אירופה

בין כל המדינות שעברתי בטיול עד כה, יש ישות מדינית אחת שליוותה את הטיול הזה מתחילתו עד סופו, לטוב ולרע. אי אפשר בדיוק להגדיר אותה כמדינה, לפחות עדיין לא, למרות שיש לה פרלמנט, ממשלה, מלא חוקים ועיר בירה (ארבע מהן, למעשה). ואני מדבר כמובן על האיחוד האירופי. 
למעשה, האיחוד האירופי עיצב לי על הטיול חודשים ארוכים לפני שבכלל יצאתי לדרך, כשבאתי לתכנן את המסלול שלי וגיליתי את הדבר שנקרא  "איזור שנגן", ובעיקר, את המגבלות שלי ביחס אליו. למי שלא מכיר, איזור שנגן הוא תת-קטגוריה של האיחוד האירופי, והוא בעצם האיזור שבו תושבי אירופה יכולים לנוע בחופשיות בלי להראות דרכון מצד אחד, ומצד שני, למי שאינו ממדינה חברה מותר לשהות עד שלושה חודשים בטווח זמן של חצי שנה. כשישבתי לתכנן את המסע זו היתה הפעם הראשונה שגיליתי שבכלל יש לי מגבלת זמן כזו, כי מעולם לא התכוונתי לנסוע לאירופה לתקופה ארוכה כזו. האיחוד האירופי הוא דבר מורכב, ומומלץ לראות את הסרטון של CPG grey כדי להבין קצת את הבלאגן הזה. למשל, לא כל החברות באיחוד גם עומדות בתנאים להיות חברות בשנגן – בולגריה וקרואטיה למשל עדיין בתהליכים לקבלה לאיזור שנגן (הסלובנים שהתארחתי אצלם בדרום סלובניה ממש מצפים שזה יקרה, כי כרגע יש להם גדר מאוד מכוערת על נהר יפה בינם לבין קרואטיה, והם מאוד מחכים לזה שהיא תעוף משם). מצד שני, שוויץ לא חברה באיחוד, אבל כן נמצאת בשנגן, כי אני מניח שכולם רוצים לעבוד או לבקר בשוויץ, ולשוויצרים זה גם מאוד נוח.

איזור שנגן עיצב לי את הטיול – העובדה שבולגריה לא נמצאת באיזור שנגן הובילה אותי לעבור מטורקיה דרכה ולא דרך יוון (שכן נמצאת בו), על מנת לא לבזבז "זמן שנגן" לפני שאני ממש חייב להיכנס אליו. למעשה תיכננתי את הטיול כך שכף רגלי תיכנס לאיזור שנגן רק בסלובניה. הכניסה שלי לאירופה באופן רשמי התחילה ב7 ליולי, כאשר חציתי את הגבול מצפון קרואטיה לסלובניה, והשעון התחיל לרוץ. 90 יום לאחר מכן הייתי חייב לצאת מגבולות האיחוד*, דבר שהציב בכל מקום שהייתי בו באירופה שעון חול קטן מעל הראש שלי, וגרם לי לשאול- האם אני רוצה להשקיע עוד יום של שנגן פה. 

* יצאתי אחרי 93 יום, אבל מאחר שיצאתי בצרפת, שידועים כבעלי גישה מקלה, ועל אופניים, לא עשו לי בעיות.

נתקלתי בהשפעות של איזור שנגן, ושל האיחוד האירופי, עוד הרבה לפני שנכנסתי לתחומו. החוויה הראשונה שלי מאיזור שנגן היתה בדמות של חבורה של רוכבים צרפתים שפגשתי בעיירה קטנה במונטנגרו, גמורים מעייפות, אחרי שהם רכבו יום שלם מבוסניה. מאחר שאני התכוונתי למחרת לחצות לבוסניה, שאלתי אותם איך היתה הרכיבה מHum, נקודת מעבר הגבול הקרובה, והאם הם רכבו דרך הקניון או דרך ההר. הם אמרו שדרך אף אחד מהם, הם עברו מ"פה", והצביעו על נקודה אחרת במפה. אני התלהבתי לרגע- יש מעבר גבול על הכביש הזה? זה יחסוך לי חתיכת סיבוב בדרך לסרייבו! והם ענו "מעבר גבול? מה הכוונה? פשוט רכבנו דרך הכביש מבוסניה למונטנגרו". וזה השלב שבו הייתי צריך לחבורה של אנשים בוגרים שכאשר חוצים ממדינה למדינה מחוץ לאירופה, צריך לעבור במעברי גבול ולהחתים דרכון. וזו לא הפעם האחרונה שהייתי צריך להסביר את זה לאירופאים.

עכשיו, כן, אפשר לצחוק על זה, ועל כמה זה נאיבי וזה, אבל קחו צעד אחד אחורה. מדובר באנשים שגדלו ביבשת שבה המשמעות של גבולות הפכה להיות אמורפית מאוד. לתקופה קצרה ומשוגעת בקורונה הם חזרו להיות דבר שקיים, אבל הכל היה משוגע בתחילת הקורונה. בבלקן טרחתי וצילמתי את האופניים בכל מעבר גבול אפשרי (חוץ מבHum, שמה שומרי הגבול של רפובליקה סרסבקה גירשו אותי לפני שהספקתי לצלם, נבלות), כי כל פעם זה ריגש אותי- עוד מדינה שחציתי באופניים.

אבל כשעברתי לאירופה, זה התחיל להיות מאוד מאכזב, כי פשוט לא היה מה לצלם. בין סלובניה לאיטליה עוד היה איזה שלט נחמד, אבל החל משם, היה לכל היותר שלט שהם ציינו את המהירות המותרת, וגם זה הרגיש כאילו הם עושים לי טובה. ברגע הראשון זה כל כך מוזר, לחשוב שאתה פשוט… חוצה, והנה עברת ממדינה אחת לאחרת, אבל בגבול השלישי זה כבר נהיה מובן מאליו. הנקודה היא שכשאתה מבין שזו התודעה שאנשים גדלים בה, ומשווה את זה לישראל, בה הגבול הוא לא רק מוגדר היטב, אלא גם לא משהו שאתה יכול לפספס, והכניסות והיציאות אליה ספורות, ובכן, אי אפשר שלא לקנא מעט בנאיביות הזו.

לאיחוד האירופי יש השפעה לא מעטה על הבלקן באופן כללי. בפוסט על בולגריה ומקדוניה דיברתי על איך העובדה שלאזרחי שתי המדינות האלו מותר לעבוד בקלות באיחוד די שואב החוצה את כל האוכלוסייה המשכילה והלא משכילה, מה שדי תוקע את המדינות האלו. מצד שני, השאיפה של מקדוניה ומונטנגרו להצטרף לאיחוד כן דחפה אותן קדימה לנסות לשפר את הסטנדרטים הממשלתיים שלהם, אם כי כיום יש איזושהי תחושה של ייאוש, של הרגשה שהאיחוד קצת איבד מהרצון שלו להתרחב למדינות חדשות, ושהן לעולם לא ייכנסו. וכמובן, כמו שכתבתי בפוסט על יגוסלביה, האיחוד כן מנסה להיות גורם מייצב שמונע מדברים להתדרדר לעוד מלחמה בבוסניה (ובקוסובו), בינתיים בהצלחה, אבל מי יודע אם זה יחזיק.

הניסיון למנוע עוד מלחמה היתה ההצדקה הבסיסית ליצירת האיחוד האירופי מלכתחילה, וספציפית עוד מלחמה בין גרמניה לצרפת. יצא לי לבקר במרכז המבקרים/מוזיאון של האיחוד האירופי בבריסל (אחד המוזיאונים הטובים להפתיע של הטיול), והאתוס שהם מציגים שם הוא פשוט – אחרי מלחמות עולם, מדינאים במערב אירופה החליטו שהדרך היחידה למנוע את הסבב הבא של שפיכות דמים (חשש שהרגיש להם ריאלי בהחלט באותה תקופה) היא להפוך את המלחמה הבאה לפשוט לא כדאית מבחינה כלכלית. ואני חושב שזה משהו שחשוב להבין על הסיפור של האיחוד האירופי – הוא סובב בעיקר סביב קו השבר בין גרמניה לצרפת, והניסיון לאחות אותו. אני אישית קורא לאיחוד כfranco-prussian friendship project (או הFPFP, בקיצור). ובאמת, שתיים מתוך 4 הבירות של האיחוד נמצאות בגרמניה וצרפת (פרנקפורט ובשטרסבורג, עוד עיר שלואי ה14 בא וכבש), והשתיים האחרות נמצאות על קו התפר שבין האיזור הפרנקי/לטיני לאיזור הגרמאני, בלוקסנבורג ובריסל*. במובן מסוים, זה לא כזה חשוב שבריטניה יצאה מהאיחוד- היא אף פעם לא באמת היתה החלק מרכזי בסיפור הזה.

למרות איך שתפסתי את זה בזמנו, היריבות בין צרפת וגרמניה היא לא איזה איבה עתיקת יומין (בטח לא בסדר גודל של האיבה הארוכההה שהיתה בין צרפת ואנגליה), בין היתר כי גרמניה, ואפילו פרוסיה, זו לא מדינה מאוד ותיקה. כן, פרוסיה נלחמה נגד צרפת במלחמות הנפוליאיוניות, אבל כל אירופה נלחמה נגד צרפת, זה לא היה אישי. סכסוך הדמים באמת מתחיל בfranco-prussian war ב1870, כשהפרוסים והצרפתים, אחרי שהם כן הצליחו להימנע ממלחמה במשבר לוקסמבורג כמה שנים לפני כן, חשבו כל אחד בנפרד שמלחמה קצרה ומוצלחת נגד השני תעזור להם לייצב את המצב הפוליטי בבית. ובכן, צד אחד צדק. פרוסיה הביסה את צרפת בקלות, ודרך זה הפכה סופית לגרמניה, פרוייקט חייו של ביסמרק. הצבא הצרפתי, לעומת זאת, הושמד, פאריס הושמה תחת מצור, וצרפת נאלצה לחתום על הסכם כניעה משפיל בורסאי, וזה השלב שהאיבה הצרפתית גרמנית הופכת להיות הרבה יותר אישית ומדממת. באופן מקרי לחלוטין, כמעט 50 שנה אח"כ, ב1918, הצרפתים יכריחו את הגרמנים לחתום על הסכם כניעה משפיל בארמון ורסאי גם כן, באותו אולם בדיוק, מעניין למה.

אחרי שמלחמת עולם שניה הראתה לשני הצדדים שאולי להשפיל את היריב שלך עד עפר אחרי ניצחון זו לא גישה מאוד… פרודוקטיבית, הם החליטו להקים את קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC). או במילים של רוברט שומן, שר החוץ הצרפתי באותה תקופה, ואחד מראשי הדוחפים להקמת הקהילה –  "make war not only unthinkable but materially impossible". איזור עמק הSaar, שנמצא במפגש הגבולות בין צרפת, גרמניה ולוקסנבורג ואיזור עמק הרוהר  (Ruhr), שנמצא קצת יותר פנימה בתוך גרמניה, היו איזורים עשירים במתכת ופחם, שני המנועים הכלכליים העיקריים של התעשיות באותה תקופה. כדי למנוע מהם להפוך לפרס מפתה למנצח של המלחמה הבאה, הם פשוט יצרו קהילה של 6 מדינות – צרפת, גרמניה, הבנלוקסיות (Benelux, כינוי כולל לבלגיה, הולנד (the Netherlands, בשבילכם) ולוקסמבורג) ואיטליה (שאיכשהו נדחפה פנימה), ובתוך קהילה הזו, הסחר בפלדה** ופחם הפך להיות חופשי – בלי מכסים, בלי גבולות- שוק פתוח ושקוף תחת רגולציה משותפת. הרציונל היה פשוט- ככל שהקשרים הכלכליים יהיו יותר עמוקים ומסועפים יותר, ככה הסיכוי למלחמה ילך וירד.

וזה עבד.  הECSC הלך וגדל, גם מבחינת כמות המדינות החברות בו וגם מבחינת תחומי ההתעסקות שלו (התחום הבא היה ניהול נושא האנרגיה האטומית, למשל). ויחד עם הצמיחה הכלכלית שהוא איפשר, הוא חיזק את הקשרים בין צרפת לגרמניה, ואפשר להגיד שעם כל הבעיות שלו, במשימה הכי בסיסית שלו, האיחוד הצליח מעל ומעבר – אף אחד לא יכול לדמיין היום מלחמה בין שתי המדינות האלו (סביר להניח שאפשר להצביע על עוד כל מיני גורמים, כמו המלחמה הקרה, ועדיין).

עם השנים, ככל שנהיה ברור שלהצטרפות לאיחוד יש הרבה יתרונות כלכליים, עוד ועוד מדינות ביקשו להצטרף, ומהצד השני, גם האינטרס הפוליטי והכלכלי של האיחוד היה לגדול, אז הוא גדל ודי מהר (יש כאלה שיגידו שהוא גדל מהר מדי, ואולי היה צריך לחשוב פעמיים לפני שצירפו את יוון לגוש היורו, למשל, או את הונגריה באופן כללי). האיחוד היום מתמודד עם לא מעט בעיות – כלכלה, אקלים, פליטים ועוד אלף ואחת בעיות – אבל הבעיה הבסיסית שלו תמיד תהיה להגדיר מהו האיחוד האירופי ומה מגבלות הכוח שלו. זו תמיד הדילמה של איחוד מול עצמאות- לקבוצה תמיד יהיה יותר כוח להשיג את הדברים שהחברים שלה רוצים, בין אם זה לצוד חיות גדולות בסוואנה או להתארגן כמפלגה פוליטית שדוחפת אג׳נדה מסוימת, או קואליציה של מדינות שמתאחדות למטרות הגנה או סחר. אבל האינדיבידואל שמצטרף לקבוצה, כדי לקבל גישה לכוח הזה, חייב לוותר על חלק מהאוטונומיה שלו לקבל החלטות בעצמו. וזה בדיוק המתח של האיחוד האירופי – המדינות החברות בו מרוויחות גישה חופשית לשווקי האיחוד ולתנועה חופשית בו, אבל בתמורה צריכות לוותר על חלק מהריבונות שלהן – sovereignty vs prosperity. פתאום הן צריכות לפעול לפי חוקים שנקבעים בפרלמנט שיושב בריסל (או בשטרסבורג לפעמים) ולא בפאריז, רומא או וינה. יש הרבה מרמור בחלקים נרחבים של אירופה על ״שלטון הפקידים בבריסל״***.

אני אישית חושד שהצרה הבסיסית של האיחוד היא פשוט הזמן שעבר. הECSC הוקם על ידי דור של מדינאים שחוו באופן ישיר את הזוועות של שתי מלחמות עולם, והאמין שחייבים לעשות דברים אחרת, ויכול היה לשכנע את הציבור בנראטיב הזה, כי גם הציבור עבר את אותן מלחמות. גם הדור הבא, שהמשיך בתהליך של ההפיכה של הECSC ל-EU, חווה ברובו את מלחמת העולם השניה. הדור הנוכחי באירופה פשוט לא זוכר איך נראית מלחמה על אדמת אירופה****, אז קשה לו יותר להבין למה בעצם הוא משלם מיסים לעוד ממשלה (או ליתר דיוק למה הממשלה שלו מעבירה מהמיסים שלו לממשלה של האיחוד), וקשה יותר לחקלאי צרפתי/פולני/קרואטי להבין למה אסור לו להשתמש בחומרי הדברה מסוימים כי חבורה של אנשים, שרובם הגדול בכלל לא צרפתים או פולנים או קרואטים, אמרה שאסור לו (והחוקים של האיחוד נוגעים לכל תחומי החיים, מן הסתם). שגשוג כלכלי הוא תמריץ משמעתי ודבק חזק, אבל בלי האמונה בחשיבות של האיחוד כגוף ששומר על יציבות פנים אירופית, קשה יותר להחזיק את הדברים ביחד.  החזון המקורי של האיחוד היה ליצור מעין ״ארצות הברית של אירופה״, מדינת על עם הרבה אוטונומיה לכל חברה בו, אבל כרגע זה לפעמים נראה שהמאבק הוא לא להתקדם לשם אלא לא ליסוג אחורה. 

אבל גם לא קל יהיה להשיג את זה לאחור בצורה משמעותית. כן, הונגריה ופולין עושות הרבה רעש בקצוות, ואולי בשלב מסוים ילכו מספיק רחוק ויפרשו, אבל אני אישית מתקשה לדמיין מדינות מרכזיות באיחוד פורשות – האיחוד עשה בדיוק את מה שהוא היה אמור לעשות, ויצר קשרים כלכליים וחברתיים עמוקים מדי מכדי שיהיה קל לחתוך אותם בקלות.  נראה שבאתרי ההימורים איטליה מובילה כמועמדת הבאה לפרוש (ולוקסמבורג אהובתי נמצאת במקום האחרון : ), אחרי הבחירה של ראשת ממשלה מהימין הקיצוני, אבל יש לי הרגשה שברגע שהצעירים באיטליה יבינו את מה שצעירי בריטניה הבינו מאוחר מדי – שהמשמעות של פרישה מהאיחוד היא שהם לא יוכלו ללכת ללמוד או לעבוד בשוויץ, גרמניה או לוקסמבורג וכו׳, מה שרבים מהם עושים כיום – הם ישרפו את רומא (ואני יכול לדמיין שגם בדרום טירול, עם החיבור לאוסטריה והתלות בתיירות, זה לא יעבור בקלות). וזה לפני שאני מדבר על האינטרסים הכלכליים העצומים שמעורבים פה, מחברות בינלאומיות שעובדות עם רגל אחת באיטליה ורגל אחת באוסטריה, ועד לחקלאי שיצטרך לשלם מכס כדי לייצא את היבול שלו לצרפת או כדי לייבא דשנים מגרמניה. איטליה כנראה תהפוך לעוד כאב ראש לאיחוד, עם ממשלה יותר אנטגוניסטית ואירוסקפטית, אבל עדיין בתוך האיחוד, והאיחוד ישרוד [עדכון משנה אח"כ -לא רק שאיטליה לא הולכת לשום מקום, הממשלה האיטלקית הרבה יותר ידידותית לאיחוד מהצפוי] .

.
ואישית, אני מאוד מחזיק לו אצבעות. אם אני נניח צריך לבחור ממשלה עולמית שנשלטת על ידי אחד מהגושים הגדולים- סין, רוסיה, ארה״ב או האיחוד האירופי, אני חושב שדי ברור שעולם תחת סין או רוסיה יהיה מקום מזעזע, כל אחת בדרכה המיוחדת, וגם עולם תחת שליטה אמריקאית לא יהיה להיט גדול (נשק לכל ובריאות לאף אחד! יי-הא!).  האיחוד האירופי הוא היחיד מביניהם שמציג איזה אתוס או חזון שאני יכול להזדהות איתו, של איזשהו סט ערכים דמוקרטי וליברלי ושל ניסיון להוריד חומות וגבולות במקום להגביה אותן. אז שיהיה לו הרבה בהצלחה.

הערות שוליים

*לוקסנבורג היא בחירה סה"כ די מוצלחת לבירה – עיר בינלאומית חזקה ומתפקדת היטב, שמשלבת בתוכה גם גרמנית וגם צרפתית (אם כי עם השתלטות פרנקופונית הדרגתית), אבל העובדה שבריסל היא הבירה המרכזית של האיחוד היא… מוזרה. כאמור, מדובר בעיר שלא רק לא בדיוק מתפקדת מבחינה עירונית, אלא גם מופרדת למדי בין הואלונים לפלמים – לא בדיוק סמל של ״איחוד״. אבל בלגיה, יחד עם לוקסנבורג, היתה במדינות המייסדות של האיחוד האירופי, אז היא קיבלה בירה, ואין ספק שהיא בהחלט מייצגת בתוכה את הקונפליקט בין האיזור הפרנקופוני-לטיני לאיזור הגרמני (הולנדית, ובהתאמה גם פלמית, הן שפות מערב-גרמניות, בהגדרתן). ואם יש שתי מדינות שבבירור היה להן רק מה להפסיד מעוד סיבוב נוסף של מרחץ דמים אירופי – זו בלגיה ולוקסמבורג, שתקועות על הגבול בין האיזור הגרמני לצרפתי.

**אני מוצא בזה משהו פואטי שהסחר בפלדה היה אחד הבסיסים ליצירת הECSC והאיחוד האירופי. לא רק שהשליטה עליה כמשאב היתה תמריץ לסכסוכים, אלא שנראה לי שאין חומר או משאב שמייצג יותר את המלחמה המודרנית מאשר הפלדה (רובים, כדורים, טנקים, מטוסים וכו׳), אז זה שפלדה הפכה להיות כלי ליצירת גשרים בין מדינות זה די יפה (וכשחושבים על זה, על השטרות של היורו מודפסים גשרים. המ.). חשבתי בזמנו שגם האטומיום, הפסל העצום של מולקלת ברזל שנמצא בפאתי בריסל, הוא רפרנס לתרומת הברזל ליצירת האיחוד (שהבירה שלו, כאמור, בבריסל), אבל לא מצאתי לזה סימוכין.

***זה מרמור לא לגמרי מדויק, כי לאיחוד האירופי יש פרלמנט שנבחר באופן ישיר על ידי כל אזרחי המדינות שחברות באיחוד, ולמעשה יש בו מגוון של מפלגות, משמאל סוציליסטי עד עד לימין שמרני, וכולל לא מעט יורו-סקפטים ששואפים לבטל מבפנים כמה שיותר מהסמכויות של האיחוד. הבחירות לאיחוד אלו הבחירות הדמוקרטיות הכי רחבות היקף במערב מבחינת מספר מצביעים, שניות בעולם רק לבחירות בהודו. למעשה האיחוד פועל כמו כל מדינה, עם רשות מחוקקת, רשות שופטת ורשות מבצעת, והיו מקרים למשל בהם הפרלמנט לא אישר למועצת האיחוד (רשות המבצעת) את התקציב שהם הציעו. זה לא התחיל ככה, בהתחלה האיחוד היה פשוט מנוהל על ידי נציגי ממשלות שמונו ישירות על ידי המדינות החברות (בחלק מהפורומים אלו פשוט היו שרי החוץ/אוצר של כל ממשלה שנשלחו לשבת ביחד), אבל נראה שהם הבינו שאם הם רוצים שהאיחוד יהיה באמת גוף פאן אירופי, חייב להיות פרלמנט אמיתי, וב1979 נבחר הפרלמנט האירופאי הראשון. אז זה בטוח לא שלטון פקידים, אבל צריך להגיד שחלק גדול מהעבודה של האיחוד הוא יצירת נהלים בירוקרטיים אחידים לכלל החברות, בכל תחומי החיים, אז בהחלט יש הרררבבבההה עבודת פקידות מעורבת. ֿֿאגב, השפה שבה הדיונים בפרלמנט מתקיימים היא אנגלית, למרות שנכון להיום, אין אף מדינה דוברת אנגלית באיחוד. אני בטוח שזה מאוד משעשע את הבריטים.

****אני אישית סקרן לראות ממרחק הזמן מה המלחמה באוקראינה תעשה לתפיסה של האיחוד האירופי של עצמו, האם זה יהיה גורם מאחד או מפורר. בבוסניה שמעתי טענה שדווקא המלחמה באוקראינה נתנה איזה בוסט לאיחוד האירופי כגוף, כשפתאום כל המדינות התאחדו סביב הנושא של אוקריאינה ושמו את המחלוקות בצד (מה שחיזק את המעמד של הhigh commissioner בבוסניה).  אני לא מספיק עוקב בשביל להגיד כמה זה היה נכון אז, ואם זה נכון היום

סיום

אז זהו. הגיע הסוף של החלק הזה של הטיול, ומחר אני עולה על מטוס ויהיו לי שני אוקיינוסים לחצות כדי לכתוב איזה סיכום של כל מה שקרה לי בחצי שנה ומשהו האחרונה. יש הרבה מה לומר, לא בטוח איך לומר אותו.