יום (חלק ב')

טוב, זה יהיה פוסט קצר יותר מהקודם, אני מקווה.

13:00- חוזרים לעבודה

אחרי ארוחת צהריים, ועוד קפה בדאנקן דונאטס, חוזרים לעבודה. כלומר, מנסים, כי אחר הצהריים בדרך כלל הנציג של סמסונג מגיע לביקור. מי שזוכר עדיין את הפוסט הראשון אולי יזכור שסיפרתי על מר מון, בחור צעיר וחביב שהיה אחראי עלינו בזמן ההתקנה של המכשיר. וציינתי שעוד נפגוש בהמשך הדרך אנשים פחות נחמדים, אבל בינתיים אנחנו עובדים עם מר מון. אז ובכן, הם הגיעו, או ליתר דיוק, ד"ר ריו הגיע. התחלנו לעבוד איתו מאז שעברנו לשלב של למדוד את הדגימות של הלקוח. עכשיו, אני לא מדבר קוריאנית, לצערי, אז אני נאלץ לסמוך על המילה של ג'ייק וג'ואי פה, אבל ככל הנראה הוא קוץ רציני בתחת ודרמה-קווין לא קטן. ג'ואי הגדיר את זה – יש אנשים שהם חכמים והגיוניים (כלומר יקשיבו למה שיש לך להגיד) יש אנשים שהם חכמים ועקשנים, יש אנשים טיפשים אבל הגיוניים, ויש את ד"ר ריו. כבר איזה פעם פעמיים שהוא עשה את המקבילה שמקצועית של לזרוק את עצמו על הרצפה, וזה קצת מעייף את החבר'ה. למרבה המזל, אני לא צריך לסבול את זה ישירות (מה שמשותף לו ולמר מון זה שנראה ששניהם נבוכים לדבר איתי באנגלית), אבל אני כן מספק תמיכה מורלית לג'ייק וג'ואי.

16:00- 17:00- ישיבות

בשלבים הראשונים של ההתקנה, הייתי עושה ישיבות יומיות עם החבר'ה בארץ, כדי לדווח התקדמות ולהחליט מה עושים הלאה. מאחר שהיה הרבה מה לעשות, איכשהו יצא שקבענו את הישיבות האלו בשש בערב, 11 בבוקר שעון ישראל. כמובן שאחרי הישיבה גם הייתי יושב ומסכם או סוגר דברים אחרונים למחר, ויצא שמפה לשם הייתי יוצא מהמשרד ב19-20. אלא שמהר מאוד הגענו להבנה שזו תהיה דרך מאוד יעילה לשרוף אותי לחלוטין תוך חודש, אז צריך לשנות מוד.קודם כל, העברנו את הישיבות ל16:00/09:00. מה שאמר שצריך לחדול עבודה ב15:30, כי רק המסע חזרה לשער הוא רבע שעה בפני עצמו, וזה לפני הנסיעה למשרד (ואם אנחנו עובדים בתוך החדר הנקי עצמו, 15:15), אבל זה בהחלט עזר לי להישאר שפוי (בשלב מסוים, אחרי שנכנסנו לרוטינה, צימצמנו את זה לישיבות שבועיות). הישיבות מתנהלות לרוב באנגלית, בגלל שזה משותף גם לחבר'ה, אבל לרוב בכל ישיבה יש את השלב שהסבלנות נשברת, אחרי עוד "wait, can you repeat that again", ואני אומר לחבר'ה "ok, sorry, i'm gonna pass to hebrew for a sec" ויורה את ההסבר בכמה משפטים קצרות. הם במילא יודעים את זה…
בהערת צד, מפתיע אותי שכשמדברים על דרכים להילחם בשינוי אקלים וגזי חממה, מעט גורמים מדברים על זה שאנחנו חייבים צריכים לשפר את עניין שיחות הועידה. עכשיו שאני פה באופן קבוע, אני רואה איך לא מעט אנשים פשוט טסים לצד השני של העולם רק כדי להיות בפגישה (וטיסה, למי שלא יודע, זה די חרא מבחינה סביבתית). ואחרי אינספור שיחות ועידה כאלה, לגמרי ברור לי למה. יש דברים שאי אפשר לקבל בשיחת טלפון – הנוכחות, שפת הגוף, ובעיקר הקשב שהגורמים האלה מביאים איתם. אבל, נו, זה לא אתגר בלתי פתיר. פייסבוק (ואני בטוח שחברות אחרות גם) כבר משקיעה בזה לא מעט, ויש תוצאות מעניינות, אבל זה עדיין רחוק מלהחליף פגישה אמיתית. אז יאללה. כמובן שלצד האתגר הטכנולוגי יהיה את האתגר התודעתי של לגרום לחברות לאמץ את הפתרון הזה ברצינות, אבל יש להן תמריץ כספי ברור (ואני יכול להגיד שהנוסעים המתמידים שאני מכיר אצלנו ממש שונאים לטוס). הבעיה היחידה שזה לא יפתור הוא שלטוס כדי לנכוח בפגישה משדר "אני לוקח אותך ברצינות" לאדם השני, ואת זה קשה יהיה להשיג עם פגישת ועידה.

18:00 הביתה, קניות, אוכל

המעליות, מתוך הזדהות עם המעליות של הבניין שלנו בארץ, איטיות להחריד, אבל זה נותן הרבה זמן להרהר בדרך למטה, ולאחרונה, עוד קצת זמן להידבק בקורונה ממישהו במעלית (סתם, נו).
בדרך חזרה הביתה אני לפעמים עובר בE-mart או בהומפלוס, הגרסאות המקומיות של וולמארט . למזלי, מי שנמצא לרוב על הדרך זה האי-מארט, כי אם אשמע עוד פעם אחת את הג'ינגל של הום-פלוס, סביר להניח שהוא לעולם לא יצא לי מהראש. כנראה שכבר עכשיו מאוחר מדי (buy hommmmeeee plus!).
מעבר למצרכים הבסיסיים, אני מדי פעם קונה הארוחות סטייל blue apron שיש להם- ארוחות שכל הרכיבים הם טריים, אבל כבר חתוכים ומוכנים, ורק צריך ללטגן/לבשל ולאכול. מאחר שלאכול בחוץ זה די פשוט, זמין וזול, סף הסבלנות שלי להכנת אוכל בעצמי היא לדברים שהם מעט-יותר-מסובכים-מטחינה. זה כן מצריך לפעמים עבודה עם הגוגל טרנסלייט כדי לקרוא את ההוראות, אבל הן בדרך כלל "טגן את אייטמים א' ב' וג', ואז כעבור כמה דקות זרוק פנימה את ד'".

האתגר האמיתי הוא כמובן לזהות האם זה חריף או לא. התשובה היא ברוב המקרים- נו ברור. המדיניות הקולינרית הרשמית של קוריאה היא "האם תרצה קצת חריף על החריף שלך, עם מנת צד של חריף?"

20:00 פנאי

מה אני עושה בערבים? כותב בלוג, מה זאת אומרת.

סתם, יהיה פוסט נפרד על מה אני עושה פה בשביל הכיף, אבל בימים הרגילים אני עושה את מה שכולם עושים בשעות הפנאי (מינוס החלק הזה של לצאת ולפגוש חברים, שתכל'ס חסר, אבל זה מה יש) – פייסבוק, ספרים, סדרות, לנקות את הבית, לנסות לחזור לכושר ולוותר לעצמך, לנסות לקדם נושאי אופניים מהצד השני של היבשת. כרגע אני חורש על סדרת ספרי אודיו בשם the expanse שגורמים לי למשוך כל התארגנות כלשהי לעוד טיפה, כי נו, מתח. ולמרות שאני כל פעם אומר לעצמי שהיום אני אלך לישון בשעה נורמלית, ולמרות שבארץ אני יחסית ממושמע כבר, הידיעה ששעת ההשכמה היא לכל המוקדם בשבע וחצי תמיד גורמת לי למשוך עוד קצת… אז נראה לי שנסיים פה להיום, ואכן נלך לישון!