The Off Season

משפט שאני נוטה לחזור עליו זה שבטיול אופניים אפשר לזכור כל יום שהיית בו בתנועה, אבל אני מודה שיש לפעמים שבועות כאלה בהם לזכור את העלילה היומיומית שלהם זה יותר… מאתגר. הרכיבה מאנקור ואט לגבול לאוס קמבודיה זכורה לי כרכיבה מישורית, חמה, נטולת נוף וחד גונית מעט שאני מתקשה לשחזר, מלבד המקדשים הבודהיסטים שדיויד, הרוכב הספרדי שרכבתי איתו, ואני, היינו ישנים בהם כל ערב. גם הרכיבה בצפון יוון, מהגבול הבולגרי עד סלוניקי, לא הותירה בי איזה חותם עז. לא סבלתי, אבל זה גם לא היתה הרפתקאה מעניינת במיוחד. הייתי רוצה להגיד שאולי נפלה עלי לאות של סוף הדרך, אבל דווקא החלק הבא, מסלוניקי לאתונה, היה הרבה יותר מעניין וכיף.

כן התחלתי בלחצות גבעה גדולה/הר קטן בדרך אל החוף. הערכת הקצב שלי היתה כרגיל אופטימית מדי, והימים הפכו להיות קצרים להחריד, אז מצאתי את עצמי בעת שקיעה עדיין מאוד סמוך למעבר ההרים. מסתבר שאם אתה רוכב בנובמבר בהרים ביוון, קר מאוד בלילות, אני לא יודע למה לא עידכנו אותי על זה מראש. כדי להימלט מהקור ישנתי בתוך קפלה קטנה וכנראה-לא-באמת-נטושה-אבל-קרוב-מספיק. ביצעתי את הטקסים האישיים שלי (אוהל, אוכל, כתיבה) והלכתי לישון. עדיין היה קר, אבל ישו פקח עלי את עינו בלילה, והקווילט שלי, שעבר לא מזמן את הכביסה הראשונה שלו מזה 9 חודשים, עשה את עבודתו נאמנה.

משם ירדתי אל אלכסנדורופלי, עם נוף לא רע אל האי סמוטרקי. מאוד מרשימים, האיים האלו. משם רכבתי לאורך החוף, לעיתים דרך דרכי עפר, לעיתים בגשם, אבל לרוב בדרכים סלולות ותחת שמש נעימה. הדבר שהיה מאוד ברור הוא שאומנם קר עכשיו, ולעיתים גשום, אבל תודה לאל שאני לא רוכב פה בקיץ. גם בגלל מזג האוויר וגם בגלל כמות התיירים שהאיזורים האלו בבירור מיועדים לקלוט. חלק מעיירות החוף הרגישו כמו ערי רפאים שננטשו עקב אסון טבע, עם מלונות ואתרי קמפינג ריקים (בהמשך גם נתקלתי בשאריות של אסון טבע, אבל נגיע לזה). בערב הראשון אחרי אלכסנדורופולי מצאתי את עצמי חונה ממש על החוף, על דק של מה שהוא כנראה מסעדה או מזנון בעונה עצמה. הייתי מאוד מרוצה מהמחסה, מאחר שגשם היה צפוי בלילה. עם זאת, לא הייתי שם לבד לחלוטין, ומלבד חבורת כלבים שניסו שוב ושוב לגנוב לי את האוכל (וגם קצת הצליחו) מצאתי את עצמי מוזמן לשתות ולאכול קצת ברביקיו עם חבורה של בולגרים שבאו לדוג פה בחופי יוון. בעודי מזגזג את דרכי לאוהל חשבתי על כך שהתגעגעתי לנדיבות הבלקנית.

חלפתי דרך קבלה (kavala), שם ראיתי אקוודוקט רומאי מרשים וגיליתי שהיוונים עדיין קוראים לאיסטנבול קונסטנטינופול. אין ספק, אנשים עם חוט שדרה. לאחר עוד כמה שקיעות וזריחות מרהיבות למדי (עוד יתרון של רכיבה בסתיו המאוחר), חצייה של נהר או שניים ועוד גבעה בינונית, מצאתי את עצמי גולש אל סלוניקי, עם הר האולימפוס יושב כמו איזה טיטאן עצום ומהורהר באופק.

אין ספק שמבין שתי הערים היווניות הגדולות שהייתי בהן, סלוניקי לוקחת את אתונה בגדול. היא פשוט עיר כיפית ומגניבה יותר. גם נפלתי על סיור הליכה מוצלח במיוחד של מדריך בשם ג'ורג', בלי ספק הג'ורג' החביב עלי במדינה שמלאה בג'ורג'ים (או יורגס, בשבילכם). וברטרוספקטיבה, אני רואה שיש קורלציה ברורה בין כמה חיבבתי עיר לכמה חיבבתי את המדריך שהעביר לי את סיור ההליכה בה (בניטרול פרמטרים אחרים כמו כמות שבילי האופניים שבה). סלוניקי, כמו בוכרה באוזבקיסטן, מאוד גאה במורשת היהודית שלה (זו היתה העיר היחידה באירופה עם רוב יהודי במשך מאות שנים), אם כי כשביקרתי במוזיאון היהודי הוא היה תחת שמירה די כבדה, לאור האירועים האחרונים. היתה הפגנת סטודנטים מסורתית גדולה, וראיתי שם לא מעט דגלי פלסטין ובאופן כללי הסכסוך היה נוכח בפוסטרים וגרפיטי ברחבי העיר. בעוד שלרוב היוונים, כמו לרוב האנשים שפגשתי, לא ממש היתה דעה על הנושא, מדי פעם חזרתי להיות קנדי, ליתר בטחון.

יוונים טובים באמצע הדרך

אחרי סלוניקי גם הרגשתי שיפור משמעותי בקארמה. יצאתי מסלוניקי בצהרי יום ראשון, ועשיתי את דרכי בעייפות רבה אל מחוץ לגבול המוניציפלי, עובר דרך פרברים מגעילים ואיזורי תעשייה לא נעימים יותר. לבסוף העיר ופאתיה הוחלפו סוף סוף בכפרים, ויכולתי לחפש מקום להקים אוהל. מצאתי איזה בית קברות למלא בו מים לבישולים וזה, ולא הרחק ממנו פיסת שדה ליד סככה מלאה בבאלות של קש, ונראה שזה מקום מוגן מהרוח ומוסתר דיו בשביל להקים אוהל. לא היתה גדר, ולא היה את מי לשאול רשות, אז התחלתי להקים את האוהל. אלא שתוך כדי הקמה, אני רואה במרחק חולף רכב, עוצר, נוסע אחורה ועוצר שוב. בקושי מספיק לחשוב לעצמי "אני מקווה שהוא לא ראה אותי ועכשיו יבוא לגרש אותי או משהו" לפני שהרכב חותך לכיווני ומגיע בנסיעה מהירה. שיט. הרכב עוצר, ובעוד אני ניגש אליו בחיוך הכי גדול ותמים שיכולתי להעלות על פני, נשען החוצה ממושב הנהג גבר שאני חושב שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו הוא "עב בשר" ושואל אותי "משהו משהו סיגריה". עניתי בבלבול מסוים שאני לא מעשן, אז אין לי סיגריות, ונראה שעניתי נכונה, כי הוא סימן לי לבוא אחריו, ומיד ערך לי סיור בסככה- כאן אני יכול לשבת לאכול, כאן יש שקע חשמל, פה יש פנס חירום אם אני צריך, אה, וכאן יש צריף קטן לישון פה (עליו ויתרתי, כי עכבישים), והוא נוסע עכשיו לעיר הקרובה, אבל הוא יחזור להביא לי אוכל. ככה פגשתי את הג'ורג' השני הכי חביב עלי ביוון. רק כעבור מספר דקות הבנתי/ שהסיבה שהוא שאל על סיגריה זה כדי לוודא שאני לא הולך להצית לו את כל הבאלות של החציר.

ובאמת, אם עד סלוניקי חוויתי בעיקר אדישות מהיוונים, מאותו יום עד אתונה, חוויתי נחמדות אחר נחמדות- בעלת מסעדה בשם סופיה (קזחית שהיגרה ליוון, אם אני זוכר נכון) שפשוט אמרה לי שארוחת הצהריים שאכלתי אצלה בקפה היא על חשבונה, ירקן מעט משוגע עם משאית ירקות שהשיג אותי פעמיים ונתן לי פירות וירקות בעודו מצביע על האופניים שלי וצועק "למבורגיני, למבורגיני", בעל מסעדה שהזמין אותי לישון בסגירת חורף שלהם כי ירד גשם בלילה ולבסוף, קוסטה, שהציל אותי, כרגיל, מעצמי, אבל זה יצריך מעט הסבר.

אני יודע שכל מה שקרה לפני אוקטובר מרגיש כאילו קרה בעשור אחר, אבל למי שזוכר, יוון, בספטמבר האחרון, חטפה את אחת הסופות הקשות בתולדותיה באיזור של חצי האי פיליון ( באיזור volos) והאי אביה (Euboea). ככל שהדרמתי מסלוניקי, נתקלתי ביותר ויותר גשרים הרוסים, ויותר מפעם אחת מצאתי פער מסוים בין אפליקציית המפות שלי לבין, ובכן, המציאות.

ועם זאת, כאשר חציתי במעבורת מכפר קטן בשם גליפה אל האי אביה, לא חשבתי לבדוק את מצב התשתיות, ואפילו כאשר התחלתי לרכב לאיטי, הייתי שקוע במחשבות ובפודקאסטים שלא שמתי לב לכל השלטים הצהובים שהזהירו שהדרך לפני חסומה. רק כשהגעתי למחסום דרכים קטן הבנתי שאולי יש לנו בעיה. עכשיו, צריך להגיד ש"דרך חסומה" היא לא בהכרח דרך חסומה עבור אופניים, יותר מפעם אחת דרכים חסומות שיחקו לטובתי, כי יש דברים שניתן בקלות לעבור עם אופניים, ולא עם רכב. יותר מפעם אחת, אחרי קצת דחיפות דרך מחסום עפר או שניים, זכיתי להנות דרכים ריקות לחלוטין ורגועות (שלא לדבר על דרכים שעדיין בבנייה), וגם פה ביוון כבר חציתי איזה גשר או שניים. אז שאלתי באיזה בית קפה אם אני אוכל לעבור עם האופניים, וענו לי שכן. אבל כשהגעתי לכפר שבו נראה שהחסימה עומדת להתחיל, החלטתי בכל זאת שהגיע הזמן לשאול למה בדיוק התחייבתי פה. אלא שלא היה כלב מת ברחוב לשאול אותו. לבסוף הופיעו שני טנדרים שחלפו על פני במהירות מבלי לעצור, למרות נפנופים נמרצים מצידי. מרוגז טיפה, המשכתי לרכב לעבר כיוון החסימה, כאשר פתאום אחד הטנדרים הגיח שוב מעבר לסיבוב, חלף על פני במהירות רבה (ומעט קרוב מדי), עצר בחריקה שוב, ובעליו התחיל לצעוק משהו ביוונית. בהתחלה חשבתי שהוא צועק עלי על זה שאני על הכביש, אלא שמהר הבנתי שהוא רוצה שאני אעלה את האופניים לטנדר, תוך כדי שהוא משום מה מנופף במפתחות. ניסיתי להסביר שאני לא צריך טרמפ, אני מסוגל לרכב בעצמי, אני רק צריך שיגיד לי אם ניתן לעבור את החסימה, אבל הבחור נראה ממהר, לכתוב דברים בגוגל טרנסלייט לוקח זמן, והחלטתי שאם בחור יווני גדל גוף, עב שיער וידידותי למראה אומר לך לעלות לטנדר, עדיף כבר לעלות לטנדר (ההמלצה אינה תקפה לשני המינים). זרקתי את האופניים והתיקים לבגאז', התיישבתי לידו, ואז, כעבור פחות מקילומטר משם, הגענו אל מחסום פח גדול, שסגר הרמטית את איזור התיקונים. ורק אז הבנתי שקוסטה פה הוא למעשה מנהל האתר, ושיש לו מפתחות לשער של המחסום (ולזה שבצד השני), אז הוא חזר אחורה כדי להעביר אותי דרך החסימות, ולחסוך ממני סיבוב של כמה עשרות קילומטרים טובים בעלייה. גם היוונים הוכיחו את עצמם להיות אנשים נחמדים להפליא.

ובאופן כללי, בדרך מסלוניקי לאתונה חזרתי לחוות הרבה מהדברים שחסרו לי בצפון יוון. מלבד הנדיבות הרבה שפגשתי, הנוף הפך להיות הרבה יותר מעניין ודרמטי. האולימפוס היה מכוסה עננים כשהייתי ממש מתחתיו, אבל הרכיבה לקראתו היתה יפה למדי. הרכיבה לאורך האי איביה, עם רכס ההרים הפינדוס המושלג באופק ושמש מעלי, היתה נירוונה קטנה.

גם מבחינת האתרים שבדרך, דברים נעשו הרבה יותר מעניינים. עצרתי בתחילת הדרך בורגינה (Vergina) בקבר המפואר למדי של פיליפוס מוקדון, אבא של. אלכסנדר מוקדון נחשב, בצדק, לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, אבל הוא לא היה מגיע רחוק אם אביו לא היה מביא את מקדוניה מלהיות ממלכה קטנה על סף התפרקות וכיבוש זר למעצמה איזורית שמסוגלת לגרום לכל הממלכות היווניות האחרות לשלוח את הצבא שלהם להצטרף למסע הכיבושים שלהם מול האימפריה הפרסית, or else. הוא נחשב למלך פופולרי למדי, ובאופן מעניין, עד היום אין הסבר ברור למה התנקשו בו, אבל התנקשו בו (בתיאטרון. מקום מסוכן, התיאטרון), ובמקומו אלכסנדר הוביל את האימפריה המקדונית והתרבות היוונית עמוק לתוך אסיה. הקבר עצמו הוא יפה, והשימור שעשו שם מרשים למדי, אבל החלק המרהיב באמת זה מה שהם קברו איתו. אני לפעמים תוהה כמה חיי אדם נקברו עם מלך אחד, במובן של השעות שהושקעו בלייצר את כל יצירות האומנות האלו שלא היו אמורות לראות אור יום יותר (עד כדי שודדי קברים וארכיאולוגים).

אחד הדברים שהם דאגו לציין במוזיאון זה שהקברים שמצאו בסביבות הקבר היו בעלי כיתוב יווני, מה שמוכיח באופן חד משמעי שהמקדונים היו שבט יווני לכל דבר. יכול להיות שהסאבטקסט של זה היה עובר לי מעל הראש אם לא הייתי מבקר בצפון מקדוניה לפני שנה וחצי ונחשף למריבה הארוכה על המורשת המקדונית, והאם המקדונים שגרים בצפון מקדוניה הם צאצאים של האימפריה המקדונית של ימי קדם או לא. אבל אם במקרה הייתי מפספס את הסאבטקסט, היו שלטים בכפרים קטנים באיזור שדאגו להבהיר את הטקסט עצמו…

ג'ורג', המדריך מסלוניקי שהתיידדתי איתו, אמר לי להיזהר כשאני מדבר עם מקומיים, ולא לקרוא למדינה ההיא "צפון ממקדוניה" ובטח ובטח שלא "מקדוניה", כי יהיו אנשים שלא יאהבו את זה. כשתהיתי איך הם עצמם מתייחסים לישות הזו, כי מסתבר שהרבה יוונים נוסעים לשם לעשות קניות ולצאת לנופש (זול שם משמעותית מיוון), הוא אמר שהם פשוט קוראים לה "סקופיה", על שם הבירה, והדגים לי את זה בדיאלוג הבא-

"איך היה הסוף שבוע, מיקוס?"

"מצוין, הייתי בנופש בסקופיה"

"אה, איזה יופי, איפה בסקופיה?"

"באגם אוחריד שבסקופיה"

אני מצאתי את זה משעשע להפליא.

הזדמן לי גם לישון מתחת לחומות של מבצר ביזנטי עתיק בפאלאמון, לראות את צבעי הסתיו שהגיעו גם ליוון ולחלוף על פני פידנה הקרב שבו המקדונים הפסידו לרומאים, מה שבעצם הוביל לאיבוד העצמאות היוונית לבערך… 2000 שנה, בתכל'ס.

וכרגיל, אני לא רוצה לצייר תמונה יפה ממה שהמציאות היתה. גם בשבוע הזה היו לא מעט רגעים שלא היו טובים, חלקם חיצונית, אבל רובם התרחשו בין האוזניים שלי. הרבה מחשבות, על העבר והעתיד שלי, על המקום שאני בקרוב הולך לחזור אליו, על דברים שהיו יכולים להיות אחרת, שהלוואי שהיו שונים. אחד הספרים האהובים עלי בטיול הוא serious face של ג'ון מועלם, שכבר הזכרתי בפוסט קודם. ובפתיח של הספר הוא מצטט שיר ששורה לא צפויה בו מסכמת את כל הסיפורים שהוא מנסה לספר בספר שלו – why are we not better than we are.
וזו שאלה שאני שואל את עצמי הרבה, על עצמי והעולם.

גם הציוד שלי הגיע בבירור אל סוף דרכו – כיסוי הגשם של האוהל כבר מזמן לא אטים למים, ומאז ארמניה סחבתי איתי יריעת ניילון שהייתי תוחב בין כיסוי הגשם לאוהל בלילות גשומים. הגזייה היתה כל כך סתומה שהיה לוקח לי חצי שעה להרתיח סיר מים, ואם היא קצת יותר סתומה המים היו כנראה מאבדים חום מהר יותר ממה שהיא היתה מספקת. הכרית הרביעית והאחרונה שלי התפנצ'רה סופית (והותירה לי כאב צוואר שליווה אותי חודשיים. להזדקן זה חרא), וגם הצמיגים והנעליים שלי נראו שהם מוחזקים פחות על ידי בד או גומי ויותר על ידי אינרציה. סוף הדרך ניכר באופק.

ועם כל זאת, החלק הזה של המסע חזרה הביתה הוא כן בין החלקים שזכורים לי לטובה. לאחר יום ארוך במיוחד באי אביה, מצאתי את עצמי חונה לעת ליל על שפת המיצר שמפריד ביני לבין אתונה.

אל קו הסיום… וקצת מעבר לו

היום האחרון של המסע הגיע קצת במפתיע. ביום הקודם עוד חשבתי שיש לי יומיים עד אתונה, אבל לשם שינוי גמאתי יותר מרחק ממה שציפיתי, ופתאום הבנתי שאני עומד להגיע אל אתונה למחרת. התכוונתי לנסות לעשות סיור מנטלי לאורך כל המסע שעשיתי, יום אחרי יום, אבל המוח נדד, ועד שהגעתי לפאתי אתונה, הגעתי רק עד ניו זילנד. היום היה מעונן וקודר, ישנתי גרוע והייתי במצב רוח רע, והרגשתי שזה לא היום האחרון שרציתי שיהיה. אז עצרתי ממש בפאתי מרכז העיר ולקחתי הוסטל. טכנית כבר הייתי באתונה, אבל החלטתי באופן שרירותי שקו הסיום יהיה להגיע לתצפית על האקרופוליס. האם זה הגיוני? כנראה שלא. אבל מה 'כפת לי, אני קובע מה הכללים. אז למחרת קמתי מוקדם, ובמצב רוח יותר טוב, עם קפה שהכנתי מבעוד מעוד ובנופי שקניתי בדרך, טיפסתי אל גבעת הפיליפאפוס, שצופה אל האקרופוליס. באופן מעט אירוני, מצאתי את עצמי דוחף את העשרות מטרים האחרונים , שהיו לא רכיבים, כי התעקשתי להגיע לראש הגבעה. סימליות מסוימת לכלל המסע.

אני נוטה להעמיס משמעות רבה על סיומים, כנראה רבה מדי. זו באמת היתה נקודת סיום משמעותית, אם כי זו היתה רק הראשונה מיני סדרה של נקודות סיום שיגיעו בשבוע הקרוב. אבל אני שמח שהחלטתי לעשות את הסיום הזה בבוקר, כי באותו רגע, ישבתי, הסתכלתי על השמש עולה על האקרופוליס ואחורה על המסע שעשיתי, והרגשתי שזה היה מסע טוב. קשה ומאתגר יותר מהצפוי, אבל טוב. אי אפשר לסכם אותו למשפט, אבל אל דאגה, זה פשוט אומר שיהיה עוד פוסט.

וזה כאמור לא באמת היה הסיום. כי אחרי כמה ימים באתונה בהם עשיתי קצת סיורים, ביקרתי במוזיאונים ושוב נגנב והוחזר לי התיק, החלטתי שיש לי מספיק זמן לעוד הרפתקאה אחת אחרונה, במטאורה, אז העמסתי את האופניים בתא המטען של איזה אוטובוס (לאחר איזה ניסיון כושל), ועליתי לרגל.

מטאורה, למי שלא מכיר, היא אוסף של מנזרים שיושבים על אחת מפיסות הגיאולוגיה התמוהות* והיפות שראיתי. מתישהו במאות ה14-15 חבורה של נזירים ישבו וחשבו לעצמם- היי, אתם יודעים איפה יהיה מקום מצוין למנזר? על ראש של עמודי אבן עצומים! וכדי להעלות אליהם, יהיה צריך לטפס בסולמות רעועים או להשתמש במערכת של חבלים וגלגלות שבאמת תבחן את אמונתם באל ואחד בשני. להגנתם ייאמר שזו היתה תקופה מאוד לא בטוחה ביוון, עם הרבה פשיטות של העותמניים, אז היה היגיון בלבנות מנזרים מוגנים היטב. אז הם הלכו ובנו אותם, וזה באמת, גם אחרי שנה וחצי של מסע, היה אחד המקומות הדרמטיים שעברתי בהם במסע הזה.
*באמת, המדענים לא ממש סגורים איך הם נוצרו.

באופן מפתיע, המנזרים האלו כמעט ריקים לחלוטין כבר מנזירים. יוון היא אחד המדינות הכי דתיות באירופה, עם אחוז גבוה של אנשים שמגדירים את עצמם כנוצרים. כמה מהם הולכים באופן סדיר לכנסייה זו שאלה אחרת, אבל בלי ספק שהכנסייה האורתודוקסית ביוון רחוקה מלהיכחד כמו נניח בבלגיה או בהולנד. והיית חושב שמטאורה, עם כל ההוד והיוקרה שלה (היא נחשבת לאתר השני בקדושתו ביוון, אחרי מאונט אתוס), תמשוך הרבה פרחי נזירות. עם זאת, רוב המנזרים של מטאורה, מלבד השישה הגדולים, ננטשו מזמן, וגם באלו שעדיין מתפקדים, מספר הנזירים הולך ומצטמצם בהדרגה. כנראה שלאף נזיר אין כוח לכמויות התיירים העצומות שמגיעות לשם כל השנה.

במקור התכוונתי להשאיר את האופניים באתונה, אבל מתוך עצלנות מחשבתית על איך אני אסחוב את האוהל ויתר ציוד הקמפינג שלי איתי, לקחתי אותם איתי, וביליתי עוד לילה אחד אחרון באוהל מעל הגבעות של מטאורה, אחרי שכבר חשבתי שנגמרו הלילות שלי באוהל. באופן כללי היה מאוד מוצלח להסתובב שם באופניים, כי, כאמור, אפילו בעונת השפל המקום היה עמוס תיירים שחיפשו לשווא מקומות חניה, וזה סה"כ מקום די קטן. את שעון הקילומטרים כבר איבדתי באתונה (לקראת סוף הדרך חפצים באמת נפלו ממני כמו עלים בשלכת) אז כל ההרפתקאה הזו כבר היה מחוץ לספירה ולמסע "הרשמי". חשבתי לעצמי שבתור הדרן למסע, זה הדרן מוצלח למדי.

חזרתי לאתונה והתחלתי להתארגן על סגירות אחרונות לקראת טיסה לארץ, ואני חושב שבאמת הגיע הזמן להתחיל לסגור גם את הבלוג, וקצת לסכם. אבל, ובכן, זה יצטרך לחכות לפוסט הבא.

גיאורגיה, סבב א'

נחתתי בטביליסי באמצע הלילה ישר להלם תרבות אדריכלי. מצאתי את עצמי עם קופסת אופניים ברחוב ראשי באמצע הלילה ומביט על אדריכלות אירופאית להחריד, כולל כנסיות והכל. אחרי 4 חודשים של מרכז אסיה, ותכל'ס אחרי ויאטנם, וניו זילנד, שיותר מהכל מזכירה את ארה"ב, לחזור לאירופה בבת אחת היתה הרגשה דיסוננטיבית. מעט התחרטתי באותו יום שלא התחלתי באז'רביג'ן, אולי זה היה מרגיש כמו המשך קצת יותר אורגני של הטיול (למרות שהשמועות אומרות שמרכז באקו, בירת אז'רביג'ן, היא אפילו עוד יותר אירופית). בדיעבד הסתבר שמצאתי את עצמי בחלק אירופאי באופן יוצא דופן של טביליסי, שהיא מרק וכאוס של סגנונות אדריכליים (ברוב השכונות הותיקות תתקשו למצוא שני בניינים סמוכים בנויים בסגנון דומה), ועדיין, זו היתה הרגשה מוזרה למדי.

באופן כללי, היחס לאירופה הוא אחד הדברים הכי מאפיינים של גיאורגיה. אני בספק אם יש מדינה כלשהי מחוץ לאיחוד האירופי שמניפה כל כך הרבה דגלים של האיחוד בכל מקום. מדינה אחרת שאני יכול לדמיין שעושה את זה כרגע זה אוקראינה, שגם את דגלה ראיתי מתנופף הרבה ברחבי גיאורגיה (אגב, גם כמה דגלי ישראל פה ושם, במפתיע). וזה לא מקרי – אחד הדברים הראשונים שהבנתי על גיאורגיה היא שזו המדינה הכי אנטי – רוסית שהייתי בה בטיול הזה. כל מדינות מרכז אסיה מנסות ליצור לעצמן זהות לאומית שנבדלת באופן ברור מרוסיה, אבל היחס של רוב האנשים לברה"מ נע בין אדישות למעט נוסטלגיה, וכמו שציינתי בפוסט הקודם, רבים מהם הולכים לעבוד ברוסיה. אבל בגיאורגיה, ובכן, הסיפור הוא מאוד שונה. היחס לתקופה הקומוניסטית קודם כל הוא מאוד מאוד זועם. זה לא שבמרכז אסיה אי אפשר למצוא ביקורת על התקופה הזו, אבל צריך לזכור שא' רוב המנהיגים במרכז אסיה עד היום צמחו ישירות מתוך המפלגה הקומוניסטית וב' ברית המועצות היתה מבחינתם המשך ישיר של האימפריה הרוסית. היו כמה שנים סוערות בין 1917 ל1921, עם קצת מרידות, אבל היתה רציפות שלטונית בין הצאר למפלגה הקומוניסטית. בקווקזים הסיפור הוא שונה לחלוטין- אחרי 80 שנים של שלטון רוסי, עם כל ההתפוררות שהתרחשה ברוסיה בסוף מלחמת העולם הראשונה ותחילת המהפכה הקומוניסטית, ארמניה, אזרבייג'ן וגיאורגיה הכריזו על עצמן כמדינות עצמאיות. אלא שהעצמאות הזו נמשכה קצת פחות משלוש שנים, ואחרי שהקומוניסטים סיימו עם מלחמת האזרחים הפנימית שלהם, הם פנו שוב דרומה וכבשו מחדש את הקווקז, מדינה אחר מדינה, וגיאורגיה היתה האחרונה ליפול (במקרה של ארמניה זו היתה בחירה בין הצבא הרוסי לצבא הטורקי, אז הם די מסרו את המפתחות מרצון). אז מבחינת הגיאורגים, מדובר בשני כיבושים נפרדים, הכיבוש על ידי האימפריה הרוסית, והכיבוש הקומוניסטי, ונראה שהם הרבה יותר זועמים על השני מאשר על הראשון, כי על התקופה הצארית כמעט לא מדברים. אני מניח שזה קשור לזה שא' הכיבוש הקומוניסטי הוא הרבה יותר עכשווי, וב' השלטון הקומוניסטי היה הרבה יותר ריכוזי, טוטאליטרי ואלים מהשלטון הצארי. יש להם קומה שלמה במוזיאון הלאומי שמוקדשת ל-70 שנים של פשעי השלטון הקומוניסטי.

אז מאוד ייתכן שהסנטימנט האנטי רוסי קשור למוראות השלטון הקומוניסטי בעבר, אבל כנראה שזה יותר קשור לזה שמבחינתם, הרוסים עדיין כובשים באופן בלתי חוקי 20% מהשטח של גיאורגיה, בשתי breakoff republics,   – אחת באזבחיה, על שפת הים השחור, והשניה, דרום אוסטיה, כמה עשרות קילומטרים צפונית לטיבליסי הבירה.

הרפובליקות האלו הן סיפור מורכב, או למעשה, סיפורים, כי הן מאוד שונות אחת מהשנייה. אני פחות בקיא במה שקורה באזבחיה, אבל על רגל אחת, שתיהן הצהירו על סוג של אוטונומיה או עצמאות במהלך התפרקות ברה"מ בשנות התשעים, מה שהוביל לכמה מלחמות בהן רוסיה התערבה בצורה כזו או אחרת לטובת הרפובליקות האלו עד שהמצב הנוכחי פחות או יותר התקבע. רק רוסיה וה4-5 מדינות הכפופות לה (וכמובן, נאורו) מכירות בהן במדינות ריבוניות. אזבחיה פחות או יותר שואפת להיות מדינה עצמאית מוכרת, בעוד שהאוסטים היו מאוד שמחים פשוט להסתפח לרוסיה (מעבר לקווקז כבר יש את הרפובליקה הצפון אוסטית, כחלק מהפדרציה רוסית). בעיני הגיאורגים (ורוב העולם) זה כמובן סיפור מאוד פשוט, הרוסים כבשו להם חלק מהמדינה והקימו שם puppet republics. ואין ספק שמבחינת הרוסים, כמו באוקראינה, המטרה הצינית למדי היתה ליצור בגיאורגיה סכסוך גבול שימנע ממנה להצטרף לאיחוד ובעיקר לנאט"ו. אותו דבר הם גם עושים במולדובה עם טראנסניסטריה, וכמובן באוקראינה. אבל זה לא בהכרח אומר שאין דבר כזה זהות האזבחית או אוסטית מובחנת. הגיאורגים מציעים לאזבחים הרבה הטבות אם הם יקבלו אזרחות גיאורגית, אבל בינתיים אין ממש קופצים. כששאלתי מדריכה גיאורגית למה האזבחים  מעדיפים להיות אזבחים ולא גיאורגים, היא אמרה שהרוסים שוטפים להם את המוח, שזו תשובה שאני תמיד חושד בה. הרבה פעמים הסאבטקסט של תשובה כזו היא "הם מחזיקים בדעות שאני לא אוהב". מצד שני, האם הגיוני למשל ש58,000 איש (בערך 1.5% מאוכלוסיית גיאורגיה) באוסטיה יתפסו כ-5% מהשטח הכולל של גיאורגיה? כנראה שגם לא. וזה לא שהשטח הזה, כמו בכל סכסוך אתני, היה מאוכלס אך ורק באוסטים לפני המלחמות ביניהם- הוא "נוקה" בהתמדה מגיאורגים. וכמו בכל סכסוך אתני, גם הגיאורגים לא בדיוק שמרו את הידיים שלהם נקיות, והיו הפצצות מכוונות של מטרות אזרחיות באוסטיה באופן ברור במלחמה שהם הכריזו ב2008, בה הם הפסידו באופן מאוד מאוד צורב לרוסים. קיצר, מורכב.

למי שהסיפור הוא מורכב במיוחד הוא עבור כל אותם עשרות עד מאות אלפי צעירים רוסיים שברחו מרוסיה לגיאורגיה מאז תחילת המלחמה באוקראינה, חלק מגל הגירה עצום שמוערך בבערך מיליון איש. אני התחלתי לפגוש אותם כבר בויטאנם, ואפילו הצטרפתי לערב של המועדון אנגלית של הקהילה הרוסית המקומית (כולם שמחו לתרגל את האנגלית שלהם עלי בעוד שאני תירגלתי את הכלום-רוסית שלי עליהם), וככל הנראה אפשר למצוא אותם בכל מדינה שקל להגיע אליה והמחיה בה לא יקרה מדי, אבל כמובן שברגע שנכנסתי למדינות ברה"מ לשעבר, או כמו שאני קורא להם, הRussia-sphere, המספרים באמת עלו. יש מדינות, כמו אוזבקיסטן ובעיקר קזחסטן, שאוכלוסייה רוסית משמעותית עדיין נשארה אחרי התפרקות ברה"מ, ובכל המדינות האלו, השפה הרוסית היא עדיין הlingua franca, אז עבור רוסים צעירים, זה מאוד נוח. יצא לדבר עם הרבה מהם, והרוב הכמעט מוחלט שדיברתי איתו היו חבר'ה צעירים ומשכילים, עם קריירה, חיים, ובועה ליברלית קטנה ונעימה שהתפוצצה להם בפרצוף, למי בהדרגה ולמי בבת אחת, והם הבינו שהם לא יכולים להמשיך לחיות במקום שהם קראו לו בית. אני אמנע מההשוואות המתבקשות, כי תודה לאל, אנחנו לא רוסיה, אבל אני מודה שהרגשתי כלפיהם אמפתיה מהולה באיזה תחושה של אזהרת עתיד.

בסטאניות היחס אליהם הוא די סביר. יש אנשים שמתלוננים על העלייה במחירי הדיור שהם גרמו בבישקק ובאלמטי, ולמי שאכפת עדיין מההיסטוריה יש כמה משקעים כלפי גלי הגירה שמגיעים מהex-colonial overlords שלהם, אבל סה"כ נשמע שהם משתלבים בסדר. בתכל'ס מדינה ברוסו-ספירה שתשכיל למשוך ולקלוט אותם כמו שצריך יכולה להיות פה הזדמנות מעניינת לפתח תעשיות שלא קיימות אצלה עד כה, כמו הייטק או עיצוב גרפי. מהצד השני, אני תוהה אם מישהו חישב כבר את הנזק הכלכלי ארוך הטווח (בנוסף לכל יתר נזקי המלחמה) שרוסיה הולכת לחוות מזה שדור שלם של young professionals, ההון האנושי שהכלכלה שלה הולכת להישען עליו בעתיד, פשוט נוזל לה בין האצבעות.
בגיאורגיה, כאמור, היחס לרוסים הוא קצת יותר אמביוולנטי. יש רוסים שדיברתי איתם והיו מאוד מרוצים ושמחים שם, והרגישו שהגיאורגים מאוד נחמדים ומסבירי פנים אליהם. היו כאלה שהרגישו גם לא מעט רוסופוביה. רוסית כשפה עדיין די נפוצה בגיאורגיה, במיוחד בדור המבוגר, אבל בחורה יהודיה-רוסית-גיאורגית (סיפור ארוך) שפגשתי סיפרה לי על הפעם שהיא נכנסה לאיזה co-working space, ולא הצליחה להסביר את עצמה בגיאורגית, אז היא עברה לרוסית וקיבלה מבט צונן ותגובה של "אנחנו לא מדברים רוסית כאן". וזה בהחלט לא הסיפור היחיד.

באופן מעניין, למרות שהשנאה לרוסיה היא יחסית מכנה משותף די רחב (אם כי לא מוחלט), ו80% מהאזרחים תומכים בהצטרפות לאיחוד האירופי, המפלגה השלטת הנוכחית (Georgian dream) היא יחסית על הגדר בנושא. היא לא הצטרפה לסנקציות על רוסיה וסירבה לספק נשק לאוקראינה, בתור התחלה, וניסתה להעביר כל מיני חוקים עם ניחוח טוטאליטרי שיובאו מרוסיה באופן די ברור, ובעיקר שדי יסנדלו את הכניסה שלהם לאיחוד. התומכים שלהם טוענים שהם מנסים להימנע ממלחמה נוספת עם רוסיה, אחרי שהמלחמה של 2008 נתפסת ככישלון הכי גדול של מפלגת האופוזיציה, שהיתה אז בשלטון (המפלגה של סאקאשווילי, למי שקצת מכיר שמות). המבקרים שלהם טוענים שא' יש למייסד של המפלגה כל מיני "קשרים כלכליים" ברוסיה, ובאופן כללי, הם לגמרי מעדיפים לבצר את השלטון שלהם בחוקים טוטאליטריים מאשר להיכנס לאיחוד, מה שידרוש מהם כל מיני דברים מעצבנים כמו זכויות אזרח.

סיבובים ומהומות בירבן (זיג)

מטיבליסי יצאתי דרומה לכיוון ירבן. במקור התכוונתי לקחת רכבת מטביליסי לירבן, אבל הרגשתי שלעבור לעיר שלישית ברצף בלי שום רכיבה ביניהם (אלמטי, טביליסי, ירבן) לא יעשה לי טוב. והייתי מאוד סקרן לראות את ארמניה, כי שמעתי עליה הרבה. אבל אני מודה שהדרך מטביליסי לירבן היתה… לא מאוד מעניינת. הגעתי כעבור 4 ימי  רכיבה נטולי אירועים יוצאי דופן או נופים מעניינים במיוחד. היו כמה מנזרים יפים בדרך, והארמנים מאוד גאים בהיותם האומה הנוצרית העתיקה בעולם (301, עשור וקצת לפני שנצרות הפכה לחוקית ברומא).

ירבן עצמה היתה חביבה, אבל יצא שקצת הלכתי בה לאיבוד לאיזה זמן. כן ירדתי עוד קצת דרומה אל חור ויראפ (khor virap), מנזר שיושב תחת הר האררט (ובו נכלא ל13 שנים Gregory the Illuminator, מי שהמיר את ארמניה לנצרות). בחברת איזה כלב חביב, זכיתי לאחת מהזריחות המרהיבות בטיול.

וידוי קטן – עד לא כזה מזמן (שלוש-ארבע שנים) אם הייתם שואלים אותי איפה זה האררט, לא הייתי יודע שזה הר שקיים מחוץ לדפי התנ"ך (כמו ש, אם לא ידעתם, גם האולימפוס זה הר של ממש). אבל כשאתה רואה אותו, אתה מבין היטב למה, כשאבות אבותינו דמיינו שאם אלוהים יטביע את העולם, הם האמינו שזה יהיה ההר היחיד שיבלוט מעל פני המים – הוא עצום. המילה לא מתארת את המאסיביות של ההר הזה. הוא לא ההר הכי גבוה בעולם, אפילו לא ההר הכי גבוה בקווקז (האררט הוא 5,137 מטר, לעומת ה5,642 של האלברוס), אבל הוא יושב על פני מישור שטוח בגובה של 700-800 מטר מעל פני הים ונמתח היישר למעלה, כלומר הוא מתנשא בערך 4,000+ מטרים מעל הראש שלך. זה מראה מדהים מקרוב, וביום בהיר אפשר לראות אותו ממרחק של 200 קילומטר.

כמובן שלארמנים עצמם האררט הוא באמת "לראותו בלבד", כי כיום הוא יושב בטורקיה. ההיסטוריה של יחסי טורקיה-ארמניה היא כה מסובכת ומורכבת וטעונה שאני ממש  לא מתכוון להיכנס אליה בפוסט הזה, אבל האררט בהחלט היה חלק מ"ארמניה ההיסטורית", ועבר לשליטה טורקית רק בתחילת המאה ה20, כשארמנים הפסידו לטורקים במלחמה ב1920. האררט הוא "הירושלים" של הארמנים, המקום שהם כמהים לחזור אליו, שמסמל את ימי הזוהר של ארמניה. להרגשתי, אפילו יותר מ-Ani, הבירה ההיסטורית של הממלכה הארמנית, שגם יושבת כיום בצד הטורקי של הגבול ביניהן, ועליה אני כנראה אדבר בהמשך. אתה בהחלט רואה אותו מצויר בכל מקום בירבן.

למרבה הצער, עבור הארמנים, הם עוד לא סיימו לאבד חלקים מארמניה ההיסטורית, ולמעשה הייתי בירבן בזמן שהסכסוך הבלתי נגמר בנגורנו קראבך, ובכן, נגמר. בשנות התשעים, אחרי התפרקות ברה"מ, ארמניה די ניצחה את אז'רבייג'ן וביססה את עצמה בנגרונו קאראבך, ובאיזורים האזרים שמסביבו. במקביל הארמנים רצחו או גירשו את כל האז'רים מארמניה פרופר, והאז'רים עשו בדיוק אותו דבר באז'רבייגן, וספציפית היה טבח ידוע לשמצה בבאקו. הסכסוך נחשב כסכסוך קפוא עד שלפני 3 שנים האזרים התחזקו מספיק כדי לנצח את הארמנים לכבוש מחדש את רוב האיזורים סביב נגורנו קאראבך, עם מסדרון צר חזרה לארמניה שהוגן על ידי חיל שלום רוסי. הסטטוס קוו הזה החזיק מעמד עד שרוסיה שקעה בסכסוך באוקראינה, ואז'רבייגן הרגישה מספיק בטוחה בעצמה כדי לכבוש את איזור נגורונו קאראבך עצמו, והארמנים נאלצו להכיר במציאות החדשה. כשהייתי שם, היו בכיכר הראשית העצומה שלהם הרבה הפגנות נגד הממשלה על ידי האופוזיציה, וכשעברתי פעם אחת (מרחוק מאוד) המשטרה גם זרקה כמה רימוני הלם על מפגינים שניסו להיכנס לפרלמנט, אבל נראה שרוב האוכלוסייה מכירה בזה שבאמת לא היה אפשר לעשות שום דבר – אז'רבייג'ן עשירה יותר (שדות הנפט של באקו הם בין הגדולים בעולם), בעלת אוכלוסייה גדולה יותר בהרבה, ובאה למלחמה הזו הרבה יותר מוכנה (מצוידת, בין היתר, ברחפנים ישראלים, שעשו שמות בצבא הארמני). התחושה הכללית ברחובות היתה של דיכאון ותבוסה.

באחד הפודקסאטים ששמעתי כדי קצת להבין יותר על הסכסוך הזה (פודקאסט מומלץ באופן כללי), המגיש פתח ואמר שברוב הסכסוכים שהוא מכיר, הממשלות יכולות לריב אחת עם השניה, אבל יצא לו לשבת בשולחן בבאר עם מולדובי וטרנסניסטרי, גיאורגי ואוסטי ואפילו רוסי ואוקראיני וכולם יכולים לשתות בירה ולשוחח אחד עם השני (ופגשתי בזמנו סרבי שאמר לי אותו דבר לגבי הסכסוכים שלהם בבלקן, אם כי אני לא בטוח אם זה נכון. לא יודע להכליל לגבי ישראלים ופלסטינים, אבל כל פעם שפגשתי איראנים, הם ממש התרגשו לשמוע שאני מישראל). ואז הוא אמר שלגבי ארמנים ואז'רים זה לא יעבוד, השנאה ביניהם פשוט יוקדת מדי, ואני נוטה להאמין לזה. בצד הארמני אני יכול להגיד שלא ראיתי שיש איזה "מחנה שלום" שקורא להידברות עם אזרבייג'ן, יש כאלה ששונאים את אזרבייג'ן ורוצים לצאת לעוד מלחמה עכשיו, ויש כאלה ששונאים את אז'רביי'גן אבל חושבים שמלחמה נוספת זה לא פרקטי. לצערי ויתרתי על אזרבייג'ן בטיול הזה, מסיבות קצת מטופשות, אז אני לא יכול להגיד ממקור ראשון איך האז'רים רואים את הארמנים, אבל סביר להניח שבאופן די דומה. סיפור שדי מתמצת את היחס האז'רי לארמנים הוא ב2004, קצין האזרי, באמצע קורס משותף של נאט"ו בבודפאשט (שנקרא partnership for peace, באופן אירוני) קם באמצע הלילה ורצח קצין ארמני אחר שהיה בתוכנית, עם גרזן. אחרי שההונגרים הסגירו אותו חזרה לאזרבייג'ן, תחת ההבטחה של הממשלה האזרית שהוא ירצה את יתרת עונשו בכלא האזרי, הוא התקבל בכבוד גיבורים באזרייבג'ן וקיבל חנינה במקום. אז, אהמ.

אני משתדל להסתכל על דברים באופן אובייקטיבי, כמה שאני יכול, אבל אני מודה שלאור העובדה שאני מכיר רק ארמנים (בירבן פגשתי מחדש את טאני, אשתו של ירבנט, האקולוג שאירח אותי בחוות חוברות באוזבקיסטן [לינק]), אני קצת יותר נוטה להרגיש סימפטייה כלפיהם, והיסטורית, הם באמת קיבלו את הshort end of the stick  פעמים רבות מדי.

כלבים וכבאים בדרך צפונה (זאג)

היעד הבא שלי היה להיכנס לטורקיה, אבל הגבול בין ארמניה לטורקיה סגור מאז שנות התשעים. גם הגבול לאזרבייג'ן סגור (באופן כללי אזרבייג'ן עדיין סגורה יבשתית) ולאיראן אני לא יכול להיכנס, אז מירבן המשכתי צפון מערבה, חזרה לגיאורגיה. הדרך הזו היתה קצת יותר נחמדה, עם נופים יפים לאררט ולאראגט, הר הגעש הגדול השני בארמניה, לילה במפל יפה ושקט ועם העכברים הכי חצופים שאי פעם פגשתי, מעבר בגיומרי, עיירה קטנה וחביבה שבעיקר היתה מלאה בכלבים שחטפה באופן רציני ברעידת אדמה של 88' (הידעתם? בוריס שרבינה, הבחור שניהל את הטיפול באסון בצ'רנוביל, הספיק, לפני שהוא כנראה מת מהרעלת קרינה, להיות אחראי על שיקום ארמניה מרעידת האדמה הכי גרועה בתולדותיה. דרך קשוחה לסיים קריירה). בין לבין שמתי את הטלפון לתיקון (היה ניסיון כושל להחליף בטריה בקחזסטן שbackfired) והתיידדתי עם טכנאי נחמד למדי שם. כמו כן, לחזור לכסילופון ליום זה מוזר.

אגב, אם כבר הזכרנו כלבים – יש ממלללאאאא כלבים בארמניה וגיאורגיה, בעיקר בערים. מה שחתולי רחוב הם לערים במערב, ופרות בהודו, אז כלבים. הם למעשה ממש חלק מהמרקם העירוני והכפרי, בצורה שלא ראיתי מאז טראקיה, בטורקיה. בתוך העיר הם סה"כ סבבה, ובטיבליסי וירבן רובם המוחלט מעוקרים ומחוסנים, ואפשר לדעת את לפי הצ'יפ שיש להם באוזן. שמעתי טענה שבגיאורגיה הצ'יפים הם color coded לפי כמה הם ידידותיים (ירוק- מאוד, צהוב- יום עסאל, יום בסאל אדום- עדיף לשמור מרחק), אבל ייתכן שזו אגדה אורבנית. מחוץ לערים, הכלבים *בממוצע* היו הרבה פחות נחמדים מהכלבים של מרכז אסיה, וקיבלתי הרבה יותר נביחות ממה שקיבלתי בצד השני של הים הכספי, אבל היו גם לא מעט כלבים חמודים שבאו לשחק או לבקש אוכל עם חיוך חביב. אני יכול להגיד שמאוד התגעגעתי ליחס של הכלבים בקווקז אחרי שעברתי ליוון, שם הכלבים *באמת* היו עוינים. בכל מקרה, בעוד שהיו קצת מקרים מעט מבהילים במהלך הרכיבה, לרוב הכלבים הבאמת גדולים ומפחידים היו קשורים, ומי שרץ לנבוח עליך היו כל מיני כלבים פצפונים שלא שמו לב שהם כבר לא בדיוק זאבים מטילי אימה.

מגיומרי יצאתי לרכיבה ביום גשום למדי. ציוד הגשם שלי עבד יחסית בסדר, אבל מאוד לא רציתי לנסות להקים אוהל בגשם – עד שאתה מרים את כיסוי הגשם, האוהל נרטב, וזה לא כיף לישון באוהל רטוב. הסתובבתי ארוכות בכפר ארמני קטן וריק למדי, מחפש איזה גגון סביר להקים תחתיו את האוהל, ומתחיל להיות מיואש יותר יותר. בסוף כשהתייאשתי ועמדתי לצאת מהכפר, בחושך, החלטתי לנסות לדפוק על דלת של בית אחד, לראות אם אולי יש להם אסם או משהו שאני יכול להקים בו אוהל.

הסתבר שהתמזל מזלי, ודפקתי על הדלת של  תחנת כיבוי האש המקומית. המתנדבים (אני חושב שהם היו מתנדבים) אירחו אותי בנדיבות, הזמינו אותי לאכול איתם ארוחת ערב, ובבוקר עזרו לי למצוא את הפנס שלי שנפל לי קצת לפני שהגעתי לשם (או שנגנב, אני לא לגמרי בטוח מה קרה שם. נגיד שהכלב לקח אותו). ללכת לישון יבש ובמיטה זה תמיד בונוס.

כשבאתי לחצות למחרת את הגבול חזרה לגיאורגיה, הגשתי את הדרכון לפקיד, הסתבר שיש בעיה- אני 22 ימים בארמניה, והויזה שלי, ובכן, היתה ל21 יום. אופס. עכשיו, להגנתי בכלל לא התכוונתי להישאר כ"כ הרבה זמן בארמניה, חשבתי שאני אהיה שם שבועיים גג, אז בכלל לא חשבתי על ענייני תוקף, זה פשוט שהתעכבתי קצת, כי… סיבות. אבל מעבר לזה – מי נותן ויזה ל21 יום? מה קרה לחודש?!? אחרי ניסיונות להסביר את עצמי ("אופניים, דברים קורים, אתם יודעים…" וקבלת התגובה, דרך גוגל טרנסלייט, ש"אי ידיעת החוק אינה פוטרת…" וכו', עמדתי בפני שתי ברירות – לשלם קנס של 110 דולר או להיות מגורש מארמניה, כלומר חותמת שחורה לשנה. מאחר שבמילא הייתי בארמניה הרבה יותר זמן ממה שהתכוונתי, ביותר ממובן אחד, ובכן, הבחירה היתה די קלה. עברתי את הגבול, צעקתי על עצמי "and stay out!" והמשכתי לדרכי.

רכבתי בפינה הדרום מערבית של גיאורגיה למשך יום וקצת, לפני שזיגזגתי שוב דרומה. הלילות האלו היו כמה מהקרים ביותר שידעתי בטיול, אבל מאחר שהיה לי די והותר גז, התחלתי להרתיח לעצמי בקבוק חם בלילה, כלומר את הבקבוק הפלסטיק הקשוח של ליטר, אותו הייתי דוחף בתוך מגבת ואז לתוך ה drybag שבו שמרתי את המעיל (איתו במילא ישנתי), ובתצורה הזו הוא איבד את החום שלו באופן הדרגתי מספיק בשביל לשמור אותי חם רוב הלילה. אחת ההמצאות שאני  הכי גאה בהן בטיול.

בפינה הזו של גיאורגיה, קצת לפני הגבול הטורקי, פגשתי גם רוכב גרמני חביב בשם יאן לארוחת בוקר. הוא הצטרף אלי לקפה בזמן שאני ארזתי את הדברים, קישקשנו ארוכות על תשתיות אופניים בברלין וכל מיני דברים אחרים. היה לי ממש נחמד לדבר איתו, אבל הוא היה בדרך לגיאורגיה, אחרי שסיים לחצות את טורקיה, ואני הייתי בכיוון איסטנבול, אז צירפתי אותו לוואטסאפ של הרוכבים באסיה (כן, ברור שיש קבוצת וואסאטפ של רוכבים באסיה), אבל לא ציפיתי אי פעם לראות אותו שוב. ובכן, היו הרבה דברים שלא ציפיתי להם.

המבול

את הגבול לטורקיה חציתי בהתלהבות רבה – גבול אחרון בטיול! יש בערך 1500 ק"מ ביני לבין איסטנבול, אבל אני כבר מריח את הבית. ומעבר לזה, כבר בסבב הראשון מאוד חיבבתי את טורקיה, ובעיקר את הטורקים. היום הראשון התחיל באופן מבטיח, עם כלבים חמודים שמארחים לי חברה בטיפוס על גבעה, חיילים טורקים ממלאים לי בקבוקי מים, טירה עתיקה שמציצה אליי מערוץ יפהפה, ונחמדות טורקית מכה לי בפרצוף באופן מיידי, כשאנשים בצד הדרך פשוט עוצרים אותי לתת לי אוכל ופירות (ומלפפון, אבל אני לא נוטר להם טינה על זה). הקמתי אוהל  בחצי אי שליו באגם שקט. היה  קר, קר מאוד, אבל יפה. הייתי אחרי חודש שהיה, בין אלמטי, טביליסי וירוואן, לא מאוד מוצלח, בלשון המעטה. הרגשתי עייף וכושל, וקצת איבדתי את הדרך. אבל גם בניו זילנד ובמרכז אסיה, החודש הראשון היה הקשה ביותר, ואחריו דברים השתפרו משמעותית. אבל אני מרגיש שעכשיו, כמו שקרה כשהגעתי לאי הדרומי של ניו זילנד ולטג'יקיסטן, עכשיו דברים הולכים להשתנות. אני שוב בדרכים, ושוב בטורקיה, עם הכנסת האורחים הטורקית, והנוף של אנטליה שהיה הרבה יותר מרשים ממה שדמיינתי, והדברים הולכים להשתפר שוב.

יומיים לאחר מכן, ה-7 באוקטובר קרה.

העברתי את היום ברכיבה על אופניים מקארס לכיוון Ani, הבירה הארמנית העתיקה.  ובהדרגה, עם כל בדיקה של הטלפון, ועוד הודעה בוואטסאפ, ועוד מבזק, התחלתי להבין את היקף הזוועה. ובכן, אני אומר "להבין", אבל זה שקר. לא יכולתי להבין מה קרה, זה היה בלתי נתפס. באותו רגע, לבד באמצע שום מקום, אפילו לא רציתי לנסות. אז אני יכול לומר שביליתי את היום לשמוע על איך סוף העולם הגיע אל המקום שאני קורא לו בית. עבור חלק מהאנשים, הרבה יותר מדי אנשים, וילדים, זה היה באופן מילולי. אבל במובן הרחב, הוא הגיע לכולם.

עדיין הסתובבתי בעיר Ani, כי כבר הייתי שם. פעם זו היתה בירה מפוארת של אימפריה איזורית חזקה, ועכשיו כל מה שנשאר זה כמה חורבות במדבר. ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על המטאפורה שבדבר. הייתי על גבול טורקיה-ארמניה, והאדמה הייתה ספוגה בדם במשך מאות שנים, עוד לפני רצח העם הגדול הראשון של המאה ה-20, קראתי על זה רבות. קראתי על הרבה מלחמות וזוועות במהלך מסעותיי. אבל זה מרגיש אחרת כשההיסטוריה קורית לך ולאנשים שיקרים לך.

יחד עם הצער, והכעס, והניסיון להתמודד עם להיות כל כך רחוק ובודד ברגע הזה, הייתי צריך גם ולהבין ולהחליט מה ההשלכות המעשיות של כל זה בשבילי. בתור התחלה, הבנתי שאני לא הולך להגיע לאיסטנבול. היה ברור שמתישהו בעתיד הקרוב להחזיק דרכון ישראלי בטורקיה הולך להיות… לא בטוח. הרבה מהטורקים הם חילונים, ואין להם ממש עניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני, חלקם אפילו תומכים בישראל, אבל יש הרבה מאוד שלא אוהבים ישראלים, בלשון המעטה. כמובן שהתחלתי להגיד שאני מקנדה מאז שעות הבוקר, כשהחדשות התפרסמו, והיה ברור לאן זה הולך. המבטא שלי מספיק קל בשביל שמי שאנגלית היא לא שפת אם שלו לא ישים לב אליו, וכולם אוהבים את קנדה, אז לא הרגשתי בסכנה מיידית. אני לא בטוח אם זה היה כיסוי מספיק סביר בשביל לחצות את כל טורקיה, כי מדי פעם כן צריך להציג דרכון במלונות, אבל כנראה שהייתי מסוגל למצוא פתרונות.

אלא שגם אם הייתי חושב שזה מספיק בטוח בשבילי, אני לא אי. יש אנשים שדואגים לי, ובאותו רגע היה לי ברור שיש להם מספיק ממה לדאוג ממנו בלי הידיעה שאני במדינה שאני צריך להחביא את הזהות שלי בשביל להיות בטוח. אז הבנתי שאני אצטרך לעזוב את טורקיה, בהקדם האפשרי, וללכת למקום אחר.

הייתי רוצה להגיד שזה משהו שהבנתי וקיבלתי באופן מיידי, אבל ביום הראשון, כשעוד לא הבנתי עד הסוף מה קרה,  עוד ניסיתי לחשוב על דרכים להמשיך בטורקיה, כי לקבל את זה שאני לא הולך להגיע לאיסטנבול כן היה לי קשה. אני יודע שזו מחשבה מאוד אנוכית להתמקד בה באותו רגע. אבל השנה וחצי הזו לא ממש הלכה לפי התכנון שלי, בלשון המעטה. יחד עם כמה הרפתקאות נהדרות באמת, וימים ורגעים שלא אשכח, חוויתי תקופות קשות מאוד. ואני צריך להודות שהרגשתי שאני צריך לסיים את הטיול הזה עם "ניצחון". כבר השלמתי עם זה שאני לא עומד לחצות את אסיה, לפחות הפעם, אבל לחצות את טורקיה ולסיים באיסטנבול, שם התחלתי את הטיול הזה, הרגיש כמו איזה קו סיום נכון לשאוף אליו, שיש לו משמעות. בלי העוגן הזה, הרגשתי די חסר מטרה. אז הייתי צריך קצת זמן כדי לעכל גם את זה, אבל עד  ה-8 באוקטובר כבר היה לי ברור שלאן שאני לא אלך מפה, הכיוון הכללי הוא החוצה.

אבל לאן בדיוק? מה הצעד הבא? החלטתי לא להחליט לזמן מה, ולהמשיך לנסוע דרומה עד שאגיע לאוגדור (Iğdır), עיירה טורקית בינונית שני ימי רכיבה דרומית לAni, איפה שכבר מצאתי מארח שנראה נחמד מקאוצ'סרפינג, ושם להחליט מה הלאה. היתה אמורה להגיע סופה בעוד יומיים, ולא רציתי למצוא את עצמי בחוץ בגשם, ורציתי גם להגיע לאררט ולראות אותו מקרוב, אבל בעיקר הייתי צריך למצוא איזה מחסה מהמבול, זה הפיזי וזה שלא. הנחתי שיש לי עוד קצת זמן עד שדברים באמת יחמירו, וחשבתי ששני ימי רכיבה במדבר גם יהיו זמן טוב בשביל לעבד דברים, ושני הדברים התבררו כנכונים.

היומיים הבאים היו תערובת של עצב, כעס, בדידות, עצירות לבכות בצד הדרך פעם או פעמיים, קבלת הודעות תמיכה נוגעות ללב מאנשים יקרים מאוד שפגשתי בדרך, ניסיונות בכל זאת קצת להתנתק. זו הרגישה כמו רכיבת פרידה- לא היה ברור לי לאיפה ואם אני ממשיך, אבל לפחות הטיול כמו שחשבתי שיהיה נגמר בבירור, והרבה דברים אחרים גם. אבל בתור רכיבת פרידה, ובכן, הייתי יכול לקבל רכיבות ונופים גרועים יותר מהרי געש חשופים או מושלגים לאורך דרך מדברית שקטה.

הגעתי לאוגדור ממש לפני הגשם, ונשארתי עם אימרה (Emrah), ד"ר ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטה המקומית של אוגדור (וחילוני אדוק), שחולק דירה עם סבתא שלו (הדירה היא דווקא שלו, מהאוניברסיטה, הוא הזמין אותה לגור אצלו אחרי שבעלה/סבו נפטר). זו היתה עיר מקלט טובה מאוד, ביותר מובן אחד יותר, הרבה יותר ממה יכולתי לקוות לו. היו לנו שיחות מעניינות ואכלתי אוכל מצוין (בכל זאת יש סבתא טורקית בבית), וביליתי ערב מהנה למדי בלדבר על קידום אופניים ותכנון עירוני איתו ועם חבר שלו, סרג'ין, פעיל סביבתי שעובד בעירייה ורוצה להתחיל לקדם תחבורת אופניים באיגדיר. ניסיתי לדחוף לתוך השיחה את כל הידע והעצות שהיו לי בנושא, אז היה הרבה על מה לדבר 🙂 בבוקר למחרת, לפני שיצאתי לדרך, סרג'ין בא והראה לי שרטוט מחדש שהוא עשה ב-StreetMix, התוכנה שסיפרתי לו עליה, של הרחוב שישבנו בו ודיברנו עליו אתמול, ואני לא יכול להסביר כמה זה שימח אותי.

אחרי שבדקתי במהלך היומיים האלו אם אני יכול אולי לעבור לנאחצ'יבן, האקס-טריטוריה המוזרה של אז'רבייג'ן בין טורקיה לארמניה (והסתבר אני לא יכול), החלטתי שהדבר היחיד הגיוני הוא לחזור לגיאורגיה, ואז… טוב, נראה משם. אז הגיע הזמן לזאג נוסף.

הודיתי עמוקות לאמרה ולסבתא שלו, לקחתי אוטובוס חזרה לקארס, ומשם אוטובוס נוסף לארדהן. מאחר שנראה שלבינתיים ארדואן מתכוון לשחק את המתווך ולא את הפירומן, הנחתי שיש לי עדיין עוד כמה ימים לצאת מטורקיה. החלטתי לא לחזור בדיוק באותה דרך שהגעתי, ולקבל את ההמלצה של אימרה, לרכב דרך איזור של הים השחור אל באטומי, עיר הנמל של גיאורגיה. היום הראשון של הרכיבה היה די תפל, ממגוון סיבות, עד שחציתי את הפאס ופתאום ראיתי רכס הרים מרשים ומפתיע מולי- מסתבר שאני רוכב דרך האיזור של הקצ'קר. שכחתי מזה לגמרי. היומיים הבאים היו יפים למדי, בנוף שהשתנה בין עמקים ירוקים למדבר לאגם מלאכותי מרהיב ולבסוף, לקראת הים השחור, שדות של שיחי תה שכיסו את כל הגבעות מסביבי.

בעלייה האחרונה לפני הים השחור התקשיתי להתקדם, כי זה היה יום ראשון, וכל כמה זמן נתקלתי בחבורה של טורקים שסימנה לי להצטרף אליהם לאכול או, בעיקר, לשתות משהו. באחת מהפעמים הם רצו להצטלם איתי, ואז אחד מהם ביקש שאני אניח את הבירה לפני שאנחנו מצטלמים, כי הוא לכאורה מוסלמי, והוא לא יכול להצטלם עם אלכוהול בתמונה D:

הצטערתי למדי שאני לא יכול להמשיך במדינה הנפלאה הזו, הנדיבות הטורקית היא באמת דבר יוצא דופן. כמובן שבימים האלו עברו לי בראש מחשבות שתהו האם האנשים הנחמדים האלו היו כאלה נחמדים אלי אם הם היו יודעים שאני ישראלי ולא קנדי. ואני חושב שרובם, בטח הצעירים עם הבירות, אכן היו ממשיכים להיות נחמדים אלי. אמרה וסינאן (החבר שלי מאיסטנבול) טענו שניהם שעם רוב האנשים, ובטח עם כל מי שבענף התיירות, לא תהיה לי בעיה. ואני לא לחלוטין בטוח שהם טועים. אני יודע שזה משהו שקשה לדמיין כאן ועכשיו, אבל לרוב האנשים בעולם באמת לא אכפת מהסכסוך הישראלי פלסטיני, אם הם בכלל יודעים שהוא קורה. בכל השנה וחצי הזו, כשאמרתי שאני ישראלי, הרוב המוחלט של האנשים הגיב ב"אה, סבבה" או, למרבה הקרינג' האישי שלי "או, כן, תל אביב!" (כן, ירושלים, בירת מדינת ישראל, היא רק אחת הערים העתיקות בעולם וקדושה לשלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות, כולל לשלכם, אבל באמת למה שתכירו אותה, בואו נדבר על עיר החוף ההיא). ויש משהו באופניים שגורם לרוב האנשים פשוט להיות נחמדים יותר.

וגם אם הייתי מקבל מהם תגובה עוינת, האם אומר שהם אנשים רעים? אני לא יודע. לא נתקלתי בסיטואציה כזו בטיול, ואני לא יודע איך הייתי מרגיש אחריה. אבל אם אחד מהאנשים שפגשתי, אחרי שהוא אירח אותי/הזמין אותי לבירה, היה מגלה שאני ישראלי, והיה מגיב כלפי באופן עוין (אבל לא אלים. את זה אי אפשר לגשר), אני רוצה לקוות שהייתי עדיין מסוגל לחשוב עליו כאדם טוב, שהאינסטינקט הראשון שלו למראה איש זר היא להציע לו לחלוק איתם כוס בירה או לחם, אבל שגם נחשף למרבה הצער ליותר מדי דברי שטנה שהוא מעולם לא טרח לחשוב עליהם לעומק. יכול להיות שאני נאיבי להחריד פה, ואני בטח לא יודע מה באמת הייתי מרגיש בסיטואציה כזו, כי לא הייתי בה. אבל תמיד כדאי לזכור שאנשים זה דבר מורכב.

אחרי לילה על גבעות התה שמעל הופה (Hopa), חציתי את הגבול לגיאורגיה ב16 לאוקטובר. עשיתי את דרכי לבאטומי, מצאתי הוסטל נחמד בשם קארבי עם חתול נחמד אף יותר בשם קארבי שבא להתכרבל איתי ללילה, והלכתי לישון. למחרת בבוקר קמתי לגלות שהמועצה לביטחון לאומי הוציאה הנחיה רשמית לכל הישראלים לצאת מטורקיה במיידי. אני מניח שהייתי אמור להרגיש תחושת ניצחון על זה שיצאתי בדיוק בזמן, אבל תחושת ניצחון באותו רגע, כמו לכולנו, was in short supply.

פוסט הבא

סיבוב הדרן בקווקז, מעבורת מוזרה בים השחור, ומסיימים את האודיסאה הזו באתיקה (או לפחות קרוב מספיק).

טוב, אז אחרי הפסקה ארוכה, שבנו לכתוב קצת. יש לי שלוש מדינות לחצות, אבל אף אחת לא מצדיקה פוסט משלה- על אוזבקיסטן כבר כתבתי, ואת קירגיסטן וקזחסטן אני לא מבין מספיק. אבל כן יש חודש וקצת של הרפתקאות, ובתכל'ס זה היה חודש מוצלח, אז בוא נצא לדרך שוב?

שוב אוזבקיסטן – נמסים בפרגנה ורכיבה אל תוך הלילה

אחרי שסיימתי את הסיבוב שלי בפאמיר, יצאתי לעוד טרק של כמה ימים בהרי הפאן, יפייפה וקשוח למדי, שקצת השמיד לי את הסוליות של הנעליים [לינק].

כשחזרתי לדושנבה, היה לי ברור שכבר אין לי זמן לרכב החוצה מטג'יקיסטן במגבלת הויזה, וגם לא הייתי נלהב לרכב חזרה את החלק מהדרך שכבר רכבתי (ספציפית הטיפוס ל"מנהרת המוות"), אז העמסתי את האופניים למיניבוס ונסעתי לקוג'אנד (khujand, לשעבר לנינבאד), עיר בצד הטג'יקי של עמק פרגנה, קרוב לגבול האוזבקי, והתחלתי לרכב משם. זה היה הדילוג היחיד שלי בחצייה של מרכז אסיה, אבל אם הגבול בין טג'יקיסטן לקירגיסטן היה פתוח, הייתי חוצה שם מזמן, וממשיך באופן רציף, ולעשות סיבוב בפאמיר די כיסה את הקילומטרז' החסר. אבל בגלל שהגבולות בין קירגיסטן וטג׳יקיסטן היו סגורים (למעשה נפתחו שבועיים אחרי שעזבתי את הפאמיר), הייתי צריך לעבור מאחת לשניה דרך אוזבקיסטן, וספציפית דרך עמק פרגנה.

עמק פרגנה הוא הbread busket של מרכז אסיה- כנראה האיזור הכי פורה מבחינה חקלאית בכל הסביבה, ובהתאמה, אחד האיזורים הכי צפופים מבחינת אוכלוסייה. רובו נמצא באוזבקיסטן, ולמרות הקרבה שלו לפאמיר, מדובר באחד האיזורים הכי חמים שיצא לי לרכב בהם. אלוהים, כמה היה חם בעמק פרגנה. אני לא בטוח אם זה היה יותר גרוע מגל החום שהייתי צריך לרכב דרכו באיטליה, אבל זה היה מאוד מאוד גרוע, שילוב איום של חום ולחות שלא הרפו גם בלילות. הדבר היחיד שאני יכול להגיד לזכותו הוא שבשניים מתוך שלושת הלילות שביליתי שם, אנשים פשוט הזמינו אותי לישון אצלם בבית. אחד מהם פשוט רכב לידי על קטנוע מיד לאחר הגבול והציע לי לבוא אליו. האמת שהיה לי מזל פעמיים, כי הבחור הזה, רוסטם, למעשה בדיוק היה בחופשת מולדת קצרה בבית, אחרי למעלה מתשעה חודשים של עבודה ברוסיה.

כמו שזה נראה, ערי רוסיה נבנות בידיים מרכז אסייתיות, והדיבור הוא שאוכל אוזבקי זה *ה*דבר עכשיו במוסקווה. קצת בדומה לאנגליה, האימפרייה הרוסית התכווצה במימדים, אבל משכה איתה חזרה פנימה חלק ניכר מהנתינים לשעבר, מינוס החלק של לתת להם אזרחות. הסטטיסטיקות משתנות משנה לשנה וממדינה למדינה, אבל מיליוני גברים ונשים ממרכז אסיה באים לעבוד ברוסיה, בבנייה, מסעדנות, סיעוד או כל דבר אחר שישלמו להם עליו. המספרים משתנים בין כתבה לכתבה, אבל נראה שאנחנו מדברים על משהו כמו חמישית (!!!!) מהאוכלוסיה של טג'יקיסטן וקירגיסטן שנמצאת בכל רגע נתון ברוסיה, והכלכלות של שתי המדינות די תלויות במשכורות של המהגרים האלו, שנשלחות ברובן הביתה.

מי שמעניין אותו, יש כתבה מאוד מעניינת ועצובה על ההשלכות של ההגירה של חמישית מהאוכלוסיה (ובטג'יקיסטן זה כמעט אך ורק גברים) על האנשים שנשארים מאחור. בוא נגיד שמנהיגי דת בטג'יקיסטן הרגישו צורך להוציא הנחיה שאוסרת להתגרש בהודעת סמס.

רוסטם הוא אוזבקי, והכלכלה של אוזבקיסטן מספיק גדולה כדי להשאיר כמה אנשים בבית, אבל גם הם כאמור יוצאים לרוסיה בהמוניהם (או, מעט במפתיע, לקוריאה הדרומית. יש לאוזבקיסטן יחסים מסחריים טובים עם קוריאה, רואים את זה בכמות מכוניות הקיה ברחוב).

מהצד שלי, פעמים רבות יצא לי לדבר/להתארח עם משפחה שבה זוג מבוגר מגדל נכדים צעירים ונמרצים, כי ההורים של הילדים האלו עכשיו ברוסיה. אבל במקרה הזה היה מזל, כאמור, ותפסתי את רוסטם כשהוא היה בבית, והוזמנתי אליו, ויכולתי לעשות מקלחת דלי מאוד נחוצה ולישון עם מאוורר.  היה מאוד חמוד לראות אותו עם המשפחה שלו, הוא בבירור היה מאוד מאושר לבלות זמן עם הבנות שלו.

גם למחרת התארחתי אצל זוג נחמד, אבל הימים בין לבין היו זוועה מיוזעת. בצהרי היום השלישי שלי בעמק פרגנה, אחרי שקמתי שוב ב04:30 לפנות בוקר ורכבתי 60 ק"מ עד לצהריים הגעתי לפרגנה סיטי, המוח נוזל לי מהאוזניים ותחושת שריפה בזרועות למרות קרם השיזוף שמרחתי בנדיבות. אחרי שהתמצקתי מחדש במזגן של איזה בית קפה, הבנתי בייאוש רב שנותרו לי 120 ק"מ עד אוש, העיר בצד השני של העמק, ונקודת הכניסה שלי לקירגיסטן. שזה אומר עוד אחר צהריים אחד, לעצור ללילה ויום שלם נוסף בשמש למחרת. המחשבה היתה בלתי נסבלת. ואז מחשבה אחרת באה אחריה- או שאולי לא תעצור ללילה?

החלטתי שמאחר שבפרגנה אין באמת נוף ששווה להתעכב עליו, רק אובך, ואני לא מפספס שום דבר ברכיבה בלילה, עשיתי הצטיידות קצרה באוכל, סוכרים זמינים רבים, שני משקאות אנרגיה (מה שאני אף פעם לא שותה) ומשקפי עבודה שקופים (כי אי אפשר לרכב עם משקפי שמש בלילה, ויש מלא אבק באויר) ויצאתי לדרך. 

אין באמת מה לספר על חווית הרכיבה עצמה. המשיך להיות חם ומיוזע עמוק אל תוך הלילה, אבל לפחות לא ניצלתי בשמש. בשלב מסוים הייתי חייב לעצור לישון קצת, כי העיניים התחילו להיסגר תוך כדי רכיבה ופשוט נטרקתי לרבע שעה של חלומות מידיים. שלושים הקילומטרים האחרונים, שהיו בעלייה (אוש יושבת על גבעה) נגד רוח נגדית קלה, הרגישו כאילו כל קילומטר הוא ארוך יותר מוקדמו, והתחלתי לחשוב שאני הדגמה חיה לפרדוקס של זינו, בכך שאני מתקדם
ומתקדם אבל לעולם לא אגיע.

אבל בסופו של דבר חציתי את הגבול, הגעתי אל העיר, עשיתי צ'ק אין להוסטל עם מזגן, הצטרפתי אל פין (הבחור האוסטרלי מהפוסט הקודם, שהגיע לשם לפני יומיים), לארוחת בוקר מפוארת, ולאחריה נפלתי לחמש שעות שינה, שממש לא הפריעו לי להירדם גם בלילה. אין לי מושג איך אנשים שעושים מירוצי אולטרא שורדים את רכיבות בלי שינה. מבחינתי זו היתה חוייה מעניינת למדי שאני אשתדל לעולם לא לחזור עליה.

חוצים את קירגיסטן

אוש (Osh) היא נקודת הסיום/ההתחלה של הpamir highway, ואם הגבול היה פתוח, שם הייתי מסיים את המסע שלי של הפאמיר. יש לה היסטוריה מורכבת ומעניינת, ולפעמים גם טראגית- היא היתה המרכז של המהומות האתניות שהתרחשו בצד הקירגיזי של עמק פרגנה ב2010 בין אוזבקים לקירגיזים, שגבו כמה את חייהם של כמה מאות אנשים (אחד הדברים שאנשים נוטים להאשים בהם את העיפרון הגדול של סטלין, אבל כאמור, זה לא בהכרח נכון). בכלל, כיום מדובר במקום די רגוע, אבל לעמק פרגנה היסטוריה עכשווית די קשה באופן כללי- ב2005 התרחש באנדיג'ן, עיר אוזבקית מצפון לאוש, טבח מזעזע למדי. הטריגר היה ניסיון חמוש של תושבים מקומיים לחלץ כמה מתושבי העיר מהכלא, שנענה בשליחה של כוחות צבא שלפי עדויות טבחו באוכלוסיה המקומית בלי הרבה הבחנה בין חמושים לאזרחים שפשוט נקלעו לאיזור. הקונטקסט הכללי היה הרצון של איסלאם קארימוב, הדיקטטור דאז של אוזבקיסטן, לחסל כל שמץ של רדיקליזם איסלמי (עמק פרגנה הוא איזור שמרני ומוסלמי יותר מיתר אוזבקיסטן), וזו היתה הזדמנות כנראה להראות שהוא לא משחק משחקים. אני מאוד מציע, למי שרוצה לקבל תמונה יותר עמוקה של האיזור, לקרוא את  restless valley של פיליפ שישקין, עיתונאי אמריקאי ממוצא רוסי, שכתב הרבה על האיזור.

אוש עצמה היא לא עיר אטקרטיבית בעיני, אבל יכול להיות שזה קשור לחום הכבד ששרר שם וגרם לי לרצות לצאת משם להרים כמה שיותר מהר. אחרי שעשיתי שם את סיור הליכה מודרך טוב במפתיע, דיוושתי את דרכי מעבר לנהר לג'לאל עבאד, העיר הגדולה השניה באיזור, ותוך כמה ימים מצאתי את עצמי בתחתית הפאס הראשון שלי בקירגיסטן, בחברת אלכס, רוכב שוויצרי חביב שפגשתי בעמק פרגנה ונפגשנו שוב במקרה בדרך. העלייה לפאס לקחה יום שלם, והיתה כנראה היום השלם הקצר ביותר בכל השנה הזו (31 ק"מ בחמש שעות pedal time), אבל סה"כ היה סבבה, וזרמתי עם ההצעה של אלכס להישאר בקרבת הפס לישון, מה שזיכה אותנו בשקיעה יפה וזריחה מהממת.

נפרדתי מאלכס בקאזארמן (kazarman), עיירה קטנה באמצע שומקום- הוא רצה להמשיך קדימה, ואני הייתי צריך עוד כמה שעות. שנינו כיוונו אל הסונקול (song kul), אגם בלב ההרים של קירגיסטן, אבל נתתי לו פור.

בפוסט על טג'יקיסטן הזכרתי את הדרך הסינית המופלאה שרכבתי עליה בקירגיסטן, וזו היתה הדרך השעליתי עליה מקאזארמן. וזו היתה דרך מופלאה למדי. אחרי שבועות של רכיבה בדרכי עפר או כבישים משובחים, פתאום מצאתי את עצמי על דרך שכמו שפין הגדיר את זה puts the silk in the silk road. כרוכב אופניים, אתה לומד להעריך גימור מקצועי של אספלט חדש. הדרך עצמה עברה בקניון יפייפה, מתחשבת רק באופן חלקי בטופוגרפיה (תחילתה נבנתה על גשר שלא חצה את הקניון כמו שפשוט נבנה בתוכו), והדבר הטוב ביותר- היא היתה ריקה לחלוטיייייוןןןן. זה היה קסום, לרכב על כביש שכזה לבד לבד. הסיבה לכך היתה שלמעשה זו רק חלק מפרוייקט גדול יותר, שאמור לחבר את בישקק (הבירה) לג'לאל עבד ואוש, אלא שהבנייה של חלק שמתחבר במנהרה לג'לאל עבד (מנהרה מתחת לפאס שעברתי עם אלכס, למעשה) טרם הסתיימה, אז הכביש המהיר מסתיים כרגע בשום מקום. כלומר, בקאזארמן, שזה אותו דבר. בכל מקרה, תענוג, אחד הרכיבות הנהדרות שהיו לי במרכז אסיה.

בשלב מסוים הכביש השתנמך לכביש רגיל, ואחרי שתפסתי מחסה ללילה בחורבות ישנות (אין לי מושג כמה עתיקות, כנראה שלא מדובר על משהו עתיק במיוחד, אבל זריחה מהממת), נפרדתי מהכביש התחלתי לטפס לסונקול בדרך עפר מתמשכת. אחרי יום טיפוס הגעתי לפאתי הרמה של הסונקול, והקמתי את האוהל רגע לפני הגשם. האוהל עצמו כבר לא לחלוטין עמיד לגשם, אבל זה מה יש. הזריחה, שוב, היתה עוצרת נשימה.

למחרת, אחרי שביליתי את הבוקר בלחכות שהגשם יעבור, ואחרי קצת לחימה בבוץ שהזכירה את הפאס הארור ההוא בטג'יקיסטן, באתי לעצור להסתתר ממטח נוסף באיזה יורט של רועים מקומיים, ופגשתי שם במפתיע את אלכס, שהתארח שם ללילה.

אחרי ארוחת צהריים עם המשפחה הממש נחמדה שהיתה שם, המשכנו לאיזור היותר "תיירותי" של הסונקול, ונשארנו לשני לילות על שפת האגם במחנה יורטים של משפחה נחמדה אחרת. אלכס נשאר כי הוא רצה קצת לשוטט באיזור, אני נשארתי כי לא יכולתי להכחיש שנראה שהצטננתי, ואני צריך לנוח לאיזה יום. באסה, אבל יש מקומות גרועים יותר לבלות בהם יום מחלה מאשר ביורט עם מיטה ונוף חלקי לסונקול. הרתחתי לעצמי בקבוק חם כל כמה זמן וישבתי במיטה וכתבתי את רוב הפוסט על טג'יקיסטן.

למחרת, אחרי שהתאוששתי באופן יחסי, עשינו את דרכנו מטה חזרה, אל נארין. אלכס שוב יצא לדרך למחרת, ואני שוב הייתי צריך לטפל בלוגיסטיקות (התכוונתי לפרסם פוסט, אבל היו כמה דברים שנשברו), אז נשארתי יום נוסף (וגם, עד כמה שחיבבתי את אלכס, הרגשתי שמיציתי את השותפות שלנו לבינתיים). היעד הבא היה קאראקול, דרך מסלול שנקרא הטיאן שן טרוורס, ובזמן שהתארגנתי שם, פגשתי את סים (siem), בחור הולנדי צעיר (23), והסתבר שגם הוא יוצא לקאראקול למחרת, אז החלטנו לשתף כוחות (ומסתבר שגם עליו עשו כתבה).

הרכיבה לקאראקול היתה גם היא מרהיבה למדי, במיוחד היום הראשון והרביעי, ועברה בכמה מהאיזורים הכי נידחים שיצא לי לרכב בהם. זה מדהים כמה הרים מושלגים ואימתניים פשוט מונחים להם באופן אקראי בקירגיסטן. סים התגלה כשותף מוצלח למדי, ונהניתי מהחברה שלו, היה מצחיק למדי, אם כי כרגיל, במהלך היום בעיקר ראיתי את הגב שלו. נהניתי גם מהרוח הגבית הקיצונית שחווינו בעלייה בעמק, שבשלב מסוים החלטתי לנצל כדי להפוך את עצמי מרוכב אופניים לסירת מפרש (ללא ספק אחד הוידאוים האהובים עלי בטיול הזה). מי שלא נהנה מהרוח היו כל הרוכבים של הsilk road MTB race ( או ה SRMR בקיצור), אירוע שמתרחש כל שנה בקירגיסטן ומביא אליו רוכבי בייקפאקינג קשוחים מכל העולם. 1400 ק"מ בשבוע ומשהו, עליות משוגעות, דרכים עוינות, שלוש שעות שינה בלילה, וכל השיט הזה של אנשים שמרגישים את הצורך לדחוף את עצמם לקצה כדי לבדוק איך הנוף משם. וכן, אני יודע שזה נשמע מוזר לשמוע את זה מבנאדם שרק לפני כמה פסקאות סיפר על איך הוא רכב כל הלילה כדי להימנע מגל חום ממיס עצמות, אבל זה שונה, תאמינו לי. יש סבל בטיול שאני עושה לפעמים, אבל הוא incidental, לא inherent. בכל מקרה, כמעט כל אחד ואחד מאותם עשרות (למעשה מאות, במאות הנמוכות) מהרוכבים שעברו על פנינו הרגיש צורך לעצור לדבר איתנו ולקלל את הרוח הנגדית הנוראה שהוא חווה, ואני לאט לאט עברתי מאמפתיה רבה, לאדישות, ללהתאפק  מלהגיד  "רוח נגדית? על איזו רוח נגדית אתה מדבר? אצלי הרוח היא גבית, תבדוק את האופניים שלך". ואין מה לומר, אמצע שום מקום בקירגיסטן מרגיש קצת פחות פראי והרפתקני אחרי הרוכב עטוי הלייקרה השבעים ושבע שחולף על פניך באותו יום. 

בסופו של דבר, אחרי כמה ימים של טיפוס הדרגתי ואז עוד שעתיים של עלייה קצרה וקשוחה לפאס האראבל, רכיבה ברמה מרהיבה שהצדיקה את כל העלייה הזו, ואחרי שקפאתייייי מקור בירידה ובלילה, הגענו לשפת אגם האיזיקול, והרכיבה לאורכו עדיין זכורה לי כאושר גדול.

הגענו לקאראקול, שם שוב פגשתי את פין (הבחור כאמור רוכב מהר אבל עוצר להגיש עבודות באוניברסיטה), והחלטנו לצאת שלושתינו לטרק קצר בהרים מעל קאראקול.

בקאראקול, לפני שיצאתי, עשיתי עוד סיור הליכה, שהודרך על ידי מדריכה צעירה ומוסלמית. הסיור עצמו לא היה מוצלח במיוחד (היא היתה מאוד חביבה, אבל יכולות ההדרכה שלה היו ברמה של מש״קית ת״ש בתרבות יום א׳), אבל השיחה תוך כדי הליכה היתה מרתקת, כי יצא לי קצת לשמוע איך זה לנסות להתאסלם בחברה פוסט סובייטית. אני ציפיתי שזה ייתפס כאיזו חזרה אל השורשים (למרות שכמו שפיליפ שישקין כתב, Islam always sat very lightly on the Kyrgyz people), אבל זה מורכב יותר. בעוד שקירגיסטן היא יותר דמוקרטית וחופשית משכנותיה, והיחס לאיסלם הוא פחות נוקשה, עדיין אי אפשר לבוא לאוניברסיטה עם כיסוי ראש ויש הרבה סטריאוטיפים שצריך להתמודד איתם. למעשה, בבית הספר עדיין יש שיעורי אתאיזם, למרות שבמקרה שלה, זה היה קצת גול עצמי, כי זה מה שגרם לה להתחיל לשאול מי זה בעצם האלוהים הזה שאתם טוענים שלא קיים. המאבק הכי קשה שלה היה עם ההורים שלה, שממש התנגדו להתאסלמות שלה, וחששו שזה יפגע בעתיד שלה "ואיך תמצאי זמן להתפלל 5 פעמים ביום עכשיו שאת סטודנטית", והיא סיפרה שחברים אחרים שלה שהתאסלמו מקנאים בה, כי ההורים שלהם בכלל אסרו עליהם ללכת למסגד. אז במקרה שלה ההתאסלמות בכלל לא היתה חזרה לאיזה שורשים, ולמעשה היא בדקה עוד כמה דתות, אבל התאסלמה כי היא פגשה כמה מוסלמים מצריים שהיו לדבריה האנשים הנחמדים ביותר שהיא פגשה, וכשהיא שאלה אותם למה הם כאלה נחמדים, הם אמרו לה שזה חלק מהאמונה שלהם כמוסלמים. שזה נראה לי לקח חשוב שדתות רבות שכחו – אם אתם רוצים שאנשים יאמצו את הדת שלכם, תהיו נחמדים אליהם.

קזחסטן (ועוד קצת קירגיסטן)

מקאראקול יצאתי ראשון, בעוד שסים ופין נשארו עוד קצת, לכיוון היעד האחרון שלי במרכז אסיה- אלמטי, קזחסטן. כמובן שהם השיגו אותי כעבור ימים בודדים, וגם השאירו אותי מאחור. האם ציינתי שאני הרוכב האיטי ביותר במרכז אסיה? בכל מקרה, הצד הקירגיזי הפעם היה קצת מאכזב, אבל הצד הקזחי היה מרהיב למדי, עם מדבריות רחבי ידיים מנוקדים בהרים שחורים נישאים וכמובן קניון שארין, אחד הקניונים העמוקים בעולם, ומקום יפה בפני עצמו.

---

אין לי הרבה מה להגיד על קזחסטן כמדינה מאחר שהייתי בה יחסית מעט זמן, אבל מה שאני כן יכול להגיד זה שאני מוצא את זה מאוד אירוני שסשה בארון כהן בחר בה כמדינה של בוראט, כייצוג של איזו מדינת עולם שלישי מפגרת, בעוד שבפועל מדובר במדינה הכי מודרנית ומתקדמת בכל מרכז אסיה. אני הרגשתי את זה באופן מיידי בזה שברגע שעברתי את הגבול מקירגיסטן – אחרי יומיים של דרכי עפר לא נעימות, פתאום מצאתי את עצמי על כביש סלול שהביא אותי כל הדרך לאלמטי. אפילו הדרך הצדדית היפה שרכבתי עליה, ולא ראיתי כמעט רכבים עד שממש התקרבתי לאלמטי, דרך שבכל מדינה אחרת באיזור היתה בלי ספק עפר וחצץ, היתה סלולה למדי. תענוג.

וזהו, הגעתי לסוף הדרך במרכז אסיה. אבל עוד היו לי כמה ימים לבלות באלמטי. אלמטי עצמה היא עיר יחסית נעימה, עם שדרות רחבות ומכוסות עצים, בתי קפה לרוב, רכס הרים מושלג ודרמטי שמתנוסס מעליה ואה, כן – שבילי אופניים מרובים! כל הדרך מפאתי העיר עד להוסטל שלי עשיתי על שביל אופניים יפה ונעים. אומנם דו כיווני, אבל אף אחד לא מושלם. כששאלתי את המארח שלי מwarmshowers איך אלמטי קיבלה את הרשת היפה הזו של השבילים, הסתבר שהיה איזה רוכב קזחי מפורסם בטור דה פראנס שהלהיב את הקזחים על אופניים, ומאז זה צבר פופולריות, ויחד עם זה גם דרישה לתשתיות. בישראל זה לא עבד בינתיים, החיבור בין פנאי לתשתיות, אבל נו.

כן הייתי חייב לבקר בבישקק, גם כי הזמנתי לשם כמה השלמות ציוד, וגם כי רציתי לראות את המקום שבו כמה מהאירועים הדרמטיים של restless valley התרחשו. כמה ממדינות הגוש הקומוניסטי  עברו מהתקופה הקומוניסטית באופן ישיר לדיקטטורה רגילה (אם כי טג'יקיסטן עברה קודם דרך מלחמת אזרחים). מדינות אחרות עברו דרך מהפכה אחת ששינתה דברים באופן מהותי, כמו בגיאורגיה ב2003 ובאוקראינה ב2014. קירגיסטן, ב30 שנים האחרונות, עברה 3(!) מהפכות. אני פחות בקיא באחרונה, שהתרחשה ב2020, אבל הראשונה סילקה את המנהיג הראשון של קירגיסטן, פיזיקאי בשם Askar Akayev, שהיה מין מועמד פשרה בין הסיעות השונות של המפלגה הקומניסטית. במקרה שלו הוא לא היה איזה רודן אכזרי, הוא פשוט הואשם בשחיתות ונפוטיזם ובאופן כללי overstayed his welcome. המהפכה נגדו היתה מהירה ונטולת שפיכות דמים, והוא מצידו ברח לרוסיה וכרגע מכהן כפרופסור לפיזיקה במוסקווה. למרבה הצער, אי אפשר להגיד אותו דבר על היורש שלו, bakiyev, שעלה בתור ההבטחה הגדולה לאלטרנטיבה.  כמעט באופן מיידי השחיתות והנפוטיזם תחת באקייב הגיעו לשיאים שגרמו לשלטון של אקאייב להיראות כמו סניף של התנועה לאיכות השלטון, ויחד עם זה הגיעה גם התדרדרות אל סף דיקטטורה אמיתית, כזו שבה מרביצים ומתנקשים במתנגדי שלטון. סיפור ידוע במיוחד היה של עיתונאי בשם גנדי אלמיוק שפותה להגיע לאלמטי בהבטחה לאיזה מענק עבור העבודה העיתונאית שלו, נחטף, נכפת ונזרק מחלון של בניין.

אבל הקירגיזים, יכול להיות בגלל המורשת הנוודית שלהם, לא היו בקטע של שלטון ריכוזי שכזה, ולא היו מטומטמים, וידעו שבזמן שהבן של באקייב, דמות דוחה במיוחד, טס במטוס הפרטי שלו ברחבי העולם (שאיתו הוא ברח ללונדון אחרי ההפיכה), להם אין מספיק כסף לקנות גז להתחמם בחורף (בנארין, בה עברתי, הטמפ' מגיעה ל40- בחורף). אז ב2010 הם הסתערו על הארמון הנשיאותי. בניגוד לאקייב, שהעדיף לברוח מאשר להורות לשומרים שלו לירות על אזרחים, לבאקייב לא היו עכבות כאלו, וצלפים ירו באנשים מגג המשכן הנשיאותי. האזרחים מצידם לא נשארו חייבים, ובין מאות ההרוגים מאותו יום ישנם גם לא מעט שוטרים וחיילים.

המהפכה של 2010 היתה אירוע הרבה יותר טראומטי מזו ל 2005 עבור הקירגיזים (ובצל חוסר היציבות השלטונית בחודשים שאחריה התרחשו ההתנגשויות האתניות באוש שהזכרתי קודם), אבל הדמוקרטיה חזרה, לפחות באופן זמני, לקירגיסטן. אבל מאנשים שדיברתי איתם, נראה שהנשיא שעלה בעקבות המהפכה שהתרחשה ב2020 (שבה אני לא ממש מבין) מתחיל ללכת בעקבות באקייב, והעתיד של הדמוקרטיה בקירגיסטן שוב לוט בערפל…

כמובן, כמו בפאמיר , שום דבר מזה לא נראה לעין אם אתה לא יודע שזה קרה (רק בסרייבו יכולתי עדיין לראות את צלקות המלחמה שהיתה שם בשנות התשעים). למעשה, הגעתי לבישקק לחגיגות יום העצמאות הקירגיזי, והכיכר המרכזית הייתה הומת אדם ותיירים, ואף אחד לא נראה שהוא מתכוון להסתער על בית הנשיא , ממנו הוסרו הגדרות בצעד בונה אמון אחרי 2005.

חזרתי לאלמטי, אל המארח שלי, מאט. מאט הוא בחור בריטי שגר במרכז אסיה בשש שנים האחרונות, אבל בשנות ה20 שלו הוא רכב במשך 4 שנים רצופות, מהבית שלו באנגליה עד יפן, משם חצה לארה"ב וירד דרומה כל הדרך לטיירה דל פואגו, ואז חזר לאפריקה וטיפס את דרכו צפונה, חזרה לאנגליה. אנשים שואלים אותי מדי פעם אם אני הולך לכתוב ספר על המסע הזה, ואני כל הזמן עונה שcutoff לספר הוא לפחות שנתיים בדרכים, בעיני, מתחת לזה אתה יכול להסתפק בבלוג. 4 שנים וכל היבשות מינוס אוסטרליה ואנטרקטיקה, ובכן, זה בהחלט מצדיק ספר בעיני (והוא כותב טוב, המנוול).

ואני לא יכול להגיד שלא קינאתי בו. בעוד שהצלחתי לחצות את אירופה, התוכנית לחצות את אסיה לא בדיוק עבדה, בלשון המעטה – סין היתה סגורה עד כמעט הרגע האחרון, הגבול בין קירגיסטן לטג'יקיסטן נפתח שבועיים אחרי שזה יכול היה לעזור לי, ואז'רביג'ן עדיין סגורה לכניסה יבשתית בגלל "קורונה"*. באותו שלב לא ידעתי את זה, אבל אפילו לחצות את טורקיה ולהגיע חזרה לאיסטנבול אני לא אוכל. אני יודע שזה ילדותי/גאוותני, אבל החלום, כשיצאתי לדרך, היה להקיף את העולם באופניים, או לפחות לחצות את אירואסיה, וזה… לא קרה. זה לא אומר שזה בהכרח אף פעם לא יקרה, אבל מסע כזה לוקח זמן, ומשאבים, פיזיים, כלכליים ונפשיים, וכמות הפעמים בחיים שאתה יכול לנסות להגשים דבר כזה היא, איך לומר, לא בלתי מוגבלת.

אבל בעוד שידעתי מה הטיול כבר לא יהיה, ידעתי גם שהוא עוד לא נגמר, ויש לפני את החלק האחרון שלו- הקווקזים וטורקיה (או לפחות ככה חשבתי). היה לי חשש שאחרי מרכז אסיה, הקווקזים וטורקיה ירגישו הרבה פחות מעניינים ופראיים, אבל קיוויתי לטוב. נפרדתי מסים שטס חזרה להולנד, ופין, שתיכנן להמשיך לקוריאה, וביליתי עוד יום אחרון בלפרק את האופניים, לשים בקופסה, ובאור אחרון, עזבתי את מרכז אסיה. גם אם לא חציתי את כל אסיה באופניים, מרכז אסיה היתה הרפתקאה מגניבה למדי.

*זה באמת לא ייאמן, היכולת של המשטר האזרי לדבוק בשקר הזה בסוף 2023. אין שום מגבלה אחרת שקשורה לקורונה, מסכות או בדיקות PCR, אפשר לטוס פנימה חופשי, אבל הנשיא של אז'רביג'ן עדיין אומר במסיבת עיתונאים, with a straight face, שהוא לא ייתן לנגיף להיכנס דרך הגבולות היבשתיים. בנגיף, הוא ככל הנראה, מתכוון לכל ההגירה הרוסית שבורחת מרוסיה עכשיו.

[A big fat thanks goes to Anna Palmann for editing the post]

So I recently received feedback from a friend about the blog, which I think is worth quoting in full-

"Maybe write a little more about what's going on with you personally? Difficulties, experiences, meetings with people and such? And photos! Of you! And of those you meet. Because with all due respect, i honestly don't give a rat's ass about the housing market in Singapore and the ethnic identity of the Abkhazians in Turkmenistan."

And I said to myself, well, true dat. lately the blog has tended to focus too much on history and identities, etc., or rather, interesting things I've learned about the places I've been to, and less in the perspective of "I'm riding around the world by bike, and here's what happened to me" (although I think the story about the bag From the previous post was excellent, for those who had time to listen to it). So I really intended for this post to be more about my adventure in the Pamir Mountains, and what it was like to ride a bike on one of the highest mountain ranges in the world. But of course, as usual, history and politics and identities did find their way into the story of the Pamirs, because, for example, one cannot not wonder why you need to present your special permit to be in the GBAO at every checkpoint throughout the province. I will try to balance things a bit, and one of the consequences is that there will be a lot of foreshadowing during the post, when I mention something that I will write more about later in the post, so as not to get in too deep in one place. I do want to leave more room for stories from the road, because all in all, the month or so I spent riding across the Pamirs in Tajikistan was probably my biggest travel adventure to date. the post respectively also grew naturally into a rather long one, so it will be divided into two posts. so lets start?

Introduction – where the hell are the Pamir mountains actually?

The Pamir Mountains are in the general area of this huge bend in the earth's crust that India's collision with Asia created at that time (the Himalayas are not very far to the south). They themselves are among the highest mountain ranges on the planet (3 peaks over 7000!) and have been nicknamed "the roof of the world". I guess it's because they contain, beyond the ranges themselves, also some very high plateaus (pedaling on an endless plain at  4000 meters above sea level is quite a thing) . They are also considered the holy grail for bicycle travelers who cross Asia, and specifically the dream of many is to ride the M41, known as the Pamir highway, which was gradually built by the Russian Empire and the Soviets after them to strengthen their control of this border area with the British (even if the narrative of The Great Game is  exaggerated, and the Russians never really planned to invade India, they were still very suspicious of the British who were sitting across the border, so things were tense). Specifically it was an important connection between Osh, a city in southern Kyrgyzstan and Dushanbe, the capital of Tajikistan today (and onwards to Afghanistan). According to at least one source, The Russians generally invested in the development of the area, to create loyalty of the local population in the border area. Today, on the other hand, it is the most remote area with the worst infrastructure in Tajikistan, at least in terms of roads. Later we will talk about how the area got from a state where it is the most developed in the area to its state today and how it might partially change in the coming years (see? foreshadowing!). Today the Pamirs are in the Gorno Badakshan district in Tajikistan, AKA the GBAO – gorno badakshan autonomous oblast (oblast is a district in Russian), which occupies about 43% of the area of modern Tajikistan, but contains only about 3% of the population. Badakhshan, historically, was a very separate area/political entity from the rest of Tajikistan, and changed hands between Afghanistan, Bukhara, and several small local kingdoms, and finally of course fell into the hands of the Russian Empire. In fact its unification into what became modern Tajikistan only happened in 1929, When the Soviets decided to include it in the Tajik Soviet Socialist Republic (which they actually just separated from Uzbekistan a little before). You could see this as an example of the "stalin giant pencil " I talked about in the previous post, but honestly, hundred thousand or so people in the mountains is not something you can make an independent republic out of (unless you're Lichtenstein), so i think it did made sense to annex it to Tajikistan.

Its inhabitants, the Pamiri people, are also ethnically very diferent from the rest of Tajikistan (and also in some other respects i'll discuss later). They speak the Pamiri language, and to be precise, the Pamiri *languages* – throughout the Pamir there are an incredibly large number of local languages, some of which are spoken by only a few thousand to tens of thousands, such as Wakanite or Ishkosimian, which have probably been preserved thanks to the remoteness and topography. In general, the Pamir languages are Iranian languages like Tajik, but Pamir is a West Iranian language, and Tajik is an East Iranian language, and if that seems like a negligible difference to you, well try having a conversation in Berlin while speaking Dutch. And as I said, this is not the only difference between them and rest of the Tajikistani people, but we will get to that as well.

In any case, all these factors – the topography, the distance, and the poor infrastructure – make the Pamirs one of the most remote and spectacular areas in Central Asia, and therefore crossing the Pamir highway from Dushanbe to Osh is considered the highlight of any bicycle trip in Asia.

I mean, that was the plan of every cyclist in the area until at least 2021, when Tajikistan and Kyrgyzstan started an ongoing border dispute (water issues, as far as I understand) that closed that border. Which left the cyclists to make a loop through the Bartang Valley, a valley that descends from Lake Karakol, close to the Kyrgyz border, back to the main road to Dushanbe. But even with the closed border, the Pamir is a magnet for cyclists from around the world. And they all all arrive at the Greenhouse Hostel.

Before leaving – the greenhouse 

I arrived in Dushanbe after a short and beautiful trek in the Fann  Mountains, a small but stunning mountain range in the northwest of the country (yes, Fann, I know, I've already made all the possible jokes). To get to Dushanbe I had to cross the infamous "Tunnel of Death". When I say cross, I mean I climbed up to the tunnel (in a rather breathtaking ride, also because it was beautiful, but mainly because it was steeepppp), then policemen at the entrance stopped me and told me that I can't enter with the bike, because I will suffocate or get run over. Given the fact that it is 5 km of a tunnel without lighting or ventilation, I didn't argue, and I waited patiently until they hitched a ride with some van that hopped me over to the other side, which was even more majestic. The only thing that was a bit of a shame was that the van seemed to have transported some animal or another before, and my bags got a little dirty with… something.

From there I rode the long descent (the pleasure of which was robbed from me by a wicked headwind) to Dushanbe. In Dushanbe I stayed, in the aggregate of three visits, something like 10 days, which is probably the longest I stayed in one place on the trip (if you don't count Cambridge), with Christchurch running a close second place. And all these days I stayed at the Greenhouse Hostel, a place that was the closest to feeling like home in this part of the trip.

Since Israel is a small and dense country that has no land connection anywhere, bicycle touring, i.e. riding long distances with bags and all that, is not a very popular hobby here (unlike bikepacking, by the way). It's likely that for most of you Israeli readers, I'm the only Israeli you know who has ridden in Central Asia by bike, and it may seem very adventurous/extreme/weird, and sometimes I even buy into my own hype. But I can say that after one day at the Greenhouse Hostel, you feel like the most average and unremarkable person there is, because you are simply surrounded by people who, yes, just arrived here by bike from Europe in three months. On a good day I counted about 15 pairs of bicycles there in the square. Of course, there are also those who fly specifically to Dushanbe to do a tour of the Pamirs and return home, but the majority are travelers like me. By the way, you meet riders from all over the world there (it was especially interesting to meet some older Koreans and Japanese), but the largest demographic group is of course Germans. Germans like to travel and like to ride bikes just as much, it turns out (also the Dutch, but there are fewer of them). 

Naturally, cyclists are (mostly) a type of people that I like and feel comfortable with, and there is always something to talk about. I also should note the permanent residents of the greenhouse, meaning the cats and especially the kittens, who were always there, and a significant part of my time there was spent sitting and reading/writing with some kitten milling about me. Between the riders and the cats, it was very nice for me to just stay there for a few days before leaving for the Pamirs. 

I personally wasn't at all sure that I wanted to go to the Pamirs when I arrived in Central Asia. First of all, as mentioned, the classic route, from Dushanbe to Osh, was closed due to border disputes between Tajikistan and Kyrgyzstan, and making a loop back through the Bartang Valley sounded less tempting to me at the time – the whole idea of a bicycle trip is that you get from point A to point B with a bicycle , going back and forth feels silly. In addition, when I was in New Zealand I rode with a German guy who rode the loop in the Pamir with a friend and without equipment (accompanied by a jeep), and he told me that it seemed crazy to him to do the Pamir, and especially the Bartang, with full equipment, and he didn't seem to be made of sugar himself . But when I started riding in Uzbekistan, I started meeting more and more riders who seemed perfectly reasonable people and planned to ride the Pamir Hwy, and I started to reconsider that position. However, it was clear to me that I would definitely want to go out there with someone else, because I was a bit hesitant to go out into this particular unknown alone. So I joined Pia and Baldur.

Part I – Dushanbe to Kalai Halomb – riding with Germans and hanging out in the mountains

Pia and Baldur are a cycling couple from Germany (of course), both climate scientists who quit their jobs and set off from Germany towards the East and beyond. Since they also encountered the problem of closed borders in Azerbaijan, they spent the winter riding in Africa, then flew back to Central Asia in the spring. I met them even earlier, in Panjakint, and I immediately liked them. I definitely recommended to see their Instagram channel, it's really high quality travel content. Seriously, it makes me feel FOMO over places I have actually been to.

In any case, we set off from Dushanbe to the east. I can't say much about the scenery in the first three days, as a terrible dust storm kicked up over Tajikistan and covered it all in fine haze. On the second day, my cell phone fell off the bike, and in the few minutes it took me to notice it, a kind taxi driver picked it up and drove with it *back to Dushanbe*, so I had to wait in some remote village for half a (rather frustrating) day until the phone came back to me (on the other hand, well, it's better then the alternative. Did I mention that my two credit cards were also on the phone?)

On the third day I did my best to catch up with P&B. After I officially entered GBAO, and went through the first check point where I had to show my permit to enter the province, I started riding  through the canyon which was challenging but quite beautiful even when covered in dust, and I ended up finding them drinking coffee on the side of the road. The days with Pia and Baldur were long and challenging – they do get up much later than me (and Baldur can happily drink 4 cups of coffee before he sets off), but they ride fast and ride long – 3 of the five days we rode to Kalai khomb were around seven hours pedal time for me, and that's a lot. And the roads, as mentioned, were dirt roads, and not always very friendly to touring bikes. But as I told Baldur while we were riding next to a beautiful river in the middle of nowhere – nobody comes here for a weekend ride. Unlike New Zealand, here there was a feeling of real adventure, and that made me quite happy.

And of course almost immediately after saying that, I got a little more "adventure" than I had bargained for.

That afternoon we started climbing the pass of Khoburabot, right after Tavildara, the main town of the area. At 3252 meters, it was going to be the highest pass I'd ever cycled (a title held for five years by a pass in the Sierra Nevada at about 2900m, and wouldn't stay with Hurborabout pass for long). We rode for three hard hours and got to about half way up, where we found a flat spot near an abandoned police station and an available stream, so we set up tents.

Then the rain started. I first discovered that my tent was no longer as waterproof as it used to be, and drops of water dripped on my face until I was able to tuck my raincoat between the rain cover and the inner tent.

But what we mostly discovered the next morning was that our path had turned into mud. After a few hundred meters of riding, the rear wheel fed the chain with all that goodness, and we had to get off and push. and push and push. For four kilometers of a muddy uphill I pushed the bike. I hate – really hate – pushing the bike- your feet bump into the pedals or bags, you slip and lose grip every now and then, and most of all, it's hard and feels so inefficient. They are supposed to carry me, not the other way around!

After two or three hours that felt like an eternity, the sun came out, the road dried out a bit, and I could clean the chain from all the mud and continue riding carefully (and avoid suspicious muddy areas in the mud like the plague). I stopped for lunch with a group of local shepherds who treated me to chai, bread and an unidentified dish (I'm sometimes too adventurous when it comes to food here) that I'm sure included some mushrooms. Pia and Baldur, who were uncharacteristically behind me most of the day, joined in, and we rode to the pass. But then the rain hit again, the mud came back again, and we went down to push again, mighty pissed. After another round of cleaning the bikes, we rode to the bus station at the top of the pass (yes, there is a bus station there, remnants from the Soviet era, apparently) and hid there just as a barrage of a very angry hailstorm hit the ground.

We were debating whether to stay there for the night, as going down this muddy road   looked to me somewhat perilous, but all the camping options there were uninviting, to say the least (abandoned buildings full of sheep poop), so we started going down, slowly. The rain stopped, and after a few slow and careful miles, the road dried up completely, and even became paved at times. Then, oh then, it became one of the most wonderful and exciting descents I made on this trip. I descended with great euphoria to Kalai Khalomb, the "official" entrance to the Pamirs, when in front of us we could see the mountains of Afghanistan.

Part 2 – Kalai Khalomb to khorug – a back window to Afghanistan

It was interesting to get up in the hostel, look out the window and see Afghanistan across the river, especially as an Israeli passport holder who knows he will never set foot in it. At first I wondered if it was safe to be so close to Afghanistan, but no one else seemed to care, so I shrugged and moved on. In fact, it's not improbable that since the Taliban came to power, they have no interest in doing terrorist acts as much as they used to  – they certainly aim to get Recognition as a legitimate government. For Tajikistan on the other hand, the rise of the Taliban was rather bad news, as they suddenly had another hostile country on their border, and more over, a fundamentalist Muslim country.

The attitude of Tajikistan and Uzbekistan to Islam is a rather complex issue. These are countries with a population that is overwhelmingly Muslim, but are defined as secular republics. In the end of the day, when the Soviet Union disintegrated, those who were left to hold the reins of power in Tajikistan, as in the other republics around, were those who were there a moment before – the Communist Party apparatus. Historically, the relationship between communists and religion has never been particularly harmonious, and the Soviets made many efforts, especially in the 1920s, to reduce the influence of the clergy and to secularize the population (There were areas where they were more successful, but the campaign that received the most backlash from Muslims was, and try not to look too surprised, the attempt by the communists to encourage women not to wear hijab or niqab. it didn't end well for some women, to say the least, and i rather not go into details)

On the other hand, the Soviet republics of Central Asia did go through long processes of building a national identity under Soviet rule, and especially after gaining independence. And there is no way to define a national identity in the countries of Central Asia without going through the Muslim heritage. Timur Lang, who became the symbol of the Uzbek nation, was a devout Muslim ruler, for one. And of course, almost the entire population in these countries defines itself as Muslim, and it was clear to the new governments that the "full-on secularization" approach would not work. So today there is a strange situation where the state encourages "traditional" Islamic behavior (the way Central Asians greet each other after a meal is charming to me), and some of the dictators themselves have made a pilgrimage to Mecca, but is very suspicious of people who are "too much" Islamic  – too long beards, too many visits to the mosque and so on. For example, there is a ban on minors entering a mosque in Tajikistan, and this is far from being the only restriction on islamic behaviour.

So yes, the rise of fundamentalist Muslim rule across the Panj, the river that runs between Tajikistan and Afghanistan (and I was about to ride along it), did not raise much excitement the government in Dushanbe. I don't know if it changed much in terms of the deployment of the forces there, because there were already many military forces there in the first place to prevent the smuggling of opium and heroin across the border. The Pamir Highway is also known as the heroin highway, since it is one of the main routes through which the Afghan drug dealers export their product to the rest of the world. 

By the way, even if I could enter Afghanistan, I would probably choose to ride on the Tajik side, where I could find small shops every few dozen of kilometers, and look across the Panj to the Afghan side, which was undoubtedly the more picturesque and beautiful of the two. If I thought the Tajik Pamirs were remote and desolate, when I looked at the map to figure out what someone in an Afghan village across the river would have to do to get to anything resembling a normal town with, say, a grocery store, it pretty much stunned me. Yes, the road on the Tajik side is not ideal, as I will soon describe, but you can reach the outside world in a minimum of 10 hours' drive (depending on the definition of "outside world"), and Dushanbe to Khorug is about  20 hours' drive in a normal car ( Less than that in a Jeep). However, the villages on the Afghan side, are *really* cut off, in terms of transportation. I mean, there is a small dirt road between them, but I estimate a drive to the nearest big city in days. And therefore, when it comes to food, they must grow everything themselves, Which means the entire Afghan side is full of beautiful green terraces and plots, while the Tajik side is, well, a little less impressive. It should also be noted that some of the Afghan villages do receive electricity from the Tajik side, a joint project of several European parties and the Aga Khan Foundation (an organization i'll have much to say about later). These projects are from before the rise of the Taliban, but it seems that the Taliban had no interest in not receiving free electricity, so it still happens. Also, I'm pretty sure everyone on the Afghan side has solar panels and batteries, because on the way back from the Pamirs, at night, all the villages on the Afghan side were dotted with little lights, like dozens of fireflies.

On the Tajik side, on the other hand, things are going to change dramatically in the coming years, and we experienced it firsthand right after Qalai Khlumb.

The road from the beginning of the Pamirs (where the checkpoint was) to Qalai Khlumb was a rough dirt road as mentioned, but it did not surprise me, because apart from Tavildara and a few small villages, this road hardly serves anyone (we did the northern route to the Pamir, but there is a paved and boring road to the south) . The road to Khorogh, on the other hand, serves tens to hundreds of thousands of people, and is even more terrible. Seeing two huge trucks doing a careful dance around each other to get between the wall and the abyss was quite nerve wracking. But the days of this road as it is are numbered. Because in 2022, China decided to put 200 million dollars out of its pocket to pave the Pamir Highway. This is of course not due to some special philanthropic impulse. I don't know if this project is an official part of their belt and road initiative, but this road will directly connect Dushanbe to China, and will allow China to export goods to Tajikistan more easily. Of course, this is also a good way to project soft power in the area, and oh, did I mention that the companies that will build the road must be Chinese? A bit reminiscent of American aid to israel.

I'm not exactly sure about the timetables and full plan, but judging by another Chinese road I rode in Kyrgyzstan, there's going to be a real silk road there (it was the smoothest asphalt I've ever seen, that road in Kyrgyzstan). I have no doubt that this road will significantly affect the Pamirs, in a variety of ways, and not all of them are good. It will bring Dushanbe much closer to the Pamir, and while there sure to be benefits from it, i'm not sure most of the Pamiri people will be happy from this sudden proximity. But, and I know I say this a lot in this post, we'll get to that later. For the cycling tourers, no doubt that it will be a pleasure to ride on a less bumpy road, but on the other hand, cars will also travel faster, and there will be many more of them. I suspect that riding there in a few years will feel a little less of an adventure, but I guess that riding there right now feels much less of an adventure than it did ten years ago, among other things because the place is more tourist-oriented than it used to be (although much less than Kyrgyzstan, for example) . This is the constant truth of backpacking and cycling all over the world, by coming to see some remote place, you take a part in the process of changing it.

In any case, at the moment it is still a beautiful but very challenging path. One of the most challenging parts of it is to cross the "works" themselves, a part that is notorious among cyclists – it is about several dozen of kilometers that are closed between seven in the morning and 12 in the afternoon, and then again between 13 and 18, which means that you have to cross it as quickly as possible. On top of that, it is an area full of sand and fine powder, and when the roads open, you ride through the dust of of all the cars that travel through . I know of several cyclists who decided to avoid it altogether and hitchhike this section.

But after the ordeal at the pass, this section actually passed quite pleasantly. Except for the two-hour delay in the morning of the second day from Kalai Khomb (which was used to write my journal. I always build up a gap when I'm travelling with people), we didn't encounter any significant obstacles, and the rain that caught us on the pass, and also fell the two nights that followed, greatly reduced the dust. Beyond that , once we were inside the work area, we hardly saw any vehicles.

Those days from Kalai Khomb to Khorug, along the Panj River, with Afghanistan on the opposite bank, are, in my memory, one of the best parts of Central Asia. Every so often you go through a turn, and suddenly you see beautiful snow-capped mountains above a majestic desert landscape. From time to time you pass streams or springs (or just a village fountains-taps) and you can wet the shirt or at least the safety vest (it's much easier to take it off the shirt) and cool down a bit, because it's still quite hot (although not crazy hot, we were at an altitude of 2000- 2500 meters). The first evening we stayed at a guest house in a small village, but the next two nights we found beautiful campsites between the road and the river (beautiful and hidden, because the Tajik army doesn't really like people camping in a border area, and there were already stories about riders being moved in the middle of the night). On the fourth day we started to see bits of asphalt again, and in the evening we rolled into Khorug, the capital of Gorno-Badakhshan district, and while it's not exactly a bustling metropolis, it's still a wonder city to me.

In the next part!

Wasting time in Khorog, the atomic imam of one of the most interesting factions in Islam, undulating roads and thought loops in Wakan, a final adventure in the Bartang Valley and what is the very big thing that I completely missed when I was in the Pamirs