שבוע שלישי ורביעי – תנועה ועצירה

החלטתי לגנוב משהו מהבלוג של שאול אמסטרדמסקי, והתחיל לפתוח כל פוסט בשיר, כי למה לא. אז נפתח בקלאסיקה ניו זילנדית שליוותה אותי ביום הראשון ביציאה מאוקלנד, ועל זה נזכור לה חסד נעורים-

תנועה

יצאתי מהמילטון מאוחר כהרגלי. היום הראשון עבר ברובו בקלות יחסית, גשם שוטף אך קצר בבוקר והרבה עליות ארוכות, אבל שום דבר שאי אפשר לעבור. אלא כשחשבתי שאני אוטוטו במחנה, נכנסתי לשביל שטח קשוח להחריד שהיה מסע כומתה מרוכז של 3 ק"מ, וביליתי שעה ארוכה בלדחוף את האופניים בבוץ. היתה עלייה קצרה ואכזרית שאם לא היתה מגיעה מאחורי איזה ג'וגרית ועוזרת לי לדחוף, אני לא בטוח איך הייתי עובר אותה.

הגעתי לסוף היום גמור ונשבע שאני לעולם לא נכנס למסלול שכתוב עליו advnanced מבחינת רמה (להגנתי השילוט היה רק בצד של היציאה), אבל ניו זילנד דאגה לפצות אותי בקמפינג מהמם על שפת אגם, שכלל שירותים ומקלחות חמות, בחינם! ניו זילנד, את מופלאה לפעמים.

למחרת ירד גשם בבוקר, והחלטתי שאני לא ממהר, אלא יושב וכותב עד שהגשם נגמר. זו היתה החלטה מצוינת מכמה בחינות – קודם כל, השלמתי יומן. דבר שני, הגשם אכן נגמר ב12, ואת יתר היום רכבנו (כן, רכבנו, עוד מעט אסביר) יבשים. דבר שלישי, בזמן שישבתי וכתבתי, זוג מטיילים שהכרתי בערב שלפני עבר על פני וסיפר לי שמהמסלול שתיכננתי לקחת דרומה חסום, ואני צריך לחזור אחורה (לא דרך המסלול אתגרים, אלא בכביש עוקף) ולקחת מסלול חלופי. זה חסך לי הרבה קילומטרים של רכיבה מיותרת מאוד! ודבר רביעי, איך שבאתי לצאת, הופיע רוכב נוסף, בחור אוסטרי/אוסטרלי בשם ברנהארט, שגם תיכנן להמשיך דרומה דרך המסלול החסום, והחלטנו לרכב הלאה ביחד. בדרך חזרה למסלול החלופי פגשנו, בכניסה למסלול הנורא, שני רוכבים אוסטרלים נוספים, ג'ורג'יה ואלכס, ונתתי להם אזהרה כפולה על המסלול אתגרים ועל החסימה בהמשך, ואחרי קצת התלבטות גם הם הצטרפו אלינו. וככה יצא שמרוכב יחיד, הפכתי לרביעייה! היה כיף לרכב ולקשקש קצת עם אנשים. ברנהארט היה יותר בסטאפ של טורינג, וקצת סבל כשירדנו לכבישי עפר, אבל ג'ורג'יה ואלכס היו עם סטאפ כמעט זהה לשלי, והיה באופן כללי הרבה על מה לדבר (שניהם מהנדסים חנונים חמודים).

ביום למחרת ברנהארט נשאר מאחור לנוח, ואני המשכתי עם ג'&א'. אחרי ימים ארוכים על כבישים (ומעט דרכי עפר קלות למדי), שבהם הרגשתי באופן מאוד בולט את העובדה שהצמיגים שלי עבים ולא מתאימים לרכיבה כזו, זה היה היום הראשון מאז שהגעתי לניו זילנד שהייתי אסיר תודה עליהם- רכבנו דרך מסלול בוצי ויפה שהרגיש הרפתקני ומרוחק למדי, ולראשונה שמחתי על האופניים לי. תחושת השמחה התחלפה בהדרגה באומללות כאשר העליות המשיכו לטפס בחדות כלפי מעלה בדרכי עפר קשות ובעיקר הגשם פשוט לא הפסיק לרדת עלינו במהלך כל היום. יש מצב שזה היה הכי הרבה גשם שרכבתי בו ביום אחד, ובוודאי הכי הרבה שעות של רכיבה בגשם שעשיתי עד כה. בסופו של דבר נספגתי כולי, והגעתי אל נקודת הסיום רטוב קר ואומלל (ולמרבה הצער, לבד, כי דווקא בסוף היום, כשהכי הייתי צריך חברה לאומללות, איבדתי את ג'&א' באיזו עלייה ללא שוב). למרבה המזל, היו בקתות פשוטות אבל מוגנות מגשם בסוף היום, ויכולנו לייבש את עצמנו ואת האוהלים. הבקתות היו קצת יקרות (50 NZD, אם אני זוכר נכון), אבל בין להתארח בוורמשאוורס,  אצל חוואים אקראיים בדרך או בקמפינג החינמיים של ניו זילנד, יצא שבכל החודש שהייתי פה בניו זילנד, זה הלילה היחיד שבו שילמתי על לינה (ורק המקלחת החמה הצדיקה כל דולר).

כמה מילים על הגשם

אז קודם כל, מסתבר שנפלתי על על הדצמבר הכי רטוב שאנשים זוכרים פה. זה לא שיבש פה בדצמבר רגיל, בד"כ יורדים פה כמה עשרות טובות של מילימטרים, אבל באחד המקומות שעברתי בהם מדדו 105% גשם עודף בדצמבר הזה, וזה אפילו לא היה סוף החודש (194 מ"מ ב22 בדצמבר, ביחס ל94 ממוצע בחודש כולו). אחרי שנפלתי על אחד מגלי החום הכי קיצוניים שהיו בצפון איטליה, אני משער שנותר רק לחכות לאביב הכי קפוא בערבות מונגוליה. כיף עם שינויי אקלים! 

ובאמת, בימים האחרונים מתחיל טיפה להתבהר, אבל זה לא אומר שאני הולך לקבל שמיים נקיים בזמן הקרוב. עכשיו, אם יש מטח גשם קצר בצהריים זה לא נורא, נכנסים מתחת לעץ או סככה,  ומחכים בסבלנות שיעבור. אבל לפעמים הגשם לא נגמר, וצריך להמשיך לרכב. אז איך רוכבים בגשם.

אז בהנחה שרוב הציוד שלך עמיד בגשם (או מנוילן היטב) לכאורה התשובה היא "לשים את ציוד הגשם ולהמשיך לרכב". אני למדתי בדרך הקשה שחשוב להשקיע בציוד גשם טוב. אבל צריך להגיד- גם ציוד הגשם הטוב ביותר ייחדר אחרי מספיק שעות של רכיבה בגשם שוטף, זה פשוט ייקח יותר זמן מציוד גשם גרוע.

ובעיקר, לרכיבה עם ציוד גשם יש את החיסרון הברור- זה חםםםםם ובעיקר מייזע. בסוף, גם הציוד גשם הכי מתקדם go du זה לא בדיוק בד נושם, כי אם רטיבות היתה יכולה לצאת החוצה בקלות, היא גם יכולה להיכנס פנימה בקלות. הם יכולים לדבר עד מחר על כל מיני טכנולוגיות כמו גורטקס וכו', אבל בסופו של דבר מגיע הרגע שאתה צריך לבחור אם אתה הולך להירטב מבפנים או מבחוץ. 

אבל עם הזמן אני חושב שפיתחתי שיטה די סבירה להתמודדות עם גשם. בסוף זה בעיקר פונקציה של איזה סוג מזג אויר מחורבן אנחנו מדברים פה, ואיזו סוג רכיבה. אם למשל אני רוכב בגשם חורפי וקר במישור או בירידה, אני פשוט מתכסה כולי, ורוכב ככה לאיטי, מנסה להנות מהמצב כמה שאפשר. אבל אם אני מטפס עלייה ארוכה, ולא מדובר על סופת שלגים, אני מקפל את השרוול של המעיל גשם ואת החלק התחתון של המכנסיים ומשתמש בזרועות וברגליים שלי כצלעות קירור [לינק לעלייה בדולומיטים] (תמיד תקנו מכנסי גשם עם רוכסן לכל האורך, זה משתלם. אני אישית פותח את החלק התחתון ואז דוחף אותו לכיס דגמ"ח התחתון. לא בדיוק שיא הסטייל, אבל זה השלב שבו לא אכפת לי). כל עוד הליבה שלי נשארת יבשה (וגם הנעליים, כמובן. אלוהים ייברך את הגייטרים שלי, קנייה אקראית בגרמניה שהשתלמה להפליא), זה מה שחשוב, הידיים יכולות להירטב מבחינתי. השלב הבא הוא לפתוח את הheat dumpers – למעילי גשם חדשים יש מין רוכסנים צדדיים מתחת לבית שחי שנועדו לשחרר חום בלי להכניס מים. כמובן שאם אתה רוכב בגשם שוטף, זה אומר שפתחת חורים בהגנה שלך מהגשם, אז צריך לחשוב על זה קודם. אם עדיין חם לך, פותחים את הרוכסן הראשי, ואם עדיין חם, ובכן, זה אומר שחם מספיק כדי שהגשם יהיה מרענן ולא מקרר, וזה הזמן להוריד את המעיל. הבעיה עם הצעד הזה הוא שברגע שעשית את זה, די התחייבת להיות רטוב ליתר היום (אלא אם השמש יוצאת לאיזו שעה ומייבשת אותך), ואם נניח היום מתקרר ו/או אתה מסיים בירידה ארוכה, אתה מגיע רטוב, מקורר אומלל לסוף היום. וזה בדיוק מה שקרה באותו יום.

טימבר טרייל

אז אחרי מקלחת חמה מצב הרוח השתפר, בילינו ערב רגוע בבקתה, וייבשנו את עצמנו ובעיקר את האוהלים והציוד שלנו. יצאנו למחרת ליום וחצי במסלול הטימבר טרייל. זה מסלול שעובר דרך יער שבעבר נכרת לטובת עצים לבניה, אבל אחרי מאבק סביבתי עיקש של פעילים שפשוט עברו לגור על עצים וחיבלו בטרקטורים, נעשה משאל עם שהחליט לשמר את היער, וכעבור כמה שנים פרצו שם שביל אופניים והליכה מרשים ביותר. לאחר מכן פגשתי מישהו שאמר לי שכל העצים ביער שווים בערך 15 מיליון דולר, אבל ההכנסות מתיירות של רוכבים והולכים שעוברים בשביל הן 25 מיליון דולר בשנה, אז גם כלכלית זה השתלם.

וזו היתה רכיבה מרהיבה. הייתי אומר שאני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, אבל קשה להעביר בתמונות את התחושה של רכיבה במה שמרגיש לכל דבר כמו ג'ונגל. וזה פשוט היתה רכיבה כיפית, בנויה היטב, ושוב הרגשתי שהאופניים שלי בדיוק מתאימים לסוג הזה של הרכיבה.

כלומר, כמעט. כי במהלך השביל גיליתי שאחת הסיבות שקשה לי זה לא המשקל ולא הצמיגים, אלא כי יש לי חיכוך בגלגל האחורי. וזה היה ממש מרגיז. כי כל פעם שרכבתי, היתה תמיד איזו תחושה קלה של האטה, כמו אבן בנעל בזמן שאתה עושה טרק יפה. וזה קצת ביאס אותי, שגם באחד המסלולים הכי יפים שעשיתי, אני עדיין גורר את ההשלכות של הגניבה ושל ההחלטות שעשיתי אחרי כן.

עצירה

כעבור יום וחצי נהדר (היה ממש כיף לרכב עם אלכס וג'ורג'יה) נפרדתי מהם לשלום. הם מיהרו לפגוש את המשפחה של אלכס בואנגנואי, ואני תיכננתי להמשיך לטרק רגלי שלא היה טעם לעשות במזג האויר הצפוי להיות עוין, אז החלטתי לעצור לכמה ימים במקום התנדבות, או מה שנקרא woofing.

וופינג, למי שלא מכיר, זה מין קונספט של פשוט לבוא לעבוד בהתנדבות במקום כלשהו, ובתמורה אתה מקבל אוכל ולינה, ואת האפשרות פשוט לחוות מקום. הרבה פעמים זה חווה קטנה (ובמקרה של וופינג זה גם אמור להיות חווה אורגנית), אבל לפעמים זה סתם איזה מקום שצריך עזרה במשהו (בחיי שראיתי הצעה להיות בייביסיטר לכלבים).

אני הגעתי למקום שנקרא הטימבר-טרייל סנטר, שכנראה פעם היה מקום התנדבות אמיתי – הם היו עושים שם סדנאות לנוער בסיכון, עד כמה שהבנתי (עד שזה נעשה קשה מדי), ועכשיו זה בעיקר משמש כסוג של בקתה למטיילים בסוף הטימבר טרייל. אלא שהבעלים, מרטי וסילבי (ניו זילנדי וצרפתיה) נתקעו מחוץ לניו זילנד בשנתיים של הקורונה ולא הצליחו לחזור, וכל המקום די הוזנח והתדרדר. אז מאז שהם חזרו הם עובדים על לשפץ אותו מחדש (כדי למכור אותו ולחזור לצרפת), וזה מה שאני והחבר'ה עשינו. בכנות, כוופינג, זה היה די בולשיט – בעיקר תיקנו, סידרנו וניקינו דברים כדי שיהיה אפשר למכור את הנכס ביותר כסף (היה שלב שבו זרקנו קורות עץ ישנות שהיה צריך לפנות מהשטח לערוץ קטן בקצה השטח שלהם, וכששאלתי למה הם לא משתמשים בהם להסקה, הוא אמר שאלו עמודי טלפון ישנים, אז הם טבולים בארסן. אבל זה סבבה לזרוק אותם לנחל, אני מניח. מאוד אורגני). הבעלים היו נחמדים, ולמרטין היו מספר סיפורים מאוד מעניינים- הוא עבד ברוסיה בשנות התשעים תחת EBRD, הגוף שהיה אמור להעביר את מזרח אירופה מקומוניזם לשוק חופשי, עם תוצאות, איך לומר, מורכבות. הוא סיפר לי איך הדברים התרחשו בפועל, ודיברנו על זה שעם כל האוליגרכים והבלאגן שקרה במהלך ההפרטות האלו, מזרח אירופה לא קרסה לתוך מלחמות אזרחים מדממות, ואחרי השלושה חודשים שלי בבלקן, ברור לי שזה לא דבר של מה בכך. הוא גם היה בצעירותו פעיל סביבתי שהיה מעורב במאבק על היער שדרכו הטימבר טרייל עובר, ואפילו היה פעיל אופניים, והמשטרה שברה לו את האופניים באיזו רכיבת מחאה שהוא עשה על גשר אוקלנד (אם כי אני חייב לציין שהיתה לי הרגשה שאני צריך לקחת את הסיפורים שלו עם קמצוץ של ספק). באופן כללי, בעוד שהיו איזה יום-יומיים שמאוד שמחתי שאני לא בחוץ ורוכב, אבל תכל'ס רוב הזמן היה שמשי, מה שגרם לי לתהות אם העצירה הזו היתה הכרחית. התחושה שאני יותר סטטי מדינמי היתה לי קשה, ועם כל כמה שיש "סיבות", עדיין הרגשתי שאני לא מוצא את הקצב הנכון שאני צריך.

אבל במפתיע, דווקא היה לי כיף רוב הזמן מכיוון לא צפוי, שלא חשבתי עליו כשבאתי לשם, וזה האנשים האחרים שבאו לשם להתנדב. ביליתי את הארבע ימים האלו עם הלן, קאט ואואן (Eoin), בחורה אוסטרלית וזוג אירי משעשע להפליא, והיתה כימיה מאוד מוצלחת ומהר מאוד התחברנו לתוך שגרה נעימה של ארוחות ערב ומשחקי שולחן/ביליארד (זה בהחלט לא הזיק שקאט, כפרה עליה, אופה עוגות להנאתה). קאט ואואן נתקעו שם כי הואן שלהם התקלקל, והם חיכו שיתקנו אותו והלן סתם חשבה שזה יהיה מיקום טוב לצאת לטיולים באיזור, מה שלא היה בדיוק נכון. כולנו הסכמנו שמדובר בוופינג מאוד מוזר עם אנשים חביבים אך מעט משונים. בשלב מסוים גם הבנתי שלראשונה מזה אולי שמונה חודשים, אני נמצא בבית שבו אני לא אורח אלא שותף, וזה היה מרגיע בצורה שלא ציפיתי לה. ביום החמישי שלי שם אכלנו ביחד סעודת חג מולד מוקדמת, והיתה אחת הארוחות הטובות והכיפיות שהיו לי בטיול.

ולמחרת הגיע הזמן לצאת לדרך שוב, ולקוות לטוב, מבחינת מזג האוויר ובאופן כללי.