הבריחה מדונגטאן

[כן, נראה לי שזה הזמן לוותר על כותרות חד מילתיות]

לפני שבעה ימים , הבוס שלי שלח לי הודעה שפחות או יותר אמרה "טוב, חלאס, אתה חוזר השבוע".
כבר התחלנו לדבר על הקדמת הטיסה באופן טנטטיבי – יש לי חתונה של חבר ב-20 למרץ שהתכוונתי להגיע אליה, והתחלתי לחשב מתי אני צריך לצאת כדי להספיק גם שבועיים בידוד. אבל עד אותו רגע, לא הייתי ממש בלחץ מכל הסיפור של הקורונה- מספר הנדבקים עדיין היה בעשרות, אולי בין 100 ל200. למעשה, אני אודה שההודעה הזו תפסה אותי בסופ"ש יומולדת שעשיתי לעצמי בסיאול (רכיבת אופניים לאורך ההאן, הופעה חיה בהונגדה ועוד קצת VR, תודה ששאלתם), ככה שלא בדיוק הסתגרתי בבית*. וכנראה שאם זה היה תלוי רק בי, אולי היה לוקח לי עוד יומיים-שלושה להחליט על חזרה. אבל כשהכריזו על מניעת כניסה של אנשים מקוריאה, החבר'ה בארץ החליטו שזהו, נגמרו המשחקים, אני חוזר.

מה שהתחיל עבורי שבוע של ריצה כדי לסגור את כל מה שצריך לסגור לפני שאני עוזב + אריזה חפוזה של דירה (אני כ"כ שונא לארוז, קשה לי לתאר). לא רציתי להלחיץ אף אחד, אז לא סיפרתי לרוב האנשים בלייב, אבל יום לפני הטיסה התחלתי לחשוב שאני מפתח משהו – תחושת לאות קשה וכאב שרירים בכל הגוף, ההרגשה שאני בד"כ מקבל בתחילה של שפעת. ממש לא התאים לי להיות חולה יום לפני הטיסה – אם אני מתחיל להשתעל והחום יעלה, אני לא יכול להרשות לעצמי לעלות על מטוס (וסביר להניח גם לא ירשו לי). אבל חיתוך מהיר הביתה באמצע היום, מנוחה רבה ומקלחות חמות גילו שזה כנראה היה שילוב של עייפות, לחץ ושרירים תפוסים מחימום שלא עבד, ולמחרת בבוקר כבר הייתי בסדר, אבל זה היה מלחיץ.
*בעוד שחלק מהאטרקציות כן היו ריקות יותר מהרגלי, הרחובות בהונגדה עדיין היו מלאי אנשים, אז גם הקוריאנים עוד לא ממש לקחו את זה במלוא הרצינות. נראה לי שזה השתנה בשבוע האחרון. ביום של הטיסה שלי המשרד המקומי של החברה שלי נסגר, כלומר אמרו לאנשים לעבור לעבוד מהבית, ונראה שגם מקומות אחרים הולכים בכיוון הזה.

אחרי ארוחת פרידה מג'ייק וג'ואי הגעתי לשדה התעופה, מעט רצוץ. השדה תעופה לא נראה במתכונת חירום, מלבד זה שכולם כמובן במסכות, יש דיספנסרים של אלכוג'ל בכל מקום והברזיות סגורות כדי למנוע הדבקות. אז אולי קצת חירום.

הטיסה עצמה היתה ריקה למדי, באופן לא מפתיע, פעם ראשונה שיכולתי להתפרש על מושב שלם. השתדלתי להיות כמה שיותר עם מסכה ולנקות ידיים באלכוג'ל כמו ילד טוב בכל הזדמנות, במיוחד בטיסה מאיסטנבול לארץ. הקונקשן באיסטנבול ואפילו הכניסה לארץ היו נטולי בעיות (ועל זה בהמשך), כאשר הבעיה היחידה שהיתה יכולה להיות היא שאף נהג מונית לא ירצה לקחת אותי הביתה (תחת ההנחה שאני לא הולך לשקר לאנשים…), אבל זה נפתר בדמות רכב שהובא לשדה תעופה ובעליו חזרו לבית שלהם במונית (תודה מורן!).

הייתי צריך להתעכב מעט, כי הסאבלט שהיה בדירה שלי עוד לא סיים להתפנות (באופן ברור, נאלצתי לבקש מהסאבלט שלי לצאת לפני הזמן, בהתראה ממש קצרה. פיציתי אותו על זה, וזה עדיין דבר די מסריח ומבאס לעשות למישהו). אז במקום לשבת לחכות בשדה תעופה ולכאורה להדביק עוד אנשים, ניצלתי את הזמן (והרכב) כדי לשאוף אויר לפני שאני נכנס לבידוד. כבר התלוננתי באוזני רבים כמה החורף בקוריאה הוא קר, אבל מה שלא ציינתי זה כמה הוא מבאס מבחינת הנוף- החל מאמצע נובמבר כל העצים ערומים ועצובים, והכל די אפור כזה, גם כשהשמיים כחולים. ולכן עבורי זה היה פשוט מפעים, לראות פתאום את כל הירוק הזה. גם העובדה שאפשר לשבת בחוץ בחולצה קצרה ופשוט להנות מהשמש היא מופלא בעיני, אז ירדתי מכביש אחד ועצרתי לשבת ולקרוא בצל של חורשת שקדיות. אני אומנם מפספס את פריחת הדובדבן בקוריאה, אבל בלי ספק שגם פריחת השקד לא קוטלת קנים. אם להתחיל שבועיים בידוד, אז זו הדרך.

הגעתי הביתה, אמרתי שלום מרחוק לשכנים (סיטואציה מוזרה), והתחלתי לפרוק. ואז הגיע השיא הקומי של השבוע האחרון. בערך בחמש וחצי בערב אני מקבל שיחה ממספר פרטי, ועל הקו מדברת בחורה במבטא שלא הצלחתי לזהות, ואמרה שהיא מתקשרת מטורקיש אייליינז. לרגע חשבתי שעלו על זה שהגעתי מקוריאה, ורוצים לתחקר אותי או משהו, אבל במקום זה היא שאלה "שמעת את החדשות". אני לא שמעתי את החדשות, אבל באותו רגע הבנתי לאן זה הולך… מסתבר שבטיסה שלי נכח גם אחד מהנוסעים על הדיימונד פרינס, שלכאורה הבריא/לא הראה סימנים של מחלה, אבל כשהוא הגיע לארץ פתאום גילו שבעצם יש לו. אז היא התקשרה בדחיפות כדי להודיע לי שאני חייב
wait for it…
להיכנס מיידית לבידוד ביתי. נהדר.
אמרתי שזה בסדר, כבר הבאתי בידוד מהבית.
לאור העובדה שהקדמת הטיסה היתה אמורה להגן עלי מהתפרצות הקורונה בקוריאה, ובפועל שמה אותי בסיכון הכי גדול עד כה, נראה לי שאפשר לסכם שהאירוניה מתה, כנראה מקורונה.

מה הלאה?

אז באופן אישי, אני בבית בשבועיים הקרובים. מתאפס על חיי, שחלקם נמצא בקופסאות קרטון במרפסת, מנסה להשלים את מעט הפוסטים שעוד תכננתי לכתוב, מקווה לחזור לכושר כלשהו, ובעיקר אעבוד מהבית, שזה בהחלט הצד החיובי של כל העניין. אני עדיין מעכל את החזרה שלי, ואני מניח שעל זה יהיה פוסט סיכום נפרד.
אני יושב וכותב את זה ומחוץ לחלון שלי זורחת שמש חמימה, ואנחנו בתקופה הכי יפה של השנה והייתי רוצה לצאת החוצה ולראות את כל הירוק-ירוק הזה שוב. ובעיקר הייתי שמח לפגוש משפחה וחברים – זה נורא מוזר להיות כ"כ קרוב ועדיין רחוק.
הבידוד הזה הוא קצת מתסכל לאור זה הוא באופן ברור חסר תוחלת ברמה הציבורית. הסוסים מחוץ לאורווה, הרכבת יצאה מהתחנה, הספינה הפליגה וכל שאר הקלישאות הנדרשות – די בטוח להמר הקורונה בדרך לפה, אם היא לא הגיעה עדיין. העובדה שחלק ניכר מהנדבקים בכלל לא הולכים לפתח תסמינים הופכת את הcontainment שלו לדבר ישים באותה מידה כפי שהוא ישים לcontainment של השפעת, כלומר לא ישים. וגם האמצעים הננקטים הם בתכל'ס רנדומליים- את המגיעים בטיסה ישירה מקוריאה פינו באמבולנסים ישר לבידוד. אבל כל מי שמגיע בקונקשן, כפי שאני הגעתי, בכלל לא מופיע בראדאר של אף אחד, והבידוד שלו תלוי פחות או יותר ברצונו הטוב. כשהתקשרו מהחברה שלי אל משרד הבריאות לשאול איך אני אמור לחזור הביתה, התשובה היתה "לקחת מונית, ללבוש מסכה ולנסוע בחלונות פתוחים" (שוב, בהנחה שאיזה נהג מונית היה מסכים לקחת אותי). וזה לפני שאני מדבר על זה שהתחלתי את הבידוד שלי בלבלות שעתיים וחצי באותו מטוס עם עוד 200 ומשהו אנשים (שבסוף כנראה נחשפו ממישהו אחר, ונכנסים לבידוד בעצמם, אבל נניח את זה בצד).

ומצד שני, אני כן מתכוון להקפיד על הבידוד ולא לפגוש אף אחד, כי אני לא רוצה לצאת הanti-vaxxer פה, במיוחד אם חס וחלילה אני אתחיל לפתח תסמינים (מה שלא סביר, ועדיין). אני לא רוצה להיות זה שידביק אנשים שקרובים לי. ועם זאת, כפי שכתבו באטלנטיק, כנראה כולנו נדבק בקורונה בשנתיים הקרובות. כמו שאמרתי, העובדה שרוב המקרים הם קלים, בדומה לשפעת, תאפשר לה להתפשט באופן אפקטיבי. כרגע אחוז התמותה עומד על 1%, שזה בערך פי 20 מהשפעת, ובהחלט לא זניח, ועם זאת, זה גם לא מוות ודאי (כמו איידס לפני המצאת הקוקטייל). יש הרבה ספקולציות על לאן זה ילך מפה, אבל ברור שהאמצעים הקיצוניים של בידודים וסגרים לא ישימים בטווח הארוך, ולכן ההימור הסביר בעיני הוא שזה פשוט עוד גורם מוות שנתרגל אליו, כמו תאונות דרכים וסרטן – מפחיד ואקראי, אבל לא איום קיומי. אנחנו בסוף יצורים סתגלתניים.