אוזבקיסטן (וקצת טג'יקיסטן)

 חוצים את המדבר

[הערה מנהלתית – תודה וברכה ליונתן סיסו על העריכה הלשונית!]

אז אחרי כמעט שלושה חודשים במרכז אסיה, נראה לי שהגיע הזמן לפוסט קצת יותר עדכני ממה ששאבתי במשך חמישה ימים בסינגפור. יש הרבה מה לספר על מרכז אסיה, זה מקום מאאאווודדד מעניין. אבל כרגיל, בואו נתחיל מאיזה סיכום קצר של איפה הייתי ומה עשיתי (טוב, קצר באופן יחסי, זה עדיין אני שכותב את זה).

אז אחרי שעזבתי את ויאטנם, עשיתי קונקשן ארוך בקוריאה כדי לפגוש חברים ונחתתי בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. שם התארחתי ללילה אצל מארח מקאוצ'סרפינג בשם בוסיט שהכיר לי את המאכל הלאומי של מרכז אסיה, הפלוב (או פילאף או אוש, תלוי את מי אתה שואל), שזה אורז מטוגן בשמן ותבלינים, וכשזה נעשה טוב, זה נהדר (אם כי מהר מאוד אפשר לקבל מנת יתר) . משם טסתי לאורגנץ', עיירת כלום בצד המערבי של אוזבקיסטן, שהדבר היחיד שמייחד אותה זה א' שדה תעופה מקומי וב' קירבה לעיר חיוה, שהיא כן מיוחדת.

במקור חשבתי אולי להתחיל כל הדרך מהים הכספי, ומשם לרכב את כל הדרך לאורך מרכז אסיה, אבל הקונצנזוס בקרב הרוכבים היה שכל מה שממערב לחיוה הוא די משעמם וחד גוני, אז ויתרתי. במקום זה התחלתי מחיוה, הבירה הישנה-באופן-יחסי של החאנות (מלשון חאן, כמו קיסר וקיסרות) של חיוה, וזה באמת מקום מהמם ומעניין למדי.

הייתי שמח להישאר שם עוד איזה יום מעבר ליומיים שהייתי שם, אבל בדיוק התגלגלו העירה חבורה של רוכבים אירופיים (זוג גרמני ושני צרפתים), שנראו כמו חברה טובה לחצות איתה 500 קילומטר של מדבר, מה שנותר לי בין חיוה ליעד הבא – בוכרה. למעשה, יצאתי חצי יום לפניהם, כי ידעתי שלא רכבתי עכשיו במשך כמעט חודש, והברך צריכה זמן להתאקלם שוב, אחרת הפציעה הישנה תחזור, אז רציתי להתחיל לאט ולתת להם להדביק אותי.

דברים התחילו יחסית בסדר. אבל ביום השלישי הרוח הנגדית היתה כ"כ חזקה והחום היה כ"כ בלתי נסבל שעשיתי אחורה פנה אחרי 25 ק"מ. הבעיה העיקרית היא שבמדבר אי אפשר לעצור איפה שבא לך. צריך מים, ומקום להקים אוהל. החלטתי לנסות שוב למחרת, מוקדם יותר. זה באמת עבד, ובסוף אותו יום, שעדיין היה חם ומלא מאבק ברוח נגדית, הצלחתי להגיע לכפר קטן ללילה,שם גם הצטרפו אלי שאר החבורה.

חשבתי שמפה הכל יהיה smooth sailing (למחרת היתה רוח גבית נפלאה), אלא שיומיים אח"כ, בסוף היום, התחיל באופן בלתי צפוי כאב ברור בברך, אם כי מסוג אחר מהרגיל. נאלצתי לעצור מוקדם לאותו יום, חלקתי ארוחת ערב עם חבורה של אוזבקים שעושים עלייה לרגל למכה באופניים, והלכתי לישון מאחורי איזה פונדק דרכים קטן.

בבוקר גיליתי שנגנב לי התיק עם הכסף, המצלמה הדרכון, ועוד רשימה ארוכה של ציוד חיוני.

משם התחילה סאגה שהיתה אחת המוזרות, מתסכלות, הזויות ומצחיקות שקרו לי בחיי, וזה פשוט ארוך מכדי להעלות על הכתב. למי שמעוניין לשמוע את הסיפור המלא, הקלטתי אותו כהודעה קולית ארוכה לכמה חברים, אז אפשר פשוט לשמוע אותו כפודקאסט [לינק] (יש גם גירסה באנגלית [לינק], למי שקורא את זה בגוגל תרגום) . מצרף קצת תמונות שיהיו יותר ברורות כשתשמעו את הסיפור.

בכל מקרה, הגעתי לבוכרה, שהיתה יפה אבל גם קצת תיירותית ומעייפת, ומעט איבדתי שם מומנטום. יותר מדי ימים בעיר לא עושים לי טוב, מסתבר. 

המשכתי, עייף למדי, לעבר סמרקנד, אלא שאז, אחרי לילה חם, מלא נביחות (כמה ריאות יש לכלבים?!?), ועם עוד פחות שינה, הברך שלי שוב כשלה. למזלי יום קודם קיבלתי הזמנה להתארח בECCH – Emirates centre for the conservation of Houbara, מאקולוג ארמני-לבנוני מהיר דיבור ומצחיק להחריד בשם ירבנט, שחלף על פני ערב לפני ושעובד שם, אז דידיתי לשם לאיטי וקרסתי לפתחו.

הECCH הוא פרוייקט שרץ באיזה 4 מדינות, וממומן מכספים של שייחים מהמפרץ שכמו שירבן הגדיר את זה, מוצאים בכיס את העודף מהמטוס הפרטי האחרון שהם קנו, ומממנים את השימור של החוברות, ציפור מגוחכת ומשעשעת להפליא. ציד חוברות באמצעות עיטים הוא חלק חשוב במסורת של האצולה הערבית, ופעם בשנה הם באים לציד המסורתי השנתי במרכז אסיה. המרכזים השונים במרכז אסיה ובחצי האי ערב מגדלים ומשחררים לטבע קרוב ל100,000 חוברות בשנה, אבל עקב ציד, צמצום שטחי מחיה, כבישים ומינים פולשים, כל זה רק מונע את ההכחדה הסופית של החוברות, לא משקם אותם. בסופו של דבר הבנתי שזה נקרא מרכז שימור, אבל בפועל אפשר לראות את זה כגרסת הבוטיק ללולי ההודו שההורים שלי היו מגדלים. כן, לכל חוברה יש תא משלה, וכן, הם משוחררים לטבע, אבל הגידול שלהם לא נעשה למען שמירת טבע פר סה, אלא כדי ששייחים עשירים מהמפרץ יוכלו להמשיך לצוד/"לצרוך" אותם. מאוד נהניתי מהחברה של ירבנט, אשתו טאני והכלב פונגו (הכלב הכי צומתי בעולם) (ובערב הלכנו לטבול באגם הקרוב, והיה נהדר), אבל היה משהו מעט מדכא בסיפור הכולל.

לאט ובזהירות הגעתי לסמרקנד (אחרי שנגררתי לשבת בחתונה אוזבקית ורכבתי במהלך הלילה שאחריה), וגיליתי שסמרקנד היא בוכרה על סטרואידים- יותר גדולה, יותר מרשימה, עוד יותר תיירותית. היא גם הבירה הישנה של האימפריה הטימורית, ויש דברים מעניינים להגיד על זה.

אחרי יומיים בסמרקנד קפצתי ברכבת לעשות השלמות ציוד ותרבות בטשקנט לכמה ימים, חזרתי לסמרקנד ויצאתי לטג'יקיסטן, כי מיציתי את אוזבקיסטן, ואוזבקיסטן גם מיצתה אותי (יצאתי ביום האחרון של הויזה שלי).

טג'יקיסטן קיבלה אותי עם הרים יפים ומשמר כבוד של ילדים שמחים [לינק]. אחרי טרק קצר ויפה בהרי הפאן בצפון מערב המדינה, עשיתי את דרכי לדושנבה. טוב, כמעט עשיתי את דרכי. בדרך הייתי צריך לתפוס טרמפ דרך המנהרה הגדולה בהרים שבדרך, כי אוסרים עליך לרכב דרכה, מסיבות טובות (יש סיבה שבעבר היא נקראה מנהרת המוות).

בדושנבה ישבתי ונחתי כמה ימים, התארגנתי להמשך, ויצאתי להרפתקאה הגדולה של החלק הזה של הטיול- הרי הפאמיר. אבל הפוסט הזה הולך להיות ארוך, והפאמיר מצדיקים פוסט משלהם. אז די לבינתיים.

נפגשים במרכז (או, סיכום היסטורי זריז של מי ומי במרכז אסיה)

נתחיל במובן מאליו, כרגיל- אני לא היסטוריון, או אתנוגרף או מומחה. ניסיתי לקרוא (כלומר לשמוע ) שני ספרים על היסטוריה של מרכז אסיה – central asia [לינק] של אדיב חאליב שכמעט סיימתי כבר, וlost enlightment של S. Frederick Starr, (טרם עברתי בו את החצי) [לינק], אבל אני מודה שבעוד שאני יכול לגמוע פודקאסטים וספרי מד"ב תוך כדי רכיבה, ספרי עיון מצריכים דרך פשוטה וקלה ללא הרבה אתגרים כדי שאני אהיה מסוגל להקשיב להם. כשצריך לטפס 500 מטר בדרך עפר, או לרכב 80 קילומטר בחום מדברי, אני צריך הסחה, לא הרצאה. גם ככה, שני הספרים האלו מתמקדים בתתי נושאים בהיסטוריה המקומית- הראשון מתעסק בהיסטוריה המודרנית יותר,  של השלטון הרוסי (והסיני) במרכז אסיה, מתקופת הכיבוש הצארי ועד נפילת הקומוניזם, והשני בפריחה של המדע והתרבות במרכז אסיה שלטענת הכותב זכתה להתעלמות, או יותר גרוע לשיוך לתרבויות חיצוניות. כן קראתי קצת מסביב -ספרי טיולים, הדרכות, ויקיפדיה וכן הלאה, אבל שוב, אני לא חושב שיש לי משהו קרוב לתמונה מלאה של האיזור (טרם הייתי בקירגיסטן וקזחסטן, בתור התחלה).

ובכל מקרה, מרכז אסיה היא מקום מורכב להגדרה. אפילו ברמה הגיאוגרפית, בעוד שאת ניו זילנד או קוריאה למשל מאוד קל להגדיר, המושג "מרכז אסיה" הוא הרבה יותר נזיל- אפשר להגדיר אותן באופן מצומצם רק לארבעת הרפובליקות של אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן (וטורקמניסטן, אם רוצים), ואפשר לפרוס אותו ממונגוליה עד הונגריה. וגם אם מגדירים אותה באופן הכי מצומצם שאפשר, ההיסטוריה הפוליטית והאתנית של האיזור גורמת לבלקן להרגיש כמו מקום פשוט ומסודר.  

ועדיין, לפני שנצלול קצת לסיפורים, אני אנסה לעשות לצייר איזו תמונה כללית בwide brush strokes.

ההיסטוריה של מרכז אסיה, בהכללה גסה, כוללת מתח מתמיד בין יושבי הקבע לבין הנוודים, כאשר פעם בכמה מאות שנים פתאום שוטף את האיזור איזה גל היסטורי עצום בדמות כיבוש של כוח זר שמשנה לחלוטין את כללי המשחק. פעמיים אלו היו אימפריות "מערביות", ופעמיים אלו היו אימפריית נוודים "חיצוניות".

 אם נשים לרגע את השבטים הנוודים בצד, שתמיד היו שם, אבל קשה יותר לדבר עליהם בהיסטוריה העתיקה, הממלכות הרציניות ראשונות באיזור היו ממלכות פרסיאניות, שזה התרגום העילג שלי למונח persiac/iraniac, שנועד לבהיר את הקשר אל אבל גם לבדל אותן מהממלכות הפרסיות ואח"כ האיראניות שהיו באיזור איראן המודרנית. הממלכות האלו נוסדו על ידי נוודים שהגיעו מאיראן, וכללו ממלכות כמו סוגד (צפון טג'קיסטן), באקטריה וקווראזם (מערב אוזבקיסטן), והיו חלק מהתרבות האיראנית, מבחינה לשונית ודתית (זורואסטרואיזם היתה הדת המרכזית באיזור עד למאה ה-7 לספירה). התרבות הזו מגיעה מאותם מקומות שמהן צומחת התרבות הפרסית, הסאסנית וכן הלאה. כמובן שזה לא מונע מהן להילחם בכיבושים פרסיים, כשהאימפריה הפרסית מנסה להתרחב על חשבונן במאה ה-5 לפנה"ס. מרכז אסיה לא היתה מן הסתם הלב של התרבות האיראנית, זה היה באיראן, אבל זו היתה אותה קבוצה אתנית של חקלאי קבע ויושבי ערים שיצרו מערכות השקיה מרשימות ומונומנטים מרשימים לא פחות. במרכז אסיה הם נטו לבנות את הערים שלהם מלבני בוץ, ולכן למרבה הצער לא נשאר מהן הרבה, אבל עדויות היסטוריות מראות שמרכז אסיה היתה מנוקדת בערים גדולות למדי כבר לפני 3000 שנה. הצאצאים של התרבות האיראנית הזו במרכז אסיה כיום הם הטג'יקים, שעד היום מהווים את רוב התושבים בערים כמו בוכרה וסמרקנד, וכמובן בטג'יקיסטן, והשפה הטג'יקית מאוד קרובה לאיראנית. 

הכיבוש החיצוני הגדול הראשון היה כמובן אלכסנדר מוקדון, שכבש את האיזור מהפרסים ומהממלכות המקומיות הקטנות שהיו שם (330-327 לפנה"ס), אבל השאיר אימפריה מאוד קצרת ימים. נשארה באיזור ממלכה יוונית קטנה, אבל האיראנים פחות או יותר השתלטו על האיזור מחדש די מהר. בטג'יקיסטן יצא לי לראות פה ושם, לצד פרצופים מרכז אסייתים "ברורים", גם לא מעט ילדים ג'ינג'ים ובלונדינים, ובעוד שכנראה המורשת האתנית שלהם זה הטוכארים, קבוצה אתנית שהתפשטה בו זמנית למרכז אסיה ולאירופה, כששאלתי מישהו על זה, הוא אמר שהדיבור הוא שהם צאצאים של הכיבוש המקדוני.

אבל כמו שאמרתי קודם, מרכז אסיה כללה גם הנוודים, שבטים נודדים של לוחמים קשוחים אבל עם הרבה פחות סדר וארגון, עד שמגיע איזה ראש שבט כריזמטי ומאחד אותם לאיזה אימפריה קצרת ימים. כל ההיסטוריה אירואסיה מלאה בפלישות כאלו – הסקיתים, ההונים, המנוגולים וכן הלאה. הקבוצה האתנית הספציפית שיישבה בסופו של דבר את החלק הזה של העולם הם השבטים הטורקיים (התורכים שחיים בתורכיה הם רק sub-set של אותה קבוצה), וזו קבוצה אתנית לא זניחה בכלל בהיסטוריה העולמית. הם כללו את הכוזרים (שאולי ואולי לא התגיירו), הקזחים, הטאטרים, האוזבקים, הסלג'וקים שאנחנו מכירים מישראל וכאמור את העותמנים, שכנראה יצרו את האימפריה הטורקית הגדולה מכולם.

אבל הכיבוש הנוודי הגדול הראשון דווקא הגיע מחוץ למרכז אסיה, כמעט 1000 שנים אחרי אלכסנדר מוקדון – אימפריית נוודים מחצי האי הערבי מגיעה וכובשת את האיזור בסערה (673–751 לספירה). או כמו שאנחנו מכירים אותה – הכיבוש המוסלמי. בעוד שמבחינה אתנית, לא נשארה במרכז אסיה אוכלוסייה ערבית משמעותית מאותו כיבוש, הדת החדשה שהם הביאו איתם דחקה (בתהליך ארוך והדרגתי), את הדתות המקומיות, ובעיקר את הדת הזורואסטרית, ומרכז אסיה היא ברובה המוחלט מוסלמית עד היום, גם אחרי כמה מאות שנים של כיבוש מונגולי וכמעט 100 שנה של קומוניזם.

אם כי בשלב הזה, מכל יתר הבחינות, התרבות האיראנית, והשפה האיראנית, נשארו מאוד דומיננטיים באיזור. הפרסיאנים, צריך לציין, היו ממש ממש טובים באסימילציה של כובשים. במאה העשירית לספירה למעשה קמה בבוכרה ממלכה איראנית במובהק, הסאמנידים (ואני מציין אותם כי המייסד שלה, איסמעיל סומוני, יהיה מאוד חשוב כשנגיע לדבר על טג'יקיסטן, מתישהו. בוא נגיד שיש סיבה שהשם של המטבע הטג'יקי הוא "סומוני") והביאה את בוכרה לאחת משתי תקופות הזהב שלה, בעיקר מבחינה אינטקטואלית.

השושלת הסאמאנידית הודחה בסופו שלל דבר על ידי ממלכה טורקית מקומית, שאין טעם לציין את שמם, כי הclaim to fame שלהם זה להיות בין הקורבנות הראשונים של הגל הגדול הבא- המונגולים, שכובשים פחות או יותר את רוב אירואסיה והופכים להיות משפחת המלוכה של אסיה כמעט בין לילה. הלגיטימציה של כל שושלת מלוכה באיזור במאות השנים הבאות תהיה תלויה בהוכחה לקשר שלהם לג'ינג'יס חאן או לצאצאיו, והדוגמה הטובה ביותר לזה היא האימפריה הטימורית, שנחזור אליה עוד מעט. כמו כן, אחת מהשלוחות של האימפריה המונגולית (the golden horde) הגיעה עמוק אל תוך מזרח אירופה וכבשה ושלטה למשך כמה מאות שנים על תריסר נסיכויות קטנות באיזור שנקרא אז "קייב-רוס", וגם עליהם נשמע בהמשך.

אחרי המונגולים, ואחרי האימפריה הטימורית, שהיא סוג-של-המשך-אבל-גם-לא של האימפריה המונגולית, מתחילים להיכנס לאיזור שבטים טורקיים חזקים, שנקראים בשם הכולל "אוזבקים", מדיחים בסופו של דבר את הטימורים ומקימים לעצמם שלוש ממלכות (khanates, אם לדייק, כי ההשפעה המונגולית עדיין חזקה)- חיוה במערב, בוכרה במרכז וקולקנד במערב.

וזה בערך מצב העניינים כשמגיע השיטפון הגדול האחרון – האימפריה הרוסית, שבמהלך המאה 19 ותחילת ה20 כובשת את האיזור בשלבים אבל באופן מאוד נחוש. יש המון מה להגיד על האימפריה הרוסית במרכז אסיה, אבל אם להישאר עוד רגע במבט העל, אז נזכיר שב1917 האימפריה הרוסית הופכת לברית המועצות, ובשנות העשרים נוצרות באיזור חמשת הsoviat socialist republics – אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קזחסטן, תורכמניסטן וקירגיזסטן. השיטפון הרוסי נסוג כמובן ב1991, עם התפרקות ברית המועצות, והsoviat socialist republics יהפכו פשוט לרפבוליקות השונות שאנחנו רואים על המפה היום.

וווף, זה היה ארוך ומסובך, נכון? אבל וזה רק פני השטח, ואפילו לא דיברתי עדיין על so called "דרך המשי".

אבל השורה התחתונה לבינתיים היא זו – מרכז אסיה תמיד היתה מקום מפגש של תרבויות וקבוצות אתניות שונות, ואפשר לראות את התוצאות של המפגש הזה בכל הליכה ברחוב – בכל מקום תוכל לראות פרצופים טורקים, איראניים, מונגולים ורוסים, וכולם יהיו נחמדים אליך באופן יוצא דופן (לרוב).

who died and made you emperor? (lots of people, that's who)

ככל שמתקרבים לבוכרה וסמרקנד, ובטח כשמגיעים לטשקנט, מתחילים להיתקל ביותר ויותר פסלים של בחור אחד, טימור לאנג. אני חושב שזו לא תהיה הגזמה להגיד שטימור לאנג מיוצג היום באופן רשמי כאבי האומה האוזבקית המודרנית, ובהתחלה חשבתי שזה די משעשע, אבל גיליתי בהדרגה שזה, כצפוי,  מורכב יותר. אבל בוא נתחיל מהתחלה.

קודם כל, לפני שנסביר מי הוא היה, מילה על השם שלו- טימור לאנג Temūr(-i) Lang זה בפרסית טימור הפיסח/צולע, כינוי שלפי הסיפורים דבק בו עקב חץ שירו בו כשהוא היה צעיר ופוחז וניסה לשדוד כמה סוסים עם הכנופיה שלו. עכשיו , אני אזהר פה עם האטימולוגיה, אבל המקור של המילה המקבילה באנגלית , lame , מקורה במילה הפרוטו-הודו-אירופית lem, שמשמעותה היא חלש, שבור, רך. פרסית היא כמובן גם שפה הודואירופית, אז אני לא חושב שזה מופרך להגיד שהמשמעות המלאה של השם שלו זה timur the lame, או כמו שהיינו קוראים לו היום, טימור המעפן.

בכל מקרה, אני די בספק אם מישהו העיז לקרוא לו ככה בפניו, כי מדובר, ללפי לא מעט עדויות, בכובש אכזרי באופן יוצא דופן, ראש בראש עם ג'ינג'יס בכבודו ובעצמו (אחד הסיפורים עליו הוא שלאחר שהוא הכניע עיר שמרדה בו, הוא השתמש בשבויים חיים בתור מילוי/טיח כשהוא בנה מחדש את החומה שנהרסה). אחרי שהוא סיים את ימיו כשודד סוסים, הוא לקח את שבט שלו והשתלב לתוך הchagntai khanate, צובר לעצמו כוח ומוניטין של מצביא מזהיר ולאט לאט יוצר את האימפריה הטימורית, אחת האימפריות הגדולות והחזקות שמרכז אסיה ידעה. וצריך לציין שלצד מסעות הכיבושים הבלתי נגמרים, המורשת ההיסטורית שלה כוללת תור זהב תרבותי ואומנותי במרכז אסיה, שהוליד כמה מיצירות האמנות והאדריכלות המרשימות ביותר של האיזור (אם כי לא כולם שרדו). 

אלא שבתחילת הדרך לפחות, האימפריה הזו לא יכלה להיקרא האימפריה הטימורית. טימור לאנג אומנם היה מצביא מבריק וחסר רחמים, אבל היתה לו בעיה אחת- הוא לא היה צאצא ישיר של ג'ינגיס חאן (changatai היה אחד הבנים של גי'נגי'ס חאן, ועל שמו נקראה הkhanate), וכמו שאמרנו קודם, במשך המאות שנים שאחרי הכיבוש המונגולי, לגיטימציה מלוכתית יכולה להיות רק לצאצאים ישירים. הוא היה בן של ראש שבט מונגלו-טורקי, שיכל להוכיח לכל היותר קרבה מאוד מאוד רחוקה לג'ינג'יס חאן, וכמובן לא מספיקה בשביל להיות שליט בעצמו.

לכן בתחילת השלטון שלו, השליט הרשמי היה איזה שליט בובה מהשושלת הצ'אגאטאית, וטימור היה רק "אמיר", כלומר גנרל (באופן לא מפתיע, השליטים של הkhanates שירשו את האימפריה הטימורית יקראו לעצמם גם "אמירים"). כולם ידעו אצל מי הכוח האמיתי, אבל בסוף, הנרטיב הצ'אנגטאיי שנתן לגיטימציה לשלטון הזה היה בשלב הזה חזק מדי מכדי להתעלם ממנו (אגב, הרגל השניה עליה הלגיטימציה הטימורית נשענה היתה האיסלאם- טימור היה מוסלמי אדוק, ולקח לעצמו את הכינוי "חרב האיסלאם", כינוי מעט אירוני לאור זה שרוב הקורבנות של מסעות הכיבושים שלו, למעט כמה צלבנים, היו מוסלמים מאוד).

בכל מקרה, העניין החשוב בעיני הוא זה- אנשים אוהבים להגיד שהיסטורית, might makes right, ומה שבסוף קובע זה כוח ועוצמה צבאיים. וזה לא שאין בזה אמת, וכל אימפריה מתחילה את דרכה טבולה בדם, אבל החל משלב מסוים, כל יישות פוליטית גדולה דיה, בין אם זו הדמוקרטיה הכי ליברלית או הדיקטטורה הכי חשוכה, צריכה איזה סיפור מכונן שיסביר למה הכוח נמצא איפה שהוא נמצא או מה הופך את הקבוצת אנשים הזו לממלכה/לאום/מדינה. זה יכול להיות "רצון האומה" או divine mandate, או שושלת מלכותית, אבל כדי שהמדינה תתפקד, חייב להיות איזשהו נרטיב, ואפילו שליט חזק כמו טימור לא יכול היה להתעלם מזה. ובגלל זה חשבתי שיש אירוניה היסטורית מסויימת בכך שאוזבקיסטן המודרנית מבססת את הסיפור המכונן שלה על האימפריה הטימורית. כי טימור לאנג לא היה אוזבקי בכלל, להיפך – הוא ראה באוזבקים המקוריים כשבטים טורדניים בפאתי האימפריה שלו שיש למחוץ בהקדם. השבטים האוזבקים הם למעשה אלו שהדיחו בסופו של דבר את השושלת הטימורית, אחרי שהיא נחלשה דיה, ויצרו כאמור את הkhanate שלהם. אבל נראה לי בזמנו שהאומה האוזבקית היתה צריכה איזו אימפריה מרשימה לייחס את עצמה אליה, ולטימור לאנג היה הרבה יותר name recognition מאשר לכל הkhanates שבאו אחריו (שמעתם על השושלת השאבאנית? לא?). 

אז במבט ראשון, האומה האוזבקית המודרנית מבססת את הסיפור המכונן שלה בשושלת לא אוזבקית, שמצידה יוסדה על ידי שליט שביסס את הלגטימציה שלו על ידי ייחוס שלו לשושלת מונגולית שהקשר שלו אליה היה רופף מאוד. מאוד חיבבתי את האירוניה ההיסטורית הזו כשנתקלתי בה לראשונה, כי יש בה תבנית יפה. רק שתמיד כדאי לחשוד בתבניות יפות, כי לרוב הן מוטעות (כמו שנראה שוב בהמשך).

אני אדבר בהמשך על מתי ואיך ולמה נוצרו הרפובליקות הסטאניות המודרניות, אבל אחד הדברים שצריך להבין הוא שאוזבקיסטן המודרנית היא יוצאת דופן ביחס ליתר הסטאניות. בעוד קירגיזסטן, קזחסטן, טג'יקיסטן ותורכמניסטן הן מדינות לאום של הקבוצות האתניות הברורות שנושאות את שמן (קירגיזים, קזחים, טג'יקים ותורכמנים), אוזבקיסטן היתה מעין פרויקט לאומי פאן-טורקי-מוסלמי (ושוב, אני מדבר על "טורקים" כקבוצה האתנית הגדולה, לא ביחס למדינה הטורקית שנמצאת באסיה הקטנה). בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, כשהרעיון של לאומיות התחיל לחלחל למרכז אסיה, המונח "טורקי-מוסלמי" והמונח "אוזבקי" היו interchanable, כנראה בגלל שהאוזבקים האתנים היו באמת הקבוצה האתנית הכי דומיננטית, ובסוף הכינוי "אוזבקי" הוחל על כל הקבוצות הטורקיות המוסלמיות יושבות הקבע (בניגוד, למשל, לקזחים והקירגיזים, שהיו במהותם שבטים נודדים). אז במובן הזה, הייחוס שלהם לאימפריה הטימורית, אימפריה איזורית מוסלמית שכללה הרבה מאוד שבטים טורקיים, (טימור לאנג בעצמו היה כזכור היה משבט מונגלו-טורקי) הוא לא מופרך כלל. יש עדיין לא מעט תת-קבוצות אתניות מובחנות ברחבי אוזבקיסטן (כמו למשל הkarlapaks), אבל רוב האנשים יזדהו כאוזבקים. ולכן לבחור בטימור לאנג כאבי האומה האוזבקית זה לא כזה מופרך. בטח לא ביחס להרבה מיתוסים מכוננים של אומות אחרות.

The Empire strikes back

אם יש משהו שאני אוהב בלטייל וללמוד את ההיסטוריה של המקום זה הרגע הזה שאתה מסתכל על מפת העולם ומשהו שתמיד נראה לך מובן מאליו פתאום מקבל את העומק והרקע שלו.

באופן ספציפי, תמיד נראה לי טבעי שרוסיה פרוסה על כל המרחב בין אירופה לפסיפי, זה פשוט רוסיה, ככה נראתה מפת העולם שהכרתי מאז ומעולם. אבל כמו שרמזתי קודם, רוסיה התחילה בפועל כנסיכות קטנה בשם מוסקווי שנשלטה על ידי הgolden horde (אחת מהממלכות המונגוליות שהאימפריה התפרקה אליהן) במשך הרבה זמן עד שהם הצליחו לזרוק אותם החוצה, ובתהליך ארוך של מאות שנים, התחילו להתפשט לאט לאט מזרחה, ובסופו של דבר כבשו את הכובשים ההיסטוריים שלהם (בhistory of central asia, הכותב קורא לזה requinquista). כי מרגע שאבק השריפה והרובה התחילו להיכנס לשימוש נרחב, והעולם עבר למודלים של צבאות מודרניים, שעון החול של אימפריות השבטים הנודדים התחיל לנזול. השאלה למי יש את הלוחמים הכי מיומנים והרוכבים הכי מהירים הפכה להיות חשובה קצת פחות מהשאלה מי יכול לארגן להם שרשרת אספקה ולספק תחמושת סדירה. משני צידי היבשת, סין ורוסיה, אימפריות של יושבי קבע, התחילו לסגור על אימפריות הנוודים של  מרכז אסיה. 

באופן אישי, התוכן האחרון שצרכתי בנוגע לאימפריה הרוסית היה פודקאסט על המהפכה הבולשביקית. אז האסוציאציות שלי לגבי האימפריה הרוסית היו בעיקר בנוגע למנגנון שלטוני כושל, מיושן ומנותק שמפסיד במלחמת קרים, מושפל באופן צורב ליפנים במלחמה הרוסו-יפנית ואז קורס לחלוטין במלחמת העולם הראשונה. מה שגרם לי להתעלם מהעובדה שלפני הנפילה, הם קודם היו צריכים לטפס למעמד של אימפריה, ובמשך מאות שנים האימפריה הרוסית היתה כוח עולה עצום באסיה, וקירקסו את כל מי שעמד בדרכם. העובדה שמרכז אסיה מדברת רוסית עד היום היא עדות לזה* והסטאניות, גם אחרי נפילת ברית המועצות, עדיין נמצאות (בהכללה גסה) תחת הספירה הכלכלית והגיאופוליטית של רוסיה (אם כי הדור הצעיר משקיע יותר ויותר בלימודי אנגלית ויודע פחות ופחות רוסית, כי באקלים הכלכלי והגיאופוליטי הנוכחי, הם יודעים איפה מרוחה החמאה המטפורית). 

אז רוסיה בלעה לתוכה את מרכז אסיה, או כמו שהאיזור נקרא אז – תורכיסטן המערבית (תורכיסטן המזרחית זה מה שהיום מחוז שינג'אן בסין) במהלך החצי השני של המאה ה19, ומרכז אסיה הפכה להיות קולוניה רוסית. וזה עוד אחד מהדברים שהבנתי שממש לא הבנתי כשהגעתי למרכז אסיה – קל לנו לזהות קולוניות כשהם נוצרות בצד השני של העולם, כשבריטניה מקימה איזה עיר נמל בדרום מלזיה, או שצרפת יוצרת מושבות עבדים בהאיטי. אבל הרצף היבשתי בין מוסקבה לטשקנט מטעה לחשוב שמדובר במשהו יותר אחיד וטבעי, באימפריה "טבעית", ברוסיה אחת גדולה. אבל במשך הרבה מאוד שנים היחס אל האיזור לא היה שונה מאוד מהיחס של אימפריות קולוניאליות אחרות, כולל עידוד של חקלאים רוסים להתיישב במרכז אסיה (רק בעשורים האחרונים הקזחים חזרו להיות הקבוצה האתנית הגדולה בקזחסטן- עד אז אלו היו הרוסים, ועדיין יש הרבה מאוד מהם בקזחסטן). עוד סימן היכר קולוניאלי ברור הוא כמובן resource extraction, ובמקרה הזה הסמל הכי בולט של הניצול הקולוניאלי היה ההפיכה של אוזבקיסטן למדינה שלמה של cash crop, ובמקרה הזה- כותנה. בשנות החמישים אוזבקיסטן לבדה ייצרה יותר כותנה מכל מדינות ארה"ב ביחד (אם כי ההפיכה של הכותנה לטקסטיל נשאר עניין פנים רוסי), ולא כי היא בחרה בזה, אלא עקב דרישות ברורות מהcentral committee במוסקבה.

אני חושב שעבורי הרגע שהאסימון הזה באמת נפל היה כשנכנסתי לthrone room של החאן של חיוה וגיליתי שכס המלוכה שם הוא העתק של הכיסא המקורי. כי המקורי יושב במוזיאון ההרמיטג' בסנט פטרסבורג, איפה שהוא נמצא מאז הכיבוש הרוסי של חיוה בסוף המאה ה19, ולא, אין להם שום כוונה להחזיר אותו.

"אה, רגע", אמרתי לעצמי "זה כמו כל הדברים שהבריטים גנבו מהקולוניות שלהם ושמו בבריטיש מוזיאום כשהם היו אימפריה!" (בדומה לבריטים, אגב, רוב המחקר הארכיאולוגי והרבה מהשחזורים של המסגדים שתיירים נוהרים היום לראות בסמרקנד ובוכרה, נעשו על ידי אנשי אקדמיה רוסים ממוסקבה וסנט פטרבורג. הארכיאולוג שחפר את פנג'יקט העתיקה, אחת הערים העתיקות בעולם, למעשה בחר להיקבר לצידה. מחויבות גבוהה).

אלא שגם במקרה הזה, התמונה היא מורכבת יותר. בעוד שהן התחילו כקולוניות, אם נקפוץ קדימה להתפרקות ברית מועצות, כל הסטאניות הצביעו נגד הפירוק. היה תהליך אסימילציה ברור ומתמשך של מרכז אסיה לתוך ברית המועצות, ושל ברית המועצות לתוך מרכז אסיה. זה לא היה תהליך פשוט, והוא כלל למשל אימוץ של אג'נדות לאומיות מקומיות, ואז טיהור פוליטי של המחזיקים בהן ויחסים מאוד מורכבים ומשתנים עם מסורות מקומיות וכמובן עם האיסלאם כדת (ועל זה אולי אני אדבר בפוסט הבא). נקודת המפנה, לטענת ההיסטוריון אדיב חאליד, היתה מלחמת העולם השניה, כשפתאום אוזבקים וטג'יקים מצאו את עצמם נלחמים לצד חיילים רוסים בשוחות של סטלינגרד (היה גם ניסיון של הנאצים לגייס ליגיון של חיילים ממרכז אסיה להילחם ברוסים, אבל זה סיפור מורכב מדי לפוסט). בסופו של דבר, כשמסתכלים על ארבע מתוך חמשת הרפובליקות החדשות, הממשלות החדשות אחרי התפרקות ברית המועצות היו מורכבות באופן כמעט בלעדי מחברי המנגנון הקומוניסטי שהיה שם עד כמה רגעים לפני. בטג'יקיסטן הניסיון לדרוש חלוקת כוח קצת יותר שיווינית הסתיים במלחמת אזרחים, אבל בסופה סיימנו עדיין עם אחד מהפונקציונרים הקומוניסטים כמנהיג הנצחי של טג'יקיסטן.

המורשת הרוסית והסובייטית במרכז אסיה היא מורכבת מדי לפוסט אחד, ואני עדיין מנסה להבין אותה. אבל כן ברור לי שקשה להבין את מרכז אסיה היום בלי להבין את האימפריה שעיצבה אותה במשך למעלה מ-100 שנים. 

*אחד הדברים שאני שמח עליהם זה שניסיתי ללמוד קצת רוסית לפני שבאתי לפה. אחד הדברים שאני מצטער עליהם זה שלא ניסיתי ללמוד יותר (במשך תקופה ארוכה לא הייתי בטוח בכלל שאני אגיע לפה).

מיתוסים

בפוסט על הבלקן כתבתי בזמנו על balkan ghosts, הספר שהיסטוריונים מודרנים של הבלקן אוהבים לשנוא, כי הוא קיבע מיתוסים שגויים ואולי אפילו הרסניים בנוגע ל"איבה עתיקה בין קבוצות אתניות" בבלקן שהביאו למלחמות של שנות התשעים, והתעלם מכל הגורמים הכלכליים, הפוליטיים והאישיים שתרמו לה. גם למרכז אסיה יש מספר מיתוסים שהיסטוריונים אוהבים לנפץ, אם כי הם ברובם פחות בעיתיים מזה של בלקן גוסטס. 
פרדריק סטאר, בlost enlightenment, מקדיש לא מעט זמן כדי לתקוף את המיתוס הרומנטי של "דרך המשי", כאיזו דרך מסחר רומנטית שהעבירה סחורות מסין לאירופה. קודם כל, לא היתה דרך משי אחת, מדובר היה ברשת של דרכי מסחר שעברו באיזור, חלקן ממזרח למערב, אבל חלקן, לא פחות חשובות ירדו גם דרומה אל הודו, והשתנו עם הזמן עקב אילוצי אקלים או פוליטיקה מקומית. גם המושג "דרך המשי" הוא מטעה, כי כמובן שלא רק משי עבר בדרכים האלו, אלא כל סחורה שהיחס של משקל-עלות שלה הצדיק את המסעות הארוכים האלו. סטאר אומר שבאותה מידה היה אפשר לקרוא לה "דרך הלאפיס לזולי", אבן חן  שנחצבה באפגניסטן ושימשה לצביעה, או דרך הנייר.
ולבסוף, דרך המשי לא *עברה* דרך מרכז אסיה, מסין אל אירופה. סחורות מעטות עשו את המסע המלא הזה, למעשה. מרכז אסיה היתה בו זמנית היעד והמקור של רבות מהסחורות שעברו בדרך המשי. הסוחרים של מרכז אסיה בהחלט לא היו פראיירים, ולמדו לייצר בעצמם סחורות איכותיות כמו נייר, וכמובן משי.
הנקודה שהוא מנסה להעביר היא שמרכז אסיה לא היתה צומת דרכים שחלפו דרכו, היא היתה מקום מפגש של תרבויות, ובתקופות מסוימת בהיסטוריה, היה מדובר באחד ממוקדי המדע ואומנות החשובים בעולם. הוא למעשה מקדיש ספר שלם כדי להציל את הכבוד האבוד של האומנות והמדע שהתפתחו במרכז אסיה, ובאמת יש מורשת מרשימה –  מתמטיקאים כמו כמו אל חווראזמי (ממציא האלגברה) ואל פרגני ורופאים כגון איבן סינה. אולוג בק, הנכד של טימורלאנג והאמיר האחרון של האימפריה הטימורית, היה אסטרונום חשוב למדי, מבחינה היסטורית.

נרטיב אחר שמותקף כיום כמיתוס הוא הנרטיב של הgreat game, מאבק הכוחות בין רוסיה לבריטניה על שליטה במרכז אסיה במאה ה19. הנרטיב מדבר על כך שבמהלך ההתפשטות שלהם מזרחה, האימפריה הרוסית קיבלה תיאבון והתחילה ללטוש עיניים אל  אל הודו, the crown jewel מבחינת האימפריה הבריטית. הבריטים רצו למנוע את זה בכל מחיר, ושאפו ליצור רצף של מדינות באפר בין האימפריה הרוסית להודו, מה שהוביל לסדרה של מבצעים חשאים ומאבקים דיפלומטים ברחבי מרכז אסיה ואיראן. הנרטיב הזה הוא אולי המקבילה הטובה ביותר של balkan ghosts, כי גם הוא מיתוס שקודם על ידי כותבים מוכשרים מאוד שלא בהכרח ביססו את הנרטיב שלהם על מציאות היסטורית קונרקטית אלא על אנקדוטות וסיפורים. במקרה של הgreat game זה היה רודיארד קיפלינג בנובלה שלו kim שיצר את המושג ההתחלתי, אבל הספר שבאמת הפך אותו לhousehold name היה the great game של פיטר הופקריק. ובפועל, היסטוריונים מודרנים טוענים שהgreat game היה בעיקר משחק ששוחק מנקודת המבט בריטית ופחות עניין את הרוסים, וכלל לא מעט פראנויה בריטית. לטענת הרוויזיוניסטים, מלבד כמה כמה אצילים רוסים עם יותר חלומות מאשר אחיזה במציאות (וספציפית הצאר פול, שהיה קצת משוגע באופן כללי ובסופו של דבר הודח והוצא להורג), האנשים שבאמת ניהלו את רוסיה לא באמת שאפו לקחת את הודו מהבריטים כיעד מדיני. הם שאפו להתפשט ככל האפשר, כי זה מה שאימפריות עושות, אבל גם היה ברור להם שצריך לאזן את זה עם ריאל פוליטיק באירופה עצמה, מול יתר המעצמות וספציפית מול בריטניה, ולא היתה להם שאיפה ליצור משברים מיותרים מולה. אבל עדיין, הבריטים בהחלט חששו מפלישה רוסית להודו, וקצינים בריטיים נשלחו כדי לתור את מרכז אסיה כדי לגלות מאיפה הרוסים יוכלו לשלוח כוחות, ניסו ליצור כל מיני קשרים סודיים, והותירו אחריהם כמה סיפורים בהחלט מסמרי שיער, אפילו אם לא בהכרח 100% מדויקים*

אבל המיתוס המעניין ביותר בעיני הוא המיתוס על המדינות עצמן, והגבולות שביניהן. הרבה אנשים מסתכלים על הגבולות של הסטאניות, במיוחד על האיזור של עמק פרגנה, ותוהים מה לעזאזל קורה פה. כמו שמישהו כינה את זה "נראה שהגבולות שורטטו על ידי קרטוגרף שיכור".
התשובה המקובלת לגבולות המוזרים האלו, ובאופן כללי לקיומן של הסטאניות כמדינות בעולם, בד"כ חוזרת לאדם אחד – סטאלין, בטענה שאפשר לקרוא לה stalin giant pencil . הטענה היא, אם לפשט אותה, שהחשש הגדול של הסובייטים היה היווצרות של איזה חזית פאן טורקית ופאן מוסלמית במרכז אסיה (AKA טורקיסטן המערבית) שתאיים על הגמוניה הרוסו-סובייטית בקולוניה שלה, מעין תנועת שיחרור לאומית מקומית. אז סטלין עשה הפרד ומשול, ויצר כל מיני רפובליקות מלאכותיות שלא היו קיימות שם קודם סביב לאומים מומצאים , וכדי למנוע איזושהי אחדות לאומית בתוך המדינות עצמן, דאג להכליל מיעוטים אתניים משמעותיים בכל אחת מהמדינות- טג'יקים באוזבקיסטן, קירגיזים בטג'יקיסטן, אוזבקים בכל מקום. כשפרצו מהומות אתניות בעמק הפרגנה בשנות ה-2000 , היו כאלה שהפנו אצבע מאשימה אל המורשת הסטליניסטית.

אלא שלפי היסטוריונים מודרניים (שווה לקרוא את המאמר הזה), מדובר בתיאוריה יפה, אלגנטית, שנותנת הסבר מאוד אינטואיטיבי, רק שהבעיה היחידה שלה היא שהיא מוטעית לחלוטין. כי שירטוט הגבולות לא היה איזה הנחתה שירדה מגבוה, אלא כמו שאדיב חאליד קרא לזה, victory, in
Soviet conditions, of a national project of the Muslim intelligentsia of Central Asia.

קודם כל, צריך להגיד שבעוד שהקומוניזם שאף, כאידיאולוגיה, לבטל את את מושג הלאום, הקומוניסטים עצמם ידעו שבעתיד הנראה לעין זה לא משהו שהולך לחלוף מהעולם, וצריך לעבוד איתו, ולא מולו. התפקיד הראשון של סטלין, בממשלה הקומניסטית הראשונה, היה השר לענייני לאומים (סטלין עצמו, להזכירכם, בכלל היה גיאורגי). הם האמינו שכדי שהרפובליקה הסובייטית תתפקד היא צריכה להיות רפובליקה לאומית שמכילה לאום ברור, וזה פרוייקט שהתרחש בכל רחבי ברית המועצות (שהשם שלה ברוסית ובאנגלית זה לא ברית אלא union, וזה קצת שונה וקרוב יותר למציאות). למעשה, הבעיה העיקרית שלהם לא היתה חשש מאיזה חזית פאן טורקית, אלא דווקא חוסר אחדות וריבים במפלגות הקומוניסטיות המקומיות,  בין הלאומים השונים. במובן הזה, הם באמת חשבו במובן של הפרד ומשול- שאם הם יפרידו ללאומים שונים, הרפובליקות יוכלו למשול בעצמן יותר טוב.
אבל מעבר לזה, מרכז אסיה לא הגיעה למהפכה הקומוניסטית של אוקטובר 1917 כדף חלק- רעיונות לאומיים התפשטו מאירופה לכל רחבי העולם, והגיעו גם למרכז אסיה (באיחור קל ובהשפעה מסויימת של הטורקים הצעירים). הקירגיזים כן רואים ביצירה של הרפובליקה הקירגזית הסוציאליסטית נקודה שבה הם הפכו מקבוצה אתנית ללאום, אבל הרעיון של הלאום האוזבקי (שכמו שהסברתי קודם, בעצם כולל את כל המוסלמים הטורקים יושבי הקבע באיזור שהם לא קזחים או קירגיזים (נגיע לטג'יקים בהמשך)) כבר קודם על ידי אינטקלטואלים מוסלמים מקומיים שנים רבות, וכבר הם התחילו לדבר על האימפריה הטימורית כאיזה מקור השראה קדום.
ואי לכך, גם הגבולות ששורטו לא ירדו כהנחתה מלמעלה, אלא היו תוצאה של משאים ומתנים בין הרפבוליקות השונות, עם כמה הנחיות מלמעלה. למשל, בתור מפלגת פועלים, הקומוניסטים ראו את החשיבות הכלכלית של ערים, והיה להם ברור שלמשל העיר אוש (osh), היום בקירגיסטן, היא אומנם בעלת רוב אוזבקי, אבל אם תכליל אותה באוזבקיסטן, כל המרחב הכפרי הקירגזי באיזור יישאר ללא מוקד כלכלי ברור ולכן לא יתפקד. ערים חשובות למרחב הכפרי. מסיבות דומות בוכרה וסמרקנד, ערים בעלות רוב טג'יקי, שנמצאות עמוק בתוך מרחב כפרי אוזבקי, נכללו באוזבקיסטן ולא בטג'יקיסטן. אבל זה לא רק זה- הרפובליקה הטג'יקית בזמנו כללה בעיקר אוכלוסייה כפרית מאוד לא מעורה במרחב הטורקי. הטג'יקים העירוניים בבוכרה וסמרקנד חיו במשך מאות שנים רבות בתוך מרחב אוזבקי, וחלק מהדוחפים  של הרעיון הלאומי האוזבקי היו טג'יקים עירוניים, שראו בעצמם אוזבקים לאומיים דוברי טג'יקית. זה לא כזה יוצא דופן, שפה היא ממש לא המגדיר הלאומי היחיד עבור אנשים (למשל, למי שזוכר, הפלמים דוברי הדה-פקטו הולנדית חברו ב1830 לואלונים דוברי הצרפתית בבלגיה כדי לזרוק החוצה את הממלכה ההולנדית). היום יש טג'יקים (קצת בדומה לפלמים) בטג'יקיסטן ובאוזבקיסטן שכן מדברים על זה במרירות מסוימת, אבל זו לא סיטואציה שהולכת להשתנות.
הנקודה שחאליד מנסה להעביר מעל הכל היא שלא מדובר במדינות מלאכותיות עם גבולות מומצאים.  הגבולות כמובן לא היו מושלמים, גם עקב האילוצים שהזכרתי, וגם כי לאורך מאות שנים אנשים נוטים לזוז ולהתערבב, אבל הגבולות והמדינות האלו נבנו לאורך קווים לאומיים/אתניים קיימים, ו80 שנה של שלטון קומוניסטי רק חיזקו ועודדו את התפיסה הלאומית בכל מדינה. יש כאלה שמדברים על יצירת מרחב פאן טורקי במרכז אסיה (טורקיה המדינה מאוד דוחפת את זה), אבל אני חושב שסביר להניח שמדינות הלאום ימשיכו להיות הגורם הפוליטי המרכזי של מרכז אסיה בעתיד הנראה לעין. הסטאנז יישארו הסטאנז.

הערות שוליים

*אני מאוד מחבב את הציטוט המלא של אדיב חאליב בנושא, כשהוא מדבר על ההוצאה להורג של שני קצינים בריטיים על ידי האמיר של בוכרה-
this [the execution] also gave raise to the myth of the Great Game, a long drawn out imperial rivelry that is supposed to have driven imperial expansion in central asia. the myth have spawned a vast literature, based on the same narrow group of mostly pulibshed-english-language sources, and consisting largely of a series of anactdotes of adventures and daring-do's by heavily mustached british officers and explorers against a picturesqe but badly drawn central asian backdrop. based on an uncritical reading of self-interested 19th century accounts, this literature exaggarates the significance of the british rule in central asia and mischaracterizes the geo-politics of the age.

לאן אני ממשיך מפה

אז אני מסיים את הפוסט הארוך להחריד הזה בסיבוב השלישי שלי בדושנבה, אחרי ההרפתקאה בפאמיר ועוד טרק קצר בהרי הפאן, שהיה קצת פחות פאן מהמצופה, ועדיין, יפה. אני מקווה להספיק לכתוב על החוויות שלי בטג'יקיסטן בפוסט הבא, רק שמי יודע מתי אני אגיע לכתוב אותו, כי הזמן שלי במרכז אסיה מתחיל לתקתק לאחור- יש לי כבר כרטיס טיסה החוצה.

באופן ספציפי, מטג'יקיסטן אני הולך לחצות לקירגיסטן (דרך אוזבקיסטן, כי הגבול בין טג'יקיסטן לקירגיסטן סגור, עוד על זה בפוסט הבא), ומשם לעשות את דרכי לאלמטי, בקזחסטן. ב4 לספטמבר יש לי טיסה מאלמטי לגיאורגיה, שם אני אתחיל הלג הבא של המסע- הדרך הארוכה והמפותלת לאיסטנבול (מפותלת כי היא לכל הפחות תכלול את ארמניה). אם דברים יסתדרו כמו שצריך, אני אמור להיות באיסטנבול בסוף נובמבר! תאחלו לי חורף מאוחר.