בולגריה

ימין שמאל ימין בגבעות בולגריה

בולגריה התחילה ברגל ימין (ואז שמאל ואז ימין ואז שמא… סליחה אני אפסיק). איך שעברתי את הגבול הצלחתי למצוא קפוצ'ינו (אני שווננאאא קפה טורקי), מיד אח"כ נתקלתי בפסטיבל אביבי באיזה כפר (אם כי לא סגור לכבוד מה), ומיד אח"כ מצאתי את עצמי על דרך עפר מרוחקת מהכביש, נהנה מכל מה שהדרך והאופניים שלי יודעים להציע. המשך היום רק השתפר עם עלייה בכביש סלול אך נידח ושקט, שדות לפתית צהובה פרוסים מסביב והכי טוב – עצים! רק שראיתי שוב את העצים הבנתי כמה כל טראקיה היתה יחסית ריקה מהם. התגעגעתי לעצים.

אלא שמה שאפיין את בולגריה מבחינתי היא התבנית הברורה כשאני בדרכים, הימים הולכים יום טוב, יום רע (או כמו שקראתי לזה, ימין שמאל ימין). ומאחר שהיום הראשון היה טוב למדי, היום השני… היה מאתגר יותר.

התוכנית היתה פשוטה, להגיע לכפר בשם בוקובו (Bukovo), ומשם למצוא דרך לחצות היער שעל הכתף הקטנה בינו לבין העמק הבא. אבל עד לבוקובו הרכיבה היתה אמורה להיות די פורמלית ופשוטה. אלא שטעות ניווט והסתמכות יתר המידה על Maps.me הביאו אותי באחר הצהריים המאוחרים אל דרך עפר שממש לא היתה בתכנון, שטיפסה בין גבעות ועמקים, כללה התברברות, התבצבצות, דחיפת אופניים, ייאוש כללי, חציית נחלים and horror of horros- נעליים רטובות. וזה דבר אחד להרטיב אותן בבוקר, אבל בערב*? זה פשוט חוסר מקצועיות משווע. זו היתה הרפתקאה לא מתוכננת כלל ודי אומללה…

*ועוד ערב קר ממש, כמו שהתגלה בהמשך

אבל מאחר התבנית היא ימין שמאל ימין, אז אחרי לילה קפוא (2- מעלות! מה זה אמור להביע), הגיע בוקר נהדר, והמסלול שתיכננתי מראש דרך הפס התממש בצורה נפלאה. אחרי ירידה מהממת דרך הגבעות, עשיתי את דרכי לפלובדיב.

מים ושוליים

שני דברים מאפיינים מבחינתי את הדרכים בבולגריה- שוליים וpublıc fountaıns (לקרוא לזה "ברזיות ציבוריות" זה קצת עוול, אבל זה מה שאני אעשה).

הברזיות הציבוריות האלו זה דבר נהדר. הן נמצאות בשפע בכל מקום, רובן פשוט זורמות באופן תמידי, רק צריך לשים בקבוק ולמלא. אפילו עמוק בתוך הרי הרודופי לרוב לא הייתי צריך לסחוב יותר מחצי ליטר מים בכל רגע נתון, כי המעיין הבא היה תמיד לא רחוק. חלקן היו עם הקדשות ותאריכי לידה ופטירה, ונראה שבתרבות הבולגרית, כשאתה רוצה להנציח אדם יקר לך, אתה בונה לזכרו fountain, לפעמים עם בקתה שלמה לידו לטובת התרעננות או קמפינג (וייתכן שגם ישנתי באחת).

נושא השוליים, לעומת זאת, ובכן, לוקה בחסר ברור. נראה שמשרד התחבורה הבולגרי* לא מאמין בקונספט של שוליים, בכלל, כולל בכבישים מהירים. אני בהתאמה תירגלתי ברוב הדרכים את הקונספט החביב עלי, שהוא רכיבה בריטית, משמע רכיבה בצד השמאלי של הדרך, כדי לראות את המכוניות הבאות. כלל האצבע הוא שכל עוד אני בדרך בין עירונית ורוכב פחות מ25 קמ"ש, אני בצד שמאל. אם אני מהיר יותר מ25 קמ"ש, או רוכב בתוך כפר/עיירה, אני בצד ימין (אנשי אב"י יזהו שזו גישה דומה לזו שאני נוקט ביחס לשבילים חד סטריים מול דו סטריים). יש לציין שהבולגרים דווקא נתנו תמיד מרווח עקיפה מכובד, אבל אין ספק שהרגשתי הרבה יותר טוב כשיכולתי לראות אותם עושים את זה מראש, ולא רק לקוות שהם עושים את זה ( שלא לדבר על האפשרות להגיב אם הם לא). God save the queen!

*ותכל'ס גם במקדוניה אין ממש שוליים, אם כי בכביש המהיר, במקטע הקצר שרכבתי, דווקא היה.

עירוניות בי פולארית בפלובדיב

פלובדיב היא רשמית העיר החביבה עלי עד כה בטיול (בתחרות עם סקופיה), אבל גם העיר הכי בי-פולארית מבחינה אורבנית שיצא לי להכיר, לפחות ברמת הולכי הרגל ורוכבי האופניים. מצד אחד, איך שנכנסתי לתחומה המוניציפלי, עליתי על שביל אופניים שהוליך אותי הרבה יותר מהר ממה שציפיתי היישר אל מרכז העיר. ובאמת, יש רשת ראשית של שבילי אופניים יפה למדי שחוצה את כל השכונות (אומנם רובם שבילי מדרכה, אבל יש גם חדשים יותר), יש רמזורי אופניים ואפילו שילוט של רשת השבילים(!).

מצד שני, זו העיר היחידה שהיה לי יותר קל וכיף להסתובב בשכונות ההיקף מאשר במרכזה. קודם כל, ישנתי בפלובדיב העתיקה, שמלבד מהיותה ממוקמת על גבעה, כיאה לעיר עתיקה, מרוצפת באבנים רומיות שזיעזעו לי את השיניים. להסתובב במרחב הזה היה מאוד מאתגר (ויש 6 גבעות נוספות בעיר). אבל לא פחות מאתגר היתה העובדה שברגע שירדת מהעיר העתיקה למרכז העיר (עניין לא פשוט בפני עצמו, כפי שאסביר בהמשך) , מסתבר שכל מרכז העיר הוא pedestrianized, והכוונה היא לא רק שאין כניסה לרכבים (יש גם חלקים עוד יותר נרחבים שבהן הכניסה היא gated, כלומר רק למי שיש אישור) אלא שגם אופניים אסורים לרכיבה (וזה אשכרה נאכף). שזה לא בלתי לגיטימי, אבל פשוט הופך אופניים לחסרי תועלת במרכז העיר. כל פעם שהייתי צריך לצאת מההוסטל לאנשהו, מאפס מי היה שולח אותי להקפות פסיכיות רק כדי להגיע לצד השני של הבלוק. 

אז הייתם אומרים, אוקיי, אז לא הכי ידידותי לאופניים, אבל בטח מאוד ידידותי שם להולכי רגל, לא?

ובכן.

מצד אחד, מרכז העיר, כן, מאוד. רחובות שלמים שאפשר להסתובב ולהסתובב בלי לראות רכב אחד, והרבה רחובות שמוגבלים רק לכניסה של תושבים, עם שערים (בעיקר העיר העתיקה והקפנה) חלק מהאיזור המדרחוב נעשה בעשור האחרון, כשפלובדיב נבחרה להיות בירת התרבות של אירופה ל2018, אבל המדרחוב הראשי דווקא נעשה ע"י השלטון הקומוניסטי בשנות ה60, שזה מפתיע, כי מדרחוב לרוב נועד לעודד מסחר, לא ראש סדר העדיפויות של שלטון קומוניסטי, אבל מסתבר שגם הם הכירו בזה שנוח שיהיה מקום אחד שכל בעלי המלאכה יישבו בו ויהיה אפשר לעבור מאחד לשני בנוחות. אבל בעיקר, זה שלטון שיכול היה לעשות מה שהוא רוצה, בלי להתחשב בעניינים פעוטים כמו בעלות על רכוש או דעת הציבור. נאמר לי שבתקופה שלהם פותחו הרבה יותר מרחבים ציבוריים ממה שהיה נעשה ברגיל. אגב, מתחת למדרחוב הזה קבור היפדרום רומאי עצום, שרק הקצה שלו חשוף לציבור.

כמו כן, פלובדיב היא העיר הכי ירוקה שאי פעם הייתי בה- עצים עבותים, גדולים ומצלים בכל רחוב ורחוב. באמת, אמרתי לסינאן כשהיינו באיסטנבול ורכבנו ברחוב בגדד שאתה יודע שאתה באיזור הטוב של העיר כשאתה רואה עצים גדולים, אבל בפלובדיב, גם בשכונות השיכונים הקומוניסטיים הכי מרוחקות (זה מה שנחמד באופניים, יוצא לך לראות את כל העיר, בטח אם אתה מחפש איזו חנות אופניים שכונתית בשביל איזה תיקון) היו עצים גדולים ויפים.

מצד שני, נסו לצאת ממרכז העיר ברגל. אפילו החצייה לעיר העתיקה היא די איומה- כשמידרחבו את הרחוב הראשי, בנו במקום כביש מהיר של שני נתיבים לכיוון שדי חתך את העיר העתיקה ממרכז העיר (מנהרו מתחת לגבעה). יצא לי להסתובב שם זוג גרמני שהבחורה היתה בכיסא גלגלים, וזה היה מאוד לא נעים – בפעם הראשונה שהיינו צריכים לחצות פשוט ירדנו לכביש ועצרנו את התנועה. הבולגרים מאמינים גדולים במעברים תחתיים להולכי רגל, דבר איום מבחינת הולכי רגל ובעיקר אנשים עם שצריכים נגישות (בסופיה זה בכלל היה נורא). ברוב הרחובות, תנועה חלקה של רכבים היא עדיין העיקרון השולט בתכנון שם.

ועם כל זאת, מאוד אהבתי את פלובדיב. זו עיר משופעת בהיסטוריה (5000 שנה של התיישבות רציפה!) ובשיפועים, שכוללת עיר עתיקה ללא רכבים ודי בלתי רכיבה לאופניים ומרכז עיר עם איזור הולכי רגל מרשים, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין על מה זה מתיישב אצלי 🙂  מאוד נהניתי להיות שם, ותיכננתי להישאר ולכתוב קצת פוסטים ויומן (הפוסט הזה היה אמור להיכתב שם), אלא שבערב השני שם עשיתי את מה שבדיעבד הסתבר כטעות, ובדקתי את תחזית מזג האויר, וראיתי שאם אני לא יוצא מהר אל הרי הרודופי, אני הולך לרכב בהרבה גשם ורוח. אז את היום הבא ביליתי במלא סידורים והכנות (קניתי למשל מעיל פוך במקום הג'קט האבוד, ומה אני אומר, זה מכוער אך מחמם), ולמחרת, אחרי מיליארד אריזות, יצאתי לדרך שוב.

טבילת בוץ ושלג ברודופי

היום הראשון ברודופי היה נהדר גם הוא. מה שגיליתי הוא שהיופי בסט-אפ של הבייקפאקינג הוא לא רק שאתה יכול לרכב בשטח בלי חשש, אלא שאתה יכול לרכב את הdead-ends, כל הדרכים שלכאורה לא מובילות לשום דבר חוץ מדרכי עפר, מה אומר שאין תנועה עוברת, והדרך היא רק שלך כמעט. טיפסתי 1000+ מטרים על אספלט באותו יום (שזה יותר טוב מלטפס על עפר), וראיתי מכונית פעם בחצי שעה. שלווה.

אלא שעקרון רגל-ימין-רגל-שמאל חזר על עצמו גם הפעם. היום הבא היה כיף כמו מסע כומתה בלי החלק של הגאוות יחידה. העלייה באספלט התחלפה בדרך מהמורות, שגיוונה לחילופין בבוץ עם שלוליות, והכל בכיוון כלפי מעלה בשיפועים לא סבירים. מצאתי את עצמי יורד ודוחף/מנווט בשלוליות יותר מרוכב, וכמובן מקלל את ההר המחורבן הזה. אחרי מאבק ארוך הגעתי לשיא הגובה, וחשבתי שבאה ירידה ליגע, או לפחות מישור מסוים, אלא שאז גיליתי שעברתי למפנה הצפוני של ההר, שבו השלג עוד לא לגמרי נמס, וכל עשרים מטר אני צריך לרדת ולדחוף את האופניים דרך ערימת שלג, שלאט לאט התחיל לחלחל לי לתוך הנעליים… אז גם השעות הבאות כללו דחיפות, רטינות וקללות רבות. מדי פעם, כדי להוסיף לחוויה, עץ נפול חסם את הדרך, דבר שאילץ אותי לעקוף אותו בשלג/בוץ/שיפועים לא סבירים. נכנסתי למוד של powerıng through בשיניים חשוקות ואני מנחש שקצב ההתקדמות שלי היה בערך 2-3 קמ"ש לשעה בחלקים הקשים, אבל אני לא בטוח, כי לדעתי מד המהירות אפילו לא שיכלל את המהירות שלי חלק מהזמן, כי זה היה איטי מדי לחיישן. נדהמתי לגלות שכן איכשהו עשיתי 45 ק"מ באותו יום.

וזה מביא אותי לנקודה חשובה – אנשים שואלים אותי לפעמים "כמה קילומטרים אתה רוכב ביום?" או אפילו  "כמה הכי הרבה קילומטרים אתה רוכב ביום". אבל זו בפועל לא השאלה הכי מעניינת. בהינתן תנאים סבירים וזמן רכיבה מספק ביום, כל הימים בד"כ מתמצעים לאותו קילומטרז' בין 80 ל100. לא, השאלה המעניינת היא כמה הכי מעט קילומטרים רכבתי ביום. כי יום באורך מלא עם מעט קילומטרים מעיד על יום של מאבק אמיתי. טריסטן, שהזכרתי בפוסט הראשון שלי, כתב בבלוג שלו שהיום עם הכי הרבה קילומטרים שהוא עשה זה 330 ק"מ (בסין), והיום עם הכי מעט זה 8 ק"מ (בפטגוניה), ובניחוש, אם אני צריך לבחור, נראה לי שהייתי מעדיף לרכב את היום של ה330 מאשר את היום של ה-8.

אבל האתגר האמיתי היה ביום הרביעי. אחרי יום שלישי מאוד מוצלח, ובוקר מוצלח לא פחות, מצאתי את עצמי במה שהיה dead end אמיתי ומוחלט, לא רק לרכבים. הסיפור הוא ארוך ומורכב יותר, אבל השורה התחתונה היא שגיליתי שהדרך שהייתי אמור לחצות נשטפה בשיטפון במהלך החורף, מה שאילץ אותי לקחת "דרך" אחרת, ולהוליך את האופניים בירידות ושיפועים שאופניים לא נועדו להיות מולכות בהן (לרכב? מי דיבר על לרכב בשלב הזה) השיא היה בירידה הסופית חזרה לדרך עפר, איפה שהייתי צריך להתגבר על מדרגה של מעל מטר וחצי. למזלי, ארזתי חבל לטיול, ולמדתי קצת פיזיקה. בשן וחישור האופניים הורדו אחר כבוד את  רוב המדרגה (ונפלו חופשי את הכמה עשרות סמנטימטרים האחרונים, אבל הם אופניים גיבורים). מותש ויגע, הבעתי את הערכתי לנהר בכך שהשתנתי לתוכו.

המשך היום השתפר, והיום לאחריו היה שוב נפלא, והגעתי אל לבסוף באנסקו.

הבעיה שמאחר שחששתי כל כך מבעיה בברך, כמובן שהכאבים הופיעו במפרק יד שמאל ואל באנסקו הגעתי כבר עם חששות כבדים לגבי המשך הטיול. אחרי חצי יום מנוחה בבאנסקו החלטתי לנסוע באוטובוס לסופיה כדי לטפל בכל מיני עניינים קשורים, ואיך שהגעתי החלטתי באופן כמעט מיידי שאני לא אוהב אותה. ייתכן שהייתי מוטה מעט בגלל הנסיבות ומצב הרוח.

לונג סטורי שורט, עשיתי פגישת זום עם הפיזיותרפיסט שלי, זיהינו את הבעיה והוא נתן לי כמה מתיחות לעשות והמלצות נוספות. יחד עם החלפת הכידון שלי (בפעם השלישית מאז שקניתי את האופניים, מיינד יו) ועוד כמה עצות מועילות שקיבלתי בפורומים של רוכבים, המצב השתפר פלאים, ומאז עשיתי עוד 4 ימי רכיבה אל תוך מקדוניה (אבל זה בפוסט נפרד). אבל השלושה ימים בסופיה הרגישו בכללי כמו בזבוז של זמן ממגוון סיבות, ומאוד לא נהניתי מהמחשבה של ההשלכות של הפציעה הזו, אם תימשך.

משם חזרתי באוטובוס לבאנסקו ואחרי עוד יום וחצי של רכיבה מרהיבה, השארתי את בולגריה מאחור. עזבתי ברגשות מעורבים, לא בגלל החוויות היותר מפוקפקות (היו מספיק חוויות נהדרות למסך אותן), אלא בגלל תחושה של החמצה מסוימת. כשאני רוכב במדינה מסוימת, אני כן שואף לנסות להבין מה הסיפור שלה, ובעיקר, מה הסיפור שהיא מספרת לעצמה עליה (מה שאני כן מרגיש שקיבלתי במקדוניה, אבל זה כבר לפוסט הבא). בבולגריה, בגלל שכל הזמן היה "דברים לעשות", לא הספקתי ממש לעשות את זה (בעיקר חבל לי שלא נשארתי עוד יום בפלובדיב, אבל גם שלא הספקתי קצת להכיר את סופיה מלבד לחרוש את הרחובות שלה באופניים בדרך מחנות אופניים אחת לחנות אופניים אחרת). אולי אתם שואלים "אז למה לא נשארת עוד? לאן אתה ממהר? יש לך חצי שנה באירופה". אז התשובה היא שזה מתח תמידי שאני חי איתו במהלך הטיול. מצד אחד אני רוצה להכיר מקומות כמו שצריך, ולעשות את הטיול שאני רוצה לעשות. מצד שני, לפני תחילת הטיול בניתי מסלול לפי ימים, וכן, יש לי הרבה זמן ספייר עד לונדון (הייתי אמור להגיע לקלה ב8 לאוגוסט, מוקדם מדי לכל הדעות), אבל למשל עד כה צברתי פער של 10 ימים מהתכנון על חודש אחד בלבד (כן, אני חודש בדרכים). נכון, הרבה מזה נבע מקשיי התארגנות ויציאה לדרך ופציעה, ועדיין, באקסטרפולציה, זה קצת מדאיג. לא הייתי רוצה להגיע לאמסטרדם בגשם שוטף.
בכל מקרה, כן יצא לי להכיר קצת את בולגריה, וזו היתה היכרות מעניינת וכיפית ברובה, ואסיים עם אולי הדבר הכי מפתיע עבורי שלמדתי על בולגריה.

כפרי הרפאים של בולגריה

בסוף היום הראשון ברודופי, היתה לי חוויה קריפית למדי. נכנסתי לעת ערב אל הכפר בו תיכננתי לישון, וגיליתי כפר רפאים. חלפתי על פני עשרות או אפילו מאות בתים במצבים משתנים (מחרבים לחדשים ויפים), אבל אף לא בנאדם אחד. הדבר היחיד שהעיד על נוכחות אנושית היה משהו שנשמע כמו חליל רועים או חמת חלילים שנשפך מכיוון לא מזוהה מהגבעות מסביב, אבל זה רק הפך את הסיטואציה לעוד יותר קריפית. לרגע תהיתי אם הגעתי לגירסת המציאות של "איש הקש".

בהמשך כן פגשתי בחור צעיר שבא לטפל בסוסים שרעו באחו, והסתבר לי שיש 10 תושבי קבע בכל הכפר.

עכשיו, כבר בימים הראשונים שלי בבולגריה ראיתי שהכפרים מכילים הרבה יותר בתים מאשר אנשים, אבל זה היה מקרה קיצוני. כמובן שהעובדה שהם בקצה דרך ארוכה ארוכה בראש ההר תורמת למצב.

אבל העובדה הבסיסית היא שהאיזורים הכפריים בבולגריה הולכים ומתרוקנים מבני אדם. תהליכי עיור הם משהו שקורה בכל מדינה מתפתחת, ואנשים תמיד עזבו כפרים לטובת ערים, אבל במקרה של בולגריה, זה מצטרף למגמה הכללית של משהו שבישראל אנחנו יכולים רק לדמיין (שלא לומר לפנטז) – פיחות אוכלוסייה.

בולגריה, כמו מדינות אחרות בבלקן ובמזרח אירופה, חוטפות בעשורים האחרונים מכה כפולה. כמו הרבה מדינות מפותחות יותר או פחות, אנשים מביאים הרבה פחות ילדים, כי א' הילדים האלו בדרך כלל שורדים את הילדות שלהם, אז לא צריך ספיירים וב' אנשים מקבלים כל מיני רעיונות מסוכנים כמו קריירה ומימוש עצמי וזה. רק שבעוד שמדינות המערב מפצות על הירידה בילודה על ידי הגירה, מדינות הבלקן… ובכן, נחשו מאיפה ההגירה הזו מגיעה (בין היתר). הבולגרים, שמחזיקים באזרחות אירופית (אם כי הם לא חלק מהסכם שנגן, שזה טוב עבורי), פשוט מצביעים ברגליים, כי למה למלצר או לעבוד כרופא בשכר בולגרי כשאתה יכול לעלות על רכבת ולעבוד בגרמניה. ובטח שעדיף להיות נהג אובר בפאריז מלחרוש שדה בראש איזה הר באמצע החורף הבולגרי. זה בעייתי במיוחד כי הרבה פעמים אלו בדיוק אנשים בגילאים שבו אנשים בד"כ מביאים ילדים, מה שמוריד גם אותם וגם את הילדים שלהם מהספירה הדמוגרפית.

לא ברור לאן זה ילך. מצד אחד, בסופיה (המקום היחיד בבולגריה שעוד מראה איזשהו גידול אוכלוסייה) ובפלובדיב לא ראיתי פקקים, ואני מניח שיש משהו מרענן בלא לנסות לרדוף אחרי הזנב של הדמוגרפיה בניסיון להתאים את התשתיות לאוכלוסייה שגדלה בקצב מהיר להחריד (בלי לציין שמות של מדינות כאלו, אהמ אהמ). אני מניח שזה כן נותן יותר מרווח נשימה לאיזורי הטבע, למרות שעדיין יש לא מעט בירוא יערות (אם כי בשעה בבולגריה ראיתי יותר עצים מבשבוע בטראקיה)

מצד שני, ברור שמבחינה חברתית וכלכלית זה חתיכת קרחון עצום בדרך להתנגשות – כל הקונספט הכלכלי של מדינה זה שיש אנשים צעירים שנכנסים לשוק העבודה במקום את בסיס המס שתומך באוכלוסייה שיוצאת ממנו. דור צעיר קטן מדי פשוט יקרוס תחת העול של להחזיק מדינה. וכאמור, אם מסתכלים על גרפים דמוגרפים, זו בעיה שכל מדינות הבלקנים ומזרח אירופה מתמודדות איתה, וזה הולך להשפיע עמוקות על כל האיזור הזה עמוקות בעתיד הלא רחוק. אני קצת מופתע שזה לא משהו שמדברים עליו יותר (כלומר, אולי אתם ידעתם את זה, אני מגלה את זה בפעם הראשונה). ייתכן שזה קשור לזה שמערב אירופה די נהנית מהמצב הנוכחי, אז למה למדינות שם לדבר על זה.
מפה לשם, מאה ומשהו כפרים בבולגריה הוכרזו כנטושים, ואני חושב שאם יש משהו שאני אזכור מבולגריה זה הבתים החרבים והריקים בכל כפר וכפר שעברתי.

פינת צל"ש/טר"ש!

הטר"ש של השבוע הולך בלי ספק למזרן שטח המתנפח שלי. קראתי לא מעט ביקורות ציוד לפני הנסיעה (אחד החלקים הכי שנואים עלי בהכנה לטיול), והוא היה מזרן מאוד מומלץ, של תרמורסט, החברה של מזרני האולטרלייט. הזהירו שהוא רועש בגלל הציפוי הפנימי שלו (שאמור להחזיר קרינת חום), אבל זו ממש לא הבעיה שלי איתו. הבעיה  היא שהוא צר. עכשיו, כל מי שפגש אותי בחיים האמיתיים יודע שאני לא בדיוק בחור רחב כתפיים, ועם זאת, כשאני שוכב עליו, הידיים פשוט נופלות החוצה. מה זה החרא הזה. ומסתבר שזה הסטנדרט החדש של המזרני שטח! כמו כן, בשיפוע הכי קטן אני נוטה להחליק ממנו. מעבר לזה, הוא עבה באופן מיותר לחלוטין בעיני (8 ס"מ) ולוקח נצצצחחחח לנפח אותו.

עכשיו, עם כל בעיותיו, הוא לא היה זוכה לטר"ש סתם ככה. הסיבה שהוא זוכה לטר"ש הוא שכבר היה לי ביד מזרן שטח מצוין! מזרן של חברת נייצ'ר הייק, שקניתי וליווה אותי חודשים ארוכים בטיול הקודם. הוא היה די דק, נכון, במין תבנית ביצים מוזרה, אבל מעולם לא נגעתי בקרקע, ובעיקר, הוא היה רחב די והותר. מעבר לזה, הוא היה קל ומהיר לניפוח, ואפילו בא עם כרית מובנית, שהיתה מצוינת (החדש פשוט שטוח לגמרי, מה שמצריך לסחוב גם כרית מתנפחת, שגם אותה אני לא אוהב). כן, התרמורסט עבה יותר וכנראה מבודד יותר , אבל וואלה, זה פשוט לא מצדיק את זה. 

אז למה קניתי מזרן חדש אם כבר היה לי אחד? כי נייצ'ר הייק נחשבת לחברה של דרג ב', ואמרתי שמאחר שזה טיול ארוך, שווה להשקיע במזרן איכותי שישרוד (מזרנים מתנפחים ידועים לשמצה בזה שבסופו של דבר הם מתפנצ'רים). אבל מה שאני לומד בהדרגה זה שציוד טוב זה לא מובן  מאליו. אם משהו עובד, עדיף לא לגעת ולהשאיר ככה, ובעיקר, don't buy into the hype.  אגב, מבדיקה זריזה עולה שאפילו נייצ'ר הייק לא מייצרים יותר את המזרן הזה. סעמק.

את הצל"ש של השבוע מקבל החפץ שבעצם איפשר לזה להיות צל"ש שבועי, כלומר את כל כתיבת הפוסטים השוטפת הזו, ובאופן כללי עושה חיל בלעזור לי לתחזק יומן מסודר- המקלדת המתקפלת.

מי שיצא לו לבקר אצלי באחת הדירות בעשור האחרון, אולי ראה את ערימת היומנים העצומה שישבה לי על מדף בכל דירה שגרתי בה (ושהלכה ותפחה עם השנים). אחי הגדול פעם אמר לי שההיפך מלשכוח זה לרשום, ומאז הטיול הגדול הראשון לדרום אמריקה, אני רושם ורושם ורושם. אני לא יודע כמה אני רושם, אבל היום האחרון שרשמתי היה 1200 מילים, שזה בערך חצי מהפוסט הזה. קראתי לפני הטיול כמה מהיומנים שלי, ובאמת באמת חזרתי לכל מקום שהייתי בו, וזה כיף מאוד, ואני מאוד מודה לאורן של העבר על זה שהוא היה כזה פדנט אנאלי.

מצד שני, לאורן של ההווה יש עם זה מספר בעיות. הבעיה הראשונה היא המשקל. יומן זה דבר כבד ואתה צריך להמשיך לסחוב אותו שכבר סיימת לכתוב בו, עד שתמצא איך לשלוח אותו הביתה, ואז אתה סוחב שני יומנים. ולי, כמו שאתם יודעים, אין מקום לחפצים מיותרים. הבעיה השניה היא שהכתב שלי הוא קשה לקריאה אפילו עבורי, והבעיה השלישית היא שלכתוב הרבה ביד זה פשוט כואב ולא נעים.

ופה נכנסת לתמונה המקלדת הנהדרת הזו. היא קטנה, מתקפלת לגודל שאפשר להכניס לכיס, ובניגוד לחששות שלי, היא נוחה נורא. אני יכול פשוט לכתוב ולכתוב ולכתוב . מעבר לזה שעכשיו כל היומן עובר לפורמט דיגיטלי ולא צריך לחשוש שייאבד או משהו, ולהקליד זה פשוט וקל ובר עריכה , אני גם יכול לכתוב בכל מקום שאני רוצה (אני שונא שונא לחפש מחשבים נורמלים, זה סיפור מעצבן בפני עצמו). את המילים האלו אני כותב פה בבית קפה קטן בסקופיה בזמן שאני מחכה לקפה. המקום היחיד שעדיין מהווה אתגר מסוים זה האוהל, ואני מנסה למצוא תנוחת כתיבה נוחה, אבל בינתיים מסתדרים.

אני לא פוסל את האפשרות אני אדפיס את היומן הדיגיטלי למחברות ואציב אותן באופן דיסקרטי לצד היומנים האחרים בערימה כדי, אהמ, להשלים סרייה. אני מעולם לא טענתי לשפיות.

הבטחות צריך לקיים, בערך

וכמובן, פתרון החידה משבוע שעבר- מה הקשר בין אופניים, פרנקנשטיין והדת המורמונית?

התשובה היא- התפרצות הר הגעש טמבורו. באחת ההתפרצויות הגדולות ביותר בתולדות האנושות. השנה שלאחר מכן נקראה "the year without summer", כשהטמפרטורות צנחו ברחבי העולם ויבולים כשלו. איך זה קשור לאופניים פרנקנשטיין ומורמונים? טוב, הפוסט הזה כבר ארוך דיו, אז אתם מוזמנים לקרוא את הערך עליו בויקיפדיה (ספציפית את החלק של "effects"), אבל אני יותר ממליץ לשמוע את הפרק המצוין של הממורי פאלאס על הסיפור.

ושוב יוצאים לדרך

 אז זהו לבינתיים. זה היה ארוך מהצפוי, ואפילו לא הגעתי לכתוב על נושאי ניווט והחיים בדרכים (אני כותב את הפוסטים הכי טובים בראש בזמן רכיבה, אתם מקבלים רק את הבררה). אני כרגע בסקופיה, וכנראה יוצא מחר לדרך, אם כי עדיין לא סגור לאן. יש לי המממווווןןןן מה לכתוב על מקדוניה, אבל זה יחכה לפוסט אחר. בינתיים, קבלו תמונה שמספרת הרבה מאוד על מקדוניה וסקופיה- "הלוחם על הסוס" (והחידה לשבוע הבא היא מי הלוחם המפורסם על הסוס, ולמה הפסל נקרא ככה ולא על שמו באופן ישיר)