טוב, אז אחרי הפסקה ארוכה, שבנו לכתוב קצת. יש לי שלוש מדינות לחצות, אבל אף אחת לא מצדיקה פוסט משלה- על אוזבקיסטן כבר כתבתי, ואת קירגיסטן וקזחסטן אני לא מבין מספיק. אבל כן יש חודש וקצת של הרפתקאות, ובתכל'ס זה היה חודש מוצלח, אז בוא נצא לדרך שוב?
שוב אוזבקיסטן – נמסים בפרגנה ורכיבה אל תוך הלילה
אחרי שסיימתי את הסיבוב שלי בפאמיר, יצאתי לעוד טרק של כמה ימים בהרי הפאן, יפייפה וקשוח למדי, שקצת השמיד לי את הסוליות של הנעליים [לינק].
כשחזרתי לדושנבה, היה לי ברור שכבר אין לי זמן לרכב החוצה מטג'יקיסטן במגבלת הויזה, וגם לא הייתי נלהב לרכב חזרה את החלק מהדרך שכבר רכבתי (ספציפית הטיפוס ל"מנהרת המוות"), אז העמסתי את האופניים למיניבוס ונסעתי לקוג'אנד (khujand, לשעבר לנינבאד), עיר בצד הטג'יקי של עמק פרגנה, קרוב לגבול האוזבקי, והתחלתי לרכב משם. זה היה הדילוג היחיד שלי בחצייה של מרכז אסיה, אבל אם הגבול בין טג'יקיסטן לקירגיסטן היה פתוח, הייתי חוצה שם מזמן, וממשיך באופן רציף, ולעשות סיבוב בפאמיר די כיסה את הקילומטרז' החסר. אבל בגלל שהגבולות בין קירגיסטן וטג׳יקיסטן היו סגורים (למעשה נפתחו שבועיים אחרי שעזבתי את הפאמיר), הייתי צריך לעבור מאחת לשניה דרך אוזבקיסטן, וספציפית דרך עמק פרגנה.
עמק פרגנה הוא הbread busket של מרכז אסיה- כנראה האיזור הכי פורה מבחינה חקלאית בכל הסביבה, ובהתאמה, אחד האיזורים הכי צפופים מבחינת אוכלוסייה. רובו נמצא באוזבקיסטן, ולמרות הקרבה שלו לפאמיר, מדובר באחד האיזורים הכי חמים שיצא לי לרכב בהם. אלוהים, כמה היה חם בעמק פרגנה. אני לא בטוח אם זה היה יותר גרוע מגל החום שהייתי צריך לרכב דרכו באיטליה, אבל זה היה מאוד מאוד גרוע, שילוב איום של חום ולחות שלא הרפו גם בלילות. הדבר היחיד שאני יכול להגיד לזכותו הוא שבשניים מתוך שלושת הלילות שביליתי שם, אנשים פשוט הזמינו אותי לישון אצלם בבית. אחד מהם פשוט רכב לידי על קטנוע מיד לאחר הגבול והציע לי לבוא אליו. האמת שהיה לי מזל פעמיים, כי הבחור הזה, רוסטם, למעשה בדיוק היה בחופשת מולדת קצרה בבית, אחרי למעלה מתשעה חודשים של עבודה ברוסיה.
כמו שזה נראה, ערי רוסיה נבנות בידיים מרכז אסייתיות, והדיבור הוא שאוכל אוזבקי זה *ה*דבר עכשיו במוסקווה. קצת בדומה לאנגליה, האימפרייה הרוסית התכווצה במימדים, אבל משכה איתה חזרה פנימה חלק ניכר מהנתינים לשעבר, מינוס החלק של לתת להם אזרחות. הסטטיסטיקות משתנות משנה לשנה וממדינה למדינה, אבל מיליוני גברים ונשים ממרכז אסיה באים לעבוד ברוסיה, בבנייה, מסעדנות, סיעוד או כל דבר אחר שישלמו להם עליו. המספרים משתנים בין כתבה לכתבה, אבל נראה שאנחנו מדברים על משהו כמו חמישית (!!!!) מהאוכלוסיה של טג'יקיסטן וקירגיסטן שנמצאת בכל רגע נתון ברוסיה, והכלכלות של שתי המדינות די תלויות במשכורות של המהגרים האלו, שנשלחות ברובן הביתה.
מי שמעניין אותו, יש כתבה מאוד מעניינת ועצובה על ההשלכות של ההגירה של חמישית מהאוכלוסיה (ובטג'יקיסטן זה כמעט אך ורק גברים) על האנשים שנשארים מאחור. בוא נגיד שמנהיגי דת בטג'יקיסטן הרגישו צורך להוציא הנחיה שאוסרת להתגרש בהודעת סמס.
רוסטם הוא אוזבקי, והכלכלה של אוזבקיסטן מספיק גדולה כדי להשאיר כמה אנשים בבית, אבל גם הם כאמור יוצאים לרוסיה בהמוניהם (או, מעט במפתיע, לקוריאה הדרומית. יש לאוזבקיסטן יחסים מסחריים טובים עם קוריאה, רואים את זה בכמות מכוניות הקיה ברחוב).
מהצד שלי, פעמים רבות יצא לי לדבר/להתארח עם משפחה שבה זוג מבוגר מגדל נכדים צעירים ונמרצים, כי ההורים של הילדים האלו עכשיו ברוסיה. אבל במקרה הזה היה מזל, כאמור, ותפסתי את רוסטם כשהוא היה בבית, והוזמנתי אליו, ויכולתי לעשות מקלחת דלי מאוד נחוצה ולישון עם מאוורר. היה מאוד חמוד לראות אותו עם המשפחה שלו, הוא בבירור היה מאוד מאושר לבלות זמן עם הבנות שלו.
גם למחרת התארחתי אצל זוג נחמד, אבל הימים בין לבין היו זוועה מיוזעת. בצהרי היום השלישי שלי בעמק פרגנה, אחרי שקמתי שוב ב04:30 לפנות בוקר ורכבתי 60 ק"מ עד לצהריים הגעתי לפרגנה סיטי, המוח נוזל לי מהאוזניים ותחושת שריפה בזרועות למרות קרם השיזוף שמרחתי בנדיבות. אחרי שהתמצקתי מחדש במזגן של איזה בית קפה, הבנתי בייאוש רב שנותרו לי 120 ק"מ עד אוש, העיר בצד השני של העמק, ונקודת הכניסה שלי לקירגיסטן. שזה אומר עוד אחר צהריים אחד, לעצור ללילה ויום שלם נוסף בשמש למחרת. המחשבה היתה בלתי נסבלת. ואז מחשבה אחרת באה אחריה- או שאולי לא תעצור ללילה?
החלטתי שמאחר שבפרגנה אין באמת נוף ששווה להתעכב עליו, רק אובך, ואני לא מפספס שום דבר ברכיבה בלילה, עשיתי הצטיידות קצרה באוכל, סוכרים זמינים רבים, שני משקאות אנרגיה (מה שאני אף פעם לא שותה) ומשקפי עבודה שקופים (כי אי אפשר לרכב עם משקפי שמש בלילה, ויש מלא אבק באויר) ויצאתי לדרך.
אין באמת מה לספר על חווית הרכיבה עצמה. המשיך להיות חם ומיוזע עמוק אל תוך הלילה, אבל לפחות לא ניצלתי בשמש. בשלב מסוים הייתי חייב לעצור לישון קצת, כי העיניים התחילו להיסגר תוך כדי רכיבה ופשוט נטרקתי לרבע שעה של חלומות מידיים. שלושים הקילומטרים האחרונים, שהיו בעלייה (אוש יושבת על גבעה) נגד רוח נגדית קלה, הרגישו כאילו כל קילומטר הוא ארוך יותר מוקדמו, והתחלתי לחשוב שאני הדגמה חיה לפרדוקס של זינו, בכך שאני מתקדם
ומתקדם אבל לעולם לא אגיע.
אבל בסופו של דבר חציתי את הגבול, הגעתי אל העיר, עשיתי צ'ק אין להוסטל עם מזגן, הצטרפתי אל פין (הבחור האוסטרלי מהפוסט הקודם, שהגיע לשם לפני יומיים), לארוחת בוקר מפוארת, ולאחריה נפלתי לחמש שעות שינה, שממש לא הפריעו לי להירדם גם בלילה. אין לי מושג איך אנשים שעושים מירוצי אולטרא שורדים את רכיבות בלי שינה. מבחינתי זו היתה חוייה מעניינת למדי שאני אשתדל לעולם לא לחזור עליה.
חוצים את קירגיסטן
אוש (Osh) היא נקודת הסיום/ההתחלה של הpamir highway, ואם הגבול היה פתוח, שם הייתי מסיים את המסע שלי של הפאמיר. יש לה היסטוריה מורכבת ומעניינת, ולפעמים גם טראגית- היא היתה המרכז של המהומות האתניות שהתרחשו בצד הקירגיזי של עמק פרגנה ב2010 בין אוזבקים לקירגיזים, שגבו כמה את חייהם של כמה מאות אנשים (אחד הדברים שאנשים נוטים להאשים בהם את העיפרון הגדול של סטלין, אבל כאמור, זה לא בהכרח נכון). בכלל, כיום מדובר במקום די רגוע, אבל לעמק פרגנה היסטוריה עכשווית די קשה באופן כללי- ב2005 התרחש באנדיג'ן, עיר אוזבקית מצפון לאוש, טבח מזעזע למדי. הטריגר היה ניסיון חמוש של תושבים מקומיים לחלץ כמה מתושבי העיר מהכלא, שנענה בשליחה של כוחות צבא שלפי עדויות טבחו באוכלוסיה המקומית בלי הרבה הבחנה בין חמושים לאזרחים שפשוט נקלעו לאיזור. הקונטקסט הכללי היה הרצון של איסלאם קארימוב, הדיקטטור דאז של אוזבקיסטן, לחסל כל שמץ של רדיקליזם איסלמי (עמק פרגנה הוא איזור שמרני ומוסלמי יותר מיתר אוזבקיסטן), וזו היתה הזדמנות כנראה להראות שהוא לא משחק משחקים. אני מאוד מציע, למי שרוצה לקבל תמונה יותר עמוקה של האיזור, לקרוא את restless valley של פיליפ שישקין, עיתונאי אמריקאי ממוצא רוסי, שכתב הרבה על האיזור.
אוש עצמה היא לא עיר אטקרטיבית בעיני, אבל יכול להיות שזה קשור לחום הכבד ששרר שם וגרם לי לרצות לצאת משם להרים כמה שיותר מהר. אחרי שעשיתי שם את סיור הליכה מודרך טוב במפתיע, דיוושתי את דרכי מעבר לנהר לג'לאל עבאד, העיר הגדולה השניה באיזור, ותוך כמה ימים מצאתי את עצמי בתחתית הפאס הראשון שלי בקירגיסטן, בחברת אלכס, רוכב שוויצרי חביב שפגשתי בעמק פרגנה ונפגשנו שוב במקרה בדרך. העלייה לפאס לקחה יום שלם, והיתה כנראה היום השלם הקצר ביותר בכל השנה הזו (31 ק"מ בחמש שעות pedal time), אבל סה"כ היה סבבה, וזרמתי עם ההצעה של אלכס להישאר בקרבת הפס לישון, מה שזיכה אותנו בשקיעה יפה וזריחה מהממת.
סוסים בקירגיסטן זה כמו פרות בכל מקום אחר בעולם. גם, למרבה הצער, מבחינת הפונקציה שהם ממלאים בדיאטה הקירגיזית
נפרדתי מאלכס בקאזארמן (kazarman), עיירה קטנה באמצע שומקום- הוא רצה להמשיך קדימה, ואני הייתי צריך עוד כמה שעות. שנינו כיוונו אל הסונקול (song kul), אגם בלב ההרים של קירגיסטן, אבל נתתי לו פור.
בפוסט על טג'יקיסטן הזכרתי את הדרך הסינית המופלאה שרכבתי עליה בקירגיסטן, וזו היתה הדרך השעליתי עליה מקאזארמן. וזו היתה דרך מופלאה למדי. אחרי שבועות של רכיבה בדרכי עפר או כבישים משובחים, פתאום מצאתי את עצמי על דרך שכמו שפין הגדיר את זה puts the silk in the silk road. כרוכב אופניים, אתה לומד להעריך גימור מקצועי של אספלט חדש. הדרך עצמה עברה בקניון יפייפה, מתחשבת רק באופן חלקי בטופוגרפיה (תחילתה נבנתה על גשר שלא חצה את הקניון כמו שפשוט נבנה בתוכו), והדבר הטוב ביותר- היא היתה ריקה לחלוטיייייוןןןן. זה היה קסום, לרכב על כביש שכזה לבד לבד. הסיבה לכך היתה שלמעשה זו רק חלק מפרוייקט גדול יותר, שאמור לחבר את בישקק (הבירה) לג'לאל עבד ואוש, אלא שהבנייה של חלק שמתחבר במנהרה לג'לאל עבד (מנהרה מתחת לפאס שעברתי עם אלכס, למעשה) טרם הסתיימה, אז הכביש המהיר מסתיים כרגע בשום מקום. כלומר, בקאזארמן, שזה אותו דבר. בכל מקרה, תענוג, אחד הרכיבות הנהדרות שהיו לי במרכז אסיה.
בשלב מסוים הכביש השתנמך לכביש רגיל, ואחרי שתפסתי מחסה ללילה בחורבות ישנות (אין לי מושג כמה עתיקות, כנראה שלא מדובר על משהו עתיק במיוחד, אבל זריחה מהממת), נפרדתי מהכביש התחלתי לטפס לסונקול בדרך עפר מתמשכת. אחרי יום טיפוס הגעתי לפאתי הרמה של הסונקול, והקמתי את האוהל רגע לפני הגשם. האוהל עצמו כבר לא לחלוטין עמיד לגשם, אבל זה מה יש. הזריחה, שוב, היתה עוצרת נשימה.
למחרת, אחרי שביליתי את הבוקר בלחכות שהגשם יעבור, ואחרי קצת לחימה בבוץ שהזכירה את הפאס הארור ההוא בטג'יקיסטן, באתי לעצור להסתתר ממטח נוסף באיזה יורט של רועים מקומיים, ופגשתי שם במפתיע את אלכס, שהתארח שם ללילה.
אחרי ארוחת צהריים עם המשפחה הממש נחמדה שהיתה שם, המשכנו לאיזור היותר "תיירותי" של הסונקול, ונשארנו לשני לילות על שפת האגם במחנה יורטים של משפחה נחמדה אחרת. אלכס נשאר כי הוא רצה קצת לשוטט באיזור, אני נשארתי כי לא יכולתי להכחיש שנראה שהצטננתי, ואני צריך לנוח לאיזה יום. באסה, אבל יש מקומות גרועים יותר לבלות בהם יום מחלה מאשר ביורט עם מיטה ונוף חלקי לסונקול. הרתחתי לעצמי בקבוק חם כל כמה זמן וישבתי במיטה וכתבתי את רוב הפוסט על טג'יקיסטן.
למחרת, אחרי שהתאוששתי באופן יחסי, עשינו את דרכנו מטה חזרה, אל נארין. אלכס שוב יצא לדרך למחרת, ואני שוב הייתי צריך לטפל בלוגיסטיקות (התכוונתי לפרסם פוסט, אבל היו כמה דברים שנשברו), אז נשארתי יום נוסף (וגם, עד כמה שחיבבתי את אלכס, הרגשתי שמיציתי את השותפות שלנו לבינתיים). היעד הבא היה קאראקול, דרך מסלול שנקרא הטיאן שן טרוורס, ובזמן שהתארגנתי שם, פגשתי את סים (siem), בחור הולנדי צעיר (23), והסתבר שגם הוא יוצא לקאראקול למחרת, אז החלטנו לשתף כוחות (ומסתבר שגם עליו עשו כתבה).
הרכיבה לקאראקול היתה גם היא מרהיבה למדי, במיוחד היום הראשון והרביעי, ועברה בכמה מהאיזורים הכי נידחים שיצא לי לרכב בהם. זה מדהים כמה הרים מושלגים ואימתניים פשוט מונחים להם באופן אקראי בקירגיסטן. סים התגלה כשותף מוצלח למדי, ונהניתי מהחברה שלו, היה מצחיק למדי, אם כי כרגיל, במהלך היום בעיקר ראיתי את הגב שלו. נהניתי גם מהרוח הגבית הקיצונית שחווינו בעלייה בעמק, שבשלב מסוים החלטתי לנצל כדי להפוך את עצמי מרוכב אופניים לסירת מפרש (ללא ספק אחד הוידאוים האהובים עלי בטיול הזה). מי שלא נהנה מהרוח היו כל הרוכבים של הsilk road MTB race ( או ה SRMR בקיצור), אירוע שמתרחש כל שנה בקירגיסטן ומביא אליו רוכבי בייקפאקינג קשוחים מכל העולם. 1400 ק"מ בשבוע ומשהו, עליות משוגעות, דרכים עוינות, שלוש שעות שינה בלילה, וכל השיט הזה של אנשים שמרגישים את הצורך לדחוף את עצמם לקצה כדי לבדוק איך הנוף משם. וכן, אני יודע שזה נשמע מוזר לשמוע את זה מבנאדם שרק לפני כמה פסקאות סיפר על איך הוא רכב כל הלילה כדי להימנע מגל חום ממיס עצמות, אבל זה שונה, תאמינו לי. יש סבל בטיול שאני עושה לפעמים, אבל הוא incidental, לא inherent. בכל מקרה, כמעט כל אחד ואחד מאותם עשרות (למעשה מאות, במאות הנמוכות) מהרוכבים שעברו על פנינו הרגיש צורך לעצור לדבר איתנו ולקלל את הרוח הנגדית הנוראה שהוא חווה, ואני לאט לאט עברתי מאמפתיה רבה, לאדישות, ללהתאפק מלהגיד "רוח נגדית? על איזו רוח נגדית אתה מדבר? אצלי הרוח היא גבית, תבדוק את האופניים שלך". ואין מה לומר, אמצע שום מקום בקירגיסטן מרגיש קצת פחות פראי והרפתקני אחרי הרוכב עטוי הלייקרה השבעים ושבע שחולף על פניך באותו יום.
בסופו של דבר, אחרי כמה ימים של טיפוס הדרגתי ואז עוד שעתיים של עלייה קצרה וקשוחה לפאס האראבל, רכיבה ברמה מרהיבה שהצדיקה את כל העלייה הזו, ואחרי שקפאתייייי מקור בירידה ובלילה, הגענו לשפת אגם האיזיקול, והרכיבה לאורכו עדיין זכורה לי כאושר גדול.
הגענו לקאראקול, שם שוב פגשתי את פין (הבחור כאמור רוכב מהר אבל עוצר להגיש עבודות באוניברסיטה), והחלטנו לצאת שלושתינו לטרק קצר בהרים מעל קאראקול.
בקאראקול, לפני שיצאתי, עשיתי עוד סיור הליכה, שהודרך על ידי מדריכה צעירה ומוסלמית. הסיור עצמו לא היה מוצלח במיוחד (היא היתה מאוד חביבה, אבל יכולות ההדרכה שלה היו ברמה של מש״קית ת״ש בתרבות יום א׳), אבל השיחה תוך כדי הליכה היתה מרתקת, כי יצא לי קצת לשמוע איך זה לנסות להתאסלם בחברה פוסט סובייטית. אני ציפיתי שזה ייתפס כאיזו חזרה אל השורשים (למרות שכמו שפיליפ שישקין כתב, Islam always sat very lightly on the Kyrgyz people), אבל זה מורכב יותר. בעוד שקירגיסטן היא יותר דמוקרטית וחופשית משכנותיה, והיחס לאיסלם הוא פחות נוקשה, עדיין אי אפשר לבוא לאוניברסיטה עם כיסוי ראש ויש הרבה סטריאוטיפים שצריך להתמודד איתם. למעשה, בבית הספר עדיין יש שיעורי אתאיזם, למרות שבמקרה שלה, זה היה קצת גול עצמי, כי זה מה שגרם לה להתחיל לשאול מי זה בעצם האלוהים הזה שאתם טוענים שלא קיים. המאבק הכי קשה שלה היה עם ההורים שלה, שממש התנגדו להתאסלמות שלה, וחששו שזה יפגע בעתיד שלה "ואיך תמצאי זמן להתפלל 5 פעמים ביום עכשיו שאת סטודנטית", והיא סיפרה שחברים אחרים שלה שהתאסלמו מקנאים בה, כי ההורים שלהם בכלל אסרו עליהם ללכת למסגד. אז במקרה שלה ההתאסלמות בכלל לא היתה חזרה לאיזה שורשים, ולמעשה היא בדקה עוד כמה דתות, אבל התאסלמה כי היא פגשה כמה מוסלמים מצריים שהיו לדבריה האנשים הנחמדים ביותר שהיא פגשה, וכשהיא שאלה אותם למה הם כאלה נחמדים, הם אמרו לה שזה חלק מהאמונה שלהם כמוסלמים. שזה נראה לי לקח חשוב שדתות רבות שכחו – אם אתם רוצים שאנשים יאמצו את הדת שלכם, תהיו נחמדים אליהם.
קזחסטן (ועוד קצת קירגיסטן)
מקאראקול יצאתי ראשון, בעוד שסים ופין נשארו עוד קצת, לכיוון היעד האחרון שלי במרכז אסיה- אלמטי, קזחסטן. כמובן שהם השיגו אותי כעבור ימים בודדים, וגם השאירו אותי מאחור. האם ציינתי שאני הרוכב האיטי ביותר במרכז אסיה? בכל מקרה, הצד הקירגיזי הפעם היה קצת מאכזב, אבל הצד הקזחי היה מרהיב למדי, עם מדבריות רחבי ידיים מנוקדים בהרים שחורים נישאים וכמובן קניון שארין, אחד הקניונים העמוקים בעולם, ומקום יפה בפני עצמו.
אין לי הרבה מה להגיד על קזחסטן כמדינה מאחר שהייתי בה יחסית מעט זמן, אבל מה שאני כן יכול להגיד זה שאני מוצא את זה מאוד אירוני שסשה בארון כהן בחר בה כמדינה של בוראט, כייצוג של איזו מדינת עולם שלישי מפגרת, בעוד שבפועל מדובר במדינה הכי מודרנית ומתקדמת בכל מרכז אסיה. אני הרגשתי את זה באופן מיידי בזה שברגע שעברתי את הגבול מקירגיסטן – אחרי יומיים של דרכי עפר לא נעימות, פתאום מצאתי את עצמי על כביש סלול שהביא אותי כל הדרך לאלמטי. אפילו הדרך הצדדית היפה שרכבתי עליה, ולא ראיתי כמעט רכבים עד שממש התקרבתי לאלמטי, דרך שבכל מדינה אחרת באיזור היתה בלי ספק עפר וחצץ, היתה סלולה למדי. תענוג.
וזהו, הגעתי לסוף הדרך במרכז אסיה. אבל עוד היו לי כמה ימים לבלות באלמטי. אלמטי עצמה היא עיר יחסית נעימה, עם שדרות רחבות ומכוסות עצים, בתי קפה לרוב, רכס הרים מושלג ודרמטי שמתנוסס מעליה ואה, כן – שבילי אופניים מרובים! כל הדרך מפאתי העיר עד להוסטל שלי עשיתי על שביל אופניים יפה ונעים. אומנם דו כיווני, אבל אף אחד לא מושלם. כששאלתי את המארח שלי מwarmshowers איך אלמטי קיבלה את הרשת היפה הזו של השבילים, הסתבר שהיה איזה רוכב קזחי מפורסם בטור דה פראנס שהלהיב את הקזחים על אופניים, ומאז זה צבר פופולריות, ויחד עם זה גם דרישה לתשתיות. בישראל זה לא עבד בינתיים, החיבור בין פנאי לתשתיות, אבל נו.
כן הייתי חייב לבקר בבישקק, גם כי הזמנתי לשם כמה השלמות ציוד, וגם כי רציתי לראות את המקום שבו כמה מהאירועים הדרמטיים של restless valley התרחשו. כמה ממדינות הגוש הקומוניסטי עברו מהתקופה הקומוניסטית באופן ישיר לדיקטטורה רגילה (אם כי טג'יקיסטן עברה קודם דרך מלחמת אזרחים). מדינות אחרות עברו דרך מהפכה אחת ששינתה דברים באופן מהותי, כמו בגיאורגיה ב2003 ובאוקראינה ב2014. קירגיסטן, ב30 שנים האחרונות, עברה 3(!) מהפכות. אני פחות בקיא באחרונה, שהתרחשה ב2020, אבל הראשונה סילקה את המנהיג הראשון של קירגיסטן, פיזיקאי בשם Askar Akayev, שהיה מין מועמד פשרה בין הסיעות השונות של המפלגה הקומניסטית. במקרה שלו הוא לא היה איזה רודן אכזרי, הוא פשוט הואשם בשחיתות ונפוטיזם ובאופן כללי overstayed his welcome. המהפכה נגדו היתה מהירה ונטולת שפיכות דמים, והוא מצידו ברח לרוסיה וכרגע מכהן כפרופסור לפיזיקה במוסקווה. למרבה הצער, אי אפשר להגיד אותו דבר על היורש שלו, bakiyev, שעלה בתור ההבטחה הגדולה לאלטרנטיבה. כמעט באופן מיידי השחיתות והנפוטיזם תחת באקייב הגיעו לשיאים שגרמו לשלטון של אקאייב להיראות כמו סניף של התנועה לאיכות השלטון, ויחד עם זה הגיעה גם התדרדרות אל סף דיקטטורה אמיתית, כזו שבה מרביצים ומתנקשים במתנגדי שלטון. סיפור ידוע במיוחד היה של עיתונאי בשם גנדי אלמיוק שפותה להגיע לאלמטי בהבטחה לאיזה מענק עבור העבודה העיתונאית שלו, נחטף, נכפת ונזרק מחלון של בניין.
אבל הקירגיזים, יכול להיות בגלל המורשת הנוודית שלהם, לא היו בקטע של שלטון ריכוזי שכזה, ולא היו מטומטמים, וידעו שבזמן שהבן של באקייב, דמות דוחה במיוחד, טס במטוס הפרטי שלו ברחבי העולם (שאיתו הוא ברח ללונדון אחרי ההפיכה), להם אין מספיק כסף לקנות גז להתחמם בחורף (בנארין, בה עברתי, הטמפ' מגיעה ל40- בחורף). אז ב2010 הם הסתערו על הארמון הנשיאותי. בניגוד לאקייב, שהעדיף לברוח מאשר להורות לשומרים שלו לירות על אזרחים, לבאקייב לא היו עכבות כאלו, וצלפים ירו באנשים מגג המשכן הנשיאותי. האזרחים מצידם לא נשארו חייבים, ובין מאות ההרוגים מאותו יום ישנם גם לא מעט שוטרים וחיילים.
המהפכה של 2010 היתה אירוע הרבה יותר טראומטי מזו ל 2005 עבור הקירגיזים (ובצל חוסר היציבות השלטונית בחודשים שאחריה התרחשו ההתנגשויות האתניות באוש שהזכרתי קודם), אבל הדמוקרטיה חזרה, לפחות באופן זמני, לקירגיסטן. אבל מאנשים שדיברתי איתם, נראה שהנשיא שעלה בעקבות המהפכה שהתרחשה ב2020 (שבה אני לא ממש מבין) מתחיל ללכת בעקבות באקייב, והעתיד של הדמוקרטיה בקירגיסטן שוב לוט בערפל…
כמובן, כמו בפאמיר , שום דבר מזה לא נראה לעין אם אתה לא יודע שזה קרה (רק בסרייבו יכולתי עדיין לראות את צלקות המלחמה שהיתה שם בשנות התשעים). למעשה, הגעתי לבישקק לחגיגות יום העצמאות הקירגיזי, והכיכר המרכזית הייתה הומת אדם ותיירים, ואף אחד לא נראה שהוא מתכוון להסתער על בית הנשיא , ממנו הוסרו הגדרות בצעד בונה אמון אחרי 2005.
חזרתי לאלמטי, אל המארח שלי, מאט. מאט הוא בחור בריטי שגר במרכז אסיה בשש שנים האחרונות, אבל בשנות ה20 שלו הוא רכב במשך 4 שנים רצופות, מהבית שלו באנגליה עד יפן, משם חצה לארה"ב וירד דרומה כל הדרך לטיירה דל פואגו, ואז חזר לאפריקה וטיפס את דרכו צפונה, חזרה לאנגליה. אנשים שואלים אותי מדי פעם אם אני הולך לכתוב ספר על המסע הזה, ואני כל הזמן עונה שcutoff לספר הוא לפחות שנתיים בדרכים, בעיני, מתחת לזה אתה יכול להסתפק בבלוג. 4 שנים וכל היבשות מינוס אוסטרליה ואנטרקטיקה, ובכן, זה בהחלט מצדיק ספר בעיני (והוא כותב טוב, המנוול).
ואני לא יכול להגיד שלא קינאתי בו. בעוד שהצלחתי לחצות את אירופה, התוכנית לחצות את אסיה לא בדיוק עבדה, בלשון המעטה – סין היתה סגורה עד כמעט הרגע האחרון, הגבול בין קירגיסטן לטג'יקיסטן נפתח שבועיים אחרי שזה יכול היה לעזור לי, ואז'רביג'ן עדיין סגורה לכניסה יבשתית בגלל "קורונה"*. באותו שלב לא ידעתי את זה, אבל אפילו לחצות את טורקיה ולהגיע חזרה לאיסטנבול אני לא אוכל. אני יודע שזה ילדותי/גאוותני, אבל החלום, כשיצאתי לדרך, היה להקיף את העולם באופניים, או לפחות לחצות את אירואסיה, וזה… לא קרה. זה לא אומר שזה בהכרח אף פעם לא יקרה, אבל מסע כזה לוקח זמן, ומשאבים, פיזיים, כלכליים ונפשיים, וכמות הפעמים בחיים שאתה יכול לנסות להגשים דבר כזה היא, איך לומר, לא בלתי מוגבלת.
אבל בעוד שידעתי מה הטיול כבר לא יהיה, ידעתי גם שהוא עוד לא נגמר, ויש לפני את החלק האחרון שלו- הקווקזים וטורקיה (או לפחות ככה חשבתי). היה לי חשש שאחרי מרכז אסיה, הקווקזים וטורקיה ירגישו הרבה פחות מעניינים ופראיים, אבל קיוויתי לטוב. נפרדתי מסים שטס חזרה להולנד, ופין, שתיכנן להמשיך לקוריאה, וביליתי עוד יום אחרון בלפרק את האופניים, לשים בקופסה, ובאור אחרון, עזבתי את מרכז אסיה. גם אם לא חציתי את כל אסיה באופניים, מרכז אסיה היתה הרפתקאה מגניבה למדי.
*זה באמת לא ייאמן, היכולת של המשטר האזרי לדבוק בשקר הזה בסוף 2023. אין שום מגבלה אחרת שקשורה לקורונה, מסכות או בדיקות PCR, אפשר לטוס פנימה חופשי, אבל הנשיא של אז'רביג'ן עדיין אומר במסיבת עיתונאים, with a straight face, שהוא לא ייתן לנגיף להיכנס דרך הגבולות היבשתיים. בנגיף, הוא ככל הנראה, מתכוון לכל ההגירה הרוסית שבורחת מרוסיה עכשיו.
יצאתי לשאוף קצת רוח 