יצאתי לדרך ב-6 בדצמבר. הייתי כבד בציוד, אוכל ומחשבות, אבל לא הרבה אחרי שהצלחתי להימלט החוצה מהפרברים של אוקלנד והתחלתי לטפס על הגבעות של הונואה, ונזכרתי שגם אם דברים לא הסתדרו כמו שרציתי עד כה, אני עדיין אוהב לרכב על אופניים.
באחת העליות פגשתי רוכב אופניים צרפתי בשם לו, שרוכב גם הוא לאורך ה-Tour Aotearoa, מסלול אופניים שחוצה את ניו זילנד. הוא בהחלט בא עם סטאפ בייקפאקינג רציני, ורכבנו על אופניים ושוחחנו זמן מה. שמחתי עבור החברה, וכבר דיברנו על לעשות קמפינג ביחד, אבל מראש החלטתי לסיים מוקדם בגלל הברך (בשבילי, להתחיל חזק מדי זו דרך בטוחה לסיים מוקדם מדי), והוא רצה להמשיך, אז דרכינו נפרדו. קצת מאכזב, אבל זה חלק מהחיים בדרכים – הרבה היכרויות והרבה פרידות. זכיתי כפיצוי באתר קמפינג שליו לחלוטין עם נוף מקסים בגבעות (אם כי באופן טבעי זה הצריך לא מעט טיפוס). האתר כלל גם מחסה, וזה היה טוב, מכיוון שירד לא מעט גשם במהלך הלילה.
למרבה הצער, מזג האוויר לא השתפר משם. למחרת נאבקתי ברוח מזרחית בדיוק כשפניתי ישר מזרחה, ורכבתי באותו יום 50 ק"מ שהרגישו כמו 150. למרות שאני מנסה שוב ושוב, קשה להסביר איך להיאבק מול רוח נגדית במשך קילומטרים על קילומטרים זה משהו שמרסק את הנשמה. הכל קשה ולא כיף, ואתה פשוט שונא את העולם ומתחיל לפקפק למה לעזאזל אתה עושה את זה לעצמך. רוחות נגדיות הן השטן.
עם זאת, מצב הרוח התרומם בחזרה כשפגשתי את פיליס והארי, זוג מבוגר שגר בבית חווה מקסים מחוץ לנגאטה. באתי רק לשאול אם אוכל להקים אוהל בחצר שלהם, והם פשוט הזמינו אותי לישון בפנים, האביסו אותי באוכל ובאופן כללי היה לנו ערב נחמד ביחד. ניו זילנדים הם פשוט נחמדים.
למחרת היה עוד קרב נגד רוח נגדית, הפעם עם מעט טפטוף. לצידי הופיעה קשת מהממת כדי לפצות במקצת, אבל מצב הרוח שלי לא השתפר בהרבה – זה היה עוד מאבק קשה עם הרוח, ועם כל העננים האלה, גם לא היה הרבה לראות. הדבר המעניין היחיד ששבר את המונוטוניות המבאסת של היום היה לראות דגל ישראל מתנופף מחוץ לבית חווה אחר, וכשניגשתי לברר מה הסיפור, פגשתי את מייק, בחור יהודי גדול מידות ולב שעבר מאוקלנד לגור בכפר. לא ציפיתי לראות את הדגל הרשמי של עיריית ירושלים בסלון בחווה בניו זילנד. הוא נתן לי דבש, שלקחתי בשמחה, וגם ניסה לדחוף לי איתו איזה 100 דולר ניוזילנדי, אבל לזה כבר סירבתי בנימוס. בסופו של יום הגעתי לבית חווה אחר, למרות שהפעם לא הוזמנתי לארוחת ערב, ואת ארוחת הערב בישלתי בסככת הציפורים (לחוואי ההוא יש חיבה גדולה לתוכיים) כדי שהרוח לא תכבה לי את האש. אגב, אני מודה שזה היה טיפה מאכזב. אני יודע שזה מאוד מפונק מצידי, אבל זה היה די מזג האויר היה די גועלי בחוץ, ואני מניח שאני לפחות הייתי מזמין את עצמי פנימה, לפחות לבשל. איכשהו יצא שרק בלילה הזה, השלישי, התחוור לי שמזרן האוויר שלי מת, והגיע הזמן לקנות חדש (לא השתמשתי בו בשני הלילות הראשונים)
ביום הרביעי פניתי סוף סוף דרומה, אז לפחות הרוח הייתה באופן חלקי רוח צדדית, אבל זו לא הייתה נחמה גדולה, שכן משב הצד איים להעיף אותי מהאופניים באופן מתמיד, ובעיקר כי היום הזה כלל גשם רציף ודקיק מאוד שלא נפל עליי מלמעלה אלא יותר רוסס עלי כמו ספריי. ציוד הגשם שלי כשל במהרה והתחלתי להיות ספוג תוך זמן קצר.
לקראת הצהריים גיליתי שלא רק שזה לא עומד להשתפר, אלא זה עומד להחמיר הרבה יותר, והבנתי שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. למרבה הפלא, באמצע הכלום, היו מסומנים במפה מארחי Warmshower בשם לואי וסימון, ממש כמה קילומטרים לפני, ויצרתי איתם קשר. בסופו של דבר הגעתי לחווה שלהם ואירחה אותי אימא של לואי, קאטי, ובן זוגה, ברט. לי ולקאטי היה ערב מצחיק מאוד במהלכו דיברנו על החיים ורוח נגדית ("רוח רוח רוח רוח" כנסו לקישור, באמת). לאחר התלבטות מסוימת, החלטתי לסטות להמילטון ולתפוס מחסה לסוף השבוע עם עוד זוג מWS, דארה וכריס, ולמלא חוסרים בזמן שאני שם (מזרון וציוד גשם).
ואכן, את יום ראשון ביליתי בלעשות שופינג (אני שוווונננאאא לקנות ציוד. מה גם שידעתי מזה זמן שאני צריך לקנות ציוד גשם חדש, ופשוט איכשהו לא הבאתי את עצמי לזה) ולתקן איזו בעיה שגיליתי באופניים (הרגשות שלי לגבי הזוג החדש עדיין מעורבים). אבל ביום שני כריס ודארה, בנדיבות יוצאת דופן אפילו למארחי בוורמשאוורס, השאילו לי את הרכב השני שלהם (ה"POS car", כמו שכריס תיאר אותה), ואני הרהבתי עוז ונהגתי בכבישי ניו זילנד (הייתם חושבים שהאתגר המרכזי יהיה לנהוג בצד שמאל, אבל לא, הכי התקשיתי עם לאותת בלי להפעיל את המגבים קודם) למערות waitomo כדי לראות את התולעים הזוהרות שם. וזה היה מרהיב. מאוד ממליץ לעשות על זה גוגל, אבל על רגל אחת – בניו זילנד (ואוסטרליה) יש זן של חרקים שחלק ממחזור החיים שלהם הוא להיות תולעת (רימה, בתכל'ס) שזוהרת בחושך כדי למשוך חרקים שתעו בדרכם אל תוך המערה לקורים הליניארים הקטנים שלהם (זה לא קורי עכביש, זה פשוט חוטים) ואז לאכול אותם. כשתהיתי למה החרקים הנטרפים לא פיתחו רתיעה אבולוציונית מאור, המדריך שם אמר שכנראה החרקים פשוט חושבים שזה הכוכבים, וזו הדרך לצאת חזרה מהמערה החוצה. ומה אני אגיד לכם, כשאתה שט מתחת למושבה של אלפי תולעים זוהרות, זה כמו להתסכל למעלה אל שמי הלילה באמצע המדבר, ואז להכפיל את זה פי מיליון. זה באמת באמת עוצר נשימה. אגב, אין תמונות כי אסור לצלם בפנים.
הסיור הוא בתכל'ס די קצר, אז ניצלתי את היום להסתובב באיזור ולראות מפל, עוד מערה, נהר תת קרקעי שקרס להיות נהר על קרקעי מלבד חלק קטן של גשר וגם לבקר בsanctuary של חיות ניוזילנדיות, שם ראיתי טאוטארה (שזו *לא* לטאה), קאקות, שזו ציפור ליצנית להחריד, ואפילו קיווי, שאין מה לומר, זו פשוט ציפור חמודה ומגוחכת (רק אל תנסו ללטף אותה או משהו, היא גם תוקפנית לאללה). היה יום מוצלח למדי, אין מה לומר.
כריס ודארה היו באופן כללי מארחים נהדרים. כלומר, קודם כל, הסכימו לארח אותי בהתראה של רגע בסופ"ש משפחתי ממש עמוס עבורם. אבל מעבר לזה, היה לי פשוט כיף איתם – כריס ישב איתי על מסלולים ועם דארה היו לי שיחות אישיות מאוד מעניינות. כמו כן, יש בין שניהם והילדות 20 (!) זוגות אופניים, וזה כנראה בלי לספור את ה4 זוגות אופני קארגו שכריס מחזיק בשביל עסק השליחויות שלו. אנשים כלבבי.
למרות התיאורים היחסית חיוביים, אני חייב להודות שהתחושה היא שדברים לא ממש מסתדרים עדיין. מזג האוויר מרגיש כמו אצבע משולשת ענקית ומתמשכת – ימי שמש נעימים וחמימים כשאני עוצר בערים (שבוע שלם של שמש באוקלנד!), גשם וזלעפות ורוח אימתנית ברגע שאני יוצא החוצה, ללא סימן שזה הולך להשתפר. וזה לפני שאני מדבר על האופניים והיחסים המורכבים שיש לי איתם. עשיתי כמה החלטות גרועות והיה לי גם מזל די רע, בתהליך ההחלפה של הזוג שנגנב. רק אחרי שהגעתי לניו זילנד, גיליתי שהיו לי 2(!) הצעות לאופניים חלופיים מדהימים (אחד מהם לגמרי אופני חלומות) בחינם בתיקיית "בקשת הודעות" שלי בפייסבוק (תודה, מארק). אני עדיין מתרגל לאופניים החדשים, אבל אין דרך נחמדה להגיד את זה – הם פשוט לא טובים כמו הישנים (ואני לא אומר את זה באופן נוסטלגי, אלא בפרספקטיבה טכנית מאוד). ובכנות, אני עדיין עובד על לטפס מהבור שהייתי בו לקראת סוף החלק הראשון של הטיול (שמתישהו אני אגיע לכתוב על זה פוסט, אני מניח), ולמצוא שוב את הwanderlust שלי, ובעיקר, לבנות מחדש איזה מומנטום של תנועה. אני עדיין לא יצאתי מהמקום שבו מחכים, לא לגמרי.
אבל התמה שחוזרת על עצמה לאורך כל הטיול הזה היא שבעוד היקום ואני עובדים שעות נוספות כדי לדחוף לי מקלות בגלגלים, אני יכול לסמוך על בני אדם טובים שיעזרו לי לצאת מהצרות שלי. פיליס והארי, קתי וברט, דארה וכריס, וכמובן כריסטופר באוקלנד – אפילו היום המתיש ביותר קרבות נגד רוח וגשם לא יכול באמת לדכא אותך כשאתה פוגש רוחב לב ונדיבות אמיתיים. לא בהכרח נהניתי מהחוויה של להיות בניו זילנד עד כה, אבל נהניתי מאוד להכיר את הניו זילנדים.
יצאתי לשאוף קצת רוח 