סינגפורה, חלק א'

מאחר שאני מאוד גרוע בלהכין את עצמי כמו שצריך לקראת דברים, התחלתי לקרוא על סינגפור רק בערך שעה לפני שנחתתי שם. באמת שלא ידעתי עליה כלום, מלבד זה שהיו מאמנים מפקדי טנקים סינגפורים בבסיס ששירתתי בו (סוד כמוס שכולם ידעו). אז מצד אחד, 0/10 על הכנה מראש, אבל מצד שני, יש משהו נחמד בלגלות דברים תוך כדי תנועה, והו, היה כל כך הרבה מה לגלות על סינגפור, והיא מעלה כל כך הרבה שאלות מעניינות ומאתגרות- לגבי תכנון מרכזי, לגבי ההבדל בין מדינה "מערבית" למדינה "מודרנית", ומה בעצם גורם לאוסף אנשים עם זהויות שונות להחליט שהם "מדינה" עכשיו. היה כל כך הרבה מה לגלות על סינגפור, וכל כך הרבה שאלות לשאול, שהפוסט גדל לאורך לא סביר והחלטתי לחלק אותו לשני חלקים, כי אתם לא בעונש. נתחיל?

נמל חופשי לכל דורש

אז קודם כל, מאיפה הגיחה לעולם הנקודה הקטנה הזו על המפה שהיא היום סינגפור? ובכן, מהראש של בחור אחד בשם  סטמפורד ראפלס.

סטמפורד ראפלס היה קצין בריטי שאפתן (ומאוד מהודר, תראו את התמונה שלו) במושבות הבריטיות במזרח הרחוק, שניהל בתחילת המאה ה19 את האי ג'אווה, בתקופה שההולנדים שלטו על כל המסחר שעבר באיזור דרום מזרח אסיה ודי הצרו את צעדי הבריטים. בשלב מסוים הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה לשבור את המונופול ההולנדי על הסחר באיזור זה לבנות נמל בריטי במיצרים של מאלאקה, החתיכה הקטנה של ים בין חצי האי המלזי לאי סומטרה, והדרך הקצרה ביותר להגיע מהאוקיינוס ההודי (ובעצם מהמערב) אל סין והשווקים במזרח. אז בעסקה מורכבת שהוא רקח עם שליטים מקומיים ב1819, הוא קיבל רשות להקים נמל חופשי ממכס בקצה של חצי האי המלזי, ומאחר שאין דבר שסוחרים אוהבים יותר מדברים בחינם, וההולנדים גבו מיסים מאוד גבוהים ממי שעבר באיזור, הנמל הקטן הזה הזה הפך במהרה לעיר משגשגת. זה מקרה קלאסי של לבקש סליחה במקום לבקש רשות- הממשל הבריטי ממש לא היה תמך בעניין, כי היה חשש שזה יביא למשבר דיפלומטי מול ההולנדים, שעלול להתדרדר לקונפליקט צבאי. אבל עד שהממשל הבריטי הגיב, סינגפור was up and running, ובעוד שההולנדים שלחו כמה מכתבים מנוסחים בחריפות, הם לא יצאו למלחמה בפועל. הכתר הבריטי בדיעבד הם הכיר בפעולות של ראפלס, והוא אפילו קיבל איזה פסל בווסטמינסטר, כי אין מה לומר, סינגפור הפכה לסיפור הצלחה מבחינת הממשל הבריטי.

עכשיו, סינגפור היא, בלי ספק, קולוניה בריטית, אבל היא קולוניה בריטית מאוד יוצאת דופן. קולוניות, באופן קלאסי, בד״כ נפלו תחת אחת משתי קטגוריות- מקומות שאפשר ליישב בהם את תושבי האימפריה שלך (ארה״ב, ניו זילנד וכו׳) או מקומות שאפשר לנצל את האוכלוסייה המקומית ו/או משאבי הטבע שבהם (כל דרום אמריקה, פחות או יותר). סינגפור היא למעשה מעין ״נקודה ריקה״ – אין בה משאבי טבע, אין לה שטחים נרחבים ליישב בהם מתיישבים ואירופאים באופן כללי לא היו מאוד נלהבים להתיישב באיזורים הטרופיים (חום ומלריה), וכמעט שלא היתה בה אוכלוסייה מקומית. זה היה מיקום אסטרטגי להקים בו נמל, וזהו.

היו איזה כמה מאות או אלפים בודדים של תושבי שבטים מקומיים במקום כשראפלס הגיע, אבל כמעט כל האוכלוסייה של סינגפור היום היא נצר של ״מהגרי עבודה״, סינים ברובם, שהגיעו אחרי ההקמה של סינגפור. אני חושב שזה הדבר הראשון שהבנתי שלא הבנתי על סינגפור – כמו מדינת ישראל או ארה"ב, מדובר על מדינת מהגרים.  99.9% מהסינגפורים הם צאצאים של מהגרים שהגיעו *אחרי* הייסוד של סינגפור, כי הם שמעו שיש עיר שצומחת אי שם בדרום מלזיה, ואנשים חרוצים או בעלי יוזמה יכולים להרוויח שם כסף, (או סתם לא לגווע ברעב או למות במלחמת אזרחים בסין). באנלוגיה לניו זילנד, אם ראפלס הוא סוג של קפטן קוק, אז הם הרבה יותר קרובים להיות מתיישבים סקוטים מאשר מאורים (קצת שונה עבור המלאים, אבל כנראה שלא מאוד שונה).

המשמעות של זה היא שסינגפור מעולם לא עברה תהליך של פוסט/דה-קולוניאליזם משמעותי, וזה מתבטא ביחס לראפלס. במקום להסתכל עליו כאיזה קולוניאליסט חיצוני, הסינגפורים רואים בו את האב מייסד של סינגפור העיר* (בניגוד לסינגפור המדינה, שם האב המייסד הוא מישהו אחר) וכל סינגפור מלאה במקומות שנושאים את שמו, כולל קניון ובית חולים, ופסל גדול ומרשים שלו עומד בכניסה לפרלמנט הישן שלהם.

הערת שוליים

*יש שאומרים שההיסטוריה קצת שכחה מויליאם פרקוור, המושל הראשון של סינגפור שאשכרה ניהל את ענייניה, אבל הוא כנראה לא היה איש מרשים במיוחד, וכן תמך בעבדות.

הסינגפורים

אז מי הם בעצם הסינגפורים?  רוב הסינגפורים (75%) הם סינים אתניים, בעיקר מדרום סין, עוד 13% הם מלאים, עוד בערך 10% הם הודים ועוד בערך 3% לכל היתר, כולל נישואי תערובת. רוב הסינים הגיעו במאה ה-19, בתקופה של מלחמות אזרחים. ארבעת השפות הרשמיות שלה הן מנדרינית, מלזית, טמילית ואנגלית, אבל השפה הראשונה של רוב הסינגפורים היא אנגלית. זה הדבר השני שהבנתי שלא הבנתי על סינגפור- זו נקודה קטנה בדרום מזרח אסיה שהאנשים שם לא מדברים "אנגלית טובה", הם פשוט מדברים אנגלית, חלקם במבטא סינגפורי כבד, או לכל הפחות סינגליש, מין שפה היברידית בין אנגלית ליתר השפות שהגיעו לשם (זה בעיקר אומר להוסיף הרבה "לה" לסופי משפטים). כשמישהו אומר על עצמו למשל שהוא סיני אתני, זה לא אומר שהוא יודע מילה בסינית, וברגע שחשבתי על זה שהמוצא שלי הוא מפולין, אבל אני לא יודע מילה בפולנית (או ביידיש), זה נתן לי את המסגרת המחשבתית המתאימה להבין את זה. למעשה, לקראת הבחירות הראשונות בסינגפור, ראש הממשלה הראשון (והנצחי) שלהם, לי קוואן יו, חטף הרבה אש מהיריב הפוליטי שלו על זה שהוא לא היה מסוגל להשתתף בדיבייט בסינית, רק באנגלית, והוא היה צריך לשבת וללמוד כדי לתת נאום ראשון בסינית. יש הרבה מה להגיד על הבחור הזה, ונחזור אליו.

בכל מקרה, אם יש משהו שמגדיר את האתוס *הרשמי* הסינגפורי זה רב-תרבותיות. שמעתי את זה מכל מדריך תיירים, וגם במוזיאון הלאומי שלהם היה על זה דגש מאוד רציני.  מראש היה לי ברור שתמיד יש פער בין הנרטיב הרשמי למציאות בשטח, וגם שבהתאמה לנתונים האלו, רוב האנשים שיצא לי לדבר איתם היו סינים אתניים, ולא ידעתי איך המלאים או ההודים חווים את הרב תרבותיות הזו. יש כמובן באופן רשמי הכרה בזה שיש פה קבוצות אתניות שונות- הם למשל כן לומדים את השפה "האתנית" שלהם בבית ספר, במה שמוגדר באופן מבלבל כ"לימודי שפת אם" (כי כאמור, שפת האם שלהם זו אנגלית), כי יש עדיין רצון שכל קבוצה תשמר את המורשת האתנית שלה.

אבל רוב הזמן הדגש עם על אחידות חברתית. הם למשל מתגאים בזה שבדיור הממשלתי (שגם זה נושא מרתק בפני עצמו), ישנן מכסות שמתאימות לחלוקה באוכלוסייה ומגדירות כמה אנשים יכולים לגור בכל בלוק, כדי לא ליצור מצב של שכונות "סיניות" או "הודיות", ואם דירה מתפנה בפרוייקט שיש בו יותר מדי מהקבוצה האתנית שלך, ובכן, טאף לאק. הם גם מאוד מדגישים את החשיבות של השירות הצבאי ביצירת כור היתוך וזהות לאומית אחת, ושוב האתוס הוא לא סיני או מלאי, הוא "סינגפורי".

אלא שהמציאות יותר מורכבת מזה. למזלי יצא לי לדבר מעט עם  ד״ר רן שאולי,  מומחה לסינגפור, שהסביר לי שבפועל מדובר במדינה סינית שעושה את כל מה שהיא יכולה כדי לא להיות מסומנת כמדינה סינית. הסיבות הן מגוונות, אבל בהפשטה גסה, סינגפור היא מדינה קטנה מוקפת במדינות מוסלמיות גדולות, אז היא החליטה לנסות לא לבלוט יותר מדי במרחב. מעבר לזה, היא לא רצתה להיות או להיתפס כמדינת חסות סינית, כי ובכן, להישלט ישירות על ידי סין זה לא כיף גדול, ובאופן כללי, כמדיניות היסטורית, להשתייך למערב היה הרבה יותר משתלם (אם כי אני לא אופתע אם זה משהו שמשתנה בשנים האחרונות, עם העלייה של סין). אז כדי לא להיתפס כמדינה "סינית", היא ניסתה, כמו מין זיקית בגודל של אי, להיטמע במרחב המלאי. ההמנון הלאומי הוא במלאית, הדגל מכיל את הסמל של הסהר העולה (מדריך התיירים שדיברתי איתו טען שלא מדובר בסמל מוסלמי בלבד, אלא בסמל של "כוח עולה" שגם האיסלם התחיל להשתמש בו. ובכן, זו תיאוריה אחת). כשהם מדברים על הכיבוש היפני (שאני אגיע לדבר עליו בהמשך), הם מדגישים את הסבל שכל האוכלוסיות (מלאים, סינים, הודים) עברו תחתיו, בעוד שבפועל האלימות הופנתה באופן כמעט בלעדי כלפי הסינים, וכאמור, שוב ושוב מדגישים את הרב תרבותיות והזהות הסינגפורית.

אבל בפועל, רוב עמדות הכוח, בין אם הפוליטיות ובין עם הכלכליות עדיין מוחזקות בידי הרוב הסיני (שמעתי ציטוט של אחד מראשי הממשלה בסגנון של "סינגפור עדיין לא בשלה לראש ממשלה לא-סיני"). ילדים סינים ומלאים והודים אולי ילמדו ביחד, אבל הם יודעים שהסיכוי של המלאי וההודי להיות מנכ"ל של חברה גדולה נמוך יותר מזה של הסיני. ההגמוניה היא עדיין סינית. אפילו הסיפור של הדיור הציבורי לא לגמרי נוקשה כמו שהם מתארים, לפחות עבור הסינים.

כמובן שהדינמיקה הזו, בין קבוצת רוב הגמונית לקבוצת מיעוט חלשה יותר, כאשר קבוצת המיעוט שייכת לקבוצת הרוב של המרחב האיזור, היא… לא בדיוק זרה לקורא הישראלי. אלא שההבדל העיקרי הוא שבעוד שסינגפור עשתה ככל יכולתה כדי להיטמע במרחב הדרום-מזרח אסייתי,  ישראל, איך לומר, הלכה בכיוון אחר. אני חושב שמלבד כמה כאפיות בתחילת העלייה השניה, הגישה העיקרית של הציונות ומדינת ישראל תמיד היתה של "וילה בג'ונגל". עכשיו, זה לא שזה הדבר היחיד שסינגפור עשתה כדי לשמור על עצמה במרחב. בצבא הסינגפורי הושקעו ומושקעים משאבים כלכליים וחברתיים עצומים (כמו למשל לשלוח את החיילים שלהם לאימונים בישראל ולהחזיק בסיסי חיל אויר *מחוץ* לסינגפור), והעוצמה הכלכלית שלה הופכת התקפה עליה לעניין לא משתלם (יחסי המסחר עם מלזיה הם מאוד מאוד משמעותיים לשתי המדינות). אבל זה שולב עם מדיניות מכוונת של השתלבות במרחב יחד עם יצירה של זהות "סינגפורית". אז מצד אחד, אני לא יודע איך להתייחס לפער הזה, בין האתוס הרשמי של "כולנו סינגפורים" למציאות של מדינה סינית בפועל עם שני מיעוטים גדולים – האם הם לפחות שואפים לאיזו רב תרבותיות, או שזה באמת רק מס שפתיים? מצד שני, אי אפשר שלא לתהות איזו גישה עבדה יותר טוב בטווח הארוך, בראי ההיסטוריה.

יפנים על אופניים

  בחזרה להיסטוריה – הבריטים המשיכו לשלוט שם במשך יותר ממאה שנה, לשלוט על הסחר במיצרי מאלאקה ולקצור את הפירות של ראפלס, בזמן שסינגפור גדלה ושיגשגה. הכל היה טוב ויפה עד למלחמת העולם השניה, אז הגיעו היפנים. סינגפור קיבלה את הכינוי "גיברלטר של המזרח", אלא שכמו שלמדנו בלוקסמבורג (גיברלטר של הצפון), מבצר גיברלטר יש רק אחד. הבריטים, כמעצמה ימית, הכינו את עצמם לקרב ימי (זו בכל זאת עיר נמל), אלא שהיפנים הממזרים שינו את הכללים, ופשוט הזרימו את החיילים שלהם דרך חצי האי המלזי על, wait for it, אופניים. זו כנראה היתה פלישת האופניים הגדולה בהיסטוריה, והבריטים נתפסו עם המכנסיים למטה. אחרי קרב קצר, היפנים כבשו את סינגפור, שינו את השם שלה לסיונאן, והתחילו לבצע זוועות ומעשי טבח באוכלוסייה הסינית המקומית, כהרגלם בכל רחבי מזרח אסיה.  

קצת בדומה לקוריאה, סינגפור לא שוחררה על ידי הסינגפורים או הבריטים בעצמם, אלא על ידי שתי פצצות האטום שהאמריקאים הטילו על יפן. בהתאם לזה, הכיבוש היפני היה מכה אנושה לתדמית של הממשל הבריטי בסינגפור, והשלטון הבריטי נתפס כשלטון שלא הצליח להגן עליהם. מהר מאוד הסינגפורים התחילו לדרוש ממשל עצמי ואוטונומיה, ובריטניה התחילה באופן כללי תהליך דה-קולוניליזציה של האימפריה שלה עוד לפני כן (נניח בהודו). התהליך לעצמאות מלאה היה מורכב- ב1955 סינגפור קיבלה שלטון עצמי (וראש הממשלה הראשון שלה היה באופן מעניין יהודי בריטי בשם דיוויד מרשל. תראו את הגבות האלו) אבל רק ב1962 בריטניה ויתרה סופית על הריבונות שלה בסינגפור. אלא שסינגפור לא הפכה למדינה עצמאית ב1962, רק ב1965. מה קרה בשנים האלו?  ובכן , זה אולי החלק הכי מעניין בכל ההיסטוריה של סינגפור.

עצמאית בעל כורחה

סינגפור היא ככל הנראה (אם אנחנו מניחים את ניו זילנד בצד) המדינה היחידה שהעצמאות שלה נכפתה עליה. הסיפור, ככל שאני מבין אותו, הוא זה- המפלגה השלטת בסינגפור בתקופת הממשל העצמי, הPAP, ובעיקר LKY, האמינו שהדבר הנכון לסינגפור, מדינה קטנה ללא משאבי טבע, הוא להצטרף לפדרציה של מדינות שגם עמדו לקבל (או קיבלו) עצמאות מהבריטים- מלזיה, ברוני ועוד. הם השליכו את יהבם הפוליטי על רעיון האיחוד עם סינגפור, ומול התנגדות פוליטית לא קטנה בתוך סינגפור, הצליחו לשכנע את הציבור לתמוך באיחוד עם מלזיה, ו1962 הם הפכו להיות חלק ממלזיה. 

אלא שהנישואים האלו לא החזיקו מעמד. הממשלה המלאית בקואלה לאמפור האמינה ברעיון של "מלזיה מלאית" (במובן של לתת הגמוניה לקבוצה האתנית שהיא המלאים), בעוד שLWY והסינגפורים האמינו ברעיון של "מלזיה מלזית" כלומר יחס שווה לכל הקבוצות האתניות בפדרציה, וגם ניסו לשמור על ריבונות וממשל עצמי מסויים בתוך הפדרציה. מתחים התחילו להתגלע בין המלאים והסינים בסינגפר, וזה התדרדר מדי פעם למהומות אלימות, ובסופו של דבר ממשלת מלזיה החליטה שכל הסינים האתניים בסינגפור רק יערערו את ההגמוניה המלאית במלזיה (שמעתי טענה שהם גם חששו שLKY הוא פשוט מנהיג כריזמטי מדי, ויגנוב מהם קולות מלאים, אבל אין לי דרך לוודא את זה), ואמרה לסינגפור "טוב, שמעי, זה לא אני, זו את, ביי". 

בעוד שזה לא משהו שקרה בבת אחת, אלא תוצאה של משא ומתן ממושך, ההחלטה הסופית די הכתה את הציבור הסינגפורי בתדהמה. הסרטון של שLKY מכריז לאזרחי סינגפור שהם עכשיו, למרבה האימה, מדינה עצמאית, הוא פיסת טלוויזיה היסטורית מרתקת בעיני. לא בכל יום אתה רואה פוליטיקאי בוכה בשידור חי על שברו של חלום שהוא האמין בו**. ובאמת, האיחוד עם מלזיה היה פרוייקט הדגל של LKY בזמנו, ואני חושב שזה אומר הרבה על הכריזמה (הרבה) שלו, ועל הפופולריות שלו בסינגפור, עצם זה שהוא הצליח לשרוד את מה שבלי ספק הוא כישלון פוליטי-מדיני מהדהד.

וזה… יוצא דופן. היסטורית, מדינות לא מוותרות על אף פיסת טריטוריה מרצונן החופשי, ולמעשה ילכו רחוק מאוד כדי למנוע מאיזור עם נטיות בדלניות ללכת ולהתבדל עד הסוף. התסריט בסינגפור הוא אפילו די מוכר- מדינה גדולה עם הגמוניה של קבוצה אתנית אחת (מלאים), בתוכה קיים איזור קטן שבו יש  רוב לקבוצה אתנית אחרת (סינים) והקבוצה האתנית של המדינה הגדולה הוא מיעוט. האיזור הקטן מתחיל לעשות קולות של אוטונומיה, ומתחים מתחילים לבעבע, השלב הבא הקלאסי הוא פלישה של המדינה הגדולה "כדי להגן על אחיהם" מפני הקבוצה האתנית השניה ובאופן כללי להשליט שם סדר/הגמוניה ברורה. רוב המלחמות של סרביה בבלקן בהיסטוריה הקרובה זה פחות או יותר הסיפור הזה.

למעשה, בין 48׳ לסוף שנות החמישים *היתה* מלחמה מאוד מושקטת במלזיה בין הבריטים, שנתמכו על ידי הרוב המלאי, למיעוט הסיני בתוך מלזיה (שהיה ברובו קומוניסטי). המלחמה הזו נקראה על ידי הבריטים the malayan emegrency (https://en.m.wikipedia.org/wiki/Malayan_Emergency), ולא the malayan war, כי חברות הביטוח הבריטיות לא נהגו לשלם פיצויים על מלחמות אזרחים). זה היה קונפליקט די עקוב מדם, ואחד המקרים הבודדים שמעצמה מערבית הצליחה לנצח מלחמת גרילה. הנקודה היא שכן, כבר היו מתחים אתניים בין המלאים לסינים- כל הרכיבים היו שם. אז למה מלזיה לא פלשה לסינגפור ו"שמה את הסינים במקומם"? 

על פניו זה די ברור  – הסיבה שמלכתחילה  המלאים   זרקו את הסינגפורים החוצה היא כי הם לא רצו שהרוב הסיני בסינגפור יטה את הדמוגרפיה והפוליטיקה של מלזיה, אז להיכנס ולכבוש אותם היה די counter productive מהבחינה הזו.

אבל זה כמובן לא הפריע למדינות אחרות ברחבי העולם לעשות בדיוק את הצעד הזה, ואז נניח להתחיל בכל מיני צעדים של גירוש, יישוב מחדש של הקבוצה האתנית הדומיננטית בשטח הכבוש (אהמ, טיבט) או סתם רצח המוני. למה זה לא קרה  במלזיה?

אין לי מושג, אבל אני יכול לנחש.

קודם כל, כי אף עם לא קם בבוקר ומתחיל טיהור אתני, צריך לעבור איזה סף של שנאה/שטיפת מוח/שובינזם מובנה כדי להתחיל דבר כזה, והמלאים כנראה לא היו שם. המתחים האתניים היו יחסית חדשים ולא מאוד גבוהים, בסטנדרטים היסטוריים. מלזיה גם לא ראתה בסינגפור כאיזה חלק ממלזיה ההיסטורית הגדולה, כמו שנניח סרביה רואה בכל הבלקן, ובמיוחד בקוסובו. זו תמיד היתה מדינה נפרדת מבחינתם. 

וברמה הפרקטית, זה כנראה פשוט לא היה מאוד משתלם למלזיה. כן, לסינגפור היה נמל מאוד אטרקטיבי, אבל למלזיה ממש לא היה חסר איים וחופים להקים בהם נמל. כאמור, סינגפור היא "נקודה ריקה" – ההון של סינגפור היה קודם כל הון אנושי, וזה דבר שיותר קשה להחזיק בו, בטח אם אתה מגרש ומיישב ומחדש וכו'. משאבי טבע כבר הבהרנו שאין לסינגפורים, ושטחי מחייה וחקלאות זה גם לא תחומים שהם חזקים בהם, בלשון המעטה.

מצד שני, להכריז מלחמה ולכבוש את סינגפור היה צעד מסוכן – מעבר להתנגדות של הסינגפורים עצמם, סביר להניח שהקהילה הבינלאומית לא היתה מקבלת צעד כזה בשקט, ובעיקר הבריטים, ששלטו שם עד לא מזמן, וסביר להניח שהיו מתערבים בכל מלחמה כזו. גם ברמת השכנים הקרובים, לצאת למלחמה התקפית יוצר קאזוס בלי מוצדק לחלוטין עבור כל מיני שכנים שלוטשים עיניים לטריטוריה שלך. ובאופן ספציפי, היחסים עם איננדונזיה, השכנה מעבר למיצר, היו מאוד מאוד נפיצים וכבר הסלימו לאלימות בעבר. כל אחת מהן שהיתה מנסה לספח את סינגפור היתה מוצאת את עצמה במלחמה עם השניה.

אז אני מניח שבשקלול כל הגורמים האלו, ובטח עוד כמה שבכלל לא העליתי על דעתי, המלזים בכלל לא שקלו לכבוש את סינגפור, והעדיפו פשוט לבעוט אותם החוצה, to fend for themselves.

  האמת שהשאלה העוד יותר מעניינת היא – למה זה בעצם לא משהו שקורה יותר? הרבה מדינות מכילות רוב שהיה שמח להיפטר ממיעוט מסוים ופשוט להפריש החוצה את הטריטוריה הזו שהמיעוט יושבת בה, שנתפסת כעול (תחת ההנחה שהפתרונות האלימים הם לא לגיטימיים). אבל זה לא קורה כי במדינה מודרנית, כי אתה לא יכול לשלול אזרחות מאיזור שלם של המדינה שלך ולזרוק אותו החוצה, זה פשוט לא דבר שמותר לעשות ברמה החוקתית. הפלמים בבלגיה, למשל, יכולים באופן תיאורטי להכריז על עצמאות מבלגיה ולנתק את הקשר שלהם מהמוסדות המדינתיים של בלגיה באופן מלא, אבל הם לא יכול לשלול גישה למוסדות האלו באופן חד צדדי מהואלונים, כי בלגיה שייכת להם באותה מידה.  

אלא שבמקרה הזה, ככל, שהבנתי, זו עוד לא היתה מדינה אחת- זו היתה פדרציה, ופדרציה חדשה מאוד. ולכן מלזיה עדיין היתה יכולה להעזיב את סינגפור באופן חוקתי פשוט יחסית. אלו לא היו גירושים כמו שזה היה annulment of marriage.

וככה סינגפור מצאה את עצמה עצמאית בעל כורחה, בחוץ, לבדה, בעולם קר ואכזר. מה הסינגפורים יעשו עכשיו?

יעשו מלא מלא מלא כסף, זה מה.

בפוסט הבא

איך עושים מלא כסף מכלכלה חופשית בלי תרבות פוליטית חופשית, ואיך לוקחים את המושג "בנייה ירוקה" לרמה חדשה!