ניו זילנד פוסט שביעי- חברים חדשים ובעיות ישנות

ובכן, הרבה זמן ולא מעט קילומטרים עברו מאז שעידכנתי פה, הא? הספקתי להגיע לקצה האי הדרומי ולעלות חצי הדרך חזרה, ואז בכלל לטוס החוצה מניו זילנד. יש לי הרבה דברים להגיד על החוויה שלי מניו זילנד, אבל נראה לי שנתחיל בלסכם

מפגשים משמחים בארתור'ס פאס

 בזמנו נתתי לעצמי יומיים בכרייסטצ'רץ. איכשהו זה התארך לשמונה ימים. אני נוטה להילכד בערים בכללי, אבל השילוב של החלטות שהייתי צריך לקבל, וציוד שהייתי צריך לקנות, העובדה שהייתי אצל מארחים נהדרים במיוחד, וזה שאני באופן כללי מחבב את כרייסטצ'רץ די תקעו אותי שם מעל ומעבר.

אבל בסופו של דבר יצאתי לדרך לכיוון ארתור'ס פאס, שחוצה את רכס ההרים המרכזי שלהם (שנקרא הsouthern alps, לקח לי זמן להבין שאין בניו זינלד גם northen alps, מבחינתם זה פשוט המקבילה של האלפים בחצי כדור הדרומי) ויורד אל החוף המערבי. הטיפוס היה קשוח למדי- הרבה תנועה, שמש ניו זילנדית מכה ללא רחם וכמה שיפועים לא אלמטריים בכלל. כמובן שאיך שהתקרבתי לפאס עצמו, השבוע השמשי שחוויתי בכרייסטצ'רץ התחלף בעננות מבשרת רעות.

הספקתי עוד לתפוס חלון ממוזל לתצפית זריזה מavalance peak (אחרי עלייה מתוחה שלא היה ברור אם אני אראה בסופה נוף או עננים), טרק יומי קצר שיוצא ראש הפס, ואז העננים ירדו סופית על כל ההרים מסביב, והיה נראה שהתחזית לחוף המערבי היא גשם גשם ואז עוד קצת גשם. לא טוב.

אבל היו שתי נקודות אור. הראשונה היא שבארתור'ס פאס פגשתי לראשונה (בטבע) את החיה האהובה עלי ביותר בניו זילנד- הקיה. הקיה (kea), למי שלא מכיר, הוא תוכי אלפיני גדול ומשעשע, ובעיקר מאוד מאוד חכם. להבנתי מדובר בתוכי החכם ביותר בנמצא, ואולי אפילו הציפור הנבונה ביותר, שמסוגל לפתור בעיות ברמה של ילד בן חמש. ההנחה היא כדי לשרוד בתנאים האלפינים, הם פיתחו סקרנות בריאה כלפי העולם, כדי לראות במה אפשר להשתמש ומה אפשר לאכול, ואפילו יכולת לשתף פעולה. הם לא ינסו לאכול כל דבר, אבל הם כן ינסו לפרק אותו, כולל מגבים של מכוניות, אוהלים של מטיילים, קצף בידוד וגם אופניים. גם אני חוויתי את נחת מקורם בהמשך הדרך, כשניסיתי להחביא ציוד מיותר לפני איזה עלייה גדולה, ומצאתי את אחד התיקים שלי עם חור ברור. אבל יותר מזה, זו פשוט ציפור ליצנית ומצחיקה. נתקלתי בה בפעם הראשונה בbird sanctuary ליד המילטון, והציפור הספציפית שהיתה שם פשוט קיפצה בעליזות בכלוב ועשתה שטויות. באופן כללי, כשאתה פוגש אותן מקרוב, אתה מקבל תחושה שמדובר בציפור שלא ממש לוקחת אותך, או את החיים בכללי, ברצינות גדולה מדי. 

למרבה הצער, החיפוש שלהם אחרי מקורות אוכל זמינים הובילה אותם בזמנו לגלות שאם הם מתיישבים על תחת של כבשה ומתחילים לנקר, אפשר להגיע למקור שומן זמין מאוד מוצלח. יש השערה שהם היו עושים את זה בזמנו למואה, ציפור ניו זילנדית דמויות יען (רק גדולה יותר) שהוכחדה על ידי המאורים עוד לפני הגעת המתיישבים האירופאים. בכל מקרה, החוואים הניו זילנדים לא אהבו את זה, בלשון המעטה, ושילמו לציידים על כל מקור של קיה שהם הביאו להם, מה שהוביל, יחד עם צמצום איזורי מחייה and all that jazz, לצניחה של אוכלוסיית הקיות מכמה מאות אלפי לבערך 5000 היום. הציד הופסק באמצע שנות השישים, ותוכניות שיקום הוכנסו לפעולה מאז, אבל המספרים, למרבה הצער, ממשיכים לרדת (הם למשל סובלים מהרעלות עופרת כשהם מנסים לשלוף מסמרים ישנים מגגות עץ. ציפור חכמה, אבל יש לה מגבלות). יש הרבה יחסי ציבור לפרוייקטי שימור של קיווים,  אבל בפועל, הקיה נמצאת בבעיה הרבה יותר גדולה.

ולאור כל זה, מאוד שמחתי לפגוש להקה גדולה של קיות בארתור'ס פאס, יושבות ומריצות צחוקים על התיירים, ומדי פעם קופצות לעשות מינגלינג (בלי להתרשם ממך one bit). כמו כן, הציוץ שלהן, אם אפשר לקרוא לזה ככה, זה הדבר הכי מצחיק שתשמעו מציפור.

בקיצור, אני אוהב קיות. מאוד.

מי שעוד פגשתי בארתור'ס פאס זה את יאן. בזמן שישבתי בבית הקפה הקטן שם, מנסה להבין מה לעזאזל אני עושה – האם אני חוזר לאחור את כל העלייה שעליתי חזרה לחוף המזרחי (רעיון שלא הלהיב אותי ממגוון של סיבות) או מנסה את מזלי במזג האויר המחורבן שהגרלתי בחוך המערבי- נכנס לבית הקפה רוכב נוסף, בחור שוויצרי צעיר שבדיוק סיים לטפס (בקצב הרבה יותר מהיר משלי) מכרייסטצ'רץ. אחרי שיחה קצרה, החלטנו שא' אנחנו מסתדרים מצוין וב' שנינו ממש לא רוצים לחזור לאחור, ואם להסתבך עם מזג אויר עוין, אז בהחלט עדיף להיות אוממלים בחברה, ויצאנו לדרך לכיוון החוף הדרומי.

ולמעשה, היה לנו מזל לא רע- הצלחנו להגיע לעיירה בשם הוקטיקה, מרחק יום וחצי רכיבה, במזג אויר סביר למדי, ועם כמה נופים נהדרים מאוד, כולל מעבר במה שמכונה הwilderness trail, אחד מהgreat rides שלהם. בעוד שמחוץ לכרייסטצ'רץ, לרכב על אופניים זה די ביזארי, כן יש להם מערכת שבילי פנאי מרשימה למדי. כמובן שהם מניחים שאנשים יגיעו אליהם ברכב, אף אחד לא ממש חושב שאתה תרכב את כל הדרך אליהם, ועדיין, מדובר במסלולים נחמדים מאוד לרוב. נחמדים מדי, למעשה, אבל על זה בפוסט אחר, אני חושב.

Nobody expects the Spanish inquisition

בהוקטיקה העברנו חמישה ימים פחות גשומים ממה שציפינו. היום הכי גשום היה דווקא היום האחרון, אז נאלצנו להתאזר בסבלנות בכל זאת. האיזור של הוקטיקה הוא בין האיזורים הכי גשומים בניו זילנד- כל המים שמתאדים בים הטזמני מגיעים לשם, מטפסים את האלפים הדרומיים ומורידים את הכל שם. המארח שלי סיפר לנו שפנימה מהוקטיקה, באיזור של hoktika gorge, הם מדדו בשנה קלנדרית אחת 18 *מטרים* של גשם. מטרים (בהוקטיקה, שנמצאת עדיין קצת רחוק מההרים, זה פחות מזה כמובן).  בין לבין, עברנו בין מארחים (בין היתר התארחנו אצל ג'וזף ומישל, כשג'וזף הוא הבן הבכור של ג'ואן וגרהאם, המארחים שלי מניו פלימות'. יצאנו אפילו לרכיבת שטח!), שיחקנו משחקי שולחן וביליארד, השלמנו יומן (תמיד השלמת יומן), קפצנו לHokatika gorge (ועשינו קצת שטויות בדרך, להעביר רכיבה לא נורא מעניינת), ואפילו ראינו קצת תולעים זוהרות (אם כי לא מרשימות כמו בוולינגטון)

היה כיף, אבל בהחלט היינו מוכנים לצאת לדרך שוב. וביום השישי כלו המים סופסוף ויצאנו לדרך – הוריי!

או שלא.

כי לקראת סוף היום הראשון התחלתי להרגיש כאב עמום בברך. עכשיו, לי ולברך יש היסטוריה ארוכה, מהטיול אופניים הראשון שלי בסלובניה. הטיול הזה הסתיים במפח נפש אחרי יום אחד בלבד, שהיה הרבה יותר מדי אינטנסיבי עבורה, ואת יתר החודש העברתי בלדדות ברחבי סלובניה. מאז למדתי שוב ושוב, בדרך הקשה, שכשאני מתחיל טיול, אני צריך להתחיל לאט ובעדינות, ולהגביר בהדרגה, כי אם אני קופץ מעל הפופיק, אני אשלם על זה בדלקת מאוד לא מתפשרת.

אלא שהכלל הוא שאחרי שבניתי את העמידות שלה בהדרגה,  ברגע שכבר יש מומנטום, אז היא יכולה לרכב כל דבר בערך. ובגלל זה, לפתח פציעה באמצע הטיול פשוט לא היה משהו שחשבתי שיכול לקרות. מה שאומר שלמרבה הצער המשכתי להכחיש את הכאב העמום הזה ("זה לא יכול להיות זה, נכון?" והמשכתי מעבר לנקודה שבה הייתי צריך לעצור, והכאב העמום הפך להיות כאב אמיתי. ככל שאני מזהה שזה מה שקורה מוקדם יותר, ועוצר מוקדם יותר, ככה ייקח לי פחות זמן להחלים, ואני דחפתי הלאה 20 קילומטרים מאוד מיותרים בסוף אותו היום.

אחרי שבסופו של דבר השלמתי עם העובדה שזה מה שקורה עכשיו, עצרתי, וביום הבא תפסתי טרמפים עם האופניים לעיירה קטנה ותיירותית בשם פרנץ יוזף ( שנקראית על שם הקרחון שנמצא לידה. ככה זה כשאתה נותן לגרמנים לעשות סקרי קרקע במדינה שלך), בזמן שיאן רכב לשם עם זוג צרפתים שפגשנו.

פרנץ יוזף היא עיירה קטנה שמכילה בכל רגע נתון בערך 50 תושבים ו1000 תיירים (היה לי מזל והתארחתי אצל אחד התושבים האלו בלילה הראשון). הקטע העיקרי שם, והעבודה של כל מי שגר שם, הוא לעשות טיסות מסוקים לראות את הקרחון המדובר, שבעשורים האחרונים, עם ההתחממות הגלובלית, נסוג להחריד לאחור וכבר די קשה לראות אותו במסלולי ההליכה הרגילים. תהיתי כמה מהאנשים שם חושבים על הקשר בין העובדה שצריך לקחת הליקופטר כדי לראות את הקרחון כמו שצריך לבין התרומה של של כל טיסות ההליקופטרים האלו לעניין…  נשארנו שם עוד שני לילות, אבל למרבה הצער היה ברור שאין טעם שיאן יחכה לי (וכנראה שקצב הרכיבה שלו, שניסיתי להדביק, היה אחד הגורמים לזה שנפצעתי מלכתחילה). אז הוא יצא לדרך, ואני נשארתי להחלים עוד יום. 

למרבה המזל, זו היתה פציעה יחסית קטנה הפעם, ובאמת, אחרי שלושה ימים ורכיבות סרגל מאמצים, יצאתי, לאט ובזהירות, שוב לדרך. היום הראשון היה קצר, והוביל אותי לעיירה בשם פוקס גליישר, אבל יומיים אח"כ כבר חזרתי לקצב רכיבה מלא, וזכיתי גם במזג אויר מצוין, דבר מאוד מאוד לא מובן מאליו בחוף המערבי, ובכמה נופים מרהיבים למדי, בעיקר סביב פוקס גליישר ועמק האסט (אותו האסט שעשה את סקר הקרקע ההוא, אגב).

ביום וחצי האחרון גם התחברתי ורכבתי עם זוג גרמני משעשע למדי, כשהבחור, ארתור, עשה שנת שירות בישראל לפני 20 שנה ועבד עם בעלי מוגבלויות (מסתבר שלהתנדב בחו"ל זה דבר שגרמנים יכלו לעשות במקום השירות הצבאי המנדטורי שהיה להם בזמנו). בדרך פגשנו גם את פול דוונפורט, רוכב בריטי בן 81 (!) שעדיין משוטט ברחבי העולם באופניים, וראינו כוכבים מרהיבים בלילות. היה כיף למדי, והגעתי לואנאקה (שם פגשתי מחדש את יאן) במצב רוח מרומם למדי. למרבה הצער, זה לא החזיק לאורך הרבה זמן (אבל זה לפוסט הבא).