דימוי נפוץ של קוריאה במערב הוא של חברה שמעבידה את עצמה לדעת והישגית להחריד. יש כנראה אמת בעניין ההישגיות בחלקים מסוימים של החבר'ה הקוריאנית, בעיקר בתחום החינוך, ובעיקר המעמד הבינוני גבוה העירוני, שם ילדים יכולים ללכת לשיעורים משלימים באנגלית עד 22:00 בערב (אם כי, כאמור, מעטים האנשים שאתה יכול לדבר איתם אנגלית בקוריאה). ב Korea, the impossible country (או בקיצור KTIC. הספר היחיד שקראתי על קוריאה, מומלץ) המחבר טוען שהלחץ הזה, להשיג ולהוכיח את עצמך, מביא אומנם לחברה מאוד דינמית ומצליחה, אבל גם לאחוזי ההתאבדות הגבוהים ביותר בOECD.
אבל זה ממש לא נכון שהקוריאנים רק עובדים. אכן בעבר שבוע העבודה המקסימלי שלהם היה 68 שעות, אבל הוא קוצץ לא מזמן ל52 שעות (40 בסיס +12 שעות נוספות) למעשה, בפועל הם עובדים בממוצע פחות שעות מהישראלים (38.9 לעומת 40.7, מה שלדעתי אומר יותר דברים רעים על ישראל מאשר דברים טובים על קוריאה), ונראה לי שהם גם מבלים פחות זמן ביוממות, בממוצע, כי מערכת התחבורה שלהם היא הרבה יותר טובה.
אז יש להם זמן פנוי- מה הם עושים בו?
וואלה, אין לי באמת מושג, אני לא קוריאני. אבל הנה כמה דברים ששמתי לב אליהם, או ניסיתי בעצמי. הרשימה היא מן הסתם חלקית מוטה לחוויות האישיות שלי, אבל נו.
שותים קפה
כמות בתי הקפה (והמסעדות) פה היא מעוררת השתאות. KTIC טוען שבתי קפה היו פה בהתחלה פשוט מקום מפגש חברתי שלא כלל אלכוהול, כי הקוריאנים הם פשוט יצורים מאוד חברתיים שאוהבים לשבת ולקשקש, ולא כל לילה בא לך לדפוק את הראש באיזה פאב (וגם בעבר נראה לי שפאבים היו בילוי פחות מקובל לנשים). היום, לדעתי, הם פשוט ממש אוהבים קפה (ויש להם סטנדרטים גבוהים!). ועדיין, ריבוי בתי הקפה פה תמיד גורם לי לתהות איך זה אפשרי לשרוד כלכלית ככה. אחד החבר'ה אמר לי שהקלישאה על בתי קפה היא שהרבה פעמים מדובר בעקרת בית שנשואה לאיש עסקים עשיר, וכדי שיהיה לה משהו לעשות, הוא קונה לה בית קפה (ושלעומת זאת, chicken joints , שמגישים כנפיים סטייל KFC, הם בד"כ איזה שכיר מבוגר, שהופרש מוקדם מהחברה שלו [1], שהקים את זה עם כספי הפיצויים שלו). לא יודע כמה אמת יש בזה, אבל בסדר.
[1] יש עניין שלא יצא לי לכתוב על התרבות הקוריאנית, והוא נושא הגילאים הקשיח להחריד במקומות העבודה. במילים פשוטות, במקום עבודה קוריאני סטנדרטי לא יכול להיות מצב שבו מישהו מנהל אדם מבוגר ממנו. המנהל תמיד חייב להיות יותר מבוגר מהעובדים שלו. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה יוצר מגוון מצבים בעייתיים – למשל, לא ניתן לקדם את האדם המתאים לתפקיד אם הוא צעיר מדי, אפילו אם הוא מוצלח יותר. ומהצד השני, עובדים מבוגרים מופרשים מוקדם אם הם לא מתקדמים בסולם הדרגות, כדי לא ליצור מצב בו הם חוסמים קידום של אנשים אחרים. ומן הסתם שיהיה להם קשה עד בלתי אפשרי להשתלב במקום עבודה אחר בגיל מתקדם. לכן נוצר הדימוי שהזכרתי לעיל.
מטיילים
הקוריאנים ממש אוהבים לטייל. כל השבילים בפארקים הלאומיים שלהם מפוצצים כל סופ"ש. גם הישראלים אוהבים לטייל, אז לכאורה אז מה, אבל מה שכן מעניין הוא הדמוגרפיה והציוד. בשביל ממוצע בפארק מי שיבוא מולך (ולעיתים גם יעקוף אותך בלי למצמץ) יהיו 90% מהפעמים חבר'ה בני 60-70-80, והם תמיד יהיו מצויידים למשעי בכל מותגי הטיולים הכי high-end– מעילים של נורת' פייס, מרמוט, נאשיונל ג'אוגרפיק (אני בכלל לא ידעתי שזה מותג טיולים) וכו'. נראה שכל מי שלא השתמש בכספי הפנסיה שלו כדי להקים מסעדת כנפיים, נכנס לחנות ציוד ביום הפרישה שלו וקנה מכל הבא ליד. מעט הצעירים שאתה כן רואה בשבילים האלו בד"כ נועלים סניקרס וג'ינס, ולא בדיוק סוגרים על העניין הזה של "לטייל" (בפארק הלאומי שמצפון לסיאול ראיתי זוג צעיר מבקש בקבוק מים מחבורה מבוגרת, כי מסתבר שהם לא הבינו את העניין הזה של לקחת מים איתם).
וזה לא שהפארקים בקוריאה הם walk in the park , הא הא. שביל קוריאני ממוצע פשוט ילך דו"כ לראש ההר הקרוב, ואז יתווה את דרכו על קו הרכס, בעליות וירידות בכלל בכלל לא ידידותיות, ומדרגות רבות ותלולות. אני סיימתי את היום היחיד שלי בסארוקסאן, הפארק הכי גדול שלהם, תפוס ודואב. החלק האחרון של העלייה לבוקאנסאן, ההר במרכז הפארק מצפון לסיאול, הוא טירוף קל שלא היה עובר שום אישור בטיחות של הרט"ג. אבל החבר'ה המבוגרים פה גדלו אחרי מלחמת קוריאה, שפחות או יותר השאירה את המדינה במצב של חורבן אחד גדול, אז הם כנראה קשוחים למדי.
יוצאים לשתות
אחת החוויות הראשונות שלי של תרבות קוריאנית היתה בביקור מקצועי קצר שעשיתי כמה חודשים לפני הנסיעה הזו. בסוף היום הראשון החבר'ה לקחו אותי לברביקיו קוריאני (למי שלא מכיר, יש גריל משוקע בשולחן, עם מין צינור קולט אדים שיורד מהתקרה, ושמים לך פיסות בשר קטנות וירקות על האש, ואתה אוכל אותן פחות או יותר ישר מהגריל). הארוחה היתה מעולה, אבל לוותה בהרבה הרבה אלכוהול. הם מאוד אוהבים פה תערובת של בירה וסוג'ו[1], משהו שהוא בין וודקה לעראק (למעשה, ככל הנראה שהשם נובע מהעיוות של המילה אוזו, שהגיע יחד עם המונגולים במאה ה13). כמו שכולכם יודעים, לערבב משקאות זה אף פעם לא רעיון טוב, אפילו לא על בטן מלאה, ובשלב מסוים הבנתי שאם אני לא רוצה לסיים את הערב על הרצפה, או להיות מסוגל להופיע לעבודה למחרת), מעכשיו אני לוגם רק לגימות נימוסין כשהם מרימים לחיים (קומבה!). בסוף דידיתי, מתנדנד, אל עבר המלון, משאיר את החבר'ה לעוד כמה סיבובים לעצמם.
הרבה נאמר על תרבות השתייה של הרוסים, הבריטים והיפנים, אבל מעט מאוד מדברים על הכמויות האדירות שהקוריאנים שותים. קצת קשה להשיג מדדים מדויקים, אבל נראה שהם בהחלט בקדמת רשימת המדינות השתייניות ביותר, עם בערך 12.5 ליטר אלכוהול טהור לאדם בשנה (בישראל, לשם השוואה, המספר שראיתי הוא 2.5 ליטרים), בהחלט יותר מכל מדינה אחרת במזרח (כולל יפן) ובמערב אירופה. במילים אחרות, קוריאני ממוצע will drink you under the table בלי למצמץ. כמו שציינתי קודם, שתייה אצלם היא פעילות חברתית מאוד . פחות סביר יהיה לראות מישהו יושב על הבר ונהנה בשקט מאיזה כוס בירה, כמו הארכיטיפ הבריטי המקובל, ולעומת זאת הם מאוד אוהבים לצאת לטיולי קמפינג כדי להשתכר עד כלות (וכן, כמו ביפן, יש פה את הבילוי שכולל שכרות וקריוקי, אבל טרם יצא לי לראות את זה באופן אישי).
[1] אני אישית מאוד מחבב את המקולי, שהוא יין אורז לבן, מתקתק וטיפה מבעבע, ונחשב לאלכוהול של פשוטי העם, אבל אני אף פעם לא הייתי פיינשמייקר.
גולף
הם נורא אוהבים פה גולף, ככל הנראה. מעבר לשטחים העצומים שמוקדשים לזה, ישנם בכל פינה מתקני אימון, עם רשתות גבוהות ומטווח קבוע של כדורי גולף שעפים בהם. אפילו בחדר כושר הקטן שמצאתי בבניין שלי יש עמדות אימון.
אופניים
מסתבר שזה לא ממש עניין פה בקוריאה, אבל היי, זה עניין עבורי. כמו שציינתי בעבר, רואים הרבה אופניים חונים בכל מקום, אבל לא רואים כזה הרבה רוכבים. רכיבת פנאי היא כן דבר שקיים, במיוחד בפארקים הקטנים שהולכים לאורך כל נחל בוצי שהם יכולים למצוא. בסיאול ראיתי לא מעט רוכבי כביש עטויי לייקרה על אופני קרבון מלא מטפסים איזו גבעה כזו או אחרת או משתחלים בתנועה. רכיבת שטח גם קיימת, אבל נראה שבכמות זניחה, לפחות ביחס לישראל, והמסלולים, ובכן, קשוחים כמו מסלולי ההליכה שלהם, ומצריכים (לפחות עבורי) לא מעט ירידה מהאופניים ודחיפה, כי הם לא מאמינים בעליות מתונות. הם גם לא מאמינים בירידות מתונות. אני ויתרתי על נושא רכיבת השטח פה עד לסוף השהות שלי פה, אחרי שהבנתי שרכיבה דרך מצע עלים (כל העצים השליכו את עצמם כבר לפני חודשים) זה אולי נראה קסום ורומנטי, אבל בתכל'ס זה אומר שאין לך שום אחיזה בירידות.
אין ספק שהחוויה הכי זכורה מרכיבת שטח פה הייתה הפעם שביקשתי המלצות למסלולי אופניים באיזור בקבוצת הזרים המקומית, ומישהו אמר לי "כן, יש מסלול נחמד מסביב למקדש הבודהיסטי המקומי מאחורי דונגטאן 2". אני תמיד מעדיף מסלולים שאני יכול לרכב אליהם מאשר לארוז את האופניים לאוטו ולנהוג, אז יאללה. ההתחלה היתה נחמדה, רכבתי דרך דונגטאן 2 וטיפסתי למקדש, שהיה מעורסל בתוך עמק קטן בגבעות. אחרי סיור קצר במקדש, שהיה יפה מאוד, החלטתי להתחיל את הרכיבת שטח.
אני לא תמיד יודע למה אני מקבל את ההחלטות שאני מקבל. קשה לשים בדיוק את האצבע על למה בשלב מסוים החלטה מסוימת נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות, ובעיקר מתי היה הרגע הנכון לשנות את דעתי. סביר להניח שבמקרה הזה, הרגע הנכון היה אחרי הגרם מדרגות הראשון שבו הבנתי שאני צריך לסחוב את האופניים במעלה העלייה לרכס. אבל שכנעתי את עצמי שאוטוטו זה יהפוך למסלול בר רכיבה.
ובכן, זה לא הפך למסלול בר רכיבה. למעט כמה קטעים קצרים על הרכס עצמו, מצאתי את עצמי נושא את האופניים שלי על הגב למשך כמה שעות, מקלל את עצמי ואת האידיוט ששלח אותי לפה, אבל בעיקר את עצמי. גם בירידה לא נהניתי, כי השיפועים היו אותם שיפועים גם בירידה, ואני פחות אוהב לעוף קדימה על הפרצוף שלי, אז גם שם ירדתי ברגל. זו היתה סיטואציה כ"כ מגוחכת, שאיזה מטיילת מקומית צילמה אותי ושלחה לי את הוידאו. יום למחרת הגעתי תפוס ודואב למשרד, ובאותו הערב כבר פיתחתי איזו שפעת שהשביתה אותי לשבוע ונגררה לשלושה. כמו שכתבתי בכותרת של הוידאו, היו לי החלטות טובות יותר בחיים.
משחקי מחשב ו-VR
אם יש משהו שאנשים כן יודעים על קוריאה היא שיש פה תרבות משחקי מחשב מאוד כבדה, ברמה שגורמים רשמיים מתחילים להחשיב כהתמכרות/הפרעה נפשית. אני בטוח שזה לא יפתיע גם את מי שלא הכיר אותי אז, אבל גם אני שיחקתי די הרבה במשחקי מחשב בתיכון (אם כי אני לא חושב שהייתי מאוד טוב בזה), ואהבתי את זה, אבל לצערי אני לא רואה את עצמי מוצא מקום בחיים שלי כרגע.
אבל לעומת זאת, יש התמכרות קטנה שאני כן מטפח, וזה VR arcades (מציאות מדומה, יעני) [1] . ביליתי כבר בשניים כאלה, רץ ממשחק למשחק בהתלהבות של ילד קטן עם חיוך מטופש על הפרצוף, כי בחיי, זה אחד הדברים הכיפיים שעשיתי כבר הרבה זמן. ברור למדי שזה עדיין דבר שנמצא בשלבי התפתחות, ויש עוד הרבה מה לשפר בזה, אבל כשזה נעשה טוב, ובכן, זה ממש טוב. המתקנים הם מתחלקים לקטגוריות של משחקים פעילים וסימולציות סבילות. השני נשמע כמו משהו פחות מלהיב, אבל הם בד"כ כוללים מתקנים שמזיזים אותך פיזית, וגורמים למוח שלך לחשוב שאתה באמת עכשיו עושה סלטה עם סקייטבורד/עף דרך קניון צר/נוסע ברכבת הרים, וזה בהחלט מוציא ממני מגוון של "הו שיט/לאלאלא/ווהו!", והגוף באמת מתכווץ באימה כל פעם שהאדמה מתקרבת מהר מדי. בגזרת המשחקים יש מגוון שנע ממשחקי shooter טובים יותר או פחות, מכוניות מרוץ וכו', אבל המשחק החביב עלי ביותר הוא משחק יחסית נפוץ בשם beat saber, שהוא מעין שילוב בין fruit ninja למשחקי ריקוד של wii, וזה כיף להחריד. יש פה סרטון מעט מביך שלי משחק.[2]
בניגוד למשחקי מחשב, חלק מהמשחקים (כמו הביט סייבר) בהחלט מצריכים מאמץ פיזי מסוים, שזה יתרון של ה-VR על משחקי מחשב, מבחינה בריאותית. החיסרון הוא שאם משחקי מחשב כמו שהם היום הם די ממכרים, ברגע שVR יהפוך לאביזר סטנדרטי ומספיק זול[3], אני לא רואה סיבה שאנשים יצאו מהבית יותר. מצד שלישי, אני מניח שהיו אנשים שחשבו אותו דבר כשמשחקי הארקייד הישנים התחילו להיכנס לבתים של אנשים במחשבים האישיים, ועם זאת, האפוקליפסה לא הגיעה. בכל מקרה, Ready player one?
[1] הבנתי שיש גם איזה שניים-שלושה כאלה בארץ, אבל בקוריאה נראה שזה כבר מתחיל להיות ממש נפוץ.
[2] ביט סייבר הוא אחד המשחקים היחידים שאפשר לראות בלייב את המשחק עצמו גם מבחוץ. ביתר המקרים, לראות אדם משחק בVR זו חוויה משעשעת בפני עצמה, כמו ילדים שנלחמים בחרבות דמיוניות נגד אויבים דמיוניים (קצת כמו החוויה של מסיבת אוזניות כשאתה מוריד את האוזניות). בביט סייבר שיחקתי כמה פעמים ובשלב מסוים החלטתי סתם מתוך סקרנות לנסות את הרמה הכי גבוהה. באופן מיידי הרגשתי תחת מתקפה, מנופף בידיים כאילו אני מנסה להנחית 7 מטוסים בו זמנית תוך כדי התקף שבץ. יצאתי עם המסקנה שגם מאסטר יודה היה מרים פה ידיים, ושלאף בן אנוש אין קוארדינציה וקשר עין-יד שמסוגל להתמודד עם דבר כזה. אבל אז גיליתי סרטונים של אנשים שבאמת טובים בזה משחקים (כמובן שזה ז'אנר ביו-טיוב, מה חשבתם), ומה אני אגיד, זה די פסיכי.
[3] למרות שגם היום, ובכן, זה לא נורא נורא יקר – 800 דולר למכשירים היקרים ביותר. אנשים מוציאים על לפטופ הרבה יותר.
יצאתי לשאוף קצת רוח 