The Off Season

משפט שאני נוטה לחזור עליו זה שבטיול אופניים אפשר לזכור כל יום שהיית בו בתנועה, אבל אני מודה שיש לפעמים שבועות כאלה בהם לזכור את העלילה היומיומית שלהם זה יותר… מאתגר. הרכיבה מאנקור ואט לגבול לאוס קמבודיה זכורה לי כרכיבה מישורית, חמה, נטולת נוף וחד גונית מעט שאני מתקשה לשחזר, מלבד המקדשים הבודהיסטים שדיויד, הרוכב הספרדי שרכבתי איתו, ואני, היינו ישנים בהם כל ערב. גם הרכיבה בצפון יוון, מהגבול הבולגרי עד סלוניקי, לא הותירה בי איזה חותם עז. לא סבלתי, אבל זה גם לא היתה הרפתקאה מעניינת במיוחד. הייתי רוצה להגיד שאולי נפלה עלי לאות של סוף הדרך, אבל דווקא החלק הבא, מסלוניקי לאתונה, היה הרבה יותר מעניין וכיף.

כן התחלתי בלחצות גבעה גדולה/הר קטן בדרך אל החוף. הערכת הקצב שלי היתה כרגיל אופטימית מדי, והימים הפכו להיות קצרים להחריד, אז מצאתי את עצמי בעת שקיעה עדיין מאוד סמוך למעבר ההרים. מסתבר שאם אתה רוכב בנובמבר בהרים ביוון, קר מאוד בלילות, אני לא יודע למה לא עידכנו אותי על זה מראש. כדי להימלט מהקור ישנתי בתוך קפלה קטנה וכנראה-לא-באמת-נטושה-אבל-קרוב-מספיק. ביצעתי את הטקסים האישיים שלי (אוהל, אוכל, כתיבה) והלכתי לישון. עדיין היה קר, אבל ישו פקח עלי את עינו בלילה, והקווילט שלי, שעבר לא מזמן את הכביסה הראשונה שלו מזה 9 חודשים, עשה את עבודתו נאמנה.

משם ירדתי אל אלכסנדורופלי, עם נוף לא רע אל האי סמוטרקי. מאוד מרשימים, האיים האלו. משם רכבתי לאורך החוף, לעיתים דרך דרכי עפר, לעיתים בגשם, אבל לרוב בדרכים סלולות ותחת שמש נעימה. הדבר שהיה מאוד ברור הוא שאומנם קר עכשיו, ולעיתים גשום, אבל תודה לאל שאני לא רוכב פה בקיץ. גם בגלל מזג האוויר וגם בגלל כמות התיירים שהאיזורים האלו בבירור מיועדים לקלוט. חלק מעיירות החוף הרגישו כמו ערי רפאים שננטשו עקב אסון טבע, עם מלונות ואתרי קמפינג ריקים (בהמשך גם נתקלתי בשאריות של אסון טבע, אבל נגיע לזה). בערב הראשון אחרי אלכסנדורופולי מצאתי את עצמי חונה ממש על החוף, על דק של מה שהוא כנראה מסעדה או מזנון בעונה עצמה. הייתי מאוד מרוצה מהמחסה, מאחר שגשם היה צפוי בלילה. עם זאת, לא הייתי שם לבד לחלוטין, ומלבד חבורת כלבים שניסו שוב ושוב לגנוב לי את האוכל (וגם קצת הצליחו) מצאתי את עצמי מוזמן לשתות ולאכול קצת ברביקיו עם חבורה של בולגרים שבאו לדוג פה בחופי יוון. בעודי מזגזג את דרכי לאוהל חשבתי על כך שהתגעגעתי לנדיבות הבלקנית.

חלפתי דרך קבלה (kavala), שם ראיתי אקוודוקט רומאי מרשים וגיליתי שהיוונים עדיין קוראים לאיסטנבול קונסטנטינופול. אין ספק, אנשים עם חוט שדרה. לאחר עוד כמה שקיעות וזריחות מרהיבות למדי (עוד יתרון של רכיבה בסתיו המאוחר), חצייה של נהר או שניים ועוד גבעה בינונית, מצאתי את עצמי גולש אל סלוניקי, עם הר האולימפוס יושב כמו איזה טיטאן עצום ומהורהר באופק.

אין ספק שמבין שתי הערים היווניות הגדולות שהייתי בהן, סלוניקי לוקחת את אתונה בגדול. היא פשוט עיר כיפית ומגניבה יותר. גם נפלתי על סיור הליכה מוצלח במיוחד של מדריך בשם ג'ורג', בלי ספק הג'ורג' החביב עלי במדינה שמלאה בג'ורג'ים (או יורגס, בשבילכם). וברטרוספקטיבה, אני רואה שיש קורלציה ברורה בין כמה חיבבתי עיר לכמה חיבבתי את המדריך שהעביר לי את סיור ההליכה בה (בניטרול פרמטרים אחרים כמו כמות שבילי האופניים שבה). סלוניקי, כמו בוכרה באוזבקיסטן, מאוד גאה במורשת היהודית שלה (זו היתה העיר היחידה באירופה עם רוב יהודי במשך מאות שנים), אם כי כשביקרתי במוזיאון היהודי הוא היה תחת שמירה די כבדה, לאור האירועים האחרונים. היתה הפגנת סטודנטים מסורתית גדולה, וראיתי שם לא מעט דגלי פלסטין ובאופן כללי הסכסוך היה נוכח בפוסטרים וגרפיטי ברחבי העיר. בעוד שלרוב היוונים, כמו לרוב האנשים שפגשתי, לא ממש היתה דעה על הנושא, מדי פעם חזרתי להיות קנדי, ליתר בטחון.

יוונים טובים באמצע הדרך

אחרי סלוניקי גם הרגשתי שיפור משמעותי בקארמה. יצאתי מסלוניקי בצהרי יום ראשון, ועשיתי את דרכי בעייפות רבה אל מחוץ לגבול המוניציפלי, עובר דרך פרברים מגעילים ואיזורי תעשייה לא נעימים יותר. לבסוף העיר ופאתיה הוחלפו סוף סוף בכפרים, ויכולתי לחפש מקום להקים אוהל. מצאתי איזה בית קברות למלא בו מים לבישולים וזה, ולא הרחק ממנו פיסת שדה ליד סככה מלאה בבאלות של קש, ונראה שזה מקום מוגן מהרוח ומוסתר דיו בשביל להקים אוהל. לא היתה גדר, ולא היה את מי לשאול רשות, אז התחלתי להקים את האוהל. אלא שתוך כדי הקמה, אני רואה במרחק חולף רכב, עוצר, נוסע אחורה ועוצר שוב. בקושי מספיק לחשוב לעצמי "אני מקווה שהוא לא ראה אותי ועכשיו יבוא לגרש אותי או משהו" לפני שהרכב חותך לכיווני ומגיע בנסיעה מהירה. שיט. הרכב עוצר, ובעוד אני ניגש אליו בחיוך הכי גדול ותמים שיכולתי להעלות על פני, נשען החוצה ממושב הנהג גבר שאני חושב שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו הוא "עב בשר" ושואל אותי "משהו משהו סיגריה". עניתי בבלבול מסוים שאני לא מעשן, אז אין לי סיגריות, ונראה שעניתי נכונה, כי הוא סימן לי לבוא אחריו, ומיד ערך לי סיור בסככה- כאן אני יכול לשבת לאכול, כאן יש שקע חשמל, פה יש פנס חירום אם אני צריך, אה, וכאן יש צריף קטן לישון פה (עליו ויתרתי, כי עכבישים), והוא נוסע עכשיו לעיר הקרובה, אבל הוא יחזור להביא לי אוכל. ככה פגשתי את הג'ורג' השני הכי חביב עלי ביוון. רק כעבור מספר דקות הבנתי/ שהסיבה שהוא שאל על סיגריה זה כדי לוודא שאני לא הולך להצית לו את כל הבאלות של החציר.

ובאמת, אם עד סלוניקי חוויתי בעיקר אדישות מהיוונים, מאותו יום עד אתונה, חוויתי נחמדות אחר נחמדות- בעלת מסעדה בשם סופיה (קזחית שהיגרה ליוון, אם אני זוכר נכון) שפשוט אמרה לי שארוחת הצהריים שאכלתי אצלה בקפה היא על חשבונה, ירקן מעט משוגע עם משאית ירקות שהשיג אותי פעמיים ונתן לי פירות וירקות בעודו מצביע על האופניים שלי וצועק "למבורגיני, למבורגיני", בעל מסעדה שהזמין אותי לישון בסגירת חורף שלהם כי ירד גשם בלילה ולבסוף, קוסטה, שהציל אותי, כרגיל, מעצמי, אבל זה יצריך מעט הסבר.

אני יודע שכל מה שקרה לפני אוקטובר מרגיש כאילו קרה בעשור אחר, אבל למי שזוכר, יוון, בספטמבר האחרון, חטפה את אחת הסופות הקשות בתולדותיה באיזור של חצי האי פיליון ( באיזור volos) והאי אביה (Euboea). ככל שהדרמתי מסלוניקי, נתקלתי ביותר ויותר גשרים הרוסים, ויותר מפעם אחת מצאתי פער מסוים בין אפליקציית המפות שלי לבין, ובכן, המציאות.

ועם זאת, כאשר חציתי במעבורת מכפר קטן בשם גליפה אל האי אביה, לא חשבתי לבדוק את מצב התשתיות, ואפילו כאשר התחלתי לרכב לאיטי, הייתי שקוע במחשבות ובפודקאסטים שלא שמתי לב לכל השלטים הצהובים שהזהירו שהדרך לפני חסומה. רק כשהגעתי למחסום דרכים קטן הבנתי שאולי יש לנו בעיה. עכשיו, צריך להגיד ש"דרך חסומה" היא לא בהכרח דרך חסומה עבור אופניים, יותר מפעם אחת דרכים חסומות שיחקו לטובתי, כי יש דברים שניתן בקלות לעבור עם אופניים, ולא עם רכב. יותר מפעם אחת, אחרי קצת דחיפות דרך מחסום עפר או שניים, זכיתי להנות דרכים ריקות לחלוטין ורגועות (שלא לדבר על דרכים שעדיין בבנייה), וגם פה ביוון כבר חציתי איזה גשר או שניים. אז שאלתי באיזה בית קפה אם אני אוכל לעבור עם האופניים, וענו לי שכן. אבל כשהגעתי לכפר שבו נראה שהחסימה עומדת להתחיל, החלטתי בכל זאת שהגיע הזמן לשאול למה בדיוק התחייבתי פה. אלא שלא היה כלב מת ברחוב לשאול אותו. לבסוף הופיעו שני טנדרים שחלפו על פני במהירות מבלי לעצור, למרות נפנופים נמרצים מצידי. מרוגז טיפה, המשכתי לרכב לעבר כיוון החסימה, כאשר פתאום אחד הטנדרים הגיח שוב מעבר לסיבוב, חלף על פני במהירות רבה (ומעט קרוב מדי), עצר בחריקה שוב, ובעליו התחיל לצעוק משהו ביוונית. בהתחלה חשבתי שהוא צועק עלי על זה שאני על הכביש, אלא שמהר הבנתי שהוא רוצה שאני אעלה את האופניים לטנדר, תוך כדי שהוא משום מה מנופף במפתחות. ניסיתי להסביר שאני לא צריך טרמפ, אני מסוגל לרכב בעצמי, אני רק צריך שיגיד לי אם ניתן לעבור את החסימה, אבל הבחור נראה ממהר, לכתוב דברים בגוגל טרנסלייט לוקח זמן, והחלטתי שאם בחור יווני גדל גוף, עב שיער וידידותי למראה אומר לך לעלות לטנדר, עדיף כבר לעלות לטנדר (ההמלצה אינה תקפה לשני המינים). זרקתי את האופניים והתיקים לבגאז', התיישבתי לידו, ואז, כעבור פחות מקילומטר משם, הגענו אל מחסום פח גדול, שסגר הרמטית את איזור התיקונים. ורק אז הבנתי שקוסטה פה הוא למעשה מנהל האתר, ושיש לו מפתחות לשער של המחסום (ולזה שבצד השני), אז הוא חזר אחורה כדי להעביר אותי דרך החסימות, ולחסוך ממני סיבוב של כמה עשרות קילומטרים טובים בעלייה. גם היוונים הוכיחו את עצמם להיות אנשים נחמדים להפליא.

ובאופן כללי, בדרך מסלוניקי לאתונה חזרתי לחוות הרבה מהדברים שחסרו לי בצפון יוון. מלבד הנדיבות הרבה שפגשתי, הנוף הפך להיות הרבה יותר מעניין ודרמטי. האולימפוס היה מכוסה עננים כשהייתי ממש מתחתיו, אבל הרכיבה לקראתו היתה יפה למדי. הרכיבה לאורך האי איביה, עם רכס ההרים הפינדוס המושלג באופק ושמש מעלי, היתה נירוונה קטנה.

גם מבחינת האתרים שבדרך, דברים נעשו הרבה יותר מעניינים. עצרתי בתחילת הדרך בורגינה (Vergina) בקבר המפואר למדי של פיליפוס מוקדון, אבא של. אלכסנדר מוקדון נחשב, בצדק, לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, אבל הוא לא היה מגיע רחוק אם אביו לא היה מביא את מקדוניה מלהיות ממלכה קטנה על סף התפרקות וכיבוש זר למעצמה איזורית שמסוגלת לגרום לכל הממלכות היווניות האחרות לשלוח את הצבא שלהם להצטרף למסע הכיבושים שלהם מול האימפריה הפרסית, or else. הוא נחשב למלך פופולרי למדי, ובאופן מעניין, עד היום אין הסבר ברור למה התנקשו בו, אבל התנקשו בו (בתיאטרון. מקום מסוכן, התיאטרון), ובמקומו אלכסנדר הוביל את האימפריה המקדונית והתרבות היוונית עמוק לתוך אסיה. הקבר עצמו הוא יפה, והשימור שעשו שם מרשים למדי, אבל החלק המרהיב באמת זה מה שהם קברו איתו. אני לפעמים תוהה כמה חיי אדם נקברו עם מלך אחד, במובן של השעות שהושקעו בלייצר את כל יצירות האומנות האלו שלא היו אמורות לראות אור יום יותר (עד כדי שודדי קברים וארכיאולוגים).

אחד הדברים שהם דאגו לציין במוזיאון זה שהקברים שמצאו בסביבות הקבר היו בעלי כיתוב יווני, מה שמוכיח באופן חד משמעי שהמקדונים היו שבט יווני לכל דבר. יכול להיות שהסאבטקסט של זה היה עובר לי מעל הראש אם לא הייתי מבקר בצפון מקדוניה לפני שנה וחצי ונחשף למריבה הארוכה על המורשת המקדונית, והאם המקדונים שגרים בצפון מקדוניה הם צאצאים של האימפריה המקדונית של ימי קדם או לא. אבל אם במקרה הייתי מפספס את הסאבטקסט, היו שלטים בכפרים קטנים באיזור שדאגו להבהיר את הטקסט עצמו…

ג'ורג', המדריך מסלוניקי שהתיידדתי איתו, אמר לי להיזהר כשאני מדבר עם מקומיים, ולא לקרוא למדינה ההיא "צפון ממקדוניה" ובטח ובטח שלא "מקדוניה", כי יהיו אנשים שלא יאהבו את זה. כשתהיתי איך הם עצמם מתייחסים לישות הזו, כי מסתבר שהרבה יוונים נוסעים לשם לעשות קניות ולצאת לנופש (זול שם משמעותית מיוון), הוא אמר שהם פשוט קוראים לה "סקופיה", על שם הבירה, והדגים לי את זה בדיאלוג הבא-

"איך היה הסוף שבוע, מיקוס?"

"מצוין, הייתי בנופש בסקופיה"

"אה, איזה יופי, איפה בסקופיה?"

"באגם אוחריד שבסקופיה"

אני מצאתי את זה משעשע להפליא.

הזדמן לי גם לישון מתחת לחומות של מבצר ביזנטי עתיק בפאלאמון, לראות את צבעי הסתיו שהגיעו גם ליוון ולחלוף על פני פידנה הקרב שבו המקדונים הפסידו לרומאים, מה שבעצם הוביל לאיבוד העצמאות היוונית לבערך… 2000 שנה, בתכל'ס.

וכרגיל, אני לא רוצה לצייר תמונה יפה ממה שהמציאות היתה. גם בשבוע הזה היו לא מעט רגעים שלא היו טובים, חלקם חיצונית, אבל רובם התרחשו בין האוזניים שלי. הרבה מחשבות, על העבר והעתיד שלי, על המקום שאני בקרוב הולך לחזור אליו, על דברים שהיו יכולים להיות אחרת, שהלוואי שהיו שונים. אחד הספרים האהובים עלי בטיול הוא serious face של ג'ון מועלם, שכבר הזכרתי בפוסט קודם. ובפתיח של הספר הוא מצטט שיר ששורה לא צפויה בו מסכמת את כל הסיפורים שהוא מנסה לספר בספר שלו – why are we not better than we are.
וזו שאלה שאני שואל את עצמי הרבה, על עצמי והעולם.

גם הציוד שלי הגיע בבירור אל סוף דרכו – כיסוי הגשם של האוהל כבר מזמן לא אטים למים, ומאז ארמניה סחבתי איתי יריעת ניילון שהייתי תוחב בין כיסוי הגשם לאוהל בלילות גשומים. הגזייה היתה כל כך סתומה שהיה לוקח לי חצי שעה להרתיח סיר מים, ואם היא קצת יותר סתומה המים היו כנראה מאבדים חום מהר יותר ממה שהיא היתה מספקת. הכרית הרביעית והאחרונה שלי התפנצ'רה סופית (והותירה לי כאב צוואר שליווה אותי חודשיים. להזדקן זה חרא), וגם הצמיגים והנעליים שלי נראו שהם מוחזקים פחות על ידי בד או גומי ויותר על ידי אינרציה. סוף הדרך ניכר באופק.

ועם כל זאת, החלק הזה של המסע חזרה הביתה הוא כן בין החלקים שזכורים לי לטובה. לאחר יום ארוך במיוחד באי אביה, מצאתי את עצמי חונה לעת ליל על שפת המיצר שמפריד ביני לבין אתונה.

אל קו הסיום… וקצת מעבר לו

היום האחרון של המסע הגיע קצת במפתיע. ביום הקודם עוד חשבתי שיש לי יומיים עד אתונה, אבל לשם שינוי גמאתי יותר מרחק ממה שציפיתי, ופתאום הבנתי שאני עומד להגיע אל אתונה למחרת. התכוונתי לנסות לעשות סיור מנטלי לאורך כל המסע שעשיתי, יום אחרי יום, אבל המוח נדד, ועד שהגעתי לפאתי אתונה, הגעתי רק עד ניו זילנד. היום היה מעונן וקודר, ישנתי גרוע והייתי במצב רוח רע, והרגשתי שזה לא היום האחרון שרציתי שיהיה. אז עצרתי ממש בפאתי מרכז העיר ולקחתי הוסטל. טכנית כבר הייתי באתונה, אבל החלטתי באופן שרירותי שקו הסיום יהיה להגיע לתצפית על האקרופוליס. האם זה הגיוני? כנראה שלא. אבל מה 'כפת לי, אני קובע מה הכללים. אז למחרת קמתי מוקדם, ובמצב רוח יותר טוב, עם קפה שהכנתי מבעוד מעוד ובנופי שקניתי בדרך, טיפסתי אל גבעת הפיליפאפוס, שצופה אל האקרופוליס. באופן מעט אירוני, מצאתי את עצמי דוחף את העשרות מטרים האחרונים , שהיו לא רכיבים, כי התעקשתי להגיע לראש הגבעה. סימליות מסוימת לכלל המסע.

אני נוטה להעמיס משמעות רבה על סיומים, כנראה רבה מדי. זו באמת היתה נקודת סיום משמעותית, אם כי זו היתה רק הראשונה מיני סדרה של נקודות סיום שיגיעו בשבוע הקרוב. אבל אני שמח שהחלטתי לעשות את הסיום הזה בבוקר, כי באותו רגע, ישבתי, הסתכלתי על השמש עולה על האקרופוליס ואחורה על המסע שעשיתי, והרגשתי שזה היה מסע טוב. קשה ומאתגר יותר מהצפוי, אבל טוב. אי אפשר לסכם אותו למשפט, אבל אל דאגה, זה פשוט אומר שיהיה עוד פוסט.

וזה כאמור לא באמת היה הסיום. כי אחרי כמה ימים באתונה בהם עשיתי קצת סיורים, ביקרתי במוזיאונים ושוב נגנב והוחזר לי התיק, החלטתי שיש לי מספיק זמן לעוד הרפתקאה אחת אחרונה, במטאורה, אז העמסתי את האופניים בתא המטען של איזה אוטובוס (לאחר איזה ניסיון כושל), ועליתי לרגל.

מטאורה, למי שלא מכיר, היא אוסף של מנזרים שיושבים על אחת מפיסות הגיאולוגיה התמוהות* והיפות שראיתי. מתישהו במאות ה14-15 חבורה של נזירים ישבו וחשבו לעצמם- היי, אתם יודעים איפה יהיה מקום מצוין למנזר? על ראש של עמודי אבן עצומים! וכדי להעלות אליהם, יהיה צריך לטפס בסולמות רעועים או להשתמש במערכת של חבלים וגלגלות שבאמת תבחן את אמונתם באל ואחד בשני. להגנתם ייאמר שזו היתה תקופה מאוד לא בטוחה ביוון, עם הרבה פשיטות של העותמניים, אז היה היגיון בלבנות מנזרים מוגנים היטב. אז הם הלכו ובנו אותם, וזה באמת, גם אחרי שנה וחצי של מסע, היה אחד המקומות הדרמטיים שעברתי בהם במסע הזה.
*באמת, המדענים לא ממש סגורים איך הם נוצרו.

באופן מפתיע, המנזרים האלו כמעט ריקים לחלוטין כבר מנזירים. יוון היא אחד המדינות הכי דתיות באירופה, עם אחוז גבוה של אנשים שמגדירים את עצמם כנוצרים. כמה מהם הולכים באופן סדיר לכנסייה זו שאלה אחרת, אבל בלי ספק שהכנסייה האורתודוקסית ביוון רחוקה מלהיכחד כמו נניח בבלגיה או בהולנד. והיית חושב שמטאורה, עם כל ההוד והיוקרה שלה (היא נחשבת לאתר השני בקדושתו ביוון, אחרי מאונט אתוס), תמשוך הרבה פרחי נזירות. עם זאת, רוב המנזרים של מטאורה, מלבד השישה הגדולים, ננטשו מזמן, וגם באלו שעדיין מתפקדים, מספר הנזירים הולך ומצטמצם בהדרגה. כנראה שלאף נזיר אין כוח לכמויות התיירים העצומות שמגיעות לשם כל השנה.

במקור התכוונתי להשאיר את האופניים באתונה, אבל מתוך עצלנות מחשבתית על איך אני אסחוב את האוהל ויתר ציוד הקמפינג שלי איתי, לקחתי אותם איתי, וביליתי עוד לילה אחד אחרון באוהל מעל הגבעות של מטאורה, אחרי שכבר חשבתי שנגמרו הלילות שלי באוהל. באופן כללי היה מאוד מוצלח להסתובב שם באופניים, כי, כאמור, אפילו בעונת השפל המקום היה עמוס תיירים שחיפשו לשווא מקומות חניה, וזה סה"כ מקום די קטן. את שעון הקילומטרים כבר איבדתי באתונה (לקראת סוף הדרך חפצים באמת נפלו ממני כמו עלים בשלכת) אז כל ההרפתקאה הזו כבר היה מחוץ לספירה ולמסע "הרשמי". חשבתי לעצמי שבתור הדרן למסע, זה הדרן מוצלח למדי.

חזרתי לאתונה והתחלתי להתארגן על סגירות אחרונות לקראת טיסה לארץ, ואני חושב שבאמת הגיע הזמן להתחיל לסגור גם את הבלוג, וקצת לסכם. אבל, ובכן, זה יצטרך לחכות לפוסט הבא.