הולנד!

אחרי לוקסנבורג, רכבתי דרך מזרח בלגיה אל עבר הולנד. אני מקווה לחזור אל בלגיה בפוסט הבא, אז לא ניכנס פה לפרטים יותר מדי. אבל בשלב הזה, אם לא הייתי טורח להסתכל במפה מדי פעם, בלב ה"עתיק" של איחוד האירופי, כבר ממש לא היו כמעט אינדיקציות שאני חוצה בין מדינות, מלבד שורה של עמודונים היסטוריים בין לוקסנבורג לבלגיה.

את הגבול בין בלגיה להולנד חצינו על מעבורת, ראשונה מיני רבות (בשלב הזה רכבתי עם ג'ואנה, ידידה מהאקוטופיה שגרה בבלגיה. אקוטופיה זו קבוצה אנרכיסטית שרוכבת ברחבי אירופה מדי שנה, ואני באתי להצטרף כדי לראות כמה חברים וגם מה העניין, והכרתי שם קבוצה מאוד מעניינת של אנשים, ודרך שונה לחלוטין להתנהל בקבוצה. הייתי כותב על אקוטופיה יותר, אבל דניאל כבר כתב על זה מלא (1,2,3), אז תקראו אצלו). בכל מקרה, בתור מדינת רוויות תעלות ומים, אתה נתקל בלא מעט מעבורות מקומיות. לא פעם אפליקציית הניווט שלי (בשלב הזה התחלתי להשתמש בmapy.cz, שהיא טובה יותר מmaps.me) אל נהר, ואני ברגע הראשון מתבלבל ותוהה איפה לעזאזל הגשר, רק כדי למצוא מעבורת קטנה, לפעמים בתפעול עצמי.

מאסטריכט

העצירה הראשונה שלי בהולנד היתה במאסטריכט, שם חברה סידרה לנו מקום בסקווט הראשי של מאסטריכט, הlandbouwbelang (או הLBB, בקיצור). סקווטינג (squatting), למי שלא מכיר את המושג, הוא הפעולה של להיכנס באופן לא חוקי (או חוקי למחצה) לבניין נטוש ולגור בו. ברחבי העולם זה לרוב נעשה מתוך עוני וחוסר ברירה, כי זה או זה או לחיות ברחוב, אבל באירופה הרבה סקווטים הם גם חלק מתפיסה פוליטית והופכים למרכזים של תרבות אלטרנטיבית (כמו למשל "המפעל" בירושלים, שהתחיל כארגון שנקרא "בית ריק", שיצר אירוע סקווטינג שנתי שנדד ברחבי ירושלים). בליון, כחלק מהאקוטופיה, חנינו בסקווט מהסוג הקלאסי, בניין נטוש שנכנסו אליו 48 מהגרים מגינאה (ואירחו אותנו בחצר, עם העכברושים והכל). הLBB לעומת זאת בהחלט היה סקווט מהסוג השני. זו ממגורת חיטה ישנה ונטושה על שפת נהר הMeuse* שכבר 20 שנה מהווה סוג של המרכז התרבותי האלטרנטיבי המרכזי (אני מודע לאוקסימורון פה) של מאסטריכט. מעבר לקהילה של הדיירים שגרה בו, מארח שלל יוזמות תרבותיות וחברתיות, כמו סטודיואים של אמנים, הופעות, מסיבות, בנק מזון, סדנאות בישול טבעוני, חקלאות עירונית ועוד. למרות שהמקום עדיין שומר על האסטתיקה של סקווט קלאסי, זה מקום די מסודר – יש אתר אינטרנט, יש ישיבות דיירים,  חדר אורחים (שם אנחנו התארחנו), חדר כושר ואפילו סאונה DIY (!).

היחסים של הLBB עם עיריית מאסטריכט הם מורכבים ונראה שלמרבה הצער, הLBB יגיע בקרוב לסוף דרכו- שינויים בחוקים שנוגעים לסקווטים בהולנד יחד עם יוזמה לבנות בנייני דירות על המאס (הLBB יושב במקום מאוד מרכזי) כנראה יביאו לפינוי שלו בשנה הקרובה. שזה עצוב מאוד, אבל 20 שנה is a good run לסקווט. אני חושב שעירייה חכמה יותר היתה מכירה בערך התרבותי שהמקום מביא לעיר, ואולי היתה מוצאת איזה פתרון עבורו, אבל נראה שמהסיבות שלהם, זה לא הכיוון.

מאסטריכט עצמה היא ממש מעניינת- היא עיר אוניברסיטה די רצינית, מקום ההולדת של היורו ונחשבת לעיר "הנהנתנית" של הולנד ( או כמו שהם קוראים לזה – the burgundy lifestyle). דרומית לה נמצאת מערכת מנהרות משוגעת, שהיא למעשה מחצבה תת קרקעית בת מאות שנים (200 ק"מ של מנהרות!), ששימשה לאורך השנים גם למגורים, מסתור, חקלאות פטריות ולהסתיר טנקים וציורים של רמברנט מהגרמנים. וכמובן, גם את מאסטריכט לואי ה14 בא וכבש.

הערות שוליים

*או כמו שקוראים לו בהולנדית- המאס, וזה מן הסתם המקור לשם של העיר ."טריכט" זו התגלגלות של המילה בלטינית לחצייה של נהר (אותה מילה שהתגלגלה למילה trajectory באנגלית), מה שהיה קל לעשות באיזור הזה, וזו בערך הסיבה שהתפתחה שם עיר.

איידהובן – טק, סמים וכנסיות ריקות

אל איידהובן הגעתי באחר צהריים שמשי, הראשון מזה כמה ימים טובים, ופגשתי את המארח שלי לאותו יום, סר פטריק סטיוארט, אה, כלומר, הנק, שישב ושתה בירה עם חבר שלו האנס על מדרגות של  כנסייה לשעבר.

אני חושב שהמשפט ששמעתי הרי הרבה בהולנד היה המשפט "המבנה הזה היה פעם כנסייה, אבל עכשיו הוא  X" כאשר X יכול להיות בניין מגורים, פאב, משרדים,  גיי-באר, חנות ספרים (מרהיבה) או מקום לעשות מסיבות רייב (רוטרדם 3>). במקרה הספציפי של הכנסייה לשעבר שהנק ישב מחוצה לה, מדובר בחדר כושר. ממקדש האל למקדש הגוף, אם נרצה להיות פואטיים (יש לי עוד הרבה קלישאות כאלה, אבל אני אחסוך ממכם). יש לציין שכן יש קפלה (=חדרון) קטן בכניסה שעדיין משמש את החמישה אנשים שעוד מגיעים להתפלל.

צרפת נחשבת ה"רפובליקה החילונית" באירופה, אבל מבחינת הצבעה ברגליים, ההולנדים אפילו יותר חילונים מהם, עם פחות מ5% מהם שמבקרים בכנסייה פעם בחודש (בניגוד ל6% מהצרפתים שמבקרים פעם בשבוע). עוד מאפיין של ההולנדים, לפחות לדבריהם, הוא שהם מאוד, אהמ, מוכווני יעילות ורווחים, ובעוד שכנראה שמספר הכנסיות הריקות במדינות השכנות לא קטן בהרבה, מישהו אמר לי שבהולנד זה פשוט חבל בעיניהם שהבניינים האלו יעמדו ריקים וללא שימוש.

איידהובן עצמה היא כנראה אחת הערים העשירות בהולנד- זו העיר שבה חברת פיליפס נולדה והיא עדיין נחשבת Philips -town, ויש לה מגזר הייטק משגשג. בראש מגזר ההייטק הזה עומדת ASML, שעבורי, בתור מי שעבד בתעשייה של ייצור שבבים, היא מעניינת במיוחד. בלי להיכנס לפרטים יותר מדי טכניים, תהליך ייצור שבבים מורכב מהרבה מאוד שלבים מסובכים להחריד, ו-ASML מייצרת את המכונות שאחראיות לשלב הכי מסובך, הליטוגרפיה, שבעצם מהווה את צוואר הבקבוק הטכנולוגי הכי משמעותי בתהליך המיזעור (כלומר השיפור) של השבבים. לרוב החברות בתעשייה הזו יש תחרות, וכמעט כל מכונה היא ברת תחליף במכונה של חברה מתחרה (חוץ מהמכונה שאני עבדתי עליה, האמת). גם בתחום של הליטוגרפיה יש כמה חברות מתחרות, אבל אף אחת מהם לא יודעת לעשות את מה שASML יודעת, מבחינת הטכנולוגיה. הם נמצאים הרבה יותר קדימה מכל היתר, מה שהופך אותם לסוג של מונופול, ומאפשר להם למכור מכונות שעולות כמו 3 מטוסי קרב כל אחת. האנס, חבר של הנק, הוא פעיל רציני במרד ההכחדה, ואני אמרתי לו (בצחוק! בצחוק!) שאם הם באמת רוצים לעשות משהו משמעותי, שיפוצצו את ASML, וזה יעצור בחריקת בלמים את תעשיית השבבים (שהיא, אגב, אחת התעשיות הכי מזהמות שיש).

ואם כבר מדברים על א' שינויי ייעוד של מבנים וב' דברים לא חוקיים, מסתבר שתעשייה לא הרבה פחות גדולה מ ASML ופיליפס באיידהובן היא תעשיית סמים הלא חוקיים הסינטטיים שמיוצרים באיזור הזה של דרום הולנד. הנק סיפר לי שזה בדרך כלל מיוצר בכל מיני חוות יחסית נידחות שאתה ממש לא רוצה להתקרב אליהן, או בגאראז'ים, אבל לפעמים יצרני הסמים לוקחים איזה זוג תמים למראה שישכור בית רגיל, במזומן, ואז המאפיה לוקחת את הבית הזה, gut him והופכת אותו למעבדה לבישול סמים לאיזה חצי שנה בלי שהבעלים ידע מזה. הבעלים מגלה רק אחרי שהמשטרה פושטת על הבית ו/או שהם בורחים משם, ונשאר עם בית מפורק. יש גם לא מעט מקרי רצח או סתם "תאונות עבודה". הרבה פחות משעמם באיידהובן ממה שחשבתי!

אוטרכט-אמסטרדם-האג

מאיידהובן המשכתי לאוטרכט, שנחזור אליה בהמשך, ומשם לאמסטרדם. אין לי שום דבר מעניין להגיד על אמסטרדם שאתם לא יודעים, ותכל'ס את רוב הזמן שלי שם ביליתי עם אצל זוג שהכרתי בדרום אמריקה בזמנו והיה כיף למדי ולא עשיתי יותר מדי. משם רכבתי בגשם שוטף להאג, כולל ביקור לחוף הים הצפוני, שם יכולתי להגיד לראשונה שחציתי את אירופה!

בהאג העברתי ערב משעשע עם טים, בחור הולנדי ויקינגי למראה שרכב מהולנד לסינגפור לפני כמה שנים (עם איזה קפיצה או שתיי בדרך). המעניין בסיפור שלו הוא שבין היתר, הוא גם מאובחן כאוטיסט (אם כי, ואני אומר את זה כמישהו שמבין באופן אפסי באוטיזם, ככל הנראה בתפקוד די גבוה). הוא אמר שהאתגר העיקרי בלטייל כשאתה אוטיסט הוא לקבל החלטות, כי אתה כל הזמן מנסה לעשות אופטימיזציה להחלטות שלך. אמרתי לו שאו שזו בעיה אנושית רחבה יותר ממה שהוא חושב, כי גם אני חווה את זה כל הזמן, או ש, ובכן.

רוטרדם

מהאג רכבתי לרוטרדם, כנראה העיר האהובה עלי בהולנד. רוטרדם, מעצם מושבה על גישה מאוד נוחה גם לנהרות אירופה (עוד שפך של הריין) וגם לאוקיינוס האטלנטי, היתה במשך מאות שנים עיר נמל גדולה, שער הכניסה לאירופה של כל סחורה אפשרית. למעשה, הנמל של רוטרדם היה במשך שנים ארוכות הנמל הגדול בעולם. הוא עדיין הנמל הגדול באירופה (עם אנווטרפן במקום שני), אם כי ב2004 הוא איבד את הבכורה העולמית וכיום הוא באיזה מקום 14, אחרי כל הנמלים בסין וביתר המזרח. בתור היותה עיר נמל, היא תמיד היתה עיר של עובדי צווארון כחול מצד אחד (אמירה נפוצה היא 

"Money is earned in Rotterdam, distributed in The Hague and spent in Amsterdam".)

 ומצד שני סבלה מתדמית sketchy  של עיר קצת מסוכנת.

במלחמת העולם השניה הגרמנים הפציצו לרוטרדם את הצורה באופן שאולי היה מקרי* וחירבו לחלוטין את מרכז רוטרדם, וההולנדים נכנעו מיד אח"כ. ואם זה לא היה מספיק גרוע, אחרי המלחמה העיר תוכננה מחדש בסגנון יותר "אמריקאי", עם כבישים רחבים יותר (אבל גם מדרכות רחבות יותר), ועד היום רוטרדם נחשבת לקצת יותר ידידותית לרכב וקצת פחות לאופניים בסטנדרטים הולנדים (שכמו בהאג, זה עדיין מאוד מאוד ידידותי ביחס לכל מקום אחר בעולם).

מה שכן, ההפצצות ששיטחו את מרכז העיר ההיסטורי, יחד עם התכנון המודרני, כנראה תרמו את המאפיין הכי מפורסם של רוטרדם- הארכיטקטורה המודרניסטית שלה. קשה להסביר מה הקשר הישיר, אולי הטאבולה ראסה הזו עודדה אותם לנסות שם דברים חדשים, ויכול להיות שההולנדים פחות סנטימנטלים ממדינות אחרות ששיחזרו את הערים ההיסטוריות שלהן די במדויק (כמו נניח ורשה), ואולי זה בכלל ההשפעה של בית הספר לאדריכלות שיושב בדלפט הסמוכה והוציא כמה מהסטארקיטקטים הידועים בעולם, אבל כך או כך רוטרדם, מבחינה אדריכלית, שונה באופן רדיקלי מכל עיר הולנדית אחרת, ומלאה בארכיטקטורה מאד ניסיונית (לפחות בחוויה שלי). רוטרדם היא המקום שבו הרבה חברות אדריכלות בינלאומיות גם יושבות וגם עושות קצת ניסויים וshowcasing. חלקם מוצלחים יותר, חלקם מוצלחים פחות, אבל כשאתה מסתובב ברוטרדם, ובכן, תמיד מעניין בעיניים. כתבת פרופיל על אחד מאדריכלי העל שיושבים ברוטרדם, נפתחת באמירה –
 If you put the last 50 years of architecture in a blender, and spat it out in building-sized chunks across the skyline, you would probably end up with something that looked a bit like Rotterdam
וזה נשמע פחות או יותר נכון.

אבל הדבר האהוב עלי ביותר ברוטרדם, שאותו למדתי מ-מוויס (Mewis), המדריך בסיור הליכה שעשיתי שם (שגם הוא נמנה מבחינתי היה בטופ 5 של הסיורים שהיו לי בטיול) הוא המוטו העירוני שלהם – Sterker door strijd, או באנגלית – Stronger through struggle.
המוטו הזה  אומץ אחרי מלחמת העולם השניה, ואין ספק שזה משתקף היטב בהיסטוריה של העיר (ולא רק במלחמת העולם השניה). אני כמובן מזדהה עם זה באופן אישי, אתה לא יכול לצאת למסע ארוך על אופניים ולא להזדהות עם זה ברמה הפיזית והמנטלית. אבל כמו שמוויס אמר (שגם לו יש סיפור אישי שמשקף את זה), אני חושב שכולנו, או לפחות רובנו הגדול, עברנו שלב כזה או אחר שהיינו צריכים להיאבק בקושי כזה או אחר, אבל מהצד השני של זה יצאנו חזקים יותר או חכמים יותר. אני לא חושב שזה נכון באופן אבסולוטי, לפעמים לדרוך בקקי זה רק לדרוך בקקי, וזה מסריח ולא לומדים מזה כלום. אבל באופן כללי, כן, אני חושב אנחנו טובים יותר לא למרות הקשיים שניצבו בפנינו, אלא בגללם.

הערות שוליים

*זה קצת מורכב אבל לפי ויקיפדיה, הגנרל הגרמני בשטח הציע לצבא ההולנדי להיכנע, אבל לא חתם על הצעת הכניעה בעצמו, אז הגנרל ההולנדי לא קיבל אותה כי הוא חשב שזה לא רציני, ובינתיים חיל האוויר הגרמני לא בדיוק קיבל את ההודעה שהוא אמור לחכות עד שיסתיים המו"מ ופשוט הגיע. החיילים הגרמנים על הקרקע היו אמורים לירות נורים אדומים כדי לאותת לטייסים שהמו"מ עדיין מתנהל, אבל הם לא היו במקום המתאים כדי לירות אותם, או לפי גרסאות אחרות, עננות כבדה ועשן הסתירו את הנורים, והמטוסים רוקנו את תכולתם על רוטרדם. זה נשמע קומדיית טעויות אם זה לא היה טרגי. מצד שני, טענה לא פחות סבירה היא שבעוד שהמפקד בשטח לא היה מעוניין בהפצצה הזו, הרמן גרינג, שהיה מפקד חיל האוויר הגרמני בשלב הזה, רצה להעביר נקודה לגבי מה הם יעשו למי שלא ייכנע מיידית.

אופניים בהולנד!

כן, נו, חשבתם שאני לא אכתוב על אופניים בהולנד?

אז אחרי שהסיור בברן היה כזה הצלחה, שאלתי את אייל סנטו, האיש והקישורים, אם הוא במקרה מכיר אנשים מעניינים בהולנד שיכולים להיפגש איתי.

וכמובן שהוא מכיר.

אז היתה לי את הזכות לבלות כמה שעות טובות עם רוקסנדרה אלאניי ( Ruxandra Aelenei) באוטרכט ועם אריק טטרו (Erik Tetteroo) בהאג. שניהם עובדים כיועצים בנושאי תחבורה ומוביליות וגם קולגות בAmsterdam University for Applied Sciences, שם הם מרצים על הנושאים האלו. בקצרה, מדובר באנשים שמבינים עניין. וגם יצא לי לרכב כמה מאות קילומטרים ברחבי הולנד, וזה, ובכן, תענוג גדול בפני עצמו (כשלא יורד גשם)

אוטרכט

אז בואו נתחיל מאוטרכט.

אוטרכט היא אולי עיר האופניים הטובה בעולם. אומרים שכרוניגן, בצפון הולנד, היא אפילו טובה יותר, אבל לא הייתי שם כדי לשפוט (כרונינגן גם קטנה יותר). מה שבטוח, לעמוד בשעת העומס ברחוב Smakkelaarskade, בסמוך לתחנה המרכזית, רחוב האופניים העמוס בעולם, ולראות את כמויות הרוכבים שעוברות שם, ובכן, עבורי זה היה מפעים לא פחות מכל פסגה מושלגת שראיתי בדרך. השביל שמוביל לצומת הזו הוא שביל דו כיווני ברוחב של 4 מטרים, וגם הוא בקושי מכיל את כמויות הרוכבים שעוברות שם (קפצו לחצי השני של הסרטון הזה). המסות הקריטיות הכי גדולות שיצא להשתתף בהן היו בערך מה שעובר בצומת הזו בשני מופעי רמזור. למעשה, איתרע מזלי והייתי בהולנד בזמן יום שישי האחרון של החודש, מתי שבכל רחבי העולם יש מסות קריטיות. כלומר, בכל העולם מלבד הולנד, כי פה, כמו שהם אומרים בעצמם, כבר לא צריך רכיבות מחאה, אז פיספסתי עוד מסה קריטית באירופה (אבל השלמתי בלונדון!).

התחלנו את הסיור באיזור התחנה המרכזית, ישר מחניון האופניים הגדול בעולם – 12,500 מקומות חנייה. מאחר שברמה הפרקטית זה מחולק לכמה קומות ומלא חללים קטנים, הוא פחות מרשים ויזואלית מבחניון האופניים בתחנת הרכבת בהאג, למשל, שהוא חלל אחד גדול ורחב ידיים (אפילו שהנפח שלו קטן בהרבה, משהו כמו 5,000 מקומות), אבל הוא הרבה יותר מרשים בכל מובן אחר – מספר החניות, כמויות הרוכבים שיוצאות ונכנסות כל דקה, ובעיקר- הפונקציונליות. החניון של אוטרכט הוא מאוד מאוד פונקציונלי- אתה נכנס ברכיבה רציפה משביל האופניים שמחוץ לתחנה היישר אל מקום החנייה שלך. ההליכה לרציפים יותר ארוכה מזו של ברן, אבל אנחנו מדברים פה על סדרי גודל אחרים. יש חניון פתוח לציבור וחניון מאובטח בתשלום, שהרבה מקומות עבודה מממנים לעובדים שלהם. בחניון המאובטח, בניגוד לאינטואיציה, אין שער בכניסה (רק מעבירים כרטיס מגנטי על קורא), אלא רק אדם שבודק את הכרטיס שלך ביציאה. המחשבה היא שעם כמוית הנכנסים מדי דקה, כל עיכוב היה יוצר פקקים בכניסה, ואנשים היו מפספסים את הרכבת, אבל בדרך החוצה זה אנשים קצת פחות בלחץ וזה תכל'ס. לכאורה אתה יכול להיכנס עם זוג אופניים אחד ולצאת עם אחר, אבל הכל שם מצולם ומתועד, ובפועל זה כנראה לא דבר שקורה.

רוקסנדרה גם הדגימה לי איך היא משתמשים כמו שצריך במתקן דו קומתי, ואני מודה שהאנטי שלי למתקן הזה מעט ירד. זה סיפור פחות מסובך ממה שחשבתי אם אתה יודע את הטכניקה הנכונה.
אוטרכט היא בלב של רשת הרכבות של הולנד, ואנשים שמגיעים לאוטרכט באופן יומיומי  מכל האיזור על מנת לעבוד (היא אמרה לי כמה אנשים עוברים בתחנה מדי יום. אני לא זוכר את המספר, אבל הוא עצום). אלו שזו היוממות הקבועה שלהם משאירים פה אופניים נוסף, בנוהל ההולנדי הידוע. אבל לטובת אנשים שצריכים להגיע לאוטרכט לאיזו פגישת עסקים מזדמנת, הרכבת מחזיקה מערך של אופניים להשכרה שאתה לוקח ב4.15 יורו ליום, עושה איתם את כל מה שאתה צריך בעיר, ומחזיר אותם חזרה לתחנה. בלי מתקני עגינה, בלי איזון ביקושים, יש רק מקום אחד שאתה לוקח ומחזיר- פשוט וחכם.

משם המשכנו לצד השני של התחנה, לעבר גשר הולכי רגל שחצה את מסילת הרכבת מדרום. מסילות רכבת זה תמיד נושא אמביוולנטי בערים אירופאיות – מצד אחד העובדה שהרכבת נכנסת אל העיר הופכת אותה להרבה יותר אטרקטיבית ככלי תחבורה, ומצד שני, המסילות תמיד יוצרות איזשהו חיתוך במרקם האורבני בכל מקום שהן עוברות. ולכן מעברים וגשרים שחוצים את המסילות הם מאוד חשובים (זו גם הסיבה שכ"כ הרבה רוכבים עוברים בסמאקלארסקדה, זה אחד המעברים היחידים באיזור שחוצים את המסילה).

אבל הגשר הספציפי הזה נוצר בצורה… שונה. כי בצד אחד שלו יושב בנק גדול בשם Rabobank בנק שנולד באוטרכט, וכשהוא התחיל לעשות קולות של "אני חושב על לעבור לאמסטרדם", עיריית אוטרכט נכנסה איתו למו"מ, ואחד הדברים שהיא הבטיחה זה לבנות גשר שיחבר את הבניין אל מרכז העיר, איפה שכל המסעדות שאפשר לאכול בהן ארוחת צהריים. הדבר השני שהיא נתנה לו זה אישור לבנות את החניון הפרטי היחיד שיש במרכז אוטרכט. אז… לא יודע מה להגיד על זה. היכולת שלהם כגוף פיננסי ומעסיק גדול לכופף את העירייה מצד אחד יצרה עוד מעבר להולכי רגל, ומצד שני יצרה עוד חניון. כנראה שזה בכל זאת net positive.

אבל הכוח של כסף גדול לא נגמר בעצם יצירת הגשר. באמצע הגשר היו חללים קטנים ולא ברורים, שהסתבר שהם נועדו להיות פירים למדרגות ישירות לרציף (עם מכונות בדיקת כרטיסים). אלא שהמעבר הזה היה מעביר תנועת הולכי רגל משמעותית שעוברת היום דרך קניון שיושב מול התחנה המרכזית, שמתחילה להיות עמוסה למדי. אלא בעלי הקניון, שהם תאגיד משפחתי עצום בהולנד, מאוד התנגדו, ועיריית הולנד החליטה שאין לה כוח למאבק כרגע עבור שיפור מתוכנן שאף אחד לא יודע עליו (קל לקחת את מה שאנשים לא יודעים שנלקח מהם), ולא יצרה את המדרגות. אבל היא כן יצרה את הפירים לטובת התרחבות עתידית, כשהמעבר הקיים כבר יהיה קטן מדי.

משם רכבנו למרכז העיר. דבר מגניב שהיא הראתה לי זה שהם החליטו להצר את הכבישים למינימום האפשרי במרכז העיר. עכשיו, מאחר שיש הרבה חנויות במרכז העיר, וחנויות צריכות אספקה, המשמעות היא שצריך כביש רחב מספיק כדי לאפשר לשתי משאיות לעבור אחת מול השניה. אלא שזה דבר שקורה אחת לשעה במרכז העיר, ואם ככה, לא יפלו השמיים אם משאית אחת תעלה על המדרכה לרגע עם גלגל אחד כדי לעבור. וכדי לאפשר את זה, הם יצרו את המדרכות שסמוכות לכביש עם אותו חוזק מכני של הכבישים, ועשו את המדרכות מאוד נמוכות, כדי להקל את זה. וזה יצר כבישים קטנים ונעימים יחסית (ללא פס הפרדה באמצע, כמובן), שבו כולם מרגישים בבית.

אני חושב שהדבר שהכי הדגים כמה אוטרכט נמצאת הרחק בעתיק הוא הרחוב שבו הם ביטלו שביל אופניים. ברחוב , אבל הוא היה שביל סטנדרטי, של מטר וחצי, ולא הכיל את התנועה של הרוכבים. אז הם ביקשו להפוך את זה מרחוב עם שביל אופניים ל"רחוב אופניים", רחוב שבו שרכבים הם רק האורחים ואסור להם בשום צורה לעקוף אופניים, וככה להכיל את התנועה של האופניים. וזה מראה כמה הולנד היא עשר שלבים קדימה. באמת לא בטוח שיש לנו מה ללמוד ממנה, כי אנחנו צריכים קודם להגיע לשלב של ברן או משהו.

היה עוד דבר שהרגשתי שאי אפשר ללמוד מהולנד וזה היחס להולכי רגל. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, להיות הולך רגל באוטרכט זה פי עשר יותר טוב מלהיות הולך רגל בכל מקום בישראל. אבל באופן ברור, האופניים מגיעים מעל כולם, כולל הולכי רגל. באיזורי הפרברים קודם יהיה שביל אופניים, שיעוצב כשביל אופניים. הולכי רגל (המעטים עד לא קיימים שאשכרה ילכו שם) יוכלו להשתמש בו, אבל זה שביל אופניים. גם בעיר עצמה, שביל האופניים יהיה רחב מהמדרכה באופן ברור. רכבים צריכים לתת זכות קדימה להולכי רגל, זה יסומן כמעבר חציה, אבל אופניים לא, ולא תמיד יהיה מעבר חצייה, ויהיה ברור לכולם שיש לאופניים זכות קדימה. יש גלאי אופניים שמאפשרים גל ירוק בצמתים, אבל לא בטוח שיש כאלה להולכי רגל. כן צריך להגיד שמרכז העיר לרוב הוא איזור שמוכרז להולכי רגל, ובשעות מסוימות אין כניסה לרוכבים (אפשר להוליך אופניים), אבל ברחבי העיר, האופניים הם המלך. ואני מודה שזה הפריע לי. אני מחזיק בתפיסה שהולכי רגל צריכים להיות בראש סדר העדיפויות, ועד כמה שאני אוהב אופניים, זה מוזר לי שהם מקבלים עדיפות מוחלטת.

כשרכבנו במקבילה שלהם לפארק המסילה, והיה שם שביל רחב ומדרכה צרה מדי מכדי ללכת אחד לצד השני, הערתי על זה לרוקסנדרה,  היא אמרה משהו על זה שפשוט רוב האנשים רוכבים, אז זה לא מפריע לאף אחד, ואנשים לא מתלוננים. עכשיו, הטיעון של "הרוב קובע" הוא טיעון שאני לא אוהב, כי נניח כיום בישראל, רוב האנשים נוהגים, אבל ברור לנו שאי אפשר להחליט החלטות תחבורתיות לפי הנתון הזה, כי זה לא בר קיימא. אבל מצד שני, אופניים זה כן בר קיימא, וזה נראה שזה עובד להם. זה מעלה את השאלה האם באמת יש עדיפות מהותית להליכה רגלית על פני רכיבה על אופניים, או ליתר דיוק, האם יש הבדל מהותי בהתנהלות. גם רוכבי אופניים יכולים לעצור למפגשים אקראיים (קצת פחות, אבל יכולים), לתמוך בעסקים קטנים ולשהות במרחב יחסית בקלות. הורים עם עגלות? בקושי ראיתי בהולנד, כולם כולם כולם עם קארגו בייקס מלאים בילדים, אפילו עצרתי לצלם אישה דוחפת עגלה ברוטרדם כי זה היה מראה כ"כ נדיר. בעלי מוגבלויות? ראיתי פה כיסאות גלגלים ממונעים שמשתלבים היטב בשבילי האופניים. זה בתכל'ס הרבה יותר נגיש וזול מרכב להרבה נכים. מבוגרים? ראיתי קשישים בני 70-80 פלוס רוכבים שם, מי שמסוגל ללכת שם עדיין מסוגל לרכב.

כמובן שבישראל לא הייתי מעתיק את הגישה הזו בשום צורה נכון להיום, זה לא יעבוד ולא יהיה הוגן. ואני חושב שזה בין היתר עובד בהולנד כי ברוב הרחובות יש חתך רחוב נדיב שמאפשר לתת גם וגם וגם, ואני מרגיש שבישראל יש פחות מקום לחלק, ואי לכך צריך לתעדף. אבל אם אני מסתכל על אוטרכט כאפשרות עירונית, אני לא חושב שזו אפשרות רעה.

האג  

בהאג פגשתי את אריק בבוקר של יום גשום למדי, אבל נראה שאת ההולנדים גשם לא יותר מדי מרשים. אריק אמר שהנתונים מראים שהחורף מספר הרוכבים בהולנד לא יורד באופן משמעותי, משהו בסביבות ה10%. וזה בניגוד לברן, שם הוא נחתך בחצי. אני מניח קור וגשם זה לא בעיה משמעותית כמו שלג.

איך שנפגשנו ראינו צוות של העירייה מפנה אופניים נטושים ממתקני חנייה. אנשים נוטשים אופניים על ימין ועל שמאל, ועיריית אמסטרדם למשל מפנה מדי שנה בין 40 ל50 אלף זוגות אופניים. בעבר היו שולחים אותם לאפריקה, אבל הסידור הזה משום מה נפסק.

האג באופן כללי יותר ידידותית לרכב פרטי מאוטרכט או אמסטרדם, אבל זו עדיין עיר הולנדית והולנד מרגישה בטוחה לחלוטין גם במקומות שאין שביל, כי פשוט אין הרבה רכבים ברחובות. וגם כשיש, ובכן, זה התחושה היא שונה- בסוף רוב הנהגים פה הם גם רוכבי אופניים, והגישה שלהם לרוכבים היא אחרת (אם כי לא של כולם). היה מקום שבו הנתיב בצומת נפסק, ואנחנו היינו צריכים להמשיך ישר, ושאלתי אותו איזה הגנה יש לנו מפני רכב שפונה ימינה. הוא אמר שהנהנגים פשוט יודעים להסתכל, וזה נכון. חלק מתשתית האופניים בהולנד נמצאת בראש של אנשים, וזו כבר תשתית שקשה הרבה יותר להעתיק או לבנות מתשתית פיזית.

ובאמת, בשלב הזה אין שום מחסום בטיחותי שמונע מאנשים להשתמש באופניים, ואחד הדברים ששאלתי את אריק מה בעצם משאיר אנשים ברכבים, ומה אפשר לעשות כדי לגרום להם לעבור לאופניים או לתחב"צ. התשובה הראשונה, באופן לא מפתיע, היא "סטטוס ונוחות" והתשובה השניה גם לא מפתיעה- "להוריד את רמת השירות לרכב" (כי להעלות את רמת השירות לאופניים כבר אי אפשר). והם עושים גם את זה- סוגרים רחובות ונתיבים, מצמצמים/מייקרים מקומות חנייה אנד אול דאט ג'ז.

באופן כללי יצא לי לדבר עם אריק קצת יותר על נושאי המאקרו, ואחד הדברים המעניינים היו סטנדרטיזציה. כל התשתיות בהולנד נראות די זהות אחד לשניה (ולא הסלט המוזר שאנחנו רואים בישראל, כשבכלל יש משהו) – כל השבילים מסומנים באדום, הצמתים בנויים באופן די זהה וכן הלאה. שאלתי אותו אם קיים מסמך הנחיות ממשלתי כמו שקיים בישראל, והוא ענה לי שלא, ולמעשה, עד לא מזמן, (ב2015!) היה רק בנאדם וחצי שהתעסקו באופניים במשרד התחבורה ההולנדי. מה.

כן כן, כל מהפכת האופניים בהולנד צמחה מהערים עצמן, מהשטח. משרד התחבורה ההולנדי בעיקר התעסק בכבישים, רכבות, נמלים ותעלות, והשאיר לעיריות לפתח את השבילים, וזה בדיוק מה שהן עשו. וזה מפתיע פעמיים, גם מעצם מהאדישות של הממשלה ההולנדית ברמה הלאומית, אבל גם כי התשתית ההולנדית נראית כל כך אחידה, שזה נראה מתבקש שיש פה תכנון ריכוזי כלשהו.

אבל כאמור, אין מסמך הנחיות ממשלתי לתכנון תנועת אופניים, יש את CROW. מה זה CROW? ובכן, כדי לשאוף לשפר את התשתיות שלהם וללמוד אחד מהשניה, הם יצרו ארגון לא ממשלתי (וחצי מסחרי) בשם CROW שאיגד את כל הbest practice הקיימים ויצר ככל הנראה את המדריך הטוב בעולם לתכנון שבילי אופניים.

כיום יש צוות שלם במשרד התחבורה שאחראי על התחום (14 איש, עדיין לא הרבה), אבל לשאלת הקהל, מי דוחף יותר את נושא האופניים, המדינה או הרשויות/שטח, התשובה היא די חד משמעית. 

והדברים עדיין עולים מהשטח. ערים מנסות עיצובים שונים  של תשתיות אופניים, ומשתפות ביניהן איזה עיצוב עובד יותר טוב. ניקח לדוגמא את צומת ה"בננה", סוג חדש של תכנון שהם מנסים עכשיו. הם בעצם חותכים חתיכה מהמדרכה באופן שיאפשר ליותר רוכבים לחכות בפנייה מבלי להפריע לתנועה של רוכבים שבאים מנגד (כן, צרות של הולנדים)

זה לא משהו שהוכתב על ידי איזה מסמך הנחיות, אלא משהו שעלה מהשטח, ועכשיו מנסים אותו בכמה ערים, ואם זה יעבוד טוב, יעתיקו אותו ליתר הערים. אותו סיפור לגבי מעבר החצייה המעוקם, שמאפשר ליותר רוכבים להתחיל לרכב ביחד באופן יעיל בצומת, או איך מעצבים "רחוב אופניים" (רחוב שבהם הרכב הפרטי הוא רק אורח, ואסור לו לעקוף רוכבי אופניים) עיריות מנסות דברים חדשים ולומדות זו מזו.

משהו שהפתיע אותי היה שראיתי הרבה יותר כפתורי לחיצה בצמתים ממה שהייתי מצפה, וכפתורי לחיצה זו לא בדיוק עירוניות משובחת בעיני. כן צריך להגיד שבמקומות רבים יש לכאורה כפתור לחיצה, אבל בפועל יש חיישן שמזהה את הרוכב עוד לפני שהוא מגיע לצומת, ודואג להחליף לו את האור לירוק, ובימי גשם רוכבי אופניים מקבלים עוד יותר עדיפות. ועדיין, יש מקומות עם מיעוט תנועת הולכי רגל ו/או אופניים, שאם לא תלחץ, האור לא יתחלף, כי חשוב להם שתנועת הרכבים תהיה יעילה.

ואני חושב שאם להסתכן בהכללות תרבותיות פה, זה חלק מגישה ההולנדית לתחבורת אופניים – יעילות. כמו שאמרתי קודם, ההולנדים הם אנשים שמחשיבים מאוד יעילות וניצול נכון של משאבים. ההולנדים התחילו את מהפכת האופניים שלהם בשנות השבעים, ויש הרבה גורמים שהביאו לזה – מספר ההרוגים בתאונות דרכים, משבר האנרגיה, הרצון לראות ערים נעימות יותר, ועוד. אבל יש לי תחושה שהאימוץ הנרחב של אופניים ככלי תחבורה ברמת הערים לא נבע לא רק בגלל שתחבורת אופניים זה בטוח יותר, או סביבתי, או בריא, או זול*, אלא גם כי הערים בהולנד הבינו שבאופן כללי, זו הדרך הכי יעילה להניע אנשים בעיר. כשהאופניים זה לא האמצעי הכי יעיל בסיטואציה מסויימת, אז הם לא מקבלים עדיפות (להלן כפתורי לחיצה בכבישים ראשיים ללא הרבה תנועה, או איזורי הולכי רגל במרכז הערים). אבל ככלל, כן, אופניים זה באמת כלי יעיל.

הערות שוליים

* צריך לציין שנראה שהשיקול הסביבתי כן מתחיל בשנים האחרונות לשחק תפקיד משמעותי יותר ברמה של קובעי המדיניות, והשיקול הכספי, ובכן, ההולנדים מעידים על עצמם בכל הזדמנות שהם מאוד, אה, חסכנים, אז ברמת האדם הבודד השיקול הכלכלי יכול להיות שכן השפיע

לעזוב את הולנד

הולנד היא לא מקום מושלם. יש להם לא מעט בעיות להתמודד איתן – פשיעה, סמים, פערים חברתיים, מורשת קולוניאלית בעייתית מאוד (כמו שאמר המדריך בהאג, הולנד לא יצרה את סחר העבדים הטרנס אטלנטי, אבל היא בהחלט תיעשה (industrialized) אותו). מזג האויר שם בחורף מדכא במיוחד (או, כמו שמישהו אמר לי, אין מזג אויר בהולנד בחורף, מדובר על חודשים ארוכים של אפור רציף ובלתי משתנה), וכמובן לא ברור איך מדינה שנמצאת בחלקה הגדול מתחת למפלס הים תתמודד עם שינויי האקלים. ועדיין, זו מדינה מאוד מרשימה, וכנראה אחד המקומות הטובים ביותר לחיות בהם באירופה.

אני אישית מאוד התקשיתי לעזוב את הולנד. אחת החוויות הכי טובות שלי בטיול היה יום רכיבה שמשי ויפה בין אייהובן לאוטרכט, כשהבנתי שרכבתי עכשיו 100 קילומטרים בלי פעם אחת להרגיש מאוים, או אפילו דרוך*. החוויה שלי כרוכב אופניים ברחבי העולם משתנה ממקום למקום, ויש מקומות שמרגישים מפחידים יותר (שלום לך האנוי) ויש מקומות שמרגישים מפחידים פחות, אבל אתה תמיד צריך להיות עירני ולצפות סיכונים. בהולנד ההרגשה היא שאפשר לרכב בעיניים עצומות לפעמים, ועדיין הכל יהיה בסדר. ולחזור מהולנד למציאות (במקרה הזה – בלגיה) היה די מבאס. אבל אין מה לעשות, ממשיכים הלאה.
ובפוסט הבא- חוזרים לבלגיה, או כמו שידידה טובה כינתה אותה – the fucked-up Netherlands, ובעוד שאני מאוד מחבב את הבלגים, ואת בלגיה, אני יכול להבין את התיאור הזה. אח, איזה בלאגן משובח היא בלגיה.

הערות שוליים

* אחת המחשבות שהיו לי באותו יום היתה שהפער בין החוויה הרגילה שלי כרוכב אופניים, של דריכות כללית והערכת סיכונים מתמדת, לחוויה שלי בהולנד, של פשוט לעבור במרחב ולרכב בלי שום מחשבה ודאגה, הוא קצת אנלוגי לפער בין החוויה של נשים במרחב הציבורי (או באופן ספציפי, בטיול אופניים) לחוויה שלי כגבר באותו מרחב. זה לא שזה פחד ואימה מתמידים, לא ברכיבת אופניים או כחוויה של אישה, אבל תמיד יש צורך להיות "עירני" לסביבה שלך, ולא לשקוע רק בתוך העולם שלך או בחוויה עצמה. מן הסתם שהייתי מודע לפער הזה לפני כן, יצא לי לדבר עם כמה נשים שמטיילות לבד (או סתם חיות בעולם הזה). אבל פתאום להרגיש כמה זה משחרר וקל לא להיות "עירני" כל הזמן, ולהבין שהרבה נשים לא ממש יכולות לחוות את השיחרור הזה כשהן מסתובבות לבדן בעולם, על אופניים או סתם ככה – ובכן, זה היה שונה, ומבאס. עצוב שאנחנו לא טובים יותר מזה.