שבוע רביעי וחמישי – טונגרירו, צומת (ללא) החלטה, הדרך לניו פלימות' והציפור שלא הפכה לדודו

מהטימבר טרייל סנטר יצאתי בלב די קל ושמח, בצהריים שמשי, שהתחלף לגשם שוטף וחזרה לערב שמשי, כי ניו זילנד. בדרך עצרתי, כמעט במקרה, במקום מעט משונה בשם מאנה אריקי, שהיה מרכז רוחני של הילר/נביא מאורי בשם אלכסנדר פיליפס, אבל היום נמצא בקרבות ירושה בין בני המשפחה שלו לבין חבר הנאמנים של המקום. קיבלתי הסבר מעט טריפי מאחד האנשים שגרים שם על המקום ועל הפסלים והסמלים שיש שם, כולל החלק שבו הוא הסביר לי שהמאורים הגיעו ממצרים העתיקה, הלכו דרך כל אסיה, ושם, במזרח אסיה, הם עלו על סירות. הייתם חושבים שמשם הם שטו לניו זילנד, אבל לשוט לניו זילנד זה האובייסט – הם שטו ליפן. מיפן הם שטו לצפון אמריקה, ירדו כל הדרך לדרום אמריקה, ורק אז שטו לניו זילנד. אוקיי…

לצערי אסור לצלם שם, וגם באינטרנט אין הרבה תיעוד של המקום (מוזמנים לחפש Mana Ariki ולראות מה אתם מוצאים, אני מצאתי בעיקר אנשים נוסעים על toy trains), אבל תצטרכו להאמין לי שהכל היה די ישן, מתקלף ומאוד מאוד מוזר.

בסוף אותו יום הגעתי לטאמארנוי, עיירה קטנה ונידחת, ולנתי אצל משפחת גיבס, אליהם הגעתי דרך HIT. היט זה ראשי תיבות של Hosting Israeli Travellers, ומסתבר שזה דבר שכל מי שאי פעם טייל בניו זילנד מכיר, אבל איכשהו אני בחיים לא שמעתי על זה לפני כן. בקצרה, מדובר ברשת אירוח דמוית קאוצ'סרפינג שמחברת בין מטיילים ישראלים לבין נוצרים אוהבי ישראל (ברמות כאלו ואחרות). זה הוקם מתישהו בתחילת שנות האלפיים על ידי בחור ישראלי שטייל בניו זילנד, התנצר והחליט שחבל שלא יותר ישראלים נחשפים לסיפור של הנצרות. הסיפור המלא ששמעתי הוא מורכב יותר וסביר להניח שגם הוא חסר לא מעט פרטים, אבל השורה התחתונה שהרשת הזו קיימת, אם כי לא מעודכנת למדי. ראיתי פרופילים של אנשים בני 80+ שנרשמו אי אז לפני 20 שנה, וכשניסיתי להתקשר לא היתה תשובה, מעניין למה. בעוד שניו זילנד הרגישה כיותר נוצרית מרוב מדינות מערב אירופה שהייתי, עדיין נראה שככל שאתה יורד בחתך הגילאים, אחוז האנשים שמגדירים את עצמם כנוצרים יורד גם כן, ומעבר לזה, לא נראה שמישהו ממש מתחזק את האתר.
בכל מקרה, אני התארחתי אצל נואלין ודאגלס גיבס שהיו מאוד נחמדים ושמחו לארח אותי, ואפילו יצא שהדלקתי נר של חנוכה, מה שבכלל לא ציפיתי שיקרה לי בניו זילנד. הייתי הרוכב הראשון שהם אי פעם אירחו, והישראלי הראשון שהם אירחו מאז הקורונה!

באופן מעניין, בשלב הזה בטיול יוצא לי לפגוש אנשים הרבה יותר שמרניים ממה שיצא לי לפגוש באירופה. זה כמעט טבעי – אני מסתובב פה הרבה במרחב הכפרי, וחוץ מישראל, שהיא יוצאת דופן במובן הזה, בכל מקום האוכלוסייה הכפרית היא תמיד שמרנית וימנית יותר. באירופה, ובטח שבבלקן, לא ממש היו לי הזדמנויות לדבר עם אנשים כאלה – או שבמילא ביליתי את העצירות שלי בתוך ערים, וביניהן עשיתי קמפינג, או שהאנשים האלו פשוט לא ממש דיברו אנגלית, ולא יכולנו כ"כ לתקשר. פה כולם מדברים, אה, בוא-נקרא-לזה-אנגלית-למרות-שאני-לפעמים-מבין-רק-כל-מילה-שלישית (מאפיין בולט של המבטא הקיווי- הם מדברים בפה סגור), אז יוצא לי לא מעט לדבר עם אנשים שאני מוצא את הדעות שלהם, אהמ, איך לומר, שונות משלי. הספקטרום נע בין "אוקיי, אני מבין מה אתה אומר, אבל נסכים לא להסכים" ל"אוי לא, הרוכב הנחמד לידי הוא בומר גזען" (סיפור אמיתי. מקרה קלאסי של מילקשייק דאק). חוויה מעניינת, אם כי לא תמיד נוחה.

משם רכבתי לעיירה שנקראת National Park (כן, העיירה נקראת National Park, לא מבלבל בכלל) כדי לצאת לטונגרירו אלפין קרוסינג, אחד הטרקים המפורסמים של האי הצפוני, והסיבה שעצרתי בטימבר טרייל סנטר לכמה ימים, כדי לחכות למזג אוויר טוב יותר. ו… קיבלתי מזג אויר ששיתף פעולה באופן חלקי. את הבוקר העברתי בהליכה בערפל, שכן התפזר ברובו כשהגעתי לפאס עצמו. אז זה לא שלא ראיתי את הנוף בכלל, אבל לאור העובדה שכל הימים הבאים היו ימי שמש יפים, כחולי שמיים ונטולי עבים, היתה איזו הרגשה חמוצה של תזמון לא מוצלח. חיכיתי ארבע ימים נוספים כדי לתת למזג האויר להשתפר, בדקתי תחזיות כדי לתזמן נכון, ובסוף דברים לא בדיוק הסתדרו. מה גם שהגעתי לטרק הלא קצר הזה אחרי שינה לא מאוד טובה, ויחד עם העובדה שהרגליים שלי מאוד מוכנות לרכיבה, אבל פחות לטרק רגלי של 20 ק"מ, סיימתי את היום גמור ומדדה, ובמצב רוח בינוני. כן קיבלתי פיצוי מסוים בשקיעה מהממת על מאונט דום ( אה, כן, זה ההר שפיטר ג'קסון ליהק בתור מאונט דום בשר הטבעות),

היום למחרת היה היום המטומטם ביותר בטיול עד כה.
כשיצאתי מהפארק את הצומת אל נאשיונאל פארק, היו בפני שתי אפשרויות – התוכנית המקורית היתה לחזור צפונה לטאמארנוי, ולרכב במשך כמה ימים אל ניו פלימות', בחוף המערבי, ששוכנת מתחת להר געש מרשים בשם טאראנאקי. האפשרות השניה היתה פשוט להמשיך הלאה ודרומה לכיוון וולינגטון. כל כיוון היה התחייבות של כמה ימים טובים.
אני לא אכנס לכל הפרטים של הסיבות לכאן ולכאן, ולכל המחשבות שעברו בראש באותו יום, אבל השורה התחתונה היא כזו – ביליתי בצומת הזו בערך שש שעות ללא החלטה. התחלתי לנוע צפונה, התחרטתי, חזרתי על עקבותי, התחלתי לנוע דרומה, שיניתי את דעתי ושבתי לצומת, וחוזר חלילה. זה מטומטם ומתסכל כמו שזה נשמע.
תראו, אין לי משהו חיובי או מצחיק להגיד על היום הזה. מעבר לתסכול העמוק מהדיסוננס בין ההבנה שזו לא החלטה הרת גורל בשום צורה ושאני פשוט צריך לקבל החלטה ולהתחייב אליה ובין חוסר היכולת המוחלט לעשות את זה, היה לי ברור שזה תסמין של קושי עמוק יותר. כמו שכבר אמרתי פה ושם, חלקים במסע הזה לא הלכו כל כך טוב עבורי, ואני עדיין מתמודד עם הקשיים שזה יצר עבורי (יושב לי בטיוטות של הבלוג פוסט ארוך ואישי על החצי השני של המסע באירופה, שאני לא בדיוק מגיע ללסיים אותו וגם לא יודע אם אני רוצה לפרסם אותו). התקווה שלי שכשאני אגיע לניו זילנד דברים יהיו פשוטים ומהנים יותר עדיין לא בדיוק התממשה עדיין כמו שציפיתי (בעיקר בגלל מזג האויר ובעיות האופניים), אבל, ובכן, נושמים עמוק בינתיים.

בסופו של דבר יצאתי מהלימבו. חזרתי לטאמארנוי, וישנתי שוב אצל משפחת גיבס.

מטמאראנוי יצאתי למחרת, מאושש, לכיוון ניו פלימות'. המסלול המקובל הוא דרך שנקראת The Forgotten World Highway, אבל קיבלתי המלצה על מסלול אלטרנטיבי ושקט יותר (כן, שקט יותר מכביש שנקרא Forgotten World Highway).
היום הראשון היה משיב נפש. אחרי עלייה ארוכה וחמה שבסופה הגעתי הגעתי לכפר קטן ומעט נטוש בשם אוהורה (Ohura), הוזמנתי לארוחת חג ( Boxing Day, היום שאחרי חג המולד) עם משפחה מאורית שבאה לבקר קרובי משפחה. אחרי התאוששות מה-food coma (הם מבשלים נהדר, המאורים), טיפסתי לאיטי על כביש שביעבע גם הוא לאיטו תחתיי.
וכאן אני צריך לדבר על השמש הניו זילנדית, ומקרה קלאסי של be careful what you wish for. כי מאז הטונגרירו חוויתי כמה ימי שמש רציפים שגרמו לי להתגעגע קצת לעננים. השמש בניו זילנד היא לא השמש שאתם מכירים. היא חזקה, הרבה יותר. בשבוע הראשון שלי הצלחתי להישרף למרות הערפל, ומאז, כל פעם שהשמש מעט מציצה בינות העננים, אני נמרח, פעמיים ביום, אבל בימים שמשיים על מלא, כמו היום הראשון והשני, שום קרם שיזוף לא יכול למנוע ממך להרגיש צלוי היטב ומהראש מעט לכאוב בסוף היום. אני רכבתי במקומות חמים בחיי – קמבודיה, יוטה, איטליה – וזה לא היה כיף. אבל שום מקום לא היה שמשי כמו ניו זילנד. מצד שני, כנראה שיש קשר בין השמש החזקה ביום לבין העובדה ששמי הלילה בניו זילנד הם השמיים היפים ביותר שראיתי בחיי. הכוכבים לא מנצנצים פה, הם זוהרים.
בכל מקרה, מי שלא יכול להימרח הוא הכביש, שנראה שפשוט סופג את קרני ה-UV ומתחיל לבעבע קלות (ושוב – לא כזה חם פה). זה עושה את הכביש מעט דביק, אבל גם עושה קולות משעשעים כשאתה רוכב.
בסוף אותו יום מצאתי נקודת חנייה מופלאה עם נוף מפתיע לטאראנקי, הר הגעש שהוא היעד הסופי שלי. עשיתי מקלחת שדה, ושתיתי תה לאור שקיעה, והייתי מרוצה מאוד.

היום למחרת היה קצת יותר מאתגר, אבל הן מבחינת החום והן מבחינת הטיפוס, אבל כלל כמה הייליייטס, כמו למשל חצייה של מנהרות ישנות שנחצבו ביד. זה היה מעט משונה, כי כל האיזור היה דליל ביותר, מהרגע שעזבתי את אוהורה עד שהגעתי לכביש החוף יומיים אח"כ ראיתי מספר חד ספרתי של מכוניות, וברור שמאוד היה קשה כיום להצדיק פרוייקט הנדסי כזה משמעותי, אפילו עם ההתקדמות של הכלים ההנדסיים. ככל הנראה שהאיזור היה מיושב יותר בעבר? באופן כללי יש בניו זילנד מין תחושה של היסטוריה דחוסה, אתה מסתובב בה ורואה עדויות נטושות לתשתיות אנושיות בכל מקום, רק שאלו לא שאריות פרה-היסטוריות או היסטוריה עתיקה אלא מבנים לכל היותר בני 150-100 שנה, ולעיתים עשרות שנים. זה מרגיש שההתיישבות האנושית פה היא אחרי "תור הזהב" (ואם אנחנו מדברים על דרום ניו זילנד, זה יהיה באופן מילולי, כי שם אפשר למצוא שאריות של בקתות של מחפשי זהב), וזה כבר לא כלכלי כל כך להתפרס, אז מתכווצים חזרה למספר מקומות יישוב. כמובן שמבחינת האקוסיסטם של ניו זילנד, "תור הזהב" לא היה כזה מוזהב, ועל זה בהמשך.

בסופו של דבר הגעתי לניו פלימות', שם התארחתי אצל ג'ואן וגרהאם, מהמארחים החביבים עלי בטיול עד כה. שוטטנו ברחבי האיזור, בהיתי בטראנאקי ממספר זווית שונות ולאחר כמה ארגונים ועניינים, לקחתי אוטובוס לכיוון פלמרסטון נורת', ללג האחרון של הטיול באי הצפוני. אבל את זה נשמור כבר לפוסט הבא. כדי לסיים בנימה אופטימית, אני חושב שאני אחזור לאיזה רגע קטן בדרך לניו פלימות', כשפגשתי את שרון ודון, כדי לדבר על אחד הנושאים החשובים ביותר בניו זילנד.

מתישהו במהלך היום השני רכבתי על Kiwi Road, שבדיעבד גיליתי שבניגוד למה שחשבתי, לא נקראת על שם הכינוי המקובל לניו זילנדים, אלא עם שם הציפור עצמה, שככל הנראה נמצאת שם במספרים גבוהים יחסית (אבל מאחר שמדובר בציפור לילית, אני לא ראיתי אפילו בדל קיווי). ובמהלך העלייה פתאום פגשתי את שרון ודון, זוג מבוגר, שבדיוק התעסקו עם אחת הקופסאות החומות שראיתי פזורות בכל מקום, ותהיתי לגביהן, אז כמובן שעצרתי לשאול. אז מסתבר שהם מתנדבים באחת הגרסאות המקומיות של החברה להגנת הטבע של ניו זילנד (למעשה, עמותה מקומית של איזור טאראנאקי), והקוספה החומה היא כמובן מלכודת לטורפים ומזיקים (הם גם נתנו לי הדגמה חיה) שמסכנים את הקיווים. ואני חושב שזה זמן טוב לדבר על שימור בניו זילנד.

אני חושב שיהיה קשה למצוא מדינה כיום שיותר מחוייבת לשימור סביבתי, בעיקר בכל תחום החי והצומח, מניו זילנד. הציניים יגידו שזה קל להתמקד בנושאים סביבתיים כשאין לך בעיות אחרות להתעסק איתן (למרות שכמובן שיש להם, גם פנימיות וגם בינלאומיות), אבל זה עדיין מרשים ביותר, האופן שהם נלחמים בשיניים על כל מין ומין של חיות אנדמיות שיש להם בניו זילנד.
והביטוי "נלחמים בשיניים" (והמקבילה שלו באנגלית – fighting tooth and nail) הוא מאוד הולם פה. כי זה בדיוק מה שהם נלחמים נגדו – שיניים. אחד המארחים שלי אמר שניו זילנד, לפני הגעת בני האדם הראשונים, היתה "the land with no teeth" – בהיותה מבודדת, הדברים היחידים שיכלו להגיע לפה היו ציפורים ואיזה מין אחד של עטלף, שהיה היונק היחידי על האי. אבל עם הגעת המאורים הגיעו גם לא מעט עכברושים, שהתחילו לעשות שמות באי. על הדרך הם גם שרפו לא מעט מהיערות באי בשביל גידולים חקלאיים וגם צדו לכדי הכחדה את המואה, ציפור דמוית דינוזאור שנראית כמו בת יענה לקחה הרבה מדי הורמוני גדילה.
אחרי שהמתיישבים האירופאים הגיעו, ובכן, הם הביאו את אותן בעיות, רק הרבה יותר מהן, בעיקר בתחום של מינים פולשים. אחת הדוגמאות הבולטות היו הארנבים, שהם הביאו בשביל הבשר והציד, כמו ב-old country. אלא שהארנבים יצאו משליטה, התרבו, ובכן, כמו ארנבים, ואכלו לכבשים של החקלאים הניו זילנדים את כל העשב (באמת, הם חיסלו כלכלית חוות שלמות). כדי לשלוט באוכלוסיית הארנבים הם הביאו חתולים, חמוסים וסמורים, וזה, כמו שמישהו תיאר את זה, "was an attempt to correct a blunder with a crime". החמוסים והסמורים אומנם מיתנו את בעיית הארנבים, אבל התחילו לחסל במהירות את אוכלוסיית הציפורים המקומית, והפוסומים והקיפודים שגם באו התחילו להתחרות איתם על מקורות המזון (הפוסום נחשב למזיק מספר 1 מבחינת הנזק שהוא עושה ליערות). לצד הביאור של שטחי מחייה רבים לצורך החקלאות המואצת שהתפתחה עם הגעת המתיישבים מאירופה, לא מעט מינים של ציפורים הוכחדו. אבל לא כולן.
ישנם שני סמלים חשובים למאבק על השימור בניו זילנד. המפורסם מבין שניהם הוא כמובן הקיווי, הציפור הלאומית של ניו זילנד, שנתנה לניו זילנדים את הכינוי שלהם. עכשיו, אני אישית מתקשה להבין למה מכל הציפורים והחיות באי, הציפור הזו נבחרה לסמל של ניו זילנד, לאור העובדה שמדובר בתרנגולת שעירה, מעט פסיכוטית ודי מגוחכת. אם הייתי צריך לבחור ציפור לאומית כניו זילנדי, הייתי הולך על הקיה, ולו רק בגלל האינטיליגנציה וחוש ההומור, או לפחות הטוי, שנמצא בכל מקום, לא פראייר של אף אחד ומלווה לי כל בוקר שאני מבלה בחוץ בשירה יפה שכמעט נשמעת כמעט man-made.
הקיווי, לעומת זאת, זו פשוט ציפור מוזרה. מדובר בציפור עם האף הכי ארוך, מאחר שהנחיריים שלה, בניגוד לכל ציפור אחרת נמצאים בקצה המקור, כדי שהיא תוכל למצוא את כל הזחלים שהיא מחפשת בקרקע. כמו כן, בעוד שהקיווי מבחינת הגודל היא כאמור בסדר גודל של תרגולת שמנמנה, הביצה שלה היא רק מעט קטנה יותר מביצה של יען. תמונת האקס-ריי של נקבת קיווי עם ביצה בשלה בתוכה היא משהו שאף אישה בהיריון לא רוצה לחשוב עליו.
בכל מקרה, קיווי בוגר הוא חיה תוקפנית להחריד (שימו שניים בכלוב ללילה, ורק אחד ייצא בבוקר), עם טופרים חדים למדי, ורק סמור אמיץ במיוחד ינסה להתעסק עם אחד, אבל ביצים וגוזלים הם fair game, ולכן ישנו מאבק מתמשך לחסל כמה שיותר מהמזיקים האלו באמצעות רעל ומלכודות, חלקן פשוטות למדי וחלקן מעט יותר מתוחכמות. ציד נחשב פה כפעילות נורמטיבית ותורמת לחברה, וכל נהג ניו זילנדי תורם גם הוא את חלקו בניסיון לדרוס כמה שיותר מהמזיקים האלו, וכמו שכבר כתבתי בעבר, ניו זילנד היא המדינה עם הכי הרבה roadkill למטר.

כששאלתי את שרון אם הם חושבים שהם יוכלו לנצח את המזיקים היא הסתכלה אלי ואמרה – Female stoats are born pregnant, how can you beat something like that? (זה לא לגמרי מדויק, אבל לא רחוק מהאמת המעט מחרידה – זכרי סמורים יכולים להתגנב ולעבר גורות בנות שבועיים. הן לא ייכנסו להיריון של ממש עד שהן יגיעו בעצמן לבגרות, אבל עדיין, כן, מאתגר)
היא אמרה שהם כן מנסים לשלוט בכמות שלהם, כדי לתת לקיווי איזה מרחב מחייה בטוח מטורפים. יש כבר כמה שמורות שהן predator-free ברחבי ניו זילנד, אבל ברוב האי זה פשוט ניסיון לשלוט באוכלוסייה שלהם. ולאט לאט, נראה שהמאבק הזה מתחיל השתלם – השנה, לדברי אחד המטפלים ב-sanctuary שהייתי בו באוטוראנגה, מספר הקיווים בניו זילנד, לראשונה כנראה מאז הגעת בני האדם לאי, עלה במקום לרדת. אומנם בכמה ציפורים ספורות, אבל כשכל שנה עד לשנה הזו הם איבדו איזה אלף ציפורים, ובכן, יש מקום לאופטימיות. נכון להיום יש 64,000 קיווים בניו זילנד, שזה כן בסיס לאוכלוסייה בריאה.
המאבק שימור השני הוא פחות רחב היקף, אבל לא פחות אפי, והוא עוסק בציפור עוד יותר ביזארית מהקיווי – הקאקאפו. הקאקאפו הוא התוכי הגדול ביותר בעולם, ומדובר גם באחת הציפורים המשונות בעולם. אני יכול לכתוב הרבה על הקאקאפו, אבל דאגלס אדמס כבר עשה את זה בספר הנפלא "Last Chance to See", ואם דאגלס אדמס כבר כתב את זה, באמת אין שום טעם שאני אעשה את זה בעצמי. להגיד שאני ממליץ בחום לשמוע/לקרוא את הספר הזה יהיה אנדרסטייטמנט עצום – מדובר בפנינה, והנה, אני אפילו מסדר לכם לינק לאודיובוק. תודו לי אח"כ (הפרק על הקאקאפו הוא בקובץ החמישי) .
בכל מקרה, למרות היות הקאקאפו הזכר חיה עם דחף מיני גבוה בצורה משעשעת, שמנסה להזדווג עם בערך כל דבר שהוא פוגש (תראו את הסרטון, זה נפלא) , מבחינת התרבות של ממש, הוא אגוז קשה ביותר (הנקבה, למשל, תחפש בן זוג רק פעם בשנתיים, כשפרי ספציפי מבשיל). במקור זה היה אמצעי הישרדותי של המין כולו, כאמצעי למנוע התרבות מהירה מדי ועקב כך תנודות גדולות מדי באוכלוסייה, אבל עכשיו, כשהוא טרף קל לכל יונק עם שיניים, זה הביא אותו די מהר לסף הכחדה, ובשנות השמונים נותרו בערך 40 פרטים בלבד. אלא שהקיווים (האנשים, לא הציפורים), הצליחו לבודד אותם מטורפים על 4-3 איים מסביב לניו זילנד (אחרי שהם חיסלו ביסודיות את כל אוכלוסיית הטורפים שם, ושומרים את האיים האלו סטריליים להחריד) ולהגדיל את האוכלוסייה שלהם חזרה אל המספר המבטיח של מעל 200 פרטים (מצאתי נתונים שונים בין 211 ל-252), שזה לא נשמע הרבה, אבל זה גידול של 600%, וזה כבר לא רע.
בשנות השמונים היה נדמה שהקאקאפו הולך בדרכו של הדודו, ולהיות עוד מין ברשימה הארוכה של המינים שהכחדנו. אבל המאמץ היוצא דופן והמחויבות של הניו זילנדים לשימור מה ששאר להם מהטבע המופלא שלהם הצליחה להשאיר את הקאקאפו איתנו. המחויבות הזו לפעמים מתבטאת בפרוייקטים ממשלתיים עתירי תקציב כדי למשוך תוכי נדיר מסף התהום, ולפעמים מתבטאת בזוג מתנדבים בגיל העמידה שיוצאים פעם בשבוע לטיול כדי להעמיד מחדש מלכודות טורפים באמצע שום מקום. אי אפשר שלא לחבב את הניו זילנדים.