זיגזוגים בקווקזים

גיאורגיה, סבב א'

נחתתי בטביליסי באמצע הלילה ישר להלם תרבות אדריכלי. מצאתי את עצמי עם קופסת אופניים ברחוב ראשי באמצע הלילה ומביט על אדריכלות אירופאית להחריד, כולל כנסיות והכל. אחרי 4 חודשים של מרכז אסיה, ותכל'ס אחרי ויאטנם, וניו זילנד, שיותר מהכל מזכירה את ארה"ב, לחזור לאירופה בבת אחת היתה הרגשה דיסוננטיבית. מעט התחרטתי באותו יום שלא התחלתי באז'רביג'ן, אולי זה היה מרגיש כמו המשך קצת יותר אורגני של הטיול (למרות שהשמועות אומרות שמרכז באקו, בירת אז'רביג'ן, היא אפילו עוד יותר אירופית). בדיעבד הסתבר שמצאתי את עצמי בחלק אירופאי באופן יוצא דופן של טביליסי, שהיא מרק וכאוס של סגנונות אדריכליים (ברוב השכונות הותיקות תתקשו למצוא שני בניינים סמוכים בנויים בסגנון דומה), ועדיין, זו היתה הרגשה מוזרה למדי.

באופן כללי, היחס לאירופה הוא אחד הדברים הכי מאפיינים של גיאורגיה. אני בספק אם יש מדינה כלשהי מחוץ לאיחוד האירופי שמניפה כל כך הרבה דגלים של האיחוד בכל מקום. מדינה אחרת שאני יכול לדמיין שעושה את זה כרגע זה אוקראינה, שגם את דגלה ראיתי מתנופף הרבה ברחבי גיאורגיה (אגב, גם כמה דגלי ישראל פה ושם, במפתיע). וזה לא מקרי – אחד הדברים הראשונים שהבנתי על גיאורגיה היא שזו המדינה הכי אנטי – רוסית שהייתי בה בטיול הזה. כל מדינות מרכז אסיה מנסות ליצור לעצמן זהות לאומית שנבדלת באופן ברור מרוסיה, אבל היחס של רוב האנשים לברה"מ נע בין אדישות למעט נוסטלגיה, וכמו שציינתי בפוסט הקודם, רבים מהם הולכים לעבוד ברוסיה. אבל בגיאורגיה, ובכן, הסיפור הוא מאוד שונה. היחס לתקופה הקומוניסטית קודם כל הוא מאוד מאוד זועם. זה לא שבמרכז אסיה אי אפשר למצוא ביקורת על התקופה הזו, אבל צריך לזכור שא' רוב המנהיגים במרכז אסיה עד היום צמחו ישירות מתוך המפלגה הקומוניסטית וב' ברית המועצות היתה מבחינתם המשך ישיר של האימפריה הרוסית. היו כמה שנים סוערות בין 1917 ל1921, עם קצת מרידות, אבל היתה רציפות שלטונית בין הצאר למפלגה הקומוניסטית. בקווקזים הסיפור הוא שונה לחלוטין- אחרי 80 שנים של שלטון רוסי, עם כל ההתפוררות שהתרחשה ברוסיה בסוף מלחמת העולם הראשונה ותחילת המהפכה הקומוניסטית, ארמניה, אזרבייג'ן וגיאורגיה הכריזו על עצמן כמדינות עצמאיות. אלא שהעצמאות הזו נמשכה קצת פחות משלוש שנים, ואחרי שהקומוניסטים סיימו עם מלחמת האזרחים הפנימית שלהם, הם פנו שוב דרומה וכבשו מחדש את הקווקז, מדינה אחר מדינה, וגיאורגיה היתה האחרונה ליפול (במקרה של ארמניה זו היתה בחירה בין הצבא הרוסי לצבא הטורקי, אז הם די מסרו את המפתחות מרצון). אז מבחינת הגיאורגים, מדובר בשני כיבושים נפרדים, הכיבוש על ידי האימפריה הרוסית, והכיבוש הקומוניסטי, ונראה שהם הרבה יותר זועמים על השני מאשר על הראשון, כי על התקופה הצארית כמעט לא מדברים. אני מניח שזה קשור לזה שא' הכיבוש הקומוניסטי הוא הרבה יותר עכשווי, וב' השלטון הקומוניסטי היה הרבה יותר ריכוזי, טוטאליטרי ואלים מהשלטון הצארי. יש להם קומה שלמה במוזיאון הלאומי שמוקדשת ל-70 שנים של פשעי השלטון הקומוניסטי.

אז מאוד ייתכן שהסנטימנט האנטי רוסי קשור למוראות השלטון הקומוניסטי בעבר, אבל כנראה שזה יותר קשור לזה שמבחינתם, הרוסים עדיין כובשים באופן בלתי חוקי 20% מהשטח של גיאורגיה, בשתי breakoff republics,   – אחת באזבחיה, על שפת הים השחור, והשניה, דרום אוסטיה, כמה עשרות קילומטרים צפונית לטיבליסי הבירה.

הרפובליקות האלו הן סיפור מורכב, או למעשה, סיפורים, כי הן מאוד שונות אחת מהשנייה. אני פחות בקיא במה שקורה באזבחיה, אבל על רגל אחת, שתיהן הצהירו על סוג של אוטונומיה או עצמאות במהלך התפרקות ברה"מ בשנות התשעים, מה שהוביל לכמה מלחמות בהן רוסיה התערבה בצורה כזו או אחרת לטובת הרפובליקות האלו עד שהמצב הנוכחי פחות או יותר התקבע. רק רוסיה וה4-5 מדינות הכפופות לה (וכמובן, נאורו) מכירות בהן במדינות ריבוניות. אזבחיה פחות או יותר שואפת להיות מדינה עצמאית מוכרת, בעוד שהאוסטים היו מאוד שמחים פשוט להסתפח לרוסיה (מעבר לקווקז כבר יש את הרפובליקה הצפון אוסטית, כחלק מהפדרציה רוסית). בעיני הגיאורגים (ורוב העולם) זה כמובן סיפור מאוד פשוט, הרוסים כבשו להם חלק מהמדינה והקימו שם puppet republics. ואין ספק שמבחינת הרוסים, כמו באוקראינה, המטרה הצינית למדי היתה ליצור בגיאורגיה סכסוך גבול שימנע ממנה להצטרף לאיחוד ובעיקר לנאט"ו. אותו דבר הם גם עושים במולדובה עם טראנסניסטריה, וכמובן באוקראינה. אבל זה לא בהכרח אומר שאין דבר כזה זהות האזבחית או אוסטית מובחנת. הגיאורגים מציעים לאזבחים הרבה הטבות אם הם יקבלו אזרחות גיאורגית, אבל בינתיים אין ממש קופצים. כששאלתי מדריכה גיאורגית למה האזבחים  מעדיפים להיות אזבחים ולא גיאורגים, היא אמרה שהרוסים שוטפים להם את המוח, שזו תשובה שאני תמיד חושד בה. הרבה פעמים הסאבטקסט של תשובה כזו היא "הם מחזיקים בדעות שאני לא אוהב". מצד שני, האם הגיוני למשל ש58,000 איש (בערך 1.5% מאוכלוסיית גיאורגיה) באוסטיה יתפסו כ-5% מהשטח הכולל של גיאורגיה? כנראה שגם לא. וזה לא שהשטח הזה, כמו בכל סכסוך אתני, היה מאוכלס אך ורק באוסטים לפני המלחמות ביניהם- הוא "נוקה" בהתמדה מגיאורגים. וכמו בכל סכסוך אתני, גם הגיאורגים לא בדיוק שמרו את הידיים שלהם נקיות, והיו הפצצות מכוונות של מטרות אזרחיות באוסטיה באופן ברור במלחמה שהם הכריזו ב2008, בה הם הפסידו באופן מאוד מאוד צורב לרוסים. קיצר, מורכב.

למי שהסיפור הוא מורכב במיוחד הוא עבור כל אותם עשרות עד מאות אלפי צעירים רוסיים שברחו מרוסיה לגיאורגיה מאז תחילת המלחמה באוקראינה, חלק מגל הגירה עצום שמוערך בבערך מיליון איש. אני התחלתי לפגוש אותם כבר בויטאנם, ואפילו הצטרפתי לערב של המועדון אנגלית של הקהילה הרוסית המקומית (כולם שמחו לתרגל את האנגלית שלהם עלי בעוד שאני תירגלתי את הכלום-רוסית שלי עליהם), וככל הנראה אפשר למצוא אותם בכל מדינה שקל להגיע אליה והמחיה בה לא יקרה מדי, אבל כמובן שברגע שנכנסתי למדינות ברה"מ לשעבר, או כמו שאני קורא להם, הRussia-sphere, המספרים באמת עלו. יש מדינות, כמו אוזבקיסטן ובעיקר קזחסטן, שאוכלוסייה רוסית משמעותית עדיין נשארה אחרי התפרקות ברה"מ, ובכל המדינות האלו, השפה הרוסית היא עדיין הlingua franca, אז עבור רוסים צעירים, זה מאוד נוח. יצא לדבר עם הרבה מהם, והרוב הכמעט מוחלט שדיברתי איתו היו חבר'ה צעירים ומשכילים, עם קריירה, חיים, ובועה ליברלית קטנה ונעימה שהתפוצצה להם בפרצוף, למי בהדרגה ולמי בבת אחת, והם הבינו שהם לא יכולים להמשיך לחיות במקום שהם קראו לו בית. אני אמנע מההשוואות המתבקשות, כי תודה לאל, אנחנו לא רוסיה, אבל אני מודה שהרגשתי כלפיהם אמפתיה מהולה באיזה תחושה של אזהרת עתיד.

בסטאניות היחס אליהם הוא די סביר. יש אנשים שמתלוננים על העלייה במחירי הדיור שהם גרמו בבישקק ובאלמטי, ולמי שאכפת עדיין מההיסטוריה יש כמה משקעים כלפי גלי הגירה שמגיעים מהex-colonial overlords שלהם, אבל סה"כ נשמע שהם משתלבים בסדר. בתכל'ס מדינה ברוסו-ספירה שתשכיל למשוך ולקלוט אותם כמו שצריך יכולה להיות פה הזדמנות מעניינת לפתח תעשיות שלא קיימות אצלה עד כה, כמו הייטק או עיצוב גרפי. מהצד השני, אני תוהה אם מישהו חישב כבר את הנזק הכלכלי ארוך הטווח (בנוסף לכל יתר נזקי המלחמה) שרוסיה הולכת לחוות מזה שדור שלם של young professionals, ההון האנושי שהכלכלה שלה הולכת להישען עליו בעתיד, פשוט נוזל לה בין האצבעות.
בגיאורגיה, כאמור, היחס לרוסים הוא קצת יותר אמביוולנטי. יש רוסים שדיברתי איתם והיו מאוד מרוצים ושמחים שם, והרגישו שהגיאורגים מאוד נחמדים ומסבירי פנים אליהם. היו כאלה שהרגישו גם לא מעט רוסופוביה. רוסית כשפה עדיין די נפוצה בגיאורגיה, במיוחד בדור המבוגר, אבל בחורה יהודיה-רוסית-גיאורגית (סיפור ארוך) שפגשתי סיפרה לי על הפעם שהיא נכנסה לאיזה co-working space, ולא הצליחה להסביר את עצמה בגיאורגית, אז היא עברה לרוסית וקיבלה מבט צונן ותגובה של "אנחנו לא מדברים רוסית כאן". וזה בהחלט לא הסיפור היחיד.

באופן מעניין, למרות שהשנאה לרוסיה היא יחסית מכנה משותף די רחב (אם כי לא מוחלט), ו80% מהאזרחים תומכים בהצטרפות לאיחוד האירופי, המפלגה השלטת הנוכחית (Georgian dream) היא יחסית על הגדר בנושא. היא לא הצטרפה לסנקציות על רוסיה וסירבה לספק נשק לאוקראינה, בתור התחלה, וניסתה להעביר כל מיני חוקים עם ניחוח טוטאליטרי שיובאו מרוסיה באופן די ברור, ובעיקר שדי יסנדלו את הכניסה שלהם לאיחוד. התומכים שלהם טוענים שהם מנסים להימנע ממלחמה נוספת עם רוסיה, אחרי שהמלחמה של 2008 נתפסת ככישלון הכי גדול של מפלגת האופוזיציה, שהיתה אז בשלטון (המפלגה של סאקאשווילי, למי שקצת מכיר שמות). המבקרים שלהם טוענים שא' יש למייסד של המפלגה כל מיני "קשרים כלכליים" ברוסיה, ובאופן כללי, הם לגמרי מעדיפים לבצר את השלטון שלהם בחוקים טוטאליטריים מאשר להיכנס לאיחוד, מה שידרוש מהם כל מיני דברים מעצבנים כמו זכויות אזרח.

סיבובים ומהומות בירבן (זיג)

מטיבליסי יצאתי דרומה לכיוון ירבן. במקור התכוונתי לקחת רכבת מטביליסי לירבן, אבל הרגשתי שלעבור לעיר שלישית ברצף בלי שום רכיבה ביניהם (אלמטי, טביליסי, ירבן) לא יעשה לי טוב. והייתי מאוד סקרן לראות את ארמניה, כי שמעתי עליה הרבה. אבל אני מודה שהדרך מטביליסי לירבן היתה… לא מאוד מעניינת. הגעתי כעבור 4 ימי  רכיבה נטולי אירועים יוצאי דופן או נופים מעניינים במיוחד. היו כמה מנזרים יפים בדרך, והארמנים מאוד גאים בהיותם האומה הנוצרית העתיקה בעולם (301, עשור וקצת לפני שנצרות הפכה לחוקית ברומא).

ירבן עצמה היתה חביבה, אבל יצא שקצת הלכתי בה לאיבוד לאיזה זמן. כן ירדתי עוד קצת דרומה אל חור ויראפ (khor virap), מנזר שיושב תחת הר האררט (ובו נכלא ל13 שנים Gregory the Illuminator, מי שהמיר את ארמניה לנצרות). בחברת איזה כלב חביב, זכיתי לאחת מהזריחות המרהיבות בטיול.

וידוי קטן – עד לא כזה מזמן (שלוש-ארבע שנים) אם הייתם שואלים אותי איפה זה האררט, לא הייתי יודע שזה הר שקיים מחוץ לדפי התנ"ך (כמו ש, אם לא ידעתם, גם האולימפוס זה הר של ממש). אבל כשאתה רואה אותו, אתה מבין היטב למה, כשאבות אבותינו דמיינו שאם אלוהים יטביע את העולם, הם האמינו שזה יהיה ההר היחיד שיבלוט מעל פני המים – הוא עצום. המילה לא מתארת את המאסיביות של ההר הזה. הוא לא ההר הכי גבוה בעולם, אפילו לא ההר הכי גבוה בקווקז (האררט הוא 5,137 מטר, לעומת ה5,642 של האלברוס), אבל הוא יושב על פני מישור שטוח בגובה של 700-800 מטר מעל פני הים ונמתח היישר למעלה, כלומר הוא מתנשא בערך 4,000+ מטרים מעל הראש שלך. זה מראה מדהים מקרוב, וביום בהיר אפשר לראות אותו ממרחק של 200 קילומטר.

כמובן שלארמנים עצמם האררט הוא באמת "לראותו בלבד", כי כיום הוא יושב בטורקיה. ההיסטוריה של יחסי טורקיה-ארמניה היא כה מסובכת ומורכבת וטעונה שאני ממש  לא מתכוון להיכנס אליה בפוסט הזה, אבל האררט בהחלט היה חלק מ"ארמניה ההיסטורית", ועבר לשליטה טורקית רק בתחילת המאה ה20, כשארמנים הפסידו לטורקים במלחמה ב1920. האררט הוא "הירושלים" של הארמנים, המקום שהם כמהים לחזור אליו, שמסמל את ימי הזוהר של ארמניה. להרגשתי, אפילו יותר מ-Ani, הבירה ההיסטורית של הממלכה הארמנית, שגם יושבת כיום בצד הטורקי של הגבול ביניהן, ועליה אני כנראה אדבר בהמשך. אתה בהחלט רואה אותו מצויר בכל מקום בירבן.

למרבה הצער, עבור הארמנים, הם עוד לא סיימו לאבד חלקים מארמניה ההיסטורית, ולמעשה הייתי בירבן בזמן שהסכסוך הבלתי נגמר בנגורנו קראבך, ובכן, נגמר. בשנות התשעים, אחרי התפרקות ברה"מ, ארמניה די ניצחה את אז'רבייג'ן וביססה את עצמה בנגרונו קאראבך, ובאיזורים האזרים שמסביבו. במקביל הארמנים רצחו או גירשו את כל האז'רים מארמניה פרופר, והאז'רים עשו בדיוק אותו דבר באז'רבייגן, וספציפית היה טבח ידוע לשמצה בבאקו. הסכסוך נחשב כסכסוך קפוא עד שלפני 3 שנים האזרים התחזקו מספיק כדי לנצח את הארמנים לכבוש מחדש את רוב האיזורים סביב נגורנו קאראבך, עם מסדרון צר חזרה לארמניה שהוגן על ידי חיל שלום רוסי. הסטטוס קוו הזה החזיק מעמד עד שרוסיה שקעה בסכסוך באוקראינה, ואז'רבייגן הרגישה מספיק בטוחה בעצמה כדי לכבוש את איזור נגורונו קאראבך עצמו, והארמנים נאלצו להכיר במציאות החדשה. כשהייתי שם, היו בכיכר הראשית העצומה שלהם הרבה הפגנות נגד הממשלה על ידי האופוזיציה, וכשעברתי פעם אחת (מרחוק מאוד) המשטרה גם זרקה כמה רימוני הלם על מפגינים שניסו להיכנס לפרלמנט, אבל נראה שרוב האוכלוסייה מכירה בזה שבאמת לא היה אפשר לעשות שום דבר – אז'רבייג'ן עשירה יותר (שדות הנפט של באקו הם בין הגדולים בעולם), בעלת אוכלוסייה גדולה יותר בהרבה, ובאה למלחמה הזו הרבה יותר מוכנה (מצוידת, בין היתר, ברחפנים ישראלים, שעשו שמות בצבא הארמני). התחושה הכללית ברחובות היתה של דיכאון ותבוסה.

באחד הפודקסאטים ששמעתי כדי קצת להבין יותר על הסכסוך הזה (פודקאסט מומלץ באופן כללי), המגיש פתח ואמר שברוב הסכסוכים שהוא מכיר, הממשלות יכולות לריב אחת עם השניה, אבל יצא לו לשבת בשולחן בבאר עם מולדובי וטרנסניסטרי, גיאורגי ואוסטי ואפילו רוסי ואוקראיני וכולם יכולים לשתות בירה ולשוחח אחד עם השני (ופגשתי בזמנו סרבי שאמר לי אותו דבר לגבי הסכסוכים שלהם בבלקן, אם כי אני לא בטוח אם זה נכון. לא יודע להכליל לגבי ישראלים ופלסטינים, אבל כל פעם שפגשתי איראנים, הם ממש התרגשו לשמוע שאני מישראל). ואז הוא אמר שלגבי ארמנים ואז'רים זה לא יעבוד, השנאה ביניהם פשוט יוקדת מדי, ואני נוטה להאמין לזה. בצד הארמני אני יכול להגיד שלא ראיתי שיש איזה "מחנה שלום" שקורא להידברות עם אזרבייג'ן, יש כאלה ששונאים את אזרבייג'ן ורוצים לצאת לעוד מלחמה עכשיו, ויש כאלה ששונאים את אז'רביי'גן אבל חושבים שמלחמה נוספת זה לא פרקטי. לצערי ויתרתי על אזרבייג'ן בטיול הזה, מסיבות קצת מטופשות, אז אני לא יכול להגיד ממקור ראשון איך האז'רים רואים את הארמנים, אבל סביר להניח שבאופן די דומה. סיפור שדי מתמצת את היחס האז'רי לארמנים הוא ב2004, קצין האזרי, באמצע קורס משותף של נאט"ו בבודפאשט (שנקרא partnership for peace, באופן אירוני) קם באמצע הלילה ורצח קצין ארמני אחר שהיה בתוכנית, עם גרזן. אחרי שההונגרים הסגירו אותו חזרה לאזרבייג'ן, תחת ההבטחה של הממשלה האזרית שהוא ירצה את יתרת עונשו בכלא האזרי, הוא התקבל בכבוד גיבורים באזרייבג'ן וקיבל חנינה במקום. אז, אהמ.

אני משתדל להסתכל על דברים באופן אובייקטיבי, כמה שאני יכול, אבל אני מודה שלאור העובדה שאני מכיר רק ארמנים (בירבן פגשתי מחדש את טאני, אשתו של ירבנט, האקולוג שאירח אותי בחוות חוברות באוזבקיסטן [לינק]), אני קצת יותר נוטה להרגיש סימפטייה כלפיהם, והיסטורית, הם באמת קיבלו את הshort end of the stick  פעמים רבות מדי.

כלבים וכבאים בדרך צפונה (זאג)

היעד הבא שלי היה להיכנס לטורקיה, אבל הגבול בין ארמניה לטורקיה סגור מאז שנות התשעים. גם הגבול לאזרבייג'ן סגור (באופן כללי אזרבייג'ן עדיין סגורה יבשתית) ולאיראן אני לא יכול להיכנס, אז מירבן המשכתי צפון מערבה, חזרה לגיאורגיה. הדרך הזו היתה קצת יותר נחמדה, עם נופים יפים לאררט ולאראגט, הר הגעש הגדול השני בארמניה, לילה במפל יפה ושקט ועם העכברים הכי חצופים שאי פעם פגשתי, מעבר בגיומרי, עיירה קטנה וחביבה שבעיקר היתה מלאה בכלבים שחטפה באופן רציני ברעידת אדמה של 88' (הידעתם? בוריס שרבינה, הבחור שניהל את הטיפול באסון בצ'רנוביל, הספיק, לפני שהוא כנראה מת מהרעלת קרינה, להיות אחראי על שיקום ארמניה מרעידת האדמה הכי גרועה בתולדותיה. דרך קשוחה לסיים קריירה). בין לבין שמתי את הטלפון לתיקון (היה ניסיון כושל להחליף בטריה בקחזסטן שbackfired) והתיידדתי עם טכנאי נחמד למדי שם. כמו כן, לחזור לכסילופון ליום זה מוזר.

אגב, אם כבר הזכרנו כלבים – יש ממלללאאאא כלבים בארמניה וגיאורגיה, בעיקר בערים. מה שחתולי רחוב הם לערים במערב, ופרות בהודו, אז כלבים. הם למעשה ממש חלק מהמרקם העירוני והכפרי, בצורה שלא ראיתי מאז טראקיה, בטורקיה. בתוך העיר הם סה"כ סבבה, ובטיבליסי וירבן רובם המוחלט מעוקרים ומחוסנים, ואפשר לדעת את לפי הצ'יפ שיש להם באוזן. שמעתי טענה שבגיאורגיה הצ'יפים הם color coded לפי כמה הם ידידותיים (ירוק- מאוד, צהוב- יום עסאל, יום בסאל אדום- עדיף לשמור מרחק), אבל ייתכן שזו אגדה אורבנית. מחוץ לערים, הכלבים *בממוצע* היו הרבה פחות נחמדים מהכלבים של מרכז אסיה, וקיבלתי הרבה יותר נביחות ממה שקיבלתי בצד השני של הים הכספי, אבל היו גם לא מעט כלבים חמודים שבאו לשחק או לבקש אוכל עם חיוך חביב. אני יכול להגיד שמאוד התגעגעתי ליחס של הכלבים בקווקז אחרי שעברתי ליוון, שם הכלבים *באמת* היו עוינים. בכל מקרה, בעוד שהיו קצת מקרים מעט מבהילים במהלך הרכיבה, לרוב הכלבים הבאמת גדולים ומפחידים היו קשורים, ומי שרץ לנבוח עליך היו כל מיני כלבים פצפונים שלא שמו לב שהם כבר לא בדיוק זאבים מטילי אימה.

מגיומרי יצאתי לרכיבה ביום גשום למדי. ציוד הגשם שלי עבד יחסית בסדר, אבל מאוד לא רציתי לנסות להקים אוהל בגשם – עד שאתה מרים את כיסוי הגשם, האוהל נרטב, וזה לא כיף לישון באוהל רטוב. הסתובבתי ארוכות בכפר ארמני קטן וריק למדי, מחפש איזה גגון סביר להקים תחתיו את האוהל, ומתחיל להיות מיואש יותר יותר. בסוף כשהתייאשתי ועמדתי לצאת מהכפר, בחושך, החלטתי לנסות לדפוק על דלת של בית אחד, לראות אם אולי יש להם אסם או משהו שאני יכול להקים בו אוהל.

הסתבר שהתמזל מזלי, ודפקתי על הדלת של  תחנת כיבוי האש המקומית. המתנדבים (אני חושב שהם היו מתנדבים) אירחו אותי בנדיבות, הזמינו אותי לאכול איתם ארוחת ערב, ובבוקר עזרו לי למצוא את הפנס שלי שנפל לי קצת לפני שהגעתי לשם (או שנגנב, אני לא לגמרי בטוח מה קרה שם. נגיד שהכלב לקח אותו). ללכת לישון יבש ובמיטה זה תמיד בונוס.

כשבאתי לחצות למחרת את הגבול חזרה לגיאורגיה, הגשתי את הדרכון לפקיד, הסתבר שיש בעיה- אני 22 ימים בארמניה, והויזה שלי, ובכן, היתה ל21 יום. אופס. עכשיו, להגנתי בכלל לא התכוונתי להישאר כ"כ הרבה זמן בארמניה, חשבתי שאני אהיה שם שבועיים גג, אז בכלל לא חשבתי על ענייני תוקף, זה פשוט שהתעכבתי קצת, כי… סיבות. אבל מעבר לזה – מי נותן ויזה ל21 יום? מה קרה לחודש?!? אחרי ניסיונות להסביר את עצמי ("אופניים, דברים קורים, אתם יודעים…" וקבלת התגובה, דרך גוגל טרנסלייט, ש"אי ידיעת החוק אינה פוטרת…" וכו', עמדתי בפני שתי ברירות – לשלם קנס של 110 דולר או להיות מגורש מארמניה, כלומר חותמת שחורה לשנה. מאחר שבמילא הייתי בארמניה הרבה יותר זמן ממה שהתכוונתי, ביותר ממובן אחד, ובכן, הבחירה היתה די קלה. עברתי את הגבול, צעקתי על עצמי "and stay out!" והמשכתי לדרכי.

רכבתי בפינה הדרום מערבית של גיאורגיה למשך יום וקצת, לפני שזיגזגתי שוב דרומה. הלילות האלו היו כמה מהקרים ביותר שידעתי בטיול, אבל מאחר שהיה לי די והותר גז, התחלתי להרתיח לעצמי בקבוק חם בלילה, כלומר את הבקבוק הפלסטיק הקשוח של ליטר, אותו הייתי דוחף בתוך מגבת ואז לתוך ה drybag שבו שמרתי את המעיל (איתו במילא ישנתי), ובתצורה הזו הוא איבד את החום שלו באופן הדרגתי מספיק בשביל לשמור אותי חם רוב הלילה. אחת ההמצאות שאני  הכי גאה בהן בטיול.

בפינה הזו של גיאורגיה, קצת לפני הגבול הטורקי, פגשתי גם רוכב גרמני חביב בשם יאן לארוחת בוקר. הוא הצטרף אלי לקפה בזמן שאני ארזתי את הדברים, קישקשנו ארוכות על תשתיות אופניים בברלין וכל מיני דברים אחרים. היה לי ממש נחמד לדבר איתו, אבל הוא היה בדרך לגיאורגיה, אחרי שסיים לחצות את טורקיה, ואני הייתי בכיוון איסטנבול, אז צירפתי אותו לוואטסאפ של הרוכבים באסיה (כן, ברור שיש קבוצת וואסאטפ של רוכבים באסיה), אבל לא ציפיתי אי פעם לראות אותו שוב. ובכן, היו הרבה דברים שלא ציפיתי להם.

המבול

את הגבול לטורקיה חציתי בהתלהבות רבה – גבול אחרון בטיול! יש בערך 1500 ק"מ ביני לבין איסטנבול, אבל אני כבר מריח את הבית. ומעבר לזה, כבר בסבב הראשון מאוד חיבבתי את טורקיה, ובעיקר את הטורקים. היום הראשון התחיל באופן מבטיח, עם כלבים חמודים שמארחים לי חברה בטיפוס על גבעה, חיילים טורקים ממלאים לי בקבוקי מים, טירה עתיקה שמציצה אליי מערוץ יפהפה, ונחמדות טורקית מכה לי בפרצוף באופן מיידי, כשאנשים בצד הדרך פשוט עוצרים אותי לתת לי אוכל ופירות (ומלפפון, אבל אני לא נוטר להם טינה על זה). הקמתי אוהל  בחצי אי שליו באגם שקט. היה  קר, קר מאוד, אבל יפה. הייתי אחרי חודש שהיה, בין אלמטי, טביליסי וירוואן, לא מאוד מוצלח, בלשון המעטה. הרגשתי עייף וכושל, וקצת איבדתי את הדרך. אבל גם בניו זילנד ובמרכז אסיה, החודש הראשון היה הקשה ביותר, ואחריו דברים השתפרו משמעותית. אבל אני מרגיש שעכשיו, כמו שקרה כשהגעתי לאי הדרומי של ניו זילנד ולטג'יקיסטן, עכשיו דברים הולכים להשתנות. אני שוב בדרכים, ושוב בטורקיה, עם הכנסת האורחים הטורקית, והנוף של אנטליה שהיה הרבה יותר מרשים ממה שדמיינתי, והדברים הולכים להשתפר שוב.

יומיים לאחר מכן, ה-7 באוקטובר קרה.

העברתי את היום ברכיבה על אופניים מקארס לכיוון Ani, הבירה הארמנית העתיקה.  ובהדרגה, עם כל בדיקה של הטלפון, ועוד הודעה בוואטסאפ, ועוד מבזק, התחלתי להבין את היקף הזוועה. ובכן, אני אומר "להבין", אבל זה שקר. לא יכולתי להבין מה קרה, זה היה בלתי נתפס. באותו רגע, לבד באמצע שום מקום, אפילו לא רציתי לנסות. אז אני יכול לומר שביליתי את היום לשמוע על איך סוף העולם הגיע אל המקום שאני קורא לו בית. עבור חלק מהאנשים, הרבה יותר מדי אנשים, וילדים, זה היה באופן מילולי. אבל במובן הרחב, הוא הגיע לכולם.

עדיין הסתובבתי בעיר Ani, כי כבר הייתי שם. פעם זו היתה בירה מפוארת של אימפריה איזורית חזקה, ועכשיו כל מה שנשאר זה כמה חורבות במדבר. ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על המטאפורה שבדבר. הייתי על גבול טורקיה-ארמניה, והאדמה הייתה ספוגה בדם במשך מאות שנים, עוד לפני רצח העם הגדול הראשון של המאה ה-20, קראתי על זה רבות. קראתי על הרבה מלחמות וזוועות במהלך מסעותיי. אבל זה מרגיש אחרת כשההיסטוריה קורית לך ולאנשים שיקרים לך.

יחד עם הצער, והכעס, והניסיון להתמודד עם להיות כל כך רחוק ובודד ברגע הזה, הייתי צריך גם ולהבין ולהחליט מה ההשלכות המעשיות של כל זה בשבילי. בתור התחלה, הבנתי שאני לא הולך להגיע לאיסטנבול. היה ברור שמתישהו בעתיד הקרוב להחזיק דרכון ישראלי בטורקיה הולך להיות… לא בטוח. הרבה מהטורקים הם חילונים, ואין להם ממש עניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני, חלקם אפילו תומכים בישראל, אבל יש הרבה מאוד שלא אוהבים ישראלים, בלשון המעטה. כמובן שהתחלתי להגיד שאני מקנדה מאז שעות הבוקר, כשהחדשות התפרסמו, והיה ברור לאן זה הולך. המבטא שלי מספיק קל בשביל שמי שאנגלית היא לא שפת אם שלו לא ישים לב אליו, וכולם אוהבים את קנדה, אז לא הרגשתי בסכנה מיידית. אני לא בטוח אם זה היה כיסוי מספיק סביר בשביל לחצות את כל טורקיה, כי מדי פעם כן צריך להציג דרכון במלונות, אבל כנראה שהייתי מסוגל למצוא פתרונות.

אלא שגם אם הייתי חושב שזה מספיק בטוח בשבילי, אני לא אי. יש אנשים שדואגים לי, ובאותו רגע היה לי ברור שיש להם מספיק ממה לדאוג ממנו בלי הידיעה שאני במדינה שאני צריך להחביא את הזהות שלי בשביל להיות בטוח. אז הבנתי שאני אצטרך לעזוב את טורקיה, בהקדם האפשרי, וללכת למקום אחר.

הייתי רוצה להגיד שזה משהו שהבנתי וקיבלתי באופן מיידי, אבל ביום הראשון, כשעוד לא הבנתי עד הסוף מה קרה,  עוד ניסיתי לחשוב על דרכים להמשיך בטורקיה, כי לקבל את זה שאני לא הולך להגיע לאיסטנבול כן היה לי קשה. אני יודע שזו מחשבה מאוד אנוכית להתמקד בה באותו רגע. אבל השנה וחצי הזו לא ממש הלכה לפי התכנון שלי, בלשון המעטה. יחד עם כמה הרפתקאות נהדרות באמת, וימים ורגעים שלא אשכח, חוויתי תקופות קשות מאוד. ואני צריך להודות שהרגשתי שאני צריך לסיים את הטיול הזה עם "ניצחון". כבר השלמתי עם זה שאני לא עומד לחצות את אסיה, לפחות הפעם, אבל לחצות את טורקיה ולסיים באיסטנבול, שם התחלתי את הטיול הזה, הרגיש כמו איזה קו סיום נכון לשאוף אליו, שיש לו משמעות. בלי העוגן הזה, הרגשתי די חסר מטרה. אז הייתי צריך קצת זמן כדי לעכל גם את זה, אבל עד  ה-8 באוקטובר כבר היה לי ברור שלאן שאני לא אלך מפה, הכיוון הכללי הוא החוצה.

אבל לאן בדיוק? מה הצעד הבא? החלטתי לא להחליט לזמן מה, ולהמשיך לנסוע דרומה עד שאגיע לאוגדור (Iğdır), עיירה טורקית בינונית שני ימי רכיבה דרומית לAni, איפה שכבר מצאתי מארח שנראה נחמד מקאוצ'סרפינג, ושם להחליט מה הלאה. היתה אמורה להגיע סופה בעוד יומיים, ולא רציתי למצוא את עצמי בחוץ בגשם, ורציתי גם להגיע לאררט ולראות אותו מקרוב, אבל בעיקר הייתי צריך למצוא איזה מחסה מהמבול, זה הפיזי וזה שלא. הנחתי שיש לי עוד קצת זמן עד שדברים באמת יחמירו, וחשבתי ששני ימי רכיבה במדבר גם יהיו זמן טוב בשביל לעבד דברים, ושני הדברים התבררו כנכונים.

היומיים הבאים היו תערובת של עצב, כעס, בדידות, עצירות לבכות בצד הדרך פעם או פעמיים, קבלת הודעות תמיכה נוגעות ללב מאנשים יקרים מאוד שפגשתי בדרך, ניסיונות בכל זאת קצת להתנתק. זו הרגישה כמו רכיבת פרידה- לא היה ברור לי לאיפה ואם אני ממשיך, אבל לפחות הטיול כמו שחשבתי שיהיה נגמר בבירור, והרבה דברים אחרים גם. אבל בתור רכיבת פרידה, ובכן, הייתי יכול לקבל רכיבות ונופים גרועים יותר מהרי געש חשופים או מושלגים לאורך דרך מדברית שקטה.

הגעתי לאוגדור ממש לפני הגשם, ונשארתי עם אימרה (Emrah), ד"ר ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטה המקומית של אוגדור (וחילוני אדוק), שחולק דירה עם סבתא שלו (הדירה היא דווקא שלו, מהאוניברסיטה, הוא הזמין אותה לגור אצלו אחרי שבעלה/סבו נפטר). זו היתה עיר מקלט טובה מאוד, ביותר מובן אחד יותר, הרבה יותר ממה יכולתי לקוות לו. היו לנו שיחות מעניינות ואכלתי אוכל מצוין (בכל זאת יש סבתא טורקית בבית), וביליתי ערב מהנה למדי בלדבר על קידום אופניים ותכנון עירוני איתו ועם חבר שלו, סרג'ין, פעיל סביבתי שעובד בעירייה ורוצה להתחיל לקדם תחבורת אופניים באיגדיר. ניסיתי לדחוף לתוך השיחה את כל הידע והעצות שהיו לי בנושא, אז היה הרבה על מה לדבר 🙂 בבוקר למחרת, לפני שיצאתי לדרך, סרג'ין בא והראה לי שרטוט מחדש שהוא עשה ב-StreetMix, התוכנה שסיפרתי לו עליה, של הרחוב שישבנו בו ודיברנו עליו אתמול, ואני לא יכול להסביר כמה זה שימח אותי.

אחרי שבדקתי במהלך היומיים האלו אם אני יכול אולי לעבור לנאחצ'יבן, האקס-טריטוריה המוזרה של אז'רבייג'ן בין טורקיה לארמניה (והסתבר אני לא יכול), החלטתי שהדבר היחיד הגיוני הוא לחזור לגיאורגיה, ואז… טוב, נראה משם. אז הגיע הזמן לזאג נוסף.

הודיתי עמוקות לאמרה ולסבתא שלו, לקחתי אוטובוס חזרה לקארס, ומשם אוטובוס נוסף לארדהן. מאחר שנראה שלבינתיים ארדואן מתכוון לשחק את המתווך ולא את הפירומן, הנחתי שיש לי עדיין עוד כמה ימים לצאת מטורקיה. החלטתי לא לחזור בדיוק באותה דרך שהגעתי, ולקבל את ההמלצה של אימרה, לרכב דרך איזור של הים השחור אל באטומי, עיר הנמל של גיאורגיה. היום הראשון של הרכיבה היה די תפל, ממגוון סיבות, עד שחציתי את הפאס ופתאום ראיתי רכס הרים מרשים ומפתיע מולי- מסתבר שאני רוכב דרך האיזור של הקצ'קר. שכחתי מזה לגמרי. היומיים הבאים היו יפים למדי, בנוף שהשתנה בין עמקים ירוקים למדבר לאגם מלאכותי מרהיב ולבסוף, לקראת הים השחור, שדות של שיחי תה שכיסו את כל הגבעות מסביבי.

בעלייה האחרונה לפני הים השחור התקשיתי להתקדם, כי זה היה יום ראשון, וכל כמה זמן נתקלתי בחבורה של טורקים שסימנה לי להצטרף אליהם לאכול או, בעיקר, לשתות משהו. באחת מהפעמים הם רצו להצטלם איתי, ואז אחד מהם ביקש שאני אניח את הבירה לפני שאנחנו מצטלמים, כי הוא לכאורה מוסלמי, והוא לא יכול להצטלם עם אלכוהול בתמונה D:

הצטערתי למדי שאני לא יכול להמשיך במדינה הנפלאה הזו, הנדיבות הטורקית היא באמת דבר יוצא דופן. כמובן שבימים האלו עברו לי בראש מחשבות שתהו האם האנשים הנחמדים האלו היו כאלה נחמדים אלי אם הם היו יודעים שאני ישראלי ולא קנדי. ואני חושב שרובם, בטח הצעירים עם הבירות, אכן היו ממשיכים להיות נחמדים אלי. אמרה וסינאן (החבר שלי מאיסטנבול) טענו שניהם שעם רוב האנשים, ובטח עם כל מי שבענף התיירות, לא תהיה לי בעיה. ואני לא לחלוטין בטוח שהם טועים. אני יודע שזה משהו שקשה לדמיין כאן ועכשיו, אבל לרוב האנשים בעולם באמת לא אכפת מהסכסוך הישראלי פלסטיני, אם הם בכלל יודעים שהוא קורה. בכל השנה וחצי הזו, כשאמרתי שאני ישראלי, הרוב המוחלט של האנשים הגיב ב"אה, סבבה" או, למרבה הקרינג' האישי שלי "או, כן, תל אביב!" (כן, ירושלים, בירת מדינת ישראל, היא רק אחת הערים העתיקות בעולם וקדושה לשלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות, כולל לשלכם, אבל באמת למה שתכירו אותה, בואו נדבר על עיר החוף ההיא). ויש משהו באופניים שגורם לרוב האנשים פשוט להיות נחמדים יותר.

וגם אם הייתי מקבל מהם תגובה עוינת, האם אומר שהם אנשים רעים? אני לא יודע. לא נתקלתי בסיטואציה כזו בטיול, ואני לא יודע איך הייתי מרגיש אחריה. אבל אם אחד מהאנשים שפגשתי, אחרי שהוא אירח אותי/הזמין אותי לבירה, היה מגלה שאני ישראלי, והיה מגיב כלפי באופן עוין (אבל לא אלים. את זה אי אפשר לגשר), אני רוצה לקוות שהייתי עדיין מסוגל לחשוב עליו כאדם טוב, שהאינסטינקט הראשון שלו למראה איש זר היא להציע לו לחלוק איתם כוס בירה או לחם, אבל שגם נחשף למרבה הצער ליותר מדי דברי שטנה שהוא מעולם לא טרח לחשוב עליהם לעומק. יכול להיות שאני נאיבי להחריד פה, ואני בטח לא יודע מה באמת הייתי מרגיש בסיטואציה כזו, כי לא הייתי בה. אבל תמיד כדאי לזכור שאנשים זה דבר מורכב.

אחרי לילה על גבעות התה שמעל הופה (Hopa), חציתי את הגבול לגיאורגיה ב16 לאוקטובר. עשיתי את דרכי לבאטומי, מצאתי הוסטל נחמד בשם קארבי עם חתול נחמד אף יותר בשם קארבי שבא להתכרבל איתי ללילה, והלכתי לישון. למחרת בבוקר קמתי לגלות שהמועצה לביטחון לאומי הוציאה הנחיה רשמית לכל הישראלים לצאת מטורקיה במיידי. אני מניח שהייתי אמור להרגיש תחושת ניצחון על זה שיצאתי בדיוק בזמן, אבל תחושת ניצחון באותו רגע, כמו לכולנו, was in short supply.

פוסט הבא

סיבוב הדרן בקווקז, מעבורת מוזרה בים השחור, ומסיימים את האודיסאה הזו באתיקה (או לפחות קרוב מספיק).