טג'יקיסטן, חלק א'

[הערה מנהלתית – תודה גדולה לזוהר פינקלשטיין על העריכה של הפוסט! אלוהים יודע כמה שגיאות כתיב היו ל]

אז לאחרונה קיבלתי מחבר פידבק על הבלוג, שאני חושב שראוי לצטט באופן מלא-

"אולי תכתוב בבלוג קצת מה עובר עליך? קשיים, חוויות, מפגשים עם אנשים וכזה? ותמונות! שלך! ושל מי שאתה פוגש. כי עם כל הכבוד, שוק הדיור בסינגפור והזהות האתנית של האבחזים בטורקמניסטאן מעניינים לי ת'תחת"

ואמרתי לעצמי, יאללה, לאחרונה הבלוג נטה להתמקד יותר מדי בהיסטוריה וזהויות וכו', או ליתר דיוק, דברים מעניינים שלמדתי על המקומות שהייתי בהם, ופחות בפרספקטיבה של "אני רוכב ברחבי העולם באופניים, והנה מה שקרה לי" (למרות שאני חושב שהסיפור על התיק מהפוסט הקודם היה משובח, למי שהיה זמן להקשיב לו). אז באמת שהתכוונתי שהפוסט הזה יהיה יותר בדגש על ההרפתקאה שלי בהרי הפאמיר, ואיך היה לרכב על אופניים באחד מרכסי ההרים הגבוהים בעולם. אלא שכמובן, כרגיל, היסטוריה ופוליטיקה וזהויות כן מצאו את דרכם לסיפור של הפאמיר, כי אי אפשר למשל שלא לתהות למה אתה צריך להציג את האישור המיוחד שלך להיות בGBAO בכל צ'קפוינט ברחבי המחוז. אני כן אנסה קצת לאזן בין הדברים, ואחת ההשלכות היא שיהיו הרבה התרמות במהלך הפוסט, כשאני אגיע לציין משהו שאני אדחה לאח"כ כדי לדבר עליו, כדי לא לחפור יותר מדי במקום אחד. אני כן רוצה להשאיר יותר מקום לסיפורים מהדרך, כי בסופו של דבר, החודש ומשהו שביליתי בלרכב ברחבי הפאמיר בטג'יקיסטן בכל זאת היה ההרפתקאה הכי גדולה שלי בטיול עד כה.  הוא בהתאמה גם גדל וטפח לפוסט ארוך למדי, ולכן יחולק לשני פוסטים. אז בואו נתחיל?

מבוא – איפה לעזאזל נמצאים הרי הפאמיר בעצם?

הרי הפאמיר נמצאים באיזור הכללי של הקימוט העצום הזה שהתנגשות של הודו באסיה יצרה אי אז (ההימלאיה נמצאים לא מאוד רחוק דרומה). הם עצמם בין רכסי ההרים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ (3 פסגות מעל 7000!) וזכו לכינוי "גג העולם", אני משער שזה בגלל שהם מכילים, מעבר לרכסים עצמם, גם רמות שטוחות וגבוהות (לדווש במישור אינסופי בגובה 4000 מטר זו חוויה). הם גם נחשבים לגביע הקדוש של מטיילי אופניים שחוצים את אסיה, וספציפית החלום של רבים הוא לרכב את הM41, שידוע בשם the Pamir highway, שנבנה בהדרגה על ידי האימפריה הרוסית והסובייטים לאחריהם כדי לחזק את השליטה שלהם באיזור הגבול הזה עם הבריטים (גם אם הנראטיב של הgreat game הוא הגזמה, והרוסים מעולם לא באמת תיכננו לפלוש להודו, הם עדיין היו מאוד חשדנים כלפי הבריטים שישבו להם מעבר לגבול). ספציפית זה היה חיבור חשוב בין אוש, עיר בדרום קירגיסטן לדושנבה, בירת טג'יקיסטן כיום, והלאה לאפגניסטן. לפחות לפי מקור אחד, הרוסים השקיעו באופן כללי בפיתוח האיזור, כדי ליצור נאמנות של האוכלוסייה המקומית באיזור הגבול. היום לעומת זאת מדובר באיזור הכי נידח ועם התשתיות הכי גרועות בטג'יקיסטן, לפחות מבחינת דרכים. בהמשך נדבר על איך האיזור הגיע ממצב שבו הוא הכי מפותח באיזור למצב שלו היום ואיך זה אולי ישתנה באופן חלקי בשנים הקרובות (רואים? הטרמות!). כיום הפאמיר נמצאים במחוז גורנו-בדחשן בטג'יקיסטן, או בשמו המקוצר, הGBAO- gorno badakshan autonoumos oblast (אובלסט זה מחוז ברוסית), שתופס בערך 43% מהשטח של טג'יקיסטן המודרנית, אבל מכיל רק בערך 3% מהאוכלוסיה. בדחשן, היסטורית, הוא איזור מאוד נפרד מיתר טג'יקיסטן, והחליף ידיים בין אפגניסטן, בוכרה, וכמה ממלכות מקומיות קטנות, ולבסוף כמובן נפל לידיים של האימפריה הרוסית. למעשה האיחוד שלו לתוך מה שהפך להיות טג'יקיסטן המודרנית קרה רק ב1929, כשהסוביייטים החליטו להכליל אותו בTajik Soviet Socialist Republic (שהם למעשה בדיוק הפרידו מאוזבקיסטן קצת לפני כן). אפשר לראות את זה כדוגמא לstalin giant pencil שדיברתי עליו בפוסט הקודם, אבל בכנות, מאה ומשהו אלף איש בהרים זה לא משהו שאתה יכול ליצור ממנו רפובליקה עצמאית, אז זה היה די הגיוני לחבר את זה לטג'יקיסטן.

התושבים שלו, הפאמירים, גם הם מאוד נפרדים מבחינה אתנית מיתר טג'יקיסטן (בעוד כמה בחינות שנזכיר בהמשך). הם דוברים את השפה הפאמירית, ואם לדייק, את *השפות* הפאמיריות – יש ברחבי הפאמיר מספר רב להפליא של שפות מקומיות, חלקן מדוברות על ידי כמה אלפים עד עשרות אלפים  בלבד, כמו ואקאנית או אישקוסימית, שכנראה השתמרו הודות לריחוק והטופוגרפיה. באופן כללי, השפות הפאמיריות הן שפות איראניות כמו טג'יקית, אבל הפאמיריות הן שפות מערב איראניות, וטג'יקית היא שפה מזרח-איראנית, ואם זה נראה לכם הבדל זניח, לכו לנהל שיחה עם דובר שפה שמית אחרת מעברית. וזה לא ההבדל היחיד בינם לבין יתר הטג'יקים, אבל גם לזה נגיע.

בכל מקרה, כל הגורמים האלו – הטופוגרפיה, המרחק, והתשתיות הגרועות הופכים את הפאמיר לאחד האיזורים הכי מרוחקים ומרהיבים במרכז אסיה, ואי לכך לחצות את הpamir highway מדושנבה לאוש נחשב כגולת הכותרת של כל מסע אופניים באסיה.

כלומר, זה היה התוכנית של כל רוכב אופניים באיזור לפחות עד 2021, כשטג'יקיסטן וקירגיסטן התחילו בסכסוך גבול מתמשך (ענייני חלוקת מים, להבנתי) שסגר את הגבול הזה. מה שהשאיר לרובם לעשות לופ דרך עמק הבארטאנג, עמק שיורד מאגם קאראקול, קרוב לגבול הקירגיזי, חזרה לדרך הראשית בין  לדושנבה.  אבל גם עם הגבול הסגור, הפאמיר הוא אבן שואבת לרוכבי אופניים מרחבי העולם. וכולם כולם מגיעים אל הגרינהאוס הוסטל.

לפני יציאה – הגרינהאוס 

הגעתי לדושנבה אחרי טרק קצר ויפה בהרי הפאן, רכס הרים קטן אך מהמם בצפון מערב המדינה (כן, פאן, אני יודע, עשיתי כבר את כל הבדיחות האפשריות. כדי להגיע לדושנבה הייתי צריך לחצות את "מנהרת המוות" הידועה לשמצה. כשאני אומר לחצות, אני מתכוון שטיפסתי עד למנהרה (ברכיבה עוצרת נשימה למדי, גם כי היה יפה, אבל בעיקר כי היה תלולללללללל), ואז שוטרים בכניסה עצרו אותי ואמרו לי שאני לא יכול להיכנס עם האופניים, כי אני אחנק או אדרס. לאור העובדה שמדובר ב5 ק"מ של מנהרה בלי תאורה או איוורור, לא התווכחתי, והמתנתי בסבלנות עד שהם עצרו לי טרמפ עם איזה טנדר שהקפיץ אותי לצד השני, שהיה מלא הוד אף יותר. הדבר היחיד שקצת היה חבל שנראה שהטנדר הוביל חיה כזאת או אחרת לפני כן, והתיקים שלי מעט… התכלכלכו.

משם רכבתי בירידה הארוכה (שהתענוג שבה נשדד ממני ע"י רוח נגדית מנוולת) אל דושנבה. בדושנבה שהיתי, במצטבר משלושה ביקורים, משהו כמו 10 ימים, שזה כנראה הכי הרבה ששהיתי במקום אחד בטיול (אם לא סופרים את קיימברידג'), עם קרייסטצ'רץ במקום שני וצמוד. ואת כל הימים האלו שהיתי בגרינהאוס הוסטל, מקום שהיה הכי קרוב להרגיש כמו בית בחלק הזה של הטיול.

מאחר שישראל היא מדינה קטנה וצפופה שאין לה שום חיבור  יבשתי לשום מקום, טורינג באופניים, כלומר רכיבה למרחקים ארוכים עם תיקים וזה, הוא לא תחביב מאוד פופולרי פה (בניגוד לבייקפאקינג, אגב). סביר להניח שעבור חלקכם הגדול, אני הישראלי היחיד שאתם מכירים שרכב במרכז אסיה באופניים, וזה נראה מאוד הרפתקני/קיצוני/מוזר, ולפעמים אפילו אני קונה את ההייפ של עצמי. אבל אני יכול להגיד שאחרי יום אחד בגרינהאוס הוסטל, אתה מרגיש כמו האדם הכי בינוני וסביר בנמצא, כי אתה פשוט מומקף באנשים שאה, כן, בדיוק הגיעו לפה ברכיבה מאירופה בשלושה חודשים. ביום טוב ספרתי שם ברחבה בערך 15 זוגות אופניים. יש כמובן גם כאלה שטסים במיוחד לדושנבה כדי לעשות סיבוב בפאמיר ולחזור הביתה, אבל הרוב הם מטיילים כמוני. אגב, אתה פוגש שם רוכבים מכל העולם (במיוחד היה מעניין לפגוש כמה קוריאנים ויפנים מבוגרים), אבל הקבוצה הדמוגרפית הכי גדולה היא כמובן גרמנים. גרמנים אוהבים לטייל ואוהבים לא פחות לרכב על אופניים, מסתבר (גם הולנדים, אבל יש פחות מהם). 

באופן טבעי, רוכבי אופניים זה סוג לרוב האנשים שאני מחבב ומרגיש בנוח איתם, ותמיד יש על מה לדבר. כמו כן, יש לציין את הדיירים הקבועים של הגרינהאוס, משמע החתולים ובעיקר החתלתולים שתמיד היו שם, וחלק לא זניח מהזמן שלי שם הושקע בלשבת ולקרוא/לכתוב עם איזה חתלתול עלי. בין הרוכבים לחתולים, היה לי מאוד נחמד פשוט לשהות שם לכמה ימים לפני שאני יוצא לפאמיר. 

אני אישית בכלל לא הייתי בטוח שאני מעוניין לצאת לפאמיר כשהגעתי למרכז אסיה. קודם כל, כאמור, המסלול הקלאסי, מדושנבה לאוש, היה כאמור סגור עקב סכסוכי גבול בין טג'יקיסטן לקירגיסטן, ולעשות לופ חזרה דרך עמק הבארטאנג נשמע לי בזמנו פחות מפתה- כל הרעיון במסע אופניים הוא שאתה מגיע מנקודה א' לנקודה ב' עם אופניים,  לעשות הלוך חזור מרגיש מטופש. מעבר לזה, כשהייתי בניו זילנד רכבתי עם בחור גרמני שרכב את הלופ בפאמיר עם חבר ובלי ציוד (מלווה בג'יפ), והוא אמר לי שזה נראה לו טירוף לעשות את הפאמיר, ובמיוחד את הבארטאנג, עם ציוד מלא, והוא לא נראה עשוי מסוכר בעצמו. אבל כשהתחלתי לרכב באוזבקיסטן, התחלתי לפגוש עוד ועוד רוכבים שנראו סבירים לחלוטין ותיכננו לרכב את הפאמיר היווי, והתחלתי לשקול מחדש את העמדה הזו. מה שכן, היה לי ברור שאני בהחלט ארצה לצאת לשם עם עוד מישהו, כי חששתי לצאת אל הלא נודע הספציפי הזה לבדי. אז הצטרפתי אל פיה ובאלדור, שבדיוק גם תיכננו לצאת לדרך.

חלק א' – דושנבה אל קאלאי חאלומב – רוכבים עם גרמנים ומתבצבצים בהרים

פיה ובאלדור הם זוג רוכבים גרמני (כמובן), שניהם מדעני אקלים שעזבו את העבודות שלהם ויצאו לדרך מגרמניה לכיוון מזרח. מאחר שגם הם נתקלו בבעיה של גבולות סגורים באז'רביג'ן, אז את החורף הם העבירו בלרכב באפריקה, ואז טסו חזרה למרכז אסיה באביב. פגשתי אותם עוד קודם לכן, בפאנג'קינט וישר חיבבתי אותם (במיוחד את באלדור). מומלץ מאוד לראות את הערוץ אינסטגרם שלהם, הם גורמים לי תחושה של פומו על מקומות שהייתי בהם בעצמי, בחיי.

בכל מקרה, יצאנו לדרך מדושנבה מזרחה. אני לא יכול להגיד הרבה על הנוף בשלושה הראשונים, מאחר שסופת אבק אימתנית כיסתה את כולו. ביום השני נפל לי הפלאפון מהאופניים, ובכמה דקות שלקח לי לשים לב לזה, נהג מונית חביב אסף אותו ונסע איתו *חזרה לדושנבה*, ככה שהייתי צריך להמתין באיזה כפר נידח חצי יום מתסכל למדי עד שהטלפון חזר אלי (מצד שני, ובכן, זה עדיף על האלטרנטיבה. האם ציינתי שהיו בטלפון גם שני כרטיסי האשראי שלי?)

ביום השלישי עשיתי כמיטב יכולתי להשיג את פיה ובאלדור. אחרי שנכנסתי רשמית לGBAO, ועברתי בצ'ק פוינט הראשון שבו הייתי צריך להציג את אישור הכניסה שלי למחוז, התחלתי לרכב בקניון שהיה מאתגר אך יפה למדי גם כשהוא מכוסה באבק ובסופו של דבר מצאתי אותם שותים קפה לצד הדרך. הימים עם פיה ובאלדור היו ארוכים ומאתגרים- הם אומנם קמים הרבה יותר מאוחר ממני (ובאלדור בכיף יכול לשתות 4 כוסות קפה לפני שהוא יוצא לדרך), אבל הם רוכבים מהר ורוכבים הרבה זמן- 3 מתוך החמישה ימים שרכבנו עד קאלאי חאלומב היו בסביבות השבע שעות pedal time, וזה הרבה. והדרכים, כאמור, היו דרכי עפר לא תמיד מאוד ידידותיות. אבל כמו שאמרתי לבאלדור בזמן שרכבנו לצד נהר יפה באמצע הכלום- לפה אף אחד לא מגיע לרכיבת סופ"ש.  בניגוד לניו זילנד, פה היתה הרגשה של הרפתקאה אמיתית.

וכמובן שכמעט באופן מיידי אחרי שאמרתי את זה, קיבלתי קצת יותר "הרפתקאה" ממה שתיכננתי.

באותו אחר צהריים התחלנו לטפס את הפאס של חובוראבוט (khoburabot), מיד לאחר טאבילדארה (tavildara), העיירה המרכזית של האיזור. בגובה של 3252, זה עמד להיות הפאס הגבוה ביותר שעברתי באופניים (תואר שהוחזק במשך חמש שנים על ידי פאס בסיירה נבדה בגובה של 2900 בערך, ולא יישאר אצל חורבוראבוט הרבה זמן). רכבנו שלוש שעות קשוחות והגענו בערך לחצי גובה, שם מצאנו מקום שטוח ליד תחנת משטרה נטושה וערוץ נחל זמין, אז הקמנו אוהלים.

ואז התחיל הגשם. אני ראשית גיליתי שהאוהל שלי כבר לא אטום למים כמו שהוא היה בעבר, וטיפות של מים טיפטפו לי על הפנים עד שהצלחתי לתחוב את מעיל הגשם שלי בין כיסוי הגשם לאוהל הפנימי.

אבל מה שבעיקר גילינו למחרת בבוקר זה שהדרך שלנו הפכה לבוץ. אחרי כמה מאות מטרים של רכיבה, הגלגל האחורי דאג להאכיל את השרשרת בכל הטוב הזה, והיינו צריכים לרדת ולדחוף. ולדחוף. ולדחוף. במשך ארבעה קילומטרים של עלייה בבוץ דחפתי את האופניים. אני שונא שונא שונא לדחוף את האופניים- הרגליים נתקלות בפדלים או בתיקים, אתה מחליק ומאבד אחיזה מדי פעם, ובעיקר, זה קשה ומרגיש כל כך לא יעיל. הם אמורים לסחוב אותי, לא להיפך!

אחרי כעבור שעתיים-שלוש שרגישו כמו נצח, השמש יצאה, הדרך קצת התייבשה, ויכולתי לנקות את השרשרת מכל הבוץ ולהמשיך לרכב בזהירות (ונמנע כמו מאש מאיזורים חשודים בבוץ). עצרתי לארוחת צהריים עם קבוצה של רועים מקומיים שכיבדו אותי בצ'אי, לחם ותבשיל לא מזוהה (אני לפעמים הרפתקני מדי בקטע של האוכל) שבטוח כלל פטריות. פיה ובלדור, שהיו מאחורי באופן מפתיע רוב היום, הצטרפו, ורכבנו אל הפאס. אלא שאז הגשם הכה שוב, הבוץ שוב חזר, ושוב ירדנו לדחוף. אחרי עוד סבב של נקיונות בהול, רכבנו אל תחנת האוטובוס (כן, יש שם תחנת אוטובוס, שאריות מהתקופה הסובייטית, כנראה) והסתתרנו שם בדיוק כשמטח ברד עצבני הכה.

התלבטנו אם להישאר שם ללילה, לרדת את הבוץ הזה בירידה נשמע… מעורר חשש, אבל כל אפשרויות הקמפינג שם היו לא מזמינות, בלשון המעטה (בניינים נטושים ומלאי קקי של כבשים), אז התחלנו לרדת מטה. הגשם פסק, ואחרי כמה קילומטרים בודדים איטיים וזהירים, הדרך התייבשה לחלוטין, ואף הפכה להיות סלולה לפעמים. ואז, או אז, זו הפכה להיות אחת הירידות הנפלאות והמלהיבות שעשיתי בטיול הזה. גלשתי באופוריה רבה אל קאלאי חאלומב , הכניסה "הרשמית" לפאמיר, כשמולנו נגלים הרי אפגניסטן.

חלק ב'- קאלאי חאלומב לחורוג – שם אפגניסטן, הושט היד וגע בה (לא!)

היה מעניין לקום בהוסטל, להסתכל מהחלון ולראות את אפגניסטן מעבר לנהר, בעיקר כבעל דרכון ישראלי שיודע שהוא לעולם לא ידרוך בה. בהתחלה תהיתי אם זה בטוח להיות כ"כ קרוב לאפגניסטן, אבל לא נראה שזה מזיז לאף אחד אחר, אז משכתי בכתפיים והמשכתי בחיי. למעשה, לא בלתי סביר שמאז שהטאליבן עלה לשלטון, אין לו אינטרס לעשות פעולות של ארגון טרור – הם בהחלט שואפים לקבל הכרה כממשל לגיטימי. עבור טג'יקיסטן מצד שני העלייה של הטאליבן היו חדשות רעות למדי, מאחר שפתאום הם קיבלו עוד מדינה עוינת בגבול שלהם, ועוד מדינה מוסלמית פונדמנטליסטית.

היחס של טג'יקיסטן ואוזבקיסטן לאיסלם הוא נושא די מורכב. מדובר על מדינות עם אוכלוסייה שהיא ברובה המוחלט מוסלמי, אבל מוגדרות כרפובליקות חילוניות. בסופו של דבר, כשברית המועצות התפרקה, מי שנשאר להחזיק במושכות השלטון בטג'יקיסטן, כמו ביתר הרפובליקות בסביבה, היו מי שהיה שם רגע קודם- מנגנון המפלגה קומוניסטית. באופן היסטורי, היחסים בין קומוניסטים לדת מעולם לא היו הרמונים במיוחד, והסובייטים עשו מאמצים רבים, בעיקר בשנות העשרים, לצמצם את שפעת אנשי הדת ולחלן את האוכלוסייה. היו תחומים שבהם הם הצליחו יותר, אבל הקמפיין שזכה להכי הרבה התנגדות מצד המוסלמים היה, ותראו מופתעים, הניסיון של הקומוניסטים לעודד נשים לא ללבוש חיג'אב או ניקאב.

מצד שני, הרפובליקות הסובייטיות של מרכז אסיה כן עברו תהליכים ארוכים של בניית זהות לאומית תחת השלטון הסובייטי, ובמיוחד לאחר קבלת העצמאות. ואין דרך להגדיר זהות לאומית במדינות מרכז אסיה בלי לעבור דרך המורשת המוסלמית. טימור לאנג, שהפך להיות הסמל של האומה האוזבקית, היה שליט מוסלמי אדוק. וכמובן, כמעט כל האוכלוסייה במדינות האלו מגדירה את עצמה כמוסלמית, והיה לשלטון ברור שללכת פול און חילון לא יעבוד. אז כיום יש מצב מוזר שבו המדינה מעודדת התנהגות איסלמית "מסורתית" (האופן שבו מרכז אסייתים מברכים אחרי ארוחה הוא מקסים בעיני), וכמה מהדיקטטורים עצמם עשו עלייה לרגל למכה, אבל חשדנית מאוד כלפי התנהגות איסלמית מדי- זקנים ארוכים מדי, ביקורים תכופםים מדי במסגד וכן הלאה. קיים איסור על קטינים להיכנס למסגד בטג'יקיסטן, למשל, וזו לא ההגבלה היחידה.

אז כן, העלייה של שלטון מוסלמי פונדמנטליסטי מעבר לפאנג', הנהר שעובר בין טג'יקיסטן ואפגניסטן, ואני עמדתי לרכב לאורכו, לא מאוד הלהיב את הממשלה בדושנבה.  לא יודע אם זה שינה הרבה מבחינת פריסת הכוחות שם, כי במילא היו שם כבר הרבה כוחות צבא כדי למנוע הברחה של אופיום והירואין מעבר לגבול. הפאמיר היוויי ידועה גם בתור הheroin highway, מאחר שהיא אחד הנתיבים הראשיים שבהם סוחרי הסמים האפגנים היו מוציאים את מרכולתם לעולם. 

אגב, גם אם יכולתי להיכנס לאפגניסטן, סביר להניח שהייתי בוחר לרב בצד הטג'יקי, שבו יכולתי למצוא חנויות קטנות מדי כמה עשרות קילומטרים, ולצפות מעבר לפאנג' אל הצד האפגני, שבלי ספק היה הציורי והיפה מבין השניים. אם חשבתי שהפאמיר הטג'יקים מרוחקים ונידחים, כשהסתכלתי במפה כדי להבין מה צריך מישהו בכפר אפגני מעבר לנהר לעשות כדי להגיע למשהו דומה לעיירה נורמלית עם, נניח, מכולת, זה די הימם אותי. כן, הדרך בצד הטג'יקי היא לא אידיאלית, כמו שאני עוד מעט אתאר, אבל אפשר להגיע לעולם החיצון בנסיעה של 10 שעות לכל היותר (תלוי ההגדה של "עולם חיצון"), ודושנבה לחורוג זו נסיעה של לכל היותר 20 שעות ברכב רגיל (פחות מזה בג'יפ). הכפרים בצד האפגני לעומת זאת באמת באמת מנותקים לחלוטין, מבחינה תחבורתית. כלומר, יש דרך עפר קטנה ביניהם, אבל אני מעריך נסיעה לעיר הגדולה הקרובה ביותר בימים. ואי לכך, ברמת האוכל הם חייבים לגדל הכל בעצמם, מה שאומר שכל צד האפגני מלא בטרסות וחלקות ירוקות ויפות, בעוד שהצד הטגי'קי, ובכן, קצת פחות מרשים. צריך כן לציין שחלק מהכפרים האפגנים כן מקבלים מהצד הטג'יקי זה חשמל, פרויקט משותף של כמה גורמים אירופאיים ושל הaga khan foundation, שנחזור אליו. הפרוייקטים האלו הם מלפני עליית הטאליבן, אבל נראה שלטאליבן לא היה שום אינטרס להפסיק לקבל חשמל בחינם. כמו כן, אני די בטוח שלכולם בצד האפגני יש לוחות סולריים וסוללות, כי בדרך חזרה מהפאמיר, בלילה, כל הכפרים בצד האפגני היו מנוקדים באורות קטנים, כמו עשרות גחליליות.

בצד הטג'יקי, לעומת זאת, דברים הולכים להשתנות באופן דרמטי בשנים הקרובות, ואנחנו חווינו באופן ישיר את זה  מיד אחרי קאלאי חאלוב.

הדרך מתחילת הפנייה אל הפאמיר עד לקאלאי חלומב היתה דרך עפר קשוחה כאמור, אבל מצד שני, זה לא הפתיע אותי, כי חוץ מטאבילדארה וכמה כפרים קטנים, הדרך הזו כמעט לא משרתת אף אחד (אנחנו עשינו את המסלול הצפוני, יש דרך סלולה ומשעממת מדרום). הדרך לחורוג, לעומת זאת, משרתת עשרות עד מאות אלפי אנשים, והיא נוראית עוד יותר. לראות שתי משאיות ענק עושות ריקוד זהיר אחת מסביב לשנייה כדי לעבור בין הקיר לתהום היה די מורט עצבים. אלא שהימים של הדרך הזו ספורים. כי ב2022, סין החליטה לשים מכיסה 200 מיליון דולר כדי לסלול את הפאמיר הייוויי. זה כמובן לא נובע מאיזה דחף פילנטרופי מיוחד. אני לא יודע אם זה פרוייקט שהוא חלק רשמי מהbelt and road initiative שלהם, אבל הדרך הזו תחבר באופן ישיר את דושנבה לסין, ותאפשר לסין לייצא סחורות לטג'יקיסטן באופן קל יותר. זו כמובן גם דרך טובה להקרין soft power באיזור, ואה, ציינתי שהחברות שאשכרה בונות את הדרך חייבות להיות סיניות? קצת מזכיר את הסיוע האמריקאי.

אני לא בדיוק סגור על לוחות הזמנים והתכנון המלא, אבל אם לשפוט לפי דרך סינית אחרת שרכבתי עליה בקירגיסטן, הולכת להיות שם דרך משי של ממש (זה היה האספלט החלק ביותר שראיתי מעודי, הדרך ההיא בקירגיסטן). אין לי ספק שהדרך הזו תשפיע באופן מהותי על הפאמיר, במגוון דרכים, ולא כולן טובות. אני לא חושב שהרבה מהפאמירים יהיו שמחים להיות פתאום הרבה יותר קרובים לדושנבה, אבל (ואני יודע שאני אומר את זה הרבה) – נגיע לזה. מבחינת רוכבי אופניים, אין ספק שזה יהיה תענוג לרכב על דרך פחות רועדת, אבל מצד שני, גם מכוניות ייסעו יותר מהר, ויהיו הרבה יותר מהן. אני חושד שלרכב שם בעוד כמה שנים ירגיש קצת פחות הרפתקה מעבר, אבל אני מניח שלרכב שם כרגע מרגיש הרבה פחות הרפתקה ממה שזה היה לפני עשר שנים, בין היתר כי המקום בכל זאת הרבה יותר מכוון תיירים ממה שבעבר (למרות שהרבה פחות מקירגיסטן, למשל). זוהי האמת הקבועה של תרמילאות ורכיבת אופניים בכל רחבי בעולם, נראה לי- כשאתה נוסע לראות מקום שונה ונידח, אתה לוקח חלק בתהליך שהופך אותו לאט לאט לפחות שונה ונידח.

בכל מקרה, כרגע מדובר עדיין בדרך חתחתים יפייפיה אך מאוד מאתגרת. אחד החלקים הכי מאתגרים בה הוא לעבור את האיזור עצמו של "העבודות", חלק ידוע לשמצה בקרב רוכבי האופניים – מדובר על כמה עשרות קילומטרים שנסגרים בין שבע בבבוקר ל12 בצהריים, ואז שוב בין 13 ל18, מה שאומר שצריך לחצות אותו כמה שיותר מהר. נוסף על כך, מדובר על איזור מלא באבק ובפודרה, וכשהכבישים נפתחים, אתה רוכב באבק של מכוניות רבות. אני מכיר לפחות רוכב אופניים אחד שהחליט לתפוס טרמפים בחלק הזה.

אנחנו דווקא עברנו את החלק הזה די בקלות. חוץ מהמתנה של שעתיים בבוקר של היום השני מקאלאי חומב (שנוצלה לכתיבת יומן. אני תמיד צובר פער כשאני עם אנשים), לא נתקלנו בשום מכשול משמעותי, והגשם שתפס אותנו בפאס, וירד גם בשני הלילות שאח"כ, צימצמם מאוד את האבק. מעבר לזה, ברגע שהיינו בתוך איזור העבודות, כמעט שלא ראינו כלי רכב.

הימים האלו מקאלאי חומב לחורוג, לאורך נהר הפאנג', עם אפגניסטן בגדה הנגדית, זכורים לי כאחד החלקים הכי טובים של מרכז אסיה. כל כמה זמן אתה עובר איזה סיבוב, ופתאום נגלים לך הרים מושלגים יפייפיים מעל נוף מדברי מלא הוד. מדי פעם אתה עובר נחלים או נביעות (או סתם ברזייה כפרית) ואפשר להרטיב את החולצה או לפחות את הוסט הזוהר (הרבה יותר קל להוריד אותו מהחולצה) וטיפה להתקרר, כי עדיין די חם (אם כי לא בטירוף, אנחנו בכל זאת בגובה של 2000-2500 מטר). בערב הראשון עוד התארחנו בגסט האוס באיזה כפר קטן, אבל בשני לילות הבאים מצאנו קמפינגים יפים בין הדרך לנהר (יפים ונסתרים, כי הצבא הטג'יקי לא ממש אוהב את זה שאנשים עושים קמפינג באיזור גבול, וכבר היו סיפורים על רוכבים שהוזזו באמצע הלילה). ביום הרביעי התחלנו לראות שוב פיסות של אספלט, ובערבו של יום התגלגלנו אל חורוג, הבירה של מחוז גורנו-בדחשן, ובעוד שזה לא בדיוק מטרופולין שוקק, זו עדיין עיר פלאית בעיני.

בחלק הבא!

בזבוז זמן בחורוג, האימאם האטומי של אחד הפלגים המעניינים באיסלאם, כבישים גליים ולופים מחשבתיים בואקאן, הרפתקאה אחרונה בעמק הבארטנג ומה הדבר המאוד גדול שלגמרי פיספסתי כשהייתי בפאמיר