אז אחרי שלושה וחצי חודשים בדרכים, החלטתי להקדיש פוסט אחד לענות על שאלות שגם חברים וגם סתם אנשים אקראיים שאני פוגש בדרך שואלים על הטיול, ודרך זה אולי קצת לבנות איזו תמונה של החוויה היומיומית שלי במסע הזה. כי לשלוח תמונות יפות של הרים זה טוב ויפה, אבל בדרך להרים האלו יש הרבה דרך לפדל, הרבה אוכל לאכול, צריך לישון מדי פעם, ואיכשהו גם לממן את כל זה.
צריך להגיד שהפוסט הזה התחיל להיכתב ביציאה מסלובניה, אז הוא כמעט לא מכיל התייחסויות לאיטליה, ודברים כן השתנו מאז שנכנסתי לפה. אלא שלעדכן את אותו על מנת לשקף את החוויה הנוכחית היה כבר נעשה מעט מסורבל, והוא גם ככה… לא קצר, אז העדפתי למקד בחוויה שלי בבלקנים.
"איך נראה היום שלך?"
אז איך נראה יום ממוצע בחיים שלי כרגע? ובכן, אין ממש "יום ממוצע", כי אני יכול לבלות את כל היום ברכיבה מא' לב', ואני יכול לבלות את כל היום בשיטוטים וסידורים בעיר. או במקרה, של היום הזה, לכתוב ולכתוב ולכתוב.
אבל בואו ניקח יום שבו אני אשכרה זז ממקום למקום. באופן אידיאלי אני מנסה ללכת לישון בעשר בערב ולקום בחמש בבוקר (אבל האידיאל לא תמיד מתממש). הבוקר כולל בערך שעתיים ומשהו של התארגנות וארוחת בוקר. משך ההתארגנות תלוי בכל מיני גורמים ולמשל יכול להתקצר משמעותית אם אני לא מבשל את ארוחת הבוקר, או פשוט מוותר עליה, או אם אני ממש ממש ממוקד. אבל זה גם יכול להתארך לשלוש שעות אם הכל ספוג מטל או כי… סיבות. אחד הדברים שעיכבו אותי משמעותית בבקרים הראשונים היה לחכות שהאוהל יתייבש מכל הטל לפני שאני דוחף אותו לתיק, עד שהגעתי לפלובדיב, ולמרבה המזל, פגשתי דרך Warmshowers רוכבת הולנדית שאמרה לי "אה, פשוט דוחפים אותו לשקית זבל ופורסים אותו לייבוש בצהריים", וכנראה שאין עצה שקיבלתי שחסכה לי יותר זמן בטיול הזה. אני חושב שאם לא הייתי מקבל את העצה הזו, עדיין הייתי איפשהו בבלקן, מחכה שהאוהל יתייבש.
צריך להגיד שהפוסט הזה נכתב ברובו ביציאה מסלובניה, רגע אחרי שהחלפתי את התיק האחורי בשני תיקי צד, ובמקור נכתב ש"אני מקווה שעם התיקים החדשים דברים יזוזו קצת יותר מהר אבל בכנות, כמו שכמה מחברי יוכלו להעיד, אני פשוט ארזן איטי." וזה עדיין נכון, אבל זמן האריזה בהחלט התקצר משמעותית, לאיזור השעה-שעה ורבע בלי מאמץ מיוחד. בבוקר אחד שבו באמת הייתי צריך לזוז מהר, הכל קופל והייתי בתנועה (ללא ארוחת בוקר) בערך 35 דקות מרגע שפקחתי עיניים.
השאיפה היא לצאת לדרך בשבע- שמונה ולרכב עד להפסקת צהריים. במקומות נעימים יותר, שזה היה רוב המקומות שהייתי בהם עד קרואטיה, הפסקת הצהריים בעיקר היתה עניין של לאכול משהו, לנוח קצת ולמלא מצברים (מילולית, אני אגיע לזה). החל מקרואטיה, ובעיקר באיטליה, התחילו להופיע ימים שבהם נהיה חשוב להחריד לנצל את שעות הבוקר לפני שנהיה חם מדי מכדי לרכב. זכור לרעה את היום בקרואטיה שנאלצתי להתחבא מתחת לגשר בטון עם מעט מדי מים עד יעבור זעם. (לא מהימים המוצלחים בחיי באופן כללי).
אם אני בהרים איפשהו, אני אחפש מקום עם נוף יפה וצל לארוחת צהריים. אם אני יותר קרוב לציוויליזציה, מקום מוצלח להפסקת צהריים יהיה איזה בית קפה שבו אני יכול לממש את פירמידת המאסלו האישית שלי-
1. מים, בעיקר קרח. אם יש משפט שבעיני מסמל את היומיום של הרכיבה שלי בבלקן ובאיטליה זה "imate li Leda?" או באיטלקית "hai giaachio"? שזה, בעברית "יש'כם קרח?". זה ככל הנראה המשפט שאמרתי הכי הרבה בבלקן אחרי "שלום". ביום חם, אני כנראה אעצור כל שעתיים שלוש באיזה בית קפה שלא חשד בכלום, ובפרצוף שמנסה בו זמנית להיות ידידותי אך גם לשדר "אלוהים כמה חם בחוץ, תוכלו לעזור עם זה?", אנסה למלא מחדש את הבקבוקים. למעשה, אם לדייק, ואני אגיד במלוא הצניעות שזה דויק לרמה של אומנות, אני ממלא את הבקבוק "שתייה מהירה" שלי (בקבוק מצוין שקניתי באיסטנבול) בקרח ואז במים עד הסוף, ואז את הבקבוק התרמי שלי רק בקרח, בלי מים, ככה שהוא יישאר קרח ליותר זמן (פיזיקה חברים!). כשהבקבוק שתייה מהירה מגיע בערך לחצי, והקרח נמס, אני שופך את המים הקרים לתרמי, והוריי! מים קרים לכל דורש. מים קרים זה חשוב, חברים.
לא תמיד זה עובד, רוב הבריסטות ממלאים את שני הבקבוקים עד הסוף בקרח (נשים יותר נדיבות מגברים משום מה) אבל מדי פעם אתה נופל על בריסטות קמצנים ששמים לך שניים וחצי קוביות קרח, שזה כמו כוס רוח למת מחום. כשהתלבטתי בין בקבוקים תרמיים, אגב, בכוונה בחרתי את הבקבוק עם הפיה הכי רחבה, כדי שיהיה להם קל יותר להכניס קרח. ותמיד ייזכר לטובה אותו בעל מסעדה שנתן לי גישה חופשית למכונת קרח שלו, ואז לא רק שמילאתי את הבקבוקים בקרח, שפכתי פנימה מים, ואז, כשהמים המיסו את הקרח ויצרו עוד נפח פנוי, מילאתי את הקרח שוב, ויצאתי, מוכן לכל צרה (למשך בערך שעה וחצי, עד שהכל נמס, כי בקרואטיה חחםםםם). וכן, אתם קראתם עכשיו שתי פסקאות על איך אני ממלא קרח בבקבוקים שלי.
2. למלא מצברים – כמו שהתלוננתי בעבר, הבטריה של הפלאפון שלי היא לא הדבר הכי מזהיר בעולם. אני סוחב איתי 3 פאואר בנקס, שני 10A שהם אולטרלייט, ואז עוד אחד שקניתי בטורקיה, שמנמן יותר, כשגיליתי שהשני מטענים הקיימים והיוקרתיים משום מה מסרבים להטעין את האוזניות שלי,וזה… לא מתקבל על הדעת. זה גם נותן שקט לדעת שיש מספיק חשמל זמין, רק ברודופי ובהרים של קרואטיה אי פעם התקרבתי לסיים את שלושתם (בסוף, זה מכשיר הניווט שלי), אבל מתישהו בסקופיה גם קניתי, בנוסף למטען התלת -יציאות הגדול שלי (שימושי מאוד בהוסטלים, איפה שיש לך לפעמים רק נק' חשמל אחת והרבה דברים להטעין), גם מטען קטן ומהיר שנמצא בשליפה מהירה, וכל פעם שאני עוצר בבית קפה, אני לוקח את המטען שעשיתי בו שימוש באותו יום וטוען אותו ככל שניתן, וחרדת הסוללה נדחית עוד קצת קדימה. כשאני אגיע לאנגליה אני חושב שאני פשוט אקנה את הדבר הזה ואפסיק לדאוג מענייני חשמל.
3. לכתוב. בשלב מסוים הבנתי שמאוד קשה לי לכתוב בסוף היום, כמו שהייתי רגיל בעבר, כי בסוף, אני צריך שולחן למקלדת. אז מקום עם שולחן לרוב יועדף ממקום בלי שולחן. לכתוב הפך להיות תחליף הספר שלי, כבר בבולגריה החלטתי לשלוח את הקינדל חזרה הביתה כשהבנתי שאני פשוט לא פותח אותו, אני רק כותב. ספרים אני בעיקר שומע כרגע 🙂
וכמובן שהכי חשוב זה לזכור לפרוס את האוהל הרטוב איפשהו, כי אחרת אתה הולך לישון בלילה באוהל לח וטחוב.
אחרי שסיימתי את הצהריים, אני חוזר לרכב את יתר היום, כאשר זמן עצירה מוצלח הוא בסביבות שבע, מה שאמור להשאיר מספיק אור להתארגן, לאכול ואולי לכתוב עוד קצת (מאחר שטבעו של הזמן לעבור, היומן תמיד בפער). זה אומר שבמהלך הרכיבה, ובמיוחד אחרי הצהריים, הפעילות המנטלית הקבועה שלי היא להיות הוייז/החלון-הזה-בוינדוז שמעריך-כמה-זמן-הולך-לקחת-להעתיק-את-התיקייה-הזו-וכל-הזמן-משנה -זמנים. אני כל הזמן מנסה להעריך באופן ריאלי האם אני מסוגל לסיים את היום איפה שאני רוצה לסיים אותו. בהיותי אדם אופטימי יתר על המידה, אני נוטה להעריך ביתר את מה שאני מסוגל לעשות* (אני חושב שרק פעם אחת הגעתי לפני הזמן שתיכננתי, בעלייה פנטסטית במונטנגרו), אבל תוך כדי היום זה משא ומתן מתמיד "אוקיי, יש לך עוד 40 קילומטרים עד לנקודה הזו, השעה עכשיו שלוש בצהריים בערב, אתה רוכב עכשיו בקצב של 18 קמ"ש אם ממש תרכב בלי לעצור לשום דבר, אתה מסוגל להגיע בזמן סביר", ואז אני נתקל בעלייה או ברוח נגדית וצריך לעשות חישוב מחדש. וכמובן שאין דבר כזה בפועל "לרכב בלי לעצור לשום דבר", כי הנה הר יפה לצלם, הנה בעיה באופניים שצריך לטפל בה, הנה נגמרו לך המים וצריך למלא. לפעמים יש יעד קבוע שאליו אני חייב להגיע ויהי מה (כמו שאני אדבר בעוד כמה פסקאות) ולפעמים, בעיקר כשאני ביום שהוא חלק ממקטע גדול של כמה ימים, המחשבה היא "אוקיי, עשית מספיק מרחק ובעיקר זמן רכיבה ליום הזה, החל משבע תתחיל לחפש מקומות סבירים לישון" (וגם על זה בהרחבה בהמשך)
בפוסט על בולגריה כתבתי שהשאלה "כמה קילומטרים אתה עושה ביום" היא חסרת משמעות בעיני, וזה עדיין נכון, אם כי עכשיו שחזרתי לטורינג, זה כנראה ייתייצב קצת על טווח אחיד יותר. עם זאת, המספר שאני כן מסתכל עליו כל יום הוא כמה שעות אשכרה דיוושתי במהלך היום. כלומר, אני יכול לצאת בשבע בבוקר ולעצור בשבע בערב, אבל בין לבין יכול להיות שרכבתי כמעט ברצף, ויכול להיות שעצרתי לשלוש שעות צהריים, או שעצרתי כל חמש דקות לצלם, ואם זה כלל שימוש בחצובה, אז אנחנו בכלל מדברים על עיכובים משמעותיים.
המספר השרירותי שהתקבעתי עליו הוא חמש שעות – אם רכבתי פחות מחמש שעות ליום שלם, אני מרגיש שקצת חיפפתי על היום הזה, ושיכולתי יותר. אם יותר מחמש שעות נטו, אני מרגיש שעשיתי את שלי לאותו יום. יותר משש זה טפיחה על השכם, אבל יותר משבע, ובכן, זה אומר שמישהו פה תיכנן גרוע או או קיבל כמה החלטות שגויות. היום הכי ארוך שלי היה 07:56 שעות ו99.3 קילומטרים**, כשהחלטתי להקדים מכה לסופה שהיתה צפויה להגיע יום אחרי, ולהגיע מקוטור לניקסיץ' (במונטנגרו) ביום אחד. האלטרנטיבה היתה להיתקע במשך עוד שלושה ימים בקוטור, ומיציתי את קוטור, יפה וחמודה (ויקרה) ככל שהיא תהיה. העדפתי לבלות את יום הסופה בבית קפה קטן בניקסיץ', משלים יומן.
היום היה צפוי להיות יום ארוך, עם 100 ק"מ רכיבה פלוס 2000 מטר טיפוס, והייתי על האופניים כבר בחמש וחצי (קוטור נפלאה כשאין אף אדם ברחוב), אבל הוא גם אכן כלל החלטה שגויה אחת, והיא לעזוב כביש סלול אבל נטוש ושלו לטובת דרך עפר שהופיעה במסלול שקיבלתי, החלטה שהתחלתי לסבול ממנה כמעט מיידית (דחיפות אופניים, קללות רבות ובעיטות עצמיות לרוב). זו עוד אחת מהסיבות מבחינתי לעזוב את הבייקפאקינג, כי כשאתה עם ציוד של בייקפאקינג, ובכן, זה מרגיש בזבוז לא לקחת את דרכי העפר האלו (כי כשיש לך פטיש וגו'). עם כל העיכוב שנגרם מההחלטה הזו, לניקסיץ כבר הגעתי בגשם, אבל שוין.
בכל מקרה, זה תמיד מפתיע אותי איך יכול להיות שביום רכיבה שלם, שבו נניח יצאתי בשמונה בבוקר וסיימתי בשבע, פחות מחצי מהזמן הוא זמן תנועה בפועל, אבל מסתבר שככה זה.
הערות שוליים
*ומתישהו באיזה פוסט עתידי אני אדבר על מחלת הGetThereritis, מחלה שתוקפת רוכבי אופניים שאפתניים מדי עם כושר שיפוט לקוי
**כה מתסכל, מספרים כמעט שלמים. אם הייתי שם לב בזמן, הייתי ממשיך לעשות סיבובים מסביב להוסטל לכמה דקות
"מאיפה הכסף?"
אז כמו שכתבתי בפוסט הראשון, הרבה אנשים שואלים אותי איך אני מממן את הטיול, וכמו שכתבתי שם, הודות לנסיבות החיים שלי ב5-6 השנים האחרונות, ובעיקר העובדה שהתחזיתי למהנדס בהצלחה במשך 4 שנים שלמות, צברתי ערימה סבירה של כסף לפני המסע הזה.
אבל הערימה הזו מן הסתם לא ערימה אינסופית, ויותר מזה, מתוך הנחה שאני לא הולך להתנדף לאבק ברגע שאני אסיים את הטיול , ויש לי גם חיים לדאוג להם אחרי כל זה, אז אני גם לא מכוון להוציא את כולה על הטיול (היעד הוא פחות או יותר להשתמש ברבע הסכום. טוב, "יעד" זו מילה קשה, בוא נקרא לזה "שאיפה").
צריך להגיד בשולי הדברים שכל הוצאה שלא תהיה לי כנראה תהיה נמוכה מהעלות הגדולה ביותר של הטיול הזה, והיא כמובן שאני לא עובד עכשיו. בטיולים גדולים קודמים הייתי חייל משוחרר או בוגר תואר שני טרי מהניילונים. בעוד שאפשר לטעון שבאופן תיאורטי, כן הפסדתי כסף מזה שלא התחלתי לעבוד מיד אחרי תואר שני, לטיול הזה יש תו מחיר מאוד ספציפי וברור. אבל בתכל'ס אני לא מסתכל על זה ככה, יש מצב נתון וערימה נתונה, ובוא לא נשרוף חלקים גדולים מדי ממנה, בסדר?
לכאורה, טיול אופניים אמור להיות משהו די זול. רוב מה שאתה עושה ביומיום זה לרכב ממקום למקום, ואז לישון. יכולים לעבור ימים שלמים שבהם לא הוצאתי שקל/יורו/דינר, כי אני רוכב בהרים ואוכל את האוכל שקניתי בסופר יומיים לפני (פסטה לא עולה הרבה כסף).
אבל כמובן שזה לא תמיד עובד ככה. אני מגיע לערים, אני ישן בהוסטלים, אני הולך למוזיאונים – יש הוצאות. ופייר, בסקלה של התכלבות, אז מן הסתם שאני כבר לא חייל משוחרר בדרום אמריקה, בכל זאת התקדמנו מאז. בבלקנים כמעט אף פעם לא בישלתי לעצמי כשאני בעיר, זה פשוט מרגיש לי בזבוז זמן. וזה לפני שאנחנו מדברים על הוצאות לפני הטיול. הוצאתי כמעט 20,000 ש"ח לפני הטיול על כרטיס טיסה, ביטוח ובעיקר ציוד אופניים (כשהאופניים היו ההוצאה הכי גדולה, אבל ממש לא היחידה), וציוד ממשיך להתכלות/להיאבד/להישבר במהלך הדרך.
כשדיברתי עם חבר על משהו יקר שחשבתי לקנות/לעשות, הוא אמר לי משהו כמו "איזה מזל שאתה מהנדס", והייתי צריך לתקן אותו- "הייתי מהנדס. אני עכשיו מובטל עם תזרים הנכסות לא קיים בעתיד הנראה לעין". הנקודה שאני מנסה להגיד שכשעושים טיול כזה, שהולך להימשך חצי שנה עד שנה וחצי, אי אפשר להתייחס לזה כחופשה שלא עושים בה חשבון, אלא להתנהל פחות או יותר במגבלות תקציב.
מה התקציב הזה? וואלה, אין לי מושג. עם כל הדיבור על להתנהל חכם, אני כבר מזמן לא מנהל מעקב מסודר אחרי כמה שאני מוציא. אני כן עוקב אחרי הוצאות ציוד מתגלגלות, אבל נראה לי שרק באנגליה אני אשב ואחשב כמה הטיול עלה עד כה. אני יודע שבחודש הראשון הוצאתי הרבה יותר ממה שתיכננתי, אבל מאז זה נכנס תחת שליטה.
כלל האצבע הוא פשוט – לחשוב אם אני צריך באמת להוציא עכשיו את הכסף הזה. במקרה של מוזיאונים ואתרים אני לרוב לא חושב פעמיים (ברוונה נכנסתי לאתר ארכיאולוגי רומי לרבע שעה לפני שהייתי צריך לצאת לרכבת, כי אני הסוג הזה של חנון). אבל נניח בלינה, יש ימים שאני עושה ויילד קמפינג (כלומר, לישון במקום אקראי ולא מוסדר) גם אם יש אפשרות לאתר קמפינג, כי כל הבטריות שלי טעונות, כל הבקבוקים מלאים, ואני לא מרגיש צורך במקלחת או יכול להסתדר עם מקלחת שדה (מסתבר שהבקבוקי אופניים הם מצויינים בשביל זה, 800 מ"ל מים וחתיכת סבון ואני אדם חדש). מצד שני, יש ימים שאני מסיים ואומר לעצמי שאין שום סיכוי שאני לא עושה עכשיו מקלחת חמה וטובה, או ישן במיטה על מזרון מתחת לגג, ובעיקר, שאין לי כוח עכשיו לחפש מקום שקט לעצמי. ולפעמים אני מאזן. למשל באיטליה לא חשבתי פעמיים על ללכת למסעדה טובה בFerara ואז ללכת לחפש לעצמי מקום שקט להקים אוהל מחוץ לחומות, כי באיטליה צריך לתעדף אוכל טוב לפני הכל.
עד כה בבלקן, באופן טבעי, הוצאות המחייה היו די נמוכות (אם כי בקרואטיה וסלובניה הן עלו משמעותית), אבל נראה איך אני אסתדר באירופה. אני כן שואף להשתמש כמה שיותר בWarmshowers, כי מעבר לזה שזה מאוד מגניב להתארח אצל להכיר חבר'ה מקומיים, זה גם חוסך בעלויות, אבל ברור לי שההוצאות יעלו בתקופה הקרובה, וזה בסדר.
כמו בהרבה מקרים בחיים, יש פה סוג של איזון מתמיד בין שני קולות שונים, בין קול אחד בראש שלי שאומר "יאללה, זו הרפתקאה, תפסיק להיות כזה מפונק/איך ההייטק בירגן וריכך אותך" לבין הקול בראש שלי שאומר "אוף, אתה כזה עקשן/קמצן, למה אתה צריך תמיד ללכת ראש בקיר". וכל פעם צריך לבחור למי מקשיבים.
"אז מה אתה אוכל?"
חבר שאל אותי לפני כמה ימים אם אני מצליח לשמור על משקל בריא ולא לאבד יותר מדי ואני מצידי פרצתי בצחוק – כאילו שיש מספר קלוריות שאני יכול לשרוף ביום שאני לא יכול להחזיר עם שתי חטיפי אנרגיה ומארס אחד (אגב- מארס הוא חטיף רכיבה מאוד טוב – טעים, מלא מלא אנרגיה מרוכזת, וגם אם הוא נמעך, הוא עדיין מארס במהותו). אתמול נשקלתי וגיליתי שדווקא הורדתי איזה 2-3 קילוגרם, אז הבדיחה היא על חשבוני, אני מניח. ועדיין, אני לא חושב שחסרות לי קלוריות זמינות.
הרגלי האכילה שלי תלויים כמובן בהאם אני בציוויליזציה, באיזו עיר, או האם אני בשטח או בדרכים. כשהייתי בבלקן, השאיפה היתה כמובן לאכול דברים טובים וטעימים, ובשאיפה דברים ייחודיים לאיזור/מדינה. לרוב זה מסתיים באכזבה, כי אני גרוע למדי בבחירת מקומות לאכול בהם ומה לאכול בהם, אז למדתי להנמיך ציפיות, ובעיקר לא לתת לזה חשיבות יתרה. האוכל כמעט אף פעם לא יהיה טוב כמו שאני מקווה.
הרגלי האכילה שלי בדרכים הם, איך לומר בעדינות, קצת מזעזעים. הגישה שלי לארוחות ערב היא שבסוף יום ארוך של רכיבה המטרה של האוכל היא לאפשר לי ללכת לישון על בטן מלאה כמה שיותר מהר במינימום מאמץ, ולא לתפוס יותר מדי מקום או משקל בתיק שלי (בעיקר מקום). אז ארוחת ערב סטנדרטית היא שישית קילו פסטה (ואני יודע שזה שישית, כי אני מודד) עם אבקת רוטב פסטה כזו או אחרת (או סתם אבקת מרק) ואני יכול להגיד שמעולם לא השארתי פסטה בסיר. אגב, לגבי הסיר, אחד הדברים הכי גאוניים שלמדתי מהבלוג של טריסטן רידלי זה להכין מה שנקרא pot cozy, שזה בפשטות כיסוי תרמי ששומר מעולה על החום של הסיר, ולמעשה מאפשר לי לעשות slow cooking לפסטה. שזה מעולה מכמה סיבות – קודם כל, זה חוסך לי מלא גז, אני יכול לגרור פחית גז אחת פחות או יותר לשבועיים (כי אני רק צריך להרתיח את המים, לזרוק את הפסטה פנימה ולחזור אחרי רבע שעה), דבר שני, אני לא צריך להשגיח על הפסטה בזמן שהיא מתבשלת, ויכול לעשות דברים אחרים תוך כדי, ובעיקר, אני לעולם לא שורף את הפסטה (ולאור זה שיש לי סיר אולטרלייט ודקיק, לשרוף את הפסטה זה מאוד מאוד קל, ולמעשה בדיוק מה שקרה כל פעם שניסיתי לבשל אותה בצורה "מסורתית"). פוט-קוזי, תכינו לכם אחד כזה גם, לא תצטערו.
אם אני באמצע שום מקום, אז הבוקר נפתח בד"כ בדייסה, הרגל מדרום אמריקה, אבל אם עברתי ליד סופר בערב לפני, אז מאז בולגריה, איפה שיוגורטים זה קטע חזק, אני בד"כ קונה יוגורט וגרנולה.
בסלובניה בכלל התחלתי לזרוק, ומאחר שהסופרים מאוד קרובים ותכופים, התחלתי פשוט לקנות את הסנדויצים בחלק של המעדניה לארוחת ערב, כי פחמימה זו פחמימה, אז מה זה משנה, זה חוסך לי זמן שאני יכול להשתמש בו כדי לכתוב או משהו (וזה לא שצריך פה ארוחה חמה. הו לא). מהלך היום הוא בד"כ לחם עם משהו, אם כי כשבאמת התרחקתי לתוך השטח הייתי קונה לעצמי טורטיות, כי במקום המוגבל שהיה לי, היה יותר קל לארוז אותן בלי שהן ייפגעו. וכמובן חטיפי אנרגיה לזמן שאני רעב ועדיין לא הגעתי למקום סביר לעצור בו. אני כן מנסה לאזן את כל הזבל שאני דוחס עם אגוזים ופירות שאני שם בfeeder bags אבל ברור לי שאני לא מופת של תזונה מאוזנת. נו, בינתיים שרדתי.
אגב, אני לא יודע אם נעשה צל"ש טר"ש מסודר לפוסט הזה, אבל אם הייתי עושה, הפידר באגס כנראה היו מקבלים את האות של החודש. אחרי שלמדתי לא לבעוט בהם עם הברך, זה הפך להיות דבר כל כך שימושי ונפלא, לא יכול לדמיין לרכב בלעדיהם. מצורפת גלריה של דברים שדחפתי בשלב כזה או אחר לפידר באגס (מעבר לאגוזים, שזה הסטנדרט). הכלל החשוב הוא כמובן- לא לרכב עם פחית פתוחה בשטח קשה (ולסגור היטב אם יש פירות/אגוזים בפנים)
"איפה אתה ישן?" או – רוכב נטה ללון
לינה באופן טבעי מתחלקת לשני סוגים- בערים ובשטח, או ליתר דיוק הוסטל ואוהל. בטורקיה מטעמי זהירות (כנראה מוגזמת) לא ישנתי בשטח, ולא היו הוסטלים, אז ישנתי במלונות/מוטלים מקומיים קטנים (ובמילא הלירה ברצפה, אז הכל יחסית זול), אבל מאז, בערים, אני בעיקר בהוסטלים. עכשיו, לכאורה הייתי חושב שזה ירגיש מוזר לחזור לישון בהוסטלים בגיל 37, זה משהו שרוב האנשים מפסיקים לעשות בגילאי ה20 ומתברגנים לאיזה חדר במלון*. אבל כמו שאמרתי, בטיול של שנה וחצי זה לא בדיוק אותו קונספט ותכנון תקציבי של חופשה של שבוע.
*אגב, מסתבר שיש הוסטלים שיש בהם הגבלת גיל, ואתה לא יכול לקחת חדר בdorms אם אתה מעל 45 נניח. אייגי'זם מאץ? בכל מקרה, למרבה המזל עוד יש לי קצת זמן
דווקא בהתחלה זה הרגיש מאוד טבעי. חשבתי שאני ארגיש זקן ביחס לשאר המטיילים, אבל בבולגריה, מקדוניה ומונטגרו אוכלוסיית המטיילים היתה מאוד מגוונת ומעניינת (וחלקה הרבה יותר מבוגרת ממני), ואחרי שאתה עובר את השאלות הסטנדרטיות (מאיפה לאיפה אתה רוכב, מתי יצאת לדרך וכו'), יכולות להתפתח שיחות מאוד מעניינות. בפלובדיב למשל אני זוכר ערב מאוד נחמד שבסופו גם קיבלתי הזמנה להתארח בהולנד. אבל איכשהו, מאז ההוסטל המאוד מוצלח בפודגוריצה, המקום שבו ישבתי וכתבתי את הפוסט על מקדוניה, ההוסטלים לא היו כיפיים במיוחד, וגרמו לי כן להרגיש קצת מוזר. קרואטיה וסלובניה זה כבר מדינות שמושכות כבר סוג… אחר…. של מטיילים מהמדינות הדרומיות יותר, ושם כבר התחלתי למצות את הנושא של הוסטלים (ואת הריח שלהם). מאז שעברתי לאיטליה באמת הצלחתי להימנע מהם, בין לינה בשטח למארחים בWS, והשאיפה היא להמשיך ככה הלאה.
בשטח אני בד"כ נע בין אתרי קמפינג מסודרים, אם קיימים, לwild camping. אתרי קמפינג יכולים לנוע בין "הנה מקום מוסדר לשים את האוהל שלך" ל"הנה מקום מוסדר לשים את האוהל שלך, ואתה מוזמן להשתמש במקלחת, בוייפיי, במטבח ובבריכה" (בחיי, בקרואטיה היו אתרי קמפינג עם בריכות). באתרי קמפינג נתקלתי בסכנה שאף אחד לא מזהיר אותך לגביה כשאתה מתכנן מסע אופניים, וזו סכנת האלכוהוליזם. כי חברים, כשאתה נכנס לאתר קמפינג בבלקן עם זוג אופניים עמוסות, תהיו בטוחים שבסבירות גבוהה מישהו יזמין אותך לשתות איתם משהו (וגם לא באתרי קמפינג), ויותר מערב אחד בקמפינג סיימתי מעט שמח ומסובב. אלכוהוליזם ואופניים- הזהירו את ילדכם!
אבל באופן יותר סביר, כשאני בדרכים, בד"כ אין אתר קמפינג, או שכאמור אני לא מרגיש צורך בקמפינג מסודר, אז אני עושה wild camping. עכשיו, השם מרמז על משהו הרפתקני יותר ממה שזה נשמע – לעיתים רחוקות ישנתי ממש עמוק בטבע. זה פשוט אומר שאני לא ישן במקום מסודר. זה יכול להיות באיזה חצר של חקלאי שביקשת ממנו רשות, לצד איזו דרך עפר נידחת, בשדות/כרמים, וכן הלאה. יש לי כישרון מיוחד לבחור נקודות גרועות, נניח לעצור קילומטר לפני שהנוף פתאום נפתח, או להמשיך ולוותר על נקודה טובה כדי לנסות להגיע לנקודה טובה יותר, ואז לגלות שהיה עדיף לעצור שם, או לשים את האוהל מול חווה ואז שכלבים ינבחו עלי כל הלילה. לומדים מטעויות כדי לעשות טעויות חדשות.
אחד הדברים שגיליתי על הבלקן, שלא ידעתי מראש, זה שאם יש לך בעיה לעשות קמפינג לצד מגוון של חרקים- אל תבוא לבלקן. למרות שאין פה ממש מדיניות סביבתית מסודרת, כנראה שהעובדה שגם החקלאות פה לא מאוד חזקה מאפשרת לאקוסיסטם להיות *מאוד* בריא, אם אתם מבינים למה אני מתכווון. לפעמים זה מתבטא בדברים נחמדים כמו מלא מלא פרפרים, אבל זה גם מתבטא לא פחות ביתושים (אם כי הערב עם הכי הרבה יתושים היה דווקא באיטליה), ברחשים, חגבים שמנסים להסתנן לך לאוהל וכן הלאה. מהדברים שצריך להתמודד איתם בטיול.
מה שבאוזניים, ומה שביניהן
שאלה אחרת שמדי פעם אני מקבל היא "אתה לא משתעמם מכל הרכיבה הזו"?
התשובה היא, באופן חד משמעי, היא "לא". בסוף, מסע אופניים הוא רוב הזמן דבר מאוד פעיל. אתה צריך לנווט, אתה צריך לתכנן מה אתה עושה הלאה, לחשוב כמה קילומטרים אתה רוצה לעשות עד העצירה הבאה, להעריך כמה זמן זה ייקח, ולעדכן את העדכונים האלו תוך כדי תנועה. אה, וכמובן אתה צריך לדווש, כלומר להיות במאמץ פיזי מתון כל הזמן. ומעבר לכל זה, אתה כל הזמן בתנועה, אתה בהגדרה כל הזמן במקום חדש. יש הרבה אתגרים במסע אופניים, אבל אף פעם לא מצאתי ששיעמום הוא אחד מהם.
אבל זה לא כל הזמן ככה, ולפעמים יש מישורים, ובעיקר עליות, שקצת הסחת דעת לא תזיק. אני חושב שמי שהכיר אותי ליותר מחמש דקות יודע שאני תמיד עם זוג אוזניות בלוטות' על הצוואר שלי (אחת ההמצאות הגדולות של האנושות, בחיי, בלי ספק צריכות לקבל את הצל"ש השבועי מתישהו), ועם פלייליסט ארוך של פודקאסטים בהישג יד.
אני לא רוצה להפוך את החלק הזה לסשן המלצות פודקאסטים ארוך (יש לי מייל המלצות, למי שרוצה לקבל), אבל כן יש שני פודקאסטים, שהם בעצם של אותו בחור, שצריך לציין מבחינת הנפח שהם תופסים לי בטיול, ואלו Revolution וHistory of Rome של מייק דאנקן. מייק דאנקן הוא גאון. הבנאדם יכול לקחת תהליכים ואירועים היסטוריים מסובכים ורבי משתתפים ולהנגיש אותם ככה שמצד אחד אתה מבין ומסוגל לעקוב אחרי ההשתלשלות של האירועים, ומצד שני בשום שלב הוא לא משטיח או מטמטם את מה שקרה עבור המאזין. מעבר לידע שזה העניק לי, אני חושב שאני מבין דינמיקות היסטוריות הרבה יותר טוב מאז שהתחלתי לשמוע אותו. ומעבר לזה, הוא משעשע וכיפי להקשבה, וכבר בטיול הקודם שלי, בדרום מזרח אסיה, הוא הוכתר כאוכל העליות הרשמי של הטיול. הייתי שם אותו בתחתית העלייה, ואז, רגע לפני שהמתנגדים של רוברספייר תופסים אותו ואת החבורה שלו, פתאום נגמר לי ההר בלי ששמתי לב.
עוד פודקאסט ראוי לציון מהטיול הקודם הוא הmemory palace, שהוא לכאורה גם פודקאסט שמדבר על אנשים ואירועים היסטוריים, אבל באופן שונה לחלוטין, וצריך להבין כדי לשמוע. אף אחד לא עושה רדיו כמו שנייט ד'מאיו עושה. זה היה פודקאסט הבקרים הקבוע שלי, כי בבוקר צריך משהו רך יותר, ולא לפתוח עם חפירות בכל הכוח.
מי שהחליף אותו בבקרים של הטיול הזה הוא ג'ון מועלם. בטיול הזה התחלתי גם לשמוע יותר אודיובוקס, ועד כה, הספר האהוב עלי ביותר הוא serious face, אסופת מאמרים של ג'ון מועלם. אני אשמע את ג'ון מועלם מקריא מאמר על 10 הסיבות למה אופניים אופניים זה מעפן , בין היתר כי אני עדיין מאוהב בו קשות מאז הפעם שהוא יצר את פיסת הרדיו האהובה עלי בכל הזמנים. אבל למרבה המזל, הוא לא כותב מאמרים נגד אופניים, ובמקום זה הוא כותב מאמרים מלאי תבונה, התבוננות ואנושיות על העולם והדברים שבו. הוא נפלא, תקראו, או יותר טוב, תשמעו אותו.
בתקופה האחרונה חזרתי גם לשמוע יותר מוזיקה. בטיול הקודם טחנתי כמעט באופן בלעדי פודקאסטים, ובטיול הזה, ובכן, פחות. יתר על כן, בטיול הקודם היה לי פלייליסט משמעותי אחד, ושנקרא downhilling, שנועד, אהמ, לירידות, עם הרבה שירים מהירים ובאנרגיות גבוהות. סביר יותר מחקלאי ויאטנמי אחד שמע איזה פאראנג' מוזר על אופניים צועק, כשהוא מתחיל להאיץ לקראת הירידה, משהו שנשמע כמו everybody give it up for america's favourite fighting french man! בטיול הזה לעומת זאת מצאתי שיש ירידות שבהן אני לא מרגיש צורך עכשיו לדהור מהר ככל האפשר, אלא לגלוש ולהנות מהשלווה והאושר שנופלים עליך בירידת אחר-צהריים רגועה עם נוף פסטורלי (הגבעות של בולגריה כדוגמא טובה), אז יצרתי פליילסט שנקרא serenity גם למצב רוח הזה. אני מרגיש שאני עובר פה תהליך של התבגרות, חברים D:
אבל לפעמים, לאחרונה יותר מבעבר, אני פשוט רוכב וחושב. לפעמים, כאמור, מחשבות על תכנון ולוגיסטיקה. לפעמים זה על דברים פרוזאיים, או דברים שראיתי במהלך הטיול, או באיזו עיר ראיתי את תשתיות האופניים הכי טובות (סתם, זה קל, סקופיה). לפעמים זה שיחות או ויכוחים עם אנשים שאני עושה בראש שלי (ייתכן שביליתי עלייה מסויימת במונטנגרו בלהסביר למישהו בעירייה, שוב, בתוך הראש שלי, למה התכנון שלהם באלעזר המודעי הוא מעפן) או ממש הכנה מנטלית של טיעונים לקראת איזה דיון ממשי שאני הולך לעלות אליו. אני מבלה לא מעט זמן בכתיבה מראש של הפוסטים האלו- כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אחת הסיבות שאני כותב את הפוסטים האלו היא כי עד שאני לא מוציא את המחשבות האלה לכתב, אני חוזר אליהן שוב ושוב, ואני רוצה לפנות מקום למחשבות חדשות (וכי אני אוהב לכתוב)
ולפעמים גם מחשבות על החיים , היקום וכל השאר. תראו, אני יציר התקופה הנוכחית וכמו כולנו, אני מאוד מתקשה לשבת בשקט ולחשוב. הגיחות שלי לתחום של מדיטציה נמשכו במקרה הטוב שבועיים-שלושה, והרגשתי שהיכולת שלי להתרכז רק יורדת עם הזמן.
אבל לרכב על אופניים למשך זמן, ובכן, מזמן לי אפשרות לעשות משהו בזמן שאני חושב, או לחשוב בזמן שאני עושה משהו, תלוי איך מסתכלים על זה. לחשוב על דברים חדשים או לעבד ולהעלות גירה מנטלית של מחשבות קודמות, בשקט, והרחק מהsetting הרגיל שלך בחיים, או אפילו לנסח לעצמך במדויק דברים שידעת באופן כללי. אתה לא מגיע לאיזה תובנות פילוסופיות עמוקות ומרעישות (לא שאני חושב שעדיין יש כאלה בנמצא), אבל זה כן זמן טוב לאינטרוספקטיבה וללבן דברים עם עצמך . לא הכל, כמובן. אני זוכר במפורש שחזרתי מהמסע הקודם (שהיה בסוף המאסטר) בלי שיהיה לי מושג ברור מה אני רוצה לעשות הלאה, רק עם כיוונים כלליים, ובסוף נסיבות החיים די הכריעו לכיוון שהלכתי אליו. ועדיין, אני חושב שהזמן הארוך הזה עם עצמך, בתוך הראש שלך, הוא זמן איכות, ואחת מהסיבות שאני חושב שכל אחד חייב לעצמו איזה מסע בדד מתישהו.
ולבסוף, אני חושב שמתחת לשאלה הזו מסתתרת שאלה נוספת, והיא "האם אני מרגיש לבד או בודד", וזו שאלה שבהחלט יצא לי להקדיש לה הרבה מחשבה במהלך הרכיבה, וכנראה אגיע לכתוב עליה בפוסט עתידי (טיזר, אני יודע. אבל זה באמת ארוך). התשובה הקצרה היא "לא".
פוסט הבא
השערות פרועות על חייה ומותה של יגוסלביה
יצאתי לשאוף קצת רוח 