מלחמה (חלק ב')

אוקיי, זה הולך להיות פוסט פחות כיף ומגניב ממה שחשבתי כשנפגשתי עם הנושא בפעם הראשונה, במוזיאון המלחמה הקוריאני, ועם הרבה יותר זוועות. נקודות שחשבתי שיהיו מרכז הפוסט הפכו לחצי פסקאות, ונושאים אחרים השתלטו על הנרטיב. זה גם הפוסט הכי ארוך שכתבתי, לא בהכרח מבחינת מילים (אם כי כנראה שגם), אלא פשוט מבחינת הזמן שלקח לי לכתוב אותו, שהיה גדול יותר בסדר גודל מכל פוסט אחר עד כה. אין לי דרך לנסות לכמת את כמות השעות, אבל התחלתי אותו לפני כמעט חודש.
ועם זאת, אני כן מרגיש שזה הפוסט הכי מעניין שיצא לי לכתוב פה, לפחות עבורי. יש פה אירוניות היסטוריות מרירות, מניעים מורכבים, השלכות אפילו יותר מורכבות ושאלות של היסטוריה אלטרנטיבית, שזה תמיד משחק מוצלח.
כמו כן, סביר להניח שאלא אם אני אמצא דרייב לכתוב איזה פוסט סיכום לשהות בקוריאה, זה יהיה הפוסט האחרון, נכון לעכשיו. נתראה בשיטוט הבא…

לפני שצוללים, מילה על מקורות – היסטוריה של מלחמות, במיוחד בעת המודרנית, היא תמיד נושא טעון, וההיסטוריה של המלחמה הספציפית הזאת היא נושא טעון אפילו יותר, בטח בנושאים שאני הולך לגעת בהם. אני אגיד בפעם ה100 שאני לא היסטוריון, ושהמחקר שלי הוא לא אקדמי, ובעיקר, מאוד קשה לדעת על איזה מקורות לסמוך. ההיחשפות הראשונית שלי לנושא היתה במוזיאון המלחמה של קוריאה, ושם מן הסתם אתה יודע שאתה הולך לקבל את העמדה הרשמית של ממשלת קוריאה, ולכן יודע גם לקחת את הדברים עם קמצוץ של ביקורת וספקנות. אבל גם הערך של ויקיפדיה בנושא, למשל, הוא בבירור לא מקצועי או מנסה להיות מאוזן (וכן, אני יודע שויקיפדיה היא לא מקור מהימן, אבל פה זה היה חריג אפילו ביחס לסטנדרט הרגיל), ודף הדיון של הערך מלא במריבות וחשף אותי למושגים מופלאים כמו POV-pusher  ו socket puppets.
המאמר היחיד שמצאתי בנושא והריח לי כמו משהו שאפשר להסתמך עליו הוא המאמר הזה, של איש אקדמיה במכון מחקר מוכר ובעיקר, עם רפרנסים. זה לא אומר שזה חסין מטעויות והטיות, אבל זה הכי טוב שמצאתי. שווה קריאה.

ולעניינו-

המלחמה המודחקת

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מלחמת קוריאה היא מין מלחמה שהמערב די שכח והדחיק, מסיבות כאלו ואחרות. אבל גם לקוריאה יש את מלחמת קוריאה שלה, וזו מלחמת ויאטנם. הם לא שכחו את מלחמת ויאטנם, הציבור הקוריאני מודע לה, אבל המלחמה היא לא מאוד מרכזית בנרטיב שלהם, למרות ההשלכות המאוד חשובות שלה על ההיסטוריה הקוריאנית המודרנית, ואולי בגללן.

אני ידעתי במעורפל שקוריאה היתה אחת מהמדינות ששלחו חיילים לעזרת האמריקאים בויאטנם עוד מהטיול שלי בויאטנם עצמה לפני כשלוש שנים, כשקראתי מאמר[1] שדיבר על איך שממשלת ויאטנם בעצם מכרה את הערכים שלה תמורת כסף זר. המאמר מתחיל בסיפור על טבח שביצעו כוחות קוריאנים בכפר ויאטנמי בשם הא-מיי ב1968. 30 שנים לאחר מכן, הוקמה אנדרטה לזכר התושבים שנרצחו בהשתתפות חיילים קוריאנים שבאו להביע חרטה. אלא שהתושבים המקומיים גילו שכל הסממנים והאיזכורים לאיך בעצם נהרגו הקרובים שלהם הוסרו מהאנדרטה . הטענה שעולה שם היא שהסיבה שהאיזכורים למבצעי הטבח הועלמו היא כי דיפלומטים קוריאנים, שראו את האנדרטה המקורית, מחו על התיאורים המאוד גרפיים. ומאחר שדרום קוריאה היא אחת המשקיעות הגדולות ביותר בויאטנם כיום, והם גם הציעו לבנות איזה בית חולים מקומי, הממשלה הויאטנמית נעתרה, והורידה את הכיתוב שתיאר את רצח הכפריים.

אני זוכר שבזמנו, כשקראתי את הכתבה הזו, המחשבה הכללית שלי הייתה – "הא? היו קוריאנים במלחמת ויאטנם? איך הם הגיעו לשם?", אבל במבט לאחור, הסיפור הזה מזקק בתוכו הרבה אלמנטים ביחסים המורכבים בין קוריאה לויאטנם.

[1] המאמר הזה נכתב מתוך אג'נדה מאוד ברורה על סף הדמגוגית בעיני, אז כדאי לקחת אותו בערבון מוגבל. אבל הנקודה הבסיסית, שלא נראה שלממשל הויאטנמי יש איזשהם ערכים מלבד לעשות כסף ולהישאר בשלטון תוך שמירה על פאסאד חיצוני של קומוניזם, היא כנראה נכונה.

אז איך קוריאה מצאה את עצמה בויאטנם?

קוריאה התנדבה לשלוח כוחות לויאטנם עוד ב1954, מיד אחרי שהצרפתים סולקו והחלוקה של ויאטנם לאורך קו רוחב 17 בין הצפון הקומוניסטי ולדרום הפרו-מערבי[2] היתה עוד טרייה על המפות. ויש לזכור, מדובר על כשנה אחת בלבד אחרי שהקוריאנים עצמם סיימו את המלחמה הנוראית וההרסנית שלהם בין אותם צדדים בדיוק. הסיבות לרצון הנלהב לשלוח סיוע, שבתחילה נדחה ע"י האמריקאים (שכבר אז ניהלו בפועל את דרום ויאטנם), היו לכאורה די ברורות – לדרום קוריאה, שניצלה בעור שיניה מהשתלטות קומוניסטית מלאה, לא היה שום עניין לראות עוד מדינה במזרח אסיה הופכת לאדומה, ובטח שלא לעוד מדינת חסות של סין (הנמסיס), שהיתה הצבא העיקרי במלחמה כנגד דרום קוריאה ובעלות הברית שלה. יחד עם השאיפה לשמור על יחסים הדוקים עם ארה"ב[3], זה בהחלט היה האינטרס האסטרטגי שלהם להיכנס לויאטנם. ואכן ב1964, כשהעניינים התחממו, האמריקאים קיבלו את ההצעה, והדרום קוריאנים התחילו לשלוח כוחות[4].

וחשוב להדגיש – זו לא היתה מעורבות זניחה. למעלה מ -300,000 חיילים דרום קוריאנים שירתו בויאטנם במהלך המלחמה, כאשר לאורך רוב מלחמת ויאטנם, הכוח הדרום קוריאני היה שני בגודלו רק לכוח האמריקאי מבחינת כוחות זרים, ולקראת סופה (כשהאמריקאים התחילו להסיג כוחות) אפילו גדול יותר (37,000 ד'-קוריאנים למול 24,000 אמריקאים). כ5,000 חיילים ד'- קוריאנים נהרגו במהלך המלחמה, ועוד כ10,000 נפצעו. כאמור, מעורבות משמעותית ועמוקה.

במוזיאון המלחמה הקוריאני, בחלק שעוסק במלחמת ויאטנם, מדברים על סיבה נוספת להצטרפות למלחמה, והיא שזו היתה ההזדמנות/החובה של דרום קוריאה להחזיר למדינות המערב את חובם על כך שהם באו לעזרתם ועזרו להם להילחם על חירותם. ברובד נוסף, בהחלט ניכר שם שזה דבר שהם היו גאים בו, להפוך להיות מהמדינה המסוייעת למדינה שמגישה סיוע[5]. ויכול להיות שהגורמים האלו היוו חלק מהסיבות להצטרפות שלהם להמלחמה, יחד עם שנאה לוהטת לקומוניסטים באשר הם. אני גם יכול להאמין שחלק מהחיילים בשטח באמת חשו שהם באו להחזיר את החוב לקהילת האומות ולהציל את הויאטנמים ממלתעות הקומוניזם. אבל בסקר שערכו בשנים האחרונות, כששאלו קוריאנים למה קוריאה נכנסה למלחמת ויאטנם, יותר מחצי ענו "אה, זה בגלל הכסף".
בשנות ה-60 דרום קוריאה היתה אחת המדינות העניות בעולם, עם תמ"ג לנפש של $100 לשנה (ענייה יותר מצפון קוריאה באותה תקופה, אגב). שכר המינימום הקוריאני היה 1.6$ לחודש. חייל קוריאני בויאטנם, לעומת זאת, הרוויח 37$ לחודש, היישר מכיסו של הדוד סם, ומאותו כיס גם מומן כל הציוד של הצבא הקוריאני. כסף גם הגיע מסחר מוגבר עם ויאטנם, חוזים אזרחיים בעשרות מיליוני דולרים וכנראה גם פשוט מענקים ישירים. ההערכה שאני קראתי מדברת על כ5 מיליארד דולר אמריקאי שהגיעו לקוריאה, מיליארד מתוכם כhard currency. הממשלה הקוריאנית, אז כבר בראשות פארק צ'ונג-היי, הנשיא המשמעותי ביותר בתולדות קוריאה המודרנית (לטוב ולרע), הסתכלה מעבר למיצר וראתה איך מלחמת קוריאה, שהחריבה אותם, למעשה עזרה לשקם את הכלכלה היפנית שנחרבה במלחמת העולם השניה. הם האמינו שמלחמת ויאטנם תהיה ההזדמנות שלהם לשקם את הכלכלה הקוריאנית, ועל הדרך לחזק את אחיזתם בשלטון, שהושג בהפיכה צבאית, ולא היה יציב במיוחד גם ככה. והם ככל הנראה צדקו – בעוד שסביר להניח שהיו נסיבות תורמות אחרות, התמ"ג הקוריאני הוכפל פי 4 בין 1963 ל1973, ופארק עצמו המשיך להיות נשיא/דיקטטור עד להתנקשותו ב1979. זו, אגב, לא תהיה הפעם האחרונה שתהיה אנלוגיה בין יחסי יפן- קוריאה ליחסי קוריאה-ויאטנם בפוסט הזה.

[2] לקרוא לדרום ויאטנם או לדרום קוריאה (בעשורים הראשונים שלה) מדינות "קפיטליסטיות" לא יהיה מאוד מדויק.

[3] זו מטרה שהוגשמה באופן חלקי למדי. מסיבות שונות, היחסים בין ארה"ב לקוריאה די התערערו במהלך החצי השני של מלחמת ויאטנם, מסיבות מגוונות ומעניינות. ממליץ לקרוא את הפסקה הרלוונטית במאמר שקישרתי למעלה, וספציפית על איך שמלחמת ויאטנם כמעט הציתה מלחמת קוריאה נוספת.

[4] וכך גם הצפון קוריאנים, אגב.

[5] יש לומר שעד היום דרום קוריאה שולחת כוחות רבים לחיל השלום של האו"ם ומעורבת בפרוייקטים הומניטריים רבים ברחבי העולם

מורשת מוכתמת

רק שיהיה ברור – אפילו במוזיאון המלחמה הקוריאני, שמן הסתם מציג את העמדה הכי רשמית של ממשלת קוריאה, מדברים במפורש על המניע הכלכלי בכניסה למלחמה. לכן זה לא מפתיע שחלק מהביקורת החיצונית והפנימית בנוגע למעורבות קוריאנית במלחמה היא שהחיילים הקוריאנים למעשה שימשו כשכירי חרב, ולא באיזה שליחות לאומית נעלה. ישנה גם ביקורות כלפי התפקוד הקרבי של החיילים עצמם – בחלק מהכתבות שקראתי[5] מדברים על כך שהחיילים הקוריאנים נחשבו מקצועיים, מאורגנים וקטלניים, ושהויאטקונג וצבא צפון ויאטנאם ניסו להימנע מהיתקלויות איתם. אבל חלק מהמקורות מדברים על כך שככל שהמלחמה בויאטנם הסתבכה והתבוססה בבוץ, האמריקאים גילו שהקוריאנים פחות נלהבים לצאת מתוך הבסיסים וההגנה שהם סיפקו להם לפעולות התקפיות, וניסו להתחמק מפעילות אקטיבית.

אבל לא תדמית שכירי החרב ולא תיפקודם של החיילים בשטח הם הביקורת הכי קשה על המעורבות הקוריאנית בויאטנם. כי עוד דבר שנקשר בתדמית של הצבא הקוריאני בויאטנם הוא ביצוע של פשעי מלחמה חוזרים ונשנים. הטבח בהא מיי הוא רק אחד מרשימה של שמות כמו מאי-ליי, פונג נאט ובין-אן וכן הלאה, וגם זו רשימה חלקית של מעשי טבח שמיוחסים לצבא הקוריאני, שלפי הערכות מסוימות, רצח או אנס אלפי אזרחים ואזרחיות ויאנטמים. כמובן שכמו שאפשר לצפות מסיטואציות כאלו, יש הרבה ויכוחים על מה בדיוק קרה, וכמובן שיש טענות שהטבח הזה מעולם לא קרה, והטבח ההוא היה קרב עם לוחמי גרילה וכו'. כפי שכתבתי בדיסקליימר למעלה, ללא תחקיר היסטורי יסודי מצידי, מאוד קשה לי לברור אמת מבדיה. אבל נראה שגם בעיני האמריקאים, שלא היו ידועים בהיצמדות אדוקה לאמנת ז'נבה במהלך המלחמה, הקוריאנים ככל הנראה התבלטו ככוח ברוטלי וחסר אבחנה.

מן הסתם, אף עם לא אוהב להיות מואשם בפשעי מלחמה. אבל אני חושב שאצל הקוריאנים זה לוחץ על נקודה רגישה אפילו יותר. כמו ילד מוכה שמבין שהוא גדל להיות אב מכה, הזוועות שחיילים קוריאנים ביצעו בויאטנם מהוות עבורם תמונת מראה לזוועות שהיפנים ביצעו בהם במהלך מלחמת העולם השניה ולפניה (בקנה מידה גדול יותר, ועדיין, זו לא הכמות…). עמוק בפנים, התודעה ההיסטורית הקוריאנית היא של קורבן, לא של תוקפן. הנושא של "נשות הניחומים" [6] למשל הוא עדיין פצע פתוח ומדמם ביחסי קוריאה ויפן. ולכן דיון על ה Lai Dai Han, הכינוי לילדים שנולדו לאימא ויאטנמית ולאבא קוריאני, לרוב עקב אונס, ונחשבים למוקצים בחברה הויאטנמית, הוא דיון מאוד טעון בקוריאה, ולא כולם אוהבים לפתוח אותו.

ועם זאת.
בעשורים האחרונים נשיאים קוריאנים הביעו סוג-של התנצלות בפני הויאטנמים, התנצלויות שלא לגמרי התקבלו, וייתכן בצדק. הויאטנמים מצד אחד עדיין מחכים להתנצלות והכרה רציניות יותר בנוגע למה שקרה, אבל גם לא אומרים "לא" לכסף הקוריאני שזורם אליהם מאז הפשרת היחסים בתחילת שנות התשעים. ארגוני חברה אזרחית בקוריאה כן קוראים להכרה נרחבת מצד קוריאה בפשעי המלחמה שבוצעו בויאטנם, כולל תשלום פיצויים לקורבנות. ארגון בשם  Korea-Vietnam Peace Foundation אפילו אירגן מעין mock-tribunal שבו ממשלת קוריאה היתה על ספסל הנאשמים, והעלה ניצולים ויאטנמים לתת עדות על מה שקרה להם. משפט הדמה הזה נעשה בשיתוף עם ארגון בשם The Korean Council for the Women Drafted for Military Sexual Slavery by Japan (ואני חושב שהשם מסביר את עצמו), וזה מעט מחזיר לי תקווה במין האנושי, לדעת שיש אנשים שמסוגלים לראות מעבר לכאב של עצמם.

[5] למשל, זאת

[6] אוקיי, אני לא משתמש במונח הזה הרבה, אבל – טריגר אונס. ממש.
יש משהו מחריד בפער שבין הרכות של המושג, נשות נחמה (באנגלית comfort women, יופימזם יפני לזנות), לבין המציאות המזעזעת שהוא ייצג. על רגל אחת, היפנים, בהיותם עם מסודר, לא רצו שהחיילים שלהם ילכו ויאנסו נשים אקראיות היכן שהם מוצבים, כי זה מוריד את המשמעת, פוגע ביחסים עם האוכלוסייה המקומית ומפיץ מחלות מין. אז הם יצרו למעשה comfort stations  בכל בסיס, לשם הם היו שולחים נשים קוריאניות וסיניות (ומעוד כל מיני מקומות מרחבי האימפריה שלהם) כדי להיאנס באופן סדיר. אומנם לא חסרים מעשי זוועה יפנים בכל מזרח אסיה בתקופת האימפריה שלהם, אבל זה נחשב לאחד הנוראים שבהם. אם כי אני לא יכול שלא לחשוב שברמה הלאומית הקוריאנים זוכרים את זה יותר טוב מכל שאר מעשי הזוועה גם בגלל תחושת ההשפלה הפטריאכלית שקשורה בסיפור.

בין דרום קוריאה לדרום ויאטנם

אם נשים לרגע את כל החלק המוסרי בצד, אני לא יכול שלא לתהות מה הקוריאנים חושבים כשהם חושבים על ויאטנם. האם הם רואים אותה כמעין היסטוריה אלטרנטיבית? הם כאמור הצליחו בקושי רב להביס את הצפון הקומוניסטי, ולייצב מדינה חופשית ומשגשגת, בעוד שדרום ויאטנם, המדינה שהם נלחמו עבורה, נבלעה על ידי הצפון הקומוניסטי ב75', שנתיים אחרי הסכם שביתת הנשק ב73'.

צריך להקדים ולהגיד מראש שהשאלה "למה דרום קוריאה שרדה ודרום ויאטנם לא" היא שאלה בעייתית מבחינה היסטורית, כי היא מניחה שבגלל שיש פה איזשהו דימיון שטחי בין שתי סיטואציות (שתי מדינות במזרח אסיה, בתום תקופה קולוניאליסטית, נאבקות בין צפון קומוניסטי לדרום מערבי) ושאפשר להתייחס לזה כניסוי AB עם מסקנות ברורות (שלא לומר שיש פה איזו מידה של גזענות במובן של "מה כבר ההבדל בין ויאטנמים לקוריאנים". התשובה היא- המון הבדל, אלו מדינות שונות לחלוטין). באותה מידה אפשר לשאול למה ישראל והודו התפתחו כל כך שונה, כששתיהן מדינות אסייתיות שהשתחררו מהבריטים ב48' שהקימו דמוקרטיות פרלמנטריות תוך כדי התנגשות אלימה עם שכנים מוסלמים.

ועם זאת, אני כן אסיים את הפוסט הזה (שכמובן יצא ארוך להחריד, כרגיל) בגיחה זהירה אל תוך כמה ספקולציות על למה ההיסטוריה פנתה ימינה או שמאלה בצמתים מסוימים, כי זה משהו שכן העסיק אותי הרבה, אז יאללה.

כמובן שאפשר למצוא דיונים רבים באינטרנט על השאלה הזו, וצריך כמובן לקחת את כל מה שנאמר שם בערבון מאוד מוגבל, כי זה האינטרנט. אחד הטיעונים המעניינים-אם-כי-לא-ברור-כמה-נכונים הוא שאם לדרום ויאטנם היה ים משני הצדדים כמו לקוריאה (שהיא כזכור חצי אי), היא היתה שורדת, כי הגבול הארוך (באופן מפתיע) עם קמבודיה ולאוס איפשר הברחת אספקה סדירה של לוחמים וציוד לויאטקונג דרך ההו צ'י מין טרייל. אחרים, מצד ספציפי של המפה הפוליטית אני מניח, מדברים על ה"הפקרה" מצד הממשל האמריקאי של פורד, שחתך את התמיכה הכלכלית והצבאית שלו בדרום ויאטנם. אבל התשובה הזו רק מורידה אותנו צב אחד למטה, לשאלה היא למה דרום ויאטנם בכלל היתה צריכה את הקביים של אמריקה, ולא יכלה to hold its own.
אני אישית מאמין שיש פה שילוב של שני סיפורים. הסיפור האחד הוא שבאמת במקרה של קוריאה, המשטר קיבל תמיכה אמריקאית נרחבת אחרי סיום המלחמה, בדמות כל מה שתיארתי בחלקים הקודמים. זה לא היה מיד אחרי המלחמה אומנם, אבל זה אכן הגיע בתקופה מאוד לא יציבה- פארק צ'ונג היי עלה לשלטון אחרי הפיכה צבאית שהפילה ממשלה דמוקרטית קצרת ימים שקמה אחרי ההפלה של הדיקטטור הקודם, סינג מאן ריי, ששלט מאז קבלת העצמאות. האיום הצפון קוריאני היה ממשי לאורך כל התקופה, ולמעשה בעשורים שמיד אחרי המלחמה, צפון קוריאה היתה הכלכלה החזקה והיציבה מבין שתי הקוריאות (שעד 1965 גם גדלה בקצב מהיר יותר). דרום ויאטנם, כשצפון ויאטנם פלשה אליה, גם היתה מדינה מאוד לא יציבה פוליטית, עם הפיכות שלטוניות וניסיונות התנקשות, מה שמאוד הקל על הצפון, היציב פוליטית, להביס אותם. ההזרמה של הכסף האמריקאי ייצבה את המשטר של פארק צ'ון היי ואיפשרה מודרניזציה וחימוש מסיבי של הצבא הקוריאני באופן שהפך פלישה צפון קוריאנית לפחות סבירה. אז באיזושהי אירוניה היסטורית, אפשר לומר שמלחמת קוריאה לא הסתיימה באופן דומה למלחמת ויאטנם מבחינה היסטורית בגלל, ובכן, מלחמת ויאטנם.

אבל זו תשובה חלקית. כי אני חושב שבראייה לאחור האמריקאים הפסידו את מלחמת ויאטנם עוד הרבה לפני שדרום ויאטנם נפלה. במובן מסוים, הם הפסידו אותה עוד לפני שהם בכלל יצאו.
אולי הסיבה העיקרית לזה שלא היתה פלישה מאסיבית מצפון קוריאה לדרום קוריאה היא כי הצבא האמריקאי נשאר בדרום קוריאה עד… ובכן, עד היום. יש בסיסים אמריקאים על אדמת קוריאה ברגעים אלו, אחד מהם ממש באמצע סיאול[7], באיטוון. האמריקאים יכלו להישאר בדרום קוריאה, וקוריאה לא זכורה כבוץ עמוק כמו ויאטנם, בגלל שבקוריאה הם לא חוו מלחמת גרילה מרה ואכזרית מול האוכלוסייה האזרחית.
ואז נשאלת השאלה – למה העימות של קוריאה לא כלל מלחמת גרילה מרה ואכזרית כמו בויאטנם? למה האוכלוסייה האזרחית לא צידדה בקומוניסטים כמו בויאטנם? אז קודם כל, כן היתה תמיכה עממית למפלגה הקומוניסטית בדרום קוריאה, אלא שסינג מאן-ריי, הנשיא הדרום קוריאני הראשון, פשוט חיסל אותה ביעילות ואכזריות עוד לפני תחילת המלחמה, על ידי דיכויים של מרידות מקומיות/מעשי טבח באוכלוסייה אזרחית (שוב, תלוי את מי אתה שואל). אבל ההיסטוריה מראה שמאוד קשה לחסל התנגדות עממית כאשר היא רחבה מדי. ולכן אני חושב שהתשובה האמיתית הולכת עוד קצת אחורה, לסיפור קבלת העצמאות של כל אחת מהמדינות.

ויאטנם, למי שלא מכיר, היתה תחת השפעה צרפתית במשך כמעט 90 שנה ובמשך 60 קולוניה צרפתית לכל דבר. צרפת ניצלה באופן מחפיר את ויאטנם והויאטנמים על מנת להשיג משאבי טבע, חומרי גלם ועבודה זולה (מה שאני מאמין תרם תרומה רבה לחדירה של רעיונות קומוניסטים ומעמדיים לתודעה הויאטנמית). ב1954, אחרי כמה עשורים של מאבק לעצמאות, הצבא הויאטנמי (הויאט-מין) הצליח לנצח את הצבא הצרפתי בקרב (המרתק) בדיין-ביין-פו, וסיים באופן אפקטיבי את השליטה הצרפתית בויאטנם. ישנן טענות שהמאבק נגד הצרפתים נעשה ע"י קואליציה של כמה כוחות, והקומוניסטים היו רק חלק ממנה, ושאחרי המלחמה הקומוניסטים טיהרו אותה מהכוחות הלאומנים הלא-קומוניסטים ושיכתבו את ההיסטוריה, אבל אין ספק שהויאט-מין היה קומוניסטי (ובטח הגנרל גיאפ, מצביא ויאטנמי מזהיר שהיה אדריכל הניצחון של דיין-ביין-פו וככל הנראה גם של מלחמת ויאטנם). כך או כך, בתודעה הויאטנמית הכללית, התנועה הקומוניסטית היתה התנועה שזוהתה עם עצמאות ויאטנם, בעוד שהשלטון בדרום היה בעיקר מזוהה עם שליטי בובה מערביים.  המאבק הקומוניסטי והמאבק לשחרור ויאטנם היו מאבק אחד מבחינתם.

קוריאה אומנם גם היתה קולוניה (לתקופה קצרה יותר), של היפנים, וגם בה באופן טבעי התחולל מאבק לעצמאות כנגד היפנים, כאשר גם בו השתתפו כוחות לאומנים וכוחות קומוניסטים (קים איל סונג, השליט הראשון של צפון קוריאה והסבא של קים ז'ונג און, היה ממובילי המאבק בצד הקומוניסטי). אבל אף אחד מהצדדים לא יכול לטעון שהוא זה ששיחרר את קוריאה מהעול היפני – את זה עשו פצצות האטום של ארצות הברית. העצמאות הקוריאנית הגיעה מבחוץ, כך שלאף אחד לא היתה יכולת לקטוף לעצמו את הילת המשחרר. יש לומר שמה שהוצנע במשך הרבה שנים הוא הממשל הדרום קוריאני הכיל לא מעט קוריאנים שהיו חלק מהמנגנון הקולוניאלי היפני (כלומר משת"פים). ועם זאת, הוא נתמך ע"י האמריקאים, שבתורם ככל הנראה נתפסו כמי שעזר לשחרר את קוריאה. ולכן לא היתה שם את הסיטואציה הויאטנמית של אוכלוסייה עוינת באופן תמידי, וכשהמלחמה נגמרה, היה ניתן לייצב את השלטון הדרום קוריאני על כידונים אמריקאיים לאורך זמן.

עכשיו, כמובן שכל זה הוא ספקולציות חצי מבוססות שלי, והתשובה ללמה ההיסטוריה התרחשה כמו שהיא התרחשה היא הרבה פעמים – כי ככה ההיסטוריה התרחשה. לקוריאנים מצידם יש את התשובה שלהם. בסוף התצוגה על מלחמת ויאטנם במוזיאון המלחמה, כאשר הם צריכים להתמודד עם העובדה שבסופו של דבר, כל המאמצים וההקרבה שלהם היו לחינם, ודרום ויאטנם נפלה לידי האויב הקומוניסטי, מופיע הטקסט הבא (התחביר המזעזע הוא במקור)-

Despite the common anticipation that South Vietnam, with the military support from the US, would have been superior to the North, the war ended with North Vietnam victory due to the solidarity among the people of the north from the leader to the commoner for the unification. It is important to note that the military strength can merely be counted not by the number of troops but will power and solidarity of people play a great role in the fate of a nation.

או, אם כמו שהם סיכמו את זה במילים פשוטות יותר-

וזה, ובכן, כנראה נכון.

---

[7] ממש לאחרונה התחילו לדבר על להזיז אותם מהפריים-לוקיישן שלהם בשכונת איטיוואן, כי זו קרקע מאוד מבוקשת. זה כמו הסיפור של הקריה, רק עם צבא זר.