה) אני יודע שלדתות, וספציפית לדת הנוצרית, יש הרבה מטען היסטורי בעייתי, וגם היום, ובכן, אלו לא מוסדות חפים מבעיות, בלשון המעטה. אבל כמו שנרגיש שיש אובדן בהיעלמות של איזו תרבות/דת ילידית בדרום אמריקה, אני חושב שיש איזה אובדן מסוים בהיעלמות מוחלטת של הכנסייה הקתולית מבלגיה. הכנסיות כבניינים תמיד יישארו (עד שיהפכו אותן לחדרי כושר), אבל אני חושב שיש משהו שונה בין לבקר בכנסייה פעילה לבין מוצג מוזיאוני/ארכיאולוגי. לטוב ולרע, יש שם כל כך הרבה היסטוריה תרבותית. וקל לדבר על כמה דת ממוסדת זה דבר נורא (וזה הרבה פעמים באמת נורא), אבל זה שונה כשאתה פוגש כומר כמו לודה, שמנתב את האנרגיות והמשאבים שלו כדי לעזור לנזקקים תוך כדי דהרה על תלת אופן.

הערות שוליים

*בקצרה, ובאופן לא מפתיע- לא פשוט. אני חושב שבהכללה גסה, קשרים חברתיים זה דבר חשוב במיוחד לישראלים, וזה מאוד קשה ליצור חברים חדשים בגיל מאוחר, כשאתה מגיע לסביבה שלכל האנשים סביבך כבר יש מספיק חברים, אז למה שהם יהיו חברים שלך עכשיו. מעבר לזה, מזג האויר לא עושה הנחות. בחור ישראלי שפגשתי בבריטניה אמר לי שכשמהגרים למדינה אירופית, מאוד חשוב לעשות את זה באביב ואז ליצור כמה שיותר קשרים, כי ברגע שמגיע החורף, כולם הולכים להשתבלל בתוך הבתים שלהם, ואתה פשוט לא הולך להכיר אף בנאדם חדש.

למה בלגיה?

באופן כללי, די חיבבתי את בלגיה, אבל כולם, כולל הבלגים, מסכימים שמדובר במדינה לא מתפקדת. אני מניח שרוב הקוראים כאן מכירים פחות או יותר את החלוקה של בלגיה לחלק הואלוני בדרום שדובר צרפתית ולחלק הפלמי, שדובר פלמית, שזה לא בדיוק כמו הולנדית, אבל גם לא בדיוק לא (ראיתי מישהו עושה אנלוגיה לפער בין אנגלית בריטית לאנגלית אמריקאית). רק כדי להוסיף לבלאגן, יש עוד חלק קטן שדובר גרמנית בצפון מזרח בלגיה, שלרוב מוכלל בואלוניה מבחינה מנהלית. גם אני ידעתי את זה, אבל מה שלא הבנתי זה עד כמה החלוקה הזו עמוקה.

בלגיה באופן כללי מתנהלת כמו שתי מדינות שונות ברמה הפרקטית. למשל, אין מפת שבילי אופניים מאוחדת של כל בלגיה, רק של החלק הפלמי ושל החלק הואלוני בנפרד. אבל זה לא שיש שם 2 ממשלות שונות. הו לא, שתי ממשלות זה לחובבנים. לבלגיה הקטנה יש לא פחות מ-6 ממשלות שונות! בחוקה! כי יש את הממשלה הפדרלית, ובאופן טבעי יש ממשלות של החלק הואלוני והחלק הפלמי. אבל גם לבריסל יש ממשלה נפרדת, כי היא בלאגן מעורבב בפני עצמה. ואז, מאחר שיש ואלונים שגרים גם בואלוניה וגם בבריסל (ומתי מעט בפלנדריה), יש גם ממשלה של הקהילה הצרפתית, שאני לא לגמרי מבין את הסמכויות שלה, אבל מתעסקת בתחומים של חינוך ותרבות. ואם יש לצרפתים ממשלת קהילה, אז מן הסתם שגם למיעוט הגרמני בואלוניה יש ממשלת הקהילה. רק הפלמים החליטו שממשלת קהילה פלמית זו כפילות מיותרת עם ממשלת פלנדריה ואיחדו אותן, כי הם בקטע של יעילות.

בפועל כמעט שאין שום אינטרקציה בין הואלונים לבין הפלמים, כל אחד חי בקהילות/שכונות/ערים שלו ולא כל כך בא במגע עם הקבוצה השניה, נראה שבאמת מדובר בשתי מדינות שונות שאיכשהו חולקות את אותו דגל. נישואים לא מתפקדים פר אקסלנס. וזה מעלה את השאלה- איך בכלל הגענו למצב הזה? ולא פחות מזה – ולמה הם עדיין נשארים ביחד?

מאיפה בלגיה צצה?

ניסיתי לקרוא על השאלה הראשונה, ולא הצלחתי לזקק תשובה חד משמעית.  אפשר להתחיל אותה מאותו מקום שבו אפשר להתחיל להסביר הרבה סיטואציות מדיניות מוזרות ברחבי אירופה- our old friends, the Habsbourg*. במקרה של בלגיה, ובכן, בית האבסבורג (החלק הספרדי שלו) שלט בארצות השפלה (מה שאנחנו מכירים כהולנד, בלגיה ולוקסמבורג), אבל עקב מקרה קשה של ניהול כושל (וכמובן מלחמות דת), החלק שהיום הוא הולנד הכריז על עצמאות. גם החלק הפלמי בבלגיה ניסה לקבל עצמאות, אבל נכשל. וככה יצא שבמשך כמה מאות שנים, בית האבסבורג שלט על האיזור המשותף הזה, שבחלקו הדרומי, שגבל בצרפת, ישבו דוברי צרפתית, ובחלקו הצפוני ישבו דוברי פלמית. ב1815, אחרי המלחמות הנפוליאניות, המעצמות החליטו לתת את חבל הארץ הזה (שבינתיים עבר להאבסבורגים האוסטרים, שבמילא לא ממש רצו אותו) לידי הממלכה ההולנדית המאוחדת שהוקמה אחרי המלחמה.
אלא שאחרי 15 שנה של ניהול כושל גם מצד ההולנדים (דבר נדיר יחסית אצלם), הם הצליחו לעצבן פחות או יותר את כל חלקי האוכלוסייה שם. הם עיצבנו את הקתולים על ידי מדיניות שדחפה את הדת הפרוסטנטית, הם עיצבנו את הליברלים בזה שהיו הרבה פחות נציגים בלגים בממשלה ובפרלמנט (למרות שהיו יותר בלגים מהולנדים בממלכה בשלב הזה), ומן הסתם שהם עיצבנו את הואלונים דוברי הצרפתית מעצם היותם הולנדים. והכי חשוב, הם איכשהו הצליחו לעצבן גם את התושבים הפלמים של בלגיה. אז ב1830 פרצה מהפכה קצרה שסילקה משם את השלטון ההולנדי, שכנראה כללה את הפעם היחידה בהיסטוריה שמהפכה מתחילה עקב מופע אופרה. אבל זה עדיין רק צב אחד למטה- למה הצד הפלמי, שהיה פרוטסטנטי, ודיבר במילא הולנדית, בכלל בחר להצטרף למרד הזה? קשה לתת תשובה ברורה או קצרה. מדריכה (פלמית) בסיור שעשיתי בבריסל טענה שהאליטה דוברת הצרפתית (והאליטה אז באמת היתה ברובה ואלונית) שטפה לאיכרים הפלמים את המוח בזה שהיא האשימה את השלטון בהולנד בכל הצרות  שלהם, כולל הבצורת. אבל נראה, לפחות ממה שקראתי ודיברתי עם אנשים אחרים, שזו תשובה מאוד שטחית. סביר להניח שלפחות עבור חלק גדול מדוברי הפלמית, הזיהוי שלהם כבלגים דוברי פלמית היה חזק יותר מהזיהוי שלהם כדוברי הולנדית, מאחר שהם בכל זאת חיו כישות נפרדת במשך מאות שנים, גם אם תחת כיבוש ספרדי/אוסטרי, והממשלה באמסטרדם היתה רחוקה ומנוכרת להם. לא כולם תמכו במאבק לעצמאות (גם לא כל הואלונים, אגב, חלק רצו להישאר תחת שלטון הולנד), אבל מספיק מהם כן.

אלא שבניגוד לשוויץ, שיצרה מדינה פדרלית שפחות או יותר מכבדת את כל הקבוצות האתניות השונות שחיות בה (גרמנים, צרפתים, איטלקים), בבלגיה, כמעט מיד לאחר השגת העצמאות האליטה הפוליטית הואלונית די ניסתה לדחוק החוצה את השפה ההולנדית. הפלמית זוהתה מבחינתם כשפה של "הכובש", אבל להזכירכם, זו גם שפה שכאמור חצי מהאוכלוסיה מדברת… הם קבעו למשל שכל ענייני הממשלה, האקדמיה והצבא יתנהלו בצרפתית, מה שיצר באופן מיידי ניכור ואנטגוניזם straight out of the gate בין שני חלקי בלגיה, וזה לא בדיוק השתפר משם. בכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה היו בדלנים פלמים שבירכו על ההגעה של של "בני הדודים הגרמנים", למשל.

הערת ביניים- ממלכת בלגיה

בלגיה היא אחת מאותן מדינות אירופאיות שעדיין מחזיקות בית מלוכה. הקונספט של בית מלוכה בעת המודרנית הוא מאוד מסקרן בעיני, וכל מדינה שהייתי בה ניסיתי להבין איך עדיין יש בית מלוכה, ואיך בעצם קרה התהליך של העברת הכוח מהמלוכה לממשלה נבחרת. יש כמה סוגי סיפורים בז'אנר הזה, מהסיפור האנגלי של העברת כוח הדרגתית לאורך מאות שנים (וגם שוודיה פחות או יותר נופלת למודל הזה), להחלפה מהירה ואלימה בסדרת מהפכות (צרפת, רוסיה)*. בלגיה שונה במובן הזה בכל שהמלוכה הבלגית היא מלוכה צעירה מאוד, וכשהבלגים הכריזו עצמאות ב1830, הם עשו את מה שנראה להם הגיוני בזמנו והזמינו מלך בדואר, כי זה מה שעשית בזמנו כדי להיחשב למדינה רצינית (ביוון יש סיפור דומה, ואפילו למקסיקו היה מלך אירופאי קצר ימים וטרגי בשם מקסימיליאן). הם פנו איזה אציל אלמוני יחסית בשם ליאופולד מנסיכות קטנה בבוואריה (אחרי שנפסלו מועמדים אחרים שהיו יותר מדי פרו צרפתים או פרו הולנדים) והציעו לו להיות מלך, והוא זרם איתם. אבל בלגיה מלכתחילה התחילה כמלוכה חוקתית, כלומר, המלך לא היה שליט אבסולוטי בשום שלב, ולפרלמנט, שבעצם בחר את המלך, היה את הכוח האמיתי. דוגמא טובה לזה הוא מה שקרה עם ליאופולד השני, הבן של ליאופולד המקורי. באמצעות קשרים טובים עם המעצמות הגדולות, הוא הצליח להשיג לעצמו חתיכה גדולה ממה שאנחנו קוראים קונגו, והקים שם את congo free state (האירוניה שבשם הזה היא נוראית) שלא היתה שייכת לבלגיה אלא ישירות בבעלותו. זו היתה בעצם מושבת עבדים (בלי החלק של להעלות אותם על ספינות), ונחשבת לאחד הפשעים הכי מזעזעים של המפעל הקולוניאלי. אחת הזוועות הידועות לגביה (אם כי לא בהכרח הגרועה ביותר) היה לכרות שהיתה מכסה של עצי גומי (התוצר העיקרי של קונגו) שכל אדם היה צריך לספק, ואם הוא לא היה עומד בה, היו כורתים לו את היד. אין הערכות מדויקות על כמות האנשים שמתו שם, כי לא ידוע מלכתחילה כמה אנשים חיו בקונגו בזמנו, אבל ההערכות נעות בין מיליון ל15 מיליון איש, או משהו בין רבע לחצי מאוכלוסיית המדינה. הסיפורים שיצאו משם היו כל כך נוראיים (והיוו מבוכה משמעותית לבלגיה בזירה הבינלאומית) שממשלת בלגיה התערבה והחרימה ממנה את "מדינת קונגו החופשית".

מעבר לזוועה שהם עד היום לא באמת לקחו אחריות עליה**, הנקודה היא שלפרלמנט היה את הכוח לקחת מהמלך את הצעצועים שלו, כי אלו היו חוקי המשחק מלכתחילה. בעוד שלא תמיד היה מדובר בדמות כמעט לחלוטין סימלית כמו שהיא היום*** (מקבילה קצת יותר מפונפנת לנשיא בישראל), המלוכה בבלגיה (וגם, באופן יחסית דומה, בהולנד) אף פעם לא היתה מונרכיה אבסולוטית עם divine mandate.

*הסיפור המעניין ביותר שנתקלתי בו הוא של המלוכה הספרדית. לא רק שהמלוכה שרדה את השלטון של פרנקו, נראה שהמלך הספרדי בזמנו היה גורם מאוד משמעותי ומפתיע בדמוקרטיזציה של ספרד פוסט-פרנקו. אבל זה רק במבט שטחי.

**המלך הבלגי הנוכחי "הביע צער" לא מזמן בפני תושבי קונגו על מה שבלגיה עשתה שם. זו לא היתה התנצלות רשמית, כי התנצלות רשמית יכולה להביא לדרישות פיצויים, ומי רוצה את זה, נכון? כך או כך, עד היום  הסיפור של קונגו לא משהו שלומדים בבתי הספר בבלגיה

***המלוכה בבלגיה כמעט מצאה את סופה במהלך מלחמת העולם השניה, כשהמלך הבלגי הכריז על כניעה לגרמנים, בעוד הממשלה טענה שאין לו סמכות לעשות דבר כזה, אבל בסוף הבלגים התפשרו על רק להעיף את המלך הספציפי הזה.

אז למה בכל זאת יש בלגיה?

התשובה לשאלה השניה היא יחסית פשוטה, נראה לי, ודומה לתשובה על למה אנשים נשארים בנישואין לא מתפקדים- כי אינרציה, וכי לפרק את החבילה יהיה יותר מדי מסובך (מה למשל עושים עם בריסל\הילדים?).
מי שבעיקר דחף היסטורית להיפרדות הוא הצד הפלמי. לא דיברתי עם מספיק ואלונים כדי להבין איך הם רואים את המצב, אבל הפלמים לגמרי מרגישים שהצד הואלוני גורר אותם למטה, ובאמת, אחרי שבמשך עשרות שנים, החלק הפלמי היה החלק העני מבין השניים (ועדיין העביר יותר מיסים ממה שהוא קיבל בחזרה), בעשורים האחרונים המצב מתהפך, ובעשורים האחרונים (החל משנות ה60) הצד הפלמי הוא הצד החזק מבחינה כלכלית, עם כל חברות ההייטק והמסחר הבינלאומי (אנטוורפן, הנמל השני הכי גדול באירופה, נמצא בפלנדריה, למשל). ועדיין, נדמה לי שהאליטה הפוליטית היא עדיין ברובה צרפתית (בית המלוכה, למשל, עדיין לא ממש מדבר פלמית). שמעתי אמירות שהמצב הזה משתנה בהדרגה, כי כסף מתרגם בסופו של דבר לכוח פוליטי (אם כי לא תמיד).
יש כיום מספר תנועות בדלניות פלמיות, שחלק מהן תומכות בעצמאות מלאה, וחלק מהן בסיפוח חזרה להולנד. ועם זאת, סקרים מראים שעדיין רוב הפלמים (60%+) תומכים בהישארות בבלגיה. זה לא רוב מוחץ, אבל זה רוב. למה? לא יודע. כנראה שרוב האנשים מעדיפים את הסטטוס קוו. כששאלתי את מדריך הסיור שהייתי בו בגנ אם הוא כפלמי מצטער על זה שהם נפרדו מהולנד (כי הם היו יכולים להיות חלק ממדינה הרבה יותר משגשגת ומפותחת), הוא צחק ואמר שכן, לפעמים, אבל אז הוא פוגש הולנדי ומתעצבן, וזה עובר לו. הוא לא חושב שיש היגיון בלפרק את המדינה לשתיים, כי אז זה הופך את שני החלקים למדינות זעירות וחסרות כוח. ולגבי סיפוח חזרה להולנד, הוא אמר שאם זה יקרה, מכל הבחינות הסוציואקונומיות הם יהיו בפיגור גדול, מה שאומר שהם יהיו הואלוניה של הולנד, ואז על מי הם יתנשאו?

הלאה

מברוז׳ חציתי חזרה לצרפת, אל דנקירק. זה היה יום קשוח למדי, עם רוח נגדית שבאה מהים לאורך כל הדרך, אבל למזלי הצטרפה אלי קולין, המארחת שלי מארלון שבאה לבקר, שרכבה רוב היום לפני ושברה לי את הרוח (היא רוכבת סופר רצינית). מדנקירק דהרתי לקלה, ובקלה תפסתי, ממש ברגע האחרון, את המעבורת שהעבירה אותי מצרפת אל חופי אנגליה. אני חושב שייקח לי זמן לסכם את התקופה שעברתי באנגליה, אני אצטרך קצת פרספקטיבה ומרחק. אבל זה בסדר, כי בינתיים יש לי הרבה מה להגיד על מקום אחר שביליתי בו הרבה זמן בטיול הזה, מקום שאני קורא לו הFPFP, או בשמו המלא, the Franco-prussian Friendship project. ויש הרבה מה להגיד עליו.