הראשון בבידוד

כמאמר הקלישאה, זה הדברים הקטנים. למשל – כוס קפה. 

אני לא מדבר על כוס קפה כקונספט, או כמשהו ששותים אותו. לא, אני מדבר על האובייקט הפיזי שהוא כוס קפה, מיכל בגודל סביר הפתוח מצידו העליון ומסוגל להכיל נוזל חם בכמות מספיקה לשתיית קפה בבוקר. זה, מסתבר, אובייקט חיוני ולא מובן מאליו כאשר אתה סגור באותו חלל במשך 14 יום.

אבל רגע, נחזור מעט אחורה.

במהלך החודשיים האחרונים הלך והסתבר שמטעמים טכניים שאני לא יכול לפרט, אם אנחנו רוצים שהפרוייקט יסתיים בהצלחה (או לפחות לא יכשל באופן מיידי), נסיעה נוספת לקוריאה היא בלתי נמנעת. ובסופו של דבר, מי שנבחר לנסוע מטעם הפרוייקט היה הרווק ללא ילדים או מחלות רקע, כלומר, אני. הוריי?

העניין הוא שיש כרגע מגפה כלל עולמית שנקראת "קורונה". זה היה בחדשות, אולי שמעתם. ובעוד שהמצב בקוריאה הוא ממש טוב ובטוח יחסית לעולם, ובטח ביחס לישראל (בישראל יש, נכון לכתיבת שורות אלו, 7570 מקרים פעילים למיליון איש. בקוריאה יש 39), אחת הסיבות שהמצב בקוריאה כל כך טוב הוא שהם ממש לוקחים ברצינות את נושא ההגעה מחו"ל- (כמעט*) כל אדם שמגיע מחו"ל חייב בבידוד של שבועיים. אם הוא אזרח או בעל ויזה ארוכת טווח, הוא יכול לעשות את הבידוד בביתו, תוך כדי שהוא מתקין אפליקציה פולשנית למדי על הטלפון שלו שמנטרת את מיקומו בכל רגע נתון, אבל כל אדם אחר יהיה מחוייב בשבועיים בידוד במתקנים ממשלתי, כלומר במלונות שהוסבו על ידי הממשלה להיות בתי המצורעים זמניים. וככה אני מצאתי את עצמי בדרך לקוריאה, בידיעה מלאה שאני נכנס לשבועיים בידוד.

*באופן רשמי, דיפלומטים ואנשי צבא זר יכולים לעשות בידוד מקוצר של יומיים, עד שמגיעותחזרה התוצאות. באופן לא רשמי, אנשים שבאים מטעם חברות מספיק חזקות ומקושרות מצליחות גם לקבל פטור מבידוד (השמועה שאני שמעתי היתה על אנשי רפא"ל, למשל). ראיתי לא מעט אנשים כאלה בשדה תעופה, עם "כרטיסים צהובים" (לעומת הכרטיס האדום שלי).

נחיתה

מאחר שיש הסכמה כללית בחברה שלנסוע לקוריאה זה די shit-job כרגע, אחד הפיצויים הוא טיסה במחלקת עסקים, וזו פעם ראשונה וסביר להניח שאחרונה בחיי שאני אעשה את זה (יש לי דברים טובים יותר להוציא עליהם סכום כסף מוגזם, כמו נניח, עוד זוג אופניים). אחרי קונקשן קצר בפאריז, עליתי על טיסה לסיאול וישנתי בנוחות לשם שינוי. את מירב זמן הערות שלי בטיסה הקדשתי למילוי אינסוף טפסים (האם יש לך סימפטומים? האם נחשפת לחולה מאומת? אתה בטוח?)

הפעם האחרונה שהגעתי לקוריאה, ופעם אחרונה שטסתי מחוץ לישראל למעשה, היתה באמצע ינואר. אתם זוכרים את הימים האופטימיים האלו, כשהקורונה היתה בעיה סינית מקומית בעיר בשם ווהאן? הקוריאנים כבר אז התחילו לנקוט אמצעי זהירות, מאותה סיבה שהם היו מוכנים עם מערך בדיקות משוכלל- הם נכוו בMERS לפני כמה שנים, ובהחלט לא התכוונו ליפול בזה שוב. אני מצידי הופתעתי/התלהבתי לראות מצלמות טרמיות לפני הכניסה לבידוק דרכונים (ובהמשך בכניסה לכל מקום ציבורי). אני חשבתי שהם קצת מגזימים, אבל נו.

החוויה הפעם היתה מעט… שונה. המצלמות הטרמיות עדיין שם (אני עדיין מופתע שהדבר הזה נחשב כבדיקה תקפה או משהו), אבל מיד אחריהם כמה סדרנים קוריאנים חביבים מסבירים לך איך מתקינים את האפליקציית בידוד שלהם (שהתגלתה כחסרת משמעות), ואח"כ אתה עובר לפקיד נוסף שמחליט לאן אתה הולך לבידוד. אין לך כנוסע נכנס שום שליטה או ידע מראש לאן תגיע. זה יהיה מלון, איפשהו באיזור סיאול רבתי, בהצלחה.

אחרי המתנה לאוטובוס, המתנה באוטובוס, נסיעה לסיאול, ועוד המתנה באוטובוס נכנסנו ללובי של המלון, מילאנו עוד טפסים, עשינו בדיקת קורונה, התקנו אפליקציית ניטור בריאותית, שילמנו על השהות שלנו במתקן (1,700 דולר, נדמה לי) וחולקנו לחדרים. עשיתי עוד קצת סמול טוק אחרון עם כמה מה"אורחים" האחרים במעלית, צוחק-על-זה-אבל-עדיין-לא-מעכל-את-העובדה שזו הפעם האחרונה לשבועיים הקרובים שאני אשכרה מדבר פנים אל פנים עם בנאדם אחר. מוזר.

נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת ו… התחלנו.

חדר

החדר, כצפוי מחדר מלון במרכז סיאול, הוא חדר נעים אבל קטן. הוא גם נועד לשלושה אנשים, ולכן שלוש מיטות תפסו את רוב המרחב, מה שהיה לי מיותר למדי, אז בהזדמנות הראשונה ביצעתי מעט עיצוב פנים מהיר כדי לייצר לי סלון זעיר. 

הנוהל של הבידוד הוא פשוט – אתה נכנס לחדר ולא יוצא למשך שבועיים. מחלקים שלוש ארוחות ביום מחוץ לדלת, ואתה רשאי לפתוח את הדלת להכניס אותן, ופעם אחת כדי להוציא את הזבל, וזהו. אין הסתובבות במסדרון, אין יציאה לחצר, אתה וחדר של 3X8 (או 3X5, תלוי אם מחשיבים את מבואה והשירותים או לא). הפעם היחידה שאתה רואה בני אדם אחרים זה אם מישהו במקרה יצא לקחת את האוכל שלו באותו זמן שאתה יצאת.

הנוף הוא… נוף סיאולי טיפוסי (ולא הייתי מתנגד לקצת ירוק בעיניים). החלון עצמו הוא לא מאוד גדול, ובמיוחד לא נפתח הרבה. בהתחלה הוא כמעט לא נפתח בכלל, עד שגיליתי איזה תפס צריך לשחרר. אני מניח שהם חוששים מאנשים שינסו לברוח בדרכים יצירתיות…

מעבר לקבלת הארוחות והוצאת הזבל (שאגב, נזרק לתוך שקית ביו-האזארד כתומה), הדבר היחיד שאתה מחוייב לעשות במהלך היום הוא למלא את האפליקציית ניטור בריאות שלך, שאין לך סימפטומים או חום. וככה גיליתי על עצמי שיש לי מערכת ויסות טמפרטורה רפטיליאנית משהו- אני מתעורר בבוקר עם 35.2 מעלות באופן קבוע, ורק איפשהו בצהריים עולה מעל ל36. מסביר דברים.

הכנות ואילתורים

מבחינת אוכל, ישנן קצת וריאציות בין מלון למלון, אבל באופן כללי, מקבלים בחירה בין שלוש אפשרויות- קוריאני מקומי, צמחוני וחלאל. אחרי יום של אוכל קוריאני, שהיה מגעיל למדי, עברתי לחלאל (חששתי לנסות את הצמחוני כי ממה שהבנתי, מספר המעברים בין סוגי ארוחות הוא מוגבל…). , שמערב בעיקר אורז, רוטב קארי ופיסות עוף. ארוחות הבוקר הן מעט מוזרות לעיתים. גיליתי מחדש את היכולת שלי מתואר ראשון לאכול את אותו אוכל שוב ושוב ושוב מבלי שזה יימאס, ואני יכול להגיד למשל שלהביא 2 קילו טחינה ושלוש חבילות של טורטיות היה מיותר לחלוטין…

עם זאת, יתר הדברים שהבאתי בהחלט היו שימושיים – למשל, להביא כמה קילו של אגוזים מונע ממני לנשנש אך ורק חטיפים (זה, וזה שיש לי רק חפיסת פרינגלס אחת). את פרס "החפצים הלא אלמנטריים" שהבאתי מקבלים המפצלים ואיזו חבלה, שהוכיחו את עצמם שוב ושוב. פרס החפץ החסר, לעומת זאת, הולך ל… כוס הקפה.

אומנם הבאתי מהבית כוס פילטר, קפה טחון, פילטרים ואפילו ריבת חלב, כי אני לא אוהב לשתות שחור (למרות שבמלון הספציפי שלי מספקים חלב פעם בשבוע- בונוס לא צפוי). אבל איכשהו הנחתי שכוסות יהיו לי בחדר. והאמת שיש כוסות. אבל אלו מין כוסות אפסרסו קטנות, כאלה שאתה יורק לתוכן כשאתה אצל הרופא שיניים. ואני, אני צריך את הקפה שלי עם נפח, וחם, כזה ששומר על החום שלו למשך דקות ארוכות בזמן שאתה לוגם אותו עם איזה ספר טוב (או פייסבוק, אם אנחנו כנים עם עצמנו). קיצר, אני צריך מאג נורמלית.

ביקשתי מאיש הקשר המקומי של נובה שיחד עם עוד כמה דברים שהוא מעביר לי, שיזרוק פנימה כוסות קפה וסכום. ובעוד שברוב הדברים הוא הצליח באופן סביר, במקום כוסות קפה הוא שלח כוסות פלסטיק, שלא בדיוק מסוגלות להחזיק נוזל חם… ואז גם הסתבר שלא מרשים לו יותר לשלוח פנימה דברים (באופן כללי, קצת הופתעתי שהסכימו להכניס פנימה משהו). זה קצת עיצבן אותי לאיזה יום-יומיים.

בסופו של דבר הגעתי למסקנה, שאם אני רוצה לשתות קפה כמו בנאדם, אני אצטרך למצוא חפץ חלופי מתוך החפצים הזמינים בחדר. אחרי ששקלתי לרוקן את אחת מריבות החלב לאסלה (רעיון מאוד רע, כשאני חושב על זה) ולהשתמש בצנצנת, נזכרתי שביום הראשון הם הביאו קופסת קורנפלקס במה שנראה כמו חפיסת מנה חמה. מפה לשם, יש לי כוס קפה, ואני אדם שמח יותר.

אילתור נוסף שאני מאוד גאה בו הוא יצירת עמדת עמידה. איש הקשר המקומי הצליח להכניס פנימה מסך ומקלדת חיצונית, כי כן תיכננתי קצת לעבוד במהלך השבוע (וגם, טוב, לכתוב איזה פוסט מתישהו). אני חובב גדול של עמדות עמידה, ואני שמח לציין שאחרי מעט ניסוי וטעייה, הצלחתי לסדר גם בחדר המלון הזה עמדת עמידה סבירה, בעזרת מזוודה, שולחן טלפון ומדף ששלפתי מהארון. למדתי גם שאני יכול לחמם את ארוחות הערב שלי ע"י זה שאני ממלא את הכיור במים רותחים מברז/קומקום. איפה מקבלים את תעודת המקגוויר שלי? 

הודעות לציבור

בבוקר הראשון שלי, בעודי מתאושש מהג'ט לג הקל ומתהפך במיטה, החריד אותי משנתי צלצול. זה היה מהסוג של הצלצולים שקודמים להודעה בשדה תעופה או בקניון, טריטוני סינתטי עולה שכזה. אחריו באה הודעה בארבע שפות (קוריאנית, אנגלית, סינית ויפנית), כאשר ההודעה באנגלית יידעה אותך בטון מעט רובוטי וסטרילי- this is an announcement from the head desk. meal delivery is now complete, please collect it"
מיד אחריה נוספה הודעה- 

 "this is an announcement from the head desk, we would like to remind you that the door must be opened for no more than 30 seconds" . 
וככה, לאורך כל היום-

"חלוקת האוכל הסתיימה"

"אין לעשן בתחומי המתקן, זהו מתקן ללא עישון"

"אנו מזכירים כי זהו מתקן סגור ולא לא ניתן לקבל חבילות אל המלון"

"אנו מזכירים לכם למלא את הצהרת הבריאות היומית שלכם"

"אנו מזכירים לכם כי המסדרון מנוטר במצלמות, אין לצאת מהחדר"

"שימו לב שאתם לא נועלים את עצמכם מחוץ לחדר"

"עכשיו ניתן לזרוק את הזבל. הזבל נאסף רק פעם אחת ביום"

וכן הלאה, בקוריאנית, אנגלית, סינית ויפנית. כל יום. אין ספק שההודעות האלו הן דבר הכי סוריאליסטי ומעט דיסטופי בכל הסיפור הזה.

מה שכן, פעמיים כבר קרה שפתאום, משום מקום, המערכת כריזה התחילה לצעוק "האורחים בקומה 6- נא לחזור לחדרים שלכם!" או "האורח מקומה 11! נא לא לרדת ללובי! אנחנו רואים אותך! חזור לחדר שלך!" ואני רק נשאר עם התהייה אם זה סתם אנשים שקצת יצאו לשאוף אויר או שהם נשברו וניסו לצאת… בכל מקרה, אקשן!

בידוד

זה הבידוד הבערך שלישי שלי בתקופת הקורונה. הראשון היה כשחזרתי בחיפזון מקוריאה פעם קודמת, בתחילת הגל הראשון. השני היה כשעברתי להורים שלי כדי להעביר את הסגר הגדול. שניהם לא היו בידודים מאתגרים במיוחד. במקרה של הראשון עדיין הייתי יכול לדבר עם השכנים שלי ממרחק בטוח, הייתי יוצא לזרוק את הזבל ואפילו יצאתי לאיזו ריצה קצרה לפנות בוקר כשעוד התעוררתי מוקדם מהג'טלג. ובעיקר- הייתי בבית שלי. חצי מהזמן ביליתי במילא בלפרוק ציוד, להשלים יומן ובלוג ולסדר מחדש את הבית. בבידוד השני כבר הייתי אצל ההורים שלי, והבידוד היה דרישה של המושב, וזה בתכל'ס היה בידוד בתנאי דלוקס-  גרתי ביחידת דיור חיצונית, יכולתי להסתובב בחצר של הבית והיינו אוכלים ביחד ארוחות בוקר על המרפסת, ממרחק בטוח.

פה כמובן אין את כל הדברים האלה. העולם הפיזי המיידי שלי מסתיים בארבעת הקירות פה, והאינטרקציה המיידית היחידה היא לראות אנשים אוספים את האוכל שלהם. ולכאורה זה נשמע נורא, אבל אני מודה שלמרות מה ששידרתי בימים הראשונים למי שדיבר איתי (היה לי צורך בקצת סימפטיה, אני מניח), זה בתכל'ס זה לא סוף העולם, לפחות לא עבורי.
כן, היומיים-שלושה ימים הראשונים היו קצת מבאסים – הייתי ממורמר על העובדה שנאלצתי לנסוע בערב ראש השנה, ומעוד כמה נושאים אישיים, אבל אחרי שהתגברתי על זה, ופתרתי מספר בעיות נוספות (כוס קפה, כאמור), נכנסתי לרוטינה יחסית רגועה.
אחד הדברים שלמדתי על עצמי בעבר הוא שאני social loner – אני מאוד אוהב לבלות ולדבר עם אנשים, ונהנה מאינטרקציות חברתיות, אבל אני גם מאוד טוב להסתדר לבד בתוך הראש שלי. שנים של טיולי סולו בעולם, כולל כמה חודשים על אופניים, הוכיחו את הנקודה הזו די טוב.
למעשה, הבעיה שלי תמיד תהיה שהזמן עובר מהר מדי. שמתי לי מספר יעדים להספיק בבידוד הזה (נניח, לכתוב פוסט לבלוג), ומאז הזמן פשוט זולג לי בין הידיים.

ומעבר לזה, אי אפשר להגיד שאין לי אינטרקציות חברתיות. למעשה, גם בחיים הרגילים שלי, אפילו לפני הקורונה, עיקר השיחות שלי עם אנשים לא בדיוק נעשו פנים אל פנים. זו אמירה קצת מובנת מאליה בעת המודרנית, אבל אני חושב היא נהיית ברורה יותר כשאתה נכנס לבידוד ומגלה שאתה עדיין מנהל את רוב מערכות היחסים שלך באופן רגיל. אני מדבר עם משפחה, חברה וחברים כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, ועדיין פעיל באיזה שלושה מעגלים חברתיים שונים. ההבדל העיקרי הוא שעקב פער השעות, אני מפסיק לעקוב בערך בחמש בערב, זמן ישראל ומשלים את הודעות הווטסאפ עם האמבטיה של הבוקר (יש לי אמבטיה בחדר!). למעשה, אני קצת שמח על הפער הזה, כי הוא מאפשר לי כמה שעות של עבודה בשקט עד שהוואטסאפ מתעורר שוב…

בכל מקרה, החשש שלי שאני הולך לטפס על הקירות (או לדבר אליהם) כעבור כמה ימים התבדה. בהחלט הייתי מעדיף לבלות את הזמן הזה כאדם חופשי, או אפילו בבית בתקופת הסגר, אבל מה אני אגיד, אני בחור אדפטיבי.