מגיאורגיה לבולגריה

הקווקזים במלוא תפארתם

הגעתי למקום  מבטחים בבאטומי ב-16 באוקטובר, והלכתי לבהות בשמש שוקעת על הים השחור. השבוע ומשהו האחרון היה… לא פשוט, אבל ההחלטות שקיבלתי, לא לעקוב אחרי החדשות באופן מתמיד ולצאת מטורקיה בקצב ובתנאים שלי, כן היו טובות לבריאות הנפשית שלי.

בעוד שאני בהחלט מכיר בזה שעבור הרבה אנשים יש ערך, בזמנים של קושי, בלעצור, לקחת דברים לאט ולנשום, אני מוצא שעבורי, להגיד "פאק איט, בוא נלך לרכב במעלה איזה הר" בד"כ עובד יותר טוב (אם כי לא תמיד).

למרבה המזל, היה רכס הרים לטפס עליו, ואפילו חברה טובה וזמינה לעשות את זה איתה, מה שגם חסך לי את הפעילות הנתעבת בזמנים כאלה של לתכנן קדימה ולהחליט בעצמי מעבר ל"אני מצטרף או לא". רכס ההרים המדובר היה ה Greater Caucasus, או הקווקזים הגדולים (בניגוד לקווקזים הקטנים בדרום גיאורגיה וצפון ארמניה) וgreat  זה בהחלט תיאור לא רע של ההרים האלו. החברה הטובה הייתה זו של יאן, רוכב האופניים הגרמני שהזכרתי בפוסט הקודם, אותו פגשתי במקרה בגבול גיאורגיה וטורקיה בסביבות ה-5 באוקטובר. הוא ראה בקבוצת הווטסאפ "cycling east" שאני חוזר לגיאורגיה ושלח לי הודעה והציע לי להצטרף אליו לחציית Zagaro pass. בהינתן שלא היתה לי תוכנית טובה יותר, הZagaro pass  היה בהחלט משהו שהצטערתי שפיספסתי בתכנון המקורי שלי בקווקז, ויאן מצא חן בעיני כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו, אמרתי יאללה.

נפגשנו בצהריים המאוחרים בתחנת הרכבת של   Zugdidi (100 מטר מעל פני הים), מוקפים בכלבים גיאורגיים ידידותיים למדי, והתחלנו לעלות להרים. חצי היום הנותר ועשרות הקילומטרים הראשונים היו מעוננים ושטוחים, וגם גשומים. מאחר שכבר היה אמצע-סוף אוקטובר, יצאנו לדרך בידיעה שבלילה הראשון הולך להיות גשום, אבל אז הולך להיות חלון של כמה ימים טובים אותם אנחנו מתכוונים לנצל עד תומם. לא עולים לזאגרוס במזג אויר רע, הו לא. סיימנו את היום בהומסטי בJvari, ומאחר שהרוסית שלי היא, באופן גבולי למדי, קצת יותר טובה מזו של הרוכב הממוצע (ועדיין מאוד מאוד בסיסית), הייתי כבר מוכן להיות אחראי על התקשורת, אבל מסתבר שבעלת הבית הייתה גם מורה לגרמנית, אז האצלתי בשמחה את הנושא ליאן, שהתחיל לדבר גם איתי בגרמנית מדי פעם, אבל זו באמת היתה סיטואציה מבלבלת מעט. בכל מקרה, שנינו שמחנו להיות מתחת לקורת גג כשהסופה באמת הכתה.

למחרת, עשרות הקילומטרים הבאים היו עדיין מעוננים, אך תלולים למדי. אבל עיתותנו היו בידינו,  ולאט ובהדרגה טיפסנו מעלה, העננים התחילו להתפזר לקראת סוף היום, והקמנו את האוהלים שלנו ליד כפר קטן וכמעט ריק. יאן התגלה כחברה טובה מאוד – מלבד שיחות מעניינות ומשעשעות, הוא חנון מספרים אפילו יותר גדול ממני (למד מתמטיקה שימושית, ובדק מה הגובה של כל הר והר שעברנו), ובזכותו כנראה לא פגשנו כלב אחד שלא קיבל ליטוף, קצת לחם  וwho's a good boy?! who's a good boy?! (זה היה מדבק). אין ספק שהוא היה רוכב האופניים החזק משנינו, והיה מחכה לי בסבלנות פעם בכמה זמן, ולא עשה מזה הרבה עניין (מצד שני, בירידות בד"כ אני הייתי המהיר/פזיז יותר). אבל מעבר לזה, פשוט הסתדרנו טוב. אני זוכר רק פעם אחת שהיתה לנו איזה סוג-של-מחלוקת בכל 8 הימים, לגבי איפה אנחנו עוצרים להיום, אבל חוץ מזה היינו די בהסכמה מלאה יתר הזמן. אכלנו כמה מהארוחות שטח הכי טובות שלי בטיול, לא בגלל שמישהו מאיתנו טבח מעולה, פשוט החלטנו להתאמץ יותר, ושילבנו סירים ורעיונות (אני כל כך שמח שיש לי את המחבת שלי). אפילו פתחנו גזיות והכנו קפה במקינטה שקניתי בטורקיה בכל ארוחת צהריים. בדרך כלל אני פותח את המקינטה רק בבוקר, כשאני במילא מבשל משהו חם לאכול, אבל הטיול הזה היה בקצב אחר.

וזה דווקא לא היה קצב רע. בסוף היום השלישי (ואחרי רק יומיים של טיפוס ממשי) הגענו למסטיה (1,500 מטר) ובחיי, איזה יום מדהים זה היה. השמש יצאה אתמול בערב שלפני, וכל הטיפוס למסטיה היה פשוט מקסים להפליא – פסגות מושלגות שערורייתיות ביופיין מתנשאות מעל יערות צבועים בצבעי צהוב-כתום של סתיו. אם הייתי רואה את זה על גלויה, הייתי אומר שהם קצת הגזימו עם הפוטושופ. וכשהsvan towers המסתוריים* התחילו לצוץ בהדרגה ככל שהתקרבנו לאיזור מסטיה, הכל היה פשוט… קסום.

כמובן, המוח שלי המשיך לשוטט ומדי פעם טרח להזכיר לי את כל הדברים הנוראים שקרו וקורים בארץ, או את כל הדברים האחרים שישבו עלי בשנה האחרונה, ולשאול מה הטעם בכל זה בכלל. כשזה היה קורה, הייתי עונה לו בנימוס "או, סתום את הפה. אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה כרגע. הצלחת לדכא אותי בחלקים גדולים מהמסע הזה, באמת בלי סיבה טובה, ולשם שינוי אני מתכנן לנצל כל גרם של אושר שאני אוכל לחצוב מהמקום שאני נמצא בו עכשיו, אז לך תתקווד".

לפעמים זה עבד.

ממסטיה רכבנו במעלה הפאס הראשון (1900 ומשהו) וקיבלנו בתמורה נוף עוצר נשימה. הבוקר היה בסימן כפות רגליים ללא תחושה עד שהשמש יצאה וקרח והחלקות בצד המוצל של הכביש. טיילנו קצת במעלה הפאס באופן רגלי, ירדנו מטה לעמק ואז בילינו לילה קפואאאא בשטח (אבל ברוך בורא הבקבוק החם בשק"ש).

למחרת הופרדנו לאיזה זמן קצר על ידי מפולת בוץ אבל לבסוף הגענו לאושגולי, העיירה האחרונה לפני הזאגארו, שהיתה אפילו יפה יותר ממסטיה, מה שלא חשבתי שאפשרי. אחרי עוד חצי יום רכיבה על אופניים במעלה נופים מפוארים, הגענו לזאגארו, אחד הפאסים הגבוהים בקווקז (2623 מטר. די מוזר לחשוב שבפאמיר, כאן *מתחיל* הטיפוס). וכמעט הצלחתי לרכוב עד לראש הפאס! אבל הבוץ טמן לי פח מטרים ספורים מסוף העלייה. נו טוב, לרכב 99.99% מהדרך למעלה עדיין נחשב.

אחרי התמונות ההכרחיות, ואחרי כמה מאות מטרים מעט מאתגרים בבוץ/שלג שלא לגמרי נמס (היה לנו מזל *מדהים* עם מזג האוויר, עם 4 ימי שמש רצופים באמצע-סוף אוקטובר כדי להמיס את רוב השלג שירד על הפאס, וגם אח"כ מזג האויר היה סביר למדי, זה באמת היה שיחוק), התחלנו לרדת את הדרך הארוכה מההר אל המישור. הקילומטרים הראשונים היו התעלות טהורה, אחת ממסיבות הירידה הטובות שהיו לי בטיול.

אחרי זה היה לנו עוד כמעט יום של עוד נופים [הכנס כאן עוד סופרלטיב נלהב, נגמרו לי], אחר כך עוד יום של נופים פחות מרגשים ולבסוף יום שכלל בעיקר אכילת קילומטרים במישור בדרך חזרה לבאטומי. אבל בכל זאת היה כיף – עלינו על אוטוסטרדה בשלבי בנייה שהיתה ריקה לחלוטין, רכבנו עם כלב שמנמן בדרכים צדדיות ונכנסנו לטבילה בים השחור (ואחד הכלבים בחוף מצא את האוזניות שאיבדתי. כלבים בגיאורגיה זה דבר מיוחד!).

לבסוף, בערבו של היום השמיני, הגענו לבאטומי. יאן ואני עשינו סיבוב לראות את המונומנטים החשובים בעיר ונפרדנו לשלום בחום רב. זו בהחלט הייתה אחת השותפויות היותר טובות שהיו לי בטיול, ובאה בדיוק בזמן שהייתי צריך חברה של אדם טוב. משם הוא יצא לכיוון טורקיה, בדרך הארוכה חזרה הביתה לברלין. אני נשארתי והתחלתי להעביר את הזמן עד שהמעבורת הבאה תבוא ותיקח אותי לצד השני של הים השחור, אל בולגריה.

כמה מילים על באטומי

אם טיבליסי, הבירה, היא הירושלים של גיאורגיה- מלאה בהיסטוריה ובעלת טופוגרפיה מאתגרת, באטומי, על שפת הים השחור, היא חד משמעית התל אביב שלהם- עיר נמל מאוד שטוחה ומאוד flashy. היא נחשבת ליעד מועדף לתיירי הימורים, ובאופן כללי לעיר של תיירות חוף ומסיבות, אבל מחוץ לעונה היא די נעימה, ולמדתי לחבב אותה. היא מלאה במונומנטים אדריכליים ביזאריים אבל מעניינים, כמו למשל אוניברסיטה שהפכה להיות מלון, או סניף המקדונלדס הכי future-punk שראיתי, ואפילו יש בה לא מעט שבילי אופניים! הסמל/קמע הנוכחי של העיר הוא הפסל הקינטי של עלי ונינו, שהוא פשוט יפה, אם כי מצריך סבלנות.

באטומי, או ליתר דיוק, אדג'ארה, המחוז שבו נמצאת באטומי, היתה גם היא מחוז עצמאי למדי, כמעט הלך בכיוון של אוסטיה ואזבחיה, ורק באמצע שנות האלפיים הממשלה בטיבליסי הצליחה להכניס אותו into the fold. אם ממש לפשט סיפור מאוד מורכב, להם לא היה את הגב של רוסיה, אז הם לא הלכו באותה דרך. כן יש שם באיזור השפעה טורקית חזקה (וכמעט רוב מוסלמי), אבל טורקיה החליטה לא לתמוך במהלך כזה, כי כנראה שאין להם מה להרוויח מזה. אני חושב שכל הצדדים די מרוצים ממצב העניינים הנוכחי. וכמו שאני מציין בהערת השוליים בהמשך, גם סוואנטיה היתה מקום ללא חוק וסדר במשך זמן רב. באופן כללי, התחושה שלי שלמשך לא מעט זמן, מהתפרקות ברית המועצות עד למעשה למהפכת הורדים ב2003, גיאורגיה היתה קונספט של מדינה יותר ממדינה בפועל, אבל נראה לי שכיום הם בכיוון סביר. אני בהחלט מאחל לגיאורגים בהצלחה, זו סה"כ מדינה מאוד חמודה.

הערת שוליים

*לא מצאתי הסבר ברור למה בדיוק שימשו המגדלים המפורסמים של svaneti. שמעתי טענה ששם היו מחביאים בני משפחה שרצחו אדם אחר, כדי להגן עליהם מנקמת דם, אבל זה נשמע… תלוש. ככל הנראה אלו מגדלי הגנה מאוד בסיסיים- כשחבורות של שודדים היו מגיעות לעמק, כל משפחה נסוגה אל המגדל שלה ומגינה על עצמה משם, וגם היתה להם יכולת להגן אחד על השני באמצעות קשתות, עם כיסוי הדדי. אפשר להסתכל על זה במבצר מבוזר. מה שמעלה את השאלה- למה לא להקים מבצר וזהו, כמו שקרה בכל מקום אחר בימי הביניים. אני חושד שזה נובע מזה שהיה מדובר בחברה מאוד מבוזרת בעצמה, ללא אצילים או שלטון מרכזי, כל משפחה או clan דאג בעיקר לעצמו. זה כנראה מעולם לא היה איזור מרובה אוכלוסיין בשום שלב. באופן כללי, האיזור הזה בגיאורגיה, שנקרא Svaneti, היה נחשב לאיזור עצמאי למדי, ובעיקר לאיזור מסוכן ונטול חוק במשך הרבה שנים, שמאוד קל להישדד בו. הsvans עצמם הם קבוצה אתנית נפרדת מיתר הגיאורגים, ויש להם את השפה שלהם, שהיא שונה מהגיאורגית**, וכל המקום מאוד מרוחק ממרכזי אוכולוסייה. רק בעשר שנים האחרונות הממשלה בטיבליסי הצליחה להביא לשם קצת חוק וסדר, וכיום זה מקום בטוח ומסביר פנים, עם לא מעט גסט האוסים ואפילו כמה מלונות קטנים במסטיה. נראה שהמקומיים הגיעו למסקנה שאם אתה לוקח מהתיירים את *כל* הכסף שלהם, הם לא יחזרו, אבל אם אתה לוקח רק חלק מהכסף שלהם, ונותן להם מקום לישון, הם יחזרו ויביאו את החברים שלהם.

** גיאורגית וסוואנית הן שתיים מתוך ארבע השפות במשפחת השפות המאוד מצומצמת שנקראת קארטאוולית שמדוברת אך ורק בגיאורגיה (מינגרלית ולאז הן השתיים האחרות). זה קטע די מטורף, זו משפחה נפרדת *לחלוטין* מכל השפות ההודו-אירופיות והטורקיות שמקיפות אותם, שאיכשהו הצליחה להישמר עד ימינו. אגב, אני מניח שרובכם יודעים שלא סבבה יותר לקרוא לגיאורגיה "גרוזיה", אבל אם אתם רוצים שגיאורגי באמת יחבב אותכם, תקראו למדינה שלו קארטאוולי, כי זה באמת השם של המדינה שלהם, גיאורגיה זה השם ש(ככל הנראה) האיראנים נתנו להם.

המעבורת

אחרי קפיצה מוזרה ובעיקר חסרת טעם לטביליסי, חזרתי לבאטומי לקחת את המעבורת היקרה להחריד לבורגס (200 דולר). היה זול ומהיר יותר לטוס, אבל היה לי די והותר מטיסות בטיול הזה, סביבתית ולוגיסטית, והחלטתי שהטיסה הבאה שאני לוקח נוחתת בנתב"ג, תודה רבה. ואי לכך, מעבורת.

כמובן, הסיבה שזה עולה כל כך הרבה היא כי אני לא קהל היעד- זו מעבורת מטען, כלומר היא מעבירה עשרות משאיות משא על פני הים השחור (שהוא אגב כחול-ירקרק). אני לא בטוח מה החישוב הכלכלי שנעשה פה מבחינת נהגי משאיות, מתי משתלם להם לקחת את המעבורת ומתי עדיף לחצות את טורקיה בכוחות עצמם (והנהגים, מעבר ל200 דולר, גם שילמו בין 800 ל-1200 למשאית. וזה כמעט כפול לכיוון השני). אבל יש לי הרגשה שאחד השיקולים מבחינתם זה שזו חופשת עבודה נחמדה – המטען זז, אבל הם יכולים לשכב על הגב, לדבר עם חברים, לשתות לא מעט ופשוט להירגע במשך איזה יומיים.

הבורדינג למעבורת היה רק באחת עשרה בלילה, והלכתי לישון אחרי חצות רק כדי לגלות שאנחנו עדיין תקועים בנמל באטומי, לא ברור למה. אבל בסופו של דבר יצאנו להפלגה בסביבות הצהריים. על סיפון המעבורת מצאנו את עצמנו כ-6 תיירים – זוג לטבי עם ג'יפ שלא רצה לנהוג בטורקיה, זוג רוסי שפחד לטוס (או לפחות אחד מהם פחד), טייל גרמני בשם פיטר שנמנע מטיסות מסיבות סביבתיות (הוא הגיע להודו וגם לארה"ב בלי לטוס, וזה בהחלט ראוי להערכה), ואיזה רוכב האופניים מוזר – וכ-50-60 נהגי משאיות. קצת צ'כים (כמו שני שותפי לתא), ארמני אחד או שניים, אך רובם המכריע היו גאורגים למדי

את רוב ההפלגה ביליתי בתא המשותף שלי, של פטר ושל שני הנהגים הצ'כים הנחמדים (שאחד מהם חרק שיניים באופן מחריד), בעיקר כי  לא היה הרבה לאן ללכת. המרחב היה די מוגבל – הסיפון הפתוח היה סחוף רוחות וקר, ה"לאונג' " היה מלא בעשן סיגריות וסרטי מל גיבסון (אם לא ראיתם בחייכם את "לב אמיץ" עם קריינות רוסית לא… פיספסתם הרבה, בתכל'ס) והחדר אוכל היה רוב הזמן מלא בנהגי משאיות גאורגים רועשים ושמחים מאוד, ששתו, דיברו מאוד חזק ושרו שירי עם גיאורגים כמו חבורה של פיראטים שמנמנים. זה היה מקסים במובן מסוים, אבל לא משהו שאפשר לשבת לצידו לזמן ממושך. למרבה המזל, בתא שלי היה שולחן כתיבה, ואני ביליתי זמן לא מועט בכתיבת יומן ותרגול יוונית. בכנות, זה הרגיש קצת כמו כלא, עם חצר שאפשר להסתובב בה, כמה קליקות מוזרות (הנהגים הגיאורגים, התיירים), ו-3 ארוחות ביום בחדר אוכל מאוד, אה, בסיסי. שום דבר לא היה רע, אבל שום דבר לא היה טוב (חוץ מהשקיעות, הן היו יפות). נקודת השיא של המסע הייתה כשהוזמנתי לשחק בפיפ"א בפלייסטיישן יחד עם אחד הנהגים וכוסחתי ביסודיות 9-0 (מעולם לא שיחקתי בפיפ"א בחיים שלי, אז אני מחשיב את זה כניצחון).

לאחר שלושה לילות על המים ובערך 2.5 ימים של לימבו בלב ים, הגענו לבורגס. ירדתי מהמעבורת, מתחתי עצמות ומצאתי את עצמי, בפעם השנייה בטיול הזה, בבולגריה. מוזר. לא מדינה שהיתה בראש סדר העדיפויות שלי לביקור חוזר, אבל it is what it is.

אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים, אבל

בולגריה סה"כ התחילה ברגל ימין. התארחתי (בחינם) בהוסטל מאוד מוזר אבל חמוד שהבעלים שלו הוא בWS, אז הוא מזמין רוכבים להתארח. ההוסטל היה יחסית דליל באנשים, אבל מי שהיה, היה נחמד למדי, וגם החתולים היו לרוב ידידותיים. בבורגס הגעתי להחליף את השרשרת, מה שהכריח אותי להחליף פחות או יותר את כל הdrivetrain (קסטה וקראנק), כי, טוב, 11,000+ ק"מ על אופני מסע בדרכים סלולות, מאובקות ומבוצבצות בסופו של דבר עושים את שלהם. זו אגב היתה השרשרת הרביעית שלי ב11,000 ק"מ האלו. זו היתה הוצאה גדולה יותר ממה שציפיתי (הקסטה היה ברור לי שאני אצטרך להחליף, אבל קיוויתי שהקראנק ישרוד), אבל זה מה יש. כמו כן, דקטלון! איך התגעגעתי לדקטלונים. יצא לי גם לבקר שם קצת מוזיאונים ולהסתובב טיפה בעיר. בדומה לבאטומי, לבורגס יש מוניטין של עיר הימורים די מגעילה, אבל אני יכול להגיד שמחוץ לעונה זה מקום די שקט וחביב.

יצאתי לדרך ונלחמתי ברוח נגדית במשך רוב היום כדי להגיע לאיזה חווה אורגנית שהמארח שלי בבורגס המליץ לי לישון אצלם. בסופו של דבר החושך ירד, כי לעזאזל, אנחנו כבר בנובמבר והחושך יורד מוקדם באופן מדכא למדי. עדיין היו לי איזה 20-30 ק"מ, ומאוד שמחתי על הפנס הקדמי שקניתי בדקטלון, שהצדיק את עצמו מיידית. אלא שהיה צד חיובי לזה שמצאתי את עצמי עדיין בדרכים כשהחושך ירד וזה שיצא לי לראות את אחד הדברים הכי מוזרים ונדירים שראיתי- הזוהר הצפוני. בבולגריה. כן, זה מוזר שלא היה על זה יותר דיבור, אבל איכשהו היה מופע של הזוהר הצפוני בכל איזור הבלקנים, כנראה בגלל התפרצות חזקה מהרגיל בשמש. ולא פחות מזה, הוא היה אדום!

בכל מקרה, זה היה מגניב מאוד, אבל בסופו של דבר הגעתי לחווה האורגנית וביליתי ערב נחמד וקר שם. האם ציינתי שכבר נובמבר, ומעולם לא תיכננתי לרכב בחורף?

אז באופן כללי, הייתי יחסית מרוצה מהתקדמות העניינים בזמן שרכבתי לאיטי דרך גבעות ומישורי מזרח בולגריה. אבל בדרך החוצה מבולגריה, היקום עשה יד אחת עם המוח שלי ושם לי איזה מוקש, שהיה בו זמנית כ"כ ספציפי ועם זאת אקראי שהייתי חייב להעריך את האירוניה שבו. הפרטים לא משנים (טוב, הם כן, אבל זה סיפור ארוך עם סיפור רקע ארוך יותר, ולא הכל מיועד לpublic consumption במילא), אבל בוא נגיד שזה שלח אותי לאיזה סחרור. חוויתי נקודה שפופה במיוחד כשחציתי את המסלול שלי, בפעם הראשונה (והאחרונה) בטיול. מאחר שלפני שנה וחצי רכבתי מאיסטנבול מערבה, ועכשיו אני רוכב מבורגס דרומה, היה בלתי נמנע שאני אעבור במקום שעברתי בו בעבר, וזה קרה בגשר עתיק בעיירה בולגרית בשם סוילנגראד, סמוך לגבול הטורקי והיווני. בזמנו מאוד התלהבתי מהגשר הזה, כי הוא נבנה על ידי הגיבור האדריכלי שלי, סינאן. חשבתי שיהיה בזה משהו מרגש, לחצות מקום מוכר. אם לא לחזור לאיסטנבול, אז לפחות להגיד, היי, תראה, היית פה, קטע. במקום זה, שקעתי בהעלאת גירה מנטלית על השנה וחצי שעברה מאז שחציתי אותו –  במקומות שהייתי, במה הצלחתי ובמה לא, במה אני שמח שקרה ובמה הייתי עושה אחרת, באיך התקופה הזו שינתה אותי לטוב ולרע וכן הלאה. ובמקום שבו הייתי בו באותו רגע, בעיקר הרהרתי ב"מה לא", ב"אחרת" ו"לרע". מה אני אגיד, יש גם ימים כאלה.

גם חשבתי על המצב בארץ ואיך הדברים נראו בפעם האחרונה שחציתי את הגשר הזה (ממשלת שמאל-מרכז! שבקטע של אשכרה לעשות את העבודה שלהם! בלתי נתפס. שלא לדבר שלא היה את כל העניין של המלחמה הכי נוראית שחווינו מאז הקמת המדינה) ואיך הדברים הם עכשיו. וזו, אני חושב שכולנו נסכים, מחשבה מדכאת באופן אובייקטיבי.

אחרי ארוחת צהריים טובה להיפרד מבולגריה, וקצת תיקוני אופניים, עשיתי את דרכי לגבול היווני. גימגמתי אל פקיד הגבול את מעט היוונית שהצלחתי לגרד עד כה (יאסאס? יאסוס?), החתמתי את הדרכון, ויצאתי להתחיל לרכב את המדינה האחרונה עכשיו-על-אמת בטיול. כמו שהם אומרים פה-  Pame.