איטליה

כשאני מסתכל על הטיול שלי, איטליה היתה מקום שלא נהניתי ברובו, ושאחרי הבלקן, הרגישה קצת כמו נפילה מסוימת בטיול. לקח לי קצת זמן לנסח לעצמי למה אני מרגיש ככה, וזה יהיה החלק הראשון של הפוסט. אבל כמובן שזו לא היתה חוויה אחידה, ואיטליה גם כללה הרבה רגעים ממש טובים, כולל אחד השיאים הכי משמעותיים של הטיול הזה, אז מי שפחות בקטע של לשמוע אותי מתלונן, יכול לקפוץ לסוף ולראות תמונות מהדולומיטים, כי באמת מהמם שם.

לפעמים אתה לא

אני חושב שהגדרה סבירה של המושג "אכזבה" הוא פער שבין הציפיות שלך למציאות בפועל. והציפיות שלי מאיטליה היו פחות או יותר כאלו – אחרי חודשיים ומשהו בהרי הבלקן, ציפיתי להגיע צפון איטליה, להנות סופסוף מהכושר שבניתי בחודשיים האלו ולדהור בקלילות מעיר לעיר דרך המישורים של עמק הפו רבתי, תוך כדי שאני שותה קפה טוב, אוכל אוכל איטלקי לספוג מלא היסטוריה רומית ואיטלקית, ובעיקר להכיר את צפון איטליה ואת הסיפור שלה באופן בלתי אמצעי, כי בסוף הסיפור של המקום הוא מה שמעניין אותי. אז מה השתבש?

רכיבה דרך העתיד האקלימי

הפער הראשון היה החלק של לדהור ברחבי צפון איטליה. כי איכשהו הצלחתי להיכנס למקום הכי נמוך וחם במהלך המסלול שלי בדיוק באמצע גל החום ההיסטורי של יולי 2022, רגע אחרי שביליתי בהרים של קרואטיה וסלובניה (בסלובניה, כמה ימים לפני כן, עוד חטפתי מכת ברד משוגעת), ורגע לפני שעליתי לאלפים. אם להיות הוגנים, גם ביוני ובאוגוסט היו כמה גלי חום, אבל זה של יולי היה אולי האכזרי שבהם. וחברים, זה היה אכזרי למדי. רכבתי מדי יום בחום של מעל 40 מעלות. היה לי כמה ימים חמים למדי בקרואטיה, בדרך להרים, אבל אז לפחות יכולתי להתנחם שאני בדרך למעלה, ושם יהיה קריר יותר, כפי שאכן קרה. במישורים של איטליה לא היה לאן לברוח. הייתי מתחיל לרכב בהקדם האפשרי, שבע בבוקר אם הייתי מצליח לצאת בזמן, רוכב כמה שיותר עד לשעת הצהריים, לפני שהחום היה מסיג אותי לתוך בית קפה מקומי, כי פשוט לא היה אפשר להמשיך יותר. הייתי מבלה שם  את ה"שעות החמות", מחכה עד שיהיה שפוי לצאת החוצה, אבל כשהייתי יוצא החוצה באיזור 16, הייתי מגלה שלא, לא שפוי יותר, זה עדיין מזעזע. ועדיין הייתי צריך לצאת לרכב את יתר הקילומטרים שנותרו לי, כי אי אפשר לישון בבית קפה. זה השלב שבו באמת רציתי למות. גם כשהתארחתי אצל אנשים, ובטח כשישנתי באוהל, החום לא הרפה.

בנוסף, מהר מאוד גיליתי שמישורים זה משעמם. יום בלי עלייה הוא יום בלי עלילה. היום הראשון באיטליה היה הכי גרוע, כי הוא כלל רכיבה על כבישים עוינים, דרך נוף משעמם, וכאמור חום ולחות איומים. היום הזה כתוב ביומן שלי תחת הכותרת "רכיבה בבית השחי של איטליה".
אז כבר על ההתחלה, החלק של להנות מלרכב במישורים, די הלך קאפוט.  אני לא חושב שמסע אופניים צריך להיות כל הזמן כיף, בבירור שזה סוג אחר של כיף*. אבל אני לא מאמין שזה צריך להיות סבל, ולרכב באיטליה במהלך גל החום היה די בלתי נסבל, ואפילו להסתובב בערים ולעשות קצת sight-seeing היה פשוט לא כיף.

לדאגלאס אדמס יש ספר מצוין שנקרא last chance to see, שבו הוא הולך לראות חיות בסכנת הכחדה. כדרכו של אדמס, זה ספר חכם, ומצחיק ועצוב ויפה (ומומלץ). וזה ביטוי שעבר לי בראש כשהתחלתי לתכנן את המסע. כשמסתכלים על המגמות האלקימיות, ברור שחלק מהדברים שאני רוצה לראות אולי לא יהיו שם, או יהיו ברי רכיבה, בעוד כמה שנים. אני מרגיש שבצפון איטליה קיבלתי טעימה מהעתיד לבוא**. צאו לטייל, יש דברים שלא יהיו בקרוב.

הערות שוליים

*באחד הספרים האהובים עלי, Eiger dreams של ג'ון קראקובר, שהוא אוסף של מאמרים על הרים ואנשים, הוא מתאר באחד המאמרים את סצנת המטפסים המעט הזויה בבייס קאמפ של הר מקינלי (דנאלי, בשמו המקומי), ההר הכי גבוה בארה"ב, ובין היתר הוא פוגש שם חבורה של רופאים. אני אתן לג'ון לדבר מפה, אבל אגיד הציטוט בסוף הוא משפט שאני מאוד אוהב ומרבה להשתמש בו. מסע ארוך על אופניים הוא סוג אחר של כיף.

**למעשה, שבועיים לפני שניצבתי על רכס שצופה לקרחון המרמולטה, חתיכה ענקית ממנו התנתקה והרגה 11 אנשים שטיילו מתחתיו.

בין כאן לשם

סיבה נוספת למה לא נהניתי ממש מצפון איטליה קשורה לזה שלא ממש הייתי שם, מנטלית.

ביום הראשון שנכנסתי לאיטליה קרה משהו שמבחינתי היה ימות המשיח – אחרי שנתיים ומשהו של מאבקים וניירות עמדה ופגישות, ובעיקר הרבה הרבה עיכובים, עיריית ירושלים סימנה נתיבי אופניים אמיתיים ראשונים ברחביה. אנשים שהתכתבתי איתם באותו יום קיבלו ממני הודעה של "אתם חושבים שמה שמרגש אותי עכשיו זה לרכב באיטליה, אבל מה שבאמת מרגש אותי זה זה, ושלחתי את התמונה שכבר קיבלתי מ4 אנשים שונים בעירייה. זה היה ההישג הכי גדול של אופניים בשביל ירושלים (ומכאן והלאה- אב"י) בעשור האחרון, שהעירייה תוציא לפועל שביל אופניים שאנחנו הצענו בלב שכונת מגורים. קיבלתי את התמונה, התכתבתי עם מי ששלח לי אותה כמה דקות, המשכתי לרכב, וקריאה ספונטנית של "ווהו!" יצאה לי תוך כדי רכיבה.

נראה לי שזה השלב שצריך לדבר על אב"י ומה המשמעות של הארגון עבורי.

אז אני חושב שזו לא תהיה הגזמה להגיד שאב"י זה הדבר שאני הכי גאה שלקחתי בו חלק בחיי הבוגרים. עשיתי צבא, טיילתי, עשיתי תואר ראשון-שני בפיזיקה, דברים שהרבה אנשים עושים. הייתי מאוד גאה בפרוייקט שלקחתי בו חלק בעבודה הראשונה שלי, זה היה פרוייקט מגניב עם אנשים נהדרים, אבל אב"י זה היה שונה. הצטרפתי חצי במקרה ב2010 כששמעתי על הרכיבות הקהילתיות, והתחלתי להיכנס לפעילות כשניסיתי להתחיל לקדם שער אופניים בכניסה לאוניברסיטה. אחרי עבודה ביחד עם האגודה של גבעת רם, תוך כמה חודשים כבר היה שער כניסה (וזה היה הניצחון המהיר האחרון שאי פעם היה לי באופניים), ופשוט השתלבתי לפעילות הכללית, של ארגון רכיבות ומפגשים עם גורמי עירייה. 

אלא שבמהלך השנים הבאות הצוות מתנדבים הקטן הלך והתדלדל- אנשים התחתנו, נהיו הורים, עזבו את העיר, עזבו את הארץ או סתם התרחקו. באיזור 2014 זה הגיע למצב של "האחרון שעוזב שיכבה את האור", ואני די הייתי האחרון, והיה לי ברור שכשאני עוזב, אז הארגון מסתיים. הפסקנו את הרכיבות, כי היינו משקיעים מלא מאמץ והיו באים חמישה אנשים. הבדיחה הקבועה שלי, שחצי מהאנשים שקוראים את זה שמעו כבר, היא שהייתי כותב בעמוד הפייסבוק של אב"י "אנחנו באופניים בשביל ירושלים" כי לכתוב "אני באופניים בשביל ירושלים" היה קצת מביך.

ואז איכשהו, בחמש שנים האחרונות, באורח שאני עדיין מחשיב כפלאי, הארגון חזר. לא היתה נקודת חזרה אחת, זה היה עוד מפגש גיוס פעילים, ועוד מישהו שהגיע בשביל פעילות ספציפית (נניח, עתירה נגד הרכבת) ונשאר לארגן רכיבות, ועוד מישהו שהתחיל לדבר איתי על משהו אחר לחלוטין (נניח, מתי פותחים את המנהרה בעין כרם) ומצא את עצמו בצוות תכנון. היה את השלב שבו קיבלנו מענק מקרן של"י שאיפשר לנו לפרסם את הרכיבות בצורה מסיבית, ואת אקי ויונתן שבאו ופתחו את הסדנה הקהילתית. ומפה לשם, הפכנו מארגון איזוטרי על סף היעלמות לאחד מארגוני החברה האזרחית הכי פעילים בעיר, עם כמה עשרות פעילים קבועים, רכיבות חודשיות, שיח סדיר עם העירייה ובעיקר- השפעה אמיתית. ואני מאוד גאה שיצא לי לקחת חלק בתהליך הזה.

ועם זאת, היה לי ברור שכשאני יוצא למסע , אני צריך לעזוב את אב"י*. כי הצד השני של זה הוא שבשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, השקעתי כמות זמן בלתי ניתנת לכימות בפעילות של אב"י, והאמנתי שאם אני יוצא למסע, אני צריך להתמקד במסע. ובעיקר, שאי אפשר באמת לנסות לעזור לנהל את הדברים מהדרך, ושהגיע הזמן שזה יעבור הלאה לדור הבא. ובאמת יצאתי מכל קבוצות הוואטסאפ, חוץ מאחת, של הנציגי צוותים, שם במילא היו רוב (אם כי לא כל) האנשים שהחשבתי כחברים טובים מהארגון, אז נשארתי בעיקר בשביל לשלוח תמונות של שבילי אופניים מרחבי אירופה.

עכשיו באופן טבעי, הרבה אנשים, בעירייה או סתם בכללי, עדיין מכירים אותי בתור "ההוא של האופניים בירושלים", אז עדיין אנשים פה ושם פנו אלי (יצא לעשות ריאיון אחד או שניים תוך כדי רכיבה בסלובניה ואיטליה), אבל המשכתי לעשות את מה שעשיתי עד למסע, וזה לנסות להעביר את כל החיבורים האלו לאנשים אחרים באב"י.

אבל כשקיבלתי את התמונות של הנתיבים האלו, שהשקענו כל כך הרבה זמן בלגרום להם לקרות, וחיכינו עוד הרבה יותר זמן כדי שהם יקרו בפועל, ואז כששמעתי שכצפוי, מתחיל להתארגן איזה מאבק של בעלי רכבים נגדם (כי חניות, כמובן), די נשאבתי חזרה פנימה, לעזור בקמפיין הציבורי הראשון שלנו. זה בהחלט עזר (או לא עזר) שבמהלך היום היו לי 4 שעות בהן לא יכולתי במילא לזוז לשום מקום.

לקח לי זמן להבין שזה קרה, ושאני משקיע בזה זמן שאני צריך ורוצה להשקיע בלטייל, ובעיקר, שאני מתעסק בזה מבחינה מנטלית במקום להנות מאיפה שאני נמצא בו. אז התחלתי למשוך את עצמי חזרה החוצה בהדרגה, (יצאתי מהקבוצת מאבק שפתחנו על זה, ומעוד כמה קבוצות חברים), ונתתי לחבר'ה בארץ להמשיך בעצמם, והם עושים עבודה מצוינת. וזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו- העובדה שאני כבר חצי שנה לא בארץ, והארגון ממשיך לפעול בצורה סדירה. הרכיבות יוצאות כל חודש, הקשרים עם העירייה עדיין קיימים, יש מפגשי פעילים ומפגשי צוותים. האור לא נכבה, ואני חושב גם שהוא גדל.

בסוף, זה די טבעי שאני אמשיך להיות מעורב בארגון, זה בסופו של דבר משהו שהשקעתי בו הרבה זמן, מאמץ ואהבה. גם אם אני לא קם בבוקר והולך לעבודה כל יום אלא קם בבוקר ומתחיל לרכב, אני לא מפסיק להיות "אני", והדברים שהיו חשובים לי אז ממשיכים להיות חשובים לי. אבל חשוב לדעת לאזן את זה עם הצרכים שלי כיום, ובעיקר, לדעת לשחרר.

הערות שוליים

*כשהמשמעות העיקרית של זה היא לעזוב את כל קבוצות הוואטסאפ. כי מה לעשות, אב"י חי בקבוצות וואטסאפ. זה לא נפלא, אבל זו הדרך הכי פשוטה ומהירה לצרף אנשים חדשים. אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו, כולל אני, אמר "אולי נפתח סלאק", היינו יכולים לממן מנכ"ל בתשלום (וכמובן שסלאק מעולם לא נפתח).

תיאום ציפיות ומנות יתר

הפער השלישי היה שאני חושב שהציפיות שלי היו לא ריאליות לגבי "להבין את איטליה". בבלקן נחשפתי לסיפור שמעולם לא הכרתי, אז הרגשתי שאני לומד המון. אבל באיטליה, ובכן, באיטליה יש הרבה יותר היסטוריה מצד אחד, ומצד שני, צריך לחפור הרבה יותר עמוק כדי להיחשף לדברים שלא הכרת. ואיכשהו, זה פשוט לא עבד לי. היו הרבה פחות סיורים מעניינים להשתתף בהם (סיור הליכה טוב זו בעיני דרך מצוינת להכיר מקום, אלא שיש יחס הפוך בין כמה מקום הוא תיירותי לבין איכות הסיור). ואני חושב שזה בעיקר היה מאוד שאפתני לנסות "להבין" מקום שהוא ככל הנראה האיזור הכי עמוס בהיסטוריה בעולם המערבי. מהתקופה הרומית עד ימינו, תמיד משהו קרה בצפון איטליה, והחלק המעניין עבורי, של היסטוריה רומית, היה ברובו קבור מתחת להרבה היסטוריה אחרת בצפון איטליה.

אני חושב שגם חוויתי overload של ערים איטלקיות יפות. כלומר, בבלקן היה לי בד"כ בין שלושה ימים לשבוע בין ערים מעניינות. באיטליה פשוט דילגתי מעיר לעיר, יום אחרי יום, וזה נהיה מעייף להיות ה"תייר", ולראות עוד קתדרלה ועוד מוזיאון. במיוחד בחום הלא סביר (ונציה היתה די בלתי נסבלת, שילוב של חום פסיכי ותחושה תיירותית חונקת. נכנסתי לקתדרלות רק כדי לחמוק מהחום ומהאנשים). בוורונה כבר ממש התחלתי להרגיש שאני מסמן וי (אבל למרבה המזל, מוורונה דברים התחילו להשתפר, כי משם התחלתי לעלות צפונה, ועל כך בהמשך). אני חושב שהבנתי בדיעבד שאני אוהב ערים, אבל אני צריך יותר מרחק בין עיר אחת לשניה.

אבל אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים

אז משילוב כל הדברים האלו – החום, ההסחה, הציפיות הגבוהות מדי והעומס – יצא שחוויתי את איטליה כפספוס מסוים. אבל זה לא שהכל לא הסתדר. היו שני מקומות שכן התלהבתי מהם להפליא, ואחד מהם עדיין נחשב בעיני לאחד מהשיאים של המסע.

אימפריה מדשדשת בביצה

אז המקום הראשון הוא רוונה. צריך להגיד שעל פניו, רוונה היא כיום עיר די משעממת ביחס לערים באיזור, מבחינה ויזואלית וכנראה גם מבחינה כללית. אבל מבחינתי רוונה הצדיקה סיבוב משמעותי, כי אני חובב היסטוריה רומית וביזנטית, ורוונה היא בעצם ערש הדווי של האימפריה הרומית המערבית מצד אחד, ומצד שני, המעוז האחרון של התחייה של האימפריה המזרחית בחצי האי האיטלקי. 

משהו שלא כולם יודעים זה שכשרומא נבזזה על ידי הונדלים, היא כבר מזמן לא היתה בירת האימפריה הרומית. ככל שהאימפריה גדלה, רומא העיר הלכה ואיבדה מהחשיבות שלה (כבר אדיראנוס כמעט שלא שהה בכלל בה במהלך כהונתו), ובמהלך המאה השלישית לספירה, כשהאימפריה הרומית כמעט התפרקה עקב פלישות שבטים מבחוץ ומרידות מבפנים (תקופה שנקראת the crisis of the third century, וכלל גם שלב שהאימפריה התפצלה לשלושה חלקים), הקיסרים העבירו את הבירה למילאן, השער לאלפים, על מנת להיות מוכנים להגיב לכל פלישה שתחצה את האלפים. האימפריה, באורח נס כמעט, שרדה את המאה השלישית, וחזרה לתקופה של גדולה תחת סדרה של קיסרים (אוריליאן, דיוקלישיאן, וכמובן קונסטנטין הגדול), אבל אז במאה החמישית דברים התחילו להתפרק שוב. והפעם, לאימפריה המערבית כבר לא היה את הכוח והיכולת להגיב בצורה התקפית לאיומים מבחוץ, אלא רק לשחק דיפנס, והבירה עברה שוב ממילאן ההתקפתית, לרוונה. רוונה נבחרה מסיבה אחת- היא היתה מוקפת בביצות, מה שהפך אותה להרבה יותר קלה להגנה מפני צבא ברברי פולש.

אבל זה לא באמת עזר, כי בשלב הזה, ה"ברברים" כבר פחות או יותר ניהלו את הצבא הרומי (המושג ברברים פה הוא מאוד מאוד פשטני, אבל בואו לא ניכנס לזה כרגע). ב476, אחרי סדרה של קיסרים כושלים, אודואסר, אחד משרי הצבא הברברים של רומא, פשוט לקח את הקיסר האחרון, טיינאג'ר בשם רומולוס אוגוסטוס, העלה אותו על ספינה לאימפריה הרומית המזרחית (מה שאנחנו קוראים לו, די באופן אנכרוניסטי, ביזנטיון), אמר להם "תודה, אין צורך לשלוח מחליף", והכריז על עצמו כמלך רומא. הוא הודח בעצמו על ידי תיאודוריק, מלך האוסטרוגותים, ששלט שם כמה עשרות שנים, והיה דמות מאוד מעניינת וחשובה.

אבל אנחנו לא פה לדבר עליו, אנחנו פה לדבר על מישהו אחר. כי השלטון של תיאודוריק התנהל סה"כ על מי מנוחות עד שבביזנטיון קם אחד הקיסרים השאפתניים ביותר שהאימפריה ידעה, יוסטיניאנוס, והחליט שהגיע הזמן להשיב עטרה ליושנה, ולהחזיר את איטליה אל חיק האימפריה הרומית. את כל איטליה הוא לא הצליח לכבוש, אבל הוא כן כבש את רוונה והפך אותה לבירה האיזורית של ביזנטיון בחלקים שהוא כן כבש. מעניין לציין שתיאודוריק כבר היה נוצרי, אלא שהוא היה מזרם שנחשב כפירה (aryan, למי שמעועניין), וכשיוסטיניאנוס כבש את רוונה, הם דאגו להסיר איזכורים ועיטורים של תיאודוריק מכל הכנסיות, אלא שבאחת מהן הם לא עשו עבודה מאוד יסודית משום מה, ועדיין אפשר לראות את כפות הידיים של תיאודוריק והפמלייה שלו.

יוסטיניאנוס הוא דמות מרתקת, גם ברמה ההיסטורית וגם כאישיות, בעיני, והיריעה פה קצרה מלתאר את כל עלילותיו. הוא היה הקיסר שניסה להחזיר את האימפריה הרומית לגדולתה (אחרי הנפילה של האימפריה המערבית, כאמור), ואם מגפת הדבר הראשונה לא היתה פורצת במהלך הקדנציה שלנו, יש סיכוי טוב שהוא היה מצליח. אני יכול להגיד אבל בהחלט התרגשתי לבקר בבבזיליקה של סאן ויטאלוס ולראות את דיוקנאות שלו ושל אשתו הקיסרית תיאודורה, דמות צבעונית לא פחות (סביר להניח שהיא הקיסרית היחידה שהתחילה את הקריירה שלה כנערת ליווי). באופן כללי, זו כנסייה ייחודית ויפה באופן שקשה לתאר, שמעוטרת באופן בלעדי, מהרצפה עד לתקרה, בפסיפסים מרהיבים (כולל הדיוקנאות הנ"ל). אני אף פעם לא ממש התחברתי לפסיפסים, זו תמיד נראתה דרך מאוד עקשנית ומעט מזוכיסטית לייצר עיטורים ברזולוציה נמוכה בהרבה ממה שאפשר להשיג עם צבע ומכחול. אבל יש פסיפסים, ויש את סן ויאטלוס. 

בימי הביניים רוונה ירדה מגדולתה, והפכה לעיר פריפריאלית נידחת למשך כמה מאות שנים. אלא שבשנות החמישים של המאה העשרים קרה לה נס קטן כאשר מצבורי גז גדולים התגלו באיזור שלה, והיא חוותה התאוששות משמעותית, והפכה למוקד כלכלי משמעותי. שאלתי חבר גיאולוג, והמצבורים האלו עמוקים מכדי להיות קשורים לביצות ה"מודרניות" של רוונה, אבל אולי אלו ביצות עתיקות בהרבה שיצרו את המצבורים האלו. יהיה נחמד לחשוב שהעיר שביצות העלו לגדולה מלכתחילה, גם הוחזרה לחיים על ידי ביצות.

על שפת ההרים

שיכרון חושים בדולומיטים

והמקום השני הוא המקום שלעד יישאר לו מקום חם בליבי, והוא דרום טירול ורכס הריו הנפלאים, הדולומיטים.

ראשית, בואו נדבר על הדולומיטים. בדולימיטים הייתי בחיי בפעם הראשונה בסוף 2010, כשהלכתי לטייל עם חברה באלפים האוסטריים, ואז היא הציעה שנחתוך לדולומיטים, ואני זרמתי. הספקתי לטייל שם במשך חצי יום, לפני שהברך שלי כשלה, אבל בחיי, זה היה חצי יום מרהיב בצורה בלתי רגילה. אז בניגוד למונטנגרו, שם  לטבע היה את יתרון ההפתעה עלי, והוא בהחלט הימם אותי, לדולומיטים הגעתי כבר עם ציפיות גבוהות, ולשם שינוי, המציאות התעלתה עליהן. הנה כמה תמונות לתיאבון.

העובדה האהובה עלי על הדולומיטים שלא מדובר סתם על גושי סלע עצומים, אלא על שוניות אלמוגים שכל הזמן שאפו אל פני המים, בעוד שהקרקע מתחתיהן שקעה, כך שהדולומיטים הם בעצם קירות אלמוגים שגדלו שכבה אחר שכבה, בקצב של בערך מילימטר בעשור, לכדי קירות אבן עצומים ובלתי נתפסים (ואז עלו מעל פני המים כשאיטליה התנגשה באירופה). אם תשים את האצבע שלך על קיר האבן של מאות המטרים הזה, אז האורך של הציפורן שלך היא בערך מה שהקיר הזה גדל במשך זמן מקביל לכל תקופת חייך.

העברתי שם 3 וחצי ימים של שיכרון חושים, דוהר מפס לפס ונדהם מהיופי כל פעם מחדש. את העלייה האחרונה העברתי בגשם שוטף אבל במצב רוח מרומם, עוצר לראות שטפון אלפיני אמיתי (שכן, לא נראה שונה משיטפון בהרי יהודה, אבל זה באלפים!). ולמחרת בבוקר האחרון קיבלתי בתמורה את הזריחה הכי יפה שראיתי בחיי. כמו כן, קיבלתי שם את אחד מקלקולי הקיבה הכי קשים שחטפתי, אבל למרבה המזל היו לי מארחים נהדרים בבולזאנו שעזרו לי להתאושש, ואם להתאושש מקלקול קיבה קשה (הייתי פסע מללכת לקבל עירוי), you can do worse than Bolzano. 

alto vs sud

אבל פה המקום שאולי צריך לדייק. כי קודם כל, לא גרתי בבולזאנו ממש, הייתי באיפן (Eppan), כפר קטן מעל בולזאנו. וגם "בולזאנו" זה לא השם המקורי של המקום. המקומיים, או לפחות אלו שגרתי אצלם, קוראים לו bozen (מה שנשמע כמו פוצן). וזה אחד הדברים שמלווים אותך בכל האיזור- לכל כפר שאתה מגיע יש שני שמות (גם איפאן נקרא גם Appiano). וכל השלטים ברחוב כתובים באיטלקית ובגרמנית. למה גרמנית באיטליה? מה קורה פה? ובכן ברוכים הבאים לsud tyrol! או שמא לAlto adige?

את הסיפור של דרום טירול התחלתי להכיר דרך אנה, הבחורה שרכבתי איתה בבוסניה וגדלה שם, ואז המשכתי להעמיק לתוכו ככל שנכנסתי פנימה, וזה סיפור מרתק בעיני. אם נדלג על ההיסטוריה העתיקה לרגע, דרום טירול היתה חלק מהאימפריה האוסטרית כשמלחמת העולם הראשונה פרצה. האיטלקים,  באופן מאוד איטלקי מצידם, הכריזו מלחמה על בעלי הברית הנומיליים שלהם, אוסטריה וגרמניה (הבריטים והצרפתים הבטיחו להם את דרום טירול בתמורה), הפסידו במלחמה נגדם (במערכה על עמק הסוצ'ה, שהיתה מערכה נוראית וקשה לשני הצדדים, אבל הסתיימה בזה שהקואליציה האוסטרו-גרמנית יושבת על נהר  הפיאבה, 150 קילומטרים בתוך איטליה, והצבא האיטלקי מפורק) *ועדיין* הם קיבלו את הטריטוריה שהם חשקו בה, כי הם, בתמונה הכוללת, היו בצד המנצח. שזה, אגב, לא מאוד שונה ממה שקרה במלחמת העולם השניה, שבה הם הפסידו *לכל הצדדים* במלחמה, ועדיין שמרו על דרום טירול אצלם, ואפילו קיבלו שטחים שהיו אמורים ללכת ליגוסלביה, כי בסוף המלחמה קומוניסטים יותר הפחידו את המערב מפשיסטים. ואנחנו עוד צוחקים על הצבא הצרפתי.

בכל מקרה, האוכלוסיה של דרום טירול, אחרי שנים רבות של שלטון אוסטרי, מצאה את עצמה פתאום תחת שלטון איטלקי. יש פה נקודה שחשוב להבהיר- אלו לא "גרמנים", אלא אוכלוסייה *דוברת גרמנית* (או ליתר דיוק, דוברת ניב אוסטרי-בווארי). הדרום טירולים ממש לא תופסים את עצמם כגרמנים, וכיום גם לא כאוסטרים, אלא כדרום טירולים. חלקם למעשה די יתעצבנו אם תקרא להם גרמנים (אם כי מסתבר שכן יש שם הרבה אוהדי ביירן מינכן). יש עוד מיעוט קטן (בערך 5%) שדובר לאדין (לא לאדינו), שהיא, שפה רטו-רומאנית, אבל אנחנו לא הולכים להיכנס לזה, בסדר?

בכל מקרה, בשנים הראשונות לאחר הסיפוח הדברים היו שלווים יחסית בדרום טירול- המיסים הלכו לרומא במקום לוינה, אבל לא היתה התערבות משמעותית בחיי האזרחים שם. אבל זה השתנה עם עליית הפשיסטים לשלטון, והגישה האיטלקית הלאומנית שהם הביאו איתם. כשמוסליני עלה לשלטון, השלטון האיטלקי התחיל לנסות למחוץ באופן אקטיבי את הזהות הגרמנית של דרום טירול. ב1923, בהובלה של פשיסט איטלקי בשם אטורה טולומי, הם פירסמו שורה של צווים שאסרו על השימוש במילה "טירול", סגרו את כל העיתונים בשפה הגרמנית, והחליפו את שמות של כל הכפרים והעיירות המקומיים הגרמניים לשמות איטלקיים אסליים, וככה פוזן הפכה לבולזאנו, מראן למראנו ואיפאן לאפיאנו (בדיחה ששמעתי באקוטופיה- הדרך המהירה לזהות דובר איטלקית ילידי היא לבקש ממנו להגיד מילה עם עיצור קשה בסופה, ולשמוע אותו נכשל). מאחר ששפה זה דבר שבאמת צריך לעקור מהשורש, הם אסרו על לימוד גרמנית בבתי ספר ופיטרו את כל המורים דוברי הגרמנית. על מנת לשמר את הזהות הגרמנית, הדרום טירולים דוברי הגרמנית הפעילו במחתרת את הcatacompe schools , בתי ספר סודיים שפעלו בחוות ובמרתפים ובהם ילדים למדו את השפה הגרמנית כדי לשמור עליה בחיים. ההקבלה לאנוסים היא כמעט קלה מדי. לבסוף, הם הקימו בבולזאנו עצמה איזור תעשייתי משמעותי שמשך אליו עובדים איטלקיים רבים מהדרום, במטרה לאטלק (המקבילה האיטלקית של לייהד) את האיזור, וככל הנראה גם העבירו לשם איטלקים מהדרום באופן יזום (קצת כמו שהסינים עשו בטיבט, אני מניח).

עכשיו, אני יכול לדמיין שלחלק מהקוראים פה קשה לחוש אמפתיה לרמיסה של זהות  גרמנית. עם זאת, ואולי אני משוחד קצת, כי אני מאוד מחבב את דרום טירול ויושביה, אני חושב שחשוב להבחין יש הבדל בין זהות תרבותית ללאומנות, ונראה לי שזה לא בלתי הגיוני להגיד שלאנשים יש את הזכות לדבר ולהתנהל בשפת אימם.

מעבר לזה, צריך לזכור שכל זה קורה לפני עליית הנאציזם בגרמניה. ולמעשה, בניגוד לנניח חבל הסודטים, שם המיעוט הגרמני שימש כעלה תאנה לסיפוח של החבל לגרמניה (ומשם למלחמת העולם השניה), דווקא בדרום טירול, העלייה של הנאצים לשלטון בגרמניה הביא לאירוע די טראומטי עבור דרום טירול, שעד היום לא ממש מדברים עליו. מוסליני כאמור היה מאוד להוט לאטלק את דרום טירול, וכשאיטליה וגרמניה הפכו לבעלות ברית, אחד הדברים שהוא הצליח לקבל בהסכמים ביניהם הוא הכרה בכך שדרום טירול אחד תיהפך לאיזור איטלקי לכל דבר. בעקבות זאת, איטליה וגרמניה הסכימו על תוכנית שנקראה South Tyrol Option Agreement ובמהלכה תושבי החבל קיבלו שתי אפשרויות- הם יכלו להישאר בדרום טירול ולוותר לחלוטין על זכויות המיעוט והזהות הגרמנית שלהם (לקבל זהות איטלקית באופן מעשי) או לחילופין לעזוב את דרום טירול להתיישב מחדש בשטחי גרמניה (או בשטחים שגרמניה סיפחה בפולין). הדבר גרם לקרע קשה בין האנשים שבחרו להישאר לבין האנשים שבחרו לעזוב (שהיו, אגב, הרוב הגדול), ויש סיפורים על משפחות שנקרעו לשתיים. עקב פריצת מלחמת העולם השניה, התוכנית לא יושמה באופן מלא, ומרבית האנשים שבחרו לעזוב נשארו. גם מתוך אלו שעזבו בפועל, רוב האנשים חזרו אחרי המלחמה, אבל כמה עשרות אלפי אנשים עזבו ללא שוב.

במהלך מלחמת העולם השניה, אחרי שאיטליה החליפה צד, גרמניה כבשה את דרום טירול ממנה, אבל בהסכמים של סוף המלחמה השטח חזר אל איטליה. בעלות הברית כן דרשו מאיטליה לתת לאוכלוסיה דוברת הגרמנית מידה מסוימת של אוטונומיה ושלטון עצמי, וזה אכן מה שקרה, אלא שאיטליה עשתה תרגיל – היא כללה בפרובינציה האוטונומית הזה שני מחוזות- דרום טירול וטרנטו/טרנטינו, המחוז שדרומי לו, בו כמובן היו כמעט אך רק איטלקים. איטלקית וגרמנית הפכו להיות השפות הרשמיות של המחוז, ולימוד גרמנית הותר מחדש, אבל דוברי איטלקית עדיין היו רוב בפרובינציה החדשה, טרנטינו-אלטואדיגה. בצורה הזו, הם קיוו לעגן את מדרום טירול אל איטליה ולמנוע ממנו להפוך למחוז בדלני. צריך לציין שהסבר נוסף שראיתי הוא שראש הממשלה האיטלקי באותה תקופה, דה גספרי, היה יליד טרנטינו, ומאחר שאחת המשמעויות העיקריות של האוטונומיה הזו היא שרוב המיסים נשארים בתוך המחוז עצמו ולא הולכים לרומא, הוא רצה לצ'פר את החברים מבית ולתת להם גם להיות חלק מהמחוז האוטונומי.

אם זה ההסבר לכלול אותם יחד, אז זה עבד מצוין, אבל אם התוכנית היתה למנוע מדרום טירול לפתח נטיות בדלניות- זה כבר הלך הרבה פחות טוב.

בשנות החמישים והשישים, הנישואים הכפויים לטרנטינו יחד עם הגעה של הרבה מהגרים איטלקים מהדרום יצרו מספיק תסיסה כדי ליצור תנועה בדלנית בשם BAS (הועד לשחרור דרום טירול או משהו כזה). בשלב הראשון הם ביצעו פעולות חבלה נגד סמלי שלטון איטלקים, כשהמעשה המפורסם שבהם היה ניסיונות לפוצץ את קווי המתח מהסכרים ההידרואלקטריים באיזור (עם כל הנהרות וההרים באיזור, דרום טירול היא יצרנית חשמל משמעותית), בלילה שנקרא the night of fire. מעבר לפעולה נגד סמלי השלטון, המטרה גם היתה לנתק את החשמל מאיזור התעשייה הגדול בבולזאנו, זה שהביא אליו את כל המהגרים מהדרום. בהחלט power struggle באופן מאוד מילולי. בשלב השני האלימות הסלימה, והם תקפו באופן ישיר כוחות משטרה איטלקיים, וכ26 בני אדם נהרגו בפעולות שלהם. 

בין פעולות הטרור לבין לחץ מדיני מצד אוסטריה, שדרום טירול נותרה כנקודת מחלוקת בינה לבין איטליה, בשנות הש70 איטליה החליטה לבצע מספר רפורמות אשר בפועל רוקנו מתוכן את הפרובינציה האוטונומית של טרנטינו-אלטואדיגה. ממש מעט פונקציות, כמו נניח ענייני רווחה ומשפט, נשארו ברמת הפרובינציה, והרבה יותר סמכות (חינוך, שיטור, מיסים) עברה למחוזות של טרנטינו ודרום טירול בנפרד. מה שיצר מצב משעשע בטרנטינו שבעוד שהסיבה המקורית לאוטונומיה שלהם כבר לא ממש רלוונטית, הם עדיין נהנים ממנה. כששאלתי את המארחים שלי בטרנטו (הבירה המחוזית של טרנטינו) מה הדימוי של מחוז טרנטינו ביתר איטליה, הוא אמר שכנראה שיתר איטליה חושבת שהם עשירים מדי, כי כאמור, רוב המיסים נשארים שם. כמו שאמרתי, אם זו היתה התוכנית של דה גספרי, היא עבדה מצוין.

וזה עוד כלום לעומת דרום טירול עצמה. אחרי הפשרות של שנות ה70, ובעיקר אחרי ההצטרפות של אוסטריה לאיזור שנגן בשנות התשעים והפיכת הגבול בין איטליה לאוסטריה לדי חסר משמעות, המתחים די דעכו. ובעשרות השנים מאז, בין חקלאות, תעשייה ובעיקר צמיחה של ענף תיירות משגשג, דרום טירול הפך להיות המחוז הכי עשיר באיטליה.  למרות שהם מעבירים רק 10% מהמיסים שלהם, הם עדיין מעבירים לקופת האוצר ברומא יותר משהם מקבלים בחזרה. הדרום טירולים משמרים בקנאות את החקלאות שלהם ותומכים בה באופן מסיבי באמצעות סובסידיות, כחלק מהשימור של התרבות והנוף המסורתי, אבל שמעתי טענה על כך שזה גם על מנת שאף כפר דובר גרמנית בהרים לא יינטש חס וחלילה ויבנו בו בתי נופש לאיטלקים או משהו כזה (מה שבכל זאת קורה בפועל). כך או כך, התוצאה של הסובסידיות האלו היא שאתה רוכב בעמקים ורואה, מאות מטרים מעליך, כרמים ושדות בגבהים ושיפועים שפשוט לא נראים סבירים והגיוניים בשום צורה.

היום דרום טירול הוא ברובו נמצא במצב של פוסט-דרמה. תמיד יש אנשים, ובעיקר פוליטיקאים, שימשיכו לדבר על עצמאות או סיפוח לאוסטריה, אבל לא נראה שיש היום איזו מתיחות מיוחדת בין הדוברי גרמנית לדוברי איטלקית בדרום טירול (אם כי הם גם לא בהכרח ממש מתערבבים), וכולם מרוויחים יותר מדי כסף מכדי לטלטל את הסירה.  אני הרגשתי חוסר ודאות מה להגיד כשאני נכנס לחנות אקראית בבולאנו, אם להגיד גוטן טאג או בונז'ורנו, אבל אף אחד לא ירה בי מבט מלא שטנה (או ירה בי בכללי) אם טעיתי (בבולזאנו ומראנו סביר להניח שעדיף להגיד בונז'ורנו, אבל בכל מקום אחר לכו על גוטן טאג. או פשוט תגידו היי, זה גם עובד).  

כשרכבתי בדולומיטים, יצאתי ונכנסתי מספר פעמים מהתחום של דרום טירול, ובכל פעם היו שלטים שמברכים אותי בצאתי וכניסתי ל  sud tyrol/alto adige (upper adige, כאשר האדיגה הוא הנהר שנשפך דרומה לאיטליה, דרך ורונה, אל הים האדריאטי). וכל פעם שראיתי אותם, קצת חייכתי, כי בשני השמות של המחוז היו טמונים בעצם שני הנרטיבים המנוגדים שלו – אחד שרואה את המקום הזה כטירול הדרומית, חלק מהאיזור הגדול יותר של טירול, ואחד שרואה בו כחלק העליון של נהר האדיגה, חלק אינטגרלי מאיטליה. שמות, חברים, מספרים לנו הרבה.

פוסט הבא?

הזמן שלי פה בקמבריידג' הולך ומתקצר, אבל אם אני אספיק לפני הטיסה, אני נראה לי אעשה איזה מעבר זריז על החלק החביב עלי במערב אירופה, הbenelux, ואשתף בכמה מחשבות על האיחוד האירופי. נראה.