סינגפורה, חלק ב'

אז הפוסט הקודם הסתיים בזה שסינגפור מצאה את עצמה כעצמאית בעל כורחה, לבד במים. אבל ביקור בסינגפור של היום לא בדיוק מעורר רגשות רחמים. אני מניח שבחלק לא קטן מהמבקרים הוא יעורר רגשות קנאה (אח, התחבורה הציבורית…). אז בואו נדבר על סיפור ההצלחה הסינגפורי (ויש הרבה ממנו), וגם מה פחות מוצלח בחיים במדינת אי קטנה וריכוזית.

צמיחה

סינגפור היא סיפור הצלחה כלכלי ואזרחי די מרשים. נניח בצד רגע את ההישגים שלהם בדיור ותחבורה בצד, מדובר באחת הכלכלות החזקות בעולם, עם GDP per capita של 72,000 דולר, מה ששם אותה בעשירייה הראשונה בכל רשימה שראיתי, לפעמים שניה רק ללוקסמבורג יקירתי (ותמיד ראשונים באסיה, לפני קטר). וזה באיזור בעולם שבו התל"ג לראש נע בין 12,000 (מלזיה) ל4,000 דולר (אינדונזיה). 

אז איך סינגפור נעשתה כל כך עשירה?

אז ברמה המיידית, כמו שציינתי בהתחלה, סינגפור יושבת על דרך המשי של הכלכלה המודרנית, כלומר, ציר השיט בין המזרח למערב. הנמל של סינגפור הוא הנמל השני הכי עמוס בעולם, אחרי שנחאי (כשהמראתי מסינגפור יצא לי לראות עשרות או מאות ספינות מחכות בשיירות מחוץ לנמל שלהם). להיות נמל חופשי תמיד היה עסק מוצלח.

ובדומה ללוקסמבורג שהזכרתי קודם, בעוד שיש לה תעשייה כבדה ברמה מסויימת*, סינגפור בעיקר עושה כסף ממסחר (כאמור, עיר נמל) ולא פחות מזה, ובכן, מכסף – מדובר במרכז פיננסי ומסחרי עולמי, ונחשבת למקום מאוד ידידותי לעסקים ומשקיעים מצד אחד, ומאוד מאוד לא מושחת מצד שני. זו שאלה שמעניינת אותי, איך אתה מגיע לראש הרשימה של המדינות הכי פחות מושחתות בעולם, ומה יוצר תרבות פוליטית כזו. כי זה לא שמדובר בממשלה נטולת כוח ומשאבים, שזה תמיד פתח לשחיתות.

מצאתי כל מיני הסברים שונים- הענישה הכבדה על עבירות של שחיתות, אמונה עמוקה במריטוקרטיה וכו', אבל זה בד"כ צב אחד למטה- למה יש שם ענישה כבדה על שחיתות? מאיפה מגיעה האמונה במריטוקרטיה?

אז בשלב הזה אני לגמרי נכנס לתחום של ספקולציות, שיכול להיות שמושפע ממה שקיבלתי מסינגפור "הרשמית", אבל הנה מה שאני חושב. העובדה שסינגפור היא א' מדינה יחסית חדשה, ואין מסורות ארוכות שנים של שחיתות, וב' אומנם מדינת מהגרים, אבל מדינה ששמה דגש חזק על כור היתוך ברמה ההצהרתית, אפילו עם הפערים שיש בשטח – אלו שני דברים שמשחקים לטובתה. בסוף, פקיד או שוטר מושחת הוא אדם שהאמונה/נאמנות שלו לרעיון של "המדינה" חלש יותר מהנאמנות שלו לעצמו/לשבט שלו, ולכן הוא לא יימנע מלקחת מה"מדינה". סביר להניח שהבריטים ככל הנראה הניחו בסינגפור תשתית מנהלתית טובה, אבל הבריטים שלטו גם בהודו, שנמצאת אי שם במקום 85 (מתוך 180 במדד השחיתות), ואני חושב שזו דוגמא טובה- בהודו הרעיון של המדינה הוא הרבה יותר "אמורפי". סביר להניח שהגודל משחק פה יתרון ברור. עבור הודי ממוצע, הודו היא מקום עצום שמורכב מעשרות אם לא מאות קבוצות שונות ממנו שהוא מעולם לא פגש. מאוד קל לסינגפורי להבין מה היא סינגפור- הוא יכול לראות את כולה ביום בהיר מראש מגדל במרכז העיר, ואת כל סוגי האנשים שיש בה הוא פוגש בחדר מדרגות. יש שם קבוצות אתניות שונות, ואנשים סביר להניח מרגישים קרובים יותר לאנשים מהקבוצה האתנית שלהם, אבל עדיין יש לכידות אזרחית חזקה סביב הזהות ה"סינגפורית".

בנוסף, אם יותר לי להמשיך בספוקלציות, אני חושב שיש ערך ל"רוח המפקד", כלומר לאופי של הדור המייסד. ברגע שנוצרות נורמות שלטוניות, מושחתות או הגונות, זה פשוט משהו שאנשים מקבלים כמובן מאליו. פקיד סינגפורי לא יקבל שוחד כי זה פשוט not done בתפיסה שלו, והדור המייסד היה יחסית נקי כפיים.

כמו כן, קיבלתי את התחושה שהאופן שבו סינגפור נוצרה, שיום אחד היא פשוט מצאה את עצמה כאי קטן לבד במים, והיתה צריכה להתחיל לשחות, יצר איזו תחושה של "אנחנו צריכים לעשות דברים כמו שצריך, אחרת נטבע". ואני חושב שהמנטליות הזו קשורה להצלחה של סינגפור, גם מעבר לנושא של השחיתות הנמוכה.

אז הנמל, האתוסים והשחיתות הנמוכה הם חלק מההצלחה של סינגפור. אבל אני חושב שפקטור מאוד משמעותי פה הוא שסינגפור הצליחה לא למרות אלא *בגלל* שהיא קטנה, ובגלל שהיא רק עיר אחת גדולה. במשך אלפי שנים המשוואה הכלכלית של האנושות היתה "אדמה=הון" וכל אצולה הוגדרה בכך שהיא מחזיקה בהון הזה. אבל במאות האחרונות, מי שבאמת נהיו עשירים היו הסוחרים שהיו באים לאסוף מבעלי האדמות את התוצרת החקלאית שהם יצרו ולמכור אותה בערים הקרובות, והסוחרים האלו היו בד"כ פחות עשירים מהבנקאים שהלוו להם את הכסף לקנות את התוצרת הזו. סינגפור היא עיר של סוחרים ובנקאים. אני חושב שכבר אפשר להגיד שכאקסיומה, ערים הם פשוט מקומות עשירים יותר (קואלה לאמפור במלזיה השכנה למשל היא בעלת GDP גבוה פי שתיים מהממוצע הלאומי של מלזיה). לערים אין יכולת לפתח תעשייה או חקלאות, אז הן מתמקדות במה שבאמת מכניס כסף, שזה לחבר בין אנשים. ומאחר שלא היה מקום בסינגפור ליצור משהו שהוא לא עיר, הם יצרו עיר, ועשו את זה כמו שצריך.

הערות שוליים

*מסתבר שהייצוא הפיזי העיקרי של סינגפור הוא שבבי מחשב, ומיד אחרי זה נפט מזוקק, מה שהפתיע אותי, כי תמיד חשבתי שייצור שבבים וזיקוק נפט אלו תעשיות שמצריכות הרבה שטח, אבל מסתבר שיש להם מספיק בשבילן. אבל כנראה שזה לא מגזרים שהולכים לגדול משמעותית בעתיד.

תנועה במרחב

 אז הסינגפורים עשו את זה כמו שצריך, וכשאני אומר "כמו שצריך", אני מתכוון שהם תיכננו במפורט *הכל*. כשאתה חי על אי קטן נטול משאבים טבעיים ואפילו את המים שלך אתה צריך לקנות מהשכנים שלך, אתה לא יכול להגיד ש"יהיה בסדר". הסינגפורים בד"כ מתכננים את כל התשתיות שלהם בין 20 ל50 שנה קדימה, אבל באמת מתכננים, ובאופן מאווודדד ריכוזי. סינגפור נחשבת למדינה קפיטליסטית מאוד, וכלכלת שוק חופשי זה שם המשחק אצלם, אבל כשזה מגיע לתשתיות עצמן, התכנון הוא סופר דופר ריכוזי. נגיע לדבר על נושא הדיור, אבל כתייר, אין מקום שאתה מרגיש את התכנון הריכוזי, וכמה שהוא אפקטיבי, יותר ממערכת התחבורה הציבורית שלהם, שנחשבת למערכת הטובה בעולם (ראש בראש עם הונג קונג, ולדעתי גם סיאול), והיא באמת עובדת מדהים-  אינטואיטיבית, מהירה, קישוריות מטורפת*. סינגפור גם מנהלת באופן הדוק את הרכבים הפרטיים במדינה. הם היו הראשונים להטיל אגרות גודש בכניסה לאיזורי עומס ב1975, ובשנות התשעים הציבו את הקשתות של הERP (electronic road pricing) בכל מקום שנכנס למרכז העיר. באותם שנים הם גם החילו רגולציה שקבעה שכדי לרכוש רכב בסינגפור, אתה צריך לקבל  מהממשלה רישיון בשם Certificate of Entitlement שלרוב עולה כמעט כמו הרכב עצמו, והם מחלקים את הרישיון הזה בהתאם למספר הרכבים הרצוי בעיר. אם יש יותר מדי רכבים בעיר ברגע נתון, הם לא יחלקו יותר, ופשוט תצטרך לחכות בסבלנות כדי לקנות רכב. נסו לתאר לעמכם סיטואציה דומה בארה"ב או ישראל.

אבל צריך להגיד שלתחושתי, ההשקעה בתחבורה הציבורית וההגבלות על רכישת רכב לא נובעות מאיזו תפיסה אורבנית או סביבתית מתקדמת, אלא פשוט מהבנה שפשוט אין מקום לכמות בלתי מוגבלת של רכבים, ושבלי ניהול הדוק, מי שהכי ייפגע מהעומס יהיו בעלי הרכבים הקיימים. כי אומנם קשה להשיג רכב, אבל ברגע שיש לך אחד, ההרגשה שלי היתה שאתה עדיין מלך המרחב. לא זכורים לי הרבה נתיבי תחבורה ציבורית (אם כי כשאין פקקים פחות צריך נתיבים ייעודיים). אבל בעיקר, בחוויה שלי כהולך רגל, בכל קונפליקט בין הולכי רגל לרכבים הרגשתי שההעדפה ניתנת לרכבים. אומנם כמעט תמיד היו מדרכות סבירות, ובעיקר היתה השקעה משמעותית בגגונים רציפים שיוצאים מכל פתח של בניין והולכים לאורך המדרכה, כולל לתחנת האוטובוס, ומגנים עליך מהשמש הקופחת ולא פחות חשוב מזה, הגשם (כל אחר צהריים שהייתי שם, לא משנה כמה שמשי היה בבוקר, אחה"צ כלל שעה עד שלוש של מבול זועם. ah, the tropics!). אבל, וזה החלק החשוב, כשזה מגיע לחצייה של רחובות, ובכן, אפשר להתייבש (או להיספג) בדיוק אותו זמן כמו בכל צומת ראשית בישראל, ויותר גרוע, הם נוקטים באסכולת המעברים העיליים/תחתונים העויינת להולכי רגל, רק לא לפגוע בזרימת התנועה. בקיצור, יש לאן להשתפר. אה, וכן, שבילי אופניים לצורכי תחבורה זה פשוט לא דבר שקיים שם (רכיבת פנאי מתחילה לתפוס קצת). באמת שאין לי מה להגיד על אופניים בסינגפור, אני חושב שראיתי רוכב אחד בכל החמישה ימים האלו.

בכל מקרה, הגישה התחבורתית של סינגפור לא מייצגת איזה קריאה מעמיקה של ג'יין ג'ייקובס או ג'ף ספק, אלא פשוט מההבנה הברורה שאין להם שטחים מיותרים לאפשר לכלי הכי בזבזני במרחב להתרבות בלי הגבלה. אבל העניין הוא שלאף מדינה אין מספיק שטחים כאלה – לא לארה"ב, לא לקוריאה ובטח שלא לישראל. היו לנו אשליות של מרחב, אבל בכל העולם המפותח האשליה הזו מתנפצת באופן די כואב. ושוב, אני חושב שדווקא הגודל הזעיר של סינגפור, שלא איפשר שום אשליות כאלו, כנראה שיחק לטובתם.

הערות שוליים

*במהלך סיור הליכה, ראינו איזו מכונית יוקרה חונה לצד המדרכה. אחרי שהמדריך סיים לצחוק על האידיוט שקונה מכונית יוקרה במדינת מטרופולינית שאין בה כמעט אף כביש שמותר לעבור בו את ה50 קמ"ש, הוא אומר בגאווה גדולה- אבל זה בסדר, גם לי יש BMW -Bus, Metro, Walking!

בנה ביתך

אבל המקום שבו התכנון המרכזי באמת מגיע לשיא הוא שוק הדיור. 90 אחוז מהסינגפורים גרים בדיור ממשלתי נבנה על ידי הממשלה (ורק זה לבדו הוא פתח לשחיתות ממשלתית עצומה, מה שרק הופך את היעדרה ליותר מרשים).

בהתרשמות שלי, פרוייקט הדיור הממשלתי והסוכנות שמנהלת אותו    (HDB או Housing and Development Board) הם אחד הדברים שהסינגפורים הכי גאים בו. קל לבקר את הגישה של צמיחה בכל מחיר, אבל במקרה של סינגפור, אתה עדיין יכול לדבר עם אנשים שגדלו בשיכוני עוני של משפחה אחת בחדר ו8 משפחות על בית שימוש, ובשנות השמונים עברו לשיכונים בזכות הצמיחה הכלכלית המהירה שהם חוו. אלו לא בהכרח היו שיכונים מפוארים, אבל לכל אחד יש שירותים משלו. וכיום, אפשר גם למצוא שיכונים ממשלתיים מרשימים למדי, שלא היו מביישים שום פרוייקט פרטי (כמו למשל Pinnacle@Duxton, שיצא לי לבקר בסקיי גארדן שלו). החלק המעניין הוא שהממשלה אף פעם לא מוכרת את הדירות האלו, היא מחכירה ל99 שנים. מה קורה אחרי ה99 שנים האלו? לא לגמרי ברור, ומאחר שרוב השיכונים נבנו בשנות השמונים ואילך, זה עדיין לא ממש נבחן, אבל אנשים מניחים שיהיה בסדר. מה שזה כן אומר שבניגוד למדינות אחרות במערב, רוב הסינגפורים הם לא *באמת* בעלי הנכס. האקונומיסט כבר הכריז לא מזמן שלעודד אנשים להיות בעלי בתים היתה טעות המדיניות הכי גדולה שנעשתה במערב, כי זה תוקע אפשרויות של פיתוח עתידי ומתן הזדמנויות לדורות העתיד, ומי שאי פעם נתקל בנימביזם כלשהו איפשהו יבין במדויק במה מדובר. אני לא אומר שזה לחלוטין פותר את זה בסינגפור, אבל יש לי הרגשה שזה כן אומר שלממשלה יש את הsay האחרון בנושאי פיתוח, ואם דיירים יעשו בעיות בנוגע לפיתוח נוסף, ובכן, הממשלה תמיד יכולה לחכות לתום החוזה.

אגב, דיור ממשלתי יכול להיות מוחכר רק לאזרחי סינגפור, מה שאומר שזרים צריכים להסתדר עם מעט הדיור הפרטי שנשאר, ובעיקר לשכור. ובעוד שמחירי הדירות הממשלתיות הן סבירות למדי עבור הסינגפורי הממוצע, שוק השכירות הפרטית היה גורם שבץ גם לתל אביבי. מאוד מאוד יקר לחיות בסינגפור בתור זר.

יש סטיגמה על תכנון ממשלתי מרכזי שהוא לא יעיל, ושהדרך הכי טובה לענות על צרכי הדיור והתחבורה זה לתת לשוק לעשות את שלו. בישראל זו טענה שעולה כל פעם שמדברים על משבר הדיור. ובאמת התכנון המרכזי בישראל אחרי קום המדינה היה די גרוע באופן עקבי. אבל אולי תכנון מרכזי עובד כשאתה נותן לאנשים הנכונים לעשות אותו. ושוב, אין ספק שהגודל של סינגפור משחק לטובתה- קל יותר לתכנן מרחב קומפקטי מאשר מרחב פרוס.

העץ הוא גבוה

 סינגפור מאוד גאה בהיותה "עיר גנים". זו כנראה העיר הכי ירוקה שראיתי, יותר אפילו מפלובדיב, ויש עצים ודשאים בכל מקום, והם בהחלט משקיעים בזה הרבה משאבים. צריך להזכיר שבסוף מדובר במדינה שהיא עיר גדולה, ובעוד שיש להם איזה שתי שמורות טבע קטנות בצפון העיר, אם הם לא ישקיעו בירוק בתוך העיר, לא יהיה להם ירוק. כמובן שבאקלים הטרופי החם  הקבוע של סינגפור ("אם נמאס לך מעונות השנה – סינגפור!") צל הוא דבר קריטי, ועוד יותר קריטי למנוע מהעיר להפוך להיות אי חום אחד גדול. אבל כמובן שבעיר כ"כ צפופה, חלק ניכר משטח הפנים שלה הוא בניינים, המקום שלך לנטוע עצים על פני הקרקע הוא מוגבל. 

ולאור כל זאת ממשלת סינגפור העבירה לפני מספר שנים תקנות שקבעו שכל בניין חדש חייב לדאוג שיהיה לו green space – רצועה ירוקה של עצים וצמחייה עליו (מאוד שווה לקרוא את המדריך  שהם הוציאו ביחד עם התקנות האלו).

עכשיו, אני תמיד הייתי ספקן בנוגע לעצים על בניינים. כלומר, זו לא ספקנות מקורית שלי, לפני כעשור יצא מאמר ויראלי (בחוגים הרלוונטים) בשם Can We Please Stop Drawing Trees on Top of Skyscrapers?, שטען שאדריכלים חייבים להפסיק לצייר מגדלים עם עצים עליהם- התנאים כ"כ גבוה מעל פני הקרקע הם עויניים לעצים (רוחות, קר), והעלות הסביבתית של הצבת העצים האלו היא הרבה יותר גבוהה (בסוף צריך להוסיף עוד בטון כדי לתמוך בהם ובאדמה שהם צומחים בה) מהיתרון הסביבתי שלהם, וצריך להשקיע בליצור יותר מרחבים ירוקים ברחוב עצמו. בכל מקרה, זה היה מאמר משכנע מאוד בעיני. כלומר, עד שהגעתי לסינגפור. ככל הנראה, באקלים הטרופי, עם הגשמים התכופים ומזג האויר החם, לעצים ממש סבבה בגובה, ונראה שהם לרוב משגשגים יפה, והסינגפורים כבר די מילאו כל שטח אפשרי בעצים (כלומר, עד כדי זה שיש להם קצת יותר מדי כבישים בעיני). וכן, כמו שהם מצטטים את LKW בעצמו במדריך שהבאתי קודם – 

רוב הבניינים החדשים בהחלט שמים עצים בחלקים שונים של הבניין, וזה מגניב למדי, אבל יש בניין אחד שלקח את זה לרמה אחרת לגמרי – מלון Oasia. הם התקינו אדניות ענק בקפיצות של כמה קומות, ובכל אדנית כזו שתלו מטפסים (כל מטפס מותאם לגובה שהוא נמצא בו ולכמות השמש שהוא הולך לקבל). הבניין עצמו מוקף במין שבכת רשת אדומה שמשמשת כשלד לצמיחה של המטפסים. בעוד שיש איזה יופי אדריכלי מסוים בשבכה האדומה הזו, זה בהחלט מראה שונה מהרגיל, המראה של בניין שלם בגובה של 27 קומות (190 מטרים) עטוף במטפסים מבסיסו ועד כמעט ראשו- זה באמת מרשים, וסביר להניח שזה אפילו בעל יתרונות סביבתיים אמיתיים- לא יודע כמה המטפסים האלו צורכים פחמן מהאוויר, אבל מה שהם בטוח עושים זה ליצור לבניין הצלה טבעית לכל אורכו, ובעצם לצמצם את הצורך שלו במיזוג אויר, אחד מהדברים הכי בזבזני אנרגיה במגזר הפרטי. הפקיד בכניסה לקח אותי ללובי בקומה ה12, שהיה פתוח לאויר ולא ממוזג, ועדיין היה נעים שם להפליא. אז אני עוד לא יודע לגבי לשים עצים על בניינים, אבל הייתי שמח לראות אדריכלים יוצרים עוד בניינים כמו הOasia.

איפה סינגפור נמצאת?

 אחד הדברים שכתבתי בפוסט האחרון מניו זילנד הוא שמיציתי לטייל ב"מערב" לבינתיים, והייתי רוצה לחוות משהו אחר. כשנחתתי בסינגפור ישר הרגשתי שאני בהחלט במקום "אחר". כבר ברכבת משדה התעופה ראיתי מקדשים בודהיסטים, ואין אף מדינה מערבית עם מזג אויר כמו של סינגפור. אבל מהר מאוד התחלתי לשאול את עצמי האם באמת אני מחוץ ל"מערב", וזו שאלה שלא בדיוק עניתי עליה עד עכשיו. ומקצת שיטוט באינטרנט, נהיה די ברור שזו שאלה שמעסיקה הרבה אנשים, כולל את הסינגפורים עצמם.

כשעבדתי בקוריאה הדרומית בזמנו הבנתי לראשונה שעד כה עירבבתי בראש שלי בין המונחים " מדינה מערבית" ו"מדינה מודרנית". צריך רק כמה ימים בקוריאה כדי להבין שמדובר באחת המדינות המודרניות והמפותחות בעולם, אבל שאתה לא יכול לקרוא  לה "מערבית"- המורשת התרבותית שלה פשוט שונה לחלוטין. אני מניח שטיול ביפן או טיוואן יביא לחוויות דומות. יש השפעות מערביות, בלי ספק, אבל במהות, זו לא מדינה מערבית. אלא שאת סינגפור לא הייתי בטוח באיזה סל אני יכול לשים אותה – כמו קוריאה, היא מפותחת בקיצוניות, וגרמה לאוקלנד להרגיש כמו איזה כפר קטן וחביב (טוב, אני קצת מגזים). אבל האם היא "מערבית"?

זה כמובן הביא אותי לשאול את עצמי מה אני מגדיר לעצמי כ"מדינה מערבית".

האם זה סט ערכים מסוים? האם דמוקרטיה היא ערך "מערבי", או שזה פיצ'ר של מדינה מפותחת? כי אם נסתכל על יפן וקוריאה למשל, שתי מדינות שכאמור הרבה פחות מערביות בעיני מסינגפור, נראה שתי דמוקרטיות למופת** (אם כי לדמוקרטיה בקוריאה יש לפעמים, איך לומר, גוון מיוחד משלה)

סינגפור, לעומת זאת, היא יותר בעייתית בתחום של דמוקרטיה וזכויות אדם. ראיתי מכון מחקר שמכנה אותה flawed democrachy, וזה נשמע די מתאים. במדינות דמוקרטיות אנחנו רגילים לזה שכל כמה שנים השלטון מתחלף בין המפלגות השונות (אם כי בישראל, להזכירכם, זה לקח 30 שנה, ובוא ולא נדבר על המצב הנוכחי). בסינגפור זה לא קורה- הPeople Action Party, או בקיצור הPAP, שהוקמה על ידי LKY,  מחזיקה ברוב מוחץ של מושבים בפרלמנט והיא מפלגת השלטון באופן רציף מאז הקמת סינגפור (ועוד מהתקופה של השלטון העצמי תחת הבריטים). יש בחירות, והן חופשיות, פחות או יותר, אבל בכל מיני דרכים קטנות וגדולות השלטון שם את האצבע על המאזניים ודי מדכא את האופוזיציה – אם זה בשימוש במשאבים ממשלתיים לטובת הקידום שלהם, או בחוקי מימון מפלגות לא מאוד מאוזנים, בשימוש בתביעות SLAPP נגד חברי אופוזיציה או עיתונאים ביקורתיים מדי שמרוששות אותם או אפילו לרמוז ששכונות שיצביעו לאופוזיציה יקבלו תיעדוף נמוך יותר בפרוייקטי התחדשות. הממשלה הסינגפורית היא כאמור מאוד אפקטיבית, ונראה שהם גם מאוד… אפקטיביים… בלהישאר בשלטון. בתחילת הדרך היתה רדיפה לא מעטה של קומוניסטים ו"קומוניסטים" (כלומר כל מי שלא בא להם בטוב), ועד היום יש לא מעט הגבלות על חופש הביטוי. באופן היסטורי, היה מותר לקיים הפגנות רק במקום אחד, the speaker's corner, המקבילה של ההייד פארק בלונדון, וגם זה אחרי אישור ממשלתי. צריך להבהיר שלא מדובר על איזו מדינת משטרה טוטאליטרית מוחלטת, אנשים לא מפחדים להביע את דעתם בשיחות עם חברים או משהו, וקיימת אופוזיציה. ועם כל ההגבלות האלו על הספירה הציבורית, נראה שיש להם תמיכה ציבורית אמיתית, כי, ואני חושב שאפשר להגיד את זה באופן יחסית אובייקטיבי, הם עשו עבודה די טובה עבור סינגפור ב50 ומשהו השנים האחרונות, ואנשים ברובם די מרוצים מהמצב של המדינה. השלטון הוא גם לא סטגננטי וקפוא, ונתקלתי (בפרסומת ביוטיוב, מכל המקומות) ביוזמה ממשלתית שנקראת forward singapore שמנסה להבין איך סינגפור צריכה להשתנות כדי להתמודד עם האתגרים העתידיים שלה*. זה כלל הרבה שיח עם האזרחים, ונשמע שזה גם מוביל לצעדים בשטח. ומצד שני, בבחירות האחרונות מפלגת האופוזיציה הגדולה (the worker's party) התחזקה וקיבלה 13% מהקולות, והPAP קיבלה את מספר הקולות הנמוך ביותר שהיא קיבלה (67%), אז לא לעולם חוסן כנראה.

אי אפשר לדבר על זכויות אדם בסינגפור בלי להזכיר את מערכת הענישה הסינגפורית. סינגפור נתפסת כמקום מאוד מחמיר, ושמעתי את הכינוי the fine city, ברפרנס לכל הקנסות שהם מאיימים עליהם. מקומיים אמרו לי שבעוד שיש הרבה איומים בקנסות, האכיפה היא לא הכי הדוקה בפועל, אם כי קיימת. מה שאי אפשר להתעלם ממנו שמלבד היותה מדינה שעונש המוות עדיין קיים בה (אבל זה נכון גם לארה"ב),  מלקות כעונש על פשעים מסויימים הוא גם דבר שעדיין קורה בסינגפור, שזה, איך שלא נהפוך את זה, מאוד שונה מכל מקום אחר במערב.

עוד סט ערכים שהייתי אומר שמזוהה עם המערב נושא של סובלנות למיעוטים ותת נושא מערבי מובהק הוא הכרה בקהילה הגאה. דיברנו כבר על הרב תרבותיות של סינגפור, אז לגבי נושאי זכויות להט"ב – על הנייר רק לפני כמה חודשים הם ביטלו חוק שאוסר על יחסי מין בין גברים, שזה, איך לומר, נראה כמו התעוררות מאוחרת למדי. אבל בשיחה עם בחור הומו שגר בסינגפור הוא אמר לי שזה היה חוק בריטי ישן שאף פעם לא הגיעו ללבטל אותו, ובמילא מה שהיה אסור זה לא להיות הומו, אלא יחסי מין בין גברים, וכמובן שהם לא עשו יחסי מין… הוא אמר שבפועל, היחס להומוסקסואליות בסינגפור הוא די סובלני (השיחה הזו התקיימה בגיי באר מאוד מאוד בולט, עם דגלי גאווה מתנוססים על החלונות, ואני די בטוח שהוא לא נפתח בחודשים האחרונים), והפעם האחרונה שהחוק הזה נאכף היה לפני יותר מ20 ומשהו שנה. הביטול של החוק כן נתן לאנשים יותר לגיטימציה לצאת מהארון, עכשיו שאין על זה סטיגמה חוקית.

הבחור אגב היה לגמרי במחנה של "סינגפור היא מדינה מערבית", והוא בהחלט הסכים עם ההשוואה לקוריאה. הוא אמר שאם מסתכלים על קוריאה, הם צורכים קודם כל תרבות קוריאנית בשפה הקוריאנית, ובאמת, בקוריאה יש תעשיית סרטים וטלוויזיה מקומית מאוד ענפה, שגם התחילה לזלוג למערב בשנים האחרונות (פרזיטים, משחקי הדיונון וכו') וכמובן שKpop הוא תופעה גלובלית כבר. הסינגפורים כאמור כבר מדברים אנגלית, והם מדינה קטנה, אז רוב התרבות שהם צורכים מגיעים מהמערב.

אם אתה מסתובב בפוד מרקט בצ'יינה טאון או בליטל אינדיה, כן, זה ירגיש לך מקומות מאוד אסייתיים ו"לא מערביים". אבל היי, אם תלך לכפר קטן בגרמניה, אתה עלול לחטוף הלם תרבות באותה מידה.

אני חושב שאחרי כל זה, הדרך למדוד מערביות עבורי היא כמה אני מרגיש זר במקום מסוים- כמה אני מבין את הסיטואציות שאני מוצא את עצמי בהן, כמה אני מבין את החוויה של האנשים סביבי בסיטואציות האלו. עד כמה שאני לבנטיני, ואני די לבנטיני, אני כן מבין את ההקשרים התרבותיים שאני רואה סביבי כשאני בבלגיה, הולנד או איטליה. בקוריאה, לעומת זאת, הבנתי וקיבלתי שפעמים רבות אני לא מבין מה קורה פה, וזה בסדר.

אז האם סינגפור היא מדינה מערבית בעיני? אנא אערף, הייתי שם חמישה ימים.

הערות שוליים

* זה המקום להזכיר ששוויץ לא נתנה לנשים את זכות ההצבעה עד שנות השמונים, ואף אחד לא חשב לקרוא לשוויץ מדינה לא מערבית, אולי מדינה קצת מביכה. 

**אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני סינגפור הוא, כמו שהם מגדירים את זה "הזדקנות האוכלוסייה", או במילים פשוטות, העובדה שהסינגפורים פשוט לא מביאים ילדים. מבחינת פיריון, הם בתחתית הרשימה, מתחרים עם דרום קוריאה. והמעניין הוא שלא לפני כזה הרבה זמן, בשנות ה70-80, עוד היו קמפיינים ממשלתיים שעודדו אנשים להתחתן מאוחר ולהביא פחות ילדים, כי ריבוי ילדים כנראה נתפס כגורם לעוני, וגם אני מניח שהם פחדו שייגמר להם המקום. לא לקח להם הרבה זמן להבין שהקמפיין הזה היה ירייה ברגל, והם הפסיקו אותו, אבל זה כנראה היה מאוחר מדי, וטוב, במדינות המערב שיעורי הילודה עומדים על מספרים לא הרבה יותר גבוהים גם בלי קמפיינים כאלה (בקוריאה, באופן מעניין, גם היה קמפיין כזה, שגם היה אפקטיבי מדי בדיעבד)

הלאה

וזהו לבינתיים. אני לקראת סוף ההפסקה שלקחתי לעצמי בויאטנם, מה שאומר שסדנת הכתיבה המתמשכת שקרתה פה הולכת להיעצר לבינתיים עד שאני אאסוף חוויות חדשות לכתוב עליהן ואמצא זמן לעשות את זה (מתישהו ב2024, סביר להניח).

על ויאטנם, בכנות, אין לי הרבה דברים חדשים להגיד, מוזמנים לקפוץ לפייסבוק שלי מסביבות 2017 ולקרוא את מה שהיה לי להגיד אז על ויאטנם כמדינה [1, 2]. וכחוויה אישית, ובכן, גיליתי מחדש כמה אני גרוע בלנוח כאשר יש לי במקביל דברים שאני צריך/רוצה לעשות. החלק של הגלישה לא הסתדר כ"כ טוב, מסיבות טכניות (חוף מאתגר יחסית,  גלשנים לא מוצלחים ובשבוע האחרון פשוט היעלמות של הגלים), אבל לא נורא, תפסתי כמה גלים לא רעים. כן נחתי, ואפילו השלמתי פער מהטיול הקודם וביקרתי בmy son (אם כי זה היה פחות מלהיב ממה שחשבתי שזה יהיה. אנקור ואט זה לא, וגם לממשלת ויאטנם, שמורכבת מויאטנאמים, לא ממש אכפת מאתר מורשת של אומת הצ'אמפה, אז זה לא מאוד משוחזר).

בכל מקרה, מפה אני ממריא לקוריאה, לקונקשן שהוארך לשלושה ימים לצורך ביקור מולדת והצטיידות, ומשם אני ממשיך לאוגרך, אוזבקיסטן, ואז, אחרי קצת יותר מחודש של ישיבה על התחת, אני אתחיל לרכב מזרחה. אני הולך לפתוח ב450 ק"מ של רכיבה במדבר מישורי, מה שהולך להיות בהחלט… מעניין, במיוחד לאור העובדה שבימים הראשונים אני הולך לרכב מעט, כדי להזכיר לברך איך מדוושים. אבל נראה לי שבאופן כללי הולך להיות מעניין – התחלתי לקרוא על אוזבקיסטן, וזו כבר נשמעת כמו מדינה מרתקת (מסתבר שהם החליפו בין 4 מערכות כתב במהלך המאה ה-20!).
נתראה בדרכים.