יגוסלביה

טוב, אז כמובן שחשוב להגיד בראש הפוסט הזה את הדיסקליימר הרגיל – אני לא היסטוריון ולא מומחה לבלקן. אני מדבר עם אנשים, הולך לסיורים, שומע פודקאסטים* וקורא ספרים וויקיפדיה, ועם איזו הבנה בסיסית של דינמיקות היסטוריות, אבל שום דבר מהדברים האלו לא מבטיח שבאמת הבנתי משהו. יותר מזה, אני חושב שחסרה לי באופן ברור נקודת המבט של המדינה הכי דומיננטית בבלקן, שהיא סרביה, כי פשוט המסלול שלי לא עבר שם, וזה משהו שאני בהחלט ארצה לתקן בעתיד (ואני חושב שגם ההבנה שלי של קרואטיה מאוד לוקה בחסר). הנקודה היא שצריך לקחת את כל מה שנכתב כאן בעירבון מוגבל מאוד, ואם זה סותר דברים אחרים ששמעתם/קראתם, סיכוי טוב שהצדק איתכם ואני גם מאוד אשמח לשמוע איפה טעיתי.

*לגבי הפודקאסטים, שני פודקאסטים מוצלחים לסוגה שלהם שלצערי גיליתי רק ביציאה שלי מהבלקן, אבל למדתי מהם הרבה מאוד:

1. הראשון הוא History of the Yugoslavia, ולמרות שהמגיש נשמע כמו בחור בריטי בן 17, הוא איפשהו בדוקטורט שלו על תהליכי שלום בבוסניה, ובהחלט מבין עניין. הוא אחד מאינספור הפודקאסטים ההיסטוריים שצצו אחרי History of Rome, ובהחלט משמר את הסגנון הנרטיבי של מייק דאנקן – חד, ברור, ומשעשע למדי. הוא מתחיל מאוד אחורה, כלומר, בעלייה של האימפריה העותמנית ואח"כ של האימפריה האוסטרית, ומלווה את קרואטיה וסרביה בנפרד.. חבל שלא גיליתי אותו קודם, זה היה חוסך לי את הטרחנות האקדמית הפתלתלה של The Balkans ואת המאמר-דעה-המאוד-הארוך-שמסתווה-כספר-ומאוד-במחלוקת שהוא Balkan ghosts.

2. השני הוא Remembering Yugoslavia, שהוא, כמו שהמנחה שלו מגדיר אותו: a podcast that explores the memory of a country that do not exists anymore. זו בעצם סדרה של ראיונות עם אנשים שונים שנותנים נקודות מבט שונות על הזיכרון של יגוסלביה- המוזיקה, המונומנטים, המשמעות הפוליטית העכשווית וכן הלאה. ממנו למדתי הרבה מאוד על היגו-נוסטלגיה. באופן מעניין, היוצר שלו הוא בכלל צ'כי, אבל אני מניח שאני לא היחיד שיגוסלביה גירתה את סקרנותו.

יגו-נוסטלגיה

כשאני מטייל במקום, אני מחפש את הסיפור שאני לא מכיר. את הזווית שלא הבנתי עדיין על המקום בו אני עובר. כשרכבתי בויאטנם, ההבנה העיקרית שלי היא עד כמה, באופן די טרגי, המאבק המוצדק של הויאטנמים לשחרור לאומי מהקולוניאליזם כרוך בתודעה שלהם בנרטיב הקומוניסטי, שנשאר כפאסאד בלבד לשימור השליטה של המפלגה שם, בעוד המדינה היא בפועל היפר-קפיטליסטית. כשרכבתי בארה"ב הדבר שגיליתי, על המדינה שחשבתי שאני יודע עליה הכל, זה שעם כל זה שהיא המדינה הכי "מודרנית", הטבע עדיין נוכח ויכול להשפיע על החיים שלך באופן מיידי ודרמטי- בין אם זה רעידת אדמה, טורנדו, צונאמי, שריפות, התפרצות הר געש (אנשים מתו בהתפרצות הר געש בוושינגטון סטייט לפני פחות משלושים שנה) או סתם דוב שאתה פוגש ביער. כמעט בכל מקום בארה״ב אדם יהיה חשוף לסכנה טבעית כזו או אחרת בזמן מסויים.

בבלקן, הסיפור שמבחינתי הגדיר את הטיול היה לגלות עד כמה יגוסלביה עדיין נוכחת בתודעה של רוב האנשים שחיים שם. כל שיחה ארוכה מספיק על פוליטיקה או היסטוריה עם מישהו בבלקן, במיוחד בחלקים הדרומיים שלו, תגיע באופן בלתי נמנע חזרה ליגוסלביה.

כמובן, זו לא איזושהי תובנה גדולה אם אתם מעל גילאי 50 ואשכרה זוכרים את יגוסלביה כשהיא היתה קיימת. אני זוכר במעורפל את המלחמות של שנות התשעים, אבל בתכל'ס לא באמת היה לי מושג אמיתי מה קרה. חוסר ההבנה שלי בהיסטוריה של האיזור מגולם בזה שעד גיל מאוחר באופן מביך חשבתי שבוסניה זה באפריקה, כי זה היה משבר הומניטרי בשנות התשעים,  וזה התבלבל לי עם המשבר בסומליה או משהו כזה (בוסניה-סומליה, נשמע דומה). אבל אני פחות או יותר גדלתי עם בלקן מפורד ומפוצל למלא מדינות קטנות, עם המילה בלקניזציה כמושג. ידעתי שיגוסלביה היתה קיימת, מן הסתם, אבל המקום שהיא תופסת בתודעה של האנשים פה הוא אולי הדבר הכי מעניין שלמדתי בטיול פה.

עבור אנשים רבים יגוסלביה היא געגוע. המושג יגו-נוסטלגיה שפתחתי איתו הוא לא המצאה שלי, אלא מושג שקיים בשיח פה. בקרואטיה למשל יש למשל סוכנות תיור שמציעה סיורים ביוגו, המקבילה-הגרועה-באותה-מידה של הלאדה, והסיורים האלו כנראה מאוד פופולריים. אנשים מדברים על הימים ההם בערגה, כשטיטו היה מנהיג בסדר גודל עולמי, יגוסלביה היתה מנהיגת המדינות הלא-משויכות (המושג "מדינות העולם השלישי" פעם לא היה מושג גנאי, זה פשוט המדינות שלא היו בכיס של ארה"ב או ברה"מ), ובעיקר, החיים היו טובים יותר. שוב ושוב אנשים מדברים על רמת החיים הגבוהה שהם חיו בה בשנות השישים והשבעים, על השירותים החברתיים החזקים (רפואה והשכלה חופשיים לציבור), אבל גם על תחושת האחווה והרעות שהיתה אז בין החלקים השונים של יגוסלביה. בעל הוסטל בפודגוריצה, בירת מונטנגרו, דיבר באכזבה על החברים של הבן שלו, ואיך שהדור שלהם פתאום הרבה יותר חשדן ולאומני (בהקשר של נסיעה לאלבניה, למשל). יגוסלביה נתפסת בעיני הרבה אנשים, בעיקר בשמאל, כאיזו אנטי תזה קוסמופוליטית (לפני שזה היה מושג) לעליית הלאומניות של שנות התשעים. ובעיקר, אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב היה "היו לנו דרכונים בכיס". בהתחלה לא הבנתי את החשיבות של האמירה הזו מבחינתם, אבל המשמעות היא שבניגוד למשל לאזרחי ברית המועצות, הם יכלו לנסוע לבקר איפשה שהם רצו, ובעיקר לעזוב מתי שהם ירצו, והם בחרו להישאר.

עכשיו, נוסטלגיה היא דבר מתעתע. רובנו מתגעגעים לתקופה שהם היו צעירים יותר, כי רובנו היינו מאושרים יותר כשהיינו צעירים. קל יותר להתגעגע לרמת החיים הגבוהה שהיתה בשנות השבעים, כי זו כנראה באמת היתה תקופה של צמיחה מרשימה בכלכלה היגוסלבית. אבל הרבה טוענים שהצמיחה הזו נבעה מההלוואות הבינלאומיות שנלקחו, והחוב העצום שיגוסלביה צברה כדי לאפשר את זה. החוב הזה בתורו כנראה הוביל למשבר כלכלי ואינפלציה מטורפת בשנות השמונים, אחד הגורמים הישירים להתפרקות של יגוסלביה. יש כמובן כאלו שחולקים על הטענה הזו ואומרים שהיחס חוב-תוצר של יגוסלביה היה סביר לחלוטין, וזה היה שינוי במדיניות של המערב באמצע שנות השמונים, שכבר לא היה צריך את יגוסלביה כגורם מערער בגוש הקומוניסטי, שהביא לקריסת החובות הזו, אבל זה חור ארנב שאנחנו לא הולכים לצלול אליו, תודה רבה.

בהערת שוליים כן צריך להגיד שבעוד שכן יש קונצנזוס כלכלי שכלכלות קומוניסטיות ברמה המדינתית פשוט לא עובדות (אני כן חושב שהוא יכול לעבוד ברמה של קהילות קטנות), וקריסה כלכלית היא כמעט דבר מתבקש, הקומוניזם ביגוסלביה היה שונה ופרגמטי יותר מהקומוניזם של ברית המועצות ומדינות הלווין שלה, והכלכלה כן היתה חופשית יותר וכנראה תיפקדה ברמה סבירה. עסקים של עד עשרה עובדים היו יכולים להיות בבעלות פרטית, מפעלים לא נוהלו על ידי איזה ועדה ממשלתית מרכזית אלא על ידי ועדי העובדים של המפעל עצמו וכן הלאה. גירסת הקומוניזם של יגוסלביה היתה מכונה "טיטואיזם", אם כי טיטו עצמו התנגד באופן נחרץ למושג הזה, וטען שהקומוניזם שהם מיישם הוא הוא ההגשמה של החזון המרקסיסטי, אבל לא קראתי את The capital בשביל לשפוט באופן חד משמעי.

וחזרה לנוסטלגיה – קל להתגעגע לתקופה שהדרכון היגוסלבי היה אחד הדרכונים הטובים בעולם, ואיפשר לך לטייל בכל מקום (במיוחד כשאתה סרבי, וחטפת מלא סנקציות בשנות התשעים), ובעיקר להתגעגע לחופש הפוליטי שהוא סימל – אם היית עדיין בש"ש בסוף שנות ה40 ותחילת החמישים. כי טיטו, איך שלא נסובב את זה, היה דיקטטור. דיקטטור פופולרי, ממולח, נהנתן מאוד, שככל הנראה באמת רצה בטובת המדינה. ועם כל זאת, דיקטטור. מקיאוולי, בהשראת הקיסרות של אוגוסטוס, ייעץ באחד הספרים שלו לדיקטטורים עתידיים לסיים באופן… נחרץ… את כל העסק המלוכלך הזה של חיסול מתנגדים פוליטיים כמה שיותר מוקדם, ואז אתה תהיה פנוי לשלוט באופן נינוח ואהוד ביתר ה"קדנציה" שלך, ונשמע שטיטו, או לפחות אנשי המפלגה הקומוניסטית, עשו בדיוק את זה. זה התחיל בחיסולים המוניים של משתפי הפעולה עם מדינות הציר, שבו נהרגו, בהתאם לעמדה הפוליטית שלך, בין 10,000 ל120,000 איש, רובם במכרות בסלובניה (אם אתם סובלים מעודף שינה, מוזמנים לגגל את huda jama mine), המשיך בטיהור של כל מיני אינטלקטואלים ליברלים מדי ואז טיהור וליכוד שורות של המפלגה עצמה בכמה משפטי ראווה, אבל משם, ובכן, 30 שנה של smooth sailing עד המוות של טיטו.

וכמובן, לא כולם נוסטלגיים לתקופה הזו. טומיסלב, מדריך תיירים שהתיידדתי איתו בקרואטיה, אמר לי שככלל אצבע, ככל שרע לך יותר עכשיו, אתה יותר נוסטלגי לתקופה של יגוסלביה, וזה נכון ברמה האישית ונכון ברמה הלאומית. במדינות כמו מקדוניה, מונטנגרו ובוסניה, איפה שהדברים באופן ברור התדרדרו מאז שנות התשעים, אתה שומע הרבה געגועים ליגוסלביה, אבל בצפון קרואטיה וסלובניה, איפה שהמצב טוב יותר באופן משמעותי ביחס ליתר הבלקן –  ובכן, פחות. זה לא אומר שאין געגועים, גם בסלובניה ראיתי תמונות דיוקן של טיטו תלויות על הקיר בחווה בסלובניה, ומדריכת תיירים בלובליאנה, כששאלתי אותה, אמרה שאבא שלה כנראה מתחרט שהוא הצביע בעד ההיפרדות. ועדיין, בקרואטיה וסלובניה, ששייכות לאיחוד האירופי כבר, יש הרבה פחות רצון לחזור לעבר הזוהר, ויגו-נוסטלגיה משמשת לעיתים כמילת גנאי, בעיקר בחוגי הימין, שם יגוסלביה מסמלת את כל מה שרע ואפל בקומוניזם.

כמו שאתם רואים, כמו שקל להיות נוסטלגי, קל גם להצביע על כל הפגמים. ועם זאת, אני לא חושב שזה נכון, או שהנוסטלגיה הזו לחלוטין לא מוצדקת.  המדינה הזו לקחה איזור שהוחרב במהלך מלחמת העולם השניה, שיקמה אותו והפכה אותו למקום שלתקופה, היה טוב לחיות בו. היא לקחה מספר עמים שונים (במידת מה, כולם סלאבים אחרי הכל) ולתקופה מסוימת, יצרה מהם אומה שהם היו גאים להיות חלק ממנה. זה לא דבר של מה בכך.
לתקופה מסויימת, הפרוייקט היגוסלבי באמת עבד. עד שזה הפסיק לעבוד.

התפוררות

נכתבו ספרים מאוד ארוכים על הנפילה של יגוסלביה, אז לנסות להשטיח את זה לכמה פסקאות זה מטופש על סף הלא אחראי, אבל ״מטופש על סף הלא אחראי״ זה השם השני שלי, אז שיהיה.

בכל מקרה, באופן שאני רואה את זה, להתפרקות של יגוסלביה היו שני גורמי עומק, שהיו מתחת לשטח כל הזמן, ושני טריגרים שאיפשרו להם לפרוץ ולפרק הכל.

גורם עומק אחד הוא כמובן המתחים "האתניים". כמו כל דבר בבלקן, גם המושג "אתני" שנוי במחלוקת, ויש כאלה שחולקים על זה שאפשר לדבר על "מחלוקות אתניות" בין קבוצות שמדברות פרקטית את אותה שפה. having said that, בין הקרואטים לסרבים יש מתחים שהולכים אחורה לממלכה היגוסלבית שהיתה בין שתי מלחמות העולם, וכמובן שמי שמכיר קצת היסטוריה קרואטית של מלחמת העולם השניה יודע שהנאצים הקימו בקרואטיה שלטון של משתפי פעולה, שהיו נלהבים לרצוח סרבים באופן שגם הגרמנים מצאו מעט מזעזע. לא מסוג הדברים שאנשים שוכחים. הסרבים מצידם, במשך כל שנות יגוסלביה, כן ראו בעצמם כמרכז הרפובליקה, ובעיקר כעסו על כל ניסיון לתת יותר אוטונומיה בתוך יגוסלביה לקוסובו, חבל ארץ שהם רואים בו כמולדת האומה הסרבית, אבל כיום מכיל רוב של אלבנים מוסלמים ומיעוט סרבי. אם זה מצלצל מוכר למישהו, אז זה בסדר, בספר Balkan ghosts, ג'ורג' קפלן קורא לקוסובו במפורש the west bank of the balkans.

צריך לציין שדבקה בבבלקן איזו תדמית של מקום של שנאות אתניות עתיקות יומין, וזו תדמית שכל חוקרי הבלקן מסכימים שהיא שגויה. לאורך מאות שנים, אנשים הסתדרו טוב מאוד עם שכניהם, בין אם הם היו מוסלמים, נוצרים אורתודוקסים קתולים או אפילו יהודים, ולרוב בכלל לא טרחו להגדיר את עצמם כסרבים, קרואטים או בוסנים. רוב הסכסוכים האתניים נולדו אחרי אביב העמים, כמו ביתר אירופה, ואפילו מאוחר יותר. זו  אחת הביקורות הכי גדולות שמוטחות בספר Balkan ghost, שהוא קידם את הנרטיב הזה, ויש טענה שהנשיא קלינטון קרא את הספר הזה כשהוא החליט לא להתערב במלחמות יגוסלביה (או ליתר דיוק, להתערב מאוד מאוחר), כי הספר הציג לו תמונה של איזור מלא שנאה ללא פתרון. אבל זה חור ארנב נוסף שלא ניכנס אליו.

המתח השני נובע באופן מהותי מהחלוקה ההיסטורית בת מאות השנים של הבלקן בין האימפריה העותמנית לאימפריה האוסטרית. בולגריה, מקדוניה, קוסובו, אלבניה, סרביה (מינוס חבל וויודינה בצפון סרביה) ומונטנגרו היו בצורה כזו או אחרת תחת השלטון העותמאני (במונטנגרו זה מעט מורכב יותר, הם סוג-של שמרו על עצמאות, אני אגיע אל זה בהמשך). קרואטיה היתה ברובה תחת הכתר האוסטרו-הונגרי כישות אוטונומית באופן חלקי, מלבד החלקים הדרומיים, וסלובניה היתה עמוק עמוק תחת שלטון האבסבורג (בצבא האוסטרי היו חטיבות סלובניות במלחמת העולם הראשונה), וכנ"ל וויוודינה. בוסניה התחילה תחת שלטון עותמאני, אלא שב1875, אחרי "המשבר המזרחי״ (מרידה מקומית בבלקן נגד התורכים שהסלימה למלחמה מלאה בין רוסיה והעותמנים, בה העותמנים הפסידו באופן צורב), האוסטרים, למרות שלא השתתפו בלחימה בשום צורה, קיבלו שליטה דה-פקטו על בוסניה, כי היה צריך מעצמה גדולה לנהל את הילידים, וככה דברים עבדו פעם. הם סיפחו את בוסניה באופן רשמי ומלא בתחילת המאה ה-20, מה שעיצבן מאוד את הלאומנים סרבים, שראו בבוסניה כחלק מסרביה הגדולה, וכולנו יודעים איך זה נגמר…

החלוקה הזו היא גם פחות או יותר החלוקה הדתית המסורתית בבלקן – בסרביה, מונטנגרו, בולגריה ומקדוניה האוכלוסיה היא/היתה ברובה נוצרית אורתודקסיות, ואילו וסלובניה וקרואטיה הן ברובן קתוליות (אלבניה היא מורכבת, ולא ניכנס אליה, ובמילא לא היתה חלק מיגוסלביה). אבל החלוקה הלא פחות חשובה היא החלוקה הכלכלית שזה יצר. כי באופן טבעי, 400 שנה של שלטון כזה או אחר מאוד מעצבים ומשפיעים על אוכלוסייה, על התשתיות, על החינוך ועל הכלכלה. כל זה יצר הבדלים משמעותיים בין המדינות, כאשר באופן כללי קרואטיה וסלובניה היו המדינות החזקות כלכלית ביגוסלביה (סלובניה, עם 8% מהאוכלוסייה, היתה אחראית ל20% מהתוצר), וכל היתר נגררו מאחור. מעבר למתחים הטבעיים שזה יצר, שגם אנחנו מכירים היטב (המרמור הגוש-דני על כך שהם מממנים את יתר המדינה), ביגוסלביה היו לפער הזה השלכות מעשיות, מאחר שכל המדינות האלו היו רפובליקות בתוך פדרציה, וזה כבר מעלה את השאלה של כמה אוטונומיה כל רפובליקה מקבלת מול כמה כוח נשאר לשלטון המרכזי, ובעיקר, כיצד לחלק את כספי המיסים בין הרפובליקות השונות. קרואטיה וסלובניה ניסו למשוך לכיוון של יותר ביזוריות ודמוקרטיזציה, בעוד שסרביה, גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות לאומניות בקוסובו, ניסתה למשוך לכיוון של יותר ריכוזיות. שני המתחים האלו היו קיימים לאורך כל קיומה של יגוסלביה, אבל שני אירועים יביאו לכך שהמתחים האלו יקרעו אותה סופית.

האירוע הראשון היה המוות של טיטו. הרבה אנשים רואים באישיות של טיטו כדבק שהצליח לאחד את כל החלקים השונים של יגוסלביה, ובעיקר לשמור את הקולות הלאומניים, הבדלניים והביזוריים תחת שליטה. הוא בלי ספק היה אישיות ייחודית, ובלי היד המכוונת שלו, היה קשה מאוד לייצב את הסירה. הגורם השני היה כמובן המשבר הכלכלי שהזכרתי קודם, שהפך שאלות של ריכוזיות מול פדרליזם ודמוקטיזציה להרבה יותר חריפות- השלטון המרכזי בבלגרד היה זקוק הרבה יותר לכספי המיסים של קרואטיה וסלובניה, והן מצידן היו הרבה פחות נלהבות לשלוח אותם לשם. ובאופן כללי, בעיתות משבר כלכלי, הפתילים קצרים יותר, ואנשים מחפשים מישהו להאשים.

אין לי כוונה לעשות play by play של ההתמוטטות של יגוסלביה, זה כאמור ספר בפני עצמו (או לפחות עמוד ויקיפדיה ארוך). יש שיציביעו על העלייה לשלטון של סלובודן מילוסוביץ' בסרביה כתחילת הסוף, אבל אני חושב הההתפוררות הסופית התחילה כשסלובניה החליטה ללכת למשאל עם על עצמאות ב23.12.1990. מעבר להרגשה שיתר יגוסלביה מושכת אותה מטה, תחושת הבטן שלי היא שגם הרבה מהם אף פעם לא בדיוק הבינו מה להם, נתיני האימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר, ולכל האזיאטים האלו (אבל זה מבוסס בדיוק על שיחה אחת שהיתה לי, אז קחו בערבון מוגבל). התוצאות היו מאוד חד משמעיות – 88.5% מהמצביעים הצביעו בעד פרישה.

מלחמת העצמאות של סלובניה נמשכה 10 ימים, ונהרגו בה כמה עשרות אנשים בלבד. כמובן שכל מוות הוא טרגדיה, אבל כולנו יכולים להסכים שביחס למה שבא אח"כ, מדובר על קונפליקט די מינורי. ההסבר שאני שמעתי בסלובניה למה הם יצאו מזה כ"כ בקלות היה שהם התכוננו היטב לקראת היציאה גם מבחינה צבאית וגם מבחינה מדינית, שהתקבלו כמה החלטות נכונות במהלך המלחמה ושהיה להם מזל. המקדונים, שעזבו את יגוסלביה ללא *שום* קונפליקט, מצביעים כאמור על ההחלטה של הנשיא שלהם דאז לוותר לטובת הצבא היגוסלבי על כל ציוד צבאי שהוא שהיה בשטח מקדוניה, כהחלטה שאיפשרה להם לצאת מהפדרציה בשלום. 

אבל הסבר אחר ששמעתי, ואני נוטה יותר להאמין לו, הוא שהסיבה שסלובניה ומקדוניה יצאו כ"כ בקלות נהיית ברורה כשמסתכלים על המפה האתנית של הבלקן בשנות ה90-

במילים פשוטות – בסלובניה ומקדוניה לא היה מיעוט סרבי.

עכשיו, זה יכול להישמע כהאשמה, והאדם ששמעתי ממנו את ההסבר חד משמעית אמר את זה כהאשמה, אבל אני מניח שאפשר גם לראות את זה מהצד הסרבי – חוסר רצון להשאיר אחים סרבים תחת שלטון קרואטי או בוסני, לאור מה שקרה במלחמת העולם השניה.

בכל מקרה, אחרי שסלובניה התחילה לעשות קולות של פרישה, קרואטיה מצידה לא התכוונה להיות המדינה הקתולית היחידה בפדרציה תחת השפעה סרבית חזקה (מילוסוביץ' כבר שלט אפקטיבית בנציגים מסרביה, קוסובו, מונטנגרו ו-וויוודינה, מה שנתן לו רוב כמעט אוטומטי בשלטון הפדרטיבי של יגוסלביה). אחרי שני משאלי עם מהירים במאי 1991 שהראו רוב מוחץ בעד פרישה (המיעוט הסרבי החרים את המשאלים, אבל זה לא היה משנה שום דבר גם אם הם היו משתתפים), קרואטיה הכריזה על עצמאות באותו יום עם סלובניה, ב25.06.1991. ומשם הדרך היתה מאוד קצרה למלחמות יגוסלביה שכולנו מכירים-ומנסים-להדחיק-כי-אלוהים-ישמור.

הקרואטים רואים במלחמה הזו כמלחמת העצמאות שלהם מהשתלטנות הסרבית, אבל איך שאני רואה את זה, קצת קשה לשלב בתוך הנרטיב הזה את החלק שבו הם עשו שמאלה פנה ותקפו את בעלי הברית שלהם עד אותה נקודה, הצבא הבוסני, מה שהוביל למצור המופרסם על מוסטר. נשמע שבזמנו היה ניסיונות פרופגנדה בקרואטיה למסגר את בוסניה העצמאית כאיזו מדינה מוסלמית פונדמנטליסטית שהולכת לקום בלב אירופה (לשחק על איסלמופוביה לפני שזה היה מגניב), אבל טומיסלב, המדריך שהכרתי בספליט, אומר שכיום פשוט לא ממש מדברים על החלק הזה במלחמה. הוא הוסיף ששלדעתו המלחמה הזו היתה מלחמת עצמאות מיגוסלביה באותה מידה שהיא היתה מאבק מול סרביה מי מקבל איזה חלק מבוסניה (ויש לציין שהסכמים לחלוקה של בוסניה בין סרביה וקרואטיה התחילו להתבשל עוד במאה 19).

ונראה לי שהגענו לבוסניה. אז כמו שאמרתי, לא הייתי בסרביה, אז אין לי את הפרספקטיבה שלהם, אבל מכל המדינות שהייתי בהן, בוסניה היא בעיני הלב של הבלקן, או הבלקן at his most balkan. היא נמצאת פיסית די במרכז הבלקן, קודם כל. אבל מעבר לזה, היא בדיוק בקו התפר שבין המערב למזרח, בין השלטון העותמאני לשלטון האוסטרו-הונגרי, ובאמצע סרייבו יש לך ממש מקום שבו מצד אחד יש לך באזאר הטורקי ובצד שני רחוב עם חזיתות וינאיות מהוגנות. סרייבו היא כמובן המקום של אחד האירועים הכי חשובים במאה ה20, ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, וגם המקום הכי מזוהה עם אלימות אתנית בבלקן. המצור על סרייבו והטבח בסרבניצה, כנראה שני האירועים הכי מזוהים עם מלחמות יגוסלביה, התרחשו שם. אבל מצד שני, היא גם המדינה שבה קבוצות אתניות שונות חיו בשלום אחת לצד השניה במשך מאות שנים. גם היום היא המקום הכי מעורבב אתנית, אבל בפועל כל קבוצה גרה בשכונה/עיר משלה. בוסניה באופן כללי מחולקת היום לשני קנטונים עיקריים, הפדרציה של בוסניה-הרצגובינה, שבה גרים רוב הקרואטים והבוסנים, ורפובליקה סרבסקה, בה גרים רוב הסרבים.

ובוסניה, ככל הנראה, היא המקום עם הכי פחות תקווה בבלקן. כמו שאמרה לי בעלת ההוסטל במונטנגרו – כן, יש לנו הרבה בעיות, אבל לפחות תמיד יש לנו את בוסניה, ככה אנחנו לא מרגישים הכי דפוקים. המערכת הפוליטית שלה, שנשלטת ברוטציה מוגדרת בחוקה על ידי שלושה נשיאים (אחד סרבי, אחד קרואטי ואחד בוסני) היא מצד אחד מושחתת ומסואבת, ומצד שני מעודדת קיטוב לאומני- אם אתה לא חלק מאחת משלושת המפלגות הלאומניות הגדולות, אין לך יכולת להיות נשיא, או להיות בעל השפעה כלשהי. יותר מזה- אתה במקרה אחד ממהמיעוטים שלא נופלים לאחת הקטגוריות? (צועני, יהודי וכאן הלאה) באסה, חוקתית אין לך שום דרך להיות נשיא. המצב כמובן משרת מאוד את מי שקוצר את הפירות של השחיתות הזו, ככה שלאף אחד אין אינטרס אמיתי להוריד את הטונים- ככל ההציבור מתעסק במתחים האתניים, הוא פחות מתעסק בשחיתות, שכווללםם יודעים שמשתוללת.

הגוף העיקרי שמנסה איכשהו לשמור על יציבות כלשהי היא הOffice of the High Representative (OHR), יציר משונה של הסכמי דייטון (ההסכמים שסיימו את המלחמה בשנות ה90). הOHR הוא למעשה נציג של האיחוד האירופי (עם סגן מארה"ב) בעל סמכויות נרחבות בבוסניה. כמה נרחבות? הוא אשכרה יכול להעביר חוקים כשהדברים נתקעים מדי בפרלמנט, להטיל וטו על חקיקה שהוא מוצא כמתסיסה או לאומנית מדי, או לפטר פקידים ונבחרי ציבור אם הם שוברים יותר מדי את הכלים. שמעתי על דוגמא על פיטור של מושל שקרא לבית ספר מקומי על שם של "גיבור מלחמה" מהצד שלו, ופושע מלחמה דה-פקטו, אבל לא מצאתי את המקור לזה. אבל באופן כללי, מאז המלחמה הנציג העליון פיטר 139 פקידים, שופטים ונבחרי ציבור, כולל הנשיא  הנבחר של רפובליקה סרבסקה, וחוקים אכן הועברו או הושעו. זה כאילו העולם אמר לבוסניה, מצטערים, אתם עדיין צריכים מבוגר אחראי. ואני יכול להבין את המניעים, אבל זה די משוגע שקיימת ישות מדינית שיש בה נציג חיצוני עם כוחות כאלה. לא סתם יש כאלה שמכנים את הOHR כVICEROY (משנה למלך).

והעניין הוא שלא ברור לאן זה הולך, ואם זה יכול להשתפר. אני תמיד רואה את בהיסטוריה את האיזון בין האנשים שמקדשים אלוהים/אדמה/זהות מעל הכל, לבין האנשים שיותר מוטרדים לאיזה בית ספר הם ישלחו את הילדים שלהם בשנה הבאה, ושכנראה רוב האנשים נמצאים על הספקטרום בין שניהם. אז הכוחות ששואפים לאיזו נורמליות קיימים, ואני גם חושב שהפיתוח של התיירות בבוסניה הוא גורם מייצב (תיירים לא באים לאיזור מלחמה), אבל כמו שאמרתי, נשמע שהשחיתות טבועה כל כך עמוק במערכת, והאינטרס של המערכת הוא להמשיך ללבות יצרים. כששאלתי את המדריך שלנו במוסטר לאן הוא חושב שזה הולך, הוא משך בכתפיים ואמר "עוד מלחמה?". 

אבל כדי לא לסיים בנימה כזו פסימית, בואו נעבור לדבר על המדינה האהובה עלי בבלקן.

 מונטנגרו

אח, מונטנגרו, כל כך הרבה יופי בכל כך מעט שטח. אנשים כל כך נחמדים עם תרבות נהיגה כל כך גרועה.

הבדיחה שלי, כשנכנסתי למונטנגרו, היתה שגוגל טרנסלייט לא מכיר במונטנגרו כשפה, כי מונטנגרואים הם סרבים שחשים את עצמם, והסיבה העיקרית שהם נפרדו מסרביה ב2006 היא כי זה כבר הפסיק להיות מגניב להיות סרבי. מה שרק מראה לך כמה אידיוט אתה יכול להיות לפני שאתה אשכרה מנסה לבדוק עובדות בסיסיות.

למונטנגרו משום מה יש תדמית ישנונית (Geography Now ממש עושה מזה קטע שלם ), אבל היסטורית מדובר במדינה שהיא הכל מלבד משעממת. אפשר להתחיל לדבר על ישות מדינית עצמאית באיזור מונטגרו החל מהמאה ה12 בערך, כשהופיעה באיזור נסיכות מקומית בשם זטה (ZETA) שנבלעה חלופות בידי הממלכה הסרבית שעלתה באותה תקופה, עד שהיא בעצמה נבלעה על ידי השיטפון העותמני במאה ה14-15. הנרטיב הלאומי המונטנגרי לאותה תקופה הוא פחות או יותר כזה – ״המאה ה15 לספירה: הבלקן כולו תחת כיבוש עותמאני… כולו? לא ולא! הר קטן, שתושביו הם מונטנגרואים בלתי מנוצחים, מצליח להדוף את הפולשים״. השליטים המונטנגריים פשוט נסוגו אל ההרים שסביב הר לובצ׳ן, קבעו את הבירה שלהם בסנטייה, והצליחו לשמור על מונטנגרו כאי עצמאי בתוך הים העותמאני. כמי שנאלץ לטפס את ההרים האלו באמצע גל חום, יכולתי בהחלט לדמיין את הטורקים מסתכלים על ההרים האלו, מסתכלים על השבטים הפראיים והעניים שחיים שם, ואומרים לעצמם- אה, פאק דיס שיט, בוא נישאר פה במישורים, זה לא שווה את זה.

אלא שהתפיסה הזו היא אומנם לא לגמרי מומצאת, כמו נניח שנשאר איזה כפר גאלי קטן שהצליח להתנגד לרומאים, היא גם לא ממש מדויקת. כמובן שקודם כל שרוב השטח של מונטנגרו המודרנית (או של הנסיכות של זטה) היה תחת שליטה עותמאנית מלאה. אבל גם הנסיכות הקטנה בהרים היתה לעיתים יותר דומה לואסאל של האימפריה מאשר לישות עצמאית, במין הסדר שבו העותמאנים לא מתערבים שם באופן ישיר, אבל המונטנגרואים מכירים בעליונות של שלטון העותמאני, וככה אף אחד לא צריך לעלות לשום הר כדי ליישב חשבון עם כמה שבטים פראיים. לעיתים כמובן הם היו יותר עצמאיים, במיוחד כשהם שיתפו פעולה עם מעצמות איזוריות כמו הונציאנים (ועוד על זה בהמשך) ובהמשך עם המאד׳ר-שיפ של כל האומות האורתודוקסיות, רוסיה. המאות ה16-18 הם פחות או יותר תהליך ארוך בו הים העותמאני נסוג והממלכה המונטנגרית הלכה והתפשטה חזרה למטה במורד ההר ולרוחב המישורים. הסיפור הכי משוגע בכל התקופה הזו הוא בלי ספק הסיפור של סטפן הקטן (בחיי שככה הוא נקרא), אדם שהופיע יום בהיר אחד במונטנגרו והכריז שהוא לא אחר מאשר פיטר השלישי, הצאר של רוסיה, והצליח לשכנע מספיק מונטנגרואים על מנת שהם ימליכו אותו עליהם. זה היה מאוד משונה, כי קודם כל, מה לצאר של רוסיה לחפש לבדו במונטנגרו, אבל קצת יותר מוזר מזה היא העובדה שפיטר השלישי נרצח על ידי אישתו, קתרינה הגדולה, חמש שנים לפני כן. קתרינה עצמה לא היתה מאוד מרוצה מההופעה של המתחזה הזה פתאום, עם טענות אפשריות לכתר שלה, וככל הנראה ניסתה להתנקש בו כמה פעמים, ולבסוף שלחה משלחת רשמית שחשפה אותו. אבל בשלב הזה האוכלוסייה המקומית כל כך חיבבה אותו שהם פשוט משכו בכתפיים ואמרו למי אכפת, הוא אחלה שליט, שיישאר, וגם הרוסים הבינו שאין להם מישהו יותר אפקטיבי לשים במקומו, אז הוא נשאר והיה אחד מהשליטים האפקטיביים שידעה מונטנגרו. סיפור קטן וביזארי, אין מה לומר.

מונטנגרו לא היתה זירה משמעותית במלחמות יגוסלביה, אם כי הצבא המקומי כן הפציץ את הצורה לדוברובניק, או כמו שאתם מכירים אותה –  ״king's landing״ (וזו גם הסיבה שמעלה המלך נראית כ״כ טוב, היה צריך לבנות אותה מאפס אחרי כן), אבל מיתר ההמלחמה הם פחות או יותר נמנעו, ונשארו כחלק מפדרציה יגוסלבית שכללה בעצם רק את סרביה ואותם. לא הצלחתי למצוא תשובה ברורה ללמה באמצע שנות התשעים הם החליטו להישאר ביחד עם סרביה ביגוסלביה ועשר שנים אח״כ ב2006 הם החליטו שהגיע הזמן להיפרד. הטענה ששמעתי שהפוליטיקאים התחלפו, ועלו לשלטון פוליטיקאים שהיו פרו היפרדות, אבל זו טענה שקצת מכילה את עצמה… היחסים בין מונטנגרו לסרביה הם קצת מורכבים, המדריך בקוטור השווה את זה קצת ליחסים בין רוסיה ואוקריאינה עם פחות אלימות (אבל לא נטולת אלימות)- כשסרביה חזקה, היא בולעת את מונטנגרו, וכשסרביה חלשה ונסוגה, מונטנגרו מגיחה שוב. הרבה מאזרחי מונטנגרו מגדירים את עצמם כסרבים, אם כי זה מעורב יותר בנושאים דתיים, כי כולם נוצרים אורתודוקסיים, אבל חלקם שייכים לכנסיה הסרבית האורתודוקסית וחלקם לכנסיה המונטנגרואית האורתודורסית. מורכב. בכל מקרה, אם אתם רוצים לעצבן לאומן מונטנגרואי, תשאלו אותו מה בעצם קרה עם מונטנגרו בסוף מלחמת העולם הראשונה, כי מלשפוט את המקום שזה קיבל במוזיאון ההיסטורי שלהם, זה עדיין נחשב כעלבון צורב.

במלחמת העולם הראשונה, מונטנגרו נלחמה בצד של מדינות הברית (המונח "מדינות ההסכמה" מוזר מאוד בעיני. קיצר, בצד של בריטניה וצרפת). בהסכמי ורסאי המדינות המנצחות החליטו שבבלקן תקום ממלכה יגוסלבית בראשות שושלת קאראדגורדביץ' הסרבית. ולמרות שמונטנגרו נלחמה כמדינה עצמאית במהלך המלחמה, המעצמות החליטו להעניק אותה כפרס לסרביה. מה שעוד יותר מעליב הוא שהקרב הגדול של הצבא המונטנגרואי היה בMojkovac, שם הם בלמו את הצבא האוסטרו הונגרי באופן זמני, ואיפשרו לצבא הסרבי המוכה לסגת אל תוך אלבניה בצורה מוסדרת מבלי להתפורר לחלוטין. תחושת העלבון לראות את אותו צבא סרבי חוזר כצבא כובש לאחר המלחמה, היתה…. עמוקה. אולי הציטוט הכי בולט במוזיאון הוא של לורד גלאדסטון, שאמר שמונטנגרו לא יכלה לקבל יחס גרוע יותר לו היא היתה בצד המפסיד.

ומהמדינה החביבה עלי נעבור לדבר על העיר החביבה עלי בתוכה- קוטור. אם הבדיחה על זה שמוטנגרואים הם סרבים שחשים את עצמם היא מטופשת ולא נכונה, בהחלט כן אפשר להגיד בחיוב שתושבי קוטור הם חד משמעית מונטנגרואים שחשים את עצמם. כי תושבי קוטור, למרות שהם יושבים על שפת מפרץ בתחתית הר לובצ'ן, תמיד הסתכלו על יתר מונטנגרו מלמעלה.

על מנת להיות מסוגלים לעמוד מול העותמאנים, השלטון המונטנגרואי בסנטייה נכנס לברית עם האימפריה הונציאנית, שחלשה על הים האדריאטי ועל חלקים מהים התיכון במשך חלקים ניכרים מימי הביניים. הם נתנו לונציה שליטה על החופים של דלמטיה בתמורה לתמיכה הצבאית שלהם מול הטורקים, והונציאנים בהחלט עשו שימוש נרחב בחופי האלו כדי לבסס מרכזי סחר, ובמיוחד את קוטור, שהיתה אחת מערי המסחר החשובות ביותר של ונציה. כל המשפחות שחיו שם היו משפחות סוחרים עשירות להחריד, משפחות של אצולה דה פקטו, וממש לא הרגישו שום קשר ליתר מונטנגרו . למעשה, הם לא היו מרשים למונטנגרואים רגילים, ששימשו כמשרתים ומנקי רחובות, להישאר בעיר לאחר רדת החשיכה, מי שהיה נתפס בעיר אחרי שהשערים נסגרו היה מושלך לכלא/חוטף מלקות.

כל קוטור למעשה נסובה סביב הים והשיט בו. המוזיאון החשוב בקוטור הוא מוזיאון ימי עם מודלים של ספינות ותמונות קפיטנים מימי הזוהר. אבל האלמנט הכי חמוד בכל הסיפור הזה הוא שקוטור ידועה היום כעיר החתולים. כידוע לכל, בספינות יש עכברושים, שנוטים לצאת לשוטט כשהספינה עוגנת בנמל, אז עיריית קוטור בימי הביניים עודדה את התושבים לאמץ חתולים כדי להילחם בתופעה, ועד היום אפשר למצוא מלא מלא חתולים בכל סמטה בקוטור. יש שם כיכר שבאמת ראויה להיקרא "כיכר החתולות".

בסופו של דבר האימפריה הונציאנית החלה לשקוע (הא הא), ונאלצה לנטוש את קוטור לטובת מונטנגרו. הרבה ממשפחות הסוחרים עזבו אל תוך תחומי האימפריה, אבל ההשפעה האיטלקית החזקה נשארה בה עד היום- התושבים המקוריים של קוטור מדברים איטלקית, וקוטור ידועה כמקום הכי טוב במונטנגרו לאכול פיצה ולשתות קפה. הקשר הזה לאיטליה היה בעוכריהם בסוף מלחמת העולם השניה, כשהפרטיזנים של טיטו נכנסו אליה ומצאו דגלי איטליה בכל מקום, אותה איטליה שהם נהלו נגדה מאבק עקוב מדם במהלך כל המלחמה, אז הם יצאו למסע של ניפוץ והרס של כל סמל איטלקי בעיר וכמעט כל אריה מכונף שהם מצאו.

כיום, במין שותפות גורל עם ספינת האם ונציה, קוטור היא כבר לא אימפריית סחר, אבל העושר שלה עדיין מגיע מהים-

כל בוקר נכנסת למפרץ קוטור ספינת קרוז עצומה ופורקת מאות (או אלפי?) תיירים לסמטאות הצרות שלה. כמו ונציה, רוב האנשים בעיר ברגע נתון הם תיירים, כאשר תושבי קבע יש, לפי ההערכות של המדריך, בערך 500. יתר התושבים עזבו לטובת כפרים אחרים מסביב למפרץ ומשכירים את הבתים שלהם, חלקם היו ארמונות קטנים של משפחות סחר, לטובת מלונות או איירבנב. עיר שהיא ברובה מוזיאון, אפשר לומר.

ועם זאת, למרות המיסחור והתיירות, אני די חיבבתי את קוטור. הנושא של התיירות שם עדיין יחסית חדש (בניגוד נניח לדוברובניק, ספליט, וכמובן ונציה), אז עדיין יש איזו תחושה אינטימית מסוימת (בטח אם אתה משוטט בה בחמש וחצי בבוקר, כמו שיצא לי לעשות, ולמרות החתולים, יש הרבה ציפורים ששרות כל בוקר). ומעבר לזה, ובכן, המיקום שלה הוא עוצר נשימה. הרכיבה במורד בסרפנטינות של קוטור היתה אחת הירידות הכי טובות בכל המסע הזה. אני בהחלט לא מצטער שעזבתי אותה אחרי יממה בלבד, זה היה בדיוק הזמן ההולם לחוות אותה, אבל אני חושב שאני בהחלט אשמח לראות אותה שוב מתישהו.

ובאופן כללי, אני די מאוהב במונטנגרו. זו מדינה כל כך קטנה עם נופים כל כך מרהיבים, הכי הרבה "וואו!" למטר רבוע שהיה בטיול עד שהגעתי לדולומיטים. והאנשים באמת היו ממש ממש נחמדים. כל פעם שראיתי מרחוק חבורה של אנשים יושבת ושותה בירה, ידעתי שכשאני אתקרב, אני הולך לקבל הזמנה להצטרף. כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני בהחלט מתכנן בעתיד לחזור לשם עם ציוד מינימלי ואופניים קלות וקשוחות, לאיזה שבועיים של טירוף חושים ורגליים דואבות.

הלאה

התחלתי את הפוסט הזה בסלובניה, בנובה גוריצה, ואני מסיים אותו פה בברן, בירת שוויץ. המממ, לא בדיוק קצב מסחרר.  בכל מקרה, מתי שאני לא אגיע אל זה, פוסט הבא יהיה על איטליה, למה לא נהניתי מרובה (גל חום, אבל לא רק), וממה כן נהניתי (רוונה! דולומיטים!) ואולי כמה מילים על מלחמת זהויות בדרום טירול (כי מי לא אוהב מלחמת זהויות טובה). אבל, אתם יודעים, אל תעצרו את נשימתכם, יש לי בערך עשרה ימים של פער ביומן לסגור לפני כן.