תפתחו גוגל מפס (או, עדיף, את קקאו-מפס[א]) ותחפשו את סיאול. מצאתם? יופי. עכשיו תתמקדו קצת פנימה, כך שהדבליו של נהר ההאן תופס את כל המסך. עכשיו תגררו את המפה דרומה כמה עשרות קילומטרים (35, אם לדייק) עד תגיעו לצורה מאוד ברורה של 3 חצאי מעגלים קונצנטריים. ברוכים הבאים, הגעתם לדונגטאן!
אז אני גר בדונגטאן[ב]. מאחר שאני אוהב את הקונספט של כותרות של מילה אחת, כי הן פשוטות ולא מצריכות מאמץ יצירתי מיוחד, אז בחרתי במילה עיר, כדי להבהיר שזה יעסוק מקום בו אני חי במובן הרחב (כלומר לא הדירה, זה בהמשך). אבל התיאור של דונגטאן כעיר הוא, ובכן, -מורכב. אבל אני מקדים את המאוחר. אז בוא נתחיל בקצת-
רקע היסטורי קצר! (באמת קצר, אין לעיר שום היסטוריה)
אז דונגטאן היא עיר סמסונג. בהתחלה חשבתי שהיא ממש הוקמה על ידי סמסונג, אבל משיחות במשרד הסתבר לי שבראשית היה מפעל בינוני של סמסונג בשולי סוון (Suwon) העיר הגדולה מצפון לנו, וכשהבינו שאנשים רוצים לגור קרוב לעבודה, ושסמסונג מתכננת להקים פה עוד מפעל, גדול בהרבה (זה שאני נמצא בו), הממשלה הקוריאנית תיכננה פה עיר עם קווים עגולים ויפים, לפחות במרכזה (ההרגשה היא שהמרכז הוא מאוד מתוכנן, וככל שאתה מתפשט החוצה הסדר פוחת). אז במובן הזה, דונגטאן היא המודיעין/שוהם/עומר של סוון, בעיקר מעמד בינוני-גבוה שעובד במפעל ובדברים הנלווים. אגב, הסיפור שאני שמעתי הוא שכל האיזור היה שטח חקלאי שנקנה על ידי יזמים. חלק החקלאים שתו והימרו את הכסף שלהם מהמכירה ונשארו בלי כלום, אבל חקלאי אחד אמר לעצמו שכל מה שהוא רוצה זה להמשיך להיות חקלאי, אז הוא קנה בכסף הזה שטח גדול יותר. ופשוט קנה את השטח מהצד השני של מסילת הרכבת, ממול לדונגטאן. בשטח הזה עומדת היום דונגטאן 2 (כן, היו מאוד מקוריים בשמות), העיר העוד יותר גדולה שהוקמה לאחרונה כדי לעמוד בדרישה הלא נגמרת לדיור פה. מפה לשם, סביר להניח שמדובר בחקלאי הכי עשיר בקוריאה היום.
הכל פה הוא די חדש- דונגטאן 1 קיימת רק 12 שנים, ודוגנטאן 2 התחילה להיות מאוכלסת רק בשנתיים האחרונות. קצב הבנייה פה הוא מסחרר (מהחלון של הדירה שלי אני ספרתי 9 מנופים), והסתכלות במפות לווין יכולה להטעות – מה שנראה כאתר בנייה או אפילו שטח פתוח במפה יכול להיות כבר קומפלקס מגדלים מלא בשטח. מה שמביא אותנו ל-
התמצאות בשטח!
החלק הבא יהיה עמוס מפות ושרטוטים, ואני מצטער אם זה לא הקטע שלכם, אבל כמו שאמר רומן מארס בכבודו ובעצמו
I'm sorry, but if you don't like maps, I don't think we can be friends
קצת קשה להגדיר איפה דונגטאן מתחילה ונגמרת. אם נניח נשאל את גוגל מפות, שכמו שכבר אמרתי בהערת שוליים, לא מאוד חזק במה שקורה פה, נקבל את התמונה הבאה-
שהיא ככל הנראה לא מדויקת באותה מידה שהיא משעשעת, עם כל הדבלולים של הגבולות.
אבל להגנת גוגל ייאמר גם המקומיים לא בדיוק סגורים על זה, וגם קקאו מסכימה עם הקווים הכללים. מבחינה עירונית הייתי משרטט משהו כזה-
אבל בוא נשים את דונגטאן 2 בצד, כי היא באמת עוד מאותו דבר, רק יותר מעפן, ונסתכל על דונגטאן 1 מקרוב, ונבין מה איפה, ולמה.
קודם כל, מהמחקר שעשיתי (כלומר, סרטון ביו-טיוב שמצאתי) עולה שהיו פה ב2018 132,000 איש, במרחב של 9 קמ"ר, מה שמביא בערך לצפיפות ממוצעת של -14.6, שבמונחים של
עירוניות, זו צפיפות לא רעה (ואני יכול לנחש שזה רק עלה מאז)
אז זו מפה של דונגטאן 1-
וזו החלוקה הגסה של דונגטאן שעשיתי לחמישה סוגים של איזורים, כי מה עוד יש לי לעשות בחיים-
חלק א' – סיור בדונגטאן
בשחור מסומן המתחם העצום של סמסונג בצפון העיר, שהוא מן הסתם המעסיק הכי גדול בעיר והמנוע הכלכלי שלה. מלבד זה שהוא די מבתר את החלק הצפוני לשניים, המתחם גם לוכד בתוכו משלושה כיוונים את איזור המשרדים הראשי של העיר (סגול, שמסמן באופן כללי איזורי משרדים
ושירותים), שמכיל באופן לא מפתיע בעיקר ספקים של סמסונג (ובספקים אני מתכוון לחברות כמו נובה, אבל גם לענקיות בין לאומיות כמו M3 וASML, האחרונה מוכרת מכונות שהן א'- חובה בכל מפעל ב' – עולות כמו שלוש עד שישה מטוסי F16 חדשים [150-300 מיליון דולר]).
בכל מקרה, המשמעות היא בשעות העומס, כולם מתנקזים לכביש אחד, ונחשו כמה כיף זה…
בתוך הקמפוס של סמסונג לא נוסעות מכוניות, אתה הולך ברגל מהשער למפעל (אלא אם אתה איזה ביג-בוס, לפי המכוניות שאני רואה חונות מחוץ לפאב שלי), וזה לא קמפוס קטן, כלומר זו לא הליכה קצרה, מה שהולך להיות חוויה… מעניינת… כשהטמפרטורות יצללו עמוק מתחת לאפס בעוד חודש.
בצהוב מסומן איזור מרכז העיר איפה שאפשר למצוא אינסוף בארים, מסעדות, בתי קפה וגם הרבה עסקים הקטנים (אני גאה להגיד שכבר מצאתי את חנות כלי העבודה). המון אורות ניאון, כמצופה מעיר אסייתית (אם כי כנראה לא בסקאלה של הגדולות). אני גר בפינה הצפונית של מרכז העיר, במעין מגדל מגורים אורבני, ואני יכול להגיד שזה מאוד נוח- יש לי בית קפה, סופר קטן ואיזה 3 חנויות 7/11 (שבפועל פתוחות 24/7) פחות מ-100 מטר מהכניסה של הבניין, ואינסוף מקומות לאכול לשתות בהם בטווח של מאות מטר. באמת, לפעמים זה מרגיש שיש יותר מסעדות מאנשים במרכז העיר, ואני אפילו לא בדקתי מה יש מעל קומות הקרקע. אנשים תמיד מסתובבים שם והמקום תמיד מרגיש חי. מאחר שאני גר בקומה ה23 בכיוון שפונה החוצה ממרכז העיר, הרעש משם הוא לא בעיה (הרעש מהכביש, לעומת זאת, הוא קצת כן). האיזור הוא חי, ומרגיש עירוני למשעי- בנייה חצי גבוהה (8 קומות) ויחסית מעורבת שימושים, ובין לבין מפוזרים מגדלי מגורים מעל מרכזים מסחריים קטנים.
בלב מרכז העיר עובר הפאסאג', מעין מפלס מעבר משוקע מתחת למפלס הרחוב, שחוצה מהגבעה המרכזית אל הסנטרל פארק, ויש לאורכו חנויות ומסעדות ובקצה אחד שלו הוא גם חוצה את הקניון המרכזי של דונגטאן. מקום חמוד אבל לא מאוד בשימוש ביומיום, כמו שזה מרגיש לי- אנשים תמיד מעדיפים ללכת במפלס של רחובות אמיתיים, ולא לרדת קומה. אני מתחיל לחבב אותו, כי הוא כן חוסך חצייה של 2 כבישים בסיטואציות מסוימות, אם צריך להגיע לצד השני של מרכז העיר, ולחצות פה כבישים זה השטן, כמו שאסביר בהמשך.
וזה מביא אותנו לשתי הקטגוריות האחרונות , שהן בעצם אותה קטגוריה , רק בעלות אופי מאוד שונה – מגורים. בכחול מסומנים שכונות המגורים, איזורים של תלת קומתיים די חמודים, לפעמים עם איזו חנות או מסעדה קטנה בקומת הקרקע, רחובות קטנים ורגועים. אלו תמיד מרגישים לי החלקים הכי שפויים בדוגנטאן, אלו שאם הייתי גר פה, שם הייתי רוצה לגור. זה נכון שכנראה לא מדובר באיזורים עם צפיפות מאוד גבוהה, אבל הם מרגישים לי עירוניים למשעי.
אבל האיזורים האלה הם במיעוט, בשטח ומן הסתם בכמות האנשים שגרים בהם, לעומת מה שאני חושב עליו כפיצ'ר המרכזי של עיר קוריאנית, ומסומן באדום שמפוזר על כל המפה – הפרויקטים, או כמו שמקובל לקרוא להם בעולם האדריכלות הישראלי- מגדלים בפארק [ג]. כן, הגישה התכנונית בדרום קוריאה לא שונה במהותה מזו של ראשון לציון מערב…
קודם כל, קשה להפריז בכמה הבנייה הזו נפוצה- אפשר לראות את זה על המפה עצמה, אבל גם בכל נסיעה מחוץ לעיר אתה רואה את אותם מגדלים בדיוק. לזכותם צריך להגיד שבסוף הם כן מאפשרים לקוריאנים לדחוס כמות גדולה של אנשים לשטחים לא גדולים, ושהפארקים שבהם הם יושבים הם נעימים גם אם אתה עובר אורח, וכן מכילים מרכזים קהילתיים, גני שעשועים, ואני אנחש שגם גנים ואולי בתי ספר (בקומפלקס של חבר מהעבודה יש אפילו מרכז ספורט עם בריכת שחייה). כמו שהעיר לי חבר שגר במגדל כזה בארץ, זה נהיה אופנתי לחבוט במגדלים, אבל למי שגר שם, איכות החיים שם היא די טובה ובאמת שאני לא יודע איך אנשים שגרים בהם חווים אותם.
ועם זאת, ברמה העירונית, יש גם לא מעט להגיד לגנותם. והדבר אולי הכי בולט זה שהם מכוערים. באמת, המגדלים האלה ברובם גורמים לשכונת אם המושבות בפ"ת להיראות אסטטית. וזו, ואני אחזור על זה, צורת הבנייה הנפוצה ביותר שראיתי פה. אז הנוף הוא לרוב די מבאס. דוד, הבחור שהיה איתי בתחילת ההתקנה, ישר אמר משהו בסגנון שזה מרגיש לו כמו אדריכלות סובייטית, של בלוקים חסרי נשמה ואופי. י
מעבר לזה, עירונית, הם סובלים מכל הבעיות שלמגדלים בפארק – אפס חזיתות מסחריות לאורך הרחוב (יש בד"כ איזו חנות קטנה של 11\7 בכניסה), בלוקים עצומים, שמונעים יצירת גריד טוב. אני אישית פשוט משתעמם מללכת לידם. צריך להגיד שבמקרה של דוגנטאן, הרבה מהפרוייקטים האלו דווקא די קרובים למרכז העיר ו/או למפעל אז אני מניח שיש אנשים שיכולים ללכת לאן שהם צריכים (אני התחלתי ללכת למפעל). אבל בתחושה שלי, מחוץ למרכז העיר אני פשוט לא רואה הרבה אנשים הולכים, ונראה שכולם מתניידים ברכב. מדובר למעשה בפרברים ורטיקלים.
כמובן שיש איזור שישי שלא הייתי צריך לסמן בצבע מאחר שהוא כבר מסומן היטב בירוק- הפארקים. הפארקים שלהם הם בהחלט מוצלחים. בצד אחד של הפאסאג' נמצא הסנטרל פארק, שלא יצא לי להיות בו יותר מדי, אבל הוא נראה יפה ונעים, ובצד השני של הפאסאג', במרכז העיגולים, נמצא הפארק הגדול, שהוא למעשה גבעה מיוערת יפה שאפשר לשוטט בה בשבילים נוחים ולהרגיש קצת בטבע בתוך העיר. בראש הגבעה יש פגודה מסורתית ציורית שאפשר לשבת ולהתבונן בהולכים ובמתאמנים
אנקדוטה – תעלומת מגרשי הגולף הבלתי נראים
ויש שימוש קרקע נוסף שלא דיברתי עליו אבל הוא מאוד מאוד משמעותי באיזור דונגטאן. הדבר הראשון שאני חשבתי כשהסתכלתי על תצלומים אויר של האיזור של דונגטאן הוא – מה זה כל התולעים האלו סביב העיר? הסתכלות לעומק גילתה שאלו כמובן מגרשי גולף, הספורט הכי בזבזני בשטח פר שחקן שאי פעם הומצא על ידי בני אדם. ואני לא צוחק, המגרשים בתמונה תופסים את אותו שטח פחות או יותר כמו כל דונגטאן, ואלו רק המגרשים שנכנסו לפריים בצילום הזה, כל האיזור מרושת בהם. אבל מה שהפתיע אותי כשהגעתי לפה הוא שביחס לנפוצות שלהם, המגרשים האלו פשוט בלתי נראים. לא משנה לאן נסעתי, פשוט לא ראיתי שום עדות לקיומם. התחלתי כבר לתהות אם הם בכלל קיימים, עד שבסופ"ש האחרון טיפסתי על ההר הכי גבוה באיזור (עם האופניים על הגב, אבל זה סיפור מטופש ואחר), ופתאום מבין העצים ראיתי כמה מגרשי גולף מציצים אלי , מוחבאים בינות לגבעות ויערות עבים. נשמתי לרווחה- " אני לא משוגע", אמרתי לעצמי, והמשכתי לסחוב את האופניים על הגב.
חלק ב'- התניידות
אומרים שעיר
is as good as it's transportation
וטוב, מה אני אגיד לכם, זה לא אומר דברים מאוד טובים על דונגטאן…
מכונית
car is king
דונגטאן היא דוגמה ומופת לתכנון מכוון רכב פרטי. כל כבישי הטבעת והכבישים שחוצים אותם הם כבישים עם שניים עד חמישה נתיבים, לכיוון. יש לך מעברים תחתיים בחצי מהצמתים. אני משער שהם היו משוכנעים שאם הם ישימו מספיק נתיבים, אז לא יהיו פקקים, אבל, נו, ראינו איך זה עבד יפה בארה"ב. בהתחלה שמעתי אותם מזהירים אותי לגבי הפקקים, ובתוכי חשבתי "טוב, ראיתי את הפקקים פה, ו sweet summer child, בואו לישראל פעם". אבל יום אחד נאלצתי לקחת את האוטו למשרד, ובעוד שההלוך עבר חלק, בחזור נפלתי על הפיק של הפיק של שעת העומס, ומרחק שלוקח לי עשר דקות באופניים לקח לי בערך 40 דקות באוטו. יש להוסיף שהרמזורים קצת מבלבלים, כי א' החץ לפנייה שמאלה נמצא מימין לאור הירוק (למה?), ואור צהוב משותף עם אדום אומר שזה עובר עכשיו לאדום, לא לירוק… וזה עוד לא הכי גרוע, אבל נגיע לזה בהמשך. מי שרוצה לחוות את דונגטאן ממעוף הדשבורד, יכול לעשות את זה בסרטון המעט מוזר הבא, שבו מישהו פשוט נוהג בעיר. י
תחב"צ
אין לי משהו חכם להגיד על התחבורה הציבורית פה, מלבד זה שביום היחיד שיצא לי להשתמש בה היא היתה ממש אחלה, והיה ממש קל להשתמש בה בשילוב עם קקאו מפס, אבל זה ידוע שחוויה של תחבורה כתייר היא מאוד שונה מהחוויה של יומם – תיירים שמבקרים בארץ דווקא די עפים על התחב"צ שלנו, מלבד העובדה שהיא לא עובדת בשבת. יש פה נתיבי תחב"צ פה ושם, אבל לא באופן מלא, ואני משער שהמחסור בגריד והעובדה שהעיר פרוסה מאוד הופכים אותה ללא מאוד יעילה. לא נראה לי שמישהו מהקולגות שלי מגיע באוטובוס.
תוספת עריכה מאוחרת- יום אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה גיליתי שבאותו יום ממש על פוסט ב"רוכב לאוטובוסים", בלוג התחבורה הטוב בישראל (אם אתם לא מכירים, זה הזמן להכיר), על הרפורמה במערכת התחבורה הציבורית של סיאול, שהיתה איומה ונורא בתחילת שנות האלפיים והיום היא מהטובות בעולם, וכנראה המצליחה ביותר, מבחינת פילוח משתמשים (53% משתמשים בתחבורה ציבורית! ). מסתבר שכל מה שצריך הוא קצת לשנות את סדרי העדיפויות (ועוד כמה דברים, אבל נו). שווה קריאה!
אופניים
אז כמובן שהדבר שעשיתי בסופ"ש הראשון שלי פה היה לקנות אופניים (ואז לקנות עוד אופניים, אבל זה עניין אחר). ומיד גיליתי כמה אופניים זה נפלא פה, כי זה באמת מפצה על המרחקים המוגזמים מצד אחד, וכמובן לא סובל בפקקים הקשים פה מצד שני. תחושת החופש היא נפלאה.
עם זאת, זה לא שהם באמת סופרים פה אופניים. קודם כל, שבילי האופניים הם על המדרכה, באופן גורף (ולא רק בדונגטאן, המצב זהה בסיאול). אין פה מושג של שביל במפלס הכביש, פשוט לא. זו בד"כ גישה שמעידה על "שמענו שאופניים זה משהו מגניב כזה ושמשתמשים בו בעולם, אבל אין לנו מושג איך משלבים את זה בתחבורה באמת ואין לנו ממש רצון ללמוד, אז בואו נדחוף את זה על המדרכה".
ובאופן כללי, לא נראה שהאופניים נתפסים פה כדבר בעל ערך כלשהו- אנשים קושרים פה אופניים שוות למדי עם מנעולים שאפשר לפתוח בביס. בחיי שפעם אחת עמדתי בחנות אופניים במשך עשר דקות וחיכיתי שבעלים יגיע, כשהייתי יכול לצאת עם כל אופניים שרציתי בלי בעיה, אבל גניבות אופניים זה כנראה לא אישיו פה.
אני כן רואה הרבה אופניים קשורות בכניסה לכל מיני מקומות, אבל אני פשוט לא רואה את הרבה אנשים רוכבים עליהן. בשלב מסוים תהיתי למה זה, כי אפילו עם שבילים על המדרכה, דונגטאן היא מאוד מתאימה לרכיבה מבחינת הטופוגרפיה והמרחקים- לוקח לי 10 -15 דקות להגיע מהדירה שלי למשרד (ואחרי שנה וחצי של יוממות באוטו או אוטובוס בין ירושלים לרחובות, אני מתענג על זה כל בוקר מחדש) של רכיבה רגועה, הרבה יותר מהר ממה שהייתי כאמור עושה את זה באוטו. אבל אז אני מזכיר לעצמי שאני הגעתי בסתיו. לפני חודשיים הייתי מתאדה עד שהייתי מגיע למשרד, ועוד חודש ומשהו נראה כמה גיבור אני אהיה כשטמפ' תרד למספרים דו ספרתיים מתחת לאפס. נעדכן. י
הליכה
בתור מי שרגיל לתשתיות הישראליות, ללכת בדונגטאון זה חוויה מאוד אמביוולנטית. כי מצד אחת, התשתיות הפיזיות במצב מעולה- המדרכות רחבות ובמצב מושלם, זה לא הבדיחות השבורות שאנחנו רגילים מהארץ, כל מעבר מונמך למשעי, ולאורכן משולבים אבני סימון לעיוורים (אבנים צהובות, לא שזה משנה לעיוורים), על מנת שיוכלו ללכת באופן עצמאי ללא חשש, כולל עם שינויי תבנית לפני צמתים- י
ואנשים הולכים פה, זה לא שזה לא קיים. ותמיד יש אפשרות ללכת דרך הפארקים של המגדלי פארקים אם אתה לא ממהר (ויודע לאן אתה הולך, כי זה לפעמים ללא מוצא), שזה נחמד ונעים.
אבל הבעיה היא לא במצב הפיזי של התשתיות, אלא במדיניות התכנונית. כמו שאומר אחד ממכרי – תראו לי את הצומת (או ליתר דיוק #תראוליאתהצומת, חפשו בפייסבוק).
ולחצות פה את הצמתים זה נצח. בתור התחלה, אין אצלם את ההמצאה הישראלית הפשוטה של איים. מה שאומר שאתה יכול לחצות את הצומת במופע[ד] אחד ויחיד בכל סבב, זה של התנועה המקבילה לתנועה שלך, ובצד שאתה חוצה בו (כי התנועה המקבילה לצד הנגדי מקבלת גם פנייה שמאלה). וזה בד"כ סבבים ארוכים, לדעתי יש בחלק מהצמתים דקה לכל מופע, כלומר לחצות פה צומת אחד מצד לצד יכול לקחת חמש דקות, יותר אם אתה צריך לפינה הנגדית. באופן מעט מפתיע לתרבות שמאופיינת בתזזיתיות מסוימת, לפחות ביחס לשכנים שלה, אני רואה ממש מעט גניבות רמזור של הולכי רגל, כולם מחכים בסבלנות גם בצמתים המעטים שלחצות באדום לא אומר מוות מיידי (גניבות רמזורים של נהגים דווקא ראיתי פה ושם). מעברי חצייה באיזורי המגורים הם כמובן מאות מטרים אחד מהשני, אז בהצלחה לצאת מהבית וללכת לבקר את השכנים מעבר לכביש.
אבל החלק הכי גרוע הוא האינטראקציה עם המכוניות. כי בעוד שאני שומע פה מעט צפירות, והם כולם מאוד מנומסים בד"כ, זכות קדימה להולכי רגל היא פשוט מושג שלא קיים פה. אחת מהבחורות מהמשרד אמרה שכשהיא היתה בהכשרה במטה בישראל, היא ממש התרשמה איך כולם היו אדיבים כלפיה ותמיד עצרו לה במעברי חציה. כן, המצב פה כל כך גרוע בנושא של זכויות הולכי רגל שנהגי ישראל נתפסים כאדיבים. אני מדי פעם בודק (באופן בטיחותי, כמובן) האם הפעם יעצרו לי כשאני אכנס למעבר חצייה, וזה פשוט לא קורה.
וגם מבחינה תשתיתית- אין פה את המנהג התכנוני הישראלי המגונה של ימינה חופשי (ממליץ לקרוא את ההסבר למה הפיצ'ר הזה, שאנחנו כה רגילים אליו, הוא כ"כ מסוכן), אבל למעשה יש פה משהו יותר גרוע- ימינה חופשי בלי נתיב השתלבות. זה לא משנה אם הרמזור הוא אדום או ירוק לרכבים או להולכי הרגל, לרכבים תמיד מותר לפנות ימינה[ה]. ובתרבות שבה אין שום התחשבות בהולכי הרגל, זה די מסוכן. אם מוסיפים לזה את רוכבי האופניים שמזגזגים ביניהם, אז אם היו אומרים לי – אורן, תכין בבקשה את המדיניות תכנונית הכי עוינת להולכי רגל, כנראה שהייתי מציע משהו כזה.
סיכום כלשהו
לסיכום, אני מרגיש שאני קצת התמקדתי יותר בשלילי, אבל זה לא שרע פה. אני גר במיקום מעולה ונהנה ממנו מאוד. ויש פה יופי מסוים (שאפשר לראות בבלוג צילום של מישהו אקראי באינטרנט, שבאמת הוציא מפה את המיטב). אני לא יודע איך המקומיים חווים את העיר שלהם, יכול להיות שעבורם דונגטאן הוא המקום הכי טוב לגור בעולם. ובלי ספק שהקירבה של רוב מקומות המגורים למרכז עיר שוקק היא יתרון לרובם, אם כי אין לי מושג עד כמה הוא מנוצל.
ועם זאת, אי אפשר שלא להרגיש שזו עיר שלוקה בהרבה מהנגעים המוכרים של "עיר מודרנית" מתוכננת מלמעלה– הכבישים הרחבים והעדפה של רכב על פני כל כלי אחר, העדפת פרוייקטים הגדולים על פני התפשטות אורגנית. ובעוד שצרת רבים היא חצי נחמה, זה רק חצי נחמה.
הערות שוליים
א'- גוגל, באופן מעניין, הם לא ממש חזקים בקוריאה, וגוגל מפות הוא למעשה לא בר שימוש. כמנוע חיפוש, קוריאני ממוצע ייפתח את מנוע החיפוש המקומי naver בסבירות הרבה יותר גבוהה מאת גוגל, וזה מרשים שיש מדינה שבה חברה מקומית מצליחה להילחם בהגמוניה העולמית של גוגל. ומבחינת מפות, הסיפור אפילו יותר מעניין- כפי שהבנתי, הממשלה הדרום קוריאנית לא נתנה לגוגל גישה למפות שלה, או הרשאה למפות בעצמה, מאחר שגוגל סירבה לשים את השרתים שיחזיקו את המידע הזה בדרום קוריאה. הסיבה לדרישה הזו היא במקור בטחונית, כי הדרום קוריאנים חוששים שהצפון קוריאנים ישמשו במידע הזה כדי לתכנן התקפות. אבל כמובן שאנשים צריכים מפות מדוייקות בעידן הדיגיטלי, ושתי חברות, נאוור וקקאו, עשו את המיפוי, ועכשיו יש לצפון הקוריאנים את כל המפות שהם צריכים, בקוריאנית (ואם הם מחפשים את בסיסי הצבא, הם רק צריכים למצוא את ההבדלים בין גוגל לקקאו, אני כבר מצאתי בסיס חיל אויר אחד ככה).
ב'- או כמו ששמעתי כבר מישהו קורא לה- דוגטאון. למרות שהיא בתכל'ס הכי רחוקה מדוגטאון שאפשר
ג'- יש קבוצה ישראלית שניסתה לטבוע בעבר את המושג החמוד למדי Urburbs שמתאר את האדריכלות הישראלית השכיחה די במדויק- אורבנית לכאורה, אבל פרברית במהותה. למרבה הצער לא תפס, ולו רק בגלל שזה לא בר הגייה.
ד'- מופע, למי שלא בקיא בז'רגון, זה הרמזור לכיוון מסוים
ה'- בפעמים הראשונות שנהגתי זה מאוד הלחיץ אותי להיכנס לצומת באדום… אגב, הבנתי שזה ככה גם בארה"ב. לא הופך את זה לנורמלי.
יצאתי לשאוף קצת רוח 
תגובה אחת על “עיר”