יום (חלק א')

אני חזרתי לקוריאה, והבלוג חוזר לפעילות! בפוסט הראשון שהעליתי, שהיה בעצם מייל, כתבתי משהו על זה שאני לא פותח בלוג כי, בין היתר, אין דבר יותר עצוב מבלוג עם שניים וחצי פוסטים. עכשיו, זה בדיוק המצב שהבלוג נמצא בו כרגע (הפוסט ראשון, מבחינת כמות המילים, הוא חצי מהשניים האחרים), אז צריך לכל הפחות לעבור את זה…
כמו כן, בביקור בארץ מספר אנשים (באמת, כמה אנשים שונים! ולא כולם היו אימא שלי!) אמרו לי שהם אהבו את הפוסטים שלי ושאני צריך לכתוב עוד קצת, ומי אני שאגיד לא לדברים שמחניפים לי לאגו. מעבר לזה, אני מודה שיש משהו כיף בכתיבה, זה מסדר מחשבות, וההיפך מלשכוח זה לרשום.
אז הנה פוסט חזרה מפגרה ראשון, בהשראת המדור החביב לעיתים של סיון קניגסבייל ב"הארץ".
השם שהייתי נותן לפוסט הוא a day in life, אבל יש תמה לכותרות, ואנחנו נדבוק בה, כי סדר צריך שיהיה פה.

תוספת עריכה – שעתיים ומשהו לתוך הכתיבה גיליתי ששוב עברתי את ה1500 מילים, ואני רק בארוחת צהריים. גרפומן חסר תקנה. החלטתי לחתוך לבינתיים, נשלים את היתר בפוסט הבא.

07:30-08:00 השכמה והתארגנות

עברו כבר כמה שנים טובות מאז שעשיתי סיור בלול הודים, פעם אחרונה שנהגתי בטרקטור היה כדי לעשות רושם על חברים עירניקים, והידיים שלי אפילו לא זוכרות איך מעשבים משתלה. מה שאני אומר הוא – כבר זמן רב שאני לא חי בבית של חקלאים. אבל לא משנה כמה זמן יעבור, השכמה אחרי שבע וחצי תמיד תלווה ברגשי אשם מסוימים (זה הרי שעתיים אחרי שכולם כבר יצאו לעבודה!). כמו כן, בשנה וחצי שלי בנובה התרגלתי שוב לקום בערך מוקדם, סביבות 06:20, שזה בערך 40 דקות לפני מה שהייתי מעדיף לקום בו. כן, שעת ההשכמה האידאלית שלי היא חלון די צר.
עם זאת, כמו שכתבתי בפוסט הראשון, אנחנו בפער של שבע שעות, וככל שאנחנו דוחפים את היום פנימה, ככה יש לנו יותר זמן חפיפה עם ישראל. הזמן הכי מוקדם שאפשר לדבר עם מישהו בבית הוא סביבות 14:00, ואין מה לדבר על לכנס ישיבה לפני 16:00. למעשה, ג'ייק הבהיר ששעות העבודה פה, לפחות על הנייר, הן 09:00 עד 18:00. אז עבודה מתחילה ב09:00, ואי לכך, אין באמת סיבה לקום מוקדם.

מה גם שקוריאה היא מדינה מודרנית ומתקדמת, ושלא כמו מדינות מזרח תיכוניות מפגרות שלא נזכיר את שמן אבל הוא מתחיל בי' ונגמר ב'שראל', אין פה את הקונספט המטופש של שעון חורף, ולכן כשאני קם בשבע וחצי, אני קם לזריחה, וזה תמיד נחמד.

זריחה בשבע בבוקר! הבניינים ברקע הם דונגטאן 2 הידועה לשמצה.

בכל מקרה, אני פוקח עיניים, מנגב את הלחות שהצטברה על החלון מהמפזר-אדים-יתברך-שמו, מציץ החוצה לראות מה המצב (קר, מן הסתם) מתגלגל מהמיטה, מתחיל להתארגן ומתעדכן תוך כדי במיליון הודעות שאנשים כתבו בשבע שעות שישנתי בהן. היתרון של פער הזמנים, מצד שני, שעד בערך 15:00 יש לי שקט דיגיטלי.

אני משתדל לדחוף איזה לחם עם משהו (חביתה אם יש לי זמן) לפני שאני יוצא כדי להחזיק מעמד עד ארוחת צהריים, אבל לא תמיד. פעם, לא כזה מזמן, הייתי קם מורעב, תוהה מה קרה (הזדקנתי, זה מה).

08:30- מתארגנים לצאת

כן, זה חלק נפרד.
מישהו בעבודה סיפר לי שהחורף הנוכחי הוא החורף הכי חם שהיה בקוריאה ב100 ומשהו השנים האחרונות. ואכן, למרות שאני מרבה להגיד כמה קר פה, משמעותית פחות קר פה ממה שהכינו אותי נפשית (התחממות גלובלית FTW!). ועם זאת, בעוד שמינוס 2-3 זה אכן הרבה יותר טוב מהמינוס 10-12 שהכינו אותי אליו, זה עדיין קר, וקר משמעותית ממה שהדרום-רמת-גולני הזה רגיל אליו, גם אחרי עשור בירושלים. הבחירה[1] שלי לרכב את הדרך שלי למשרד מחזקת את הצורך להתמגן היטב. אי לכך, בבקרים קרים, לפני היציאה, יש את טקס הלבוש, שכולל-
חולצה קצרה, סריג, סווטשרט, מעיל חם, גטקס, מכנסיים, שני זוגות גרביים, כובע צמר, כפפות דקות וכפפות עבות חם צוואר ועוד חם צוואר/צעיף (אחד לפנים, אחד לכסות את הפער שנוצר בצוואר). נקודות התורפה הם הפנים, וספציפית העיניים והאוזניים, כי האוזניות מגבילות את היכולת לכסות אותן כמו שצריך[2]. ובבקרים עם רוח, גם הרגליים לא מאוד שמחות (בסוף יש גבול לכמה גטקס אדם יכול לצאת איתם מהבית).

הבעיה האמיתית היא שהדירה היא לרוב מאוד מאוד חמה בבקרים, מה שאומר שאם אני מתלבש עד תומי, אני מיידית מתחיל להזיע. לכן הציוד החם באמת אני מחזיק ביד ולובש מחוץ לדירה, בדרך למטה. האם זה מזכה אותי בכמה מבטים מוזרים במעלית או בלובי? לא, כי כולם בפלאפון שלהם, או סתם יותר מדי מנומסים בשביל לנעוץ מבט.

08:45- יוצאים לדרך

אני חושב שפחות או יותר כל שיחת היכרות/השלמות עם מישהו בשנה וחצי שנמשכה ליותר מחמש דקות הגיעה לשלב שבו אני מסביר על היוממות שלי. זה לכאורה נושא מוזר לדבר עליו בחמש דקות הראשונות של השיחה, אבל מאחר שהשאלות הראשונות הן בד"כ "איפה אתה גר עכשיו?" ו"איפה אתה עובד עכשיו?", השאלה הבאה היא בד"כ באופן טבעי "רגע, איך אתה מגיע לשם". אז למי שבמקרה קורא את זה ולא חפרתי לו על זה כבר- אני גר בירושלים ועובד בפארק המדע ברחובות. אני לעיתים נוסע בקארפול, אבל מאחר שאני מנסה לא להיות לגמרי בטטת היי-טק, אני לפעמים רוכב לכניסה לעיר, זורק את האופניים על 434, נוסע שעה, ואז רוכב מדרום רחובות לצפונה. הזמן דלת-לדלת בקארפול הוא בין 45-55 דקות, ובאופניים-אוטובוס זה כמעט שעה וחצי. שזה זמן נהדר לישון/לקרוא/לעשות כושר[3], אבל חד משמעית הייתי מעדיף שתהיה לי יותר בחירה באיך להעביר בין שעה וחצי לשלוש מהחיים שלי כל יום.

מה שהופך את העובדה שאני רבע שעה מהעבודה *אם אני רוכב לאט* לנפלאה במיוחד בעיני. למעשה, בשלב די מוקדם הבנתי שברוב הבקרים אין בעצם שום סיבה שאני אגיע למשרד המקומי של נובה בבוקר, ואני יכול להגיע ישר למפעל. לרוב אני רוכב לשער הרחוק יותר ממני, שהתנועה בו דלילה יותר והכניסה מהירה יותר, אבל בבקרים המעטים שגשומים או מושלגים (כלומר, חשד למושלגים, שלג אמיתי טרם ירד פה) אני לוקח את נעלי ההרים שלי ומטריה, ופשוט הולך קצת פחות לקילומטר לשער הקרוב אלי, וגיליתי מחדש ש-מה אתם יודעים, גם ללכת זה די נחמד (אם כי, בואו, לחלוטין לא יעיל). אני תוהה מה הפילוח התחבורתי בין העובדים של סמסונג, כי מי שגר במרחק סביר מהמפעל ולא הולך או רוכב את המרחק הזה הוא די פראייר בעיני. יש לציין לטובה שיש אוטובוס ישיר לחלוטין בין מרכז סיאול לדוגנטאן, שהתחנה הראשונה שלו היא מול המפעל (וכבר ניצלתי כמה פעמים בכיוון ההפוך).

עוד דבר שצריך לציין לטובה פה הוא שבעוד שאני באופן כללי נגד שבילים על המדרכה, השבילים פה עשויים מחומר שנראה יחסית נוגד קרה (מאוד נקבובי), כך שגם בבקרים לחים וקפואים לא הייתי צריך לחשוש מלרכב ולהחליק על קרח שחור. החבר'ה פה הזהירו אותי שיש לי עד דצמבר לרכב, ואני מוצא את עצמי רוכב עמוק לתוך ינואר, מבסוט מזה למדי, ולא רואה משהו שיאלץ אותי להפסיק בקרוב (פה לשטן!). חלק מרכזי מזה הוא כאמור היות החורף הזה חמים באופן חריג, אבל הבנייה של השבילים היא בהחלט גם חלק משמעותי, אז למתכננים פה על זה, אני מניח.

אני בהחלט לא היחיד שמגיע באופניים, ובשער הגדול יותר יש אפילו הרבה יותר זוגות, אבל זה עדיין בטל בשישים.

09:00 (נגיד)- מפעל

אחרי המעבר הסטנדרטי בכניסה (לתת את הדרכון לפקידות ש "זעף" נראה כמו המוד פעולה היחיד שלהן, לנסות להגיד את השם של מי שאחראי עלינו בסמסונג בלי טעויות, לקבל את התג הזמני, לוודא שתוכנת השבתת המצלמה אכן עובדת, כי אם לא, הטלפון שלך לא יוצא מסמסונג [ברצינות, הם באופן מילולי ייקחו וישברו לך את הטלפון], להיכנס פנימה) אני חוצה את יתר הדרך עד לבניין שלנו (15 דקות אם אני לבדי, 10 דקות אם אני עם ג'ייק, שלמרות המראה העגלגל שלו, הוא אחד ההולכים המהירים שאני מכיר). בדרך לבניין שלנו אני בד"כ עובר בצריף הקטן של דאנקן דונאטס שעומד באמצע הקמפוס לקנות לי קפה. כמו שכתבתי, לא הצלחתי ללמוד פה הרבה קוריאנית אבל להגיד "האן טאטהטן לאטה צ'וסיו" ("לאטה חם אחד בבקשה", מן הסתם) אני יודע היטב. ואם אני זוכר להביא את הכוס הרב פעמית שלי- נקודות קארמה! הקוריאנים, אגב, מאוד אוהבים את הקפה שלהם. באמת, יש פה בית קפה כל שני מטר, והקפה הוא באיכות טובה למדי (אפילו בסטארבאקס!)

מבחינת תנאי עבודה, הדברים השתפרו למדי מאז הפוסט הראשון- כחודש ומשהו לתוך העבודה קיבלנו גישה לחדר ספקים[4] (the vendors room) שבו אנחנו יכולים לשלוט מרחוק במכונה שלנו, ולא צריכים לעבור כל יום את ריקוד החדר הנקי כמה פעמים ביום (ויכולים ללכת להשתין מתי שבא לנו! It's the little things). חדר הספקים הוא כמובן הרבה פחות דרמטי מרצפת הייצור (בפועל מין חוות מחשבים פשוטה למראה), אבל בשבועות הראשונים, העובדה שיכולתי לשבת בבגדים נוחים, בכיסא נוח, מול מחשב נוח, ופשוט לעבוד, נראו לי כמו נס קטן. אם כי יש דבר משותף אחד לשני המקומות, והוא שהרוטינה בכניסה כוללת התקלפות מבגדים. הקוריאנים ממש אוהבים את החדרים שלהם חמים (חשבתי להוסיף "ונעימים", אבל זה ממש תלוי במצב רוח של מי ששולט במיזוג אויר באותו יום, כבר היו ימים מחניקים), ואחרי שני קילומטרים של רכיבה ו/או הליכה, הדבר הראשון שאני עושה זה לקלף מעצמי את כל השכבות העודפות כמה שיותר מהר (כולל קפיצה לשירותים כדי להוריד את הגטקס).

09:30- עבודה

מבחינת העבודה, אני במצב מעט מוזר כרגע, כי כשנסעתי לביקור, העבודה היתה דבר אחד, וכשחזרתי, היא היתה דבר אחר. כשנסעתי, המטרה היתה להביא את המכונה לכשירות ולראות שהיא עומדת בדרישות- לחבר, לכייל, למדוד, לבדוק את אמינות המדידות, למדוד שוב, לכייל שוב, ובעיקר לפתור את כל הבעיות שעלו תוך כדי. למרות שאני מניח שחלקכם נרדמו רק מלקרוא את המשפט הזה, זה היה מאוד מעניין, מאתגר, ובעיקר, זה היה מאוד שלי. אני הייתי העיניים, האוזניים ובעיקר הידיים של הפרוייקט, ומה שאני עשיתי על המכונה, זה מה שקרה איתה.
אבל בתחילת החודש סיימנו את החלק הזה- המכונה כשירה ועומדת בכל הדרישות, שזה די מרגש בפני עצמו, אבל זה אומר שעכשיו התחיל המבחן האמיתי, וזה למדוד את הדגימות של הלקוח. וזה a whole different ball game, ובעיקר כולל הרבה יותר מעורבות של אנשים אחרים. פתאום יש חלק ניכר מהזמן שמה שקורה עם המכונה זה מדידות "רטובות" שנקבעות ע"י אנשים אחרים בפרוייקט. יש עדיין מספיק בעיות לפתור וכיולים לעשות, ואני עדיין העיניים והאוזניים[5] של הפרוייקט, אבל אני כבר הרבה פחות הידיים היחידות שלו. וזה מצריך קצת התרגלות.

12:00- אוכל!

אם יש משהו שאני מחבב בשגרת יום עבודה בסמסונג זה החדר אוכל. מדובר במפעל שקולט לקרבו כמה עשרות אלפי עובדים מדי יום, וצריך להאכיל את כולם איכשהו. אז מדי צהריים אנחנו יורדים אל חדר האוכל (אנחנו משתדלים לא ממש ב12:00, כי זו שעת העומס), אולם גדול מימדים (שאני בטוח שהוא אחד מיני כמה) ומופת של יעילות קוריאנית. לאור כל הקירות שאינם הכניסה עומדות זו ליד זו מסעדות קטנות של אוכל קוריאני, סיני, אמריקאי ואפילו דוכן מסעדה של אוכל בריאות, כל אחת מגישה מנה אחת ומנה אחת בלבד (באותו יום, זה משתנה מדי יום כמובן), כך שהדודות החביבות מאחורי הדלפק יכולות לייצר אותה בסרט נע ולייעל את העניינים. בכניסה, על לוח של מסכי לדים, מוצגות לך המנות האפשריות בכל מסעדה, עם סימונים שונים כמו "מתאים לשומרי משקל[6]" או "תשלום נוסף", וכמובן כמה קלוריות יש בכל מנה (גם המדרגות במפעל משולטות שסימונים שאומרים לך כמה קלוריות שרפת בכל גרם מדרגות). אחרי שהלכנו וקנינו שובר מתאים לארוחה, ניגשים למסעדה הרצויה, שמים את השובר בקופסה קטנה (לעובדי סמסונג יש כמובן כרטיס תןביס כזה שהם מעבירים), אוספים מגש, כף, צ'ופסטיקס ואוכל (אוכל קוריאני לרוב כולל מנה עיקרית וכמה מנות צד קטנות, ולאחרונה הם התחילו לסמן כמה קלוריות יש בכל חלק במנה. קצת אנאלי מצידם) ומנסים למצוא מקום לשבת שאינו תפוס על ידי אנשים אוכלים או ישנים. כן, אחד האיזורים של החדר אוכל תמיד נראה כמו ספרייה של אוניברסיטת אייבי-ליג אמריקאית, עם קוריאנים צעירים להחריד מעולפים על השולחנות ומשלימים שעות שינה. אחרי שמסיימים, שמים את המגש במסוע ממש סטייל חדר אוכל בקיבוץ (אח, נוסטלגיה). זו לא בדיוק מסעדה קוריאנית אוטנטית סטנדרטית, אבל תמיד יש משהו טוב (ולא חריף מדי) לאכול, ואני ממש מחבב את המקום.

[1] היתה תקופה שקראתי לזה "ההתעקשות שלי", אבל באמת שזו עדיין ההחלטה הכי הגיונית עבורי – הפקקים פה בערבים הם נוראים, ובמילא אני חונה איזה 700 מטר מהמשרד, אז זה לא שזה באמת מגן עלי מפגעי האקלים.

[2] קניתי לעצמי פה אוזניות true-wireless שקל יותר לכסות, אבל, כצפוי, זו היתה רכישה קצרת מועד. הדברים האלה כ"כ אבידים… (אם כי זה כן החזיק יותר ממה שציפיתי)

[3] בקארפול זה בעיקר לישון, כי לקרוא זה קצת לא מנומס, ובאוטובוס זה בעיקר לקרוא, אם אני לא מבזבז את הזמן בוואטסאפ…

[4] עם כל הילת ההייטק, אנחנו בסופו של דבר ספק. אבל נו, כולנו מוכרים משהו.

[5] אם כי אי אפשר להמעיט בעניין העיניים והאוזניים, בעיקר לאור זה שכאמור מאוד קשה להוציא ביט אחד של מידע מהקמפוס של סמסונג (אם כי לא בלתי אפשרי), וכמובן שאי אפשר להשתלט על המכונה מרחוק, כמו שאנחנו רגילים לעשות בארץ. היתה את הפעם האחת שכדי לפתור בעיית חירום הייתי צריך להקריא מילה במילה הודעת שגיאה טכנית למדי לראש צוות תוכנה בארץ, מה שהרגיש לי מאוד מטופש, אבל באמת שלא היתה שום דרך אחרת לעשות את זה.

[6] לקח לי זמן להבין שהסמליל הזה הוא לא כנפיים אלא משקל-מקלחת שכזה, מוסתר חלקית על ידי כרס. מאוד מעודן.