טרם נחתתי בקונקשן לפני שהבנתי את הפשלה שלי באריזה (ראשונה מיני רבות)- פדלים. לא ארזתי את פדלים.
כן גבירותי ורבותי, במהלך הפאניקה של אריזת אופניים ראשונה לבדי בזמן מינימלי מדי, לקחתי את הפדלים לשטיפה (הניו זילנדים מאוד לא אוהבים שמכניסים להם לכלוך לאי שלהם), ולא החזרתי אותם לקופסה בשום שלב. שיט.
למזלי הייתי לפני הקונקשן בלוס אנג'לס ובזמן ההמתנה העליתי פוסט לקבוצת פייסבוק של רוכבי אופניים בניו זילנד, ושאלתי אם מישהו במקרה מגיע מחר לשדה תעופה באוקלנד ויכול להקפיץ לי פדלים. עוד לפני שעליתי למטוס כבר התחלתי לקבל תשובות והצעות, ולמחרת, בבוקר סגרירי למדי, פגשתי את ניק מחוץ לשדה התעופה, אליו הוא רכב במיוחד על האופנוע שלו להעניק לי פדלים. אני חושב שאי אפשר לבקש קבלת פנים מוצלחת יותר.
מצאתי פינה מוגנת מרוח (השמועות על עמדת אופניים מסודרת בשדה תעופה התבררו כמופרכות) וביליתי כמה שעות טובות בהרכבת האופניים, כולל פדלים. משם רכבתי אל תחנת הרכבת (כמה ק"מ טובים מהשדה, אין רכבת ישירה משום מה) ואל כריסטופר, המארח שלי באוקלנד מוורשאוורס.
כריסטופר הוא טיפוס מיוחד, ואחד המארחים הכי אהובים עלי בטיול הזה, ומצאנו הרבה מה לדבר עליו באופן טבעי, גם מתוך אהבה לאופניים (הוא ראש הסניף השכונתי של המקבילה של "אופניים בשביל אוקלנד" שלהם, וגם רכב לא מעט ברחבי האי), אבל גם מתוך זה שהוא בתהליך של התגיירות, אז תירגלנו גם קצת עברית 🙂 הוא היה מארח נפלא בכללי, ולגמרי היה סבבה עם זה ששרצתי לו בדירה חמישה ימים, ואני מאוד אסיר תודה שמכל המקומות נחתתי אצלו. אה, והנוף מהמרפסת היה אחד הדברים שאני אזכור מאוקלנד.
אין הרבה דברים אחרים שאני אזכור מאוקלנד, ותכל'ס אין לי הרבה מה להגיד עליה. עשיתי בה פחות או יותר מה שעשיתי ברוב הערים שהייתי בהן- סידורים וקניות (וכרגיל זה לקח הרבה יותר זמן והתלבטויות ממה שזה היה צריך לקחת, פלוס הדברים ששכחתי באנגליה), השתתפות בסיור הליכה וביקור במוזיאון. האמת שהסיור והמוזיאון היו שניהם מצוינים ולמדתי מהם הרבה, אבל נגיע אל זה מתישהו בהמשך. באוקלנד עצמה לא התאהבתי, מדובר בגדול במרכז עיר חביב עם אינסוף פרברים סביבו, ומבחינה אורבנית, ניו זילנד מזכירה יותר מהכל את ארה"ב (למעשה בויקיפדיה נכתב במפורש שהתכנון העירוני של אוקלנד מבוסס על זה של לוס אנג'לס, ושהן ערים תאומות. לא מחמאה גדולה בעיני). היו כמה שבילי אופניים לא רעים במרכז, אבל איזו רכיבה קהילתית קטנה שהצטרפתי אליה ככל הנראה עברה בכולם ויצאה אל מדבר הפרברים האינסופי והמעט מדכא.
במהלך הסידורים המשיך להתברר לי שהניו זילנדים הם פשוט אנשים נחמדים להפליא, והמקום שבו זה היה הכי בולט היה בחנויות האופניים שעברתי בהן, איפה שהם באמת יצאו מגדרם כדי לעזור לי. בהמשך הדרך, בהמילטון, חנות אחת אשכרה נתנה לי לעבוד עם הכלים שלהם (הרוטור של המעצור דיסק היה עקום, ולא היה מכונאי בחנות). וזה, ובכן, דבר שפשוט לא ייעשה באנגליה, שם חנויות האופניים הן בממוצע, איך לומר, מעט אנטיפתיות. זה בהחלט היה שינוי מרענן.
עוד שינוי מרענן היה מזג האויר, שהיה מהמם. אני לא זוכר מתי ראיתי כל כך הרבה שמש ברצף בפעם האחרונה, כנראה איפשהו בדרום צרפת, אם לא איטליה. לבשתי מכנסיים קצרים! שמתי קרם שיזוף! אחרי מזג האוויר הגשום הקר והסגרירי של אנגליה, זה היה שינוי נהדר. חבל שזה לא בדיוק החזיק מעמד.
וזהו, אחרי חמישה ימים הייתי מוכן לצאת לדרך ככל שהייתי יכול. היו הרבה לחצים וחששות מה צפוי לי בהמשך הדרך, אבל כמו תמיד, פשוט צריך לעלות על האופניים ולהתחיל לרכב, ומה שיקרה, יקרה.
יצאתי לשאוף קצת רוח 