פרק ג'- חורוג, האימאם האטומי ועמק הוואקאן

אז קודם כל, מישהו אמר לי שסיימתי בקצת קליפ האנגר בפוסט הקודם, כשכתבתי שחורוג היא עיר פלאית בעיני. היא אכן כזו,אבל אולי מסיבות שפחות ירגשו אותכם. היא לא פלאית כי היא יפה במיוחד (אם כי יש נוף מרשים של הרים מסביב), אלא פשוט מהמחשבה שכל דבר שאני רואה בעיר, מהאוכל על המדפים של המכולת ועד למכונת קפה שהכינה את קפה שקניתי באחד משני בתי הקפה היחידים בעיר, הכל הגיע לפה על הדרך המחורבנת עליה רכבתי למשך 4 ימים. יש לי סקרנות באופן כללי סביב הנושא של שרשראות אספקה. זה נושא מרתק, וכשראיתי את המשאיות שנוסעות בדרך הזו, לעיתים צריכות לעשות ריקוד מאוד מורכב כדי לעבור אחת על פני השניה, חשבתי שזו חתיכת מחויבות לקיום של עיר.

נשארתי בחורוג 5 ימים, הרבה מעבר לצפוי (כרגיל), עקב שילוב של סידורים, בעיות אופניים (וניסיון כושל להחזיר את הטיובלסינג של הגלגל האחורי שאיבדתי בסמרקנד באופן מטופש), קלקול קיבה קל, לוגיסטיקה אישית שהייתי צריך לטפל בה וסתם מריחת זמן כללית. אחד מהסידורים שהייתי צריך לעשות הצריך מחשב של ממש, מה שהביא אותי לבקר בספרייה של שלוחה של אוניברסיטה שהוקמה על ידי הaga khan foundation (או בקיצור AKF), שכבר הזכרתי כשדיברתי על פרוייקט החישמול בעמק הפאנג', ואני חושב שהגיע הזמן לדבר על כבוד האגא חאן.

האימאם האטומי

עוד משהו שמבדיל את הפאמירים מיתר טג'יקיסטן, מעבר לשפה ולשיוך האתני, זה נושא הדת. בעוד שרוב הטג'יקים, ומרכז אסיה בכללי, הם מוסלמים סונים, תושבי הפאמיר הם שיעים, ולא סתם שיעים. הפאמירים שייכים ברובם לזרם הנאזירי-איסמעילי, שנחשב לזרם השיעי השני בגודלו באיסלם, עם 15 מיליון מאמינים ברחבי העולם, וזה נראה לי כיום אחד הזרמים היותר מעניינים באיסלם.

האיסמעילים התפצלו מהפלג השיעי המרכזי (שהתפצל מהזרם האיסלמי המרכזי בעצמו) בערך ב1000 ומשהו לספירה, מה שהפך אותם לשנואים גם על ידי השיעים וגם על ידי הסונים. הם ניהלו מדינה קטנה בהרי איראן, ומאחר שהם היו מיעוט קטן, נרדף ומוקף אויבים, הם נקטו בעיקר בטקטיקות של גרילה/טרור, כשהידועה שבהן היתה התנקשויות במנהיגים של פלגים עוינים*, ומסדר המתנקשים הידוע לשמצה שלהם, שנקרא החשישיון, הוא המקור למילה assasain באנגלית (הסיפור המוכר, על זה שהם סיממו את המתנקשים שלהם בחשיש כדי שהם לא יפחדו להקריב את עצמם, ומכאן השם חשישיון, הוא באופן כללי אגדה אורבנית שהומצאה על ידי מבקרים מערביים שלא כ"כ ידעו לעכל את התופעה (מרקו פולו אני מסתכל עליך), אבל לא בדיוק הצלחתי להבין מה *כן* המקור של השם שלהם, וזה כן נכון שזה המקור של המילה assasain. אטימולוגיה זה מורכב). בכל מקרה, במאה ה13 המונגולים באו, וכמו שעשו לעמים רבים אחרים, בשילוב של דיפלומטיה, תככים ואלימות קיצונית כבשו אותם ודי פיזרו אותם לכל רוח (כלומר, את מי שהם לא רצחו). האיסמעילים התפזרו בכל העולם ועודם נאמנים לדת האיסמעלית, ובעיקר למנהיג הרוחני שלהם, האימאם-ב-זאמאן. והאימאם הזה הוא חשוב. כי מה שמייחד את האיסמעילים זה שמבחינתם, האימאם שלהם הוא צאצא ישיר של מוחמד (דרך עלי, המייסד של הזרם השיעי), מה שהופך את האימאמים האיסמעלים לסוג של אפיפיור ברמה הרוחנית אבל גם למשפחת מלוכה ברמה הפרקטית (מעבר להורשה, הם צאצאים של שושלת מלוכה/אצולה איראנית, ומחזיקים בתואר "נסיך"). מאז אמצע המאה ה-19 האימאמים האימסאיליים נקראים ה"אגא חאן" (aga khan), תואר כבוד שהם קיבלו בזמן השלטון הבריטי בהודו, והיום מנהיג אותם האגא חאן הרביעי, הנסיך קארים אל חוסייני, ועליו אני רוצה קצת להתעכב.

עכשיו, כשאומרים לכם "האימאם של זרם שיעי חשוב", אני לא יודע מה אתם מדמיינים, ואולי הדימיון שלי מוגבל ומוטה קצת, אבל אני מדמיין איזה שייח לבוש גלימה, או מישהו כמו נניח האגא חאן הראשון –

אבל האגא חאן הנוכחי, ובכן, נראה מעט אחרת מהסטריאוטיפ הזה. זו למשל תמונה של הנסיך קארים משנות ה-20 שלו. חתיך!

באופן די פשוט, אפשר לומר שהאגא חאנים הם משפחת מלוכה ללא ממלכה, אבל הם גם הרבה יותר מזה. השושלת האגא חאנית התחילה להשתלב במערב במאה שנים האחרונות, גם ברמה התרבותית וגם ברמה המשפחתית – אימא של האגא חאן הרביעי היא בריטית וסבתו, אשתו של האגא חאן השלישי, היא איטלקיה. הוא עצמו נשוי לדוגמנית בריטית ולאחר מכן לאשת עסקים גרמנית ולמעשה היה באמצע התואר הראשון שלו בהרווארד כשהוא קיבל את הבשורה שהוא הולך להיות האימאם הניזארי הבא הבא, ב1957. למה כ"כ מוקדם? כי האגא חאן השלישי לא היה אבא שלו, אלא סבא שלו, שהחליט באופן מאוד לא שגרתי שהאגא חאנות הולכת לדלג דור. לא בגלל הוא חשב שהבן שלו חדל אישים (או לפחות לא באופן מוצהר), אלא כי לדבריו, עם כל השינויים שקורים בעידן האטומי שאנחנו נכנסים אליו, חשוב שהמנהיג הבא של הקהילה האיסמעלית יהיה אדם צעיר שיכול להסתגל לכל השינויים האלו. מכאן גם דבק באגא חאן הרביעי הכינוי "the atomic age imam". והאגא חאן הרביעי אכן הסתגל. 

הקהילה האיסמעלית-ניזארית, שכאמור פזורה ברחבי העולם- באפריקה, באסיה ובצפון אמריקה- עברה לא מעט משברים בחצי מאה האחרונה. סתם כדוגמה, כשאידי אמין החליט לגרש מאוגנדה את כל האסייתים וביניהם את הקהילה האיסמעלית ונתן להם 72 שעות לעזוב את המדינה, האגא חאן הרים טלפון לחבר שלו, ראש ממשלת קנדה בזמנו פייר טרודו (אבא של), וסידר לכמה אלפי יסמעלים-נאזירים אפשרות להגר לקנדה בהתראה קצרה. על רגל אחת, מדובר באחד מאנשי האצולה/מלוכה הכי המקושרים והעשירים בעולם. יש לו הרבה הון אישי, שמוערך במאות מיליונים, והוא מחזיק יאכטה ומרביע סוסי מרוץ למחייתו וכו' (הם בכל זאת סוג של משפחת מלוכה בת אלף שנים), ובאופן כללי נחשב בזמנו לקצת פלייבוי. אבל עיקר הכוח וההשפעה שלו נובעים מהaga khan development network, או בקיצור הAKDN. הAKDN זו רשת של ארגונים עם ובלי מטרות רווח שמנהלים פרוייקטים פיננסים ופילנטרופים בכל רחבי העולם. הבסיס הפיננסי שלהם הוא תרומות ומעשרות שכל חבר בקהילה האיסמעילית תורם. מאחר שהם פזורים ברחבי העולם, יש אלה שנותנים פחות ויש כאלה (נניח, כאלה שעכשיו יושבים בקנדה) שנותנים יותר. מדובר על תקציב שנתי של מאות מיליוני דולרים שהולכים לקידום פרוייקטים ברחבי העולם המתפתח. חלקם באיזורים עם קהילה איסמעלית, וחלקם גם לא. במרכז אסיה למשל הם חיברו אנשים לחשמל בפאמיר, הקימו אוניברסיטה עם סניפים בחורוג, וגם בקירגיסטן וקזחסטן והקימו מספר לא קטן של בתי ספר בכפרים קטנים בפאמיר. אני ועוד מספר אנשים שמנו לב שלמרות שפאמיר הוא כאמור איזור די מרוחק, רמת האנגלית הממוצעת בו גבוהה יותר מיתר טג'יקיסטן. בהתחלה  חשבתי שזה קשור לריבוי התיירים באיזור, אבל מורה לאנגלית בכפר קטן בבארטאנג אמר לי שבעיניו זה קשור באופן ישיר להשקעה של הAKDN (או במקרה הספציפי הזה,  הAga khan foundation, שזה הארגון שאתה בעיקר רואה בפאמיר).

ראיתי כתבת פרופיל על האגא חאן שאמרה שיותר ממנהיג רוחני, הוא בעצם סוג של הCEO של הדת האיסמעלית, וכשאתה מסתכל על הבריטי המבוגר הזה (הוא אזרח בריטי), זה נראה תיאור די מדויק. 

ובתור מנכ"ל הדת האיסמעלית, היו לו כמה החלטות לא פשוטות לקבל בתחילת שנות התשעים, ונגיע לזה בחלק הבא.

עמק הוואקאן

בזמן שהתבחבשתי בחורוג, פיה ובאלדור המשיכו הלאה (וגם הרגשתי שהם צריכים קצת מרחב, הם בכל זאת מטיילים כזוג). הייתי אמור להמשיך עם טניה ויוס, זוג רוכבים שוויצרים חמודים, שלמעשה עברו בישראל בטיול שלהם, שם נגנבו להם האופניים המושקעים שלהם (תל אביב, דמך בראשך), אבל אז קהילת האופניים הישראלית התגייסה וקנתה להם אופניים חדשים, כי זה מה שישראלים עושים לפעמים. אני מצידי נעזרתי בהם כדי להשיג את השפיצים המאוד ייעודיים של האופניים שלי, בשרשרת אספקה מסובכת משלי. אלא שבבוקר שהיינו אמורים לצאת לדרך, איזו תקלה באופניים עיכבה אותי, ועד שהייתי מוכן, כבר היה צהריים והם נעלמו הרחק, אז יצאתי לבדי לעמק הואקאן.

עמק הואקאן הוא במובן מסוים הפאמיר של הפאמיר- אם לפאמירים יש שפה ותרבות נפרדת מיתר טג'יקיסטן, לואקאנים יש שפה ותרבות נפרדת מיתר הפאמיר. הכפרים האחרונים נמצאים באמת בקצה דרך נידחת (ועדיין אפשר למצוא שם אוכל במכולת!). העמק חוסה בצילם של הרי האינדו – קוש, ומדי פעם מציצה אליך פסגה מושלגת מהממת מבין העמקים.

בשורה התחתונה, מדובר במקום מרהיב ומלהיב שלא נהניתי ממנו יותר מדי.

קודם כל, את היומיים הראשונים ביליתי שוב בתוך ענן של חול, אומנם לא רציני כמו זה שחוויתי בתחילת הדרך, אבל עדיין הנוף היה דהוי באופן משמעותי. ביומיים שלאחר מכן, אחרי סופה רצינית, דברים קצת התבהרו, אבל אז הדרך הפכה מאספלט עם בורות (שלאופניים זה דווקא יתרון- בורות לא מפריעים לנו, אבל מכוניות נוסעות לאט יותר. (לא שהיו הרבה כאלה בואקאן) לדרך עפר גלית (מה שנקרא באנגלית washboard או corrugated), שזה סוג הדרך הכי נורא שאפשר לאופניים. זה משהו ששובר את המורל אפילו יותר מרוח נגדית (ודווקא חוויתי בעיקר רוח גבית בואקאן). עם רוח נגדית, אם אתה מקבל את העובדה שכן, אתה עכשיו הולך לרכב במישור במהירות של 8 קמ"ש וזה מה יש, עדיין אפשר להיכנס לגרוב של רכיבה ומחשבות. אתה פשוט בעלייה מאוד ארוכה שאתה לא רואה. בוושבורד, לעומת זאת, אין שום אפשרות לעשות זונינג אאוט- זה פשוט כואב בידיים ובתחת וגורם להכל להרגיש כמו מאבק מתמיד. אני שונא וושבורד בכל ליבי, והיה לי הרבה ממנו בואקאן.

ובעיקר, פשוט הייתי במקום לא טוב כ"כ. כמו שאני טורח להדגיש כל הזמן, אני לא בדיוק בטיול, אני פשוט עברתי לחיות את החיים שלי בדרכים לתקופה. ולפעמים, בחיים, אתה נכנס ללופים בתוך הראש שלך, ולא תמיד מצליח לצאת (זה הזמן שנוכחות של אנשים אחרים יכולה לעזור. כמו שאמר מישהו, כשאתה בשפל כלשהו, הפתרון הוא לא בקתה ביער). הסיבות  הן לפעמים פרוזאיות ולפעמים מהותיות, אבל זה פחות משנה באותו רגע.

זה לא שהכל היה סבל, רחוק מזה. היו רגעים נהדרים, כמו לבקר במוזיאון זעיר לתרבות ואקאן ולקבל הדגמה של כלי נגינה מסורתיים, או רחיצה במעיין חם לצד הדרך, או נהג משאית גלידה (משאית מקוררת שמובילה גלידות למכולת, לא אוטו גלידה) שעוצר לשאול אם הכל בסדר, ואז שולף איזה שתי גלידות מהמשאית ונותן לי (אנשים הם באמת טובים ברובם). היו גם רגעים קורעים מצחוק, כמו לעבור ליד בסיס של הצבא הטג'יקי ולתפוס את החיילים שם באמצע מסיבת סוף קו, רגע לפני שהם חוזרים הביתה (תראו את זה, זה קורע מצחוק). בצבא הטג'יקי, שגם עובד במודל של גיוס בכפיי- אה, גיוס חובה, לא משחקים- תפיסת קו בפאמיר זה אומר חודשיים רצופים בבסיס בקצה העולם בלי לראות את הבית (אבל איזה נופים!), אז בהחלט יכולתי להבין את השמחה. ולקבל אצבע משולשת מילד טג'יקי בלונדיני בן שלוש  באמצע שום מקום זה גם די קומי.

וכמובן, הנופים, לא משנה באיזה מצב רוח אתה, הם עילאיים באופן אובייקטיבי.

ועדיין, אני אשקר אם אני לא אגיד שממש שמחתי כשבצהרי היום הרביעי, אחרי שישבתי לארוחת צהריים לצד הנהר, פתאום הופיעו מאחורי ג'ון ופין (עם פ' לא דגושה, לעזאזל איתכם! כמו האקלברי פין).

ג'ון הוא אמריקאי בן 29 שישבתי איתו לבירה עוד בסמרקנד, אחד האנשים המשעשעים פגשתי בטיול, שסוג של מטייל בעולם כבר שלוש שנים (טייל באפריקה ואז נסע לניו זילנד ו"נתקע" שם בקורונה). פין הוא בחור אוסטרלי מגניב בן 26 עם רקורד טורינג מאוד מרשים, שפגשתי באופן חצי אקראי כבר בטשקנט, ואיכשהו יצא שהוא הבנאדם שפגשתי הכי הרבה פעמים במרכז אסיה. הוא רוכב הרבה יותר מהר ממני, אבל עוצר כל כמה זמן כדי לכתוב עבודות לתואר שלו בגיאוגרפיה, שהוא עושה תוך כדי תנועה. השילוב של שניהם יצר את אחת מהחבורות המצחיקות שיצא לי לרכב איתן, אפילו אם בין המבטא השיקגואי של ג'ון והמבטא האוסטרלי של פין לפעמים התקשיתי לעקוב. התקשיתי לעקוב אחריהם לפעמים גם בזמן הרכיבה- הם שניהם מהירים ממני באופן משמעותי*. הם היו בחורוג כשיצאתי לדרך, וקיוויתי שהם ישיגו אותי, והנה זה קרה. זה כמעט מביך להודות שבאותו רגע, האופניים פתאום הרגישו קלות יותר.

וטוב שכך, כי פגשתי אותם רגע לפני החלק הכי מאתגר בהרפתקאה שלי בפאמיר- הפאס של קארגוש, שמחבר את עמק הואקאן חזרה לפאמיר הייויי (AKA M41). כולם מדברים על כמה עמק הבארטאנג מאתגר, אבל היומיים המצטברים (אחה"צ + יום שלם + עוד בוקר) של הטיפוס לפאס היו בין הקשים שעשיתי – דרכי עפר בשיפועים לא סבירים, וושבורד בחלקים היותר שטוחים, מדי פעם חול שהצמיגים שוקעים בו, סתם בשביל גיוון, ואה, כן – האוויר הלך והתדלדל. התחלנו את הטיפוס מהכפר האחרון בואקאן בגובה של 2827 מטרים, והפאס עצמו הוא בגובה של 4344. זה שוב היה הפאס הכי גבוה שעשיתי בחיי באופניים, אבל זה שיא שהפאס של קארגוש יחזיק אפילו פחות זמן מהפאס של טבילדארה. זה היה טיפוס קשוח, במיוחד כי ניסיתי ככל יכולתי לא לעכב את המסגרת. מזל שיש בעולם פודקאסטים ואודיובוקס.

את סוף היום המלא של העלייה סיימנו בבסיס של הצבא הטג'יקי, שם החיילים עושים איזו חלטורה ומארחים מטיילים באיזה חדרון קטן תמורת סכום סביר. מאחר שהיינו רק קצת מתחת ל4000 מטר, חדר סגור וחם נראה לנו רעיון מצוין. בבוקר זה לרגע הרגיש רעיון פחות מצוין כשרעידת אדמה קטנה (4.5 בריכטר, אבל היינו ממש במוקד) הרעידה את הצריף וברחנו החוצה. זה גם היה הבוקר שאיבדתי את הפנס הנאמן שלי לטובת הצבא הטג'יקי, השם ייקום דמו.

העלייה האחרונה לפאס היתה קשוחה, בין היתר בגלל גור כלבים עזוב שרץ אחרי במשך קילומטרים ויילל שאני אקח אותו. זה די שבר לי את הלב. הירידה מהפאס גם לא היתה מהנה כלל, כי ובכן, קיבלנו וושבורד גם לארוחת צהריים. מצ"ב התיעוד שלי מגיע חזרה אל כביש סלול, ואני מבטיח שמדובר בתיעוד אוטנטי של רגשותי. אלוהים, מעולם לא חשבתי שאני כ"כ אשמח לראות אספלט.

משם רכבנו במשך אחר צהריים נהדר, עם רוח גבית נפלאה, על כביש כמעט שומם בינות למישורים הצחיחים ורכסי ההרים, ועכשיו כבר לא היה ספק- אנחנו עמוק בתוך הפאמיר.

*הערת שוליים – פייר, זה קצת מאתגר להיות הרוכב האיטי בחבורה, דבר שאני חווה באופן תדיר כשאני רוכב עם אנשים אחרים. מה שגיליתי על עצמי זה שלא משנה בכמה כושר אני, אני לא רוכב מהר. אני אולי יכול להתמיד ברכיבה למרחקים ארוכים יותר ממה שיכולתי בתחילת הדרך, אבל יש לי קצב טבעי, והוא לא מהיר במיוחד. הייתי איטי יותר מיאן בניו זילנד, ומהחבורה שרכבתי איתה מחיוה, ומפיה ובאלדור, ועכשיו מג'ון ופין (ג'ון באופן ספציפי הוא מהיר באופן בלתי סביר, בעיקר ביחס לאופני פח שלו). וזה, בכנות, קצת מכניס לחץ לרכיבה. קודם כל, ובעיקר, כי אתה לא רוצה לעכב את הקבוצה יותר מדי. זה בין היתר אומר שההפסקות שלך קצרות יותר (למרות שאני לא צריך הפסקות ארוכות). זה גם אומר שאין לך בדיוק שליטה על *איפה* עושים את ההפסקות. אם לא תיאמתם את זה מראש- אתה פשוט ממשיך עד שהמוביל עוצר. אפשר להגיד פאק איט ולעצור איפה שבא לך לבד, אבל אז יתהו איפה אתה, וגם מה הטעם בלרכב בקבוצה אם אתה אוכל צהריים לבד. מצד שני, עם אף אחד מהאנשים שרכבתי איתם מעולם לא הרגשתי חוסר סבלנות כלשהו, הלחץ תמיד היה קודם כל בראש שלי… 

חלק ד'- מורגב, העמק השבור והדברים שמתחת לפני השטח

מהחיבור לM41 רכבנו למורגב במשך יום וחצי. ג'ון בזמן הזה הצליח לפוצץ צמיג ולשבור שני ספוקס ועם זאת עדיין להגיע בשלום. כל פעם שהייתי לא מרוצה ממשהו באופניים שלי, הייתי רק צריך להתסכל על הגרוטאה של ג'ון כדי להבין שהסטאפ שלי הוא אמין ויציב.

מורגב היא עיירה קטנה שבניגוד לחורוג נניח, באמת מרגישה… מרוחקת. יש שם משהו כ"כ נידח שקשה לתאר. הייתי במקומות מרוחקים יותר מהציוויליזציה, בכל זאת עובר שם הכביש הראשי לסין, ועדיין, דווקא בגלל שזו עיירה, היא הרגישה בקצה העולם . כלומר, עד שהגעתי לקאראקול, שהגדירה את קצה העולם מחדש. בכל מקרה, הכי אהבתי במורגב את השוק, שהיה פשוט מכולות שהונחו בצורה חצי אקראית לאורך "רחובות", ובכל מכולה היתה חנות אחרת. ויצא לי להכיר את השוק הזה לא רע, כי שהינו שני לילות במוגרב, והיו לי במפתיע לא מעט סידורים. מלבד העובדה שהייתי צריך לקנות מספיק אוכל ליומיים עד קאראקול ואז לשישה ימים בבארטאנג (הוזהרתי מראש שאין לבנות על החנות בקאראקול, למרות שבדיעבד פסטה ובצלים היה אפשר למצוא שם), במהלך הרכיבה מחורוג למוגרב מתו לי אוזניות, פאואר בנק ומקלדת, ואיבדתי פנס ראש לטובת הצבא הטג'יקי, אז היה צריך למצוא תחליפים. אה, למצוא איפה להחליף 100 דולר לסומוני, כי אין שם כספומטים, ומסתבר שלא הבאתי מספיק כסף מזומן. אה, ולהוציא היתר לפארק הלאומי, ולמצוא איפה המזרן שלי נוזל אוויר (הוא לא) וכן הלאה. וככה יצא שבמקום יום מנוחה נורמלי, עשיתי יום ריצות ולוגיסטיקה. אני חושב שזה המקום לציין שקשה לי להסביר כמה חלק עצום וגדול בטיול הזה הוא לוגיסטיקה כזו או אחרת, וכמה אני שונא את זה. אני חושד שזה לא ככה לכולם, כי אנשים אחרים יותר ממוקדים בדברים האלו, וגם מאבדים פחות דברים. 

למחרת יצאנו שוב לדרך, ואחרי יום רכיבה ארוך, חצינו את הak-baital, הפאס הכי גבוה שחציתי באופניים בפעם השלישית בחודש הזה (4655 מטר), אבל מאחר שהוא הפאס הכי גבוה בפאמיר, סביר להניח שהוא הולך להחזיק את התואר הזה לעוד הרבה זמן, בטח לטיול הזה. רוב העלייה לא היתה נוראית, אם לא הייתי צריך להיאבק ברוח נגדית, אבל השלושה קילומטרים האחרונים היו קריעת תחת בכל מצב, ובטח באויר מדולל וברוח נגדית. אה, ועקב האזהרות החצי נכונות שבקאראקול אין שום דבר במכולת, סחבתי אוכל לבין חמישה לשמונה ימים- כבדדדדדדדד. שום כמות של סוכרים זמינים לא יכלה להמתיק את העלייה הזו, אבל החלטתי לנסות בכל מקרה (לאחרונה גיליתי כמה סוכריות על מקל הן טובות למורל בזמן עלייה). בסופו של דבר הגעתי, ובמחווה מאוד חמודה מצידם, פין וג'ון חיכו לי בראש הפאס, רועדים מקור, למרות שהם הגיעו לשם כבר מזמן. כשאמרתי להם קודם שלא יחכו לי בראש הפאס, כי יהיה שם קר, ג'ון אמר שהוא נעלב מזה שאני בכלל מציע את זה, אנחנו צריכים לעשות תמונה של הboys* בפאס. אז אכן הצטלמנו, וניתן לראות בבירור בתמונה מי הגיע לראש הפאס לפני שתי דקות ולמי קפא שם התחת במשך חצי שעה.

למחרת הגענו לקאראקול. קאראקול הוא הכפר האחרון לפני הגבול הקירגיזי. כשהגבול פתוח, זו תחנת עצירה סבירה, אבל כשהגבול סגור כמו שהוא עכשיו, זה ליטרלי קצה העולם. זה כפר קטן, כמה עשרות משפחות, בתים שנראים כאילו פוזרו באופן אקראי על שפת האגם , והרחק באופק peak lenin , אחד ההרים הגבוהים בפאמיר, מתנשא גבוה באופן שמאוד הולם את שמו (ולדימיר איליץ' לא היה איש נחמד מדי). העברנו את הלילה בהומסטיי של משפחה קירגיזית (קאראקול הוא כפר קירגיזי מבחינה אתנית שמצא את עצמו בצד הטג'יקי של הגבול. מאוד קל לזהות קירגיזים עם הכובעים המגניבים שלהם), שיחקנו משחקי שולחן, ולמחרת הקבוצה התפצלה כל אחד לדרכו – פין היה צריך להגיע חזרה לקליטה כדי להגיש איזו עבודה בלימודים אז הוא התכוון לרכב את הבארטאנג באופן מיידי (ומהיר), ג'ון היה נחוש לנסות לעבור את הגבול הסגור לקירגיסטן (היו שמועות על אנשים שהצליחו לשכנע את השומרים לתת להם לעבור), ואני הרגשתי שאני בכל זאת צריך איזה יום מנוחה שהוא לא לוגיסטיקה, אז ביליתי אותו בלשבת על האגם בקאראקול, להנות מהשקט של קצה העולם, וקצת לכתוב. וככה יצא שלבארטאנג שוב יצאתי לבדי. היה כיף למדי לרכב עם ג'ון ופין, אבל גם שמחתי לחזור לרכב לבד, בקצב שלי, במיוחד בבארטאנג.

* הboys היתה איזו בדיחה חוזרת ברכיבה שלנו, שאני יכול לנסות הסביר, אבל זה לא יהיה כזה מצחיק מחוץ להקשר.

חוצים את העמק השבור

הבארטאנג מבחינתי זכור כהעמק השבור, כי אתה פשוט רואה בעיניים כל הדרך איך הגיאוגרפיה עדיין מתהווה שם בסדרה של מפולות סלעים. למעשה, שבועיים אחרי שיצאתי ממנו, הדיבור היה שהוא נסגר למעבר עקב עוד מפולת, ובערב השני ממש שמעתי את הדרדרת נופלת פעם בכמה זמן בעמק מסביבי.

לוקח בערך יום וחצי להגיע לבארטאנג עצמו מהקאראקול, שבמהלכו הספקתי לחטוף סופת גראופל קצרה אבל גם להנות מרוח גבית נפלאה, להתברבר קצת בחולות, לראות יאקים ולחנות מול אחד הנופים הכי מרהיבים שראיתי.

ברגע שירדתי לבארטאנג עצמו, ובכן, הרוח הנגדית התחילה לעבוד נגדי, וחטפתי קצת חול לפנים. לוקח בערך 150 ק"מ מקאראקול עד שאתה מגיע לכפר הראשון בבארטאנג, והגעתי אליו ביום השלישי. אני ציפיתי למצוא כפר קטן ונידח, בנוי מלבני בוץ, מנותק מכל העולם. אבל אז עברתי את הפאס הקטן אליו וראיתי… גגות אדומים? אנטנה סלולרית? מה? כלומר, כן, היו את בתי הבוץ, אבל גם שורה ישרה ויפה של בתים שהזכירו לי תמונות ישנות של המושב שלי, לפני שגדלו שם העצים.

עצרתי לתה (אתה תמיד תמיד מוזמן לתה במרכז אסיה. כל כך הרבה תה) באיזה גסטהאוס קטן. ושוחחתי עם הבעלים על הבתים החדשים האלו. מסתבר שב2016 היתה שם רעידת אדמה שהחריבה את הכפר, אז הממשלה באה ובנתה להם בתים חדשים (וגם הציבה אנטנה סלולרית שמקבלת חשמל באופן סולרי). אלא שבבחינה קצרה, נראה שחצי מהבתים נטושים משום מה. כשניסיתי לברר עם אחד המקומיים ברוסית המאוד מוגבלת שלי, נשמע שעם כל הכבוד לבתים החדשים, אנשים העדיפו לבנות מחדש את הבתים הישנים שלהם, שקרובים יותר לשדות ולמרעה (אבל קחו את ההסבר הזה בערבון מוגבל, כי כאמור, אני לא באמת מדבר רוסית). אני תוהה אם יש פה לקח על תכנון מרכזי, או שזה היה ברור לממשלה, וזה פשוט היה דרך לאיזה קבלן מקורב לגזור איזה קופון.

הערה קטנה נוספת- בעוד שבעל הגסטהאוס נראה מאוד מרכז-אסייתי מבחינת מראה חיצוני, כשראיתי את אשתו חשבתי ברגע הראשון שהוא נסע לרוסיה, התחתן שם עם רוסיה וחזר לגור איתה בכפר, אבל לא, היא גדלה בכפר השכן. ובעוד שזה היה דוגמא יחסית קיצונית, זה לא היה באמת יוצא דופן- באופן מאוד מעניין, ככל שאתה מעמיק פנימה אל הפאמיר, תווי הפנים וצבעי השיער נראים יותר… "אירופאים". לא נורדים או גרמנים, אבל בהחלט פרצופים שישתלבו בקהל באיטליה או מזרח אירופה. חבר שמתעניין בדברים האלו הסביר לי שככל נראה מדובר בטוכארים ושבטים הינדואירופאים אחרים שהגיעו לפה מאיזור מזרח אירופה (מאיזור צפון הים השחור) במאות הראשונות לספירה, נכנסו עמוק להרים, ומעולם לא באמת הוטמעו עד הסוף על ידי כל הפלישות הטג'יקיות או הטורקיות שבאו אח"כ. וצריך לציין שגם היוונים הגיעו לפה בזמנו, ואפילו הקימו פה ממלכות. למעשה, כששאלתי איזה נער בעמק הואקאן על זה שמדי פעם רואים פה ילדים בלונדינים וג'ינג'ים, הוא אמר בחיוך שהם אומרים עליהם שהם צאצאים של אלכסנדר מוקדון.

היום הרביעי היה שוב עם מזג אויר גרוע שהסתיר כמה מהחלקים היותר יפים של בארטאנג, ובאופן כללי היה קצת מבאס. הרגשתי שקצת מיציתי את הרכיבה על דרכי העפר הקשוחות האלו, אז החלטתי שלמרות שתיכננתי לשישה ימים, אני אצא מהבארטאנג מחר, אז קמתי בארבע וחצי בבוקר לזריחה, יצאתי לדרך בשש, ואחרי שמונה שעות של רכיבה נחושה למדי,  הגעתי בשבע בערב (כי צריך לאכול ולשתות וכו') לרושאן, נקודת הסיום של הבארטאנג. זו עיירה קטנה למדי, ועדיין, היה קצת מוזר לחזור לציוויליזציה, בערך. 

רושאן עצמה היא עיירה קטנה ומנומנמת למראה. בפעם הראשונה שעברתי בה, בדרך לחורוג, פיה באלדור ואני דהרנו דרכה בלי ממש לעצור, וגם הפעם לא ראיתי בה מקום דרמטי במיוחד (בניגוד לנוף מסביב).

ובכן, קשה להסביר כמה זה רחוק מהאמת, אבל אני אנסה.

המהומות

ב17 במאי 2022 כמה עשרות תושבים מקומיים הקימו מחסום מאולתר מממכוניות באיזור רושאן. המטרה היתה לחסום את השיירה הצבאית שעשתה את דרכה לחורוג, היכן שמהומות/הפגנות גדולות יותר התרחשו. הצבא הטג'יקי החליט לפתוח את הציר ויהי מה, ובסוף אותו היום, בין המחסום לרושאן לדיכוי ההפגנות בחורוג, עשרות אנשים נהרגו בעימותים בין הצבא למקומיים, ומאות אנשים נעצרו. כמובן שהממשלה הטג'יקית טענה שאלו היו מהומות קרימינליות, ורק 16 איש נהרגו, והפאמירים לעומתם טענו שאלו היו הפגנות שלוות שהותקפו על ידי הצבא, ושכ50 איש נהרגו. זה היה הסבב הרציני הראשון ב2022' אחרי כמה חודשים מלאי מתיחות שהתפרצה לאלימות בין הממשלה הטג'יקית לאוכלוסייה המקומית, אבל זה בפירוש לא היה הסבב הראשון בהיסטוריה העכשווית של הפאמיר. אבל כדי להסביר מאיפה כל זה נובע, נצטרך לחזור אחורה 30 שנה.

כשברית המועצות התפרקה בתחילת שנות ה90, וכל הסטאניות הפכו להיות מדינות עצמאיות, כל אחת הלכה בדרך שונה. אוזבקיסטן, קזחסטן ותורכמניסטן הפכו להיות אוטוקרטיות לכל דבר, אם כי כל אחת עם הגוונים היחודיים שלה (אני בטוח שחלקכם מכירים את הסיפורים המשוגעים על טורקמניסטן). קירגיסטן כן הצליחה להפוך להיות דמוקרטיה באופן חלקי, אבל עברה ב30 ומשהו שנים מאז העצמאות שלה 3 מהפכות (2005, 2010 וממש עכשיו, ב2021).

טג'יקיסטן התדרדרה למלחמת אזרחים*.יש נטייה לתאר את זה במונחים של א' מלחמת שבטים (clan wars) וב' התקוממות איסלמית, ויש בזה אמת, אבל בבסיס של זה, מדובר היה במאבק כוחות בין בסיסי כוח שונים בטג'יקיסטן, שכן יש להם הקבלה לclans שונים, אבל זה מורכב יותר מזה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מי החזיק במושכות השלטון כשטג'יקיסטן הפכה להיות עצמאית, כמו ביתר הרפובליקות בסביבה, היה מנגנון המפלגה קומוניסטית. באופן טבעי, למנגנון הקומוניסטי לא היתה סימפטיה יתרה לאנשים שלוקחים את הדת ברצינות רבה מדי לטעמם, והמוסלמים האדוקים יותר (כמעט כל הטג'יקים מגדירים את עצמם כמוסלמים , חלקם פשוט יותר אדוקים מאחרים) גם לא ממש חיבבו את הקומוניסטים. מעבר לזה, בניגוד לנניח אוזבקיסטן, איפה שמפלגה כן ייצגה באופן מסוים את רוב האיזורים במדינה, ותפקיד המזכיר עשה רוטציה ביניהם, בסיס הכוח של ההנהגה הקומוניסטית עד להתפרקות היה באופן כמעט בלעדי באיזור של קוג'אנד (אז לנינבאד), בצפון טג'יקיסטן, ורוב התפקידים החשובים והמשאבים זרמו לשם. כשטג'יקיסטן זכתה בעצמאות, איזורים אחרים בטג'יקיסטן הגיעו למסקנה שהגיע הזמן לחלוקה יותר הוגנת של הכוח, אבל הקוג'אנדים לא ממש רצו לשחרר. הפאמיר באופן ספציפי מעולם לא הרגיש חלק איטנגרלי מטג'יקיסטן, באופן מובן, היסטורי, אתנית, דתית וכו') ויש טענות שGBAO שאף להשיג עצמאות מלאה בחסות מלחמת האזרחים (אם כי זו טענה שמוכחשת כיום ע"י הפאמירים). במקביל, חלקים איסלמיים שמרניים יותר באוכולוסיה חשבו שהגיע הזמן לקצת יותר חופש דת ממה שהיה תחת השלטון הקומוניסטי, ומאחר שמוסלמים אדוקים *ממש* לא היו בסיס הכוח של ההנהגה הקומוניסטית, גם על זה הם לא זרמו. ואי לכך, פרצה מלחמת אזרחים שהרגה בין 20,000 ל150,000 איש, הפכה מאות אלפים לפליטים ודי החריבה את טג'יקיסטן, ובמיוחד את איזור הפאמיר, שהתשתיות שלו כנראה מעולם לא השתקמו באופן מלא מהמלחמה. לפי מקור אחד, רק הסיוע ההומניטרי של הAKF מנע מוות המוני מרעב בGBAO.

במהלך מלחמת האזרחים נשיא הממשלה הטג'יקית (מזכיר המפלגה הקומוניסטית עד לפני רגע) הוחלף באיש אחר מהמנגנון הקומוניסטי, אימומאלי רחמון (אז רחמונוב). כיום רחמון מטפח תדמית של מי ש"הביא שלום לטג'יקיסטן", אבל בפועל הוא לא גישר בין הצדדים או משהו, הוא היה אחד מהצדדים, והסכים לפשרות שהביאו לסיום הלחימה.

טענה נוספת היא שגורם חשוב נוסף בסיום הלחימה היה האגא חאן עצמו, שקיבל החלטה שעד היום קשה להעריך את ההשלכות שלה- הוא עודד את האיסמעלים בפאמיר להניח שבת למו"מ עם הממשלה, והפאמירים, שסמכו על האגא חאן (שלראשונה מאז הגעת השלטון הקומניסטי, יכול היה לבקר את המאמינים שלו בפאמיר) יותר מאשר על הממשלה הטגי'קית, עשו את זה. לא מצאתי יותר ממקור אחד שאומר את זה, אבל בבירור, החל מ2012, האגא חאן משמש כמתווך בניסיונות להשכין שלום בפאמיר, מה שמציב אותו במקום בעייתי.

הפשרות שהושגו בסוף מלחמת האזרחים היו אמורות לתת יותר מקום לאופוזיציה ולהפוך את טג'יקיסטן ליותר דמוקרטית, ובין היתר גם לתת יותר אוטונומיה ושלטון עצמי לפאמיר. אבל בשנים שלאחר מכן, רחמון הצליח להעביר לצידו כמה גורמי כוח מהאופוזיציה, לדכא את היתר, ולבצר את השלטון שלו פחות או יותר לנצח. כמובן שזה בא עם פולחן אישיות בלתי נמנע, ודמותו השמנמנה והמאוד לא מרשימה מנופפת לך לשלום מכל חזית בניין ממשלתי ולא ממשלתי בטג'יקיסטן. יש בו משהו שנראה יותר כמו דוד חביב מאשר דיקטטור חסר עכבות, ובאופן כללי הוא נראה מאוד לא כריזמטי, ועם זאת, הוא ומשפחתו שולטים בטג'יקיסטן ביד ברזל כבר שלושים שנה. וצריך להגיד –  נראה שהוא כן נהנה מפופולריות בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה, בין היתר כי הוא בהחלט הצליח להטמיע את הנרטיב של "אני מנהיג חזק שמונע חזרה למלחמת אזרחים", ואנשים ממש לא רוצים לחזור לימים האלו.

וככל שהשלטון בדושנבה הלך והתבסס, נראה שהם החליטו שהגיע הזמן יותר לחזק את השליטה שלהם גם בפאמיר, על חשבון החברה הפאמירית המקומית. הם טוענים שהפאמיר נשלט על ידי חבורה של גורמים קרימינליים/מאפיונירים, מנהיגים לשעבר במלחמת האזרחים, שנקראים הcommanders, והם בסה"כ מנסים להשליט חוק וסדר. הפאמירים רואים בהם מנהיגים וגיבורים מקומיים שמובילים את החברה האזרחית בפאמיר, והממשלה פשוט מנסה למחוץ את החברה הזו. כך או כך, נראה שמאז 2012 יש סבבים חוזרים של אלימות מדי כמה שנים, כשהצבא הטג'יקי מחסל מנהיגים מקומיים, מה שמוביל למהומות, מה שמוביל לעוד אלימות, כאשר הסבב האחרון היה ממש שנה שעברה.  כמטייל, באופן מוזר, אתה חווה מעט מאוד מזה- אתה כן רואה נוכחות צבאית רצינית בכל הפאמיר, וכמובן שאתה צריך להציג את הGBAO permit שלך בכל מקום, אבל דיברתי עם אנשים שהיו בפאמיר בקיץ של 2022, ואפילו הם לא ידעו על המהומות שהיו. לכאורה אגב הסיבה לGBAO permit היא שזה איזור גבול רגיש עם אפגניסטן, ולכן צריך אישור להיכנס לשם, אבל נראה שדי ברור שפשוט מדובר בעוד דרך לשלוט באוכלוסייה המקומית (הגבול עם אפגניסטן נמשך גם הרבה מעבר לאיזור שבו צריך את הGBAO permit) 

האגא חאן נמצא כאמור במקום בעייתי בכל הסיפור. מצד אחד, הממשלה הטג'יקית, מרוששת באופן כרוני, שמחה שמישהו אחר משלם את החשבון עבור כל פרוייקטי התשתית בפאמיר (כמו נניח הממשלה הסינית והכביש שלהם). מצד שני, היא מאוד לא מעוניינת שהAKF יחזק את החברה האזרחית המקומית,  ומתייחסת אל האגא חאן בחשדנות רבה. הAKF מצידו צריך את כמובן את הרשות של הממשלה הטג'יקית כדי בכלל לפעול בפאמיר, ולא רוצים להיזרק החוצה, ומצד שני, לא הם לא רוצים לאבד את האמון של הקהילה המקומית בהנהגה של האגא חאן בזה שהם יצדדו יותר מדי בעמדה פייסנית כלפי הממשלה הטג'יקית. מהצד השלישי, כמתווך, אין להם איזו סמכות בינלאומית כלשהי כמו נניח לאו"ם או למדינת צד שלישי, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי למנוע מהממשלה הטג'יקית לחזור מההבטחות שלה, מה שהיא עשתה בעבר.

העתיד של הפאמיר נראה על פניו די קודר במובן הזה, לפחות לפי המאמרים שקראתי. בעוד שהסבב ב2012 כנראה דווקא חיזק את האוטונומיה בפאמיר, והוביל להסכמה להוציא כוחות של הצבא הטג'יקי מהפאמיר, בשנים האחרונות נראה הממשלה הטג'יקית מנצחת, והפאמירים לאט לאט נדחקים מעמדות הכוח, ופקידים מדושנבה ממונים כמושלים וראשי ערים. יחד עם הכביש החדש והמהיר שהסינים בונים אל חורוג ומעבר לה, והעובדה שרחמון לא הולך לשום מקום (הוא נכנס לתפקיד יחסית צעיר) נראה שתהליך האינטגרציה הפוליטית לתוך טג'יקיסטן הוא בלתי נמנע. כמו שאמרתי בפוסט קודם, הפאמיר כנראה הולכים להיות מקום מאוד שונה בעתיד הלא רחוק, ואני לא בטוח שבאופן חיובי, לפחות עבור התושבים המקומיים. 

אבל אני מצידי סיימתי את דרכי בפאמיר. אחרי עוד איזה טרק קצר באיזור, לקחתי מרושאן מונית ארוכה ארוכה חזרה לדושנבה, וכשאני אומר ארוכה, אני מתכווון שיצאנו ב11 בבוקר והגענו בשבע בבוקר למחרת. בדרך נדהמתי לגלות כמה זמן לקח לרכב לעשות את המרחק שאני עשיתי באופניים. אני בד"כ מצפה ליחס של שעה-שעתיים נסיעה ליום רכיבה, אבל מאחר שהדרך הזו כ"כ מחורבנת, מסתבר שלאופניים יש יתרון משמעותי… בדרך חזרה כמובן נתקענו בעבודות הסיניות, ואחרי שהצלחנו להמשיך הלאה, נעצרנו שוב בחושך כשהיינו צריכים לפנות אבנים שהתדרדרו לכביש (ואז להימלט בזריזות כשנראה שהן מתחילות להתדרדר שוב). הסתבר שהפאמיר הוא הרפתקאה גם בדרך החוצה ממנו.

והלאה 

וזהו, את הפוסט הזה אני מסיים באלמטי, התל אביב של קזחסטן. קשה לי לסכם את המסע שלי במרכז אסיה, יש כ"כ הרבה מה להגיד. אני כן אגיד שמעבר להיותה המדינה שבה שהיתי הכי הרבה באיזור (חודשיים על השעה), טג'יקיסטן היא גם המדינה האהובה עלי במרכז אסיה. האוזבקים כנראה מנצחים בתחרות הנחמדות (אם כי זו תחרות קשה), וסמרקנד, בוכרה ובעיקר חיוה הן יפיפיות, אבל עבורי, הרכיבה ביניהן היתה חמה, שטוחה ולא הכי מעניינת, מינוס התיק הגנוב והחוברות. מה גם שהן בלי ספק בtourists overload. את דעתי על קירגיסטן כתבתי בפוסט הקודם- היא יפה להפליא כמו טג'יקיסטן, אבל תחושת ה"לכאן אנשים לא באים לסופ"ש ארוך" הרבה יותר חלשה. והקירגיזים, כפרה עליהם, הם נהגים מחורבנים למדי, וזה לא שהטג'יקים והאוזבקים הם שוויצרים. היה נחמד לחזור לכבישים סלולים בקחזסטן (זה מצחיק שסשה ברון כהן בחר בקזחסטן כארץ המוצא של בוראט, כשהיא בפירוש המדינה הכי מפותחת באיזור by far), וקניון שירין היה יפה למדי, אבל אני פה שבוע, ויתר הזמן שלי פה כנראה יוקדש ללוגיסטיקה, אז אני לא מצפה להיקשר למקום יותר מדי. טג'יקיסטן היתה, ואני יודע שאני משתמש במילה הזו יותר מדי, הרפתקאה אמיתית, במובן הפשוט שאני הולך לזכור את מה שחוויתי שם לעוד הרבה זמן. עם כל הבעיות שלה, ויש לה לא מעט, זו מדינה נפלאה עם אנשים נהדרים (רק השלטון leaves something to aspire…).

וזהו, עוד מעט מתחילים את החלק הקווקזי של המסע. עקב חוסר תכנון יסודי מראש, וחוסר מזל גיאופוליטי, יצא שהמסלול שלי הוא מעט… מקוטע. אני מודה שכשאני פוגש רוכבים שעכשיו יכולים להגיד "כן, רכבתי לפה משוויץ/הולנד/גרמניה" אני מרגיש איזו צביטה  של קנאה (גם אם רובם היו צריכים לטוס מעל אזרביג'ן). יש איזה ערך במסע רציף, שאתה יכול להגיד לעצמך – התחלתי לרכב בצד אחד של היבשת וסיימתי בצד השני שלה. לפחות עבורי. גם העובדה שעכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן של רכיבה מזרחה, אני בעצם לוקח טיסה ארוכה מערבה, מדלג מעל נקודת ההתחלה שלי (חיוה)  וממשיך הרבה מעבר, אל טיבליסי,  היא מוזרה עבורי, וקצת מנתקת את החלק הזה של המסע מהחלק הבא שלו. ועם זאת, במקרה הספציפי הזה, אני כן חושב שההחלטה לרכב את מרכז אסיה ממערב למזרח בכל זאת היתה החלטה נכונה בדיעבד. מבחינת עונות השנה, מבחינת כיוון הרוחות ומבחינת החברה- יצא לי לרכב עם הרבה מאוד אנשים נחמדים בדרך, ושמחתי להכיר אותם. אז כנראה שאני פשוט צריך להכיר בזה שזה לא מסע אחד, אלא אוסף של מסעות קצרים במקומות שונים בעולם.

אני גם מעט חושש לגבי החלק הבא , כי להגיע לקווקזים, ובעיקר לטורקיה, אחרי מרכז אסיה, מרגיש כמו… ירידת מתח- הכל יהיה הרבה פחות נידח ושונה, יותר אנשים ידברו אנגלית, והנופים פחות דרמטיים. אבל אני מקווה שאני אדע למצוא את ההרפתקאה גם בחלק הזה של הטיול (ואם לא, אני אדע למצוא רכבת). אני כנראה אקח הפסקה מהבלוג לתקופה הקרובה, אבל אני מאמין שעד איסטנבול עוד יעלה פה עוד פוסט. נתראה על הבוספורוס!

[הערה מנהלתית – תודה גדולה לזוהר פינקלשטיין על העריכה של הפוסט! אלוהים יודע כמה שגיאות כתיב היו ל]

אז לאחרונה קיבלתי מחבר פידבק על הבלוג, שאני חושב שראוי לצטט באופן מלא-

"אולי תכתוב בבלוג קצת מה עובר עליך? קשיים, חוויות, מפגשים עם אנשים וכזה? ותמונות! שלך! ושל מי שאתה פוגש. כי עם כל הכבוד, שוק הדיור בסינגפור והזהות האתנית של האבחזים בטורקמניסטאן מעניינים לי ת'תחת"

ואמרתי לעצמי, יאללה, לאחרונה הבלוג נטה להתמקד יותר מדי בהיסטוריה וזהויות וכו', או ליתר דיוק, דברים מעניינים שלמדתי על המקומות שהייתי בהם, ופחות בפרספקטיבה של "אני רוכב ברחבי העולם באופניים, והנה מה שקרה לי" (למרות שאני חושב שהסיפור על התיק מהפוסט הקודם היה משובח, למי שהיה זמן להקשיב לו). אז באמת שהתכוונתי שהפוסט הזה יהיה יותר בדגש על ההרפתקאה שלי בהרי הפאמיר, ואיך היה לרכב על אופניים באחד מרכסי ההרים הגבוהים בעולם. אלא שכמובן, כרגיל, היסטוריה ופוליטיקה וזהויות כן מצאו את דרכם לסיפור של הפאמיר, כי אי אפשר למשל שלא לתהות למה אתה צריך להציג את האישור המיוחד שלך להיות בGBAO בכל צ'קפוינט ברחבי המחוז. אני כן אנסה קצת לאזן בין הדברים, ואחת ההשלכות היא שיהיו הרבה התרמות במהלך הפוסט, כשאני אגיע לציין משהו שאני אדחה לאח"כ כדי לדבר עליו, כדי לא לחפור יותר מדי במקום אחד. אני כן רוצה להשאיר יותר מקום לסיפורים מהדרך, כי בסופו של דבר, החודש ומשהו שביליתי בלרכב ברחבי הפאמיר בטג'יקיסטן בכל זאת היה ההרפתקאה הכי גדולה שלי בטיול עד כה.  הוא בהתאמה גם גדל וטפח לפוסט ארוך למדי, ולכן יחולק לשני פוסטים. אז בואו נתחיל?

מבוא – איפה לעזאזל נמצאים הרי הפאמיר בעצם?

הרי הפאמיר נמצאים באיזור הכללי של הקימוט העצום הזה שהתנגשות של הודו באסיה יצרה אי אז (ההימלאיה נמצאים לא מאוד רחוק דרומה). הם עצמם בין רכסי ההרים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ (3 פסגות מעל 7000!) וזכו לכינוי "גג העולם", אני משער שזה בגלל שהם מכילים, מעבר לרכסים עצמם, גם רמות שטוחות וגבוהות (לדווש במישור אינסופי בגובה 4000 מטר זו חוויה). הם גם נחשבים לגביע הקדוש של מטיילי אופניים שחוצים את אסיה, וספציפית החלום של רבים הוא לרכב את הM41, שידוע בשם the Pamir highway, שנבנה בהדרגה על ידי האימפריה הרוסית והסובייטים לאחריהם כדי לחזק את השליטה שלהם באיזור הגבול הזה עם הבריטים (גם אם הנראטיב של הgreat game הוא הגזמה, והרוסים מעולם לא באמת תיכננו לפלוש להודו, הם עדיין היו מאוד חשדנים כלפי הבריטים שישבו להם מעבר לגבול). ספציפית זה היה חיבור חשוב בין אוש, עיר בדרום קירגיסטן לדושנבה, בירת טג'יקיסטן כיום, והלאה לאפגניסטן. לפחות לפי מקור אחד, הרוסים השקיעו באופן כללי בפיתוח האיזור, כדי ליצור נאמנות של האוכלוסייה המקומית באיזור הגבול. היום לעומת זאת מדובר באיזור הכי נידח ועם התשתיות הכי גרועות בטג'יקיסטן, לפחות מבחינת דרכים. בהמשך נדבר על איך האיזור הגיע ממצב שבו הוא הכי מפותח באיזור למצב שלו היום ואיך זה אולי ישתנה באופן חלקי בשנים הקרובות (רואים? הטרמות!). כיום הפאמיר נמצאים במחוז גורנו-בדחשן בטג'יקיסטן, או בשמו המקוצר, הGBAO- gorno badakshan autonoumos oblast (אובלסט זה מחוז ברוסית), שתופס בערך 43% מהשטח של טג'יקיסטן המודרנית, אבל מכיל רק בערך 3% מהאוכלוסיה. בדחשן, היסטורית, הוא איזור מאוד נפרד מיתר טג'יקיסטן, והחליף ידיים בין אפגניסטן, בוכרה, וכמה ממלכות מקומיות קטנות, ולבסוף כמובן נפל לידיים של האימפריה הרוסית. למעשה האיחוד שלו לתוך מה שהפך להיות טג'יקיסטן המודרנית קרה רק ב1929, כשהסוביייטים החליטו להכליל אותו בTajik Soviet Socialist Republic (שהם למעשה בדיוק הפרידו מאוזבקיסטן קצת לפני כן). אפשר לראות את זה כדוגמא לstalin giant pencil שדיברתי עליו בפוסט הקודם, אבל בכנות, מאה ומשהו אלף איש בהרים זה לא משהו שאתה יכול ליצור ממנו רפובליקה עצמאית, אז זה היה די הגיוני לחבר את זה לטג'יקיסטן.

התושבים שלו, הפאמירים, גם הם מאוד נפרדים מבחינה אתנית מיתר טג'יקיסטן (בעוד כמה בחינות שנזכיר בהמשך). הם דוברים את השפה הפאמירית, ואם לדייק, את *השפות* הפאמיריות – יש ברחבי הפאמיר מספר רב להפליא של שפות מקומיות, חלקן מדוברות על ידי כמה אלפים עד עשרות אלפים  בלבד, כמו ואקאנית או אישקוסימית, שכנראה השתמרו הודות לריחוק והטופוגרפיה. באופן כללי, השפות הפאמיריות הן שפות איראניות כמו טג'יקית, אבל הפאמיריות הן שפות מערב איראניות, וטג'יקית היא שפה מזרח-איראנית, ואם זה נראה לכם הבדל זניח, לכו לנהל שיחה עם דובר שפה שמית אחרת מעברית. וזה לא ההבדל היחיד בינם לבין יתר הטג'יקים, אבל גם לזה נגיע.

בכל מקרה, כל הגורמים האלו – הטופוגרפיה, המרחק, והתשתיות הגרועות הופכים את הפאמיר לאחד האיזורים הכי מרוחקים ומרהיבים במרכז אסיה, ואי לכך לחצות את הpamir highway מדושנבה לאוש נחשב כגולת הכותרת של כל מסע אופניים באסיה.

כלומר, זה היה התוכנית של כל רוכב אופניים באיזור לפחות עד 2021, כשטג'יקיסטן וקירגיסטן התחילו בסכסוך גבול מתמשך (ענייני חלוקת מים, להבנתי) שסגר את הגבול הזה. מה שהשאיר לרובם לעשות לופ דרך עמק הבארטאנג, עמק שיורד מאגם קאראקול, קרוב לגבול הקירגיזי, חזרה לדרך הראשית בין  לדושנבה.  אבל גם עם הגבול הסגור, הפאמיר הוא אבן שואבת לרוכבי אופניים מרחבי העולם. וכולם כולם מגיעים אל הגרינהאוס הוסטל.

לפני יציאה – הגרינהאוס 

הגעתי לדושנבה אחרי טרק קצר ויפה בהרי הפאן, רכס הרים קטן אך מהמם בצפון מערב המדינה (כן, פאן, אני יודע, עשיתי כבר את כל הבדיחות האפשריות. כדי להגיע לדושנבה הייתי צריך לחצות את "מנהרת המוות" הידועה לשמצה. כשאני אומר לחצות, אני מתכוון שטיפסתי עד למנהרה (ברכיבה עוצרת נשימה למדי, גם כי היה יפה, אבל בעיקר כי היה תלולללללללל), ואז שוטרים בכניסה עצרו אותי ואמרו לי שאני לא יכול להיכנס עם האופניים, כי אני אחנק או אדרס. לאור העובדה שמדובר ב5 ק"מ של מנהרה בלי תאורה או איוורור, לא התווכחתי, והמתנתי בסבלנות עד שהם עצרו לי טרמפ עם איזה טנדר שהקפיץ אותי לצד השני, שהיה מלא הוד אף יותר. הדבר היחיד שקצת היה חבל שנראה שהטנדר הוביל חיה כזאת או אחרת לפני כן, והתיקים שלי מעט… התכלכלכו.

משם רכבתי בירידה הארוכה (שהתענוג שבה נשדד ממני ע"י רוח נגדית מנוולת) אל דושנבה. בדושנבה שהיתי, במצטבר משלושה ביקורים, משהו כמו 10 ימים, שזה כנראה הכי הרבה ששהיתי במקום אחד בטיול (אם לא סופרים את קיימברידג'), עם קרייסטצ'רץ במקום שני וצמוד. ואת כל הימים האלו שהיתי בגרינהאוס הוסטל, מקום שהיה הכי קרוב להרגיש כמו בית בחלק הזה של הטיול.

מאחר שישראל היא מדינה קטנה וצפופה שאין לה שום חיבור  יבשתי לשום מקום, טורינג באופניים, כלומר רכיבה למרחקים ארוכים עם תיקים וזה, הוא לא תחביב מאוד פופולרי פה (בניגוד לבייקפאקינג, אגב). סביר להניח שעבור חלקכם הגדול, אני הישראלי היחיד שאתם מכירים שרכב במרכז אסיה באופניים, וזה נראה מאוד הרפתקני/קיצוני/מוזר, ולפעמים אפילו אני קונה את ההייפ של עצמי. אבל אני יכול להגיד שאחרי יום אחד בגרינהאוס הוסטל, אתה מרגיש כמו האדם הכי בינוני וסביר בנמצא, כי אתה פשוט מומקף באנשים שאה, כן, בדיוק הגיעו לפה ברכיבה מאירופה בשלושה חודשים. ביום טוב ספרתי שם ברחבה בערך 15 זוגות אופניים. יש כמובן גם כאלה שטסים במיוחד לדושנבה כדי לעשות סיבוב בפאמיר ולחזור הביתה, אבל הרוב הם מטיילים כמוני. אגב, אתה פוגש שם רוכבים מכל העולם (במיוחד היה מעניין לפגוש כמה קוריאנים ויפנים מבוגרים), אבל הקבוצה הדמוגרפית הכי גדולה היא כמובן גרמנים. גרמנים אוהבים לטייל ואוהבים לא פחות לרכב על אופניים, מסתבר (גם הולנדים, אבל יש פחות מהם). 

באופן טבעי, רוכבי אופניים זה סוג לרוב האנשים שאני מחבב ומרגיש בנוח איתם, ותמיד יש על מה לדבר. כמו כן, יש לציין את הדיירים הקבועים של הגרינהאוס, משמע החתולים ובעיקר החתלתולים שתמיד היו שם, וחלק לא זניח מהזמן שלי שם הושקע בלשבת ולקרוא/לכתוב עם איזה חתלתול עלי. בין הרוכבים לחתולים, היה לי מאוד נחמד פשוט לשהות שם לכמה ימים לפני שאני יוצא לפאמיר. 

אני אישית בכלל לא הייתי בטוח שאני מעוניין לצאת לפאמיר כשהגעתי למרכז אסיה. קודם כל, כאמור, המסלול הקלאסי, מדושנבה לאוש, היה כאמור סגור עקב סכסוכי גבול בין טג'יקיסטן לקירגיסטן, ולעשות לופ חזרה דרך עמק הבארטאנג נשמע לי בזמנו פחות מפתה- כל הרעיון במסע אופניים הוא שאתה מגיע מנקודה א' לנקודה ב' עם אופניים,  לעשות הלוך חזור מרגיש מטופש. מעבר לזה, כשהייתי בניו זילנד רכבתי עם בחור גרמני שרכב את הלופ בפאמיר עם חבר ובלי ציוד (מלווה בג'יפ), והוא אמר לי שזה נראה לו טירוף לעשות את הפאמיר, ובמיוחד את הבארטאנג, עם ציוד מלא, והוא לא נראה עשוי מסוכר בעצמו. אבל כשהתחלתי לרכב באוזבקיסטן, התחלתי לפגוש עוד ועוד רוכבים שנראו סבירים לחלוטין ותיכננו לרכב את הפאמיר היווי, והתחלתי לשקול מחדש את העמדה הזו. מה שכן, היה לי ברור שאני בהחלט ארצה לצאת לשם עם עוד מישהו, כי חששתי לצאת אל הלא נודע הספציפי הזה לבדי. אז הצטרפתי אל פיה ובאלדור, שבדיוק גם תיכננו לצאת לדרך.

חלק א' – דושנבה אל קאלאי חאלומב – רוכבים עם גרמנים ומתבצבצים בהרים

פיה ובאלדור הם זוג רוכבים גרמני (כמובן), שניהם מדעני אקלים שעזבו את העבודות שלהם ויצאו לדרך מגרמניה לכיוון מזרח. מאחר שגם הם נתקלו בבעיה של גבולות סגורים באז'רביג'ן, אז את החורף הם העבירו בלרכב באפריקה, ואז טסו חזרה למרכז אסיה באביב. פגשתי אותם עוד קודם לכן, בפאנג'קינט וישר חיבבתי אותם (במיוחד את באלדור). מומלץ מאוד לראות את הערוץ אינסטגרם שלהם, הם גורמים לי תחושה של פומו על מקומות שהייתי בהם בעצמי, בחיי.

בכל מקרה, יצאנו לדרך מדושנבה מזרחה. אני לא יכול להגיד הרבה על הנוף בשלושה הראשונים, מאחר שסופת אבק אימתנית כיסתה את כולו. ביום השני נפל לי הפלאפון מהאופניים, ובכמה דקות שלקח לי לשים לב לזה, נהג מונית חביב אסף אותו ונסע איתו *חזרה לדושנבה*, ככה שהייתי צריך להמתין באיזה כפר נידח חצי יום מתסכל למדי עד שהטלפון חזר אלי (מצד שני, ובכן, זה עדיף על האלטרנטיבה. האם ציינתי שהיו בטלפון גם שני כרטיסי האשראי שלי?)

ביום השלישי עשיתי כמיטב יכולתי להשיג את פיה ובאלדור. אחרי שנכנסתי רשמית לGBAO, ועברתי בצ'ק פוינט הראשון שבו הייתי צריך להציג את אישור הכניסה שלי למחוז, התחלתי לרכב בקניון שהיה מאתגר אך יפה למדי גם כשהוא מכוסה באבק ובסופו של דבר מצאתי אותם שותים קפה לצד הדרך. הימים עם פיה ובאלדור היו ארוכים ומאתגרים- הם אומנם קמים הרבה יותר מאוחר ממני (ובאלדור בכיף יכול לשתות 4 כוסות קפה לפני שהוא יוצא לדרך), אבל הם רוכבים מהר ורוכבים הרבה זמן- 3 מתוך החמישה ימים שרכבנו עד קאלאי חאלומב היו בסביבות השבע שעות pedal time, וזה הרבה. והדרכים, כאמור, היו דרכי עפר לא תמיד מאוד ידידותיות. אבל כמו שאמרתי לבאלדור בזמן שרכבנו לצד נהר יפה באמצע הכלום- לפה אף אחד לא מגיע לרכיבת סופ"ש.  בניגוד לניו זילנד, פה היתה הרגשה של הרפתקאה אמיתית.

וכמובן שכמעט באופן מיידי אחרי שאמרתי את זה, קיבלתי קצת יותר "הרפתקאה" ממה שתיכננתי.

באותו אחר צהריים התחלנו לטפס את הפאס של חובוראבוט (khoburabot), מיד לאחר טאבילדארה (tavildara), העיירה המרכזית של האיזור. בגובה של 3252, זה עמד להיות הפאס הגבוה ביותר שעברתי באופניים (תואר שהוחזק במשך חמש שנים על ידי פאס בסיירה נבדה בגובה של 2900 בערך, ולא יישאר אצל חורבוראבוט הרבה זמן). רכבנו שלוש שעות קשוחות והגענו בערך לחצי גובה, שם מצאנו מקום שטוח ליד תחנת משטרה נטושה וערוץ נחל זמין, אז הקמנו אוהלים.

ואז התחיל הגשם. אני ראשית גיליתי שהאוהל שלי כבר לא אטום למים כמו שהוא היה בעבר, וטיפות של מים טיפטפו לי על הפנים עד שהצלחתי לתחוב את מעיל הגשם שלי בין כיסוי הגשם לאוהל הפנימי.

אבל מה שבעיקר גילינו למחרת בבוקר זה שהדרך שלנו הפכה לבוץ. אחרי כמה מאות מטרים של רכיבה, הגלגל האחורי דאג להאכיל את השרשרת בכל הטוב הזה, והיינו צריכים לרדת ולדחוף. ולדחוף. ולדחוף. במשך ארבעה קילומטרים של עלייה בבוץ דחפתי את האופניים. אני שונא שונא שונא לדחוף את האופניים- הרגליים נתקלות בפדלים או בתיקים, אתה מחליק ומאבד אחיזה מדי פעם, ובעיקר, זה קשה ומרגיש כל כך לא יעיל. הם אמורים לסחוב אותי, לא להיפך!

אחרי כעבור שעתיים-שלוש שרגישו כמו נצח, השמש יצאה, הדרך קצת התייבשה, ויכולתי לנקות את השרשרת מכל הבוץ ולהמשיך לרכב בזהירות (ונמנע כמו מאש מאיזורים חשודים בבוץ). עצרתי לארוחת צהריים עם קבוצה של רועים מקומיים שכיבדו אותי בצ'אי, לחם ותבשיל לא מזוהה (אני לפעמים הרפתקני מדי בקטע של האוכל) שבטוח כלל פטריות. פיה ובלדור, שהיו מאחורי באופן מפתיע רוב היום, הצטרפו, ורכבנו אל הפאס. אלא שאז הגשם הכה שוב, הבוץ שוב חזר, ושוב ירדנו לדחוף. אחרי עוד סבב של נקיונות בהול, רכבנו אל תחנת האוטובוס (כן, יש שם תחנת אוטובוס, שאריות מהתקופה הסובייטית, כנראה) והסתתרנו שם בדיוק כשמטח ברד עצבני הכה.

התלבטנו אם להישאר שם ללילה, לרדת את הבוץ הזה בירידה נשמע… מעורר חשש, אבל כל אפשרויות הקמפינג שם היו לא מזמינות, בלשון המעטה (בניינים נטושים ומלאי קקי של כבשים), אז התחלנו לרדת מטה. הגשם פסק, ואחרי כמה קילומטרים בודדים איטיים וזהירים, הדרך התייבשה לחלוטין, ואף הפכה להיות סלולה לפעמים. ואז, או אז, זו הפכה להיות אחת הירידות הנפלאות והמלהיבות שעשיתי בטיול הזה. גלשתי באופוריה רבה אל קאלאי חאלומב , הכניסה "הרשמית" לפאמיר, כשמולנו נגלים הרי אפגניסטן.

חלק ב'- קאלאי חאלומב לחורוג – שם אפגניסטן, הושט היד וגע בה (לא!)

היה מעניין לקום בהוסטל, להסתכל מהחלון ולראות את אפגניסטן מעבר לנהר, בעיקר כבעל דרכון ישראלי שיודע שהוא לעולם לא ידרוך בה. בהתחלה תהיתי אם זה בטוח להיות כ"כ קרוב לאפגניסטן, אבל לא נראה שזה מזיז לאף אחד אחר, אז משכתי בכתפיים והמשכתי בחיי. למעשה, לא בלתי סביר שמאז שהטאליבן עלה לשלטון, אין לו אינטרס לעשות פעולות של ארגון טרור – הם בהחלט שואפים לקבל הכרה כממשל לגיטימי. עבור טג'יקיסטן מצד שני העלייה של הטאליבן היו חדשות רעות למדי, מאחר שפתאום הם קיבלו עוד מדינה עוינת בגבול שלהם, ועוד מדינה מוסלמית פונדמנטליסטית.

היחס של טג'יקיסטן ואוזבקיסטן לאיסלם הוא נושא די מורכב. מדובר על מדינות עם אוכלוסייה שהיא ברובה המוחלט מוסלמי, אבל מוגדרות כרפובליקות חילוניות. בסופו של דבר, כשברית המועצות התפרקה, מי שנשאר להחזיק במושכות השלטון בטג'יקיסטן, כמו ביתר הרפובליקות בסביבה, היו מי שהיה שם רגע קודם- מנגנון המפלגה קומוניסטית. באופן היסטורי, היחסים בין קומוניסטים לדת מעולם לא היו הרמונים במיוחד, והסובייטים עשו מאמצים רבים, בעיקר בשנות העשרים, לצמצם את שפעת אנשי הדת ולחלן את האוכלוסייה. היו תחומים שבהם הם הצליחו יותר, אבל הקמפיין שזכה להכי הרבה התנגדות מצד המוסלמים היה, ותראו מופתעים, הניסיון של הקומוניסטים לעודד נשים לא ללבוש חיג'אב או ניקאב.

מצד שני, הרפובליקות הסובייטיות של מרכז אסיה כן עברו תהליכים ארוכים של בניית זהות לאומית תחת השלטון הסובייטי, ובמיוחד לאחר קבלת העצמאות. ואין דרך להגדיר זהות לאומית במדינות מרכז אסיה בלי לעבור דרך המורשת המוסלמית. טימור לאנג, שהפך להיות הסמל של האומה האוזבקית, היה שליט מוסלמי אדוק. וכמובן, כמעט כל האוכלוסייה במדינות האלו מגדירה את עצמה כמוסלמית, והיה לשלטון ברור שללכת פול און חילון לא יעבוד. אז כיום יש מצב מוזר שבו המדינה מעודדת התנהגות איסלמית "מסורתית" (האופן שבו מרכז אסייתים מברכים אחרי ארוחה הוא מקסים בעיני), וכמה מהדיקטטורים עצמם עשו עלייה לרגל למכה, אבל חשדנית מאוד כלפי התנהגות איסלמית מדי- זקנים ארוכים מדי, ביקורים תכופםים מדי במסגד וכן הלאה. קיים איסור על קטינים להיכנס למסגד בטג'יקיסטן, למשל, וזו לא ההגבלה היחידה.

אז כן, העלייה של שלטון מוסלמי פונדמנטליסטי מעבר לפאנג', הנהר שעובר בין טג'יקיסטן ואפגניסטן, ואני עמדתי לרכב לאורכו, לא מאוד הלהיב את הממשלה בדושנבה.  לא יודע אם זה שינה הרבה מבחינת פריסת הכוחות שם, כי במילא היו שם כבר הרבה כוחות צבא כדי למנוע הברחה של אופיום והירואין מעבר לגבול. הפאמיר היוויי ידועה גם בתור הheroin highway, מאחר שהיא אחד הנתיבים הראשיים שבהם סוחרי הסמים האפגנים היו מוציאים את מרכולתם לעולם. 

אגב, גם אם יכולתי להיכנס לאפגניסטן, סביר להניח שהייתי בוחר לרב בצד הטג'יקי, שבו יכולתי למצוא חנויות קטנות מדי כמה עשרות קילומטרים, ולצפות מעבר לפאנג' אל הצד האפגני, שבלי ספק היה הציורי והיפה מבין השניים. אם חשבתי שהפאמיר הטג'יקים מרוחקים ונידחים, כשהסתכלתי במפה כדי להבין מה צריך מישהו בכפר אפגני מעבר לנהר לעשות כדי להגיע למשהו דומה לעיירה נורמלית עם, נניח, מכולת, זה די הימם אותי. כן, הדרך בצד הטג'יקי היא לא אידיאלית, כמו שאני עוד מעט אתאר, אבל אפשר להגיע לעולם החיצון בנסיעה של 10 שעות לכל היותר (תלוי ההגדה של "עולם חיצון"), ודושנבה לחורוג זו נסיעה של לכל היותר 20 שעות ברכב רגיל (פחות מזה בג'יפ). הכפרים בצד האפגני לעומת זאת באמת באמת מנותקים לחלוטין, מבחינה תחבורתית. כלומר, יש דרך עפר קטנה ביניהם, אבל אני מעריך נסיעה לעיר הגדולה הקרובה ביותר בימים. ואי לכך, ברמת האוכל הם חייבים לגדל הכל בעצמם, מה שאומר שכל צד האפגני מלא בטרסות וחלקות ירוקות ויפות, בעוד שהצד הטגי'קי, ובכן, קצת פחות מרשים. צריך כן לציין שחלק מהכפרים האפגנים כן מקבלים מהצד הטג'יקי זה חשמל, פרויקט משותף של כמה גורמים אירופאיים ושל הaga khan foundation, שנחזור אליו. הפרוייקטים האלו הם מלפני עליית הטאליבן, אבל נראה שלטאליבן לא היה שום אינטרס להפסיק לקבל חשמל בחינם. כמו כן, אני די בטוח שלכולם בצד האפגני יש לוחות סולריים וסוללות, כי בדרך חזרה מהפאמיר, בלילה, כל הכפרים בצד האפגני היו מנוקדים באורות קטנים, כמו עשרות גחליליות.

בצד הטג'יקי, לעומת זאת, דברים הולכים להשתנות באופן דרמטי בשנים הקרובות, ואנחנו חווינו באופן ישיר את זה  מיד אחרי קאלאי חאלוב.

הדרך מתחילת הפנייה אל הפאמיר עד לקאלאי חלומב היתה דרך עפר קשוחה כאמור, אבל מצד שני, זה לא הפתיע אותי, כי חוץ מטאבילדארה וכמה כפרים קטנים, הדרך הזו כמעט לא משרתת אף אחד (אנחנו עשינו את המסלול הצפוני, יש דרך סלולה ומשעממת מדרום). הדרך לחורוג, לעומת זאת, משרתת עשרות עד מאות אלפי אנשים, והיא נוראית עוד יותר. לראות שתי משאיות ענק עושות ריקוד זהיר אחת מסביב לשנייה כדי לעבור בין הקיר לתהום היה די מורט עצבים. אלא שהימים של הדרך הזו ספורים. כי ב2022, סין החליטה לשים מכיסה 200 מיליון דולר כדי לסלול את הפאמיר הייוויי. זה כמובן לא נובע מאיזה דחף פילנטרופי מיוחד. אני לא יודע אם זה פרוייקט שהוא חלק רשמי מהbelt and road initiative שלהם, אבל הדרך הזו תחבר באופן ישיר את דושנבה לסין, ותאפשר לסין לייצא סחורות לטג'יקיסטן באופן קל יותר. זו כמובן גם דרך טובה להקרין soft power באיזור, ואה, ציינתי שהחברות שאשכרה בונות את הדרך חייבות להיות סיניות? קצת מזכיר את הסיוע האמריקאי.

אני לא בדיוק סגור על לוחות הזמנים והתכנון המלא, אבל אם לשפוט לפי דרך סינית אחרת שרכבתי עליה בקירגיסטן, הולכת להיות שם דרך משי של ממש (זה היה האספלט החלק ביותר שראיתי מעודי, הדרך ההיא בקירגיסטן). אין לי ספק שהדרך הזו תשפיע באופן מהותי על הפאמיר, במגוון דרכים, ולא כולן טובות. אני לא חושב שהרבה מהפאמירים יהיו שמחים להיות פתאום הרבה יותר קרובים לדושנבה, אבל (ואני יודע שאני אומר את זה הרבה) – נגיע לזה. מבחינת רוכבי אופניים, אין ספק שזה יהיה תענוג לרכב על דרך פחות רועדת, אבל מצד שני, גם מכוניות ייסעו יותר מהר, ויהיו הרבה יותר מהן. אני חושד שלרכב שם בעוד כמה שנים ירגיש קצת פחות הרפתקה מעבר, אבל אני מניח שלרכב שם כרגע מרגיש הרבה פחות הרפתקה ממה שזה היה לפני עשר שנים, בין היתר כי המקום בכל זאת הרבה יותר מכוון תיירים ממה שבעבר (למרות שהרבה פחות מקירגיסטן, למשל). זוהי האמת הקבועה של תרמילאות ורכיבת אופניים בכל רחבי בעולם, נראה לי- כשאתה נוסע לראות מקום שונה ונידח, אתה לוקח חלק בתהליך שהופך אותו לאט לאט לפחות שונה ונידח.

בכל מקרה, כרגע מדובר עדיין בדרך חתחתים יפייפיה אך מאוד מאתגרת. אחד החלקים הכי מאתגרים בה הוא לעבור את האיזור עצמו של "העבודות", חלק ידוע לשמצה בקרב רוכבי האופניים – מדובר על כמה עשרות קילומטרים שנסגרים בין שבע בבבוקר ל12 בצהריים, ואז שוב בין 13 ל18, מה שאומר שצריך לחצות אותו כמה שיותר מהר. נוסף על כך, מדובר על איזור מלא באבק ובפודרה, וכשהכבישים נפתחים, אתה רוכב באבק של מכוניות רבות. אני מכיר לפחות רוכב אופניים אחד שהחליט לתפוס טרמפים בחלק הזה.

אנחנו דווקא עברנו את החלק הזה די בקלות. חוץ מהמתנה של שעתיים בבוקר של היום השני מקאלאי חומב (שנוצלה לכתיבת יומן. אני תמיד צובר פער כשאני עם אנשים), לא נתקלנו בשום מכשול משמעותי, והגשם שתפס אותנו בפאס, וירד גם בשני הלילות שאח"כ, צימצמם מאוד את האבק. מעבר לזה, ברגע שהיינו בתוך איזור העבודות, כמעט שלא ראינו כלי רכב.

הימים האלו מקאלאי חומב לחורוג, לאורך נהר הפאנג', עם אפגניסטן בגדה הנגדית, זכורים לי כאחד החלקים הכי טובים של מרכז אסיה. כל כמה זמן אתה עובר איזה סיבוב, ופתאום נגלים לך הרים מושלגים יפייפיים מעל נוף מדברי מלא הוד. מדי פעם אתה עובר נחלים או נביעות (או סתם ברזייה כפרית) ואפשר להרטיב את החולצה או לפחות את הוסט הזוהר (הרבה יותר קל להוריד אותו מהחולצה) וטיפה להתקרר, כי עדיין די חם (אם כי לא בטירוף, אנחנו בכל זאת בגובה של 2000-2500 מטר). בערב הראשון עוד התארחנו בגסט האוס באיזה כפר קטן, אבל בשני לילות הבאים מצאנו קמפינגים יפים בין הדרך לנהר (יפים ונסתרים, כי הצבא הטג'יקי לא ממש אוהב את זה שאנשים עושים קמפינג באיזור גבול, וכבר היו סיפורים על רוכבים שהוזזו באמצע הלילה). ביום הרביעי התחלנו לראות שוב פיסות של אספלט, ובערבו של יום התגלגלנו אל חורוג, הבירה של מחוז גורנו-בדחשן, ובעוד שזה לא בדיוק מטרופולין שוקק, זו עדיין עיר פלאית בעיני.

בחלק הבא!

בזבוז זמן בחורוג, האימאם האטומי של אחד הפלגים המעניינים באיסלאם, כבישים גליים ולופים מחשבתיים בואקאן, הרפתקאה אחרונה בעמק הבארטנג ומה הדבר המאוד גדול שלגמרי פיספסתי כשהייתי בפאמיר

 חוצים את המדבר

[הערה מנהלתית – תודה וברכה ליונתן סיסו על העריכה הלשונית!]

אז אחרי כמעט שלושה חודשים במרכז אסיה, נראה לי שהגיע הזמן לפוסט קצת יותר עדכני ממה ששאבתי במשך חמישה ימים בסינגפור. יש הרבה מה לספר על מרכז אסיה, זה מקום מאאאווודדד מעניין. אבל כרגיל, בואו נתחיל מאיזה סיכום קצר של איפה הייתי ומה עשיתי (טוב, קצר באופן יחסי, זה עדיין אני שכותב את זה).

אז אחרי שעזבתי את ויאטנם, עשיתי קונקשן ארוך בקוריאה כדי לפגוש חברים ונחתתי בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. שם התארחתי ללילה אצל מארח מקאוצ'סרפינג בשם בוסיט שהכיר לי את המאכל הלאומי של מרכז אסיה, הפלוב (או פילאף או אוש, תלוי את מי אתה שואל), שזה אורז מטוגן בשמן ותבלינים, וכשזה נעשה טוב, זה נהדר (אם כי מהר מאוד אפשר לקבל מנת יתר) . משם טסתי לאורגנץ', עיירת כלום בצד המערבי של אוזבקיסטן, שהדבר היחיד שמייחד אותה זה א' שדה תעופה מקומי וב' קירבה לעיר חיוה, שהיא כן מיוחדת.

במקור חשבתי אולי להתחיל כל הדרך מהים הכספי, ומשם לרכב את כל הדרך לאורך מרכז אסיה, אבל הקונצנזוס בקרב הרוכבים היה שכל מה שממערב לחיוה הוא די משעמם וחד גוני, אז ויתרתי. במקום זה התחלתי מחיוה, הבירה הישנה-באופן-יחסי של החאנות (מלשון חאן, כמו קיסר וקיסרות) של חיוה, וזה באמת מקום מהמם ומעניין למדי.

הייתי שמח להישאר שם עוד איזה יום מעבר ליומיים שהייתי שם, אבל בדיוק התגלגלו העירה חבורה של רוכבים אירופיים (זוג גרמני ושני צרפתים), שנראו כמו חברה טובה לחצות איתה 500 קילומטר של מדבר, מה שנותר לי בין חיוה ליעד הבא – בוכרה. למעשה, יצאתי חצי יום לפניהם, כי ידעתי שלא רכבתי עכשיו במשך כמעט חודש, והברך צריכה זמן להתאקלם שוב, אחרת הפציעה הישנה תחזור, אז רציתי להתחיל לאט ולתת להם להדביק אותי.

דברים התחילו יחסית בסדר. אבל ביום השלישי הרוח הנגדית היתה כ"כ חזקה והחום היה כ"כ בלתי נסבל שעשיתי אחורה פנה אחרי 25 ק"מ. הבעיה העיקרית היא שבמדבר אי אפשר לעצור איפה שבא לך. צריך מים, ומקום להקים אוהל. החלטתי לנסות שוב למחרת, מוקדם יותר. זה באמת עבד, ובסוף אותו יום, שעדיין היה חם ומלא מאבק ברוח נגדית, הצלחתי להגיע לכפר קטן ללילה,שם גם הצטרפו אלי שאר החבורה.

חשבתי שמפה הכל יהיה smooth sailing (למחרת היתה רוח גבית נפלאה), אלא שיומיים אח"כ, בסוף היום, התחיל באופן בלתי צפוי כאב ברור בברך, אם כי מסוג אחר מהרגיל. נאלצתי לעצור מוקדם לאותו יום, חלקתי ארוחת ערב עם חבורה של אוזבקים שעושים עלייה לרגל למכה באופניים, והלכתי לישון מאחורי איזה פונדק דרכים קטן.

בבוקר גיליתי שנגנב לי התיק עם הכסף, המצלמה הדרכון, ועוד רשימה ארוכה של ציוד חיוני.

משם התחילה סאגה שהיתה אחת המוזרות, מתסכלות, הזויות ומצחיקות שקרו לי בחיי, וזה פשוט ארוך מכדי להעלות על הכתב. למי שמעוניין לשמוע את הסיפור המלא, הקלטתי אותו כהודעה קולית ארוכה לכמה חברים, אז אפשר פשוט לשמוע אותו כפודקאסט [לינק] (יש גם גירסה באנגלית [לינק], למי שקורא את זה בגוגל תרגום) . מצרף קצת תמונות שיהיו יותר ברורות כשתשמעו את הסיפור.

בכל מקרה, הגעתי לבוכרה, שהיתה יפה אבל גם קצת תיירותית ומעייפת, ומעט איבדתי שם מומנטום. יותר מדי ימים בעיר לא עושים לי טוב, מסתבר. 

המשכתי, עייף למדי, לעבר סמרקנד, אלא שאז, אחרי לילה חם, מלא נביחות (כמה ריאות יש לכלבים?!?), ועם עוד פחות שינה, הברך שלי שוב כשלה. למזלי יום קודם קיבלתי הזמנה להתארח בECCH – Emirates centre for the conservation of Houbara, מאקולוג ארמני-לבנוני מהיר דיבור ומצחיק להחריד בשם ירבנט, שחלף על פני ערב לפני ושעובד שם, אז דידיתי לשם לאיטי וקרסתי לפתחו.

הECCH הוא פרוייקט שרץ באיזה 4 מדינות, וממומן מכספים של שייחים מהמפרץ שכמו שירבן הגדיר את זה, מוצאים בכיס את העודף מהמטוס הפרטי האחרון שהם קנו, ומממנים את השימור של החוברות, ציפור מגוחכת ומשעשעת להפליא. ציד חוברות באמצעות עיטים הוא חלק חשוב במסורת של האצולה הערבית, ופעם בשנה הם באים לציד המסורתי השנתי במרכז אסיה. המרכזים השונים במרכז אסיה ובחצי האי ערב מגדלים ומשחררים לטבע קרוב ל100,000 חוברות בשנה, אבל עקב ציד, צמצום שטחי מחיה, כבישים ומינים פולשים, כל זה רק מונע את ההכחדה הסופית של החוברות, לא משקם אותם. בסופו של דבר הבנתי שזה נקרא מרכז שימור, אבל בפועל אפשר לראות את זה כגרסת הבוטיק ללולי ההודו שההורים שלי היו מגדלים. כן, לכל חוברה יש תא משלה, וכן, הם משוחררים לטבע, אבל הגידול שלהם לא נעשה למען שמירת טבע פר סה, אלא כדי ששייחים עשירים מהמפרץ יוכלו להמשיך לצוד/"לצרוך" אותם. מאוד נהניתי מהחברה של ירבנט, אשתו טאני והכלב פונגו (הכלב הכי צומתי בעולם) (ובערב הלכנו לטבול באגם הקרוב, והיה נהדר), אבל היה משהו מעט מדכא בסיפור הכולל.

לאט ובזהירות הגעתי לסמרקנד (אחרי שנגררתי לשבת בחתונה אוזבקית ורכבתי במהלך הלילה שאחריה), וגיליתי שסמרקנד היא בוכרה על סטרואידים- יותר גדולה, יותר מרשימה, עוד יותר תיירותית. היא גם הבירה הישנה של האימפריה הטימורית, ויש דברים מעניינים להגיד על זה.

אחרי יומיים בסמרקנד קפצתי ברכבת לעשות השלמות ציוד ותרבות בטשקנט לכמה ימים, חזרתי לסמרקנד ויצאתי לטג'יקיסטן, כי מיציתי את אוזבקיסטן, ואוזבקיסטן גם מיצתה אותי (יצאתי ביום האחרון של הויזה שלי).

טג'יקיסטן קיבלה אותי עם הרים יפים ומשמר כבוד של ילדים שמחים [לינק]. אחרי טרק קצר ויפה בהרי הפאן בצפון מערב המדינה, עשיתי את דרכי לדושנבה. טוב, כמעט עשיתי את דרכי. בדרך הייתי צריך לתפוס טרמפ דרך המנהרה הגדולה בהרים שבדרך, כי אוסרים עליך לרכב דרכה, מסיבות טובות (יש סיבה שבעבר היא נקראה מנהרת המוות).

בדושנבה ישבתי ונחתי כמה ימים, התארגנתי להמשך, ויצאתי להרפתקאה הגדולה של החלק הזה של הטיול- הרי הפאמיר. אבל הפוסט הזה הולך להיות ארוך, והפאמיר מצדיקים פוסט משלהם. אז די לבינתיים.

נפגשים במרכז (או, סיכום היסטורי זריז של מי ומי במרכז אסיה)

נתחיל במובן מאליו, כרגיל- אני לא היסטוריון, או אתנוגרף או מומחה. ניסיתי לקרוא (כלומר לשמוע ) שני ספרים על היסטוריה של מרכז אסיה – central asia [לינק] של אדיב חאליב שכמעט סיימתי כבר, וlost enlightment של S. Frederick Starr, (טרם עברתי בו את החצי) [לינק], אבל אני מודה שבעוד שאני יכול לגמוע פודקאסטים וספרי מד"ב תוך כדי רכיבה, ספרי עיון מצריכים דרך פשוטה וקלה ללא הרבה אתגרים כדי שאני אהיה מסוגל להקשיב להם. כשצריך לטפס 500 מטר בדרך עפר, או לרכב 80 קילומטר בחום מדברי, אני צריך הסחה, לא הרצאה. גם ככה, שני הספרים האלו מתמקדים בתתי נושאים בהיסטוריה המקומית- הראשון מתעסק בהיסטוריה המודרנית יותר,  של השלטון הרוסי (והסיני) במרכז אסיה, מתקופת הכיבוש הצארי ועד נפילת הקומוניזם, והשני בפריחה של המדע והתרבות במרכז אסיה שלטענת הכותב זכתה להתעלמות, או יותר גרוע לשיוך לתרבויות חיצוניות. כן קראתי קצת מסביב -ספרי טיולים, הדרכות, ויקיפדיה וכן הלאה, אבל שוב, אני לא חושב שיש לי משהו קרוב לתמונה מלאה של האיזור (טרם הייתי בקירגיסטן וקזחסטן, בתור התחלה).

ובכל מקרה, מרכז אסיה היא מקום מורכב להגדרה. אפילו ברמה הגיאוגרפית, בעוד שאת ניו זילנד או קוריאה למשל מאוד קל להגדיר, המושג "מרכז אסיה" הוא הרבה יותר נזיל- אפשר להגדיר אותן באופן מצומצם רק לארבעת הרפובליקות של אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן (וטורקמניסטן, אם רוצים), ואפשר לפרוס אותו ממונגוליה עד הונגריה. וגם אם מגדירים אותה באופן הכי מצומצם שאפשר, ההיסטוריה הפוליטית והאתנית של האיזור גורמת לבלקן להרגיש כמו מקום פשוט ומסודר.  

ועדיין, לפני שנצלול קצת לסיפורים, אני אנסה לעשות לצייר איזו תמונה כללית בwide brush strokes.

ההיסטוריה של מרכז אסיה, בהכללה גסה, כוללת מתח מתמיד בין יושבי הקבע לבין הנוודים, כאשר פעם בכמה מאות שנים פתאום שוטף את האיזור איזה גל היסטורי עצום בדמות כיבוש של כוח זר שמשנה לחלוטין את כללי המשחק. פעמיים אלו היו אימפריות "מערביות", ופעמיים אלו היו אימפריית נוודים "חיצוניות".

 אם נשים לרגע את השבטים הנוודים בצד, שתמיד היו שם, אבל קשה יותר לדבר עליהם בהיסטוריה העתיקה, הממלכות הרציניות ראשונות באיזור היו ממלכות פרסיאניות, שזה התרגום העילג שלי למונח persiac/iraniac, שנועד לבהיר את הקשר אל אבל גם לבדל אותן מהממלכות הפרסיות ואח"כ האיראניות שהיו באיזור איראן המודרנית. הממלכות האלו נוסדו על ידי נוודים שהגיעו מאיראן, וכללו ממלכות כמו סוגד (צפון טג'קיסטן), באקטריה וקווראזם (מערב אוזבקיסטן), והיו חלק מהתרבות האיראנית, מבחינה לשונית ודתית (זורואסטרואיזם היתה הדת המרכזית באיזור עד למאה ה-7 לספירה). התרבות הזו מגיעה מאותם מקומות שמהן צומחת התרבות הפרסית, הסאסנית וכן הלאה. כמובן שזה לא מונע מהן להילחם בכיבושים פרסיים, כשהאימפריה הפרסית מנסה להתרחב על חשבונן במאה ה-5 לפנה"ס. מרכז אסיה לא היתה מן הסתם הלב של התרבות האיראנית, זה היה באיראן, אבל זו היתה אותה קבוצה אתנית של חקלאי קבע ויושבי ערים שיצרו מערכות השקיה מרשימות ומונומנטים מרשימים לא פחות. במרכז אסיה הם נטו לבנות את הערים שלהם מלבני בוץ, ולכן למרבה הצער לא נשאר מהן הרבה, אבל עדויות היסטוריות מראות שמרכז אסיה היתה מנוקדת בערים גדולות למדי כבר לפני 3000 שנה. הצאצאים של התרבות האיראנית הזו במרכז אסיה כיום הם הטג'יקים, שעד היום מהווים את רוב התושבים בערים כמו בוכרה וסמרקנד, וכמובן בטג'יקיסטן, והשפה הטג'יקית מאוד קרובה לאיראנית. 

הכיבוש החיצוני הגדול הראשון היה כמובן אלכסנדר מוקדון, שכבש את האיזור מהפרסים ומהממלכות המקומיות הקטנות שהיו שם (330-327 לפנה"ס), אבל השאיר אימפריה מאוד קצרת ימים. נשארה באיזור ממלכה יוונית קטנה, אבל האיראנים פחות או יותר השתלטו על האיזור מחדש די מהר. בטג'יקיסטן יצא לי לראות פה ושם, לצד פרצופים מרכז אסייתים "ברורים", גם לא מעט ילדים ג'ינג'ים ובלונדינים, ובעוד שכנראה המורשת האתנית שלהם זה הטוכארים, קבוצה אתנית שהתפשטה בו זמנית למרכז אסיה ולאירופה, כששאלתי מישהו על זה, הוא אמר שהדיבור הוא שהם צאצאים של הכיבוש המקדוני.

אבל כמו שאמרתי קודם, מרכז אסיה כללה גם הנוודים, שבטים נודדים של לוחמים קשוחים אבל עם הרבה פחות סדר וארגון, עד שמגיע איזה ראש שבט כריזמטי ומאחד אותם לאיזה אימפריה קצרת ימים. כל ההיסטוריה אירואסיה מלאה בפלישות כאלו – הסקיתים, ההונים, המנוגולים וכן הלאה. הקבוצה האתנית הספציפית שיישבה בסופו של דבר את החלק הזה של העולם הם השבטים הטורקיים (התורכים שחיים בתורכיה הם רק sub-set של אותה קבוצה), וזו קבוצה אתנית לא זניחה בכלל בהיסטוריה העולמית. הם כללו את הכוזרים (שאולי ואולי לא התגיירו), הקזחים, הטאטרים, האוזבקים, הסלג'וקים שאנחנו מכירים מישראל וכאמור את העותמנים, שכנראה יצרו את האימפריה הטורקית הגדולה מכולם.

אבל הכיבוש הנוודי הגדול הראשון דווקא הגיע מחוץ למרכז אסיה, כמעט 1000 שנים אחרי אלכסנדר מוקדון – אימפריית נוודים מחצי האי הערבי מגיעה וכובשת את האיזור בסערה (673–751 לספירה). או כמו שאנחנו מכירים אותה – הכיבוש המוסלמי. בעוד שמבחינה אתנית, לא נשארה במרכז אסיה אוכלוסייה ערבית משמעותית מאותו כיבוש, הדת החדשה שהם הביאו איתם דחקה (בתהליך ארוך והדרגתי), את הדתות המקומיות, ובעיקר את הדת הזורואסטרית, ומרכז אסיה היא ברובה המוחלט מוסלמית עד היום, גם אחרי כמה מאות שנים של כיבוש מונגולי וכמעט 100 שנה של קומוניזם.

אם כי בשלב הזה, מכל יתר הבחינות, התרבות האיראנית, והשפה האיראנית, נשארו מאוד דומיננטיים באיזור. הפרסיאנים, צריך לציין, היו ממש ממש טובים באסימילציה של כובשים. במאה העשירית לספירה למעשה קמה בבוכרה ממלכה איראנית במובהק, הסאמנידים (ואני מציין אותם כי המייסד שלה, איסמעיל סומוני, יהיה מאוד חשוב כשנגיע לדבר על טג'יקיסטן, מתישהו. בוא נגיד שיש סיבה שהשם של המטבע הטג'יקי הוא "סומוני") והביאה את בוכרה לאחת משתי תקופות הזהב שלה, בעיקר מבחינה אינטקטואלית.

השושלת הסאמאנידית הודחה בסופו שלל דבר על ידי ממלכה טורקית מקומית, שאין טעם לציין את שמם, כי הclaim to fame שלהם זה להיות בין הקורבנות הראשונים של הגל הגדול הבא- המונגולים, שכובשים פחות או יותר את רוב אירואסיה והופכים להיות משפחת המלוכה של אסיה כמעט בין לילה. הלגיטימציה של כל שושלת מלוכה באיזור במאות השנים הבאות תהיה תלויה בהוכחה לקשר שלהם לג'ינג'יס חאן או לצאצאיו, והדוגמה הטובה ביותר לזה היא האימפריה הטימורית, שנחזור אליה עוד מעט. כמו כן, אחת מהשלוחות של האימפריה המונגולית (the golden horde) הגיעה עמוק אל תוך מזרח אירופה וכבשה ושלטה למשך כמה מאות שנים על תריסר נסיכויות קטנות באיזור שנקרא אז "קייב-רוס", וגם עליהם נשמע בהמשך.

אחרי המונגולים, ואחרי האימפריה הטימורית, שהיא סוג-של-המשך-אבל-גם-לא של האימפריה המונגולית, מתחילים להיכנס לאיזור שבטים טורקיים חזקים, שנקראים בשם הכולל "אוזבקים", מדיחים בסופו של דבר את הטימורים ומקימים לעצמם שלוש ממלכות (khanates, אם לדייק, כי ההשפעה המונגולית עדיין חזקה)- חיוה במערב, בוכרה במרכז וקולקנד במערב.

וזה בערך מצב העניינים כשמגיע השיטפון הגדול האחרון – האימפריה הרוסית, שבמהלך המאה 19 ותחילת ה20 כובשת את האיזור בשלבים אבל באופן מאוד נחוש. יש המון מה להגיד על האימפריה הרוסית במרכז אסיה, אבל אם להישאר עוד רגע במבט העל, אז נזכיר שב1917 האימפריה הרוסית הופכת לברית המועצות, ובשנות העשרים נוצרות באיזור חמשת הsoviat socialist republics – אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קזחסטן, תורכמניסטן וקירגיזסטן. השיטפון הרוסי נסוג כמובן ב1991, עם התפרקות ברית המועצות, והsoviat socialist republics יהפכו פשוט לרפבוליקות השונות שאנחנו רואים על המפה היום.

וווף, זה היה ארוך ומסובך, נכון? אבל וזה רק פני השטח, ואפילו לא דיברתי עדיין על so called "דרך המשי".

אבל השורה התחתונה לבינתיים היא זו – מרכז אסיה תמיד היתה מקום מפגש של תרבויות וקבוצות אתניות שונות, ואפשר לראות את התוצאות של המפגש הזה בכל הליכה ברחוב – בכל מקום תוכל לראות פרצופים טורקים, איראניים, מונגולים ורוסים, וכולם יהיו נחמדים אליך באופן יוצא דופן (לרוב).

who died and made you emperor? (lots of people, that's who)

ככל שמתקרבים לבוכרה וסמרקנד, ובטח כשמגיעים לטשקנט, מתחילים להיתקל ביותר ויותר פסלים של בחור אחד, טימור לאנג. אני חושב שזו לא תהיה הגזמה להגיד שטימור לאנג מיוצג היום באופן רשמי כאבי האומה האוזבקית המודרנית, ובהתחלה חשבתי שזה די משעשע, אבל גיליתי בהדרגה שזה, כצפוי,  מורכב יותר. אבל בוא נתחיל מהתחלה.

קודם כל, לפני שנסביר מי הוא היה, מילה על השם שלו- טימור לאנג Temūr(-i) Lang זה בפרסית טימור הפיסח/צולע, כינוי שלפי הסיפורים דבק בו עקב חץ שירו בו כשהוא היה צעיר ופוחז וניסה לשדוד כמה סוסים עם הכנופיה שלו. עכשיו , אני אזהר פה עם האטימולוגיה, אבל המקור של המילה המקבילה באנגלית , lame , מקורה במילה הפרוטו-הודו-אירופית lem, שמשמעותה היא חלש, שבור, רך. פרסית היא כמובן גם שפה הודואירופית, אז אני לא חושב שזה מופרך להגיד שהמשמעות המלאה של השם שלו זה timur the lame, או כמו שהיינו קוראים לו היום, טימור המעפן.

בכל מקרה, אני די בספק אם מישהו העיז לקרוא לו ככה בפניו, כי מדובר, ללפי לא מעט עדויות, בכובש אכזרי באופן יוצא דופן, ראש בראש עם ג'ינג'יס בכבודו ובעצמו (אחד הסיפורים עליו הוא שלאחר שהוא הכניע עיר שמרדה בו, הוא השתמש בשבויים חיים בתור מילוי/טיח כשהוא בנה מחדש את החומה שנהרסה). אחרי שהוא סיים את ימיו כשודד סוסים, הוא לקח את שבט שלו והשתלב לתוך הchagntai khanate, צובר לעצמו כוח ומוניטין של מצביא מזהיר ולאט לאט יוצר את האימפריה הטימורית, אחת האימפריות הגדולות והחזקות שמרכז אסיה ידעה. וצריך לציין שלצד מסעות הכיבושים הבלתי נגמרים, המורשת ההיסטורית שלה כוללת תור זהב תרבותי ואומנותי במרכז אסיה, שהוליד כמה מיצירות האמנות והאדריכלות המרשימות ביותר של האיזור (אם כי לא כולם שרדו). 

אלא שבתחילת הדרך לפחות, האימפריה הזו לא יכלה להיקרא האימפריה הטימורית. טימור לאנג אומנם היה מצביא מבריק וחסר רחמים, אבל היתה לו בעיה אחת- הוא לא היה צאצא ישיר של ג'ינגיס חאן (changatai היה אחד הבנים של גי'נגי'ס חאן, ועל שמו נקראה הkhanate), וכמו שאמרנו קודם, במשך המאות שנים שאחרי הכיבוש המונגולי, לגיטימציה מלוכתית יכולה להיות רק לצאצאים ישירים. הוא היה בן של ראש שבט מונגלו-טורקי, שיכל להוכיח לכל היותר קרבה מאוד מאוד רחוקה לג'ינג'יס חאן, וכמובן לא מספיקה בשביל להיות שליט בעצמו.

לכן בתחילת השלטון שלו, השליט הרשמי היה איזה שליט בובה מהשושלת הצ'אגאטאית, וטימור היה רק "אמיר", כלומר גנרל (באופן לא מפתיע, השליטים של הkhanates שירשו את האימפריה הטימורית יקראו לעצמם גם "אמירים"). כולם ידעו אצל מי הכוח האמיתי, אבל בסוף, הנרטיב הצ'אנגטאיי שנתן לגיטימציה לשלטון הזה היה בשלב הזה חזק מדי מכדי להתעלם ממנו (אגב, הרגל השניה עליה הלגיטימציה הטימורית נשענה היתה האיסלאם- טימור היה מוסלמי אדוק, ולקח לעצמו את הכינוי "חרב האיסלאם", כינוי מעט אירוני לאור זה שרוב הקורבנות של מסעות הכיבושים שלו, למעט כמה צלבנים, היו מוסלמים מאוד).

בכל מקרה, העניין החשוב בעיני הוא זה- אנשים אוהבים להגיד שהיסטורית, might makes right, ומה שבסוף קובע זה כוח ועוצמה צבאיים. וזה לא שאין בזה אמת, וכל אימפריה מתחילה את דרכה טבולה בדם, אבל החל משלב מסוים, כל יישות פוליטית גדולה דיה, בין אם זו הדמוקרטיה הכי ליברלית או הדיקטטורה הכי חשוכה, צריכה איזה סיפור מכונן שיסביר למה הכוח נמצא איפה שהוא נמצא או מה הופך את הקבוצת אנשים הזו לממלכה/לאום/מדינה. זה יכול להיות "רצון האומה" או divine mandate, או שושלת מלכותית, אבל כדי שהמדינה תתפקד, חייב להיות איזשהו נרטיב, ואפילו שליט חזק כמו טימור לא יכול היה להתעלם מזה. ובגלל זה חשבתי שיש אירוניה היסטורית מסויימת בכך שאוזבקיסטן המודרנית מבססת את הסיפור המכונן שלה על האימפריה הטימורית. כי טימור לאנג לא היה אוזבקי בכלל, להיפך – הוא ראה באוזבקים המקוריים כשבטים טורדניים בפאתי האימפריה שלו שיש למחוץ בהקדם. השבטים האוזבקים הם למעשה אלו שהדיחו בסופו של דבר את השושלת הטימורית, אחרי שהיא נחלשה דיה, ויצרו כאמור את הkhanate שלהם. אבל נראה לי בזמנו שהאומה האוזבקית היתה צריכה איזו אימפריה מרשימה לייחס את עצמה אליה, ולטימור לאנג היה הרבה יותר name recognition מאשר לכל הkhanates שבאו אחריו (שמעתם על השושלת השאבאנית? לא?). 

אז במבט ראשון, האומה האוזבקית המודרנית מבססת את הסיפור המכונן שלה בשושלת לא אוזבקית, שמצידה יוסדה על ידי שליט שביסס את הלגטימציה שלו על ידי ייחוס שלו לשושלת מונגולית שהקשר שלו אליה היה רופף מאוד. מאוד חיבבתי את האירוניה ההיסטורית הזו כשנתקלתי בה לראשונה, כי יש בה תבנית יפה. רק שתמיד כדאי לחשוד בתבניות יפות, כי לרוב הן מוטעות (כמו שנראה שוב בהמשך).

אני אדבר בהמשך על מתי ואיך ולמה נוצרו הרפובליקות הסטאניות המודרניות, אבל אחד הדברים שצריך להבין הוא שאוזבקיסטן המודרנית היא יוצאת דופן ביחס ליתר הסטאניות. בעוד קירגיזסטן, קזחסטן, טג'יקיסטן ותורכמניסטן הן מדינות לאום של הקבוצות האתניות הברורות שנושאות את שמן (קירגיזים, קזחים, טג'יקים ותורכמנים), אוזבקיסטן היתה מעין פרויקט לאומי פאן-טורקי-מוסלמי (ושוב, אני מדבר על "טורקים" כקבוצה האתנית הגדולה, לא ביחס למדינה הטורקית שנמצאת באסיה הקטנה). בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, כשהרעיון של לאומיות התחיל לחלחל למרכז אסיה, המונח "טורקי-מוסלמי" והמונח "אוזבקי" היו interchanable, כנראה בגלל שהאוזבקים האתנים היו באמת הקבוצה האתנית הכי דומיננטית, ובסוף הכינוי "אוזבקי" הוחל על כל הקבוצות הטורקיות המוסלמיות יושבות הקבע (בניגוד, למשל, לקזחים והקירגיזים, שהיו במהותם שבטים נודדים). אז במובן הזה, הייחוס שלהם לאימפריה הטימורית, אימפריה איזורית מוסלמית שכללה הרבה מאוד שבטים טורקיים, (טימור לאנג בעצמו היה כזכור היה משבט מונגלו-טורקי) הוא לא מופרך כלל. יש עדיין לא מעט תת-קבוצות אתניות מובחנות ברחבי אוזבקיסטן (כמו למשל הkarlapaks), אבל רוב האנשים יזדהו כאוזבקים. ולכן לבחור בטימור לאנג כאבי האומה האוזבקית זה לא כזה מופרך. בטח לא ביחס להרבה מיתוסים מכוננים של אומות אחרות.

The Empire strikes back

אם יש משהו שאני אוהב בלטייל וללמוד את ההיסטוריה של המקום זה הרגע הזה שאתה מסתכל על מפת העולם ומשהו שתמיד נראה לך מובן מאליו פתאום מקבל את העומק והרקע שלו.

באופן ספציפי, תמיד נראה לי טבעי שרוסיה פרוסה על כל המרחב בין אירופה לפסיפי, זה פשוט רוסיה, ככה נראתה מפת העולם שהכרתי מאז ומעולם. אבל כמו שרמזתי קודם, רוסיה התחילה בפועל כנסיכות קטנה בשם מוסקווי שנשלטה על ידי הgolden horde (אחת מהממלכות המונגוליות שהאימפריה התפרקה אליהן) במשך הרבה זמן עד שהם הצליחו לזרוק אותם החוצה, ובתהליך ארוך של מאות שנים, התחילו להתפשט לאט לאט מזרחה, ובסופו של דבר כבשו את הכובשים ההיסטוריים שלהם (בhistory of central asia, הכותב קורא לזה requinquista). כי מרגע שאבק השריפה והרובה התחילו להיכנס לשימוש נרחב, והעולם עבר למודלים של צבאות מודרניים, שעון החול של אימפריות השבטים הנודדים התחיל לנזול. השאלה למי יש את הלוחמים הכי מיומנים והרוכבים הכי מהירים הפכה להיות חשובה קצת פחות מהשאלה מי יכול לארגן להם שרשרת אספקה ולספק תחמושת סדירה. משני צידי היבשת, סין ורוסיה, אימפריות של יושבי קבע, התחילו לסגור על אימפריות הנוודים של  מרכז אסיה. 

באופן אישי, התוכן האחרון שצרכתי בנוגע לאימפריה הרוסית היה פודקאסט על המהפכה הבולשביקית. אז האסוציאציות שלי לגבי האימפריה הרוסית היו בעיקר בנוגע למנגנון שלטוני כושל, מיושן ומנותק שמפסיד במלחמת קרים, מושפל באופן צורב ליפנים במלחמה הרוסו-יפנית ואז קורס לחלוטין במלחמת העולם הראשונה. מה שגרם לי להתעלם מהעובדה שלפני הנפילה, הם קודם היו צריכים לטפס למעמד של אימפריה, ובמשך מאות שנים האימפריה הרוסית היתה כוח עולה עצום באסיה, וקירקסו את כל מי שעמד בדרכם. העובדה שמרכז אסיה מדברת רוסית עד היום היא עדות לזה* והסטאניות, גם אחרי נפילת ברית המועצות, עדיין נמצאות (בהכללה גסה) תחת הספירה הכלכלית והגיאופוליטית של רוסיה (אם כי הדור הצעיר משקיע יותר ויותר בלימודי אנגלית ויודע פחות ופחות רוסית, כי באקלים הכלכלי והגיאופוליטי הנוכחי, הם יודעים איפה מרוחה החמאה המטפורית). 

אז רוסיה בלעה לתוכה את מרכז אסיה, או כמו שהאיזור נקרא אז – תורכיסטן המערבית (תורכיסטן המזרחית זה מה שהיום מחוז שינג'אן בסין) במהלך החצי השני של המאה ה19, ומרכז אסיה הפכה להיות קולוניה רוסית. וזה עוד אחד מהדברים שהבנתי שממש לא הבנתי כשהגעתי למרכז אסיה – קל לנו לזהות קולוניות כשהם נוצרות בצד השני של העולם, כשבריטניה מקימה איזה עיר נמל בדרום מלזיה, או שצרפת יוצרת מושבות עבדים בהאיטי. אבל הרצף היבשתי בין מוסקבה לטשקנט מטעה לחשוב שמדובר במשהו יותר אחיד וטבעי, באימפריה "טבעית", ברוסיה אחת גדולה. אבל במשך הרבה מאוד שנים היחס אל האיזור לא היה שונה מאוד מהיחס של אימפריות קולוניאליות אחרות, כולל עידוד של חקלאים רוסים להתיישב במרכז אסיה (רק בעשורים האחרונים הקזחים חזרו להיות הקבוצה האתנית הגדולה בקזחסטן- עד אז אלו היו הרוסים, ועדיין יש הרבה מאוד מהם בקזחסטן). עוד סימן היכר קולוניאלי ברור הוא כמובן resource extraction, ובמקרה הזה הסמל הכי בולט של הניצול הקולוניאלי היה ההפיכה של אוזבקיסטן למדינה שלמה של cash crop, ובמקרה הזה- כותנה. בשנות החמישים אוזבקיסטן לבדה ייצרה יותר כותנה מכל מדינות ארה"ב ביחד (אם כי ההפיכה של הכותנה לטקסטיל נשאר עניין פנים רוסי), ולא כי היא בחרה בזה, אלא עקב דרישות ברורות מהcentral committee במוסקבה.

אני חושב שעבורי הרגע שהאסימון הזה באמת נפל היה כשנכנסתי לthrone room של החאן של חיוה וגיליתי שכס המלוכה שם הוא העתק של הכיסא המקורי. כי המקורי יושב במוזיאון ההרמיטג' בסנט פטרסבורג, איפה שהוא נמצא מאז הכיבוש הרוסי של חיוה בסוף המאה ה19, ולא, אין להם שום כוונה להחזיר אותו.

"אה, רגע", אמרתי לעצמי "זה כמו כל הדברים שהבריטים גנבו מהקולוניות שלהם ושמו בבריטיש מוזיאום כשהם היו אימפריה!" (בדומה לבריטים, אגב, רוב המחקר הארכיאולוגי והרבה מהשחזורים של המסגדים שתיירים נוהרים היום לראות בסמרקנד ובוכרה, נעשו על ידי אנשי אקדמיה רוסים ממוסקבה וסנט פטרבורג. הארכיאולוג שחפר את פנג'יקט העתיקה, אחת הערים העתיקות בעולם, למעשה בחר להיקבר לצידה. מחויבות גבוהה).

אלא שגם במקרה הזה, התמונה היא מורכבת יותר. בעוד שהן התחילו כקולוניות, אם נקפוץ קדימה להתפרקות ברית מועצות, כל הסטאניות הצביעו נגד הפירוק. היה תהליך אסימילציה ברור ומתמשך של מרכז אסיה לתוך ברית המועצות, ושל ברית המועצות לתוך מרכז אסיה. זה לא היה תהליך פשוט, והוא כלל למשל אימוץ של אג'נדות לאומיות מקומיות, ואז טיהור פוליטי של המחזיקים בהן ויחסים מאוד מורכבים ומשתנים עם מסורות מקומיות וכמובן עם האיסלאם כדת (ועל זה אולי אני אדבר בפוסט הבא). נקודת המפנה, לטענת ההיסטוריון אדיב חאליד, היתה מלחמת העולם השניה, כשפתאום אוזבקים וטג'יקים מצאו את עצמם נלחמים לצד חיילים רוסים בשוחות של סטלינגרד (היה גם ניסיון של הנאצים לגייס ליגיון של חיילים ממרכז אסיה להילחם ברוסים, אבל זה סיפור מורכב מדי לפוסט). בסופו של דבר, כשמסתכלים על ארבע מתוך חמשת הרפובליקות החדשות, הממשלות החדשות אחרי התפרקות ברית המועצות היו מורכבות באופן כמעט בלעדי מחברי המנגנון הקומוניסטי שהיה שם עד כמה רגעים לפני. בטג'יקיסטן הניסיון לדרוש חלוקת כוח קצת יותר שיווינית הסתיים במלחמת אזרחים, אבל בסופה סיימנו עדיין עם אחד מהפונקציונרים הקומוניסטים כמנהיג הנצחי של טג'יקיסטן.

המורשת הרוסית והסובייטית במרכז אסיה היא מורכבת מדי לפוסט אחד, ואני עדיין מנסה להבין אותה. אבל כן ברור לי שקשה להבין את מרכז אסיה היום בלי להבין את האימפריה שעיצבה אותה במשך למעלה מ-100 שנים. 

*אחד הדברים שאני שמח עליהם זה שניסיתי ללמוד קצת רוסית לפני שבאתי לפה. אחד הדברים שאני מצטער עליהם זה שלא ניסיתי ללמוד יותר (במשך תקופה ארוכה לא הייתי בטוח בכלל שאני אגיע לפה).

מיתוסים

בפוסט על הבלקן כתבתי בזמנו על balkan ghosts, הספר שהיסטוריונים מודרנים של הבלקן אוהבים לשנוא, כי הוא קיבע מיתוסים שגויים ואולי אפילו הרסניים בנוגע ל"איבה עתיקה בין קבוצות אתניות" בבלקן שהביאו למלחמות של שנות התשעים, והתעלם מכל הגורמים הכלכליים, הפוליטיים והאישיים שתרמו לה. גם למרכז אסיה יש מספר מיתוסים שהיסטוריונים אוהבים לנפץ, אם כי הם ברובם פחות בעיתיים מזה של בלקן גוסטס. 
פרדריק סטאר, בlost enlightenment, מקדיש לא מעט זמן כדי לתקוף את המיתוס הרומנטי של "דרך המשי", כאיזו דרך מסחר רומנטית שהעבירה סחורות מסין לאירופה. קודם כל, לא היתה דרך משי אחת, מדובר היה ברשת של דרכי מסחר שעברו באיזור, חלקן ממזרח למערב, אבל חלקן, לא פחות חשובות ירדו גם דרומה אל הודו, והשתנו עם הזמן עקב אילוצי אקלים או פוליטיקה מקומית. גם המושג "דרך המשי" הוא מטעה, כי כמובן שלא רק משי עבר בדרכים האלו, אלא כל סחורה שהיחס של משקל-עלות שלה הצדיק את המסעות הארוכים האלו. סטאר אומר שבאותה מידה היה אפשר לקרוא לה "דרך הלאפיס לזולי", אבן חן  שנחצבה באפגניסטן ושימשה לצביעה, או דרך הנייר.
ולבסוף, דרך המשי לא *עברה* דרך מרכז אסיה, מסין אל אירופה. סחורות מעטות עשו את המסע המלא הזה, למעשה. מרכז אסיה היתה בו זמנית היעד והמקור של רבות מהסחורות שעברו בדרך המשי. הסוחרים של מרכז אסיה בהחלט לא היו פראיירים, ולמדו לייצר בעצמם סחורות איכותיות כמו נייר, וכמובן משי.
הנקודה שהוא מנסה להעביר היא שמרכז אסיה לא היתה צומת דרכים שחלפו דרכו, היא היתה מקום מפגש של תרבויות, ובתקופות מסוימת בהיסטוריה, היה מדובר באחד ממוקדי המדע ואומנות החשובים בעולם. הוא למעשה מקדיש ספר שלם כדי להציל את הכבוד האבוד של האומנות והמדע שהתפתחו במרכז אסיה, ובאמת יש מורשת מרשימה –  מתמטיקאים כמו כמו אל חווראזמי (ממציא האלגברה) ואל פרגני ורופאים כגון איבן סינה. אולוג בק, הנכד של טימורלאנג והאמיר האחרון של האימפריה הטימורית, היה אסטרונום חשוב למדי, מבחינה היסטורית.

נרטיב אחר שמותקף כיום כמיתוס הוא הנרטיב של הgreat game, מאבק הכוחות בין רוסיה לבריטניה על שליטה במרכז אסיה במאה ה19. הנרטיב מדבר על כך שבמהלך ההתפשטות שלהם מזרחה, האימפריה הרוסית קיבלה תיאבון והתחילה ללטוש עיניים אל  אל הודו, the crown jewel מבחינת האימפריה הבריטית. הבריטים רצו למנוע את זה בכל מחיר, ושאפו ליצור רצף של מדינות באפר בין האימפריה הרוסית להודו, מה שהוביל לסדרה של מבצעים חשאים ומאבקים דיפלומטים ברחבי מרכז אסיה ואיראן. הנרטיב הזה הוא אולי המקבילה הטובה ביותר של balkan ghosts, כי גם הוא מיתוס שקודם על ידי כותבים מוכשרים מאוד שלא בהכרח ביססו את הנרטיב שלהם על מציאות היסטורית קונרקטית אלא על אנקדוטות וסיפורים. במקרה של הgreat game זה היה רודיארד קיפלינג בנובלה שלו kim שיצר את המושג ההתחלתי, אבל הספר שבאמת הפך אותו לhousehold name היה the great game של פיטר הופקריק. ובפועל, היסטוריונים מודרנים טוענים שהgreat game היה בעיקר משחק ששוחק מנקודת המבט בריטית ופחות עניין את הרוסים, וכלל לא מעט פראנויה בריטית. לטענת הרוויזיוניסטים, מלבד כמה כמה אצילים רוסים עם יותר חלומות מאשר אחיזה במציאות (וספציפית הצאר פול, שהיה קצת משוגע באופן כללי ובסופו של דבר הודח והוצא להורג), האנשים שבאמת ניהלו את רוסיה לא באמת שאפו לקחת את הודו מהבריטים כיעד מדיני. הם שאפו להתפשט ככל האפשר, כי זה מה שאימפריות עושות, אבל גם היה ברור להם שצריך לאזן את זה עם ריאל פוליטיק באירופה עצמה, מול יתר המעצמות וספציפית מול בריטניה, ולא היתה להם שאיפה ליצור משברים מיותרים מולה. אבל עדיין, הבריטים בהחלט חששו מפלישה רוסית להודו, וקצינים בריטיים נשלחו כדי לתור את מרכז אסיה כדי לגלות מאיפה הרוסים יוכלו לשלוח כוחות, ניסו ליצור כל מיני קשרים סודיים, והותירו אחריהם כמה סיפורים בהחלט מסמרי שיער, אפילו אם לא בהכרח 100% מדויקים*

אבל המיתוס המעניין ביותר בעיני הוא המיתוס על המדינות עצמן, והגבולות שביניהן. הרבה אנשים מסתכלים על הגבולות של הסטאניות, במיוחד על האיזור של עמק פרגנה, ותוהים מה לעזאזל קורה פה. כמו שמישהו כינה את זה "נראה שהגבולות שורטטו על ידי קרטוגרף שיכור".
התשובה המקובלת לגבולות המוזרים האלו, ובאופן כללי לקיומן של הסטאניות כמדינות בעולם, בד"כ חוזרת לאדם אחד – סטאלין, בטענה שאפשר לקרוא לה stalin giant pencil . הטענה היא, אם לפשט אותה, שהחשש הגדול של הסובייטים היה היווצרות של איזה חזית פאן טורקית ופאן מוסלמית במרכז אסיה (AKA טורקיסטן המערבית) שתאיים על הגמוניה הרוסו-סובייטית בקולוניה שלה, מעין תנועת שיחרור לאומית מקומית. אז סטלין עשה הפרד ומשול, ויצר כל מיני רפובליקות מלאכותיות שלא היו קיימות שם קודם סביב לאומים מומצאים , וכדי למנוע איזושהי אחדות לאומית בתוך המדינות עצמן, דאג להכליל מיעוטים אתניים משמעותיים בכל אחת מהמדינות- טג'יקים באוזבקיסטן, קירגיזים בטג'יקיסטן, אוזבקים בכל מקום. כשפרצו מהומות אתניות בעמק הפרגנה בשנות ה-2000 , היו כאלה שהפנו אצבע מאשימה אל המורשת הסטליניסטית.

אלא שלפי היסטוריונים מודרניים (שווה לקרוא את המאמר הזה), מדובר בתיאוריה יפה, אלגנטית, שנותנת הסבר מאוד אינטואיטיבי, רק שהבעיה היחידה שלה היא שהיא מוטעית לחלוטין. כי שירטוט הגבולות לא היה איזה הנחתה שירדה מגבוה, אלא כמו שאדיב חאליד קרא לזה, victory, in
Soviet conditions, of a national project of the Muslim intelligentsia of Central Asia.

קודם כל, צריך להגיד שבעוד שהקומוניזם שאף, כאידיאולוגיה, לבטל את את מושג הלאום, הקומוניסטים עצמם ידעו שבעתיד הנראה לעין זה לא משהו שהולך לחלוף מהעולם, וצריך לעבוד איתו, ולא מולו. התפקיד הראשון של סטלין, בממשלה הקומניסטית הראשונה, היה השר לענייני לאומים (סטלין עצמו, להזכירכם, בכלל היה גיאורגי). הם האמינו שכדי שהרפובליקה הסובייטית תתפקד היא צריכה להיות רפובליקה לאומית שמכילה לאום ברור, וזה פרוייקט שהתרחש בכל רחבי ברית המועצות (שהשם שלה ברוסית ובאנגלית זה לא ברית אלא union, וזה קצת שונה וקרוב יותר למציאות). למעשה, הבעיה העיקרית שלהם לא היתה חשש מאיזה חזית פאן טורקית, אלא דווקא חוסר אחדות וריבים במפלגות הקומוניסטיות המקומיות,  בין הלאומים השונים. במובן הזה, הם באמת חשבו במובן של הפרד ומשול- שאם הם יפרידו ללאומים שונים, הרפובליקות יוכלו למשול בעצמן יותר טוב.
אבל מעבר לזה, מרכז אסיה לא הגיעה למהפכה הקומוניסטית של אוקטובר 1917 כדף חלק- רעיונות לאומיים התפשטו מאירופה לכל רחבי העולם, והגיעו גם למרכז אסיה (באיחור קל ובהשפעה מסויימת של הטורקים הצעירים). הקירגיזים כן רואים ביצירה של הרפובליקה הקירגזית הסוציאליסטית נקודה שבה הם הפכו מקבוצה אתנית ללאום, אבל הרעיון של הלאום האוזבקי (שכמו שהסברתי קודם, בעצם כולל את כל המוסלמים הטורקים יושבי הקבע באיזור שהם לא קזחים או קירגיזים (נגיע לטג'יקים בהמשך)) כבר קודם על ידי אינטקלטואלים מוסלמים מקומיים שנים רבות, וכבר הם התחילו לדבר על האימפריה הטימורית כאיזה מקור השראה קדום.
ואי לכך, גם הגבולות ששורטו לא ירדו כהנחתה מלמעלה, אלא היו תוצאה של משאים ומתנים בין הרפבוליקות השונות, עם כמה הנחיות מלמעלה. למשל, בתור מפלגת פועלים, הקומוניסטים ראו את החשיבות הכלכלית של ערים, והיה להם ברור שלמשל העיר אוש (osh), היום בקירגיסטן, היא אומנם בעלת רוב אוזבקי, אבל אם תכליל אותה באוזבקיסטן, כל המרחב הכפרי הקירגזי באיזור יישאר ללא מוקד כלכלי ברור ולכן לא יתפקד. ערים חשובות למרחב הכפרי. מסיבות דומות בוכרה וסמרקנד, ערים בעלות רוב טג'יקי, שנמצאות עמוק בתוך מרחב כפרי אוזבקי, נכללו באוזבקיסטן ולא בטג'יקיסטן. אבל זה לא רק זה- הרפובליקה הטג'יקית בזמנו כללה בעיקר אוכלוסייה כפרית מאוד לא מעורה במרחב הטורקי. הטג'יקים העירוניים בבוכרה וסמרקנד חיו במשך מאות שנים רבות בתוך מרחב אוזבקי, וחלק מהדוחפים  של הרעיון הלאומי האוזבקי היו טג'יקים עירוניים, שראו בעצמם אוזבקים לאומיים דוברי טג'יקית. זה לא כזה יוצא דופן, שפה היא ממש לא המגדיר הלאומי היחיד עבור אנשים (למשל, למי שזוכר, הפלמים דוברי הדה-פקטו הולנדית חברו ב1830 לואלונים דוברי הצרפתית בבלגיה כדי לזרוק החוצה את הממלכה ההולנדית). היום יש טג'יקים (קצת בדומה לפלמים) בטג'יקיסטן ובאוזבקיסטן שכן מדברים על זה במרירות מסוימת, אבל זו לא סיטואציה שהולכת להשתנות.
הנקודה שחאליד מנסה להעביר מעל הכל היא שלא מדובר במדינות מלאכותיות עם גבולות מומצאים.  הגבולות כמובן לא היו מושלמים, גם עקב האילוצים שהזכרתי, וגם כי לאורך מאות שנים אנשים נוטים לזוז ולהתערבב, אבל הגבולות והמדינות האלו נבנו לאורך קווים לאומיים/אתניים קיימים, ו80 שנה של שלטון קומוניסטי רק חיזקו ועודדו את התפיסה הלאומית בכל מדינה. יש כאלה שמדברים על יצירת מרחב פאן טורקי במרכז אסיה (טורקיה המדינה מאוד דוחפת את זה), אבל אני חושב שסביר להניח שמדינות הלאום ימשיכו להיות הגורם הפוליטי המרכזי של מרכז אסיה בעתיד הנראה לעין. הסטאנז יישארו הסטאנז.

הערות שוליים

*אני מאוד מחבב את הציטוט המלא של אדיב חאליב בנושא, כשהוא מדבר על ההוצאה להורג של שני קצינים בריטיים על ידי האמיר של בוכרה-
this [the execution] also gave raise to the myth of the Great Game, a long drawn out imperial rivelry that is supposed to have driven imperial expansion in central asia. the myth have spawned a vast literature, based on the same narrow group of mostly pulibshed-english-language sources, and consisting largely of a series of anactdotes of adventures and daring-do's by heavily mustached british officers and explorers against a picturesqe but badly drawn central asian backdrop. based on an uncritical reading of self-interested 19th century accounts, this literature exaggarates the significance of the british rule in central asia and mischaracterizes the geo-politics of the age.

לאן אני ממשיך מפה

אז אני מסיים את הפוסט הארוך להחריד הזה בסיבוב השלישי שלי בדושנבה, אחרי ההרפתקאה בפאמיר ועוד טרק קצר בהרי הפאן, שהיה קצת פחות פאן מהמצופה, ועדיין, יפה. אני מקווה להספיק לכתוב על החוויות שלי בטג'יקיסטן בפוסט הבא, רק שמי יודע מתי אני אגיע לכתוב אותו, כי הזמן שלי במרכז אסיה מתחיל לתקתק לאחור- יש לי כבר כרטיס טיסה החוצה.

באופן ספציפי, מטג'יקיסטן אני הולך לחצות לקירגיסטן (דרך אוזבקיסטן, כי הגבול בין טג'יקיסטן לקירגיסטן סגור, עוד על זה בפוסט הבא), ומשם לעשות את דרכי לאלמטי, בקזחסטן. ב4 לספטמבר יש לי טיסה מאלמטי לגיאורגיה, שם אני אתחיל הלג הבא של המסע- הדרך הארוכה והמפותלת לאיסטנבול (מפותלת כי היא לכל הפחות תכלול את ארמניה). אם דברים יסתדרו כמו שצריך, אני אמור להיות באיסטנבול בסוף נובמבר! תאחלו לי חורף מאוחר.

אז הפוסט הקודם הסתיים בזה שסינגפור מצאה את עצמה כעצמאית בעל כורחה, לבד במים. אבל ביקור בסינגפור של היום לא בדיוק מעורר רגשות רחמים. אני מניח שבחלק לא קטן מהמבקרים הוא יעורר רגשות קנאה (אח, התחבורה הציבורית…). אז בואו נדבר על סיפור ההצלחה הסינגפורי (ויש הרבה ממנו), וגם מה פחות מוצלח בחיים במדינת אי קטנה וריכוזית.

צמיחה

סינגפור היא סיפור הצלחה כלכלי ואזרחי די מרשים. נניח בצד רגע את ההישגים שלהם בדיור ותחבורה בצד, מדובר באחת הכלכלות החזקות בעולם, עם GDP per capita של 72,000 דולר, מה ששם אותה בעשירייה הראשונה בכל רשימה שראיתי, לפעמים שניה רק ללוקסמבורג יקירתי (ותמיד ראשונים באסיה, לפני קטר). וזה באיזור בעולם שבו התל"ג לראש נע בין 12,000 (מלזיה) ל4,000 דולר (אינדונזיה). 

אז איך סינגפור נעשתה כל כך עשירה?

אז ברמה המיידית, כמו שציינתי בהתחלה, סינגפור יושבת על דרך המשי של הכלכלה המודרנית, כלומר, ציר השיט בין המזרח למערב. הנמל של סינגפור הוא הנמל השני הכי עמוס בעולם, אחרי שנחאי (כשהמראתי מסינגפור יצא לי לראות עשרות או מאות ספינות מחכות בשיירות מחוץ לנמל שלהם). להיות נמל חופשי תמיד היה עסק מוצלח.

ובדומה ללוקסמבורג שהזכרתי קודם, בעוד שיש לה תעשייה כבדה ברמה מסויימת*, סינגפור בעיקר עושה כסף ממסחר (כאמור, עיר נמל) ולא פחות מזה, ובכן, מכסף – מדובר במרכז פיננסי ומסחרי עולמי, ונחשבת למקום מאוד ידידותי לעסקים ומשקיעים מצד אחד, ומאוד מאוד לא מושחת מצד שני. זו שאלה שמעניינת אותי, איך אתה מגיע לראש הרשימה של המדינות הכי פחות מושחתות בעולם, ומה יוצר תרבות פוליטית כזו. כי זה לא שמדובר בממשלה נטולת כוח ומשאבים, שזה תמיד פתח לשחיתות.

מצאתי כל מיני הסברים שונים- הענישה הכבדה על עבירות של שחיתות, אמונה עמוקה במריטוקרטיה וכו', אבל זה בד"כ צב אחד למטה- למה יש שם ענישה כבדה על שחיתות? מאיפה מגיעה האמונה במריטוקרטיה?

אז בשלב הזה אני לגמרי נכנס לתחום של ספקולציות, שיכול להיות שמושפע ממה שקיבלתי מסינגפור "הרשמית", אבל הנה מה שאני חושב. העובדה שסינגפור היא א' מדינה יחסית חדשה, ואין מסורות ארוכות שנים של שחיתות, וב' אומנם מדינת מהגרים, אבל מדינה ששמה דגש חזק על כור היתוך ברמה ההצהרתית, אפילו עם הפערים שיש בשטח – אלו שני דברים שמשחקים לטובתה. בסוף, פקיד או שוטר מושחת הוא אדם שהאמונה/נאמנות שלו לרעיון של "המדינה" חלש יותר מהנאמנות שלו לעצמו/לשבט שלו, ולכן הוא לא יימנע מלקחת מה"מדינה". סביר להניח שהבריטים ככל הנראה הניחו בסינגפור תשתית מנהלתית טובה, אבל הבריטים שלטו גם בהודו, שנמצאת אי שם במקום 85 (מתוך 180 במדד השחיתות), ואני חושב שזו דוגמא טובה- בהודו הרעיון של המדינה הוא הרבה יותר "אמורפי". סביר להניח שהגודל משחק פה יתרון ברור. עבור הודי ממוצע, הודו היא מקום עצום שמורכב מעשרות אם לא מאות קבוצות שונות ממנו שהוא מעולם לא פגש. מאוד קל לסינגפורי להבין מה היא סינגפור- הוא יכול לראות את כולה ביום בהיר מראש מגדל במרכז העיר, ואת כל סוגי האנשים שיש בה הוא פוגש בחדר מדרגות. יש שם קבוצות אתניות שונות, ואנשים סביר להניח מרגישים קרובים יותר לאנשים מהקבוצה האתנית שלהם, אבל עדיין יש לכידות אזרחית חזקה סביב הזהות ה"סינגפורית".

בנוסף, אם יותר לי להמשיך בספוקלציות, אני חושב שיש ערך ל"רוח המפקד", כלומר לאופי של הדור המייסד. ברגע שנוצרות נורמות שלטוניות, מושחתות או הגונות, זה פשוט משהו שאנשים מקבלים כמובן מאליו. פקיד סינגפורי לא יקבל שוחד כי זה פשוט not done בתפיסה שלו, והדור המייסד היה יחסית נקי כפיים.

כמו כן, קיבלתי את התחושה שהאופן שבו סינגפור נוצרה, שיום אחד היא פשוט מצאה את עצמה כאי קטן לבד במים, והיתה צריכה להתחיל לשחות, יצר איזו תחושה של "אנחנו צריכים לעשות דברים כמו שצריך, אחרת נטבע". ואני חושב שהמנטליות הזו קשורה להצלחה של סינגפור, גם מעבר לנושא של השחיתות הנמוכה.

אז הנמל, האתוסים והשחיתות הנמוכה הם חלק מההצלחה של סינגפור. אבל אני חושב שפקטור מאוד משמעותי פה הוא שסינגפור הצליחה לא למרות אלא *בגלל* שהיא קטנה, ובגלל שהיא רק עיר אחת גדולה. במשך אלפי שנים המשוואה הכלכלית של האנושות היתה "אדמה=הון" וכל אצולה הוגדרה בכך שהיא מחזיקה בהון הזה. אבל במאות האחרונות, מי שבאמת נהיו עשירים היו הסוחרים שהיו באים לאסוף מבעלי האדמות את התוצרת החקלאית שהם יצרו ולמכור אותה בערים הקרובות, והסוחרים האלו היו בד"כ פחות עשירים מהבנקאים שהלוו להם את הכסף לקנות את התוצרת הזו. סינגפור היא עיר של סוחרים ובנקאים. אני חושב שכבר אפשר להגיד שכאקסיומה, ערים הם פשוט מקומות עשירים יותר (קואלה לאמפור במלזיה השכנה למשל היא בעלת GDP גבוה פי שתיים מהממוצע הלאומי של מלזיה). לערים אין יכולת לפתח תעשייה או חקלאות, אז הן מתמקדות במה שבאמת מכניס כסף, שזה לחבר בין אנשים. ומאחר שלא היה מקום בסינגפור ליצור משהו שהוא לא עיר, הם יצרו עיר, ועשו את זה כמו שצריך.

הערות שוליים

*מסתבר שהייצוא הפיזי העיקרי של סינגפור הוא שבבי מחשב, ומיד אחרי זה נפט מזוקק, מה שהפתיע אותי, כי תמיד חשבתי שייצור שבבים וזיקוק נפט אלו תעשיות שמצריכות הרבה שטח, אבל מסתבר שיש להם מספיק בשבילן. אבל כנראה שזה לא מגזרים שהולכים לגדול משמעותית בעתיד.

תנועה במרחב

 אז הסינגפורים עשו את זה כמו שצריך, וכשאני אומר "כמו שצריך", אני מתכוון שהם תיכננו במפורט *הכל*. כשאתה חי על אי קטן נטול משאבים טבעיים ואפילו את המים שלך אתה צריך לקנות מהשכנים שלך, אתה לא יכול להגיד ש"יהיה בסדר". הסינגפורים בד"כ מתכננים את כל התשתיות שלהם בין 20 ל50 שנה קדימה, אבל באמת מתכננים, ובאופן מאווודדד ריכוזי. סינגפור נחשבת למדינה קפיטליסטית מאוד, וכלכלת שוק חופשי זה שם המשחק אצלם, אבל כשזה מגיע לתשתיות עצמן, התכנון הוא סופר דופר ריכוזי. נגיע לדבר על נושא הדיור, אבל כתייר, אין מקום שאתה מרגיש את התכנון הריכוזי, וכמה שהוא אפקטיבי, יותר ממערכת התחבורה הציבורית שלהם, שנחשבת למערכת הטובה בעולם (ראש בראש עם הונג קונג, ולדעתי גם סיאול), והיא באמת עובדת מדהים-  אינטואיטיבית, מהירה, קישוריות מטורפת*. סינגפור גם מנהלת באופן הדוק את הרכבים הפרטיים במדינה. הם היו הראשונים להטיל אגרות גודש בכניסה לאיזורי עומס ב1975, ובשנות התשעים הציבו את הקשתות של הERP (electronic road pricing) בכל מקום שנכנס למרכז העיר. באותם שנים הם גם החילו רגולציה שקבעה שכדי לרכוש רכב בסינגפור, אתה צריך לקבל  מהממשלה רישיון בשם Certificate of Entitlement שלרוב עולה כמעט כמו הרכב עצמו, והם מחלקים את הרישיון הזה בהתאם למספר הרכבים הרצוי בעיר. אם יש יותר מדי רכבים בעיר ברגע נתון, הם לא יחלקו יותר, ופשוט תצטרך לחכות בסבלנות כדי לקנות רכב. נסו לתאר לעמכם סיטואציה דומה בארה"ב או ישראל.

אבל צריך להגיד שלתחושתי, ההשקעה בתחבורה הציבורית וההגבלות על רכישת רכב לא נובעות מאיזו תפיסה אורבנית או סביבתית מתקדמת, אלא פשוט מהבנה שפשוט אין מקום לכמות בלתי מוגבלת של רכבים, ושבלי ניהול הדוק, מי שהכי ייפגע מהעומס יהיו בעלי הרכבים הקיימים. כי אומנם קשה להשיג רכב, אבל ברגע שיש לך אחד, ההרגשה שלי היתה שאתה עדיין מלך המרחב. לא זכורים לי הרבה נתיבי תחבורה ציבורית (אם כי כשאין פקקים פחות צריך נתיבים ייעודיים). אבל בעיקר, בחוויה שלי כהולך רגל, בכל קונפליקט בין הולכי רגל לרכבים הרגשתי שההעדפה ניתנת לרכבים. אומנם כמעט תמיד היו מדרכות סבירות, ובעיקר היתה השקעה משמעותית בגגונים רציפים שיוצאים מכל פתח של בניין והולכים לאורך המדרכה, כולל לתחנת האוטובוס, ומגנים עליך מהשמש הקופחת ולא פחות חשוב מזה, הגשם (כל אחר צהריים שהייתי שם, לא משנה כמה שמשי היה בבוקר, אחה"צ כלל שעה עד שלוש של מבול זועם. ah, the tropics!). אבל, וזה החלק החשוב, כשזה מגיע לחצייה של רחובות, ובכן, אפשר להתייבש (או להיספג) בדיוק אותו זמן כמו בכל צומת ראשית בישראל, ויותר גרוע, הם נוקטים באסכולת המעברים העיליים/תחתונים העויינת להולכי רגל, רק לא לפגוע בזרימת התנועה. בקיצור, יש לאן להשתפר. אה, וכן, שבילי אופניים לצורכי תחבורה זה פשוט לא דבר שקיים שם (רכיבת פנאי מתחילה לתפוס קצת). באמת שאין לי מה להגיד על אופניים בסינגפור, אני חושב שראיתי רוכב אחד בכל החמישה ימים האלו.

בכל מקרה, הגישה התחבורתית של סינגפור לא מייצגת איזה קריאה מעמיקה של ג'יין ג'ייקובס או ג'ף ספק, אלא פשוט מההבנה הברורה שאין להם שטחים מיותרים לאפשר לכלי הכי בזבזני במרחב להתרבות בלי הגבלה. אבל העניין הוא שלאף מדינה אין מספיק שטחים כאלה – לא לארה"ב, לא לקוריאה ובטח שלא לישראל. היו לנו אשליות של מרחב, אבל בכל העולם המפותח האשליה הזו מתנפצת באופן די כואב. ושוב, אני חושב שדווקא הגודל הזעיר של סינגפור, שלא איפשר שום אשליות כאלו, כנראה שיחק לטובתם.

הערות שוליים

*במהלך סיור הליכה, ראינו איזו מכונית יוקרה חונה לצד המדרכה. אחרי שהמדריך סיים לצחוק על האידיוט שקונה מכונית יוקרה במדינת מטרופולינית שאין בה כמעט אף כביש שמותר לעבור בו את ה50 קמ"ש, הוא אומר בגאווה גדולה- אבל זה בסדר, גם לי יש BMW -Bus, Metro, Walking!

בנה ביתך

אבל המקום שבו התכנון המרכזי באמת מגיע לשיא הוא שוק הדיור. 90 אחוז מהסינגפורים גרים בדיור ממשלתי נבנה על ידי הממשלה (ורק זה לבדו הוא פתח לשחיתות ממשלתית עצומה, מה שרק הופך את היעדרה ליותר מרשים).

בהתרשמות שלי, פרוייקט הדיור הממשלתי והסוכנות שמנהלת אותו    (HDB או Housing and Development Board) הם אחד הדברים שהסינגפורים הכי גאים בו. קל לבקר את הגישה של צמיחה בכל מחיר, אבל במקרה של סינגפור, אתה עדיין יכול לדבר עם אנשים שגדלו בשיכוני עוני של משפחה אחת בחדר ו8 משפחות על בית שימוש, ובשנות השמונים עברו לשיכונים בזכות הצמיחה הכלכלית המהירה שהם חוו. אלו לא בהכרח היו שיכונים מפוארים, אבל לכל אחד יש שירותים משלו. וכיום, אפשר גם למצוא שיכונים ממשלתיים מרשימים למדי, שלא היו מביישים שום פרוייקט פרטי (כמו למשל Pinnacle@Duxton, שיצא לי לבקר בסקיי גארדן שלו). החלק המעניין הוא שהממשלה אף פעם לא מוכרת את הדירות האלו, היא מחכירה ל99 שנים. מה קורה אחרי ה99 שנים האלו? לא לגמרי ברור, ומאחר שרוב השיכונים נבנו בשנות השמונים ואילך, זה עדיין לא ממש נבחן, אבל אנשים מניחים שיהיה בסדר. מה שזה כן אומר שבניגוד למדינות אחרות במערב, רוב הסינגפורים הם לא *באמת* בעלי הנכס. האקונומיסט כבר הכריז לא מזמן שלעודד אנשים להיות בעלי בתים היתה טעות המדיניות הכי גדולה שנעשתה במערב, כי זה תוקע אפשרויות של פיתוח עתידי ומתן הזדמנויות לדורות העתיד, ומי שאי פעם נתקל בנימביזם כלשהו איפשהו יבין במדויק במה מדובר. אני לא אומר שזה לחלוטין פותר את זה בסינגפור, אבל יש לי הרגשה שזה כן אומר שלממשלה יש את הsay האחרון בנושאי פיתוח, ואם דיירים יעשו בעיות בנוגע לפיתוח נוסף, ובכן, הממשלה תמיד יכולה לחכות לתום החוזה.

אגב, דיור ממשלתי יכול להיות מוחכר רק לאזרחי סינגפור, מה שאומר שזרים צריכים להסתדר עם מעט הדיור הפרטי שנשאר, ובעיקר לשכור. ובעוד שמחירי הדירות הממשלתיות הן סבירות למדי עבור הסינגפורי הממוצע, שוק השכירות הפרטית היה גורם שבץ גם לתל אביבי. מאוד מאוד יקר לחיות בסינגפור בתור זר.

יש סטיגמה על תכנון ממשלתי מרכזי שהוא לא יעיל, ושהדרך הכי טובה לענות על צרכי הדיור והתחבורה זה לתת לשוק לעשות את שלו. בישראל זו טענה שעולה כל פעם שמדברים על משבר הדיור. ובאמת התכנון המרכזי בישראל אחרי קום המדינה היה די גרוע באופן עקבי. אבל אולי תכנון מרכזי עובד כשאתה נותן לאנשים הנכונים לעשות אותו. ושוב, אין ספק שהגודל של סינגפור משחק לטובתה- קל יותר לתכנן מרחב קומפקטי מאשר מרחב פרוס.

העץ הוא גבוה

 סינגפור מאוד גאה בהיותה "עיר גנים". זו כנראה העיר הכי ירוקה שראיתי, יותר אפילו מפלובדיב, ויש עצים ודשאים בכל מקום, והם בהחלט משקיעים בזה הרבה משאבים. צריך להזכיר שבסוף מדובר במדינה שהיא עיר גדולה, ובעוד שיש להם איזה שתי שמורות טבע קטנות בצפון העיר, אם הם לא ישקיעו בירוק בתוך העיר, לא יהיה להם ירוק. כמובן שבאקלים הטרופי החם  הקבוע של סינגפור ("אם נמאס לך מעונות השנה – סינגפור!") צל הוא דבר קריטי, ועוד יותר קריטי למנוע מהעיר להפוך להיות אי חום אחד גדול. אבל כמובן שבעיר כ"כ צפופה, חלק ניכר משטח הפנים שלה הוא בניינים, המקום שלך לנטוע עצים על פני הקרקע הוא מוגבל. 

ולאור כל זאת ממשלת סינגפור העבירה לפני מספר שנים תקנות שקבעו שכל בניין חדש חייב לדאוג שיהיה לו green space – רצועה ירוקה של עצים וצמחייה עליו (מאוד שווה לקרוא את המדריך  שהם הוציאו ביחד עם התקנות האלו).

עכשיו, אני תמיד הייתי ספקן בנוגע לעצים על בניינים. כלומר, זו לא ספקנות מקורית שלי, לפני כעשור יצא מאמר ויראלי (בחוגים הרלוונטים) בשם Can We Please Stop Drawing Trees on Top of Skyscrapers?, שטען שאדריכלים חייבים להפסיק לצייר מגדלים עם עצים עליהם- התנאים כ"כ גבוה מעל פני הקרקע הם עויניים לעצים (רוחות, קר), והעלות הסביבתית של הצבת העצים האלו היא הרבה יותר גבוהה (בסוף צריך להוסיף עוד בטון כדי לתמוך בהם ובאדמה שהם צומחים בה) מהיתרון הסביבתי שלהם, וצריך להשקיע בליצור יותר מרחבים ירוקים ברחוב עצמו. בכל מקרה, זה היה מאמר משכנע מאוד בעיני. כלומר, עד שהגעתי לסינגפור. ככל הנראה, באקלים הטרופי, עם הגשמים התכופים ומזג האויר החם, לעצים ממש סבבה בגובה, ונראה שהם לרוב משגשגים יפה, והסינגפורים כבר די מילאו כל שטח אפשרי בעצים (כלומר, עד כדי זה שיש להם קצת יותר מדי כבישים בעיני). וכן, כמו שהם מצטטים את LKW בעצמו במדריך שהבאתי קודם – 

רוב הבניינים החדשים בהחלט שמים עצים בחלקים שונים של הבניין, וזה מגניב למדי, אבל יש בניין אחד שלקח את זה לרמה אחרת לגמרי – מלון Oasia. הם התקינו אדניות ענק בקפיצות של כמה קומות, ובכל אדנית כזו שתלו מטפסים (כל מטפס מותאם לגובה שהוא נמצא בו ולכמות השמש שהוא הולך לקבל). הבניין עצמו מוקף במין שבכת רשת אדומה שמשמשת כשלד לצמיחה של המטפסים. בעוד שיש איזה יופי אדריכלי מסוים בשבכה האדומה הזו, זה בהחלט מראה שונה מהרגיל, המראה של בניין שלם בגובה של 27 קומות (190 מטרים) עטוף במטפסים מבסיסו ועד כמעט ראשו- זה באמת מרשים, וסביר להניח שזה אפילו בעל יתרונות סביבתיים אמיתיים- לא יודע כמה המטפסים האלו צורכים פחמן מהאוויר, אבל מה שהם בטוח עושים זה ליצור לבניין הצלה טבעית לכל אורכו, ובעצם לצמצם את הצורך שלו במיזוג אויר, אחד מהדברים הכי בזבזני אנרגיה במגזר הפרטי. הפקיד בכניסה לקח אותי ללובי בקומה ה12, שהיה פתוח לאויר ולא ממוזג, ועדיין היה נעים שם להפליא. אז אני עוד לא יודע לגבי לשים עצים על בניינים, אבל הייתי שמח לראות אדריכלים יוצרים עוד בניינים כמו הOasia.

איפה סינגפור נמצאת?

 אחד הדברים שכתבתי בפוסט האחרון מניו זילנד הוא שמיציתי לטייל ב"מערב" לבינתיים, והייתי רוצה לחוות משהו אחר. כשנחתתי בסינגפור ישר הרגשתי שאני בהחלט במקום "אחר". כבר ברכבת משדה התעופה ראיתי מקדשים בודהיסטים, ואין אף מדינה מערבית עם מזג אויר כמו של סינגפור. אבל מהר מאוד התחלתי לשאול את עצמי האם באמת אני מחוץ ל"מערב", וזו שאלה שלא בדיוק עניתי עליה עד עכשיו. ומקצת שיטוט באינטרנט, נהיה די ברור שזו שאלה שמעסיקה הרבה אנשים, כולל את הסינגפורים עצמם.

כשעבדתי בקוריאה הדרומית בזמנו הבנתי לראשונה שעד כה עירבבתי בראש שלי בין המונחים " מדינה מערבית" ו"מדינה מודרנית". צריך רק כמה ימים בקוריאה כדי להבין שמדובר באחת המדינות המודרניות והמפותחות בעולם, אבל שאתה לא יכול לקרוא  לה "מערבית"- המורשת התרבותית שלה פשוט שונה לחלוטין. אני מניח שטיול ביפן או טיוואן יביא לחוויות דומות. יש השפעות מערביות, בלי ספק, אבל במהות, זו לא מדינה מערבית. אלא שאת סינגפור לא הייתי בטוח באיזה סל אני יכול לשים אותה – כמו קוריאה, היא מפותחת בקיצוניות, וגרמה לאוקלנד להרגיש כמו איזה כפר קטן וחביב (טוב, אני קצת מגזים). אבל האם היא "מערבית"?

זה כמובן הביא אותי לשאול את עצמי מה אני מגדיר לעצמי כ"מדינה מערבית".

האם זה סט ערכים מסוים? האם דמוקרטיה היא ערך "מערבי", או שזה פיצ'ר של מדינה מפותחת? כי אם נסתכל על יפן וקוריאה למשל, שתי מדינות שכאמור הרבה פחות מערביות בעיני מסינגפור, נראה שתי דמוקרטיות למופת** (אם כי לדמוקרטיה בקוריאה יש לפעמים, איך לומר, גוון מיוחד משלה)

סינגפור, לעומת זאת, היא יותר בעייתית בתחום של דמוקרטיה וזכויות אדם. ראיתי מכון מחקר שמכנה אותה flawed democrachy, וזה נשמע די מתאים. במדינות דמוקרטיות אנחנו רגילים לזה שכל כמה שנים השלטון מתחלף בין המפלגות השונות (אם כי בישראל, להזכירכם, זה לקח 30 שנה, ובוא ולא נדבר על המצב הנוכחי). בסינגפור זה לא קורה- הPeople Action Party, או בקיצור הPAP, שהוקמה על ידי LKY,  מחזיקה ברוב מוחץ של מושבים בפרלמנט והיא מפלגת השלטון באופן רציף מאז הקמת סינגפור (ועוד מהתקופה של השלטון העצמי תחת הבריטים). יש בחירות, והן חופשיות, פחות או יותר, אבל בכל מיני דרכים קטנות וגדולות השלטון שם את האצבע על המאזניים ודי מדכא את האופוזיציה – אם זה בשימוש במשאבים ממשלתיים לטובת הקידום שלהם, או בחוקי מימון מפלגות לא מאוד מאוזנים, בשימוש בתביעות SLAPP נגד חברי אופוזיציה או עיתונאים ביקורתיים מדי שמרוששות אותם או אפילו לרמוז ששכונות שיצביעו לאופוזיציה יקבלו תיעדוף נמוך יותר בפרוייקטי התחדשות. הממשלה הסינגפורית היא כאמור מאוד אפקטיבית, ונראה שהם גם מאוד… אפקטיביים… בלהישאר בשלטון. בתחילת הדרך היתה רדיפה לא מעטה של קומוניסטים ו"קומוניסטים" (כלומר כל מי שלא בא להם בטוב), ועד היום יש לא מעט הגבלות על חופש הביטוי. באופן היסטורי, היה מותר לקיים הפגנות רק במקום אחד, the speaker's corner, המקבילה של ההייד פארק בלונדון, וגם זה אחרי אישור ממשלתי. צריך להבהיר שלא מדובר על איזו מדינת משטרה טוטאליטרית מוחלטת, אנשים לא מפחדים להביע את דעתם בשיחות עם חברים או משהו, וקיימת אופוזיציה. ועם כל ההגבלות האלו על הספירה הציבורית, נראה שיש להם תמיכה ציבורית אמיתית, כי, ואני חושב שאפשר להגיד את זה באופן יחסית אובייקטיבי, הם עשו עבודה די טובה עבור סינגפור ב50 ומשהו השנים האחרונות, ואנשים ברובם די מרוצים מהמצב של המדינה. השלטון הוא גם לא סטגננטי וקפוא, ונתקלתי (בפרסומת ביוטיוב, מכל המקומות) ביוזמה ממשלתית שנקראת forward singapore שמנסה להבין איך סינגפור צריכה להשתנות כדי להתמודד עם האתגרים העתידיים שלה*. זה כלל הרבה שיח עם האזרחים, ונשמע שזה גם מוביל לצעדים בשטח. ומצד שני, בבחירות האחרונות מפלגת האופוזיציה הגדולה (the worker's party) התחזקה וקיבלה 13% מהקולות, והPAP קיבלה את מספר הקולות הנמוך ביותר שהיא קיבלה (67%), אז לא לעולם חוסן כנראה.

אי אפשר לדבר על זכויות אדם בסינגפור בלי להזכיר את מערכת הענישה הסינגפורית. סינגפור נתפסת כמקום מאוד מחמיר, ושמעתי את הכינוי the fine city, ברפרנס לכל הקנסות שהם מאיימים עליהם. מקומיים אמרו לי שבעוד שיש הרבה איומים בקנסות, האכיפה היא לא הכי הדוקה בפועל, אם כי קיימת. מה שאי אפשר להתעלם ממנו שמלבד היותה מדינה שעונש המוות עדיין קיים בה (אבל זה נכון גם לארה"ב),  מלקות כעונש על פשעים מסויימים הוא גם דבר שעדיין קורה בסינגפור, שזה, איך שלא נהפוך את זה, מאוד שונה מכל מקום אחר במערב.

עוד סט ערכים שהייתי אומר שמזוהה עם המערב נושא של סובלנות למיעוטים ותת נושא מערבי מובהק הוא הכרה בקהילה הגאה. דיברנו כבר על הרב תרבותיות של סינגפור, אז לגבי נושאי זכויות להט"ב – על הנייר רק לפני כמה חודשים הם ביטלו חוק שאוסר על יחסי מין בין גברים, שזה, איך לומר, נראה כמו התעוררות מאוחרת למדי. אבל בשיחה עם בחור הומו שגר בסינגפור הוא אמר לי שזה היה חוק בריטי ישן שאף פעם לא הגיעו ללבטל אותו, ובמילא מה שהיה אסור זה לא להיות הומו, אלא יחסי מין בין גברים, וכמובן שהם לא עשו יחסי מין… הוא אמר שבפועל, היחס להומוסקסואליות בסינגפור הוא די סובלני (השיחה הזו התקיימה בגיי באר מאוד מאוד בולט, עם דגלי גאווה מתנוססים על החלונות, ואני די בטוח שהוא לא נפתח בחודשים האחרונים), והפעם האחרונה שהחוק הזה נאכף היה לפני יותר מ20 ומשהו שנה. הביטול של החוק כן נתן לאנשים יותר לגיטימציה לצאת מהארון, עכשיו שאין על זה סטיגמה חוקית.

הבחור אגב היה לגמרי במחנה של "סינגפור היא מדינה מערבית", והוא בהחלט הסכים עם ההשוואה לקוריאה. הוא אמר שאם מסתכלים על קוריאה, הם צורכים קודם כל תרבות קוריאנית בשפה הקוריאנית, ובאמת, בקוריאה יש תעשיית סרטים וטלוויזיה מקומית מאוד ענפה, שגם התחילה לזלוג למערב בשנים האחרונות (פרזיטים, משחקי הדיונון וכו') וכמובן שKpop הוא תופעה גלובלית כבר. הסינגפורים כאמור כבר מדברים אנגלית, והם מדינה קטנה, אז רוב התרבות שהם צורכים מגיעים מהמערב.

אם אתה מסתובב בפוד מרקט בצ'יינה טאון או בליטל אינדיה, כן, זה ירגיש לך מקומות מאוד אסייתיים ו"לא מערביים". אבל היי, אם תלך לכפר קטן בגרמניה, אתה עלול לחטוף הלם תרבות באותה מידה.

אני חושב שאחרי כל זה, הדרך למדוד מערביות עבורי היא כמה אני מרגיש זר במקום מסוים- כמה אני מבין את הסיטואציות שאני מוצא את עצמי בהן, כמה אני מבין את החוויה של האנשים סביבי בסיטואציות האלו. עד כמה שאני לבנטיני, ואני די לבנטיני, אני כן מבין את ההקשרים התרבותיים שאני רואה סביבי כשאני בבלגיה, הולנד או איטליה. בקוריאה, לעומת זאת, הבנתי וקיבלתי שפעמים רבות אני לא מבין מה קורה פה, וזה בסדר.

אז האם סינגפור היא מדינה מערבית בעיני? אנא אערף, הייתי שם חמישה ימים.

הערות שוליים

* זה המקום להזכיר ששוויץ לא נתנה לנשים את זכות ההצבעה עד שנות השמונים, ואף אחד לא חשב לקרוא לשוויץ מדינה לא מערבית, אולי מדינה קצת מביכה. 

**אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני סינגפור הוא, כמו שהם מגדירים את זה "הזדקנות האוכלוסייה", או במילים פשוטות, העובדה שהסינגפורים פשוט לא מביאים ילדים. מבחינת פיריון, הם בתחתית הרשימה, מתחרים עם דרום קוריאה. והמעניין הוא שלא לפני כזה הרבה זמן, בשנות ה70-80, עוד היו קמפיינים ממשלתיים שעודדו אנשים להתחתן מאוחר ולהביא פחות ילדים, כי ריבוי ילדים כנראה נתפס כגורם לעוני, וגם אני מניח שהם פחדו שייגמר להם המקום. לא לקח להם הרבה זמן להבין שהקמפיין הזה היה ירייה ברגל, והם הפסיקו אותו, אבל זה כנראה היה מאוחר מדי, וטוב, במדינות המערב שיעורי הילודה עומדים על מספרים לא הרבה יותר גבוהים גם בלי קמפיינים כאלה (בקוריאה, באופן מעניין, גם היה קמפיין כזה, שגם היה אפקטיבי מדי בדיעבד)

הלאה

וזהו לבינתיים. אני לקראת סוף ההפסקה שלקחתי לעצמי בויאטנם, מה שאומר שסדנת הכתיבה המתמשכת שקרתה פה הולכת להיעצר לבינתיים עד שאני אאסוף חוויות חדשות לכתוב עליהן ואמצא זמן לעשות את זה (מתישהו ב2024, סביר להניח).

על ויאטנם, בכנות, אין לי הרבה דברים חדשים להגיד, מוזמנים לקפוץ לפייסבוק שלי מסביבות 2017 ולקרוא את מה שהיה לי להגיד אז על ויאטנם כמדינה [1, 2]. וכחוויה אישית, ובכן, גיליתי מחדש כמה אני גרוע בלנוח כאשר יש לי במקביל דברים שאני צריך/רוצה לעשות. החלק של הגלישה לא הסתדר כ"כ טוב, מסיבות טכניות (חוף מאתגר יחסית,  גלשנים לא מוצלחים ובשבוע האחרון פשוט היעלמות של הגלים), אבל לא נורא, תפסתי כמה גלים לא רעים. כן נחתי, ואפילו השלמתי פער מהטיול הקודם וביקרתי בmy son (אם כי זה היה פחות מלהיב ממה שחשבתי שזה יהיה. אנקור ואט זה לא, וגם לממשלת ויאטנם, שמורכבת מויאטנאמים, לא ממש אכפת מאתר מורשת של אומת הצ'אמפה, אז זה לא מאוד משוחזר).

בכל מקרה, מפה אני ממריא לקוריאה, לקונקשן שהוארך לשלושה ימים לצורך ביקור מולדת והצטיידות, ומשם אני ממשיך לאוגרך, אוזבקיסטן, ואז, אחרי קצת יותר מחודש של ישיבה על התחת, אני אתחיל לרכב מזרחה. אני הולך לפתוח ב450 ק"מ של רכיבה במדבר מישורי, מה שהולך להיות בהחלט… מעניין, במיוחד לאור העובדה שבימים הראשונים אני הולך לרכב מעט, כדי להזכיר לברך איך מדוושים. אבל נראה לי שבאופן כללי הולך להיות מעניין – התחלתי לקרוא על אוזבקיסטן, וזו כבר נשמעת כמו מדינה מרתקת (מסתבר שהם החליפו בין 4 מערכות כתב במהלך המאה ה-20!).
נתראה בדרכים.

ב25 באפריל 2022 עליתי על מטוס מנתב"ג ונחתתי באיסטנבול. מה שאומר שהפוסט הזה עולה לבלוג בדיוק שנה מהיום שיצאתי לדרך. המעמד לכאורה מחייב איזה פוסט סיכום שנה, אבל בפועל, אני חושב שלעשות סיכום של כל מה שעברתי עד כה במסע הזה, כשאני עדיין בתוך המסע, זה לא נכון עבורי, כי בסוף, צריך קצת יותר פרספקטיבה. אני כן חושב שאני אקדיש את החלק השני של הפוסט לסכם את החוויה שלי מארבעת החודשים האחרונים בניו זילנד, וזה במילא קצת יכסה חלק מהחוויה הכללית שלי מהטיול.

אז נגיע לזה, אבל קודם כל, אחת החוויות הגדולות שלי בטיול הזה, ובטיולים בכללי, זה ללמוד דברים חדשים. להגיע למקום שאני לא מכיר, ולנסות להבין את הסיפור שלו. אז אני חושב שגם בפוסט סיכום שנה, ודווקא בפוסט סיכום שנה, יש מקום לחלוק סיפור אחד אחרון שלמדתי בניו זילנד. ואני חושב שזה אולי הסיפור שהכי אהבתי ביו זילנד- הסיפור של המאורים.

המאורים

המאורים, למי שלא יודע, הם האנשים שגרו בניו זילנד לפני הגעת האירופאים. מפתה להגיד "השבטים הילידיים שגרו בניו זילנד", אבל זה מעלה שאלה מעניינת- איך אתה בדיוק מגדיר "שבט ילידי"? כי המאורים לא הגיעו לניו זילנד מתישהו בערפילי הפרה-היסטוריה, ההתיישבות המאורית בניו זילנד היא יחסית חדשה במונחים היסטוריים, ומתוארכת למאה ה-13 בערך. מדובר בשבטים פולינזיים, שאחרי תקופה ארוכה של הפסקה בהתפשטות (המדהימה) שלהם ברחבי האוקיינוס השקט, עלו על סירות (ככל הנראה כי נמאס להם מלהילחם בשכנים שלהם לאי) ומצאו בתחתית האוקיינוס הפסיפי אי גדול בכמה קני מידה מכל מה שהם הכירו לפני כן. התאריכים הם לא חד משמעיים, אבל מדובר על בין 1250 ל1300 לספירה. אם משווים לשכנים באוסטרליה, האבוריג'ינים, שהגיעו לפני בערך 50,000 שנה לאוסטרליה, מדובר על התיישבות די חדשה.

ובהתחלה הם מצאו כן עדן עם מקורות מזון בלתי נדלים לכאורה. ניו זילנד היא מקרה קלאסי של אקוסיסטם של אי, שבו התפתחו מינים שבמשך מיליוני שנים לא ראו בעל חיים עם שיניים, ולכן לא פיתחו את הדבר הזה שנקרא "פחד" (או כל מנגנון הגנה אחר) ואי לכך, היה מאוד קל לצוד אותן. באופן טבעי, האוכלוסייה המאורית גדלה, והלחץ על האקוסיסטם הלך וגבר. הזכרתי בפוסט קודם את המואה, ציפור עצומה (תת מין שלה התנשא ל-3 מטרים, הולי שיט) שפשוט נאכל לידי הכחדה על ידי המאורים. בסופו של דבר הגיעה תקופה של משבר, שבו פתאום מקורות המזון התדלדלו, והמאורים התחילו לתגבר את התזונה שלהם בתוצרי חקלאות ואפילו הנהיגו פרקטיקות של שימור של משאבים טבעיים. התקופה הזו כללה הרבה מלחמות בין שבטים על מזון, מה שיצר תרבות של לוחמים בחברה שכנראה מתכחילה היתה די לוחמנית (כזכור- הם עזבו איים שהיו כבר צפופים ואלימים מדי).

נקפוץ כמה מאות קדימה, ואנחנו בשיא תקופת הקולוניאליזציה האירופאית. אומנם לקח לאירופאים לא מעט זמן להגיע לצד הדי נידח הזה של כדור הארץ, אבל בסוף הם הגיעו. אייבל טזמן ההולנדי היה האירופי הראשון שנתקל בניו זילנד, במאה ה17, או לפחות הראשון ששרד כדי לדווח, וקפטן קוק הבריטי מיפה אותה והכריז עליה כטרירטוריה בריטית במאה 18. עם זאת, האירופאים, ובעיקר האנגלים, התחילו להגיע לניו זילנד בכמויות משמעותיות רק בתחילת-אמצע המאה ה19, ועדיין, מהר מאוד הם התחילו לדחוק את המאורים. בעוד שהמאורים בהחלט לא היו pushovers, השילוב הקלאסי של חיידקים רובים ופלדה די הכריע מראש את המאבק הזה. החלק של הרובים היה כנראה הרסני במיוחד, ולאו דווקא הרובים שהצבא האנגלי החזיק. עוד לפני שהתחילה התיישבות משמעותית בניו זילנד, האנגלים סחרו עם המאורים במספר משאבים טבעיים (למשל, flax, צמח חזק להפליא ששימש לטווית חבלים, היה סחורה מבוקשת למדי). את התשלום הבריטים לרוב שילמו ברובים, מה שהוביל  מהר מאוד אל מה שנקרא היום the musket wars (1807–1837), בה שבטים מאורים לקחו את הרובים שהם קיבלו מהאנגלים ויצאו למסע כיבושים/נקמה בשבטים השכנים, שאם היה להם מזל,  קיבלו רובים משלהם, ואם לא, הם פשוט נטבחו. הדבר די חירב את החברה המאורית, וזה לפני שההתיישבות האירופאית בניו זילנד בכלל התחילה על אמת. ממה שמצאתי בגוגל (אז אל תיקחו את זה כאמת מוחלטת), בערך פי 10 מאורים מתו במאסקט וורס מאשר בland wars (שהתרחשו בין השנים 1843–1872), המלחמות שלהם כנגד הפקעות קרקע של השלטון האנגלי (20,000 מול 2,000). אלו שני אירועים מאוד שונים במהותם, אבל הנקודה היא שהמאורים הגיעו להתמודד עם ההתיישבות הקולוניאלית מעמדה מוחלשת בהרבה ממה שהם היו לפני כן (עם זאת, עכשיו היו להם רובים והידע איך להשתמש בהם). כמובן שגם המחלות שהאירופאים הביאו עשו את השטנץ הרגיל, ובעיקר- המספרים. המאורים לא האמינו כמה אירופאים מגיעים לחופים שלהם.

בין המאסקט וורס ללאנד וורס התחולל הרגע המכונן ביחסי אירופאים ומאורים שנקרא הwaitangi treaty (שנחתם ב1840), הסכם בין השבטים המאורים לכתר הבריטי, והיה אמור להסדיר את היחסים ביניהם. אלא שהיה הבדל משמעותי בין הניסוחים של האמנה במאורית ובאנגלית. המאורים חשבו שהם נותנים לכתר "governance"', בתקווה שהשלטונות האנגליים ישליטו איזה סדר בהתיישבות האירופאית ויספקו להם הגנה (כנראה שבדומה להגנה שהכתר כן נתן, במידה מסוימת, לאינדיאנים באמריקה, עד לעצמאות). אלא שבגירסה האנגלית היה כתוב sovereignty, כלומר ריבונות על ניו זילנד, ובין היתר ריבונות לחלק מחדש את האדמות, מה שהתחיל לקרות כמעט מיד אח"כ, והוביל כאמור ל land wars (שבהן חלק מהמשבטים המאורים דווקא נלחמו לצד האנגלים, בדינמיקה מוכרת ממלחמות קולוניאליות אחרות). קיים דיון בין חוקרים האם זו היתה הטעייה מכוונת, או שאולי היה מדובר בטעות תרגום ואי הבנה. אבל השורה התחתונה היא שעבור המאורים, הwaitangi treaty מסמלת את הבגידה של האירופאים באמון שלהם, ויש סיבה למה, כשניו זילנד יצרה את הגרסה שלה לtruth and reconciliation commission,  הם קראו לזה ה the Waitangi tribunals.

אני כמובן מפשט פה סיפור היסטורי הרבה יותר מורכב וארוך, אבל אתם יודעים, זה פוסט בבלוג שגם ככה יצא ארוך להחריד. במהלך המאה שנים הבאות המאורים הלכו והשתלבו במידה כזו או אחרת בחברה האירופאית הכללית, כולל גדודים מאורים שיצאו להילחם במלחמת העולם הראשונה והשניה, אבל עדיין סבלו מאפליה ומפערים כלכליים ותשתיתיים.

הסיפור עד כה לא לגמרי שונה מסיפורים אחרים של נישול ילידים מהאדמות שלהם, כולל המלחמות הפנימיות. אבל מה שאני מוצא מעניין הוא הדבר הבא- נכון להיום, נראה לי שאין מדינה מערבית שהלכה רחוק יותר מניו זילנד כדי לתקן את העוולות שנעשו במהלך תקופת הקולוניאליזציה שלה.

אם מסתכלים על מדינות אחרות, אז למשל המצב של האבוריג'ינים באוסטרליה הוא די נורא באופן כללי. הממשל בארה"ב זרק את האמריקאים הילידיים לשמורות ואז נתן להם קזינואים כפיצוי, ואפילו בקנדה יש להם עוד הרבה עבודה (ובואו אפילו לא נדבר על בלגיה, בסדר?).

בניו זילנד, לעומת זאת, לא רק שמנסים לתקן את מה שנעשה, נראה יש גאווה אמיתית בתרבות המאורית, בין אם אתה מאורי או פקיהה (כלומר אירופאי). אני לא משלה את עצמי שכלללל הניו זילנדים חולקים את הגאווה הזו (ונראה לי שדיברתי עם אחד או שניים שלא), אבל ברמת האתוס הלאומי, התרבות המאורית היא חלק אינהרנטי מהתרבות הניו זילנדית. השפות הרשמיות של ניו זילנד הן מאורית ושפת הסימנים (אני חושב שזה קצת מוזר ומאולץ לא להכיר באנגלית כשפה רשמית, אבל בסדר), והמייל הראשון שקיבלתי מאייר ניו זילנד נפתח ב"קיה אורה", שזה אהלן בטא-מאורי, השפה המאורית (והסרטון בטיחות שלהם הוא למעשה אגדה מאורית. חמוד מאוד). לפני כל משחק רוגבי של הנבחרת הלאומית של ניו זילנד הם מבצעים את ה"האקה", שזה ריקוד המלחמה המאורי, כבר קרוב ל100 שנה. אגב, אני לא יודע איך מרגיש שחקן מקבוצה נגדית כשהוא רואה את הall black מבצעים את הריקוד הזה, אבל אני די בטוח שאם הייתי חייל אנגלי במאה ה-19 שרואה דבר כזה מולו בשדה הקרב בפעם הראשונה, הייתי משתין במכנסיים. יש לי גם חשד עמום שהחיבה הניו זילנדית העזה לקעקועים (לא חושב שהייתי במדינה עם כ"כ הרבה אנשים מקועקעים) הושפעה מהמקום המאוד מרכזי של קעקועים בתרבות המאורית, אבל אין לי דרך להוכיח את זה.

וזה לא נשאר רק ברמת הצעדים ההצהרתיים, ברמה המעשית ניו זילנד עשתה כמדינה כמה צעדים די מרשימים. כאמור, הם הקימו בשנות התשעים את הwaitangi tribunal, שנועדו להביא איזשהו צדק חלוקתי מאוחר עבור השבטים המאוריים (הiwis), בין היתר על ידי העברה של בעלות על משאבים לשבטים מאורים, והיום כמה מהשבטים המאוריים הם ישויות כלכליות מבוססות מאוד (השבט של האי הדרומי למשל תרם הרבה כסף לשיקום של כרייסטצ'רץ' אחרי רעידת האדמה). בבתי הספר התחילו ללמד את השפה המאורית כלימודי חובה (כנראה מזה זמן, אבל לאחרונה זה נהיה יותר רציני). ניו זילנד, כמדינה,  מכירה בזה שצריך לעבוד על יישור ההדורים.

זה כמובן לא היה תהליך קצר, וכלל מאבקי זכויות אזרח ארוכים ועיקשים (לא לחלוטין בלתי דומים למאבקים זכויות אזרח בארה"ב). המאורים, כמו שהבהרתי, אף פעם לא היו פראיירים. ואחד המאבקים המעניינים שבהם היה המאבק להפסיק את המסורת של מסיבות ההאקה, מסורת בפקולטה להנדסה של אוקלנד שהתחילה מתישהו בשנות ה-50 – סטודנטים בשנה האחרונה שלהם, אירופאים כולם, היו מתלבשים בתחפושות מאוריות מסורתיות ומתפרצים לכיתות או לרחובות ועושים "האקה", או לפחות משהו שהם כנראה קראו לו האקה אבל בפועל היה קריקטורה של ההאקה. המאורים המעטים שהיו באוניברסיטה, או באיזור הכללי, לא בדיוק אהבו את הזלזול הזה בתרבות שלהם. כמו שציינתי קודם, נבחרת הרוגבי של ניו זילנד ביצעה האקה במשך עשרות שנים לפני התקרית הזאת, ונראה שלמאורים לא היתה בעיה עם זה ששחקנים אירופאים מבצעים האקה (לצד שחקנים מאורים) באופן כללי, כל עוד הם מכירים בחשיבות התרבותית של הטקס, ולא מבצעים אותו כבדיחה. בכל מקרה, כל זה הוביל ל"Haka party incident" ב1979. את הסרטונים הבאים לצערי צילמתי ביד במוזיאון, אז לצערי האודיו והוידאו לא מדהימים, אבל אני חושב ששווה לראות אותם, כי זה תיעוד מרתק בעיני. לא רק בגלל הסיפור וההקשר ההיסטורי, אלא גם בגלל שלא הרבה פעמים אתה שומע את הצד הלא נכון של ההיסטוריה, של המהנדסים הלבנים הנחמדים למדי, שרובם באמת לא חשבו שהם עושים משהו גזעני במיוחד. בתור מהנדס לבן נחמד (טוב, בערך מהנדס, בערך נחמד), זה כן גורם לי לשאול איפה הblindspots שלי. יש שלושה סרטונים קצרים*, אחד על הרקע הכללי של הסיפור, אחד על התקרית עצמה ואחד שמדבר על המאבק המאורי בכלליות, ואני מרגיש שהחצי דקה האחרונה שלו מתמצתת יפה את כל מה שניסיתי להגיד פה.

עכשיו, אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה מדי. כמובן שמצב העניינים רחוק מלהיות מושלם. המאורים, בממוצע, עדיין עניים יותר וסובלים מיותר בעיות בריאותיות ונפשיות ביחס לאוכלוסייה הכללית. שיעורי הפשיעה, ההתאבדויות והשימוש בסמים בקרב המאורים גבוהים באופן ניכר. וגם אם השבט מבוסס כלכלית, זה לא תמיד מתרגם לרווחה ברמה האישית. בקיצור, יש עדיין פערים משמעותיים לסגור. ועדיין, אני עדיין חושב שאני יכול לעמוד מאחורי האמירה שפתחתי בה, שניו זילנד הלכה הכי רחוק כדי לתקן את עוולות העבר, ובהחלט גאה במורשת המאורית שלה.

והשאלה שמאוד עניינה אותי היא – למה יש פער כזה גדול בין ניו זילנד ויתר המדינות בנושא הזה?

תשובה אחת היא שהחברה הניו זילנדית היא פשוט פרוגרסיבית יותר, ומה אני אגיד, אולי? הם כן היו הראשונים לתת זכות הצבעה לנשים, הובילו בזמנו מדיניות סוציאלית מאוד מתקדמת.

עוד גורם משמעותי  הוא שאחרי שכל המלחמות והמחלות הגיעו והלכו, המספרים של מאורים התחילו לצמוח שוב, והם הגיעו בחצי השני של המאה ה-20 לאחוז משמעותי באוכלוסייה. ראיתי אומדן שמדבר כיום על 17%, אבל פה יש דיון שלם על מיהו מאורי אתני ומי מזדהה כמאורי, ואחרי קרוב ל200 שנה של חיים משותפים והרבה נישואי תערובת, השאלה מי בדיוק הוא מאורי היא מורכבת. כך או כך, בהחלט יש הרבה מהם, בעיקר באי הצפוני, ולכן יש להם כוח ומשקל שלא ניתן להתעלם ממנו.

אבל תשובה שאני יותר מחבב (וקרדיט לתמר מ. על הרעיון) היא שהעובדה שאפשר לדבר על תרבות מאורית אחת. כמו שציינתי, המאורים הגיעו לניו זילנד לפני מאות שנים בודדות (בניגוד, נניח, לשכנים באוסטרליה, שכאמור מסתובבים שם כבר 50,000 שנים, והתפצלו למאות תרבויות נפרדות), וניו זילנד היא בסוף לא מקום כזה גדול (בטח לא האי הצפוני, איפה שרובם חיו). מה שאומר  שפועל מדובר בחברה יחסית הומוגנית. המשמעות ברמה הפרקטית היא שלמשל, אם בארה"ב או באוסטרליה היו רוצים ללמד בבתי הספר שפה ילידית, הם היו צריכים לבחור שפה אחת מתוך מאות שפות שונות. למאורים יש, בהכללה גסה, תרבות אחת, עם שפה אחת (יש דיאלקטים, אבל כולם מבינים את כולם) ומיתוסים משותפים, שאפשר לשמר ולהציל ולהעלות על נס. אבל יותר מזה, הרבה יותר פשוט להילחם עבור הזכויות שלהם ולדרוש את מה שמגיע להם כשהם כולם חולקים זהות אחת, מאורית. האחדות, והגאווה בתרבות שלהם, זה חלק מהכוח שלהם. ובסוף, כמו שאמרתי בהתחלה- התרבות המאורית תמיד היתה תרבות של מאבק. וכמו שאפשר לראות לכל אורך ההיסטוריה שלהם – המאורים יודעים איך להילחם.

הערות שוליים

*גם הבחירה לראיין את המהנדסים כל אחד בנפרד בתאורה כחולה קרה, אבל את המאורים ביחד, בתאורה חמה, הוא מעט מניפולטיבי, אבל משעשע.

מה היה ומה שיהיה

וזהו, זה היתה סוף הדרך שלי בניו זילנד. כמו שכתבתי בעבר, כשהתחלתי את הטיול הזה, ממש לא ציפיתי שאני אבלה 4 חודשים מתוכם בניו זילנד, אבל ובכן, זה פשוט מה שקרה. אז איך אני מסכם את ארבעת חודשים האלו באופן ספציפי, ואת השנה הזו בכללי? ובכן.

להגיד שהיו חוויות נהדרות זה מובן מאליו, אבל ובכן, מי שקורא את השורות האלו, כנראה שקרא פוסטים קודמים (ואם לא- שלום לך! בחרת פוסט מוזר להתחיל בו), ואתם יודעים שהיו גם חוויות, אה, פחות נהדרות פה ושם.  ועם זאת, אם לחזור למשל הזברה מאחד הפוסטים הקודמים, זה כן היה טיול טוב עם רגעים גרועים, ולא להיפך.

בפוסט שכתבתי באמצע הטיול (4,000 קילומטר פנימה) אמרתי במפורש שהתכנון שלי הוא להמשיך הלאה אחרי לונדון, אבל רק אם אני עדיין נהנה מזה. אבל נראה לי שמי שקרא בעיון את הבלוג הבין שכשיצאתי מאנגליה, איך לומר, לא הייתי במקום מאוד טוב. הסיבות הן ארוכות ומורכבות, ודיברתי על חלק מהן פה ושם, אבל השורה התחתונה היא זהה.  אז למה החלטתי להמשיך בכל זאת?

אין לי תשובה חד משמעית על השאלה הזו. מה שכן, בדיעבד, אני שמח שהמשכתי. רוב הזמן שלי בניו זילנד, ובעיקר החודש האחרון, היה מלא בחוויות מצוינות, שהחזירו לי את הרצון להמשיך במסע. זה לא היה תהליך ליניארי, היו עליות וירידות, והיו רגעים שאם היה לי בהם כפתור שאפשר היה ללחוץ עליו ופשוט "פוף!" אני בדרך חזרה הביתה, יש סבירות לא רעה שהייתי לוחץ עליו. לא מעט פעמים תהיתי לגבי הערך של טיול אופניים בניו זילנד- התרמילאים של הTA מצד אחד, והקמפר-ואנים מצד שני, נראו שניהם כמו דרכים עדיפות מבחינות מסוימות לחוות את ניו זילנד, מסיבות שונות. ועדיין, יש לי מהחודשים האלו לא מעט רגעים שאני אקח איתי- קפה וטימטם מול מספר זריחות מהממות, אנשים נהדרים להפליא שעזרו לי בכל כך הרבה דרכים,  רכיבה בג'ונג'ל סבוך או מול רכסי הרים מושלגים,  קיות צוחקות לי בפרצוף, תה של ערב באמצע שום מקום מתחת לשמי הלילה של ניו זילנד, שהם באמת שמי הלילה המרשימים שראיתי מעודי. וזו היתה הרפתקאה טובה. סיימתי את ניו זילנד בתחושה שכן, אני עדיין אוהב את החיים האלו בדרכים, ואני בהחלט עוזב אותה שמח יותר מהשהגעתי אליה.

ועם זאת, אני לא חושב שיש פה איזה לקח גדול לגבי מתי צריך להתמיד ומתי צריך לעצור בחיים. רוכבים במסע ארוך יודעים שזה מתח שתמיד קיים ברקע, כי באופן טבעי, כל מסע אופניים ארוך כולל רגעים או ימים שקשה ורע ולבד. מתי נכון לדחוף הלאה דרך רצף של ימים כאלה, למרות הקושי, כי יש איזה ערך מהותי במסע הזה עבורך, ומתי אתה סתם עקשן שמעניש את עצמך? זו שאלה שלרוב אין לה תשובה ברורה, ובעיקר, כמו הרבה שאלות בחיים, רק אתה יכול לענות עליה עבור עצמך. אני חושב שבאותה נקודת זמן, ההחלטה להמשיך היתה שילוב של הימור/בחירה לגבי מי אני חושב שאני/מי שאני רוצה להיות, עקשנות טבעית והמחשבה שטרם פגשתי מישהו שנסע לניו זילנד ואמר שהיא מכוערת. וכמו שאמר הבלש ג'ו, לפעמים זה מצליח.

אז אני ממשיך הלאה, אבל היה לי ברור שהשלב הבא צריך להיות שונה. 

להגיד שניו זילנד היא מקום יפייפה זה להצהיר את המובן מאליו עם קצפת של קלישאה, כמובן.  אבל כמו שכתבתי בהקשר של הgreat rides, יש משהו בחוויה של רכיבה בניו זילנד שהוא מאוד מובנה וקל ומסודר. הדבר שהכי מסמל לי את זה הוא עובדה קטנה ופרוזאית – אני סוחב איתי מן הסתם גליל נייר טואלט, ואני חושב שבארבע חודשים האלו לא סיימתי גליל שלם. זה לא מקרה של עצירות כרונית, אלא שפשוט בכל מקום היו שירותים ציבוריים (בין אם זה קמפינג מסודר או סתם חניון לילה. אפילו בראש הקסקייד סאדל היה שירותים עם נייר טואלט!). וזה לא שאני לא מעריך את הנוחות בהקשר הספציפי והכללי, אני מאוד מעריך אותה, ועדיין, חוויות נוחות הן לרוב חוויות פחות מעניינות. אסלות יש לי גם בבית.

בכל מקרה, אני לא יודע עוד כמה זמן הטיול הזה יארך, אבל ברור לי שאחרי כמעט שנה, הגיע הזמן לצאת קצת מגבולות ה"מערב". ואחרי לא מעט התלבטות, החלטתי לחזור לתוכנית המקורית, בערך, ולהמשיך למרכז אסיה (ומשם, אם דברים יסתדרו, לקווקז ולטורקיה). כמו שאמרתי, למרבה הצער גם הכניסה וגם היציאה ממרכז אסיה יצטרכו להיעשות במטוס, כי רוסיה היא לא מקום להיכנס אליו כרגע ואז'רביג'ן עדיין מנהלת את הגבולות שלה לפי גחמות אקראיות. ועם זאת, אני חושב שמה ששיכנע אותי לטוס לשם היה כשהסתכלתי על הטיול של בדרום מזרח אסיה, ונזכרתי שהמסע הזה כלל לא פחות קפיצות באוטובוסים ורכבות מאשר רכיבה בפועל, וזה עדיין היה אחד המסעות הטובים שעשיתי בחיי, אז כנראה שרציפות רכיבתית זה אוברייטד. למעשה, החלטתי לנחות במערב מרכז אסיה (באוגרך, באופן ספציפי) ולהתחיל לרכב מזרחה, לכיוון מזרח קזחסטן (אלמאטי). זה לכאורה הכיוון ההפוך מהכיוון הסופי שהוא איסטנבול, אבל אוזבקיסטן היא גיהנום בקיץ, משטר הרוחות במרכז אסיה הוא ברובו מערבי ויש יותר סיכויים לפגוש שותפים לדרך בכיוון הזה. ואם אני במילא צריך לטוס החוצה, מה זה משנה אם אני טס מאלמטי או טשקנט.

אז זהו, אחרי (קצת יותר מ) חצי שנה בערך באירופה, ועוד (קצת פחות מ) חצי שנה באוקייניה רבתי, אני מתחיל את החלק השלישי של הטיול, והוא בתקווה יהיה חדש ושונה – תאחלו לי בהצלחה. כמובן שיש חששות- במרכז אסיה אני לא הולך למצוא חנות אופניים בכל עיר, ועם כל כמה שניסיתי ללמוד רוסית (וקצת הפסקתי לתקופה, כשלא הייתי בטוח לאן אני ממשיך), אין לי ספק שאני הולך להתגעגע לאנשים שאפשר לתקשר איתם באנגלית, אפילו אם צריך לפענח את המבטא הניו זילנדי שלהם קודם. יהיה צריך ללמוד מה אפשר לקנות לבשל בדרך ואיפה מוצאים גז לגזייה ואיך חיים על אופניים במקום חדש לחלוטין. אני מכין את עצמי ויודע שדברים לא בהכרח הולכים להסתדר, וזה לא הולך להיות קל, אבל זה לכל הפחות הולך להיות מעניין.

וזו בעצם הנקודה, אני מניח. הטיול הזה הוא, בפער משמעותי, המסע הכי ארוך שעשיתי בחיים. ובעוד שאני באמת לא מרגיש במקום של לסכם אותה, אני יכול להגיד שמה שבטוח- השנה הזו היתה שנה עמוסה ב… הכל. לטוב ולרע, אני לא הולך לשכוח את השנה הזו, ואת כל מה שחוויתי ולמדתי בה, על העולם ועל עצמי. מאוד אהבתי להיות סטודנט, ומאוד אהבתי את העבודה שלי, אבל אם הייתם תופסים אותי ביום שלישי אקראי, סביר להניח שלא הייתי מצליח לענות לכם מה עשיתי ביום שלישי הקודם. כשאני בתנועה, אני יכול לשחזר , יום אחרי יום, חודשים שלמים (מינוס ימי ערים, שם דברים שוב מתערבבים). עצם זה שאני מתחיל במקום אחד ומסיים באחר מאוד עוזר, אבל כמעט כל יום הוא יום שראוי לזכור, יום שאין לי שום ספק שחייתי בו. אז באופן אישי, אני מאחל לעצמי שגם השלב הבא יהיה מלא שבימים שראויים להיזכר.

בפוסט הבא!

לפני שממש עוזבים את "המערב" והנוחות שלו, היתה לי עוד עצירה במדינה קטנה אחת, שמצד אחד תקועה באמצע האיזור הטרופי של אסיה (מבול של אחרי צהריים בנוהל), ומצד שני היא אחת המדינות המפותחות בעולם (אבל האם היא מערבית? שאלה טובה). ועד כמה שהיא קטנה, הו, יש כל כך הרבה מה להגיד על המדינה הזה. בפוסט הבא (או השניים הבאים…)- בואו לשוטט איתי בסינגפור! 

מאחר שאני מאוד גרוע בלהכין את עצמי כמו שצריך לקראת דברים, התחלתי לקרוא על סינגפור רק בערך שעה לפני שנחתתי שם. באמת שלא ידעתי עליה כלום, מלבד זה שהיו מאמנים מפקדי טנקים סינגפורים בבסיס ששירתתי בו (סוד כמוס שכולם ידעו). אז מצד אחד, 0/10 על הכנה מראש, אבל מצד שני, יש משהו נחמד בלגלות דברים תוך כדי תנועה, והו, היה כל כך הרבה מה לגלות על סינגפור, והיא מעלה כל כך הרבה שאלות מעניינות ומאתגרות- לגבי תכנון מרכזי, לגבי ההבדל בין מדינה "מערבית" למדינה "מודרנית", ומה בעצם גורם לאוסף אנשים עם זהויות שונות להחליט שהם "מדינה" עכשיו. היה כל כך הרבה מה לגלות על סינגפור, וכל כך הרבה שאלות לשאול, שהפוסט גדל לאורך לא סביר והחלטתי לחלק אותו לשני חלקים, כי אתם לא בעונש. נתחיל?

נמל חופשי לכל דורש

אז קודם כל, מאיפה הגיחה לעולם הנקודה הקטנה הזו על המפה שהיא היום סינגפור? ובכן, מהראש של בחור אחד בשם  סטמפורד ראפלס.

סטמפורד ראפלס היה קצין בריטי שאפתן (ומאוד מהודר, תראו את התמונה שלו) במושבות הבריטיות במזרח הרחוק, שניהל בתחילת המאה ה19 את האי ג'אווה, בתקופה שההולנדים שלטו על כל המסחר שעבר באיזור דרום מזרח אסיה ודי הצרו את צעדי הבריטים. בשלב מסוים הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה לשבור את המונופול ההולנדי על הסחר באיזור זה לבנות נמל בריטי במיצרים של מאלאקה, החתיכה הקטנה של ים בין חצי האי המלזי לאי סומטרה, והדרך הקצרה ביותר להגיע מהאוקיינוס ההודי (ובעצם מהמערב) אל סין והשווקים במזרח. אז בעסקה מורכבת שהוא רקח עם שליטים מקומיים ב1819, הוא קיבל רשות להקים נמל חופשי ממכס בקצה של חצי האי המלזי, ומאחר שאין דבר שסוחרים אוהבים יותר מדברים בחינם, וההולנדים גבו מיסים מאוד גבוהים ממי שעבר באיזור, הנמל הקטן הזה הזה הפך במהרה לעיר משגשגת. זה מקרה קלאסי של לבקש סליחה במקום לבקש רשות- הממשל הבריטי ממש לא היה תמך בעניין, כי היה חשש שזה יביא למשבר דיפלומטי מול ההולנדים, שעלול להתדרדר לקונפליקט צבאי. אבל עד שהממשל הבריטי הגיב, סינגפור was up and running, ובעוד שההולנדים שלחו כמה מכתבים מנוסחים בחריפות, הם לא יצאו למלחמה בפועל. הכתר הבריטי בדיעבד הם הכיר בפעולות של ראפלס, והוא אפילו קיבל איזה פסל בווסטמינסטר, כי אין מה לומר, סינגפור הפכה לסיפור הצלחה מבחינת הממשל הבריטי.

עכשיו, סינגפור היא, בלי ספק, קולוניה בריטית, אבל היא קולוניה בריטית מאוד יוצאת דופן. קולוניות, באופן קלאסי, בד״כ נפלו תחת אחת משתי קטגוריות- מקומות שאפשר ליישב בהם את תושבי האימפריה שלך (ארה״ב, ניו זילנד וכו׳) או מקומות שאפשר לנצל את האוכלוסייה המקומית ו/או משאבי הטבע שבהם (כל דרום אמריקה, פחות או יותר). סינגפור היא למעשה מעין ״נקודה ריקה״ – אין בה משאבי טבע, אין לה שטחים נרחבים ליישב בהם מתיישבים ואירופאים באופן כללי לא היו מאוד נלהבים להתיישב באיזורים הטרופיים (חום ומלריה), וכמעט שלא היתה בה אוכלוסייה מקומית. זה היה מיקום אסטרטגי להקים בו נמל, וזהו.

היו איזה כמה מאות או אלפים בודדים של תושבי שבטים מקומיים במקום כשראפלס הגיע, אבל כמעט כל האוכלוסייה של סינגפור היום היא נצר של ״מהגרי עבודה״, סינים ברובם, שהגיעו אחרי ההקמה של סינגפור. אני חושב שזה הדבר הראשון שהבנתי שלא הבנתי על סינגפור – כמו מדינת ישראל או ארה"ב, מדובר על מדינת מהגרים.  99.9% מהסינגפורים הם צאצאים של מהגרים שהגיעו *אחרי* הייסוד של סינגפור, כי הם שמעו שיש עיר שצומחת אי שם בדרום מלזיה, ואנשים חרוצים או בעלי יוזמה יכולים להרוויח שם כסף, (או סתם לא לגווע ברעב או למות במלחמת אזרחים בסין). באנלוגיה לניו זילנד, אם ראפלס הוא סוג של קפטן קוק, אז הם הרבה יותר קרובים להיות מתיישבים סקוטים מאשר מאורים (קצת שונה עבור המלאים, אבל כנראה שלא מאוד שונה).

המשמעות של זה היא שסינגפור מעולם לא עברה תהליך של פוסט/דה-קולוניאליזם משמעותי, וזה מתבטא ביחס לראפלס. במקום להסתכל עליו כאיזה קולוניאליסט חיצוני, הסינגפורים רואים בו את האב מייסד של סינגפור העיר* (בניגוד לסינגפור המדינה, שם האב המייסד הוא מישהו אחר) וכל סינגפור מלאה במקומות שנושאים את שמו, כולל קניון ובית חולים, ופסל גדול ומרשים שלו עומד בכניסה לפרלמנט הישן שלהם.

הערת שוליים

*יש שאומרים שההיסטוריה קצת שכחה מויליאם פרקוור, המושל הראשון של סינגפור שאשכרה ניהל את ענייניה, אבל הוא כנראה לא היה איש מרשים במיוחד, וכן תמך בעבדות.

הסינגפורים

אז מי הם בעצם הסינגפורים?  רוב הסינגפורים (75%) הם סינים אתניים, בעיקר מדרום סין, עוד 13% הם מלאים, עוד בערך 10% הם הודים ועוד בערך 3% לכל היתר, כולל נישואי תערובת. רוב הסינים הגיעו במאה ה-19, בתקופה של מלחמות אזרחים. ארבעת השפות הרשמיות שלה הן מנדרינית, מלזית, טמילית ואנגלית, אבל השפה הראשונה של רוב הסינגפורים היא אנגלית. זה הדבר השני שהבנתי שלא הבנתי על סינגפור- זו נקודה קטנה בדרום מזרח אסיה שהאנשים שם לא מדברים "אנגלית טובה", הם פשוט מדברים אנגלית, חלקם במבטא סינגפורי כבד, או לכל הפחות סינגליש, מין שפה היברידית בין אנגלית ליתר השפות שהגיעו לשם (זה בעיקר אומר להוסיף הרבה "לה" לסופי משפטים). כשמישהו אומר על עצמו למשל שהוא סיני אתני, זה לא אומר שהוא יודע מילה בסינית, וברגע שחשבתי על זה שהמוצא שלי הוא מפולין, אבל אני לא יודע מילה בפולנית (או ביידיש), זה נתן לי את המסגרת המחשבתית המתאימה להבין את זה. למעשה, לקראת הבחירות הראשונות בסינגפור, ראש הממשלה הראשון (והנצחי) שלהם, לי קוואן יו, חטף הרבה אש מהיריב הפוליטי שלו על זה שהוא לא היה מסוגל להשתתף בדיבייט בסינית, רק באנגלית, והוא היה צריך לשבת וללמוד כדי לתת נאום ראשון בסינית. יש הרבה מה להגיד על הבחור הזה, ונחזור אליו.

בכל מקרה, אם יש משהו שמגדיר את האתוס *הרשמי* הסינגפורי זה רב-תרבותיות. שמעתי את זה מכל מדריך תיירים, וגם במוזיאון הלאומי שלהם היה על זה דגש מאוד רציני.  מראש היה לי ברור שתמיד יש פער בין הנרטיב הרשמי למציאות בשטח, וגם שבהתאמה לנתונים האלו, רוב האנשים שיצא לי לדבר איתם היו סינים אתניים, ולא ידעתי איך המלאים או ההודים חווים את הרב תרבותיות הזו. יש כמובן באופן רשמי הכרה בזה שיש פה קבוצות אתניות שונות- הם למשל כן לומדים את השפה "האתנית" שלהם בבית ספר, במה שמוגדר באופן מבלבל כ"לימודי שפת אם" (כי כאמור, שפת האם שלהם זו אנגלית), כי יש עדיין רצון שכל קבוצה תשמר את המורשת האתנית שלה.

אבל רוב הזמן הדגש עם על אחידות חברתית. הם למשל מתגאים בזה שבדיור הממשלתי (שגם זה נושא מרתק בפני עצמו), ישנן מכסות שמתאימות לחלוקה באוכלוסייה ומגדירות כמה אנשים יכולים לגור בכל בלוק, כדי לא ליצור מצב של שכונות "סיניות" או "הודיות", ואם דירה מתפנה בפרוייקט שיש בו יותר מדי מהקבוצה האתנית שלך, ובכן, טאף לאק. הם גם מאוד מדגישים את החשיבות של השירות הצבאי ביצירת כור היתוך וזהות לאומית אחת, ושוב האתוס הוא לא סיני או מלאי, הוא "סינגפורי".

אלא שהמציאות יותר מורכבת מזה. למזלי יצא לי לדבר מעט עם  ד״ר רן שאולי,  מומחה לסינגפור, שהסביר לי שבפועל מדובר במדינה סינית שעושה את כל מה שהיא יכולה כדי לא להיות מסומנת כמדינה סינית. הסיבות הן מגוונות, אבל בהפשטה גסה, סינגפור היא מדינה קטנה מוקפת במדינות מוסלמיות גדולות, אז היא החליטה לנסות לא לבלוט יותר מדי במרחב. מעבר לזה, היא לא רצתה להיות או להיתפס כמדינת חסות סינית, כי ובכן, להישלט ישירות על ידי סין זה לא כיף גדול, ובאופן כללי, כמדיניות היסטורית, להשתייך למערב היה הרבה יותר משתלם (אם כי אני לא אופתע אם זה משהו שמשתנה בשנים האחרונות, עם העלייה של סין). אז כדי לא להיתפס כמדינה "סינית", היא ניסתה, כמו מין זיקית בגודל של אי, להיטמע במרחב המלאי. ההמנון הלאומי הוא במלאית, הדגל מכיל את הסמל של הסהר העולה (מדריך התיירים שדיברתי איתו טען שלא מדובר בסמל מוסלמי בלבד, אלא בסמל של "כוח עולה" שגם האיסלם התחיל להשתמש בו. ובכן, זו תיאוריה אחת). כשהם מדברים על הכיבוש היפני (שאני אגיע לדבר עליו בהמשך), הם מדגישים את הסבל שכל האוכלוסיות (מלאים, סינים, הודים) עברו תחתיו, בעוד שבפועל האלימות הופנתה באופן כמעט בלעדי כלפי הסינים, וכאמור, שוב ושוב מדגישים את הרב תרבותיות והזהות הסינגפורית.

אבל בפועל, רוב עמדות הכוח, בין אם הפוליטיות ובין עם הכלכליות עדיין מוחזקות בידי הרוב הסיני (שמעתי ציטוט של אחד מראשי הממשלה בסגנון של "סינגפור עדיין לא בשלה לראש ממשלה לא-סיני"). ילדים סינים ומלאים והודים אולי ילמדו ביחד, אבל הם יודעים שהסיכוי של המלאי וההודי להיות מנכ"ל של חברה גדולה נמוך יותר מזה של הסיני. ההגמוניה היא עדיין סינית. אפילו הסיפור של הדיור הציבורי לא לגמרי נוקשה כמו שהם מתארים, לפחות עבור הסינים.

כמובן שהדינמיקה הזו, בין קבוצת רוב הגמונית לקבוצת מיעוט חלשה יותר, כאשר קבוצת המיעוט שייכת לקבוצת הרוב של המרחב האיזור, היא… לא בדיוק זרה לקורא הישראלי. אלא שההבדל העיקרי הוא שבעוד שסינגפור עשתה ככל יכולתה כדי להיטמע במרחב הדרום-מזרח אסייתי,  ישראל, איך לומר, הלכה בכיוון אחר. אני חושב שמלבד כמה כאפיות בתחילת העלייה השניה, הגישה העיקרית של הציונות ומדינת ישראל תמיד היתה של "וילה בג'ונגל". עכשיו, זה לא שזה הדבר היחיד שסינגפור עשתה כדי לשמור על עצמה במרחב. בצבא הסינגפורי הושקעו ומושקעים משאבים כלכליים וחברתיים עצומים (כמו למשל לשלוח את החיילים שלהם לאימונים בישראל ולהחזיק בסיסי חיל אויר *מחוץ* לסינגפור), והעוצמה הכלכלית שלה הופכת התקפה עליה לעניין לא משתלם (יחסי המסחר עם מלזיה הם מאוד מאוד משמעותיים לשתי המדינות). אבל זה שולב עם מדיניות מכוונת של השתלבות במרחב יחד עם יצירה של זהות "סינגפורית". אז מצד אחד, אני לא יודע איך להתייחס לפער הזה, בין האתוס הרשמי של "כולנו סינגפורים" למציאות של מדינה סינית בפועל עם שני מיעוטים גדולים – האם הם לפחות שואפים לאיזו רב תרבותיות, או שזה באמת רק מס שפתיים? מצד שני, אי אפשר שלא לתהות איזו גישה עבדה יותר טוב בטווח הארוך, בראי ההיסטוריה.

יפנים על אופניים

  בחזרה להיסטוריה – הבריטים המשיכו לשלוט שם במשך יותר ממאה שנה, לשלוט על הסחר במיצרי מאלאקה ולקצור את הפירות של ראפלס, בזמן שסינגפור גדלה ושיגשגה. הכל היה טוב ויפה עד למלחמת העולם השניה, אז הגיעו היפנים. סינגפור קיבלה את הכינוי "גיברלטר של המזרח", אלא שכמו שלמדנו בלוקסמבורג (גיברלטר של הצפון), מבצר גיברלטר יש רק אחד. הבריטים, כמעצמה ימית, הכינו את עצמם לקרב ימי (זו בכל זאת עיר נמל), אלא שהיפנים הממזרים שינו את הכללים, ופשוט הזרימו את החיילים שלהם דרך חצי האי המלזי על, wait for it, אופניים. זו כנראה היתה פלישת האופניים הגדולה בהיסטוריה, והבריטים נתפסו עם המכנסיים למטה. אחרי קרב קצר, היפנים כבשו את סינגפור, שינו את השם שלה לסיונאן, והתחילו לבצע זוועות ומעשי טבח באוכלוסייה הסינית המקומית, כהרגלם בכל רחבי מזרח אסיה.  

קצת בדומה לקוריאה, סינגפור לא שוחררה על ידי הסינגפורים או הבריטים בעצמם, אלא על ידי שתי פצצות האטום שהאמריקאים הטילו על יפן. בהתאם לזה, הכיבוש היפני היה מכה אנושה לתדמית של הממשל הבריטי בסינגפור, והשלטון הבריטי נתפס כשלטון שלא הצליח להגן עליהם. מהר מאוד הסינגפורים התחילו לדרוש ממשל עצמי ואוטונומיה, ובריטניה התחילה באופן כללי תהליך דה-קולוניליזציה של האימפריה שלה עוד לפני כן (נניח בהודו). התהליך לעצמאות מלאה היה מורכב- ב1955 סינגפור קיבלה שלטון עצמי (וראש הממשלה הראשון שלה היה באופן מעניין יהודי בריטי בשם דיוויד מרשל. תראו את הגבות האלו) אבל רק ב1962 בריטניה ויתרה סופית על הריבונות שלה בסינגפור. אלא שסינגפור לא הפכה למדינה עצמאית ב1962, רק ב1965. מה קרה בשנים האלו?  ובכן , זה אולי החלק הכי מעניין בכל ההיסטוריה של סינגפור.

עצמאית בעל כורחה

סינגפור היא ככל הנראה (אם אנחנו מניחים את ניו זילנד בצד) המדינה היחידה שהעצמאות שלה נכפתה עליה. הסיפור, ככל שאני מבין אותו, הוא זה- המפלגה השלטת בסינגפור בתקופת הממשל העצמי, הPAP, ובעיקר LKY, האמינו שהדבר הנכון לסינגפור, מדינה קטנה ללא משאבי טבע, הוא להצטרף לפדרציה של מדינות שגם עמדו לקבל (או קיבלו) עצמאות מהבריטים- מלזיה, ברוני ועוד. הם השליכו את יהבם הפוליטי על רעיון האיחוד עם סינגפור, ומול התנגדות פוליטית לא קטנה בתוך סינגפור, הצליחו לשכנע את הציבור לתמוך באיחוד עם מלזיה, ו1962 הם הפכו להיות חלק ממלזיה. 

אלא שהנישואים האלו לא החזיקו מעמד. הממשלה המלאית בקואלה לאמפור האמינה ברעיון של "מלזיה מלאית" (במובן של לתת הגמוניה לקבוצה האתנית שהיא המלאים), בעוד שLWY והסינגפורים האמינו ברעיון של "מלזיה מלזית" כלומר יחס שווה לכל הקבוצות האתניות בפדרציה, וגם ניסו לשמור על ריבונות וממשל עצמי מסויים בתוך הפדרציה. מתחים התחילו להתגלע בין המלאים והסינים בסינגפר, וזה התדרדר מדי פעם למהומות אלימות, ובסופו של דבר ממשלת מלזיה החליטה שכל הסינים האתניים בסינגפור רק יערערו את ההגמוניה המלאית במלזיה (שמעתי טענה שהם גם חששו שLKY הוא פשוט מנהיג כריזמטי מדי, ויגנוב מהם קולות מלאים, אבל אין לי דרך לוודא את זה), ואמרה לסינגפור "טוב, שמעי, זה לא אני, זו את, ביי". 

בעוד שזה לא משהו שקרה בבת אחת, אלא תוצאה של משא ומתן ממושך, ההחלטה הסופית די הכתה את הציבור הסינגפורי בתדהמה. הסרטון של שLKY מכריז לאזרחי סינגפור שהם עכשיו, למרבה האימה, מדינה עצמאית, הוא פיסת טלוויזיה היסטורית מרתקת בעיני. לא בכל יום אתה רואה פוליטיקאי בוכה בשידור חי על שברו של חלום שהוא האמין בו**. ובאמת, האיחוד עם מלזיה היה פרוייקט הדגל של LKY בזמנו, ואני חושב שזה אומר הרבה על הכריזמה (הרבה) שלו, ועל הפופולריות שלו בסינגפור, עצם זה שהוא הצליח לשרוד את מה שבלי ספק הוא כישלון פוליטי-מדיני מהדהד.

וזה… יוצא דופן. היסטורית, מדינות לא מוותרות על אף פיסת טריטוריה מרצונן החופשי, ולמעשה ילכו רחוק מאוד כדי למנוע מאיזור עם נטיות בדלניות ללכת ולהתבדל עד הסוף. התסריט בסינגפור הוא אפילו די מוכר- מדינה גדולה עם הגמוניה של קבוצה אתנית אחת (מלאים), בתוכה קיים איזור קטן שבו יש  רוב לקבוצה אתנית אחרת (סינים) והקבוצה האתנית של המדינה הגדולה הוא מיעוט. האיזור הקטן מתחיל לעשות קולות של אוטונומיה, ומתחים מתחילים לבעבע, השלב הבא הקלאסי הוא פלישה של המדינה הגדולה "כדי להגן על אחיהם" מפני הקבוצה האתנית השניה ובאופן כללי להשליט שם סדר/הגמוניה ברורה. רוב המלחמות של סרביה בבלקן בהיסטוריה הקרובה זה פחות או יותר הסיפור הזה.

למעשה, בין 48׳ לסוף שנות החמישים *היתה* מלחמה מאוד מושקטת במלזיה בין הבריטים, שנתמכו על ידי הרוב המלאי, למיעוט הסיני בתוך מלזיה (שהיה ברובו קומוניסטי). המלחמה הזו נקראה על ידי הבריטים the malayan emegrency (https://en.m.wikipedia.org/wiki/Malayan_Emergency), ולא the malayan war, כי חברות הביטוח הבריטיות לא נהגו לשלם פיצויים על מלחמות אזרחים). זה היה קונפליקט די עקוב מדם, ואחד המקרים הבודדים שמעצמה מערבית הצליחה לנצח מלחמת גרילה. הנקודה היא שכן, כבר היו מתחים אתניים בין המלאים לסינים- כל הרכיבים היו שם. אז למה מלזיה לא פלשה לסינגפור ו"שמה את הסינים במקומם"? 

על פניו זה די ברור  – הסיבה שמלכתחילה  המלאים   זרקו את הסינגפורים החוצה היא כי הם לא רצו שהרוב הסיני בסינגפור יטה את הדמוגרפיה והפוליטיקה של מלזיה, אז להיכנס ולכבוש אותם היה די counter productive מהבחינה הזו.

אבל זה כמובן לא הפריע למדינות אחרות ברחבי העולם לעשות בדיוק את הצעד הזה, ואז נניח להתחיל בכל מיני צעדים של גירוש, יישוב מחדש של הקבוצה האתנית הדומיננטית בשטח הכבוש (אהמ, טיבט) או סתם רצח המוני. למה זה לא קרה  במלזיה?

אין לי מושג, אבל אני יכול לנחש.

קודם כל, כי אף עם לא קם בבוקר ומתחיל טיהור אתני, צריך לעבור איזה סף של שנאה/שטיפת מוח/שובינזם מובנה כדי להתחיל דבר כזה, והמלאים כנראה לא היו שם. המתחים האתניים היו יחסית חדשים ולא מאוד גבוהים, בסטנדרטים היסטוריים. מלזיה גם לא ראתה בסינגפור כאיזה חלק ממלזיה ההיסטורית הגדולה, כמו שנניח סרביה רואה בכל הבלקן, ובמיוחד בקוסובו. זו תמיד היתה מדינה נפרדת מבחינתם. 

וברמה הפרקטית, זה כנראה פשוט לא היה מאוד משתלם למלזיה. כן, לסינגפור היה נמל מאוד אטרקטיבי, אבל למלזיה ממש לא היה חסר איים וחופים להקים בהם נמל. כאמור, סינגפור היא "נקודה ריקה" – ההון של סינגפור היה קודם כל הון אנושי, וזה דבר שיותר קשה להחזיק בו, בטח אם אתה מגרש ומיישב ומחדש וכו'. משאבי טבע כבר הבהרנו שאין לסינגפורים, ושטחי מחייה וחקלאות זה גם לא תחומים שהם חזקים בהם, בלשון המעטה.

מצד שני, להכריז מלחמה ולכבוש את סינגפור היה צעד מסוכן – מעבר להתנגדות של הסינגפורים עצמם, סביר להניח שהקהילה הבינלאומית לא היתה מקבלת צעד כזה בשקט, ובעיקר הבריטים, ששלטו שם עד לא מזמן, וסביר להניח שהיו מתערבים בכל מלחמה כזו. גם ברמת השכנים הקרובים, לצאת למלחמה התקפית יוצר קאזוס בלי מוצדק לחלוטין עבור כל מיני שכנים שלוטשים עיניים לטריטוריה שלך. ובאופן ספציפי, היחסים עם איננדונזיה, השכנה מעבר למיצר, היו מאוד מאוד נפיצים וכבר הסלימו לאלימות בעבר. כל אחת מהן שהיתה מנסה לספח את סינגפור היתה מוצאת את עצמה במלחמה עם השניה.

אז אני מניח שבשקלול כל הגורמים האלו, ובטח עוד כמה שבכלל לא העליתי על דעתי, המלזים בכלל לא שקלו לכבוש את סינגפור, והעדיפו פשוט לבעוט אותם החוצה, to fend for themselves.

  האמת שהשאלה העוד יותר מעניינת היא – למה זה בעצם לא משהו שקורה יותר? הרבה מדינות מכילות רוב שהיה שמח להיפטר ממיעוט מסוים ופשוט להפריש החוצה את הטריטוריה הזו שהמיעוט יושבת בה, שנתפסת כעול (תחת ההנחה שהפתרונות האלימים הם לא לגיטימיים). אבל זה לא קורה כי במדינה מודרנית, כי אתה לא יכול לשלול אזרחות מאיזור שלם של המדינה שלך ולזרוק אותו החוצה, זה פשוט לא דבר שמותר לעשות ברמה החוקתית. הפלמים בבלגיה, למשל, יכולים באופן תיאורטי להכריז על עצמאות מבלגיה ולנתק את הקשר שלהם מהמוסדות המדינתיים של בלגיה באופן מלא, אבל הם לא יכול לשלול גישה למוסדות האלו באופן חד צדדי מהואלונים, כי בלגיה שייכת להם באותה מידה.  

אלא שבמקרה הזה, ככל, שהבנתי, זו עוד לא היתה מדינה אחת- זו היתה פדרציה, ופדרציה חדשה מאוד. ולכן מלזיה עדיין היתה יכולה להעזיב את סינגפור באופן חוקתי פשוט יחסית. אלו לא היו גירושים כמו שזה היה annulment of marriage.

וככה סינגפור מצאה את עצמה עצמאית בעל כורחה, בחוץ, לבדה, בעולם קר ואכזר. מה הסינגפורים יעשו עכשיו?

יעשו מלא מלא מלא כסף, זה מה.

בפוסט הבא

איך עושים מלא כסף מכלכלה חופשית בלי תרבות פוליטית חופשית, ואיך לוקחים את המושג "בנייה ירוקה" לרמה חדשה!

בוואנקה וקווינסטאון הלכתי לאיבוד לזמן מה.

הגעתי לואנאקה עם הרבה מרץ ותכניות, אבל איכשהו, ובכן,  דברים הסתבכו לי. זה קשה להסביר, כי זה הרבה דברים טכניים שלא הסתדרו והחלטות של הרגע. הייתי עייף כל הזמן כי כל הזמן משהו אחר מנע ממני שינה נורמלית, שיניתי תוכניות שוב ושוב, ובזמן שהתבחבשתי עם עצמי, החלון הארוך למדי של מזג האויר הטוב שקיוויתי לנצל לטובת טרק שמאוד ציפיתי אליו נסגר באופן חד משמעי. זה ברמה הטכנית. ברמה הפנימית הסתובבתי בתחושה מתמדת שאני לא להיות מסוגל לזהות מה הדבר שאני צריך לעשות שבאמת ישמח אותי, ובמקום אני עושה את מה שאני חושב שאני אמור לעשות, וכל הזמן רץ במעגלים בראש שלי. סוג של משבר אמון בעצמך וביכולת שלך להיות שמח ממשהו.

נוסף על זה הרגשתי רוב הזמן לא שייך במגוון דרכים, ובתכל'ס קצת בודד. ואנאקה היא חמודה, אבל די תיירותית, וקווינסטאון, ובכן, היא מלכודת תיירים ענקית, מלאה בבריטים בני 18-20 בטיול הראשון שלהם, שזה, עם כל חיבתי לבריטים, לרוב הסוג המעצבן ביותר של תיירים אירופים (לא כולם, אבל כקבוצה). ממש רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר, אלא ששילוב של סופת גשמים וצינון לא צפוי תקעו אותי שם.

 אבל מעבר לכל הדברים החיצוניים, אני חושב שלפעמים אתה מבואס ובדיכאון פשוט כי אתה מבואס ובדיכאון, ואז, ובכן, אתה פשוט צריך לעבור דרך זה לצד השני. החל מאיזו נקודה אני חושב שאפשר להגיד שלטייל זה לא בדיוק חופשה, זה פשוט לחיות באורח חיים אחר לתקופה. ולפעמים, בחיים, אתה מדוכא, זה פשוט דבר שקורה. זה יכול להיות קשור לנסיבות חיצוניות, אבל בהינתן אותה מערכת של נסיבות, עדיין אפשר לצאת עם חוויות שונות בתכלית, בהתאם למצב הנפשי שאתה מגיע איתו. אני לא חושב שאני אומר משהו שאתם לא יודעים.

אה, כן, ולישון זה חשוב בשביל הבריאות הנפשית שלך.

 עכשיו, צריך להגיד, זה לא שהכל היה רע. יצא לי לבלות עם אנשים טובים, שחיתי באגם של ואנאקה, שהוא מהמם, ובאופן כללי ראיתי כמה נופים נהדרים למדי, השלמתי קצת יומן וזכיתי לשוט על ספינת קיטור אמיתית מתחילת המאה ה-20 (סטימפאנק!). אבל בזכרוני, אותו שבוע וקצת היה low point במסע שלי בניו זילנד (אם כי היום-חסר-ההחלטה בטונגרירו הוא עדיין כנראה היום הכי מחורבן שהיה לי פה).

 מקווינסטאון כאמור לקחתי אונייה קיטור לצד השני של האגם, וביליתי לילה קפוא בקמפינג יפה בחברת פוסום סקרן מדי לגבי התיקים שלי. אומנם הייתי צריך לתלות אותם גבוה כדי למנוע ממנו לכרסם אותם, אבל זאת שמחתי על המפגש, כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי פוסום חי בניו זילנד. כבר התחלתי לחשוב שהם כבר באים דרוסים-לצד-הכביש מהקופסה (פוסום!). כמובן שהניו זילנדים שמחים לדרוס אותם, כי הם עוד אחד מעשרות המינים הפולשים שהם נלחמים נגדם. הם אומנם לא טורפים ישירות את הקיווים, אבל הם אוכלים עצים בלי חשבון, ומבחינת נזק סביבתי לאקו-סיסטם של הקיווים, הם נחשבים לגרועים ביותר.

למחרת נאלצתי לעבור עוד יום של רכיבה ברוח נגדית, מזג אוויר קפוא, עננות חלקית שהסתירה את הנוף, שהיה אמור להיות נהדר, שאריות של צינון שלא באמת עבר (לישון ב2 מעלות לא בדיוק עזר), הרבה ספקות עצמיים ביכולת קבלת ההחלטות שלי והרבה מחשבות על "מה הייתי יכול לעשות אחרת" על כל הטיול בערך. זה הסוג הדפוק ביותר של העלאת גירה מנטלית, כי זה אפילו לא מחשבות טעימות. זה היה יום גרוע לסיום של תקופה גרועה.

אבל בסוף אותו יום הגעתי לחנות על אגם יפה (mavora lake), פגשתי שני רוכבים הולנדים חביבים שהכרתי ממקודם, ולמחרת השמש יצאה וסיפקה זריחה יפייפיה על האגם, ואני החלטתי שמיציתי את החלק של לאמלל את עצמי/לרוץ במעגלים בתוך הראש שלי, והגיע הזמן לנסות להנות ממה שאני עושה שוב. וזה היה תזמון טוב מצידי ומצד השמש, כי בדיוק הגעתי לחלק היפה ביותר של ניו זילנד.

Spontaneous applause for the Fiordland

"If you took the whole of Norway, scrunched it up a bit, shook out all the moose and reindeer, hurled it ten thousand miles around the world, and filled it with birds, then you'd be wasting your time, because it looks very much as if someone has already done it.
Fiordland, a vast track of mountainous terrain that occupies the southwest corner of south island, New Zealand, is one of the most astounding pieces of land anywhere on God's earth, and one's first impulse, standing on a clifftop, surveying it all, is to burst into spontaneous applause" [douglas Adams, Last Chance to See, chapter 5. אתם חייבים לשמוע אותו מקריא את הפסקה הזו]

יצאתי מההרים והגעתי בערב שבת לעיירה קטנה בשם מאנאפורי. אני מציין שזה היה ערב שבת, כי כשהגעתי לקמפינג שתיכננתי עליו לאותו יום גיליתי שהוא מלא לחלוטין, אבל הוצלתי מללכת לחפש את החברים שלי בשיחים על ידי בחור ישראלי נחמד בשם בנימין שהיה שם ותיכנן לבלות את השבת בdorms של הקמפינג (רוב הקמפינגים מציעים גם חדרים), אז הוא הציע לי לישון במכונית שלו. לטובת כל מי שלא טייל בחייו בניו זילנד, אני אציין שלא מדובר על להידחס במושב האחורי, כמעט כל התרמילאים שם קונים רכבים מוסבים שיש בהם מיטה מאחורה. זה יכול להיות ואן של ממש, וזה יכול להיות רק איזה סטיישן שפירקו ממנו את המושבים האחוריים. מה שהרגיז אותי כל פעם היה העובדה שבניגוד לכל מקום אחר שטיילתי בו, כרוכב אופניים הייתי יותר מוגבל מבחינת מקומות לינה מאשר הרכבים האלו, בגלל מה שנקרא אתרי freedom camping שאפשר לישון בהם רק אם אתה self contained, כלומר לכאורה סוחב את השירותים שלך איתך. כמובן שהסטיישנים הקטנים האלו סוחבים שירותים מתקפלים סמליים מאוד, ואף אחד לא משתמש בהם, אבל זה בינתיים עומד בתקנות (מדברים על להחמיר אותן). באופן כללי הרגשתי שבהרבה מקומות בניו זילנד, בניגוד למקומות אחרים בעולם, לטייל עם אופניים מגביל אותי לא פחות מפותח לי אפשרויות. וזה מרגיז, לאור כל הדגש שלהם על קיימות וסביבה – ההרגשה היתה שהם מעודדים אותך לטייל במכונית ולא באופניים או ברגל.

בכל מקרה, בנימין די הציל לי את התחת, ואכלנו ביחד ארוחת שבת, וגילינו ששנינו ירושלמים (טוב, אני מהגר והוא מפסגת זאב, אבל בסדר). הירהרתי קצת לגבי המושג "ערבות הדדית", אבל זה בעיקר היה קלישאות, אז אני אחסוך ממכם.

משם רכבתי אל טה אנו, שבכניסה לפיורדלאנד, ופגשתי, די במקרה, את הציפור *השניה* הכי נדירה בניו זילנד, הtakahe. הציפור הראשונה הכי נדירה היא כמובן הקאקאפו, עם בערך 250 פרטים ידועים, אבל הטאקאהי, ציפור שחורה ושמנה, נמצא במצב לא הרבה יותר מזהיר עם קצת יותר מ300 פרטים. למעשה עד שנות החמישים ההנחה הרווחת היתה שהוא נכחד, עד שבמזל נמצאו כמה פרטים חיים בפיורדלאנד. פיורדלאנד היה גם המקום שבו נמצאו הקאקאפואים האחרונים בטבע- הגיאוגרפיה של המקום (כאמור, ארץ הפיורדים) גרמה לזה שבני האדם והמזיקים שלהם הגיעו לפה יחסית מאוחר.

משם התחלתי לתפוס טרמפים עם האופניים לתוך פיורדלאנד. הדרך לתוך הפארק הוא בערך 120 ק"מ של כביש מתפתל עם ראות מעטה, ללא שוליים, טופוגרפיה מאתגרת ובעיקר – הרבה תיירים ואוטובוסים של תיירים שממהרים להספיק לשיט שלהם במילפורד סאונדס, מפרץ מהמם למדי בקצה הפארק. והכי גרוע- אם אני ארכב פנימה, אני אצטרך לרכב את כל הדרך החוצה חזרה. אני *שונא* לחזור על עקבותיי. החלטתי שיש לי דברים יותר טובים לעשות מלרכב את הדרך הזו, ובשלב הזה כבר הייתי מיומן בנושא תפיסת טרמפים עם אופניים. אחרי לא הרבה זמן מצאתי טרמפ חביב, התמקמתי באחד הקמפינגים בפארק, ויצאתי משם לשוטט.

ובתכל'ס, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שדאגלס כבר אמר. מדובר באחד האיזורים היפים ביותר שראיתי, ומעבר ליופי, ולמזג האויר הטוב שזכיתי בו, גם קיבלתי רצף של כמה החלטות טובות למדי, לעיתים באופן די ספונטני, מה שקצת החזיר לי את האמון שלי ביכולת שלי להתנהל בעולם כאדם עצמאי. השיא לא היה השיט במילפורד סאונדס (שבהחלט היה יפייפה), אלא הטרק שעשיתי יום לאחר מכן, כחלק מההחלטות הספונטניות, למקום שנקרא gertrud saddle, וראש האוכף הזה ובכן, אתה באמת יכול לראות בעיני רוחך את הקרחונים העצומים שהיו פה וחרצו את הואדיות, וזה מרהיב. תוסיף לזה חברה של קיה סקרנית, וזה באמת היה בוקר מושלם (אם כי הירידה משם היתה חתיכת כאב ראש ורגליים). honorable mention הולך להחלטה לרדת בספונטניות מהטרמפ חזרה ממילפורד סאונד כדי לבדוק איזה גב שראיתי אנשים נכנסים אליו ממרחק, וזו בהחלט היתה החלטה מצוינת גם כן.

חווה

תפסתי טרמפ החוצה מהפארק חזרה למאנאפורי והתחלתי לרכב דרומה, ואז ויתרתי מיידית, כי הרוח היתה נגדי באופן קשה. מצאתי מקום מסתור ללילה (איזור הפיורדלאנד זה איזור שהם מאוד לא אוהבים בו wild camping, קיבלתי תגובה מאוד עוינת מחוואי כששאלתי אם אני יכול להקים אוהל איפשהו באיזור), ולמחרת הרוח התחלפה ודחפה אותי כל הדרך אל החוף הדרומי של האי הדרומי של ניו זילנד. יש מסלול חצי- רשמי שחוצה את ניו זילנד מהקצה הצפוני לקצה הדרומי שנקרא ה Tour Aotearoa או בקיצור הTA, ואנשים כל הזמן שאלו אותי אם אני "עושה את הTA", אבל מעולם לא הייתי קשור במיוחד לרעיון של "לחצות את ניו זילנד" כדי להגיד שחציתי את ניו זילנד, המטרה היתה לראות ולחוות את ניו זילנד. ועם זאת, היה משהו בלהגיע לחוף הדרומי. ובסוף כן ניסיתי שהדרך מצפון לדרום תהיה רציפה עד כה.

משם המשכתי לחווה של סנדי ומלקולם ג'ילט-סלארס. את סאנדי פגשתי בתחילת המסלול שעשיתי בדרך לוולינגטון, היא טיילה עם הבן שלה ואימא שלה, ובדיוק היו באמצע להעמיס את האופניים שלהם לטנדר. שוחחנו קצת והיא אמרה לי בצחוק שאם אני רואה פנס בדרך (היו שם הרבה מנהרות בדרך), אז כדאי לי לקחת אותו, זה פנס טוב, הם בדיוק איבדו אותו. אז אמרתי שהיי, הם במילא צריכים לעבור דרך וולינגטון כדי להגיע לאי הדרומי, אם אני מוצא את הפנס, אני יכול לשלוח להם הודעה ויאספו אותו ממני (ואכן הפנס נמצא ממש במנהרה האחרונה). החלפנו מספרים, והיא אמרה לי שאם אני מגיע לאזור דרום האי הדרומי, אני מוזמן להתארח אצלהם. ובכן, חודשיים ו2000 ק"מ אח"כ , הנה אני פה.

היומיים וחצי שלי בחווה היו נהדרים. יש משהו בהכנסת האורחים של ניו זילנדים שהוא כל כך נינוח ורגוע ולא מתאמץ. הבית שלהם יושב בראש גבעה שצופה לrolling hills מצד אחד ולאוקיינוס מצד שני. הסתובבתי איתם בחווה, ראיתי איך עושים sheep shifting בין שדות שונים (כלבי רועים זו חיה די מגניבה), רכבנו קצת על סוסים, ישנתי במיטה נורמלית (לא קרה מאז הוקאטיקה), ראיתי שקיעות מהמרפסת ושמעתי ממלקולם סיפורים משוגעים על התקופה בשנות התשעים שהוא היה נוהג משאיות תיירים מלונדון לקייפטאון. הוא עשה שלושה מסעות כאלה עם שיירת המשאיות הזו, ושלוש פעמים הם הצליחו להיקלע למלחמות אזרחים באפריקה (אתיופיה, ליבריה ורואנדה. כן, המלחמת אזרחים הזו). חיילי קומנדו דנים חילצו אותם בפעמיים מהמקרים, ונשמע שסביר להניח שאלו היו שכירי חרב, כי בדיעבד הוא הבין שכל המסעות הזה היו כיסוי להברחת יהלומים ודולרים על ידי בעל העסק. היה ערב מעניין, אותו ערב.

אה, והם הזמינו אותי להצטרף אליהם אל האירוע של surfing for farmers שהתרחש באותו יום. מסתבר שגלישה זה עניין גדול בניו זילנד, באופן לא מפתיע, והרבה חוואים גם יודעים לגלוש, או לפחות מוכנים ללמוד. האירוע הזה מסתבר הוא אירוע שקורה בכל ניו זילנד, כשהמטרה המוצהרת שלו הוא ליצור אירוע חברתי כיפי שמאפשר לחוואים לפגוש אנשים אחרים וקצת להשתחרר ולדבר, כדי להתמודד יותר טוב עם לחצים נפשיים וקשיים מנטליים, ובתור יוצא משק חקלאי, אני יודע שיש הרבה כאלה. למעשה, אם לנסח את את זה יותר במפורש, הsurfing for farmers נועד לצמצם את אחוז ההתאבדויות בקרב חוואים, שעומד על בין 60 ל90 יותר מהאוכלוסייה הכללית.

התאבדות עודפת בקרב חקלאים זו תופעה כלל עולמית, מארה"ב עד הודו- בסוף מדובר על עסק עצמאי שתלוי בפגעי מזג האויר, תנודות במחירי סחורות בשוק העולמי, ומגפה אחת יכולה לחסל לך את כל העדר. אנשים פשוט נכנסים לבור כלכלי ולא יודעים איך לצאת ממנו. אם מוסיפים על זה את הבידוד החברתי (רוב החקלאים מבלים את רוב זמנם לבד בחווה) והקושי הפיזי, כנראה שיש סיבה שחקלאים לרוב מופיעים ברשימות של "מקצועות בסכנה מוגברת להתאבדות".
בניו זילנד באופן ספציפי יש לזה עוד כמה אספקטים. החוויה האישית שלי בניו זילנד היא שמדובר על מדינה במגמת התכנסות, אחרי תור הזהב הגיאוגרפי שלה. כמעט כל דבר שאפשר לגדל בניו זילנד, אפשר לגדל בעולם השלישי בזול יותר, או יתר גרוע, פשוט לא צריך יותר. הם עדיין מעצמה של חלב ובשר, אבל למשל השוק של הצמר פחות או יותר התרסק לחלוטין עקב השימוש בבדים סינטטים. אם פעם צמר היה מוצר ראשי של כבשים, או לפחות מוצר נלווה בעל ערך, היום החוואים מפסידים כסף על הגזיזה של הכבשים (אם הם שוכרים קבלן לעשות את הגז לא עושים את זה בעצמם, כי זה פשוט כמויות גדולות מדי).

עכשיו, ההתכווצות של החקלאות ומעבר לערים זה משהו שכמובן קורה בכל העולם המערבי, וקשה למצוא חקלאי איפשהו בעולם שיגיד לך שהכל נהדר אצלו. אבל בניו זילנד יש הרגשה שלרוב העיירות והכפרים הקטנים יש הרבה יותר היסטוריה מעתיד. לפעמים נדמה שחצי מה great rides של היו זילנד היו בעברם פסי רכבת ישנים לעיירות שכבר לא יכולות להצדיק מסילה, והפכו במקרה הטוב לכפר קטן עם חמישה בתים, או ננטשו. לפעמים זה לא בהכרח קשור לחקלאות, אלא לסגירה של תעשיות אחרות (לדוגמא, תעשיית העצים ביער שבו עובר הטימברטרייל, שנסגרה כשהוא הפך לשמורת טבע בשנות השבעים, או פשוט הדעיכה של הבהלה לזהב באי הדרומי בסוף המאה ה19), אבל באמת פחות אנשים גרים בספר.

בניו זילנד קיים גם יש אתגר מסוים בדמות של בתקנות סביבתיות יחסית מחמירות (ומוצדקות, כן?). בתקופה שהייתי בניו זילנד כל הזמן דיברו על המחסור בביצים שנגרם מזה שנכנסה לתוקף תקנה חדשה שפחות או יותר הוציאה מהחוק כלובי סוללה (היא עברה לפני 6 שנים, אבל השוק לא ממש התכונן לקראת זה כמו שצריך).
אבל מעבר לזה, ניו זילנד, שהיא באופן כללי מדינה די ליברלית, מנסה לעשות את חלקה בצמצום פליטות הפחמן העולמיות. אלא שאין שם ממש תעשיות כבדות שאפשר לצמצם (וכנראה שהתרבות שלהם יותר מדי תלוית רכב פרטי מכדי לנסות לצמצם את השימוש בו באופן משמעותי). אז היא פחות או יותר המדינה הראשונה בעולם שמתחילה להטיל מיסים על פליטות פחמן מייצור מזון נושא שבינתיים אף מדינה אחרת לא נוגעת בו עם מלמד בקר ארוך. שמעתי rant ארוך של חקלאי על היחס של ניו זילנד לחקלאים ("המדינה היחידה במערב שלא מסבסדת חקלאות, למרות שזה 75% מהייצוא" [שזה לא נכון, ברגע שאתה מתייחס לתיירות כייצוא]) והוא אמר לי שבעיניו רוב תושבי ניו זילנד, שגרים בערים, שונאים חקלאים, אבל הוא היה מסוג האנשים שאומר דברים שלא בהכרח יש להם כיסוי, להרגשתי.
אני מניח שרוב החקלאים בניו זילנד סה"כ מסתדרים בסדר גמור, נראה שסאנדי ומלקולם אומנם עובדים קשה אבל בהחלט רואים ברכה בעמלם, כמו שאומרים. אבל כך או כך, ברור שיש בעיה של בריאות הנפש בקרב חקלאים בניו זילנד, ולכן היה חשוב לאנשים מאחורי surfing for farmers להוציא את החקלאים מאחורי המחרשה ולתת להם להתאוורר קצת.

אני אגב לא הצטרפתי לsurfing for farmers, אבל כן הלכתי ללמוד לגלוש עם פרדי, חבר ושכן שלהם. ומה אתם יודעים, לגלוש זה כיף! ציפיתי שאני אבלה את כל היום בליפול מהגלשן ולאכול מים, אבל התנאים שם היו מצויינים ופרדי מורה מוצלח, ומהר יחסית מצאתי את עצמי תופס כמה גלים קטנים, וממש נהניתי. יום למחרת יצאתי שוב לגלוש, ובאופן מפתיע, מצאתי את עצמי באותו ערב מזמין כרטיס לדה נאנג, ויאטנם.

למה דא נאנג?

כמו שמי שעוקב יודע, היה לי משבר החלטה לגבי המשך השהות שלי, ולא ידעתי לאן אני ממשיך הלאה, אחרי ניו זילנד. היתה לי כבר טיסה לסינגפור (ואני ממש שמח שיצא לי לעבור בסינגפור). כשהגעתי לואנאקה הייתי די משוכנע שאני ממשיך למרכז אסיה, אבל השבוע הרע ההוא הזה עירער לי את הבטחון שלי ביכולת שלי לטייל במקומות מאתגרים, ובעיקר ביכולת שלי לשמש חברה לעצמי לבדי. השבוע שאחריו, שהיה שוב נהדר ברובו, החזיר לי קצת את הwanderlust, ועדיין השבוע ההוא הרגיש כמו אזהרה. מצד שני, טיסות זה משהו שכדאי צריך להזמין מראש, אם אתה פועל בתקציב מוגבל. והרגשתי שאני צריך איזה תקופת מנוחה מתנועה. היה לי רעיון לנסוע לתאילנד, אבל זה לא משך אותי. ואז, עקב שיחה עם יאן, שאמר שהוא כנראה ימשיך לויאטנם, התחלתי לחשוב על ויאטנם. בדיקה זריזה העלתה שדה נאנג, אחת הערים הכי גדולות בויאטנם, שנמצאת בערך באמצע הדרך בין האנוי לסייגון, היא יעד גלישה פופולרי. הא. שרשרת המחשבות שלי היתה כזו- אני צריך מקום לעצור לנוח בו, ויאטנם זה מקום שכבר הייתי פה ואני לא ארגיש צורך בהכרח לרוץ ממקום למקום כדי להספיק לראות הכל, והיא גם זולה למחיה, ואחרי ניו זילנד, ובכן, הייתי צריך גם לנוח כלכלית. ומאחר שאני גרוע בסתם לנוח, ובכן, התוכנית היתה ללמוד  לגלוש על הדרך, כי למה לא ללמוד משהו חדש בזמן שאני נח. וקיוותי שעד סוף השהות שלי בניו זילנד, כשאני אגיע לויאטנם, אני אדע יותר טוב לאן אני רוצה להמשיך משם. לא כל החלקים בתוכנית הזו עבדו כמו שציפיתי, אבל החלק של לדעת מה הלאה, ובכן, זה עבד. 

פוסט הבא- פוסט מסע אחרון בניו זילנד! קופאים עם דולפינים, מתגרים ברחוב הכי תלול בעולם, סיבוב נוסף ומשתלם בואנאקה ומסיימים בעלייה (קשה אבל הכי טוב!)

ובכן, הרבה זמן ולא מעט קילומטרים עברו מאז שעידכנתי פה, הא? הספקתי להגיע לקצה האי הדרומי ולעלות חצי הדרך חזרה, ואז בכלל לטוס החוצה מניו זילנד. יש לי הרבה דברים להגיד על החוויה שלי מניו זילנד, אבל נראה לי שנתחיל בלסכם

מפגשים משמחים בארתור'ס פאס

 בזמנו נתתי לעצמי יומיים בכרייסטצ'רץ. איכשהו זה התארך לשמונה ימים. אני נוטה להילכד בערים בכללי, אבל השילוב של החלטות שהייתי צריך לקבל, וציוד שהייתי צריך לקנות, העובדה שהייתי אצל מארחים נהדרים במיוחד, וזה שאני באופן כללי מחבב את כרייסטצ'רץ די תקעו אותי שם מעל ומעבר.

אבל בסופו של דבר יצאתי לדרך לכיוון ארתור'ס פאס, שחוצה את רכס ההרים המרכזי שלהם (שנקרא הsouthern alps, לקח לי זמן להבין שאין בניו זינלד גם northen alps, מבחינתם זה פשוט המקבילה של האלפים בחצי כדור הדרומי) ויורד אל החוף המערבי. הטיפוס היה קשוח למדי- הרבה תנועה, שמש ניו זילנדית מכה ללא רחם וכמה שיפועים לא אלמטריים בכלל. כמובן שאיך שהתקרבתי לפאס עצמו, השבוע השמשי שחוויתי בכרייסטצ'רץ התחלף בעננות מבשרת רעות.

הספקתי עוד לתפוס חלון ממוזל לתצפית זריזה מavalance peak (אחרי עלייה מתוחה שלא היה ברור אם אני אראה בסופה נוף או עננים), טרק יומי קצר שיוצא ראש הפס, ואז העננים ירדו סופית על כל ההרים מסביב, והיה נראה שהתחזית לחוף המערבי היא גשם גשם ואז עוד קצת גשם. לא טוב.

אבל היו שתי נקודות אור. הראשונה היא שבארתור'ס פאס פגשתי לראשונה (בטבע) את החיה האהובה עלי ביותר בניו זילנד- הקיה. הקיה (kea), למי שלא מכיר, הוא תוכי אלפיני גדול ומשעשע, ובעיקר מאוד מאוד חכם. להבנתי מדובר בתוכי החכם ביותר בנמצא, ואולי אפילו הציפור הנבונה ביותר, שמסוגל לפתור בעיות ברמה של ילד בן חמש. ההנחה היא כדי לשרוד בתנאים האלפינים, הם פיתחו סקרנות בריאה כלפי העולם, כדי לראות במה אפשר להשתמש ומה אפשר לאכול, ואפילו יכולת לשתף פעולה. הם לא ינסו לאכול כל דבר, אבל הם כן ינסו לפרק אותו, כולל מגבים של מכוניות, אוהלים של מטיילים, קצף בידוד וגם אופניים. גם אני חוויתי את נחת מקורם בהמשך הדרך, כשניסיתי להחביא ציוד מיותר לפני איזה עלייה גדולה, ומצאתי את אחד התיקים שלי עם חור ברור. אבל יותר מזה, זו פשוט ציפור ליצנית ומצחיקה. נתקלתי בה בפעם הראשונה בbird sanctuary ליד המילטון, והציפור הספציפית שהיתה שם פשוט קיפצה בעליזות בכלוב ועשתה שטויות. באופן כללי, כשאתה פוגש אותן מקרוב, אתה מקבל תחושה שמדובר בציפור שלא ממש לוקחת אותך, או את החיים בכללי, ברצינות גדולה מדי. 

למרבה הצער, החיפוש שלהם אחרי מקורות אוכל זמינים הובילה אותם בזמנו לגלות שאם הם מתיישבים על תחת של כבשה ומתחילים לנקר, אפשר להגיע למקור שומן זמין מאוד מוצלח. יש השערה שהם היו עושים את זה בזמנו למואה, ציפור ניו זילנדית דמויות יען (רק גדולה יותר) שהוכחדה על ידי המאורים עוד לפני הגעת המתיישבים האירופאים. בכל מקרה, החוואים הניו זילנדים לא אהבו את זה, בלשון המעטה, ושילמו לציידים על כל מקור של קיה שהם הביאו להם, מה שהוביל, יחד עם צמצום איזורי מחייה and all that jazz, לצניחה של אוכלוסיית הקיות מכמה מאות אלפי לבערך 5000 היום. הציד הופסק באמצע שנות השישים, ותוכניות שיקום הוכנסו לפעולה מאז, אבל המספרים, למרבה הצער, ממשיכים לרדת (הם למשל סובלים מהרעלות עופרת כשהם מנסים לשלוף מסמרים ישנים מגגות עץ. ציפור חכמה, אבל יש לה מגבלות). יש הרבה יחסי ציבור לפרוייקטי שימור של קיווים,  אבל בפועל, הקיה נמצאת בבעיה הרבה יותר גדולה.

ולאור כל זה, מאוד שמחתי לפגוש להקה גדולה של קיות בארתור'ס פאס, יושבות ומריצות צחוקים על התיירים, ומדי פעם קופצות לעשות מינגלינג (בלי להתרשם ממך one bit). כמו כן, הציוץ שלהן, אם אפשר לקרוא לזה ככה, זה הדבר הכי מצחיק שתשמעו מציפור.

בקיצור, אני אוהב קיות. מאוד.

מי שעוד פגשתי בארתור'ס פאס זה את יאן. בזמן שישבתי בבית הקפה הקטן שם, מנסה להבין מה לעזאזל אני עושה – האם אני חוזר לאחור את כל העלייה שעליתי חזרה לחוף המזרחי (רעיון שלא הלהיב אותי ממגוון של סיבות) או מנסה את מזלי במזג האויר המחורבן שהגרלתי בחוך המערבי- נכנס לבית הקפה רוכב נוסף, בחור שוויצרי צעיר שבדיוק סיים לטפס (בקצב הרבה יותר מהיר משלי) מכרייסטצ'רץ. אחרי שיחה קצרה, החלטנו שא' אנחנו מסתדרים מצוין וב' שנינו ממש לא רוצים לחזור לאחור, ואם להסתבך עם מזג אויר עוין, אז בהחלט עדיף להיות אוממלים בחברה, ויצאנו לדרך לכיוון החוף הדרומי.

ולמעשה, היה לנו מזל לא רע- הצלחנו להגיע לעיירה בשם הוקטיקה, מרחק יום וחצי רכיבה, במזג אויר סביר למדי, ועם כמה נופים נהדרים מאוד, כולל מעבר במה שמכונה הwilderness trail, אחד מהgreat rides שלהם. בעוד שמחוץ לכרייסטצ'רץ, לרכב על אופניים זה די ביזארי, כן יש להם מערכת שבילי פנאי מרשימה למדי. כמובן שהם מניחים שאנשים יגיעו אליהם ברכב, אף אחד לא ממש חושב שאתה תרכב את כל הדרך אליהם, ועדיין, מדובר במסלולים נחמדים מאוד לרוב. נחמדים מדי, למעשה, אבל על זה בפוסט אחר, אני חושב.

Nobody expects the Spanish inquisition

בהוקטיקה העברנו חמישה ימים פחות גשומים ממה שציפינו. היום הכי גשום היה דווקא היום האחרון, אז נאלצנו להתאזר בסבלנות בכל זאת. האיזור של הוקטיקה הוא בין האיזורים הכי גשומים בניו זילנד- כל המים שמתאדים בים הטזמני מגיעים לשם, מטפסים את האלפים הדרומיים ומורידים את הכל שם. המארח שלי סיפר לנו שפנימה מהוקטיקה, באיזור של hoktika gorge, הם מדדו בשנה קלנדרית אחת 18 *מטרים* של גשם. מטרים (בהוקטיקה, שנמצאת עדיין קצת רחוק מההרים, זה פחות מזה כמובן).  בין לבין, עברנו בין מארחים (בין היתר התארחנו אצל ג'וזף ומישל, כשג'וזף הוא הבן הבכור של ג'ואן וגרהאם, המארחים שלי מניו פלימות'. יצאנו אפילו לרכיבת שטח!), שיחקנו משחקי שולחן וביליארד, השלמנו יומן (תמיד השלמת יומן), קפצנו לHokatika gorge (ועשינו קצת שטויות בדרך, להעביר רכיבה לא נורא מעניינת), ואפילו ראינו קצת תולעים זוהרות (אם כי לא מרשימות כמו בוולינגטון)

היה כיף, אבל בהחלט היינו מוכנים לצאת לדרך שוב. וביום השישי כלו המים סופסוף ויצאנו לדרך – הוריי!

או שלא.

כי לקראת סוף היום הראשון התחלתי להרגיש כאב עמום בברך. עכשיו, לי ולברך יש היסטוריה ארוכה, מהטיול אופניים הראשון שלי בסלובניה. הטיול הזה הסתיים במפח נפש אחרי יום אחד בלבד, שהיה הרבה יותר מדי אינטנסיבי עבורה, ואת יתר החודש העברתי בלדדות ברחבי סלובניה. מאז למדתי שוב ושוב, בדרך הקשה, שכשאני מתחיל טיול, אני צריך להתחיל לאט ובעדינות, ולהגביר בהדרגה, כי אם אני קופץ מעל הפופיק, אני אשלם על זה בדלקת מאוד לא מתפשרת.

אלא שהכלל הוא שאחרי שבניתי את העמידות שלה בהדרגה,  ברגע שכבר יש מומנטום, אז היא יכולה לרכב כל דבר בערך. ובגלל זה, לפתח פציעה באמצע הטיול פשוט לא היה משהו שחשבתי שיכול לקרות. מה שאומר שלמרבה הצער המשכתי להכחיש את הכאב העמום הזה ("זה לא יכול להיות זה, נכון?" והמשכתי מעבר לנקודה שבה הייתי צריך לעצור, והכאב העמום הפך להיות כאב אמיתי. ככל שאני מזהה שזה מה שקורה מוקדם יותר, ועוצר מוקדם יותר, ככה ייקח לי פחות זמן להחלים, ואני דחפתי הלאה 20 קילומטרים מאוד מיותרים בסוף אותו היום.

אחרי שבסופו של דבר השלמתי עם העובדה שזה מה שקורה עכשיו, עצרתי, וביום הבא תפסתי טרמפים עם האופניים לעיירה קטנה ותיירותית בשם פרנץ יוזף ( שנקראית על שם הקרחון שנמצא לידה. ככה זה כשאתה נותן לגרמנים לעשות סקרי קרקע במדינה שלך), בזמן שיאן רכב לשם עם זוג צרפתים שפגשנו.

פרנץ יוזף היא עיירה קטנה שמכילה בכל רגע נתון בערך 50 תושבים ו1000 תיירים (היה לי מזל והתארחתי אצל אחד התושבים האלו בלילה הראשון). הקטע העיקרי שם, והעבודה של כל מי שגר שם, הוא לעשות טיסות מסוקים לראות את הקרחון המדובר, שבעשורים האחרונים, עם ההתחממות הגלובלית, נסוג להחריד לאחור וכבר די קשה לראות אותו במסלולי ההליכה הרגילים. תהיתי כמה מהאנשים שם חושבים על הקשר בין העובדה שצריך לקחת הליקופטר כדי לראות את הקרחון כמו שצריך לבין התרומה של של כל טיסות ההליקופטרים האלו לעניין…  נשארנו שם עוד שני לילות, אבל למרבה הצער היה ברור שאין טעם שיאן יחכה לי (וכנראה שקצב הרכיבה שלו, שניסיתי להדביק, היה אחד הגורמים לזה שנפצעתי מלכתחילה). אז הוא יצא לדרך, ואני נשארתי להחלים עוד יום. 

למרבה המזל, זו היתה פציעה יחסית קטנה הפעם, ובאמת, אחרי שלושה ימים ורכיבות סרגל מאמצים, יצאתי, לאט ובזהירות, שוב לדרך. היום הראשון היה קצר, והוביל אותי לעיירה בשם פוקס גליישר, אבל יומיים אח"כ כבר חזרתי לקצב רכיבה מלא, וזכיתי גם במזג אויר מצוין, דבר מאוד מאוד לא מובן מאליו בחוף המערבי, ובכמה נופים מרהיבים למדי, בעיקר סביב פוקס גליישר ועמק האסט (אותו האסט שעשה את סקר הקרקע ההוא, אגב).

ביום וחצי האחרון גם התחברתי ורכבתי עם זוג גרמני משעשע למדי, כשהבחור, ארתור, עשה שנת שירות בישראל לפני 20 שנה ועבד עם בעלי מוגבלויות (מסתבר שלהתנדב בחו"ל זה דבר שגרמנים יכלו לעשות במקום השירות הצבאי המנדטורי שהיה להם בזמנו). בדרך פגשנו גם את פול דוונפורט, רוכב בריטי בן 81 (!) שעדיין משוטט ברחבי העולם באופניים, וראינו כוכבים מרהיבים בלילות. היה כיף למדי, והגעתי לואנאקה (שם פגשתי מחדש את יאן) במצב רוח מרומם למדי. למרבה הצער, זה לא החזיק לאורך הרבה זמן (אבל זה לפוסט הבא).

מאז שנחתתי פה בניו זילנד, מרחף מעלי סימן שאלה גדול. בתחילת הדרך הוא היה פחות משמעותי, וגם עכשיו לפעמים הוא פחות נוכח, בעיקר כשצריך להתעסק בכאן ועכשיו. אבל לפעמים הוא מאוד נוכח, ולא כל כך משאיר מקום להרבה מחשבות אחרות. והסימן שאלה הזה נמצא בסוף המשפט – "מה הלאה?"
התוכנית המקורית שלי היתה, בקווים כלליים, לדלג מניו זילנד בין האיים הפסיפיים עד שאני מגיע לסין, ומשם לחזור מערבה, לאיסטנבול. זו היתה תוכנית מאוד כללית שבניתי בראש כשיצאתי לדרך, וחשבתי שאני כבר אמצא דרך לממש אותה בצורה כזו או אחרת, כשיגיע הזמן לתכנן הלאה, באנגליה. אבל כשהגעתי לאנגליה והתחלתי לעשות תחקיר יסודי יותר, התחלתי לגלות שהתוכנית הזו היתה מבוססת על טיולים של אנשים עם דרכונים יותר טובים משלי, שטיילו בשנים טובות יותר.

בתור התחלה, אפילו לפפואה ניו גינאה, שהיתה היעד הבא אחרי ניו זילנד בתוכנית המקורית, אני לא יכול להגיע בלי לעבור באוסטרליה, ומסתבר שלקבל ויזה אוסטרליה זה תהליך  ארוך ומייגע שאני לא יכול לעשות כשאני בחו"ל, וגם לא בטוח שאני אקבל אותה (ונדרשת ויזה אפילו עבור קונקשן). ומעבר לפפואה ניו גינאה, ובכן, הדרך היחידה לצאת משם היא לאינדונזיה, עוד מדינה שאי אפשר להיכנס אליה עם דרכון ישראלי (ואין לי דרכון זר). המחשבה שאולי אני אצליח למצוא אוניות לעבור בין איים שונים באיזור (פיליפינים, טייואן) התגלתה כמאוד מאוד לא מחוברת למציאות- כל אי נוסף זו עוד טיסה, דבר שאני מעוניין לצמצם גם ברמה הכלכלית, גם ברמה  הפרקטית (לארוז ולהרכיב אופניים זה כאב ראש) וגם ברמה הסביבתית. 
כבר השלמתי עם הרעיון של לטוס לסין ולהתחיל ולרכב מערבה עד לאיסטנבול, אלא שעדיין לא ברור מתי סין תיפתח מחדש. הם כן הקלו ופתחו גבולות לאזרחים שלהם ולויזות עסקים ולימודים אבל הם עדיין לא חזרו להנפיק ויזות תיירים, ולא נראה שזה מציק להם כ"כ. היתה לי בזמנו מחשבה להתחיל במונגוליה, אבל לעבור כדי לעבור ממונגוליה למרכז אסיה צריך לעבור דרך סין (ודרך איזור בסין הוא לא מאוד מסביר פנים גם בימים כתיקונם), או דרך רוסיה, דרך איזור שאמור להיות יפייפה, אבל נכון לעתיד הנראה לעין, רוסיה היא פשוט לא מקום להיכנס אליו.

משם כבר התפשרתי על להתחיל בקצה המזרחי של קזחסטן ולרכב מערבה אל איסטנבול- מרכז אסיה אמורה להיות נהדרת. אבל גם אז הבעיות לא נגמרות- מסתבר שטג'יקיסטן וקירגיסטן שוב מסוכסכות, והגבולות ביניהן סגורים, מה שמוציא מכלל אפשרות את הpamir highway, שנחשבת לאחד ההייליטס העיקריים באיזור הזה של העולם. זה לבדו לא היה עוצר אותי, אבל מסתבר שלא ברור אם אני אוכל לצאת ממרכז אסיה עם אופניים- אז'רביג'ן סגרה את הגבולות היבשתיים שלה בתחילת הקורונה וטרם פתחה אותם. התכנון שלי היה לחצות במעבורת את הים הכספי מקזחסטן אל אז'רביג'ן, ולא ברור אם זה אפשרי, או יהיה אפשרי ב2023 (אגב, בעבר הרבה רוכבי אופניים היו חוצים דרך איראן וטורקמניסטן, אבל זה לא אפשרי עבורי גם בימים כתיקונם, וכיום לא אפשרי לאף אחד). באופן ביזארי, אפשר לטוס אל תוך אזרביג'ן, אבל זה כבר יהיה לטוס לתוך מרכז אסיה, ואז לטוס החוצה, וזה קצת מעייף אותי לחשוב על זה, ומתחיל להרגיש כחסר טעם.

יש תחושה חזקה בפורומים של מטיילי אופניים שזו פשוט לא שנה טובה לטייל באסיה (לא שהשנים הקודמות היו נפלאות). כמו שמישהו אמר באיזה פורום – 2023 דפוקה, תחזרו הביתה ותחסכו כסף לטייל בשנה אחרת. רק שאני כבר חסכתי כסף, ואני לא רואה את עצמי עושה מסע כזה שוב בעתיד הנראה לעין. ובכנות, אני מעיף מבט בחדשות ולא בא לי לחזור לארץ כ"כ. הטיסה שלי מאוקלנד לסינגפור (כי זה המקום היחיד באיזור שאני יכול לקחת אליו טיסה ישירה בלי לעבור באוסטרליה, כי אפילו בשביל זה אני צריך ויזה) היא ב29.03, ואני מקדיש הרבה אנרגיות ומחשבה על מה אני עושה הלאה, ומה האפשרויות החלופיות. ובעיקר, זה מעלה את השאלה היותר חשובה- מה אני רוצה מהמשך המסע הזה? ובעצם, למה יצאתי אליו מלכתחילה?

יצאתי אליו כי רציתי עוד הרפתקאה. כמו שכתבתי בפוסט הראשון, מסע האופניים הקודם שעשיתי, לפני חמש שנים, היה התקופה הכי שמחה בחיים שלי עד כה. בחלקים של דרום מזרח אסיה היו קצת עליות וירידות, אבל בחצי השני שלו, בארה"ב, הייתי די מאושר באופן כמעט רציף. היו קשיים, ורוחות נגדיות, ופספוסים ואכזבות, אבל התחושה הכללית שלי היתה שאני עושה בדיוק את מה שאני רוצה לעשות, בדרך שאני רוצה לעשות את זה, ומרגיש בר מזל שאני זוכה לעשות את זה. ולחצות את אירואסיה באופניים נשמע לי כמו האימא של כל ההרפתקאות.

אני חושב שבעוד שהמסע באירופה היה מרתק בחלקו, ולמדתי ממנו הרבה, הוא לא הרגיש מאוד מאתגר או הרפתקאה. אירופה היא מקום מאוד נוח לטייל בו, והכל הוא מאוד… מיושב. כמו שמישהו אמר לי בדיעבד, באירופה אתה צריך להמציא לעצמך את ההרפתקאה. הבלקן היה מדהים במובן הזה. הוא לא היה טרה-אינקוגניטה, מן הסתם, יש שם הוסטלים וכבישים ותיירים וחנויות מכולת, אבל היתה תחושה מתמדת של גילוי והפתעה, גם מבחינת הנופים וגם מבחינת התרבות והאנשים. ניו זילנד, במובן הזה, מרגישה המשך של אירופה- בעוד שהיא הרבה יותר דלילה מבחינת אוכלוסין, והטבע הרבה יותר נוכח ופראי, כמעט הכל הוא חלק מאיזה "great walk" או "great ride", שהם מאוד יפים, כן, אבל גם מאוד מאוד מתוכננים (או לחילופין כביש סלול לא מאוד ידידותי). מלבד מזג האויר, שתמיד יפתיע אותך, אין הרבה דברים שיפתיעו אותך בניו זילנד. בבלקן, או בדרום מזרח אסיה,  שום דבר לא הרגיש מאוד מתוכנן. אז אני מרגיש ששיקול נוסף הוא להגיע למקום שמכיל איזה מימד של הפתעה והרפתקאה. 

מצד שני, אם אני הולך למקומות מאתגרים יותר, ובעיקר דלילי אוכלוסייה, אני חושב שאני מאוד אשמח לשותף. אחרי תקופה ארוכה של רכיבה לבדי, אני רוכב עכשיו עם יאן, בחור שוויצרי, ואנחנו מסתדרים מצוין, בלשון המעטה. וזה הזכיר לי כמה זה נחמד לפעמים לחלוק מסע עם עוד אדם.
אני טוב מאוד (או לפחות הייתי טוב מאוד) בלטייל לבד. לגדול במשק חקלאי, עם הרבה זמן של עבודת ידיים מצד אחד, ומצד שני להיות ילד די אאוטסיידר בלי הרבה יכולת או רצון להשתלב מבחינה חברתית, משאיר לך הרבה זמן לבלות בתוך הראש שלך, ואני משאר שזה הביא אותי למצב שבו הראש תמיד היה מקום שהרגשתי די נוח לשהות בו לתקופות ארוכות. בשני הטיולים הגדולים הקודמים שלי הMO הבסיסי שלי תמיד היה לטייל לבדי, ואם אני מוצא מישהו שכיף לי לטייל איתו – נהדר, אבל לא חובה. מעבר לחופש המוחלט לעשות בדיוק את מה שאתה רוצה לעשות, יש משהו בטיול לבד שפותח אותך לעולם סביבך, ומאפשר לך לחוות אותו באופן מלא יותר. אני באמת חושב שטיול ארוך לבד זה משהו שכל אחד חייב לעצמו מתישהו.

אבל אני לא חושב שצריך להתפגר בתוך אוטובוס נטוש באלסקה כדי להבין שלפעמים אנחנו צריכים אנשים אחרים. בין אם זה לעזור להתמודד עם קשיים, לקבל החלטות (אני תמיד אומר שהדבר הכי טוב בלטייל לבד זה שאתה זה שמקבל את כל ההחלטות, אבל זה גם הדבר הכי גרוע בלטייל לבד) , או סתם לעזור לנו לצאת מתוך עצמנו כשאנחנו שוקעים לתוך עוד לופ מחשבתי. בטיול הזה חוויתי לראשונה תקופות שהיה לי מאוד ברור שאני צריך נוכחות של אנשים אחרים איתי. אני חושב שאני יכול להתמודד עם לחצות שוב את אירופה בעצמי, אבל אני חושב שלרכב בערבות מרכז אסיה לבדי עלול להיות גדול עלי, באופן מילולי.

אלא שזה לא פשוט למצוא שותף שיש לכם כימיה טובה מצד אחד, ושמעוניין לרכב פחות או יותר באותו כיוון מצד שני (במקרה של יאן, למשל, דרכנו ייפרדו איפשהו אחרי החוף המערבי- הוא טס מקווינסטאון ואני ממשיך עוד דרומה). למעשה, אם אני אחליט לרכב באסיה (וכמו שכבר חוויתי בבלקן) – רוב רוכבי האופניים רוכבים ממערב למזרח, לרכב ממזרח למערב זה פחות או יותר לרכב נגד הזרם. מה שאומר שבבלקן פגשתי הרבה רוכבים, אבל עם מעט מאוד מהם ביליתי יותר מכמה דקות. וכמובן, העובדה שאתה חולק עם מישהו את החיידק שמוציא אותך למסע אופניים ברחבי העולם מעלה את הסיכוי שתסתדרו היטב, אבל לא מבטיחה את זה, ואני יכול למעשה יכול לחשוב על דוגמאות נגדיות ספציפיות מהטיול הזה…

ואז יש את שאלת היעד. היה משהו במסלול המקורי שמאוד קסם לי – להתחיל באיסטנבול ולסיים באיסטנבול. יש בזה איזו סגירת מעגל מאוד מספקת, ובעיקר, יעד מאוד ברור, אפילו נרטיב של מסע. כשאני מנסה לחשוב על אפשרויות חלופיות, אני הרבה פעמים מרגיש שהם חסרים איזה יעד ברור. ומצד שני, כשאני חושב על הטיול הקודם, החצי הראשון פחות או יותר הוגדר כ"להגיע מבנגקוק לויאטנם" ואז אילתרתי את כל מה שבאמצע, והחצי השני שלו כלל את היעד "להגיע מקסן פרנסיסקו לילוסטון", ושהפך ל"לחזור לסן פרנסיסקו" כשהגעתי לשם (היו שתי רכבות  בדרך, למי שתוהה לגבי המסלול). היה בו מימד מאוד גדול של אקראיות, וזה עדיין הסתדר מצוין, מה שרומז לי שאני אולי צריך לשחרר מהחלק הזה. מצד שני, ללא איזה יעד ברור, אני מרגיש שאני עלול ללכת לאיבוד. אני חושב שאחד הדברים שקצת מפריעים לי בלרכב בניו זילנד הוא שכל מה שאני יכול לעשות זה להגיע מקצה אחד לקצה שני, ואז לחזור חזרה. איים זה מאוד מגביל. 

אז עכשיו אני מנסה לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות. האם אני בכל זאת מתעקש על מרכז אסיה, מוותר על הpamir highway, מקווה שאז'רביג'ן תיפתח ומחפש משוגע נוסף שיעשה את זה איתי? כל מי שרכב במרכז אסיה אמר שזה החלק הכי אהוב עליו בעולם, ומעבר לזה, כבר השקעתי לא מעט זמן בללמוד רוסית, שהיא שפה שניה באיזור הזה בעולם. לא שאני יודע להגיד יותר מכמה מילים, אבל עדיין בא לי לנסות את החמש מילים האלו.

אבל אם לא אסיה, מה כן?

מבחינת אפשרויות אחרות, אז כאמור, כבר טיילתי בדרום מזרח אסיה באופניים וזה היה נהדר, אבל אני לא ממש מעוניין לנסות לחצות את הנהר הזה פעמיים. גם כי אני רוצה לראות מקומות חדשים, וגם כי זה מתכון לאכזבה פוטנציאלית. במילא העונה הנכונה היא בחורף, אפריל כבר מתחיל להיות חם מאוד וגשום. אותו דבר נכון למערב ארה"ב- היה לי נפלא שם, אבל זה לא מה שאני מחפש כרגע (וגם, כאמור, קצת מיציתי את הרכיבה במדינות מפותחות). מה גם שאידיאלית הייתי רוצה להתחיל מהצפון ולרדת דרומה, ואין מה להתקרב אל קנדה לפני יוני, וגם זה גבולי.

עלתה לי המחשבה לקפוץ לחלק יותר מתקדם של הטיול ולהתחיל מדרום אמריקה ולעלות צפונה. זה היה חלק מהחלום המקורי של הטיול הזה, אם אני חוזר לאיסטנבול ויש עדיין טעם של עוד. אבל אם אני רוצה להתחיל מהדרום ולרכב צפונה, אין מה להתקרב לשם לפני  נובמבר, ואז אני צריך להבין מה אני עושה בין אפריל לנובמבר. אני מהרהר באפשרות של לעשות סיבוב נוסף באירופה, נניח לרכב מספרד לבלקנים (לחלקים שלא הייתי בהם, כמו רומניה וסרביה), אבל זה לחזור שוב לצד הזה של העולם, ולא יודע אם זה מה שאני רוצה לעשות, זה מרגיש כמו.. נסיגה. לאחרונה מישהו הציע לי לחשוב על יפן, שבעוד שהיא מאוד נוחה מבחינה פיזית, היא בהחלט תהיה מאתגרת ומעניינת מכל בחינה אחרת, ואפשר לקבל 3 חודשים ויזה בקלות. אבל יפן היא גם אי, וכאמור, הייתי רוצה מסלול שמביא אותי *לאנשהו*. 

וכן, יש את האפשרות של לחזור ארצה. מי שקורא פה מספיק זמן, או לחילופין מדבר איתי באופן סדיר, יודע שהיו חלקים במסע הזה שהיו קשים עבורי, חלקים שהתקשיתי למצוא מוטיבציה להמשיך או להנות ממה שאני עושה, והיו לא מעט רגעים בהם תהיתי האם להמשיך במסע הזה זה משהו שעושה לי טוב, מבחינה מנטלית (אני חושב למשל על הרגע בטונגרירו שלא הצלחתי לקבל החלטה פשוטה). זה לכאורה חלק טבעי ממסע שכזה, אבל יש שאלה של מינון, או כמו ששל סילברסטיין ניסח את זה- שאלת הזברה (האם הזברה היא חיה שחורה עם פסים לבנים או חיה לבנה עם פסים שחורים?) – האם זה מסע טוב עם רגעים רעים, או מסע רע עם רגעים טובים? נכון לעכשיו אני מרגיש שהתשובה הראשונה יותר הולמת את ההרגשה שלי, אבל היו גם תקופות שהרגשתי אחרת. 

מצד שני, כשאני חושב על חזרה לארץ, זו אופציה שאני לא מאוד נלהב ממנה, בלשון המעטה, ולא רק בגלל המצב הפוליטי. המסע הזה היה מבחינתי אמור להיות המסע הגדול האחרון לפני שאני מתחיל מסלולים מסוימים בחיים שלי שלא בטוח יאפשרו יציאה למסע כזה שוב למשך תקופה מאוד ארוכה, אם בכלל, ואני מרגיש שלסיים אותו עכשיו ישאיר אותי עם תחושה חזקה של החמצה. אני לא מרגיש רצון להתחיל דברים חדשים כרגע לפני שאני מסיים את הדבר הזה.

אז כרגע אני נטול החלטה. נכון לעכשיו אני בהוקיטיקה, מחכה כבר 4 ימים שתעבור איזו סופה כדי להמשיך דרומה אל קווינסטאון ומעבר לה.  יש לי טיסה אל סינגפור בסוף מרץ, ומשם אני חושד שאני אמשיך אל תאילנד, לשבת על איזה חוף לשבועיים ולנוח קצת. אבל כנראה שאת ההחלטה מה אני עושה אחרי ניו זילנד אני אצטרך לקבל בחודש הקרוב. והחלטות, ובכן, החלטות זה קשה.

הערת שוליים

*אז צריך להגיד- אני כבר לא ממש יודע להגיד כמה קילומטרים רכבתי עד כה. כמו שרובכם יודעים, כשהייתי בקיימברידג' נגנבו לי האופניים, ואיתם, בין היתר, נגנב גם האודומטר שהיה עליהם, ונתן לשאלה הזו תשובה פשוטה. כשכתבתי שעברתי 4,000 ק"מ, זה פשוט כי זה מה שהיה כתוב שם. אבל מצד שני, בערך 15% מהקילומטרז' שלי היה "רכיבות מנהלתיות", כלומר, סתם סידורים בתוך ערים. בקיימברידג' לבדה רכבתי 200+ ק"מ עד שהאופניים נגנבו. אם אני מוסיף את הקילומטרז' של האודומטר הנוכחי למספר שהאודומטר הקודם עמד עליו כשהגעתי לקיימברידג', אני עומד על בערך 11,000 ק"מ. מצד שני, אני כן מנהל מעקב יסודי אחרי כמה קילומטרי "מסע", משמע כמה קילומטרים של רכיבה עם ציוד מלא מנקודה א' לנקודה ב', מרחק שאשכרה קידם אותי בעולם, רכבתי, ונכון לעכשיו אני עומד על בערך 9,000 ק"מ. אז נראה לי שלהגיד 10,000 ק"מ פנימה זה סוג של פשרה סבירה.

אני גם לא יודע להגיד כמה זמן אני בדרכים בעצם. לכאורה עזבתי את ישראל ב25 לאפריל, אבל יצאתי מאיסטנבול והתחלתי לרכב רק בראשון למאי. ואני בכלל לא יודע איפה לשים את החודש וחצי שהעברתי בקיימברידג', שהמסע הכי ארוך שעשיתי ברוב הימים כלל הליכה של כמה דקות לטסקו הקרוב. אז בלי שום ספק שזו התקופה השיטוטים הכי ארוכה שלי – הטיול לדרום אמריקה היה בדיוק 9 חודשים. אז בינתיים אני זורם עם הכותרת, והדיוק ההיסטורי יסלח לי.